פינק פלויד, סרג'נט פפר וד"ר בראיין מאי: על הצד האפל של הטכנולוגיה

המאמר הבא הוא תקציר הפרק בעל אותו השם, במסגרת
הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'. להאזנה לפרק לחץ כאן.

פינק פלויד, סרג'נט פפר וד"ר בראיין מאי: על הצד האפל של הטכנולוגיה

טכנולוגיה, ואמנות. על פניו, נדמה ששני המושגים הללו רחוקים זה מזה כמו חריימה וגפילטע פיש. אמנות נתפסת כמופשטת ורגשית, בעוד הטכנולוגיה היא שכלתנית ורציונלית. הטכנולוגיה מוגבלת על ידי הידע המדעי שלנו, בעוד שבאמנות- אין דבר כזה שאין דבר כזה.

אבל אם מגרדים את שכבת הצבע העליונה מהתמונה הזו, מגלים שהטכנולוגיה והאמנות קשורות זו לזו בקשר הדוק. פסלים, למשל, חייבים להכיר את החומרים בהם הם עושים שימוש באופן אינטימי כדי להפיק מהם את הצורות הרצויות. צילום, אם לתת דוגמא מובהקת נוספת, הוא ממש 'אמנות למהנדסים': שיחה בין שני צלמים מקצועיים היא ערבוביה של פרספקטיבות ומהירויות צמצם, חיתוכי-זהב ופורמטים בעלי יחס דחיסה אופטימלי.

הדואליות הזו קיימת גם בעולם המוזיקה. הגיטריסט של להקת קוויין (Queen), בראיין מאי, סיים את התואר הראשון שלו באסטרופיזיקה ועמל על עבודת הדוקטורט שלו, כשהוקמה הלהקה בתחילת שנות השבעים. מאי הספיק לפרסם שני מאמרים מדעיים, אך כשהגיע ההצלחה הגדולה וקווין הפכה לאחת הלהקות הלוהטות של אותה התקופה, מאי ניצב בפני ברירה אכזרית: להמשיך לספור גרגירי אבק בינכוכבי ולבלות לילות לבנים במצפה הכוכבים, או להופיע בפני מיליוני בני אדם, לעשות הרים של דולרים ובאופן כללי להגשים את חלומו של כל מי שאי פעם החזיק גיטרה ביד. טוב, אולי זו לא הייתה ברירה כזו אכזרית. בכל אופן, מאי נאלץ לנטוש את המסלול האקדמי ולהתרכז במוסיקה.

אבל הוא לא התנתק לחלוטין מהצד הטכני של חייו. את הגיטרה שלו, למשל, מאי תכנן ובנה בעצמו יחד עם אביו. הגיטרה של מאי היא, עד היום, יצירת מופת הנדסית שיש לה רק מתי מעט מתחרים והיא אפילו זכתה לשם משל עצמה- Red Special, אדום מיוחד. החומרים שמהם בנה מאי את Red Special הם פשוטים ויומיומיים: גוף הגיטרה, למשל, נלקח מעץ של אח ביתי ישן, והטרומולו (זה המקל הקטן שנמצא ליד המיתרים, שאיתו אפשר לשנות את הצליל של הגיטרה) עשוי ממנשא של אופניים, מקלות סריגה וקפיצים של אופנוע. בראיין מאי הצליח לחבר את ערימת הג'אנק הזו לכלי נגינה שיש לו צליל מדליק וייחודי ששום גיטרה קונבנציונלית לא מצליחה לחקות! בוני גיטרות ניסו ליצור את הצליל של Red Special במשך שנים, ללא הצלחה...

לפני כשנתיים החליט מאי לחזור אל האהבה הראשונה שלו, האהבה שלפי עדותו מעולם לא זנח לחלוטין- האסטרופיזיקה. הוא חזר אל עבודת הדוקטורט שלו- ניתוח החזרי האור מהאבק הבין כוכבי- ולאחר שהגן על עבודתו בפני ועדת מומחים של אוניברסיטת אימפריאל קולג' בלונדון, זכה בתואר הנכסף. נכון להיום, ד"ר בריאן מאי הוא עמית-מחקר באימפריאל קולג' הלונדוני, פרסם ספר מצליח (יחד עם עוד שני חוקרים) על תולדות היקום, והוא תורם קבוע לתוכנית האסטרונומיה של ה-BBC.

