המאמר הבא הוא תקציר הלקוח מתוך פרק 33 של הפודקאסט
'עושים היסטוריה!'. להאזנה לפרק המלא לחץ כאן.
ליאור מלמד שואל: מה היה קורה אילו לא היו מפסיקים את ההכלאות בין בני אדם לבעלי חיים ומשמידים את התאים הנוצרים?
לפני שנשיב על השאלה 'מה יקרה אם לא נפסיק את הניסוי ונשמיד את התאים הנוצרים?', אולי כדאי לבדוק מדוע מפסיקים את הניסויים הללו בכלל. התשובה לשאלה זו טמונה במטרתם של הניסויים.
המדענים שמבצעים ניסויים גנטיים בהם מערבבים גנים אנושיים וגנים של בעלי חיים, לא עושים אותם רק כדי לראות מה ייצא. לניסויים האלה יש מטרה ברורה. קבוצת מדענים בריטיים, למשל, השתילה דנ"א אנושי (דנ"א הוא החומר הגנטי שלנו, שמעביר את התכונות שלנו מדור לדור) בתוך תאים של פרה- מתוך מטרה לבחון את התגובה של התאים המתקבלים לטיפולים מסוימיים במחלת אלצהיימר. לצורך הניסוי הפרטני הזה, אין צורך לגדל יצור מושלם ובוגר- מספיקים כמה עשרות תאים במבחנה. ברגע שמסתיים הניסוי, התאים עשו את שלהם והם מושמדים.
בניסויים אחרים דווקא רצוי לגדל יצור בוגר. ישנם חוקרים ששינו את החומר הגנטי של עיזים כדי לגרום להן להפיק בחלב תרופות שטובות לבני אדם: מעין 'בית חרושת' ביולוגי. במקרה הזה, משנים אך ורק את הגנים הספציפיים שנדרשים כדי לייצר את התוסף בחלב. העז עדיין נראית כמו עז, מתנהגת כמו עז רגילה לחלוטין, ואוכלת את מה שעיזים אוכלות, שזה כמובן גבינת עיזים.
צריך להבדיל בין שני סוגים שונים של 'ערבוב גנטי'. הסוג הראשון מכונה 'כימרה' (Chimera), והוא מצב שבו באותו יצור ישנם שני סוגים של תאים בעלי חומר גנטי שונה לחלוטין. למשל, הלב עשוי מתאים שיש בהם חומר גנטי מסוג אחד, והכבד מחומר גנטי שונה לחלוטין. אם לתת דוגמא פשוטה, זה כמו מכונית שיש בה גיר הילוכים ארופאי ומושב נהג של מכונית יפנית (ירחם האל על מי שיש לו רכב כזה). במציאות, כימרות עשויות להיות שימושיות מאוד: למשל, חזיר שבו גדל כבד אנושי עם תאים אנושיים למהדרין, אותו ניתן להשתיל אחר כך בחולים ללא חשש מדחייה.
השם 'כימרה' מגיע אלינו מהמיתולוגיה היוונית, שם הכימרה הייתה מפלצת איומה שהייתה שילוב של כל מה שהפחיד את היוונים הקדומים: ראש של אריה, גוף של עז, זנב של נחש ועוד קומבינציות דומות. הכימרה חוסלה על ידי הגיבור בלרופון שהיה רכוב על הסוס המכונף פגסוס, אבל שמה נותר עימנו עד היום.
הסוג השני של תערובת גנטית הוא יצירה של דנ"א משולב- דהיינו, באותו התא ישנו חומר גנטי מהחיה המקורית, וגם דנ"א אנושי. במקרה כזה מקבלים יצור שיש לו תכונות שחלקן אנושיות וחלקן חייתיות, כמו למשל החיידקים שמפיקים אינסולין אותם הזכרתי בדוגמאות הקודמות. אם לוקחים את הרעיון צעד אחד קדימה, אל תחום המדע הבדיוני, אנחנו עשויים לקבל אדם משופר (ParaHuman), מעין סופרמן. למשל, אצן עם כוח מתפרץ כשל צ'יטה, או רקדנית עם גמישות חתולית. מצד שני, יכול להיות שנקבל משהו שיהיה קרוב יותר לצבי הנינג'ה- מי יודע.
