ניצוצות של הבנה: על הקשר שבין אוטיזם והנדסה

אתם מכירים אותו. ראיתם אותו עשרות, אולי אפילו מאות פעמים.

לפעמים הוא גבוה ורזה, לפעמים הוא שמן ונמוך, לפעמים הוא קשיש ולפעמים צעיר. הפנים שלו שונות בכל פעם, אבל סימני ההיכר שלו אינם משתנים. חלוק המעבדה, השיער המשונה, הצחוק המרושע עם נגיעה של שגעון. אי אפשר לפספס, זו הקלישאה ההוליוודית המפורסמת ביותר: 'המדען המטורף'. ראינו אותה בפעולה באינספור סרטים וסדרות טלוויזיה, החל מד"ר סטריינג'לאב וכלה בד"ר האוס.

שני אלמנטים מהווים את הבסיס לדמות הזו: גאונות טכנולוגית או מדעית יוצאת דופן, המשולבת עם מוזרות כלשהיא- בדידות, טירוף, חוסר מוסר ועוד. במילים אחרות, משהו במצבו המנטלי של הגאון לא בסדר. אותם אלמנטים משותפים גם לגרסאות המודרניות של אותה קלישאה ותיקה: 'החנון המוזר' וה'האקר המתבודד'.

אנחנו רגילים לקבל את הסטריאוטיפים ההוליוודיים בקריצת עין- כולם יודעים שהחיים לא דומים לסרטים. אך בשנים האחרונות מתרחש משהו יוצא דופן: בקרב חוקרי המוח והפסיכולוגים מתגבשת תמימות דעים לפיה הקלישאה ההוליוודית החבוטה הזו...עשויה להיות נכונה. לטירוף או למוזרות שמתלווה לגאונות הטכנולוגית יש אפילו שם: אוטיזם.

ישנן שתי השערות בסיסיות. הראשונה היא שמקצועות בתחום המדע וההנדסה מושכים אליהם אנשים הלוקים בדרגות שונות של אוטיזם. השניה גורסת שהנטיה לאוטיזם היא תורשתית, ושילדים- ואפילו נכדים- של מהנדסים ומדענים נמצאים בסיכון גבוה להוולד אוטיסטים.

אני מודה שההשערות האלה גורמות לי לאי-נוחות מסוימת. גם אני מהנדס. האם יכול להיות שגם אני קצת אוטיסטי- ואף פעם לא ידעתי את זה? האם הנטייה לאוטיזם מסתתרת בגנים שלי, ועשויה להשפיע על נכדי? מסתבר שאפשר לבדוק את זה, ואפילו די בקלות...אז נבדקתי. את תוצאות הבדיקה תשמעו בהמשך הפרק, אבל בל נקדים את המאוחר. ראשית, מהו 'אוטיזם'?

אוטיזם

אוטיזם היא בעיה נוירולוגית, לקות התפתחותית של המוח. הראשון שזיהה אותה היה הפסיכיאטר האמריקאני ליאו קנר, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. קנר איפיין את התסמינים העיקריים שלה: התכנסות לתוך עולם פנימי וניתוק מהסביבה, קשיים חמורים בדיבור והתנהגות חזרתית, כגון נדנודים בלתי פוסקים של הגוף.

האוטיזם היא לקות נפוצה יחסית- אחד לאלף ילדים יוולד אוטיסט- אבל למרות כל המחקרים הרבים שנעשו בתחום, איש אינו יכול להצביע על הגורמים לה. ככל הנראה מדובר בשילוב של פגמים גנטיים וגורמים סביבתיים שמשפיעים על העובר כבר בשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר של ההריון- אבל אין אף בעיה ברמת התא או ברמת המוח כולו שניתן לומר עליה בודאות שהיא המקור לצרה.

כולנו מבינים שלאנשים שסביבנו יש כוונות ורצונות משל עצמם. התובנה הבסיסית הזו מכונה 'תיאוריה של התודעה', וכולנו מפתחים אותה כבר מגיל צעיר מאד: היא כל כך טבעית ובסיסית עד שאנחנו לא חושבים עליה כלל. אחת הסברות היא שילדים אוטיסיטים אינם מפתחים את אותה 'תיאוריה של התודעה', וכתוצאה מכך לא מצליחים לפענח את המשמעות האמיתית של פעולות שעושים אנשים סביבם.

הנה דוגמא שתבהיר את הנקודה. כשהאדם לידנו מצביע על משהו, אנחנו נפנה את מבטנו כדי להבין על מה הוא מצביע. זה האופן שבו תינוק לומד את שמות העצמים שסביבו: הוא שומע את אבא אומר 'בובה' ומצביע על עצם מסוים, ועד מהרה הוא לומד לקשר בין המילה 'בובה' והצעצוע עצמו. ילד אוטיסטי, לעומת זאת, שומע את המילה ורואה את היד המצביעה- אבל לא מסתכל על הבובה, אלא על היד של אבא...הוא מביט על אביו באותו האופן שבו אנחנו נביט על בובה בחלון ראווה: אם מבטה של הבובה מופנה לכיוון מסוים, לא נניח שהיא מביטה על משהו. במילים אחרות, הילד האוטיסט לא מצליח להבין את נקודת המבט של אביו ואת מטרת ההצבעה. אם הבעיה הזו חוזרת על עצמה לאורך זמן, הילד מפספס את השלב הקריטי של לימוד השפה ומכאן נובעות, אולי, בעיות הדיבור החמורות בגילאים מאוחרים יותר.