כשהתיישבו חברי להקת החיפושיות, הביטלס, בשנת 1967 להקליט את האלבום 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר'- Sgt. Pepper’s lonely hearts club band, הם כבר היו אנשים מפורסמים מאוד. עובדה זו הקנתה להם את האפשרות להעסיק את מיטב טכנאי הקול וצוות ההפקה שבריטניה יכלה להציע להם, וגם את היכולת לקחת סיכונים ולנסות כיוונים מוסיקליים שלהקות אחרות אולי היו מהססים ללכת בהם.

אספקט מעניין של האלבום הזה, פרט לחדשנות המוזיקלית, הוא השימוש שעשו הביטלס בטכנולוגיה המתקדמת של אותו הזמן כדי ליצור מוסיקה שונה מכל מה שקדם לה. כדי לקבל את האווירה המרחפת וההזויה של Lucy In the Sky with Diamonds למשל, הביטלס השתמשו בטכניקה החדשה של שינוי גובה הצליל: הם היו מקליטים את כלי הנגינה והקולות כשהסרט ההקלטה היה מסתובב מהר יותר או לאט יותר מהמקובל. אחר כך, כשהסרט היה מורץ במהירות הרגילה שלו, הצלילים והקולות היו מקבלים גוון שונה ומרתק.

חידוש טכנולוגי אחד שניתן לזקוף לזכות צוות ההפקה של האלבום, הוא 'הכפלה אוטומטית'. מי שעוסק בתחום ההקלטה האולפנית יודע שאם מקליטים את הזמר או הזמרת שרים את אותו השיר פעמיים, ואז משלבים את שתי ההקלטות יחד (דהיינו, הכפלה של השירה) הקול שמתקבל הוא עשיר ומלא יותר. יש זמרים שההכפלה של הקול שלהם ממש עוזרת להם ומעניקה לשירה שלהם נפח ועוצמה שאינם קיימים במיתרי הקול שסופקו להם עם לידתם- כמו במקרה של ג'ון לנון, שנעזר בהכפלה במקרים רבים.

הבעיה הייתה שעד אז, ההכפלה היתה נעשית באופן ידני, דהיינו הזמר היה צריך לשיר את אותו השיר פעמיים לצורך ההקלטות, ובדיוק באותו אופן, ממש תו לתו ומילה במילה: אם הזמר פיספס את הקצב פה ושם, התוצאה הייתה שכשהיו משלבים את שתי ההקלטות היה מתקבל איזשהוא קשקוש מוזיקלי לא ברור. על כן לנון נאלץ לשיר את אותו הקטע שוב ושוב ושוב, עד שההקלטה המתקבלת הייתה משיגה את אפקט ההכפלה הרצוי.

לנון לא סבל את התהליך המייגע של ההכפלה, והתחנן בפני קן טאוסנד, מהנדס הקול שלהם, שימציא משהו שיפתור אותו מהעונש הזה. טאוסנד הפעיל את התאים האפורים, והצליח להמציא שיטת חיבור בין שני מכשירי הקלטה שאיפשרה הכפלה אוטומטית של הקול. התוצאה הייתה שלנון יכל היה לשיר רק פעם אחת, והמכשירים היו מפיקים הכפלה מעולה של הקול, ללא טעויות או פיספוסים.

גם באופן שבו הודפס התקליט עצמו, הייתה חדשנות מסוימת, אם כי ניתן לומר שהיא תרמה מעט מאוד מבחינה מוזיקלית ובעיקר הוסיפה לפולקלור ולמיתוסים שסביב הלהקה.

