דמיינו לעצמכם את הסצינה הבאה. הקבלן ששכרתם כדי שיבנה את ביתכם סיים את העבודה, ולוקח אתכם לסיבוב בבית החדש. 'תשמעו,' הוא אומר לכם, 'הקירות קצת עקומים. התקרה - גם היא בזווית, אבל לא משהו רציני. אם יירד גשם חזק, יכול להיות שיהיו נזילות פה ושם. שימו עין על הביוב, שלא יעלה על גדותיו...אבל חוץ מזה, באמת, בובה של בית.'

איך הייתם מגיבים? אני חושב שאני יכול לנחש. בניית בית היא אולי הפרוייקט הגדול ביותר שרוב האנשים ייקחו על עצמם בכל חייהם: מדובר בהשקעה אדירה של זמן, כסף ומאמץ. אני מכיר אנשים שבילו שבועות - שבועות! - בהתחבטויות על הצבע של הבלטות בשירותים. קבלן שימסור בית חדש במצב איום שכזה?...בוא נאמר שאני מכיר יסודות רדיוקאטיביים אקזוטיים מאד עם זמן מחצית חיים ארוך יותר מתוחלת החיים של אותו קבלן.

בפרק זה נשמע על אנשים שהבתים החדשים שקיבלו היו פחות או יותר במצב שתיארתי - ואולי אפילו גרוע יותר - ובכל זאת, לא רק שלא ניסו לחנוק את האדריכל שתכנן את הבית ובנה אותו, אלא אפילו הודו לו. זהו אדריכל שנתבע על הרשויות מספר פעמים, ורישיונו המקצועי נשלל בעקבות רשלנות שיש מי שכינו אותה 'רשלנות פושעת' - ובכל זאת, יש מי שמעריצים אותו ורואים אותו כסוג של נביא.

מייקל ריינולדס

מייקל ריינולדס (Reynolds) נולד ב-1945 בקנטקי שבארצות הברית. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת סינסנטי, ואת הסטאז' עשה בחברת אדריכלים יוקרתית בלונדון. אך לניסיון המעשי שצבר במהלך העבודה הייתה דווקא השפעה הפוכה מהמצופה: ריינולדס גילה שהמקצוע שבחר אינו כה 'זוהר' ומעניין כפי שקיווה. העבודה היום-יומית במשרד שעממה אותו, והתכנונים שנתבקש לעשות היו סטנדרטיים וחסרי השראה. אחרי שבועיים בלבד החליט ריינולדס להתפטר. הוא הפסיק את הלימודים, עלה על אופנוע ושם פעמיו לאפריקה. אחרי הטיול הארוך החליט לשוב ללימודים ולסיים את התואר, אבל היה לו ברור שאדריכלות 'רגילה' היא לא הסגנון שלו. תכנון של מבנים גדולים ומרשימים לא עניין אותו, וכסף לא עשה לו את זה: הוא חיפש מטרה בעלת משמעות ערכית ומוסרית, מטרה שתאפשר לו לרתום את מה שלמד באוניברסיטה לטובת האנושות כולה.

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הלכה וגברה בארצות הברית המודעות לחשיבותה של השמירה על איכות הסביבה. יותר ויותר אנשים החלו לגלות עניין במצבם של יערות הגשם של האמזונס ובעלי החיים באפריקה, וגם כלי התקשורת החלו להעניק משקל רב יותר לנושאים סביבתיים ולהעלות כתבות ותחקירים שעסקו בהשפעות השליליות של זיהום וניצול קלוקל של משאבים מתכלים. הערכים שעמדו בבסיס אותה תנועה ירוקה קסמו מאד לריינולדס.

שתי כתבות טלוויזיה ספציפיות השפיעו עליו במיוחד. הראשונה הייתה כתבה שסיפרה על כריתה מופרזת של יערות בצפון-מערב ארצות הברית והשפעתה השלילית על רמות הפחמן הדו-חמצני באזור. השנייה הייתה כתבה שעסקה בכמויות הגדולות של פחיות שתיה שליכלכו וזיהמו את רחובות הערים הגדולות. שתי הכתבות הללו התחברו, במוחו של ריינולדס, לרעיון בלתי שגרתי.

אביו של ריינולדס היה אוגר כפייתי: במרתף שמתחת לבית שמר ריינולדס האב אלפי צנצנות זכוכית ריקות, קופסאות וקרטוני חלב. מייקל הצעיר שאל אותו הוא שומר את האריזות הריקות האלה - אך לאביו לא הייתה תשובה ברורה. משהו בתוכו אמר לו, הוא טען, שלהשליך את האריזות הריקות יהיה בזבוז משווע, ושאולי יום אחד יימצא בהן שימוש. ריינולד הצעיר ראה במנהג זה של אביו לא יותר מאשר סוג אספנות כפייתית - אבל כעת, אחרי שצפה בכתבות בטלוויזיה, הבין בפעם הראשונה את המקור לתחושותיו של אביו. ייצור של פחיות שתיה הוא תהליך שצורך אנרגיה וחומרי גלם: אנרגיה וחומרי גלם שהולכים לאיבוד כשמשליכים את הפחיות אחרי שמשתמשים בהן פעם אחת בלבד. לא חבל?...

"היה לי את ההגיון הזה שאמר - 'אוקי, אם משמידים המון עצים כדי לבנות מהם בתים, ופחיות בירה ריקות נערמות ברחובות ובכבישים המהירים - למה שלא נבנה בתים מפחיות בירה?' זה הגיוני!"