האוטיזם שתיאר לאו קנר במחקריו המוקדמים הוא זה שמכונה היום 'אוטיזם קלאסי'. במשך שנים רבות האמינו הרופאים שזהו גם הסוג היחיד של אוטיזם: זאת אומרת, שההבחנה בין אדם נורמלי לאוטיסט היא הבחנה קלה וברורה יחסית. או שאתה אוטיסט, או שאתה לא.

אבל החל משנות השמונים של המאה העשרים, החלו החוקרים להבין שהמציאות מורכבת יותר מששיערו בתחילה. העדויות המצטברות לימדו אותם שנמצאים בינינו אנשים שהם לא ממש אוטיסטים- אבל גם לא ממש 'נורמלים', או במובן הנוירולוגי של המילה. הם מדברים כמונו, הם נראים כמונו- אבל המוח שלהם עובד אחרת.

הנרי קוונדיש

הנרי קוונדיש היה אחד מהמדענים החשובים של המאה ה-18: בין השגיו החשובים ניתן למנות את גילוי היסוד מימן, חישוב צפיפות כדור הארץ ומחקרים פורצי דרך בחשמל ומגנטיות. עמיתיו ב- Royal Society, האגודה המדעית היוקרתית הבריטית, העריצו אותו והוא נחשב לאחד מהגאונים הגדולים שקמו לבריטניה מאז ומעולם.

בציור המוכר ביותר שלו, קוונדיש מוצג כשהוא לובש מעין מעיל ארוך שמגיע עד ברכיו, צאוורון עשוי מלמלה פרחונית וכובע משולש שחור לראשו. אם התלבושת הזו נשמעת לכם מעט מיושנת, אתם בחברה טובה- גם האנשים בימיו של קוונדיש חשבו כך. התלבושת הזו יצאה מהאופנה כבר בסוף המאה ה-17, פחות או יותר.

הסיפורים אודות אופיו המשונה של הנרי קוונדיש היו לאגדה עוד בימי חייו. הוא היה ביישן באופן קיצוני: כמעט ולא יצא מהבית, לא התחבר עם אף אחד ולא הסכים לקבל אורחים. אירועים חברתיים הלחיצו אותו, והמפגשים החברתיים היחידים שהיה מוכן להגיע אליהם היו מפגשים של ה Royal Society. גם שם הוא כמעט ולא החליף מילה עם איש: שאר המדענים ידעו שהדרך הטובה ביותר לתקשר עם קוונדיש היא לדבר איתו כאילו שהוא לא שם: להפנות את המבט לפינה אחרת של החדר, לדבר אל האוויר ולקוות שהוא יאזור מספיק אומץ כדי להחזיר תשובה. אם בכל זאת דיבר בסופו של דבר, עשה באיטיות ובהסננות.

הנה דוגמא אופיינית. באחד המפגשים החברתיים הנדירים בהם נכח, ניגש אליו אחד ד"ר אינגנהאוז כשהוא מלווה באורח שהגיע מאוסטריה הרחוקה. הד"ר תיאר באריכות באוזניו של קוונדיש את תאריו ומעלותיו של האורח האוסטרי. לאחר מכן דיבר האורח עצמו, סיפר עד כמה הוא משתוקק להכיר את אחד המוחות הגדולים של דורו ואף הודה שהסיבה היחידה שבגללה הוא נמצא בלונדון היא רצונו לפגוש את המדען הדגול.

בכל הזמן הזה, קוונדיש לא הוציא הגה: הוא עמד ללא תזוזה כשעיניו מושפלות אל הקרקע. ברגע שסיים האורח את דבריו, קוונדיש הסתובב לאחור, רץ החוצה מהבית, נכנס לכרכרה וחזר הביתה בלי לומר מילה לאיש.

אורח החיים שלו היה ספרטני מאד: המבקרים הבודדים שזכו לראות את ביתו מבפנים סיפרו שכל החלל הפנימי מוקדש למעבדות מחקר ומכשירים שונים, כמעט ללא שום חפצים אישיים. ארוחת הצהרים שאכל הייתה זהה בכל יום, וכללה תמיד מנה אחת בלבד: רגל של כבש. לא מדובר כאן בקמצנות: קוונדיש ירש המון כסף מאביו, והיה אחד האנשים העשירים בבריטניה.

על נשים, כמובן, לא היה על מה לדבר. קוונדיש לא היה מוכן אפילו לשוחח עימן: עם עוזרות הבית שלו הוא תיקשר אך ורק באמצעות פתקים. לפי השמועות, אם במקרה ראה במו עיניו מישהי מצוות הבית שלו, הוא פיטר אותה על המקום.

אספרגר

בימיו של קוונדיש, כולם ראו בהתנהגותו המשונה בסך הכל סוג של...התנהגות משונה. ביישנות טבעית שנמתחה עד הקצה. רופא מודרני שישמע את הסיפור, לעומת זאת, ודאי יחשוב מייד על 'תסמונת אספרגר'. מהי תסמונת אספרגר?

האנס אספרגר היה רופא ילדים אוסטרי שחקר את תופעת האוטיזם בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, במקביל לעבודתו של ליאו קנר האמריקני. למרות ששני החוקרים לא שמעו אחד על השני, שניהם נתנו ללקות הזו את אותו השם בדיוק- 'אוטיזם', מהמילה היוונית 'אוטוס', עצמי. השם שנגזר מההתכנסות האופיינית של האוטיסט לתוך עולמו הפנימי.