תקליטי ויניל ישנים, בתקופה שלפני הקומפקט דיסק, עבדו באופן הבא: בתקליט הייתה מסילה דקיקה שהמחט של הפטיפון הייתה נעה בתוכה. המידע שעל התקליט היה נשמר בצורת חריצים זעירים בתוך המסילה, והמחט של הפטיפון היה ממירה את הזעזועים המכניים כתוצאה מהתקלות בחריצים הללו, לאותות חשמליים. המסילה הדקיקה התפתלה על היקף התקליט במסלול לולייני הולך וקטן, עד שהגיעה לאזור מרכז התקליט. באופן נורמלי, שם הייתה מסתיימת המוזיקה והמחט הייתה מתרוממת וחוזרת לתחילת התקליט- אבל בתקליט 'תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר', המסילה הגיעה לקצה- ואז הפכה לעיגול סגור. משמע, המחט לא הייתה חוזרת לתחילת התקליט ולא הייתה נקודת סוף מוגדרת. התקליט מסתיים למעשה בלופ אינסופי של קולות וצלילים שחזרו על עצמם כל שתי שניות.

הלולאה הקצרה הזו הכילה עירבוביה קקופונית של קולות וצלילים חסרי ערך מוזיקלי.

בקטע הקצר ניתן לשמוע קול שאומר משהו כמו- Never Could be any other way, או משפט חסר משמעות אחר. אבל כשמשמיעים את הקטע הזה אחורנית, מתקבל עוד קטע חסר משמעות לחלוטין. במין ואריאציה מוזיקלית של מבחן רורשך, יש כאלה שפירשו את גרסאת הרוורס של הלופ האינסופי כ- Will Paul be back as Superman?. הרעיון שבלופ המסיים של התקליט מתחבא מסר סודי היה אחד מאבני היסוד של התיאוריה שליוותה את הביטלס לאורך השנים, לפיה פול מקרטני בעצם מת וכפיל החליף אותו כדי לא לפגוע בפופלאריות של הלהקה

בקרב מי שאוהבים רוק מתקדם יותר, האלבום 'הצד האפל של הירח', Dark Side of the Moon, של פינק פלויד, נחשב לקלאסיקה של ממש מאז יצא בשנת 1972. האלבום הזה צעד בטבלאות מכירות התקליטים במשך כשבע מאות וחמישים שבועות רצופים, הוא פרץ דרך באינספור דרכים וצורות ומבקרי המוסיקה היללו אותו לכל אורך השנים. אחד ההישגים של האלבום שחברי פינק פלויד אוהבים להזכיר בהזדמנויות רבות, היא שהמאזינים האוסטרלים בחרו בו בשנת 1990 כתקליט הכי מוצלח לעשות אהבה לצליליו, אם כי אני חושד שהעובדה הזו מלמדת יותר על הקהל האוסטרלי ופחות על האלבום עצמו.

חברי פינק פלויד אהבו מאז ומתמיד למתוח את הגבולות של המוזיקה שלהם ולנסות כיוונים חדשים, ובאלבום זה היה להם המזל הטוב לחבור לאחד ממהנדסי ההקלטה הטובים ביותר מאז ומעולם, אלן פרסונס. פרסונס, מוזיקאי מוכשר ומוצלח בפני עצמו, סייע לחברי הלהקה ליצור את האווירה המיוחדת של האלבום תוך שימוש בכל טריק אולפני וטכנולוגי שיכל לחשוב עליו. הם בנו תוף מיוחד שחיקה את פעימות הלב האנושיות, נתנו לעוזר של פרסונס לצעוד בתוך תא סגור והקליטו את צעדיו, וכשרצו להקליט את השעונים הרבים בפתיחת השיר Time, כל חברי הלהקה ביחד עמדו ליד המכשירים ולחצו על הכפתורים הנכונים בתזמון הנכון.

פרסונס ופינק פלויד השתמשו בטכניקות החדשניות ביותר שהכירו, כמו Flanging, שינויי פאזה והכפלת קול. אנשי ההפקה סיפרו שניתן היה לזהות שפינק פלויד מקליטים באולפן לפי הכבלים שהיו תמיד מבצבצים מהאולפן, שכן חברי הלהקה נהגו להשתמש פחות או יותר בכל מכשיר ומתקן שהיה בחדר. דיוויד גילמור, הגיטריסט ואחד מנותני הטון המוזיקליים בלהקה, התלהב במיוחד מכלי נגינה אלקטרוני שבאותה התקופה ממש נכנס לשימוש אולפני: הסינתיסייזר.

לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים החלו מופיעים סינתיסייזרים שאיפשרו למוזיקאים ליצור מנגינות חדשות בזמן אמת, תוך כדי הקלטה באולפן. הפעלה של כלי כזה לא הייתה פשוטה או אינטואטיבית במיוחד, אבל מי שהייתה לו הסבלנות והסקרנות להתעמק ברזי הסינתיסייזר- כמו דיוויד גילמור, במקרה הזה- זכה באפשרות ליצור מוזיקה ייחודית מאוד. גילמור נתקל בסינתיסייזר בפעם הראשונה כשזה היה עדיין בשלבי תכנון סופיים, וסיפר שכבלים וחוטים השתלשלו מכל חור במכשיר וטיפסו עד לתקרה. חלק מהמוזיקאים היו אולי נבהלים ונוטשים את הרעיון כולו בשלב הזה, אבל גילמור התעקש להביא את המוצר הסופי איתו לאולפן. התוצאה הייתה יצירות אינסטרומנטליות גאוניות כמו On The Run ו- Any Colour You Like.

'הצד האפל של הירח', כמו במקרה של סרג'נט פפר של הביטלס, היה משונה ומקורי מספיק כדי לעורר אצל המאזינים את התחושה שהוא מסתיר בתוכו איזה סוד מסתורי, איזה מסר כמוס מהלהקה. במקרה של פינק פלויד, הדיעה הרווחת הייתה שהאלבום נבנה כך שיהיה למעשה פס הקול של הסרט 'הקוסם מארץ עוץ' משנת 1933. הרעיון הכללי הוא שאם מנגנים את הסרט והאלבום בו זמנית, אזי בנקודות רבות תמונות ורעיונות מהסרט מתלכדים עם מילים או מנגינות מהאלבום.

כל חברי הלהקה הכחישו את העניין בשלב זה או אחר, אלן פרסונס הגדיר את כל הרעיון כמגוחך, ולפסיכולוגים יש אפילו שם לתופעה הזו: 'סינכרוניסיטי', הנטייה הטבעית של המוח למצוא תבניות וסדר במידע שהוא אקראי לחלוטין. אבל אנחנו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו, ונספר שבשיר Breathe, כשגילמור שר And Balanced on the biggest wave, בדיוק באותו הרגע דורותי מאזנת את עצמה בזהירות כשהיא צועדת על גדר דקה. פעימות הלב המפורסמות שמלוות את הסיום של האלבום נשמעות בדיוק כשדורותי מנסה להקשיב לפעימות הלב של איש הפח. וחוץ מזה, כשפינק פלויד שרים Which is which בשיר Us and Them, האם הם מתכוונים אולי ל- Witch, דהיינו, מכשפה...המכשפה הטובה מהצפון אולי?

ומשפט אחרון לסיום לגבי שמו של האלבום, 'הצד האפל של הירח'. לירח אין, למעשה, צד אפל. שני החצאים של הירח מוארים בצורה שווה על ידי השמש לאורך מסלול ההקפה שלו סביב כדור הארץ. העובדה שהירח "נעול", במרכאות, על ידי ההשפעה ארוכת הטווח של הכבידה של כדור הארץ היא זו שאחראית לכך שאנחנו יכולים לראות כל הזמן רק צד מסוים שלו.

אבל אולי היה זה דווקא השומר בכניסה לאולפן שהגדיר את העניין באופן המדויק ביותר, בתשובה לשאלותיו של רוג'ר ווטרס. הירח אמנם מואר על ידי השמש, אבל הוא לא מאיר מעצמו- הוא רק מחזיר את האור שפוגע בו. מכאן שבאמת אין דבר כזה 'הצד האפל של הירח': למען האמת, הוא כולו אפל.