ריינולדס לא רק חשב - הוא גם עשה. בשנת 1972 הוא אסף פחיות שתיה ריקות ונעזר בהן כדי לבנות מספר בתי שני-חדרים צמודי קרקע לא רחוק מהעיר טאוס (Taos) שבמדינת ניו-מקסיקו, בתים ייחודיים ומסקרנים שאף זכו לסיקור במספר כלי תקשורת. אך למרות שהיו עיתונאים שגילו התעניינות מסויימת ברעיון של ריינולדס, הם תייגו אותו כסוג של 'בניה היפית': רעיון יפה ואצילי - אבל נאיבי, לא ישים במציאות ובטח לא כזה שיכול להוות אלטרנטיבה אמיתית לבנייה סטנדרטית.

אך אם רעיונותיו של ריינולדס היו, אולי, 'היפים' ונאיביים - המבנים שתכנן והקים היו מושתתים על עקרונות אדריכליים מבוססים היטב. קירות הבתים, למשל, היו מעוגלים כיוון שצורה זו מאפשרת לקיר לתמוך במשקל רב יותר מאשר קיר ישר. האוויר שבפחיות הריקות שימש כבידוד תרמי לא רע, ששמר על הטמפרטורה בתוך הבתים יציבה למדי. כנראה שאי אפשר לבנות גורדי שחקים מפחיות בירה ריקות, אבל הבתים שהקים בשנות השבעים הוכיחו את עצמם כיציבים ועמידים - ואחד מהם, למשל, עדיין עומד על תילו, במצב טוב, מאז שנת 1972: למעלה מארבעים שנה. ריינולדס עצמו התגורר באחד מאותם בתים במשך תקופה ארוכה.

הצלחה ראשונית זו עוררה את תאבונו של ריינולדס.

המודעות הסביבתית הלכה וחדרה גם ל'מיינסטרים' של עולם הבנייה. יותר ויותר אדריכלים החלו לשלב במבנים שתכננו אלמנטים ידידותיים לסביבה - כגון שימוש בחומרי בנייה מקומיים במקום כאלה שיש לשנע אותם מרחוק, תאורה שמנצלת בחוכמה את אור השמש, מחזור של פסולת הבנייה וכדומה. אך עבור מייקל ריינולדס שינויים הדרגתיים אלה היו איטיים מדי ולוקים בחסר: הוא האמין שכדי למנוע את האסון האקולוגי הולך ומתקרב שראה לנגד עיניו, יש לנקוט בצעדים הרבה יותר החלטיים ודרמטיים. עם הזמן, הרעיון הראשוני של ניצול פחיות בירה ריקות כחומר גלם לבנייה ירוקה הלך והשתכלל והתפתח, במוחו של ריינולדס, לרעיון גרנדיוזי ושאפתני יותר: מבנה שיהיה מסוגל לספק את כל צרכיו באופן עצמאי. מבנה כזה יהיה כמעט 'חלק מהטבע': הוא לא יצרוך משאבים מתכלים כגון נפט ופחם לחימום בחורף וקירור בקיץ, ולא יזהם את הסביבה בביוב. מבנה שכזה יהיה מנותק לחלוטין מהתשתית העירונית, ויעמוד ברשות עצמו כמו ספינה המפליגה לבדה בלב-ים. זהו גם מקורו של השם אותו העניק ריינולדס למבנה עליו חלם: 'ספינת אדמה', Earthship.

ספינת אדמה

השאלה המתבקשת היא - עד כמה קשה לבנות בית שכזה? על פניו, זה לא נשמע כמו אתגר מורכב במיוחד: הרי חשמל, ביוב ומיזוג הן המצאות מודרניות, ולכל אורך ההיסטוריה נבנו בתים ללא אף אחת מהתשתיות האלה. במקומות רבים בעולם, כמו כפרים נידחים באפריקה, עדיין בונים המקומיים מבנים 'עצמאיים' שכאלה - בהעדר כל ברירה אחרת, מן הסתם.

אך זו לא הייתה כוונתו של ריינולדס. כל אחד יכול לבנות בקתת קש ולקרוא לה 'בית' - אבל מי מאיתנו יירצה לגור בבית שכזה? אני, אישית, מוכן להסתדר כמה ימים בלי מיזוג, ואפילו לא להתקלח שבועיים אם צריך - אבל בלי חשמל אין לי אינטרנט, וכאן אני מותח את הקו. ריינולדס ידע שכדי שספינות האדמה לא ייוותרו בגדר קוריוז בלבד, הוא לא יכול להסתפק בארבע קירות וגג: עליו להעניק לדיירים תנאי חיים מודרניים, על כל המשתמע מכך - אספקת חשמל סדירה, מים נקיים, סילוק של מי שפכים וכדומה.

לכל אתגר שכזה היה פתרון, כמובן: את החשמל ניתן להפיק מהשמש והרוח, בביוב ניתן לטפל באמצעות מתקני מחזור, מים אפשר לשאוב מבארות וכולי. השאלה הגדולה הייתה האם ניתן לשלב את כל הטכנולוגיות השונות האלה יחד בתוך מבנה אחד בצורה יעילה ומעשית?