בניגוד לליאו קנר, אספרגר מיקד את מחקריו בילדים שהאוטיזם שלהם לא היה קיצוני: מה שמכונה 'אוטיזם בתפקוד גבוה'. גם הם, כמו האוטיסטים ה'קלאסיים' של קנר, הפגינו יכולות חברתיות נמוכות- אך יכלו לדבר ולהביע את עצמם ברמה סבירה. אחד המאפיינים שסיקרנו במיוחד את ד"ר אספרגר הייתה הנטייה הברורה של הילדים להתמקד בנושא אחד או מספר מצומצם מאד של תחומים- וללמוד עליהם הכל. הם דיברו על הנושאים שעניינו אותם במשך שעות, ציטטו כל פרט וזכרו גם את העובדות הזעירות ביותר.

אספרגר קרא להם בחיבה 'הפרופסורים הקטנים'. הוא זיהה בהם את המאפיינים הקלאסיים של אוטיזם, אבל האמין שהתפקוד היומיומי שלהם מספיק גבוה ומפותח כדי לאפשר להם, למרות כל הקשיים החברתיים, לנצל את יכולת ההתמקדות המופלאה שלהם כדי להצליח בתחום האינטלקטואלי. הוא צדק: כמה מהילדים שחקר הפכו מאוחר יותר לפרופסורים באוניברסיטאות ואחד אפילו זכה בפרס נובל.

אספרגר כתב ב-1944 מאמר מצוין שבו תיאר את המקרים שחקר ואת המאפיינים הייחודיים שלהם, אבל לרוע מזלו הוא היה בצד הלא נכון של מלחמת העולם השניה. בית החולים שהקים הופצץ ונהרס, חלק גדול ממחקריו הושמד והמאמר שכתב נשכח כמעט לגמרי. מחקריו של ליאו קנר תפסו את מרכז הבמה ועיקר תשומת הלב המדעית הופנה אל האוטיזם הקלאסי.

רק ב-1981 גילתה חוקרת בריטית בשם לורנה ווינג את מאמרו של אספרגר והפנתה את תשומת ליבם של המדענים במערב לסוג חדש ובלתי מזוהה זה של אוטיזם. 'תסמונת אספרגר', על שמו של הרופא האוסטרי, מאופיינת בתסמינים שנמצאים על הגבול הדק שבין נורמליות ואוטיזם מובהק. כמו הנרי קוונדיש וה'פרופסורים הקטנים' של ד"ר אספרגר, הלוקים בתסמונת זו ניחנים באינטלינציה גבוהה ולעיתים אף גבוהה מאד- אבל מתקשים מאד בתקשורת עם אנשים אחרים. עיקר הבעיה נעוץ בחוסר היכולת להבין תקשורת לא-מילולית, כגון שפת גוף, הבעות פנים וטון דיבור. בנוסף, הלוקים בתסמונת אספרגר מגלים נטייה ברורה להתמקד בתחומי ידע צרים מאד, ולהצמד להרגלים נוקשים.

במילים אחרות, האוטיזם הקלאסי- זה שכולל התנתקות מהעולם, הפרעה קשה בדיבור והתנהגות חזרתית- הוא רק הסמן הקיצוני בקשת רחבה הרבה יותר של התנהגויות אוטיסטיות המכונה כיום 'הספקטרום האוטיסטי', ותסמונת אספרגר היא חלק מהקשת הזו.

למרבה הצער, הנס אספרגר הלך לעולמו ב-1980, שנה אחת בלבד לפני שמחקריו זכו סוף סוף לתשומת הלב הראויה.

זיהוי תסמונת אספרגר פקח בבת אחת את עיניהם של החוקרים. עכשיו, כשידעו מה לחפש, הם גילו שתסמונת אספרגר נפוצה הרבה יותר משמישהו העז להאמין: כ-1 מכל מאתיים בני אדם לוקה בתסמונת.

אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב איזו קבוצת אנשים מאופיינת בשילוב התכונות של אינטליגנציה גבוהה, תחומי עניין צרים ובעיות חברתיות- אני משער שהתשובה הצפויה תהיה 'חנונים'. אין זה מפתיע, אם כן, שמהנדסים, פיזיקאים, מתמטיקאים וכל שאר בעלי המקצוע השייכים לאותה קטגוריה כוללנית ומעורפלת של 'חנונים' או 'גיקים'- היו החשודים המיידים בנטייה לכיוון תסמונת אספרגר.

המחקר הקל והפשוט ביותר לביצוע הוא מחקר שבו כל המידע כבר קיים וזמין- כמו ביוגרפיות של מדענים מפורסמים מהעבר. כמעט מייד היה מי שהצביע על כך שלאלברט איינשטיין, למשל, הייתה אישיות לא-שגרתית: לא היו לו חברים רבים, הוא למד לדבר בגיל מאוחר יחסית ועל האינטליגנציה הגבוהה שלו אין צורך להרחיב. דהיינו, מועמד נפלא לתסמונת אספרגר.

ומה לגבי קורט גדל, המתמטיקאי הגדול? גם לו הייתה אישיות כפייתית. וביל גייטס? כולם יודעים שהוא מבריק אבל מאד 'יורמי'. ומייקל פאלין מ'מונטי פייתון', והיצ'קוק, ובטהובן, ונפוליאון,ג'ים הנסון, תומאס ג'פרסון, מיכאלאנג'לו, מוצרט, ג'ורג אורוול, דן אקרויד, אדיסון, וודי אלן, מרק טווין, מייקל ג'קסון, הנרי פורד, וצ'ארלס דארווין...