לסוג הזה של ניסויים קמה ההתנגדות הקשה מצידם של אנשים שטוענים שהשילובים האלה הם בלתי מוסריים, אבל זה דיון מסובך ומורכב שכדאי להשאיר אותו לפעם אחרת.
יניב דובובסקי שואל: מדוע חילקו את היממה לעשרים וארבע שעות, ואת השעה לשישים דקות ואת הדקה לשישים שניות? האם מקור השם 'שנייה' (Second) בא מהחלוקה השניה של השעה?
זו אכן שאלה מרתקת. אנחנו כל כך רגילים לחלוקה של הזמן לחודשים, ימים, שעות, דקות ושניות- חלוקה שאנחנו גדלים לתוכה ולומדים אותה ממש מינקות- שהיא נראית טבעית וברורה מאליה. אבל כשבוחנים את חלוקת הזמן המקובלת שלנו, מגלים שהיא משונה מאוד. את השנה אנחנו מחלקים לשניים עשר חודשים, אבל את השעה לשישים דקות. שיטת הספירה הרגילה שלנו, השיטה שבה אנחנו סופרים תפוחים או כסף, היא בכלל עשרונית. מדוע קיימת העירבוביה הזו?
הבלאגן הזה מעיד על ההתפתחות ההדרגתית של שיטות חלוקת הזמן מאז שחר ימי ההיסטוריה. השיטה שאנו משתמשים בה היום היא תוצאה של תיקונים, שדרוגים ותוספות של כל אותן השיטות הקודמות שאבותינו עשו בהן שימוש עוד מימי המערות.
החלוקה לימים היא ברורה: השמש זורחת ושוקעת- יום אחד. שלוש מאות שישים וחמישה ימים חולפים בכל שנה- את זה קל לראות לפי המסלול שעושה השמש בשמיים: בכל שנה, המסלולים חוזרים על עצמם. הירח מקיף את כדור הארץ פעם בחודש, שניים עשר פעמים בשנה- גם זו חלוקה ברורה.
האומנם? אבותינו הקדמונים הסתבכו כהוגן בגלל החלוקה ה"פשוטה" הזו. מסתבר ששנה היא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אלא שלוש מאות שישים וחמישה ורבע ימים. הירח, לצערנו, מקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל עשרים ותשע וחצי יום, ולא בכל שלושים יום בדיוק. הסטיות הקטנות הללו אולי נראות לנו לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מצטברות ומצטברות- עד שפתאום אנחנו מגלים שהאביב כבר לא מגיע באפריל, אלא באוקטובר!
יוליוס קיסר ניסה לפתור את הבעיה הזו בשנת 46 לפני הספירה. הוא הכריז שפעם בארבע שנים מוסיפים עוד יום לחודש פברואר- זו 'שנה מעוברת'- ובכך מתקנים את הסטייה הקטנה והאביב חוזר לאפריל.
אבל הבעיות לא נסתיימו כאן. מסתבר שאורך השנה הוא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, אלא קצת פחות מרבע. הסטייה הקטנה הלכה והצטברה באיטיות עד שאלף וחמש מאות שנים אחרי יוליוס, במאה ה-14, פתאום שמו לב ששוב פעם לוח השנה התחרפן לגמרי. הייתה סטייה של עשרה ימים בין לוח השנה לבין השמש, הירח והעונות. הבעיה היתה שעכשיו כבר לא היה קיסר רומאי רב עוצמה שהיה יכול להחליט איך יראה לוח השנה ומי שהעז להתנגד לו מצא את עצמו משוחח עם
האריות בקולוסיאום. אירופה הייתה מחולקת למדינות ונסיכויות קטנות שכל אחת עשתה, בעיקרון, מה שהתחשק לה.
התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה האפיפיור. הוא לא היה חזק כמוהו, אבל לפחות הייתה לו סמכות רוחנית על מיליוני מאמיניו ברחבי העולם. האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני.
החלוקה של היממה לעשרים וארבע שעות היא עתיקה יותר, והיא מיוחסת למצרים הקדמונים. הם המציאו את שעוני השמש, וחילקו את היממה לשניים עשר חלקים. מכיוון שהשעות היו תלויות בתנועת השמש, הן לא היו קבועות באורכן: בקיץ היממה ארוכה יותר ולכן השעות ארוכות יותר. בחורף היום קצר וגם השעות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו אבל רק עם המצאת השעונים המכניים במאה השש-עשרה, השעה הפכה להיות מידת זמן קבועה באמת.