דוגמא לסימן שאלה שכזה הוא רצונו של ריינולדס להעזר בצמיגי מכוניות משומשים כחומר בניה. צמיגים משומשים נחשבים למפגע אקולוגי ראשון במעלה במדינות מתועשות: מיליוני צמיגים משומשים מצטברים בערימות ענק במזבלות, ואם מצבור צמיגים כזה מתלקח - קשה מאד לכבות אותו והוא עשוי לפלוט עשן רעיל ומסוכן במשך חודשים ארוכים. מייקל ריינולדס תכנן לבנות את קירות הבתים שלו מצמיגים ממולאים באדמה דחוסה, שיונחו זה על גבי זה ויכוסו בטיט, כך שחיצונית ייראו כמו קיר רגיל לגמרי. הצמיגים המלאים והכבדים יציבים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה. על ידי השימוש בצמיגים יוכל ריינולדס להנות מחומר בניה זול וזמין מחד, ולסייע בפתרון הבעיה האקולוגית של מצבורי הצמיגים מאידך: שתי ציפורים במכה אחת.

זו הייתה התאוריה, בכל אופן. בפועל, בבנייה רגילה זמינות ועלות חומר הבנייה הם רק אחדים מתוך מגוון אילוצים ושיקולים שהאדריכל עומד בפניהם בשעת התכנון - שיקולי חוזק המבנה ועמידות לאורך זמן, למשל, הם שיקולים נוספים שמגבילים את בחירת חומרי הבנייה שעומדים לרשותו. מי מבטיח שקירות הצמיגים יהיו חזקים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה גם לאורך שנים רבות? מה יקרה אם יתגלה שבמרוצת הזמן צמיגי הגומי מתפוררים, מחלישים את הקירות - והמבנה כולו יקרוס ויתמוטט על ראשם של הדיירים? מה יקרה אם נזילות סמויות בימי גשם יפוררו את האדמה הדחוסה שבתוך הצמיגים? אם ייאלצו הדיירים לבנות את הקירות מחדש כל מספר שנים?...

אלו רק מקצת השאלות שעליהן לא היו למייקל ריינולדס תשובות, כיוון שלא היה לו ניסיון מספיק כדי לענות עליהן. הדרך היחידה לצבור ניסיון שכזה היא לתכנן מבנים שכאלה, לבנות אותם - ולבחון את התוצאות בשטח. ריינולדס החליט להיות 'שפן הניסיונות' של עצמו. הוא רכש עשרים דונם של קרקע ליד טאוס שבניו-מקסיקו, והקים שם ספינת אדמה ניסיונית. הוא התגורר במבנה, ולמד על בשרו מה עובד ומה לא.

אך מבנה בודד אינו מספיק כדי שניתן יהיה להסיק בעזרתו מסקנות אמינות, וריינולדס היה זקוק לעוד שפני ניסיונות שיסכימו לחיות בספינות האדמה שלו ולבחון את הרעיונות החדשניים הלכה למעשה. למזלו, היו לא מעט אנשים שהסכימו להיות שפני ניסיונות שכאלה. אשתו של ריינולדס העידה, בראיון לסרט תיעודי, שמייקל מושך אליו כל מיני אנשים בלתי שגרתיים. חלק מהסיבה לכך היא אולי המראה החיצוני שלו, השונה בתכלית מהסטריאוטיפ המקובל של האדריכל המעונב והלבוש בקפידה: לריינולדס יש שיער לבן ארוך ופרוע, זיפים ארוכים ומוזנחים למראה, ובגדים מרושלים שנראו כאילו קנו אותם בעשרים שקל בחנות יד-שניה - כנראה מכיוון שריינולדס אכן קונה את הבגדים שלו בחנויות יד שניה בעשרים שקל. אלמנט נוסף בכריזמה המיוחדת של ריינולדס היא הלהט הכמעט-דתי שהוא משדר כשהוא מספר על ספינות האדמה ועל הצורך הנואש, כפי שהוא רואה זאת, למנוע מהאנושות להרוס את כדור הארץ. אשתו מתארת אותו כעקשן ואובססיבי - וזו אשתו הרביעית: מעניין מה חשבו עליו שלושת נשותיו הקודמות...

אך מבנה האישיות הבלתי שגרתי הזה, שכולל גם שילוב מרתק של יצירתיות אמנותית ומעשיות אדריכלית והנדסיות - קוסם מאד לאנשים שמחפשים חיים 'מחוץ לקופסא'. לקוחותיו של ריינולדס, האנשים שחיו בספינות האדמה הנסיוניות שלו, היו אנשים שכמוהו התאהבו בעצמאות והחופש המוחלט שמעניק בית שאינו קשור לתשתית העירונית, ואנשים שהאמינו בשמירה על הסביבה והיו מוכנים להקריב חלק מהנוחות האישית שלהם עבור הרעיונות הירוקים. גם לשיקולים כלכליים היה מקום, כמובן, אבל סביר להניח שלא הם דחפו את האנשים שרכשו ספינות אדמה לעשות כן, שכן למרות שחלק מחומרי הבניה, כדוגמת הצמיגים והאדמה שממלאת אותם, זולים מאד - עדיין יש צורך כמויות לא מבוטלות של עץ, בטון, פלדה, זכוכית ושאר חומרי הבנייה המסורתיים יותר. בנוסף, הביוב ממוחזר, החשמל הסולארי ושאר האלמנטים ה'ירוקים' בבנייה מחייבים שימוש בצנרת מיוחדת, שבשבות ופאנלים סולריים יקרים ועוד. גם תחזוקת הצנרת, המשאבות והפאנלים היא לא זולה, כך שבסופו של יום, עלות הבנייה של ספינת אדמה נמוכה בסך הכל בשליש עד רבע מעלות הבנייה של בית רגיל: לא הבדל של שמים וארץ.