אין לזה סוף, כמובן. האבחון-בדיעבד הוא ספורט שחביב במיוחד על היסטוריונים-חובבים בימינו: אם תחפשו באינטרנט, תגלו שכמעט כל אישיות חשובה מתחום המדע, הטכנולוגיה והתרבות חשודה ברמה כזו או אחרת של אוטיזם. למעשה, נדמה שאם אף לא חושד בך שאתה לוקה באספרגר, סימן שאתה לא ממש חשוב. למרבה האירוניה, אפילו האנס אספרגר עצמו נמצא על הכוונת: הוא היה ילד מתבודד וביישן והיה מסוגל לצוטט מהזכרון שורות רבות מתוך שיריו של המשורר האוסטרי הידוע פרנץ' גרילפרצ'ר. הייתי מביא דוגמאות משיריו של פרנץ', אבל אני בטוח שאתם כבר מכירים אותם היטב.

ניוטון

האבחון בדיעבד הוא בעייתי ביותר. עיקר הקושי טמון בכך שאפשר בקלות רבה לבחור מתוך הביוגרפיה של כל אדם את אותם הפרטים וקווי האישיות שתואמים את האבחנה הרצויה, ולהתעלם מכל מה שאינו תואם אותה. אייזיק ניוטון, למשל, מככב באופן קבוע בכל דיון על מדענים מפורסמים שסבלו, אולי, מאספרגר. כל העדויות המרשיעות נמצאות בזירת הפשע: ניוטון היה מבריק והפגין אובססיביות ברורה כלפי נושאי מחקריו. הוא נטה להתבודד, היו לו רק מעט מאד חברים קרובים וכמו הנרי קוונדיש גם הוא מעולם לא התחתן.

כמעט בלתי אפשרי להפריך את החשדות כנגד ניוטון. על כל אנקדוטה או עדות מחייו של ניוטון שתסתור את האבחנה של תסמונת אספרגר, אפשר למצוא דוגמא הפוכה. כמו בנבואות אסטרולוגיות והצופן התנ"כי, הפרשנות היא אצל המתבונן.

הנה דוגמא לבעייתיות של האבחון בדיעבד. היא לא עוסקת ישירות בתסמונת אספרגר, אבל העקרון הוא אותו העקרון.

בשנת 1694 כתב האסטרונום הנודע כריסטיאן הוייגנס מכתב לאחד ממכריו. הוייגנס כתב כך:

"נודע לי מאדם סקוטי שלפני שנה וחצי המתמטיקאי הגאון אייזיק ניוטון איבד את שפיותו, אולי בעקבות האינטנסיביות של מחקריו, או אולי בעקבות שריפה שפקדה את מעבדתו והשמידה כמה כתבי יד. כשנפגש עם הארכיבישוף של קיימברידג' הוא התנהג באופן שהעיד שמשהו במוחו אינו תקין. הוא נלקח מייד לביתו על ידי חבריו, שם טופל בתרופות. מאז הבריא וכעת הוא מבין מחדש את הפרינקיפיה."

מכתב זה מצטרף לשורה של עדויות שלפיהן משהו מאד לא טוב עבר על אייזיק ניוטון בשנת 1693.

בספטמבר של אותה השנה שלח ניוטון מכתב זועם ומאד לא שגרתי לפילוסוף ג'ון לוק. לוק היה ידיד טוב של ניוטון, אבל אי אפשר לנחש זאת מקריאה במכתב: ניוטון כתב שהטענות הפילוסופיות שהעלה לוק בספרו האחרון הן שערוריתיות ובלתי מוסריות, ושלוק הוא חובבן. בנוסף, הוא האשים את הפילוסוף שהוא מנסה לסבך אותו עם נשים.

באותו החודש שלח ניוטון מכתב משונה גם לידיד אחר שלו- סמואל פפיס, שעמד בראש ה Royal Society.

"אדוני,

זמן מה אחרי שמר מילינגטון העביר לי את מכתבך, הוא לחץ עלי לראותך בפעם הבאה שאהיה בלונדון. לא רציתי לעשות כן, אבל התרצתי תחת הלחץ לפני ששקלתי את מעשי, שכן אני שקוע בבעיות רבות ולא אכלתי ולא ישנתי כמו שצריך בשנה האחרונה, ומוחי אינו כשורה.

מעולם לא רציתי לקבל ממך דבר, וגם לא מהמלך ג'יימס- וכעת הדבר הנבון לעשות הוא להמנע מחברתך ולא לראות אותך או את מישהו מחברי לעולם- ושיעזבו אותי לנפשי.

על החתום, אייזיק ניוטון."

שני המכתבים הללו תפסו את פפיס ולוק, כמעט מיותר לציין, בהפתעה גמורה. שום דבר מהטענות שהשמיע ניוטון לא היה הגיוני. באותה התקופה אכן נעשו מאמצים דיפלומטיים לארגן לניוטון תפקיד ממשלתי בלונדון- אבל אלו נעשו לפי בקשתו. אף אחד לא הפעיל לחץ כלשהו על ניוטון ואפילו ההפך. מדוע הכריז ניוטון שהוא מתנתק מכל חבריו? מדוע האשים את ג'ון לוק שהוא מנסה לסבך אותו עם נשים? מוזר לחלוטין.