החלוקה של השעה לשישים דקות, ושישים שניות לדקה אחת, מגיעה ככל הנראה מהבבלים. הבבלים השתמשו בשיטת החלוקה לשישים מכיוון שכך קל יותר לחשב שברים בראש, ללא דף ונייר: המספר שישים מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2, 3,4,5,6,10,12,15 ו- 30. המספר עשר, לעומת זאת, מתחלק רק ל-2 ו-5. החלוקה הזו נשתמרה גם אצל היוונים העתיקים, בעיקר בכל מה שנוגע לניווט ואסטרונומיה. לצורך ניווט באמצעות הכוכבים, חילקו את השמים לשלוש מאות ושישים מעלות. כל מעלה חולקה לשישים דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה Prate minute prima- החלוקה הקטנה הראשונה. Minute פרושו קטן, ואנחנו עד היום אומרים על משהו שהוא קטן שהוא 'מיני'. החלוקה של הדקה לשישים שניות מכונה Prate
minute seconda, דהיינו- החלוקה הקטנה השניה. כשהומצאו השעונים שיכלו למדוד זמן ברזולוציה של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם השענות.
איילון וקנין שואל: מה לא הגיוני למדענים בדרקונים? הרי ראינו כבר יצורים עם קשקשים ודינוזאורים עם כנפיים?
זו שאלה מעניינת. התגובה המיידית אליה היא 'דרקונים? איזו שטות!' הרי כולם יודעים שדרקונים הם רק המצאה דמיונית. אבל בהתבוננות מעמיקה יותר, והכרות עם המגוון העצום של בעלי חיים על כדור הארץ- אי אפשר לפסול את אפשרות קיומם של דרקונים אי שם בערפילי ההיסטוריה מבלי שנקדיש לעניין לפחות כמה דקות של מחשבה.
יש כמה סיבות טובות מדוע ניתן לחשוב שדרקונים (או יצורים דמויי דרקונים) היו קיימים בעבר. ראשית, דרקונים מופיעים באגדות העם בכמעט כל התרבויות האנושיות! אמנם בכל תרבות הדרקון מתואר אחרת, אבל הרעיון הבסיסי זהה. היצור המתואר הוא דמוי זוחל (נחש או לטאה גדולה), יש לו ראש גדול עתיר שיניים, זנב רב עוצמה וטפרים חדים על רגליו. ההבדלים בין התיאורים בתרבויות השונות נוגעים בעיקר בסממנים המיסטיים של הדרקונים: הדרקונים האירופאיים יורקים אש, למשל, ומתוארים כיצורים מרושעים שאוהבים לאכול בעיקר נערות בתולות. הדרקון הסיני, לעומתו, הוא חכם וטוב לב, לא בוקע לו להביור מהפה ואין לו העדפה קולינארית על סמך ההיסטוריה המינית של הקורבן.
ישנם גם הבדלים פיזיים: הדרקון האירופאי הוא מכונף, בעוד הדרקון הסיני חסר כנפיים ויש לו רעמת אריה. בכל זאת, העובדה שדרקונים מופיעים במגוון רחב של תרבויות מרמזת על כך שיש משהו בעצם רעיון הזה שהופך אותו לאוניברסאלי. האם ייתכן שאבותינו הקדומים הכירו בעבר דרקונים אמיתיים, ושזכרם של הדרקונים עבר מדור לדור אל האנושות כולה? האם היו אלה הדינוזאורים?
כנראה שלא. הדינוזאורים הגדולים נכחדו לפני יותר משישים מיליון שנה, הרבה לפני שבני האדם הופיעו בזירה או אפילו לפני שאבותינו הקופים התלבטו אם לרדת מהעצים יהיה צעד חכם. לא הייתה תקופה שבה בני אדם ודינוזאורים חיו זה לצד זה.
גם עניין האש שבוקעת מהפה הוא בעייתי. מכל מיני בעלי החיים על כדור הארץ, היצור היחיד שעושה שימוש באש הוא האדם. כדי לייצר חומרי בעירה בתוך הגוף, בעל החיים צריך להשקיע כמויות גדולות מאוד של אנרגיה- שהרי דלק נוזלי מכיל אנרגיה מרוכזת מאוד. סביר להניח שמבחינה אבולוציונית, כדאי יותר להשקיע את האנרגיה הזו בטקטיקות השרדות אחרות- כמו לרוץ מהר יותר, למשל.