אך את מקום הרווח הכלכלי החליף, אצל לקוחותיו של ריינולדס, רווח חברתי. חלקת האדמה הגדולה שרכש בניו-מקסיקו הפכה לשכונה של ספינות אדמה, שתושביה - זוגות צעירים, אמנים ומוזיקאים - התגבשו לכדי קהילה הדוקה בעלת עקרונות ואידיאלים משותפים באופן שמזכיר, אולי, את רוח ההתיישבות הקיבוצית אצלנו, לפני שישים שנה. אותם 'מאמינים' שהתגבשו סביב ריינולדס בטאוס הם, במידה רבה, האנשים שליוו אותו ותמכו בו - גם בשנים מאוחרות יותר, כשנראה היה שמיזם ספינות האדמה שלו עומד לטבוע כמו ספינה עשויית עופרת.

התמיכה, העידוד ובעיקר נכונותם של הלקוחות לשמש כ'שפני נסיונות' לרעיונותיו של ריינולדס, אפשרו לו לצבור את הניסיון לו היה זקוק. כל ספינות האדמה היו דומות זו לזו ובעלות אותו תכנון אדריכלי עקרוני, כך שכל טעות או או תקלה שנתגלו בבית מסויים איפשרו לריינולדס לשדרג את התכנון העקרוני ולעדכן אותו כך שהבתים הבאים שייבנו יהיו מוצלחים יותר. עם הזמן הבשילו הרעיונות השונים לכדי תכנון אחד שהוא ה'תבנית' העכשווית של ספינת אדמה מודרנית, הכוללת תשתיות חשמל, מים, ביוב ובקרת אקלים - שכולן עצמאיות ואינן קשורות לתשתיות העירוניות המקובלות.

מי גשמים ושלגים, למשל, נאספים במרזבים אל מאגר מרכזי, ומשם נשאבים אל הברזים בתוך הבית. מים אפורים - שהם המים יוצאים מהכיורים, ממכונת הכביסה ומדיח הכלים, עוברים סינון ומולכים אל גינות שבהם גדלים עצי פרי וצמחי מאכל אחרים. הצמחים ואדמת החצץ שבגינון מנקים עוד יותר את המים - אשר משמשים בהמשך בניאגרות שבאסלת השירותים. מי הביוב שעוזבים את השירותים עוברים למסננים שמטהרים אותם, ומשם לתאים בוטניים נוספים שמנטרלים רמות חריגות של חנקן במי הביוב לפני העברתם לבורות ספיגה, שם הם מחלחלים בחזרה לאדמה. חשמל מיוצר באמצעות לוחות סולאריים ושבשבות רוח ונאגר במצברים, ודוד שמש מספק מים חמים למקלחת. גנרטור הפועל על דלק ובלוני גז טבעי מהווים גיבוי לחשמל ולחימום המים בימים מעוננים.

בקרת אקלים היא אתגר משמעותי במיוחד. לא כיף לחיות בתוך בית אשר הופך לתנור לוהט בקיץ ולפריזר קפוא בחורף אינם נעימים במיוחד, ועל כן לשמירה על טמפרטורה פנימית סבירה יש חשיבות אדירה על נוחות הדיירים. בבית רגיל אפשר להעזר במזגנים ותנורים כדי לווסת את הטמפרטורה הפנימית - אך בספינת אדמה מכשירים אלה אינם באים בחשבון. תנורים ומזגנים הם באורח מסורתי מצרכני החשמל הכבדים ביותר ברוב משקי הבית, ובספינת אדמה שאמורה לקבל את כל אספקת החשמל שלה מאנרגיה סולארית או אנרגיית רוח - סביר להניח שלא ניתן יהיה להפעיל אותם לאורך זמן. אף אחד לא היה שמח אם ביום מעונן, למשל, הוא היה נאלץ לבחור בין המזגן ובין הטלוויזיה מכיוון שאין מספיק חשמל כדי להפעיל את שניהם בו זמנית...

העקרון הבסיסי של בקרת אקלים באדריכלות מושתת על שליטה בזרימת ומעבר החום בתוך המבנה. 'חום' הוא המושג המתאר מעבר של אנרגיה מגוף אחד לגוף שני. דמיינו לעצמכם את החום כנוזל הזורם ממקום למקום, ועובר בתוך החומר כמו מים דרך ספוג: זה אינו התיאור הפיזיקלי הנכון לחום, אבל ההקבלה למים זורמים נוחה מאד לצורך ההסבר. יש שתי דרכים עיקריות בעזרתן ניתן לשלוט על זרימת החום.

הראשונה היא בידוד, או מניעה של זרימת החום. ישנם חומרים שמוליכים חום בצורה גרועה, ומונעים ממנו לזרום ולעבור דרכם - כמו ניילון אטום למים. קלקר וצמר סלעים - סוג של סיבים מלאכותיים - הם דוגמאות לחומרי בנייה מבודדים. בית עטוף בשכבה טובה של בידוד לא יושפע, באופן יחסי, משינויי טמפרטורה חיצוניים.