מכתבו של הוייגנס, המכתבים הבלתי שגרתיים ששלח ניוטון ובמיוחד מילותיו שלו על כך ש'מוחו אינו כשורה', הביאו היסטוריונים רבים לשער שניוטון חווה התמוטטות עצבים קשה- ולמעשה יצא מדעתו. ניוטון כבר היה באותה התקופה המדען המפורסם ביותר בעולם, ואולי המעמסה של המוניטין המחייב הזה הייתה קשה עליו. ישנן עדויות לכך שהשריפה שהזכיר הויגנס אכן התרחשה באמת: אולי הצער על המחקרים שאבדו העיב על ניוטון בצורה קשה מאד. החל מאותה התקופה, פחות או יותר, ניוטון הפסיק לעסוק במחקר מדעי, ולא הוציא שום תגלית או תובנה חדשה תחת ידיו עד יום מותו. המסקנה ברורה: משהו במוחו של ניוטון השתבש לגמרי.

האם זו באמת המסקנה הברורה? יכול להיות שלא.

מילינגטון, ששמו מופיע במכתב השני, חי בקיימברידג' לא הרחק מניוטון עצמו. סמואל פפיס המודאג שלח מייד מכתב למילינגטון ובו שאל- בדיפלומטיות ג'נטלמנית, כמובן- לשלומו של ניוטון. מילינגטון החזיר לו מכתב מנומס אבל בלי הרבה מידע של ממש. לפפיס לא הייתה ברירה: במכתב הבא ששלח למילינגטון סיפר לו אודות המכתב המוזר של ניוטון, התנצל על כך שהוא מטיל ספק בבריאותו הנפשית של הגאון הגדול ביותר שהכיר מימיו- אבל ביקש ממילינגון שיספר לו בדיוק מה קורה.

התשובה הגיעה בתוך זמן קצר. מילינגטון כתב שהלך מייד לבקר את ניוטון ולשאול לשלומו- ושניוטון סיפר לו, עוד לפני שמילינגטון הספיק לשאול, שכתב לפפיס מכתב משונה ולא הגיוני- ושהוא מצר על כך מאד. ניוטון סיפר שלא ישן כלל במשך חמישה ימים לפני שכתב את המכתב, ושהיה שרוי במצב נפשי קשה. מילינגטון כתב לפפיס שניוטון נראה לו בריא לגמרי, אם כי מעט מלנכולי מהרגיל.

גם ג'ון לוק התעניין בשלומו של ניוטון אחרי המכתב שקיבל, וגם במקרה הזה שלח אליו ניוטון התנצלות מפורשת וסיפר שבחורף האחרון פיתח הרגל לא בריא של הירדמות ליד האח הבוער. משום מה גרם לו ההרגל הזה לבעיות שינה חמורות, ובמשך חודשים ארוכים ניוטון לא ישן יותר משעות ספורות בכל לילה.

יכול להיות, אם כן, שלהתנהגותו המשונה של ניוטון יש הסבר מתקבל על הדעת: חוסר שינה. לפי מקורות אחרים, ניוטון טופל בתרופות באותה התקופה, ואולי הסיבה לאינסומניה שלו הייתה טמונה בתופעות הלוואי שלהן. גם הטענה לפיה ניוטון הפסיק לעסוק במחקר מדעי היא נכונה, אבל לא מדויקת: הוא אכן הפסיק לעסוק במדע, אבל המשיך לעבוד במלוא המרץ על מחקרים תיאולוגיים והשקיע בהם את אותה מידה של מאמץ ונחישות שהפגין בכל ימיו.

ישנו הסבר אפשרי נוסף למצבו הנפשי המעורער של ניוטון. ניוטון, כאמור, לא התחתן מעולם. עד כמה שידוע לנו, הוא התנזר באופן מוחלט מבנות המין היפה. היתה לו, לעומת זאת, מערכת יחסים ארוכה ואינטנסיבית מאד עם מתמטיקאי שוויצרי בשם פאטיו דה-דולייה, שהיה צעיר ממנו בעשרים שנה. ניוטון הרעיף על פאטיו מתנות וכסף, וניסה לשכנע אותו לעבור לגור איתו בקיימברידג'.

מה הייתה מהות מערכת היחסים הזו? אנחנו לא יודעים. אנגליה הויקטוריאנית לא הייתה סביבה תומכת, בלשון המעטה, להומוסקסואלים. אם ניוטון ופאטיו ניהלו רומן, הם היו מוכרחים להסתיר אותו. ניוטון סיפר תמיד שהייתה לו נערה שאהב בנעוריו- אבל יכול להיות שזה היה פשוט סיפור כיסוי. הרמז היחיד שיש לנו לנטיות מיניות כאלו או אחרות הוא משפט שכתב פאטיו: 'הסיבות שבגללן לא אתחתן לעולם כנראה ילוו אותי לכל חיי.'

כך או כך, בשלב כלשהו עברו יחסיו של ניוטון עם פאטיו טלטלה קשה. הקשר ביניהם נקטע בחדות והם הפסיקו להתכתב. יכול להיות, אם כן, שהמשבר הזה הוא שתרם למצבו הנפשי הקשה של ניוטון, שהיה צריך להתמודד בכל החזיתות: בריאות לקויה, מריבות בלתי-פוסקות כנגד מדענים-יריבים, וקשיים בתחום הרומנטי. את הפרטים המלאים, כמובן, כנראה שלעולם לא נדע.

אוטיזם והנדסה

הדוגמא הזו מבהירה את הבעייתיות של האבחון-בדיעבד: בבסיסו, הוא נסמך על סטריאוטיפים. אם ניוטון לא היה מדען כה מפורסם ובעל אישיות לא שגרתית, ייתכן שהיינו בוחנים את קורות חייו בעיניים אובייקטיביות יותר ושאלת שפיותו של ניוטון כלל לא הייתה עולה על הפרק. זו גם הסיבה שלא מעט אנשים מתנגדים נחרצות לקשר שבין 'גיקיות' או 'חנוניות' ותסמונת אספרגר, ומוצאים אותה מעליבה ומשפילה.

