נפילתה של האימפריה הרומית

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

חלק א'

יש מם באינטרנט שאומר שכל גבר חושב לפחות פעם אחת ביום, בממוצע, על האימפריה הרומית. בגדול, לא הייתי בונה על ממים באינטרנט כמקור מידע אמין - אולי חוץ מריק אסטלי, שאני באמת מאמין שהוא לא יוותר עלי ולא יאכזב אותי לעולם - אבל נראה לי שלמם הספציפי הזה יש גרעין של אמת. אחרי הכל, אלף וחמש מאות שנה לאחר שנעלמה - האימפריה הרומית עדיין נמצאת סביבנו, בכל מקום כמעט באגן הים התיכון ובאירופה. אוטוסטרדות מודרניות רבות נסללו לאורך נתיביהן של הדרכים הרומיות המפורסמות. מטרופולינים אדירים החלו את חייהן כמחנות צבא של הלגיונרים. אינספור אקוודוקטים ומבנים מרשימים אחרים ששרידיהם מעטרים את הנוף - וכל זה עוד לפני שהזכרנו את המורשת התרבותית האדירה של האימפריה.

"[מירב] מערכת המשפט האירופית כולה מושתת על מערכת המשפט הרומית. עד היום בבית המשפט העליון הגרמני עדיין יכולים לדון ולהביא ציטוט מתוך הדיגסטה של יוסטיניאנוס על איזשהו פרגמנט של אולפיאנוס מהמאה השלישית לספירה כטענה משפטית. אז מהבחינה הזו, רומא היא סביבנו כל הזמן."

זו ד"ר מירב חקלאי, היסטוריונית של האימפריה הרומית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון.

00:04:23,660 --> 00:04:53,480

"[מירב] לא הייתה שום ישות מדינית שהייתה כל כך גדולה מבחינת... מבחינה טריטוריאלית אולי הייתה, אבל שהייתה כל כך ארוכה מבחינת משך הזמן שבו היא התקיימה במרחב, והשפיעה על כל כך הרבה אנשים ותרבויות לאורך מאות שנים."

השרידים החומריים והתרבותיים האלה הם עדות לעוצמתה הכבירה של האימפריה הגדולה והמפוארת ביותר שידעה האנושות, והם גם יכולים להסביר את פשר ההתעניינות הבלתי פוסקת של היסטוריונים רבים, מזה מאות שנים, בשאלה - מה הביא לנפילתה של רומא? העניין בשאלה הזו מתחדד כשלוקחים בחשבון שרומא שגשגה ופרחה - תחילה כרפובליקה ובהמשך כאימפריה - במשך מאות שנים, עובדה שמרמזת על כך שהיו לה יסודות איתנים להישען ולבנות עליהם. ואם כך - מה פורר את היסודות האיתנים האלה?

לא רק ההיסטוריונים מתעניינים מאוד בגורמים לנפילתה של האימפריה הרומית: מדינאים, אנשי צבא וכלכלנים עוסקים בשאלה הזו החל מסביבות המאה ה-18, ומטעמים פרקטיים מאוד. אבותיה המייסדים של ארצות הברית, למשל, שאלו את עצמם מהם העקרונות שעליהם צריכה להיות מושתת המדינה החדשה שביקשו להקים - ופנו אל סיפורה של רומא כדי להפיק ממנו לקחים ותובנות. האימפריה הבריטית רחבת הידיים, שעליה נאמר כי השמש אינה שוקעת עליה לעולם, ניחנה ברבות מתכונותיה של האימפריה הרומית - כמו למשל הרב-תרבותיות של אזרחיה הרבים והמסחר הגלובלי הענף בין חלקיה השונים. הבנה של הגורמים שהביאו לנפילתה של האימפריה הרומית, קיוו מנהיגיה של בריטניה, תעזור להם להמנע מגורל דומה. במילותיו של ההיסטוריון גלן באורסוק (Bowersock):

"מהמאה השמונה עשרה ואילך, אנחנו עסוקים באובססיביות בשאלת נפילתה של רומא, נפילה שנתפסת כאב-טיפוס לכל סוג של דעיכה כלשהי, וכסמל לכל הפחדים שלנו."

והפחדים לא נעלמו. קריסתה של ברית המועצות הגדולה והדיבורים הבלתי פוסקים אודות היחלשותה של ארצות הברית בשלושת העשורים האחרונים מזכירים לנו שגם בימינו, אימפריות גדולות וחזקות אינן חסינות יותר ממקבילותיהן בעבר. אם אנחנו מקווים ליצור איזושהי יציבות ארוכת טווח במשחק הגיאופוליטי העולמי, כדאי לנו להבין טוב ככל האפשר את הגורמים לחוסר יציבות שכזו.

אז…למה נפלה האימפריה הרומית?

שגשוג בתקופת הרפובליקה

העיר רומא נוסדה רשמית בשנת 753 לפני הספירה, אם כי עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על התיישבות אנושית מוקדמת בהרבה באותו האזור. במאות השנים הראשונות לקיומה, נשלטה העיר על ידי מלכים - אבל ב-509 לפנה"ס הודח מלכה האחרון של רומא, והממלכה הפכה לרפובליקה דמוקרטית-למחצה.

שיטת הממשל של הרפובליקה הרומית היה מושתתת על מערכת של איזונים ובלמים, שבהתבסס על לקחי העבר נועדה למנוע מאדם אחד או מקבוצה קטנה של אנשים לצבור יותר מדי כוח פוליטי - ובכך לשמר את יציבותה של המדינה. וזה עבד: במהלך חמש מאות שנות קיומה של הרפובליקה התמודדה רומא בהצלחה מול אויבים רבים, כשהגדולה שבהם הייתה קרתגו, מעצמה פיניקית מאזור תוניסיה של ימינו. אחרי סדרה של שלוש מלחמות עקובות מדם הצליחו הרומאים להביס את קרתגו והחריבו אותה על היסוד.