מניין, אם כן, הגיע אלינו הדרקונים? התשובה אינה ברורה, אבל סביר להניח שיש כאן שילוב של מספר תופעות פסיכולוגיות מעניינות. הראשונה היא הפחד העמוק והמושרש שלנו מפני נחשים וחיות עתירות מלתעות, פחד שפיתחו אבותינו במשך מאות אלפי שנים- ייתכן והרעיון של הדרקון הוא משחק של הדמיון האנושי מול הפחד הזה. ייתכן והרעיון של הדרקון הוא 'מים' (meme)- פיסת מידע שמתאימה כל כך טוב לאופן שבו המוח האנושי עובד, שהיא מועברת מאדם לאדם כמו וירוס של שפעת. סיבה אפשרית נוספת היא עצמות הדינוזאורים שנתגלו מדי פעם במקומות שונים בעולם, שבשילוב הסיבה הקודמת עודדו את צמיחתן של אגדות אודות חיות גדולות ומאיימות.
הדרקון האמיתי היחיד המוכר למדע הוא דרקון הקומודו- לטאה אימתנית, שלושה מטרים אורכה, שחיה באיי אינדונזיה. הקומודו הוא טורף- אבל שיטת הציד שלו אינה מסתמכת באופן בלעדי על הזריזות שלו. על שיניו של דרקון הקומודו גדלות בקטריות קטלניות ביותר. הקומודו נושך את קורבנו, ואחרי מספר ימים הטרף צונח אל האדמה- מת כתוצאה מדלקת בקטריאלית קשה. זה אמנם עושה קצת פחות רעש מלהבות דרך הנחיריים- אבל תודו, זה לא פחות מרשים.
'עושים היסטוריה!'. להאזנה לפרק המלא לחץ כאן.
על דרקונים, כימרות וחורים שחורים- ספיישל שאלות ותשובות
ליאור מלמד שואל: מה היה קורה אילו לא היו מפסיקים את ההכלאות בין בני אדם לבעלי חיים ומשמידים את התאים הנוצרים?
לפני שנשיב על השאלה 'מה יקרה אם לא נפסיק את הניסוי ונשמיד את התאים הנוצרים?', אולי כדאי לבדוק מדוע מפסיקים את הניסויים הללו בכלל. התשובה לשאלה זו טמונה במטרתם של הניסויים.
המדענים שמבצעים ניסויים גנטיים בהם מערבבים גנים אנושיים וגנים של בעלי חיים, לא עושים אותם רק כדי לראות מה ייצא. לניסויים האלה יש מטרה ברורה. קבוצת מדענים בריטיים, למשל, השתילה דנ"א אנושי (דנ"א הוא החומר הגנטי שלנו, שמעביר את התכונות שלנו מדור לדור) בתוך תאים של פרה- מתוך מטרה לבחון את התגובה של התאים המתקבלים לטיפולים מסוימיים במחלת אלצהיימר. לצורך הניסוי הפרטני הזה, אין צורך לגדל יצור מושלם ובוגר- מספיקים כמה עשרות תאים במבחנה. ברגע שמסתיים הניסוי, התאים עשו את שלהם והם מושמדים.
בניסויים אחרים דווקא רצוי לגדל יצור בוגר. ישנם חוקרים ששינו את החומר הגנטי של עיזים כדי לגרום להן להפיק בחלב תרופות שטובות לבני אדם: מעין 'בית חרושת' ביולוגי. במקרה הזה, משנים אך ורק את הגנים הספציפיים שנדרשים כדי לייצר את התוסף בחלב. העז עדיין נראית כמו עז, מתנהגת כמו עז רגילה לחלוטין, ואוכלת את מה שעיזים אוכלות, שזה כמובן גבינת עיזים.