זו, למשל, זואי רובינזון- סופרת, ציירת קומיקס, בלוגרית ו..כן, גיקית גאה.

זואי משמיעה טענה שמקובלת על רבים: זה שמישהו אוהב ללמוד, מתעניין בנושא נדיר ואיזוטרי ולא יוצא לבלות כל לילה בדיסקוטק- לא אומר בהכרח שהוא לא לוקה באספרגר. יכול להיות, ואפילו סביר להניח, שאין לו שום בעיה ביצירת קשרים חברתיים ושהוא מבין שפת גוף ותקשורת לא-מילולית כמו כל אחד אחר. במילים אחרות, הצמדת התווית של 'אספרגר' למישהו רק בגלל שהוא מאד אוהב לדבר על מחשבים, מדע בדיוני או היסטוריה של ימי הביניים היא תוצאה של סטריאוטיפ, סטיגמה שלא בהכרח מייצגת את הקבוצה כולה. כשהעלתי את ההשערה הזו לחברי בעבודה, אף הם מהנדסים, התגובה שלהם הייתה נזעמת מאד. הם התעצבנו, התחילו לצעוק ולנופף בידיים, טיפות רוק עפו להם מהפה, ואז הם התכנסו בתוך עצמם, השתתקו והתחילו לעשות תנועות נדנוד.

בדיחה. לא באמת.

ומה איתי? הרי אני מהנדס, ולא סתם מהנדס, אלא מהנדס חשמל- מקצוע שנחשב ל'גרעין הקשה' של הגיקיות בעולם הטכנולוגיה. חוץ מזה, אני מאד אוהב לדבר על מחשבים, מדע בדיוני והיסטוריה של ימי הביניים. המסיבות היחידות שאני יוצא אליהן הן מסיבות לינוקס. האם יכול להיות שאני עצמי לוקה בתסמונת אספרגר?

אחד החוקרים הבולטים בתחום האוטיזם הוא פרופסור סימון ברון-כהן, מאוניברסיטת קיימברידג'. סביר להניח שאתם לא מכירים אותו, אבל אולי תזהו את בן-דודו...סאשה ברון-כהן, בוראט.

סימון ברון-כהן פיתח שאלון בשם AQ Test, שנועד לסייע ולפשט את תהליך האבחון של אוטיזם ותסמונת אספרגר. השאלון זמין לקהל הרחב באינטרנט, ואני החלטתי לנסות אותו על עצמי. זה די פשוט: ישנם כמה עשרות משפטים, והמשיב צריך לדרג בסולם של 1 עד 5 עד כמה הוא מסכים עם הנאמר בכל משפט.

השאלות הראשונות הן שאלות רקע. האם ידעת לקרוא לפני גיל 3? לא. האם הצטיינת במתמטיקה? לא. האם אתה ניחן בשמיעה מוסיקלית אבסולוטית? לא.

מעולה. שלוש שאלות בלבד לתוך המבחן ואני כבר מרגיש כמו כישלון. אולי אני אמור להרגיש רע עם עצמי גם אם אין לי אספרגר. שאלה הבאה.

האם מישהו מהמשפחה שלך מפגין התנהגות אוטיסטית? הממ...שאלה טריקית. אני חושב שכולם אצלי די נורמליים, אבל מצד שני כל שאר המשפחות שאני מכיר הן קצת מטורללות. אולי יש כאן עניין יחסי...

האם אתה מבחין, בדרך כלל, בשינויים קטנים בהופעתו של אדם אחר? אשתי טוענת שלא. לדעתי, אם תהיה חסרה לו יד אני אשים לב. אולי.

האם אתה מתקשה להבין דפי הדרכה להרכבת מוצרים שונים? כן, אבל זה לא באשמתי. יש סיבה לכך ששרפו את איקאה!

כך המשיכו השאלות עוד ועוד.

לפני שאספר לכם על התוצאה שלי, כמה מילים על התוצאות של כלל האוכלוסייה. פרופ' ברון-כהן מדווח כי הסטטיסטיקה הכללית של הנבדקים תומכת בהשערה לפיה יש קשר בין מקצועות טכניים או ריאליים, ותסמונת אספגר. מדענים ומהנדסים מקבלים תוצאות גבוהות באופן מובהק ממי שעוסקים באמנות ומדעי החברה. מתמטיקאים, בפרט, הם הקבוצה שזוכה לניקוד הגבוה ביותר במבדק.

זאת ועוד, סימון ברון-כהן ועמיתיו ערכו ב-1997 מחקר שעסק באופן ישיר בשאלת הקשר שבין מקצוע ההנדסה ואוטיזם.

המחקר התבסס על העובדה שאוטיזם עובר בתורשה. אנחנו עדיין לא יודעים לזהות את הגנים שאחראים ללקות הזו, אבל הקשר התורשתי ברור לכל: אם אח תאום אחד הוא אוטיסט, ישנה סבירות של תשעים אחוזים שגם אחיו יהיה אוטיסט. אם יש ילד אוטיסט אחד במשפחה, יש סיכוי של אחד לשלוש שגם אחד מאחיו יהיה אוטיסט.

החוקרים ביקשו מאלף הורים לילדים אוטיסטים למלא שאלון אישי, ובו לרשום את המקצועות של האם, האב, ושל הסבא והסבתא משני הצדדים. קבוצות הביקורת של המחקר היו הורים לילדים הלוקים בתסמונת טורט או תסמונת דאון, כמו גם הורים לילדים בריאים לגמרי.