אך בידוד בלבד - גם אם מוצלח ואיכותי - אינו מספיק. הבידוד עובד בשני הכיוונים: באותו האופן שבו הוא מונע מחום לזרום לתוך הבית - הוא גם מונע ממנו לעזוב אותו. אם הבית מתחמם כתוצאה מהפעלת מכשירי חשמל או מהחום שנפלט מגופם של הדיירים, הבידוד לא יאפשר לו להתקרר.

לשם כך מגייסים האדריכלים לעזרתם עקרון פיזיקלי נוסף - 'מאסה תרמית'. המושג 'מאסה תרמית' מתאר את היכולת של חומר כלשהו לספוג ולאצור חום, והוא שונה במהותו מבידוד: חומר מבודד מונע מהחום לזרום דרכו, בעוד שחומר בעל מאסה תרמית גדולה אוגר בתוכו את החום לאורך זמן - ואז משחרר אותו, גם כן לאורך זמן. אם באנלוגיה למים הבידוד התרמי שקול לניילון אטום שמונע ממים לעבור מצד לצד, אזי חומר בעל מאסה תרמית גבוהה הוא כמו מיכל מים גדול: אפשר למלא אותו במים בבוקר, ולצרוך ממנו את המים בערב. למאסה תרמית יש מקום חשוב בעולם הבניה, ובחירה חכמה של החומר ממנו ייבנה הבית עשויה לחסוך לדייריו הרבה כסף. במקומות קרים, למשל, ניתן לתכנן את הבית כך שהקירות ייספגו את אור השמש ואת החום שמייצרת פעילות הדיירים בתוך המבנה ביום - וייפלטו אותו באיטיות במהלך הלילה. באופן זה תנודות הטמפרטורה בתוך הבית הן מתונות יחסית, ואין צורך בהשקעה רבה של אנרגיה כדי לחמם או לקרר אותו.

כאמור, שני העקרונות האלה - בידוד ומאסה טרמית - מוכרות לאדריכלים מזה זמן רב. האתגר שעמד בפניי ריינולדס היה ליישם אותן באופן יעיל ומושלם דיו כדי שלא יהיה צורך כלל בחימום וקירור באמצעות מכשירים זוללי חשמל.

את המאסה התרמית הדרושה לו קיבל משתי מקורות. הראשון הוא הצמיגים המלאים באדמה דחוסה בהם השתמש כדי לבנות את הקירות. אדמה דחוסה היא בעלת מאסה תרמית מצויינת, והקירות העבים אוגרים היטב את החום שעובר דרכם. המקור השני הוא הקרקע עליה עומד המבנה, שגם אותה אפשר לדמות ל'מיכל חום' גדול: הטמפרטורה מתחת לפני השטח קבועה למדי, כחמש עשרה מעלות צלזיוס, ושינויי הטמפרטורה החיצוניים בקיץ ובחורף כמעט שאינם משפיעים עליה. ספינת אדמה היא מבנה נמוך ש'מחבק' את הקרקע, וכך היא נהנית מהיציבות התרמית שמספק לה כדור הארץ. הגג עטוף בחומר מבודד כדי למנוע מאור השמש לחמם מאד את הבית בימים בהירים, וחלונות זכוכית גדולים קולטים את קרני השמש ומחממים את הבתים בימים קרים.

ריינולדס שילב בספינות האדמה גם מנגנון איוורור המעניק לדיירים שליטה נוספת על האקלים במבנה. בצד אחד של הבית, בתקרה, ישנו צוהר - ובצד השני של הבית, ברצפה, פתח שני. אוויר חם המצטבר בתוך הבית נוטה לעלות מעלה ועוזב דרך הצוהר - ואת מקומו תופס אוויר טרי שנכנס לבית דרך הפתח הנמוך בצד השני. בדרכו פנימה, האוויר הנכנס עובר מעל האדמה הקרירה - וכך מתקבלת בתוך הבית זרימה טבעית של אוויר קריר, שהדיירים יכולים לשלוט על עוצמתה באמצעות פתיחת וסגירת הצוהר בתקרה: מזגן טבעי, אם תרצו.

הסתבכויות

לאורך שנות השמונים הלך וגדל המוניטין של ריינולדס בקרב פעילי איכות הסביבה. כלי התקשורת גילו עניין רב יותר בספינות האדמה שלו, במיוחד לאחר שכוכב טלוויזיה אמריקני בשם דניס וויבר (Weaver) שכר את שירותיו לצורך הקמת ספינת אדמה ענקית בסכום של למעלה ממיליון דולר. אך למרות שספינות האדמה השתפרו והשתכללו במרוצת הזמן - מעמדו המקצועי של ריינולדס בעולם האדריכלות הולך והורע.

האבולוציה ההדרגתית שאיפשרה לריינולדס לשפר את ספינות האדמה שלו הייתה כרוכה בלא מעט ניסוי וטעיה. וכשאני אומר 'טעיה', אני מתכוון לפאשלות שאדריכלים אחרים היו אולי עומדים לדין בגללן. למשל, סיפרתי קודם על חלונות הזכוכית הגדולים שמסייעים לחימום המבנה בחורף. באחת מספינות האדמה, משהו במיקום או בזווית בה הוצבו החלונות היה שגוי, והתוצאה הייתה שהמיקוד של קרני השמש באחד החדרים היה כה חזק, עד שמכונת כתיבה שעמדה על שולחן נמסה מהחום...ריינולדס עצמו הודה שרק במזל אף אף אחד לא השאיר תינוק בעריסה באותו החדר.