צריך להבדיל בין שני סוגים שונים של 'ערבוב גנטי'. הסוג הראשון מכונה 'כימרה' (Chimera), והוא מצב שבו באותו יצור ישנם שני סוגים של תאים בעלי חומר גנטי שונה לחלוטין. למשל, הלב עשוי מתאים שיש בהם חומר גנטי מסוג אחד, והכבד מחומר גנטי שונה לחלוטין. אם לתת דוגמא פשוטה, זה כמו מכונית שיש בה גיר הילוכים ארופאי ומושב נהג של מכונית יפנית (ירחם האל על מי שיש לו רכב כזה). במציאות, כימרות עשויות להיות שימושיות מאוד: למשל, חזיר שבו גדל כבד אנושי עם תאים אנושיים למהדרין, אותו ניתן להשתיל אחר כך בחולים ללא חשש מדחייה.
השם 'כימרה' מגיע אלינו מהמיתולוגיה היוונית, שם הכימרה הייתה מפלצת איומה שהייתה שילוב של כל מה שהפחיד את היוונים הקדומים: ראש של אריה, גוף של עז, זנב של נחש ועוד קומבינציות דומות. הכימרה חוסלה על ידי הגיבור בלרופון שהיה רכוב על הסוס המכונף פגסוס, אבל שמה נותר עימנו עד היום.
הסוג השני של תערובת גנטית הוא יצירה של דנ"א משולב- דהיינו, באותו התא ישנו חומר גנטי מהחיה המקורית, וגם דנ"א אנושי. במקרה כזה מקבלים יצור שיש לו תכונות שחלקן אנושיות וחלקן חייתיות, כמו למשל החיידקים שמפיקים אינסולין אותם הזכרתי בדוגמאות הקודמות. אם לוקחים את הרעיון צעד אחד קדימה, אל תחום המדע הבדיוני, אנחנו עשויים לקבל אדם משופר (ParaHuman), מעין סופרמן. למשל, אצן עם כוח מתפרץ כשל צ'יטה, או רקדנית עם גמישות חתולית. מצד שני, יכול להיות שנקבל משהו שיהיה קרוב יותר לצבי הנינג'ה- מי יודע.
לסוג הזה של ניסויים קמה ההתנגדות הקשה מצידם של אנשים שטוענים שהשילובים האלה הם בלתי מוסריים, אבל זה דיון מסובך ומורכב שכדאי להשאיר אותו לפעם אחרת.
יניב דובובסקי שואל: מדוע חילקו את היממה לעשרים וארבע שעות, ואת השעה לשישים דקות ואת הדקה לשישים שניות? האם מקור השם 'שנייה' (Second) בא מהחלוקה השניה של השעה?
זו אכן שאלה מרתקת. אנחנו כל כך רגילים לחלוקה של הזמן לחודשים, ימים, שעות, דקות ושניות- חלוקה שאנחנו גדלים לתוכה ולומדים אותה ממש מינקות- שהיא נראית טבעית וברורה מאליה. אבל כשבוחנים את חלוקת הזמן המקובלת שלנו, מגלים שהיא משונה מאוד. את השנה אנחנו מחלקים לשניים עשר חודשים, אבל את השעה לשישים דקות. שיטת הספירה הרגילה שלנו, השיטה שבה אנחנו סופרים תפוחים או כסף, היא בכלל עשרונית. מדוע קיימת העירבוביה הזו?
הבלאגן הזה מעיד על ההתפתחות ההדרגתית של שיטות חלוקת הזמן מאז שחר ימי ההיסטוריה. השיטה שאנו משתמשים בה היום היא תוצאה של תיקונים, שדרוגים ותוספות של כל אותן השיטות הקודמות שאבותינו עשו בהן שימוש עוד מימי המערות.
החלוקה לימים היא ברורה: השמש זורחת ושוקעת- יום אחד. שלוש מאות שישים וחמישה ימים חולפים בכל שנה- את זה קל לראות לפי המסלול שעושה השמש בשמיים: בכל שנה, המסלולים חוזרים על עצמם. הירח מקיף את כדור הארץ פעם בחודש, שניים עשר פעמים בשנה- גם זו חלוקה ברורה.
האומנם? אבותינו הקדמונים הסתבכו כהוגן בגלל החלוקה ה"פשוטה" הזו. מסתבר ששנה היא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אלא שלוש מאות שישים וחמישה ורבע ימים. הירח, לצערנו, מקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל עשרים ותשע וחצי יום, ולא בכל שלושים יום בדיוק. הסטיות הקטנות הללו אולי נראות לנו לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מצטברות ומצטברות- עד שפתאום אנחנו מגלים שהאביב כבר לא מגיע באפריל, אלא באוקטובר!