התוצאות היו חד משמעיות. שיעור המהנדסים בקרב האבות והסבים של הילדים האוטיסטים היה שלושים אחוזים- יותר מפי שניים מהשיעור הכללי שלהם באוכלוסיה ובקבוצות הביקורת של המחקר. בקרב הנשים לא נמצא קשר חריג שכזה, אבל יש לזכור שהנוכחות הנשית במקצועות ההנדסה היא תופעה מודרנית יחסית ועדיין אינה נפוצה ביותר.

בהנחה שמחקריו של ברון-כהן מדוייקים וחפים משגיאות, השאלה המתבקשת היא מדוע יש קשר בין הנדסה ומחקר, לתסמונת אספרגר? פרופ' ברון כהן משער שהבסיס לאוטיזם טמון בהבדלים עקרוניים ומהותיים בין המוח הגברי והמוח הנשי.

"יש הבדלים ברורים בין המינים במוח, ואנחנו רואים אותם מלידה...אנחנו רואים שבנות מדברות מוקדם יותר מבנים..."

המוח הגברי 'הטיפוסי', טוען ברון-כהן, נוטה להצטיין באיתור תבניות וניתוח אנליטי של העולם סביבו. בה בעת, הוא מתקשה בזיהוי רגשות והתמודדות עם מצבים חברתיים מורכבים. המוח הנשי 'הטיפוסי' הוא ההפך המוחלט- הוא מצטיין באמפתיה וביצירת קשרים עם אנשים אחרים.

כיצד התפתחו טיפוסי המוח השונים אצל בני האדם? אפשר רק לנחש כמובן. יכול להיות שהברירה הטבעית והתפקידים המסורתיים של גברים ונשים בחברות אנושיות מוקדמות תרמו לכך.

"כנראה שקשור לגנים, ואז אולי זה קשור לאבולוציה- ברירה טבעית. מקומות שונים לגברים ונשים בעבר, גברים יותר בניווט וחיפוש. "

ההשערה של סימון ברון-כהן היא שאוטיזם ותסמונת אספרגר הם התגלמותו הקיצונית של המוח האנליטי: משהו במבנה הביולוגי של המוח מביא לכך שהיכולת לנתח מערכות מורכבות ולהתמקד בפרטים הקטנים ביותר היא פנומנלית, אבל היא באה על חשבון חוסר יכולת כמעט מוחלט לזהות רגשות של אנשים אחרים או- במקרים קיצוניים- אפילו להבין שיש להם רגשות בכלל.

"רואים שהאמיגדלה גדולה אצל בנים..יותר גדולה אצל אוטיסטים, אזור אחר קטן יותר אצל אוטיסטים.."

השערה זו יכולה להסביר, למשל, מדוע רובם המוחלט של הלוקים באוטיזם ובתסמונת אספרגר הם גברים: היחס הוא 4 ל-1 לטובת הגברים במקרה של אוטיזם, ו-9 ל-1 בתסמונת אספרגר.

היא עשויה להסביר גם את הקשר אל המקצועות הריאליים. ילדים שמוחם נוטה לכיוון הטיפוס האנליטי נמשכים למערכות מורכבות, ומערכת החינוך בבית הספר ובאוניברסיטה מכוונת אותם, באופן טבעי, למקצועות שבהם נדרשים כישורים אנליטיים משובחים: פיזיקה, הנדסה ובעיקר מתמטיקה. בפרט, סביבת ההיי-טק הטיפוסית היא סביבה נוחה יחסית לאנשים בעלי מבנה מוח כזה: העבודה היא מול מחשב, התקשורת היא באמצעות מיילים וקוד הלבוש אינו נוקשה כל כך. השוו את הסביבה הזו לסביבת העבודה של אנשי מכירות או שיווק, וההבדלים נעשים ברורים למדי, לדעתי.

זאת ועוד, כיום ניתן למצוא יותר ויותר נשים במקצועות ההנדסה. במרכזי היי-טק כמו הסיליקון ואלי בארצות הברית, מת"ם בחיפה או אזור התעשיה של הרצליה, למשל, ישנו שיעור גבוה מהממוצע של משפחות שבהם שני ההורים הם מהנדסים. אם מניחים- ושוב, זו רק השערה- שנשים מהנדסות נוטות אף הן לכיוון המוח האנליטי, אזי אפשר לשער שהתכונה הזו תעבור בסיכוי גבוה גם אל הצאצאים המשותפים שלהם. ואכן, בשנים האחרונות מדווחות הרשויות בקליפורניה על גידול חד בשיעור הילדים האוטיסטים שבאזור הסיליקון ואלי.

שוב, כדאי להדגיש ששום דבר אינו מוחלט או מובן מאליו בסיפור הזה. ישנה עליה תלולה במספר המקרים המאובחנים של תסמונת אספרגר בשנים האחרונות, אבל יכול מאד להיות שהיא נובעת אך ורק מעצם השיפור בכלי האבחון ותשומת הלב התקשורתית שהנושא מקבל. האבחון של ילדים כלוקים בתסמונת, למשל, מושפע מגורמים חיצוניים שריותיים לחלוטין, כמו גובה הסיוע הממשלתי שמקבלת משפחה בעקבות אבחון כזה.

נשוב כעת אל מבחן ה- AQ Test של סימון ברון-כהן, ואל התוצאה שלי במבחן.