ריינולדס גם הסתבך בתביעות משפטיות שהגישו כנגדו מספר לקוחות-לשעבר, במגוון של תלונות ותואנות. למרות שרוב לקוחותיו של ריינולדס הבינו את אופיין הניסיוני של ספינות האדמה - היו כאלה שלא קיבלו בהבנה את הגגות הדולפים, השרותים הסתומים ובעיות רבות נוספות שנתגלו במבנים לאורך השנים, ודרשו פיצוי. תביעות אחרות עסקו בנושא הבעלות על האדמה. רוב ספינות האדמה הוקמו על חלקת האדמה שרכש ריינולדס ליד העיירה טאוס, והיו אמורות לעבור לבעלותם של הלקוחות - אך ריינולדס, מסיבה לא ברורה, דחה את מועד העברת הבעלות למועד מאוחר יותר שלא היה מקובל עליהם. במקרים אחרים עסקו התביעות בעלויות הבניה, שהתבררו כגבוהות יותר מהעלות עליה הצהיר ריינולדס במקור. לקוחות כועסים אלה הגישו תלונות כנגד ריינולדס למועצת התכנון והבניה המקומית בניו-מקסיקו.

כמות התלונות כנגד ריינולדס והדיווחים על תקלות ובעיות בספינות האדמה הגיעו לרמה שאילצה את הרשויות בניו-מקסיקו להתערב. חלק מתפקידן של מועצות התכנון והבניה הוא לוודא שאיכות הבניה בשטחן עומדת בסטנדרטים מסוימים של תכנון ובטיחות - וספינות האדמה לא עמדו בסטנדרטים אלה, כמובן. ריינולדס לא התווכח עם העובדות. הוא הצהיר בפה מלא ששבר את כל התקנות, החוקים והנהלים הקיימים - שהרי זה כל עצם העניין כשמנסים ליצור משהו חדש לגמרי, סגנון בניה ששונה באופן מהותי מהסגנון הקיים. לרוע מזלו, פקידי הרשות לא היו מוכנים לקבל את הסבריו - וקשה להאשים אותם: אחרי הכל, אם כל אדריכל יתרץ תכנון גרוע שלו ב'ניסוי וטעיה', הלקוחות הם אלו שייפגעו.

בשנת 1990 נאלץ ריינולדס לוותר על הרשיון שלו לעשות באדריכלות בתחומי ניו-מקסיקו. זו ודאי הייתה פגיעה לא נעימה בגאווה המקצועית שלו - אבל לא השפיעה על העבודה בפועל: ריינולדס המשיך להקים את ספינות האדמה, ונתן לאנשים אחרים לחתום על הניירות והמסמכים. המכה הכואבת באמת נחתה עליו ב-1997, כשקיבל צו המורה לו להפסיק באופן מיידי את הבנייה של כל ספינות האדמה. פקודה זו שמטה את הקרקע מתחת לרגליו. ללא היכולת לבנות ספינות אדמה חדשות, נעלם גם הבסיס הכלכלי של הפעילות כולה: ריינולדס נאלץ לפטר את כמעט כל העובדים בחברת הבנייה שלו.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מייקל ריינולדס. בתוך פחות מעשור הוא הפך מגיבור ופורץ דרך בעולם האדריכלות הירוקה - למי שמואשם בנוכלות ורשלנות מקצועית הגובלת בפלילים. ההתרסקות הכלכלית שהתלוותה אל ההתרסקות המקצועית עירערה אף היא את בטחונו העצמי של ריינולדס.

שתי ברירות עמדו בפניו. הראשונה הייתה לוותר: להתקפל בפני ועדת התכנון והבניה, ולקבל עליו את כל המגבלות, החוקים והתקנות המקובלים. המשמעות של החלטה זו תהיה לא רק ההכרח להתמודד עם הר הבירוקרטיה האינסופית שריינולדס, כפי שניתן לנחש מההכרות עם אופיו המרדני, לא סבל - אלא גם איבוד חלק ניכר מהיכולת שלו לנסות רעיונות חדשים וטכניקות פורצות דרך בספינות האדמה. הברירה השניה הייתה להמשיך להלחם: לגרור את רשויות התכנון לבתי משפט שנה אחר שנה, ולהמשיך לעמוד על זכותו לנסות ולהציל אל כדור הארץ מעתיד קודר של דלדול משאבים וזיהום סביבתי חמור. ריינולדס שקל את שתי האפשרויות שעמדו בפניו, הפך וחכך בדעתו - ואז קיבל החלטה.

הוא החליט לוותר.

ריינולדס היה אולי חולם, לוחם ומורד - אבל הוא גם היה מציאותי. הוא הבין שאם יחליט להמשיך ולהילחם על דעותיו בבתי המשפט, לא ישיג דבר. כל הכסף המועט שעוד נותר לו יתבזבז על שכר טרחה של עורכי דין, וזמן יקר יתבזבז על דיונים משפטיים והמתנה לתוצאות ערעורים - במקום שישקיע אותו בבניית ספינות אדמה חדשות. על כן החליט ריינולדס לבלוע את גאוותו, וחזר אל מועצת התכנון כש'זנבו בין רגליו'. הוא הסכים לעמוד בכל התקנות והנהלים - או כפי שהוא תאר זאת, 'חרא אינסופי של סוסים' - כדי לזכות באישור הבניה הנכסף. הוא שכר מהנדסים שיבצעו תכנון שכונתי מסודר, הביא פקחים שיאשרו את התקדמות הבניה, ואפילו אריכאולוגים שיסרקו את השטח כדי לוודא שאין בו ראשי חץ אינדיאנים עתיקים.