יוליוס קיסר ניסה לפתור את הבעיה הזו בשנת 46 לפני הספירה. הוא הכריז שפעם בארבע שנים מוסיפים עוד יום לחודש פברואר- זו 'שנה מעוברת'- ובכך מתקנים את הסטייה הקטנה והאביב חוזר לאפריל.
אבל הבעיות לא נסתיימו כאן. מסתבר שאורך השנה הוא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, אלא קצת פחות מרבע. הסטייה הקטנה הלכה והצטברה באיטיות עד שאלף וחמש מאות שנים אחרי יוליוס, במאה ה-14, פתאום שמו לב ששוב פעם לוח השנה התחרפן לגמרי. הייתה סטייה של עשרה ימים בין לוח השנה לבין השמש, הירח והעונות. הבעיה היתה שעכשיו כבר לא היה קיסר רומאי רב עוצמה שהיה יכול להחליט איך יראה לוח השנה ומי שהעז להתנגד לו מצא את עצמו משוחח עם
האריות בקולוסיאום. אירופה הייתה מחולקת למדינות ונסיכויות קטנות שכל אחת עשתה, בעיקרון, מה שהתחשק לה.
התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה האפיפיור. הוא לא היה חזק כמוהו, אבל לפחות הייתה לו סמכות רוחנית על מיליוני מאמיניו ברחבי העולם. האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני.
החלוקה של היממה לעשרים וארבע שעות היא עתיקה יותר, והיא מיוחסת למצרים הקדמונים. הם המציאו את שעוני השמש, וחילקו את היממה לשניים עשר חלקים. מכיוון שהשעות היו תלויות בתנועת השמש, הן לא היו קבועות באורכן: בקיץ היממה ארוכה יותר ולכן השעות ארוכות יותר. בחורף היום קצר וגם השעות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו אבל רק עם המצאת השעונים המכניים במאה השש-עשרה, השעה הפכה להיות מידת זמן קבועה באמת.
החלוקה של השעה לשישים דקות, ושישים שניות לדקה אחת, מגיעה ככל הנראה מהבבלים. הבבלים השתמשו בשיטת החלוקה לשישים מכיוון שכך קל יותר לחשב שברים בראש, ללא דף ונייר: המספר שישים מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2, 3,4,5,6,10,12,15 ו- 30. המספר עשר, לעומת זאת, מתחלק רק ל-2 ו-5. החלוקה הזו נשתמרה גם אצל היוונים העתיקים, בעיקר בכל מה שנוגע לניווט ואסטרונומיה. לצורך ניווט באמצעות הכוכבים, חילקו את השמים לשלוש מאות ושישים מעלות. כל מעלה חולקה לשישים דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה Prate minute prima- החלוקה הקטנה הראשונה. Minute פרושו קטן, ואנחנו עד היום אומרים על משהו שהוא קטן שהוא 'מיני'. החלוקה של הדקה לשישים שניות מכונה Prate
minute seconda, דהיינו- החלוקה הקטנה השניה. כשהומצאו השעונים שיכלו למדוד זמן ברזולוציה של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם השענות.
איילון וקנין שואל: מה לא הגיוני למדענים בדרקונים? הרי ראינו כבר יצורים עם קשקשים ודינוזאורים עם כנפיים?
זו שאלה מעניינת. התגובה המיידית אליה היא 'דרקונים? איזו שטות!' הרי כולם יודעים שדרקונים הם רק המצאה דמיונית. אבל בהתבוננות מעמיקה יותר, והכרות עם המגוון העצום של בעלי חיים על כדור הארץ- אי אפשר לפסול את אפשרות קיומם של דרקונים אי שם בערפילי ההיסטוריה מבלי שנקדיש לעניין לפחות כמה דקות של מחשבה.