התוצאה היא מספר בין 0 ל-50: 0 פירושו שאתה מאד מאד אמפתי, ו-50 זה אוטיזם מוחלט. תוצאה מעל 35 מעידה, על פי ברון-כהן, על תסמונת אספרגר. הסטטיסטיקה מראה שהממוצע לגברים הוא 17, ולנשים 15. התוצאה שלי היא...11. זה אומר שלא רק שאני לא לוקה באספרגר, אני גם אמפתי יותר מאישה ממוצעת למרות היותי מהנדס.

מה זה אומר? על המבחן עצמו- לא הרבה, כמובן: זו תוצאה נקודתית, ויכול להיות שגם היא לא ממש מדויקת.

זה כן אומר שצריך להזהר כשמנסים להכליל משהו על ציבור כל כך גדול ומגוון כמו ציבור המהנדסים והמדענים. גם הניסיון האישי והסובייקטיבי שלי אומר לי שמתוך כל מאות המהנדסים שפגשתי עד היום, רק אחוז זעיר עשויים להתאים לתיאור העקרוני של תסמונת אספרגר.

אפילוג

השאלה הבסיסית שאיתה פתחתי את הפרק הייתה האם ישנו קשר בין אוטיזם ותסמונת אספרגר, והצלחה בתחומי המדע והטכנולוגיה. התשובה שהגעתי אליה היא 'כנראה שכן', אבל זו תשובה מהוססת ומאד לא ודאית. ברור לגמרי שיש עוד המון מקום לגילויים ותובנות חדשות בתחום זה של חקר המוח.

למחקרים כאלה יכולה להיות משמעות אדירה לגבי העתיד המשותף של כולנו.

לפני מספר שבועות הרצאתי בכנס שעסק בקשר שבין אישיות וקדמה טכנולוגית. יוזמת הכנס, שרון דפנר, העלתה לאתר האירוע שאלון מקוון שבו נתבקשו המבקרים לבחור אילו תכונות הם היו בוחרים לילדים שלהם, לו יכלו לעשות זאת. כמעט כולם סימנו מנת משכל גבוהה, סקרנות ויצירתיות- אך אף אחד לא סימן נטייה לדיכאון, או הפרעת קשב וריכוז...לא הייתה אפשרות לבחור באוטיזם, אבל אני די בטוח שאף אחד לא היה מסמן אותה לו הייתה שם.

חוקרים רבים מאמינים שבעוד שנים לא רבות נוכל לדעת כמעט הכל על התינוק שלנו בעודו בבטן. כבר היום אנחנו יכולים לזהות מחלות גנטיות רבות, אבל בעתיד הלא-רחוק נוכל גם, אולי, לזהות אוטיזם או תסמונת אספרגר. אי אפשר להאשים זוג צעיר שיבחר לבצע הפלה במקרה כזה. אני הייתי עושה את זה, וכנראה שגם אתם.

אך מה תהיה המשמעות ארוכת הטווח של מיליוני בחירות כאלה?

ד"ר האנס אספרגר היה מוקסם מהיכולת האינטלקטואלית של הילדים שחקר, ה'פרופסורים הקטנים' שלו. הוא האמין בכל ליבו שאם תינתן להם ההכשרה המתאימה- דרך להתמודד עם מגבלות התקשורת שלהם, למשל- הם עשויים להגיע להישגים אדירים בתחומים שיבחרו לעצמם כשיתבגרו.

אחרי ככלות הכל, הנטיה הטבעית של לוקי האספרגר להתמקד בנושא אחד וצר מאד יכולה להפוך אותם למומחים בקנה מידה ייחודי: אנשים שיודעים הכל- עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר- על המקצוע שלהם.

תחשבו על זה כך. אם תסמונת אספרגר ונטייה לאוטיזם היו כל כך שליליות לפרט הבודד, ניתן היה לצפות שהם היו נדירות מאד בקרב האוכלוסיה- במיוחד מכיוון שהן פוגעות ביכולת החברתית, שהיא הכרחית למציאת פרטנר והבאת צאצאים לעולם. אף על פי כן, אוטיזם ואספרגר נפוצים מאד, באופן יחסי. עובדה זו יכולה להעיד על כך שבמצבים מסויימים, אותם גנים "פגומים" (במרכאות) יכולים לספק גם יתרונות מסוימים: היכולת לנתח מצבים מורכבים, לפתח טכנולוגיה מתקדמת ולהבין טוב יותר את עולם הטבע.

יכול להיות, אם כן, שאם וכאשר נמצא את הדרך לנפות ממאגר הגנים האנושים את הגנים ה"פגומים" שאחראים לאוטיזם- ננפה מהאוכלוסיה גם את אותם בני האדם שמוחם מותאם באופן הטוב ביותר לקדם את המדע והטכנולוגיה.

בקרב האוטיסטים ידועה תופעת ה'סאוונט': אנשים שיש להם כישרון ייחודי ויוצא דופן, כמעט בלתי אפשרי במונחים של מוח 'נורמלי'. יש סאוונט, למשל, שמסוגל לנגן על עשרות כלי נגינה ולזכור אלפי יצירות בעל פה. סאוונט אחר מסוגל לצייר כל נוף בדיוק מדהים אחרי התבוננות אחת בלבד. הניצוצות האלה הם רק עדות לפוטנציאל שכבר קיים במוח האנושי. אם נכבה את ניצוצות האוטיזם, ייתכן שנכבה שלא בכוונה גם את אש הקדמה הטכנולוגית והמדעית. כפי שהגדיר זאת אחד מהחוקרים:

'לפעמים, כדי לחשוב מחוץ לקופסא, עוזר אם הקופסא שלך לא ממש בסדר...'