ריינולדס הוציא מכיסו עשרות אלפי דולרים כדי למלא אחר הדרישות והנהלים - אך עיקר ההתמרמרות שלו כנגד הרשויות הייתה עקב איבוד החופש שלו להיכשל. התקנות החדשות הגבילו אותו לדגם סטנדרטי של ספינת אדמה, ומנעו ממנו לנסות רעיונות חדשים שאולי היו נכשלים באופן מביש - אבל היו גם עשויים לשפר את המבנים ולהפוך אותם למעשיים, נוחים ואקטרקטיבים יותר גם לציבור הרחב. ריינולדס ציין לא אחת את האירוניה שבעובדה שארצות הברית העזה לנסות בניו מקסיקו את הפצצות האטומיות הראשונות שלה - אבל אינה מעיזה לתת לו לנסות ולהתקין שירותים טובים יותר בספינות האדמה שלו. מרמור או לא מרמור - האיפוק ונשיכת השפתיים עשו את שלהם, וב-2004 זכה ריינולדס באישור מחודש להמשיך ולבנות את ספינות האדמה שלו בטאוס.

ריינולדס לא ויתר על החלום שלו להציל את האנושות מעצמה. באחד הראיונות העיתונאיים סיפר שהדמות הנערצת עליו ביותר היא זו של נוח המקראי, שכמו ריינולדס בנה ספינה כהכנה לאסון הולך ומתקרב - למרות שכל האנשים בסביבתו לעגו לו.

ריינולדס, שלא רצה לאבד את היכולת לחדש ולשפר את ספינות האדמה שלו, החליט לנסות ולסלול 'כביש עוקף' סביב התקנות של מועצת התכנון. בשנת 2004 פנה אל בית המחוקקים של ניו-מקסיקו, ודחף יוזמת חקיקה שתעניק לו חופש פעולה נרחב יותר, ותאפשר לו לנסות רעיונות חדשים ונועזים בספינות האדמה. ניסיונו של ריינולדס לשנות את המערכת מבפנים אילץ אותו גם לשנות את עצמו, במידה מסוימת. הוא הבין שאם המחוקקים ייראו מולם אדם לא מגולח, בעל שיער ארוך ופרוע ובגדים מרופטים - אף אחד לא ייקח אותו ברצינות. הוא קנה לעצמו חליפה איכותית, אסף את שערו לקוקו והשתדל למתן את כמות הקללות והגידופים שפלט כנגד הממסד הבירוקרטי. אך למרות מאמציו והשתדלותו - ניסיון החקיקה בפרלמנט של ניו מקסיקו כשל, והתקנות הקיימות נותרו ללא שינוי.

הצונאמי של 2004

ריינולדס לא זכה להתאבל על התבוסה במשך זמן רב. בסוף שנת 2004 פגע הצונאמי המפורסם בדרום מזרח אסיה, והשמיד עיירות שלמות באזורי החוף לאורך המפרץ ההודי. אחד המקומות שנפגעו קשות היה קבוצת איים בשם איי אנדאמן (Andaman) בצפון המפרץ - וריינולדס קיבל פניה דחופה מגורמים באיים אלה לסייע למקומיים שאיבדו את בתיהם בשטפון.

ריינולדס לווה חמישים אלף דולר מהבנק, אסף שבעה מאנשי צוותו, והמריא לאיי אנדמאן. המראות שקיבלו את פניו היו קשים: הצונאמי שפגע באיים השמיד בתים רבים, הרס כבישים והחריב את תשתיות החשמל. בארות המים המתוקים התמלאו במי ים מלוחים, או הורעלו בעקבות גופות שנסחפו לתוכן ונרקבו. התושבים היו במצוקה קשה, ותלויים לחלוטין בחסדי סיוע ממשלתי שלא תמיד הגיע בזמן.

אך היכן שהיה נזק והרס - ריינולדס ראה גם פוטנציאל. הצונאמי הנסוג הותיר אחריו כמויות אדירות של פסולת: צמיגים, פחיות וצמיגים שנשטפו לכל עבר. פסולת זו הייתה בדיוק חומר הגלם שריינולדס היה זקוק לו כדי לבנות בתים...זאת ועוד, אם היו באיים נהלים וחוקים שהיו מקשים על סוג כזה של בנייה ניסיונית - גם הם נשטפו עם הזרם. המהנדסים המקומיים היו נלהבים מאד לנסות את שיטותיו של ריינולדס, ולו רק מהטעם הפשוט שלא היו להם ברירות אחרות. ריינולדס לימד את המקומיים איך לבנות קירות יציבים ועמידים מבקבוקי פלסטיק, צמיגים ואדמה דחוסה, ואיך לתכנן את המבנה כך שמי הגשמים - שהאיים הטרופיים היו משופעים בהם - יאספו אל באר מתחת למבנה, ומשם יישאבו אל הברזים.