יש כמה סיבות טובות מדוע ניתן לחשוב שדרקונים (או יצורים דמויי דרקונים) היו קיימים בעבר. ראשית, דרקונים מופיעים באגדות העם בכמעט כל התרבויות האנושיות! אמנם בכל תרבות הדרקון מתואר אחרת, אבל הרעיון הבסיסי זהה. היצור המתואר הוא דמוי זוחל (נחש או לטאה גדולה), יש לו ראש גדול עתיר שיניים, זנב רב עוצמה וטפרים חדים על רגליו. ההבדלים בין התיאורים בתרבויות השונות נוגעים בעיקר בסממנים המיסטיים של הדרקונים: הדרקונים האירופאיים יורקים אש, למשל, ומתוארים כיצורים מרושעים שאוהבים לאכול בעיקר נערות בתולות. הדרקון הסיני, לעומתו, הוא חכם וטוב לב, לא בוקע לו להביור מהפה ואין לו העדפה קולינארית על סמך ההיסטוריה המינית של הקורבן.
ישנם גם הבדלים פיזיים: הדרקון האירופאי הוא מכונף, בעוד הדרקון הסיני חסר כנפיים ויש לו רעמת אריה. בכל זאת, העובדה שדרקונים מופיעים במגוון רחב של תרבויות מרמזת על כך שיש משהו בעצם רעיון הזה שהופך אותו לאוניברסאלי. האם ייתכן שאבותינו הקדומים הכירו בעבר דרקונים אמיתיים, ושזכרם של הדרקונים עבר מדור לדור אל האנושות כולה? האם היו אלה הדינוזאורים?
כנראה שלא. הדינוזאורים הגדולים נכחדו לפני יותר משישים מיליון שנה, הרבה לפני שבני האדם הופיעו בזירה או אפילו לפני שאבותינו הקופים התלבטו אם לרדת מהעצים יהיה צעד חכם. לא הייתה תקופה שבה בני אדם ודינוזאורים חיו זה לצד זה.
גם עניין האש שבוקעת מהפה הוא בעייתי. מכל מיני בעלי החיים על כדור הארץ, היצור היחיד שעושה שימוש באש הוא האדם. כדי לייצר חומרי בעירה בתוך הגוף, בעל החיים צריך להשקיע כמויות גדולות מאוד של אנרגיה- שהרי דלק נוזלי מכיל אנרגיה מרוכזת מאוד. סביר להניח שמבחינה אבולוציונית, כדאי יותר להשקיע את האנרגיה הזו בטקטיקות השרדות אחרות- כמו לרוץ מהר יותר, למשל.
מניין, אם כן, הגיע אלינו הדרקונים? התשובה אינה ברורה, אבל סביר להניח שיש כאן שילוב של מספר תופעות פסיכולוגיות מעניינות. הראשונה היא הפחד העמוק והמושרש שלנו מפני נחשים וחיות עתירות מלתעות, פחד שפיתחו אבותינו במשך מאות אלפי שנים- ייתכן והרעיון של הדרקון הוא משחק של הדמיון האנושי מול הפחד הזה. ייתכן והרעיון של הדרקון הוא 'מים' (meme)- פיסת מידע שמתאימה כל כך טוב לאופן שבו המוח האנושי עובד, שהיא מועברת מאדם לאדם כמו וירוס של שפעת. סיבה אפשרית נוספת היא עצמות הדינוזאורים שנתגלו מדי פעם במקומות שונים בעולם, שבשילוב הסיבה הקודמת עודדו את צמיחתן של אגדות אודות חיות גדולות ומאיימות.
הדרקון האמיתי היחיד המוכר למדע הוא דרקון הקומודו- לטאה אימתנית, שלושה מטרים אורכה, שחיה באיי אינדונזיה. הקומודו הוא טורף- אבל שיטת הציד שלו אינה מסתמכת באופן בלעדי על הזריזות שלו. על שיניו של דרקון הקומודו גדלות בקטריות קטלניות ביותר. הקומודו נושך את קורבנו, ואחרי מספר ימים הטרף צונח אל האדמה- מת כתוצאה מדלקת בקטריאלית קשה. זה אמנם עושה קצת פחות רעש מלהבות דרך הנחיריים- אבל תודו, זה לא פחות מרשים.
1 comments:
אחלה פרק, כמו הרבה פרקים לפניו ואחריו..
תוספת קטנה: בשאלה על תורת היחסות סופר על מישהו שהתלווה לאיינשטיין לשייט ובסופו אמר שהוא "השתכנע סופית שאיינשטין מבין את תורת היחסות". אותו אדם היה חיים וייצמן מסתבר.
כל הכבוד על התוכנית שלכם!
ענבר
הוסף רשומת תגובה