קשה להעריך מה הייתה ההשפעה המעשית של הסיוע וכמה בתים מאולתרים שכאלה הוקמו בפועל באיי אנדמאן, אך במבט לאחור ברור שהביקור באיים מוכי האסון היה נקודת מפנה חשובה בקריירה של ריינולדס. הסיקור התקשורתי של מאמצי הסיוע האיר את רעיונותיו של ריינולדס באור חיובי, ויצר אקלים של פתיחות כלפיהם בתוך ארצות הברית. לא פחות חשוב, הוא סייע להפיץ את בשורת ספינות האדמה אל מחוץ לארצות הברית, לא מעט בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות: כתבות וראיונות עם ריינולדס מתפרסמים בבלוגים ומגזינים העוסקים באיכות הסביבה, והרצאות שהוא מעביר מועלות ליו-טיוב. במאי בשם אוליבר הודג' (Hodge) יצר סרט קולנוע תיעודי אודות ריינולדס בשם 'לוחם הזבל' (The Garabe Warrior), אשר סייע להעצים את התדמית הרומנטית של האדריכל חובב-הסביבה ומלחמתו כמעט חסרת הסיכוי כנגד הבירוקרטיה הדורסנית.

לתפנית זו הייתה השפעה דרמטית על הקריירה של ריינולדס. בשנת 2007, אחרי שתי ניסיונות כושלים - הצליח ריינולדס סוף סוף להעביר בבית המחוקקים של ניו-מקסיקו את התיקונים לחוק הקיים שיאפשרו לו להמשיך ולשפר את ספינות האדמה, תחת ההגדרה של בניה ניסיונית. הוא גם זכה באישור להקמתה של שכונה חדשה וגדולה של ספינות אדמה בטאוס - ובאותה השנה גם הוחזר לו הרישיון לעסוק באדריכלות. באורח מפתיע, עושה רושם שהרשויות בניו-מקסיקו הפסיקו להתייחס אל ריינולדס כאל נטל ומפגע בטיחותי פוטנציאלי - וכעת הן רואות בו סוג של נכס תרבותי אותנטי. קהילות ספינות האדמה ליד טאוס והאוכלוסיה האקלקטית של אמנים, היפים ומוזיקאים הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים, ולאחרונה החליטה המדינה להקים מרכז מבקרים חדש לצד שכונות ספינות האדמה כדי לקדם את הפוטנציאל התיירותי שלהן. ריינולדס גם הקים במקום מרכז הדרכה שמקבל סטודנטים ותלמידים מכל רחבי העולם ומלמד אותם את העקרונות שמאחורי הבניה הירוקה.

אחת ההתפתחויות החשובות בשנים האחרונות עבור המיזם, היא ההצלחה לה הוא זוכה מחוץ לארצות הברית. באתר האינטרנט שלו ,ריינולדס מציע למכירה תוכניות מלאות והדרכה כיצד לבנות ספינות אדמה באופן עצמאי - ומדי פעם בפעם יוצא בעצמו להדריך יזמים ומהנדסים במדינות שונות.

"אנחנו יודעים שזה אפשרי. אנחנו תמיד מנסים להפוך את התכנון [של ספינות האדמה] לפשוט יותר, ולכזה שמשתמש בכמה שיותר חומרי גלם מקומיים. אנחנו משכללים את התכנון כל הזמן, ואנחנו מתחילים לראות אנשים מיישמים אותו בהצלחה [בכל רחבי העולם בעצמם] - ואני חושב שזה כל הרעיון."

פה ושם צצות ספינות אדמה במדינות מערביות כגון צרפת, אנגליה ואפילו כאן בישראל - אם כי הן זוכות להצלחה הגדולה ביותר בעיקר במדינות עולם שני ושלישי, בהן יש פחות בירוקרטיה מחד, וצורך דחוף יותר בבנייה שאינה תלויה באופן מוחלט בתשתיות עירוניות. כיום ניתן למצוא ספינות אדמה בסיירה לאון, ארגנטינה, בוליביה, קמבודיה, האיטי, הודו ומדינות רבות נוספות. ספינת האדמה הישראלית נמצאת במעלות, והיא ביתם של אורית ואמנון לבב: תכנן אותה האדריכל דוד רנוב - שלמד אצל מייקל ריינולדס בשנות התשעים ואף התגורר בעצמו באחת מקהילות ספינות האדמה בטאוס.

האם עומדות ספינות האדמה לכבוש את העולם? האם בעוד עשרים או שלושים שנה נחייה כולנו בבתים עשויים מצמיגים, ונאכל עגבניות שהושקו במימי האמבטיה שלנו? כמאמר הקלישאה: לא קל לנבא - ובעיקר לא את העתיד. המבקרים טוענים שספינות אדמה אינן ישימות בקנה מידה נרחב כיוון שהן רגישות מדי לתנאי האקלים: לא כל מה שעובד היטב בחום המדברי של ניו-מקסיקו יכול לעבוד באותה המידה בכפור ובשלג של צפון אירופה, למשל. וגם אם יצליח ריינולדס למצוא פתרון אקולוגי ישים לכל סביבה אקלימית, אני עדיין מתקשה להאמין שספינות האדמה יחליפו ביום מן הימים את הנוף העירוני של מגדלי פלדה ובטון: משהו ברעיון הזה נשמע לי אידילי מדי, כמו סוף של סרט של דיסני. ואתם יודעים מה? אני מקווה שאני טועה.