"[מירב] אחרי זה, רומא כבר הופכת להיות הכוח הצבאי הימי והיבשתי החזק ביותר באגן הים התיכון, באופן גורף. אין אף אויב ממשי שיכול לה. וכאן אנחנו רואים תהליך צמיחה שהוא גם כלכלי, קודם כל צמיחה כלכלית של איטליה. בוא נדייק, יש אזורים אחרים באגן הים התיכון שממש לא צמחו כלכלית בעקבות הכיבוש הרומי. הכיבוש הרומי של אזורים הולכים וגדלים באגן הים התיכון מזרים לרומא, העיר ולאיטליה כולה, כמות מטורפת של עושר. קודם כל חומרי, שודדים ובוזזים מקדשים, ערים, פסלים יווניים יפהפיים מגיעים בהמוניהם לרומא. ומשאב אחר, יותר חשוב אפילו, זה אנשים. זאת אומרת, רומא כובשת ומשעבדת אוכלוסיות שלמות, ומעבירה את רוב כוח האדם הזול הזה לאיטליה עצמה."

העושר הרב שזרם אל העיר שכל הדרכים מובילות אליה, הפך את רומא למטרופולין הגדול והמפואר ביותר בעולם העתיק. כל מי שהתהלך ברחובותיה של רומא לא יכל שלא להשתאות מהבניינים המפוארים שעיטרו אותה, ומהאקוודוקטים המרשימים שהובילו מים למרחצאות הציבוריים ממרחק של עשרות קילומטרים. אלפי ספינות פרקו תבלינים, שקי דגן ואמפורות מלאות ביין ושמן מהמזרח הרחוק. מאות אלפי צופים גדשו את יציעי ההיפודרום והקולוסיאום וצפו בקרבות גלדיאטורים ומרוצי מרכבות. והכי מרשים - רומא הייתה רק אחת מתוך מאות ערים רומאיות ששגשגו ופרחו באורח דומה, כפי שמלמדים אותנו שרידיה של פומפיי, למשל.

בבסיס עוצמתה של הרפובליקה ניצב הצבא הרומאי, שהיה הצבא החזק ביותר בעולם: חיילי הלגיונות הרומאים היו מאומנים לעילא ולעילא והיו מצוידים במיטב הטכנולוגיה הצבאית של העולם העתיק. היחידה שהייתה מסוגלת להתמודד כנגד הצבא הרומאי בשדה הקרב הייתה האימפריה הפרתית: מעצמה שחלשה על השטח בו שוכנות היום איראן, עיראק, ארמניה ואזורים שכנים נוספים. אבל אפילו בשיא עוצמתו - הצבא הפרתי לא השתווה לצבא הרומאי: הפרתים מעולם לא היוותה איום קיומי על שלמותה של האימפריה, ועל אחת כמה וכמה שלא איימו על העיר רומא עצמה.

ובכל זאת, הצבא לא היה הגורם היחיד - ואולי אפילו לא הגורם המשמעותי ביותר - ששמר על יציבותה רבת השנים של רומא: אחרי הכל, הצבא לא יכול היה להיות בכל מקום כל הזמן. יציבותה של הרפובליקה רחבת הידיים - ובהמשך גם של האימפריה - הייתה תוצאה של מדיניות חכמה ומרחיקת רואי.

הרומאים יכלו להיות אכזריים, ואפילו אכזריים מאוד, כשרצו בכך. יוליוס קיסר, למשל, התגאה בכך שהרג מיליון גאלים ושיעבד עוד מיליון נוספים כשכבש את גאליה - צרפת של ימינו - בשנת 58 לפנה"ס. ההרס שהותירו אחריהם הרומאים בירושלים בעקבות המרד הגדול של היהודים הוא דוגמה נוספת לאכזריות הבלתי מתפשרת שלהם. אבל כעיקרון, הרומאים נטו שלא להפוך את האדמות שכבשו לאדמה חרוכה: הם העדיפו לקרב את העמים הכבושים אל התרבות הרומית ולהפוך אותם לנתינים נאמנים ככל האפשר. הם עשו זאת באמצעות שורה של מנגנונים שאפשרו לבני העמים הכבושים להפוך לאזרחים רומיים, על כל היתרונות וההטבות שהיו טמונים בסטטוס היוקרתי הזה: למשל, מי שהתגייס לצבא הרומאי ושירת בו עשרים וחמש שנה, הפך לאזרח מן המניין. בנוסף, הרומאים אפשרו לאצולה המקומית באזורים הכבושים לשמור על האדמה והממון שלהם, ובמקרים רבים העניקו גם להם אזרחות. המדיניות הזו יצרה אינטרס מובהק לרבים מבני העמים הכבושים לגלות נאמנות לרומא, כדי שיוכלו ליהנות מפירות השגשוג הכלכלי שהביאה הנאמנות הזו.

קיסרות

בשנת 27 לספירה, אחרי תקופה ארוכה של מלחמות אזרחים וזעזועים פוליטיים, עלה לשלטון גַּאיוּס אוֹקְטַבְיָאנוּס - המוכר יותר בשם אוגוסטוס - ורומא הפכה באופן רשמי לקיסרות. בעיניים מודרניות נדמה כי היה זה צעד לאחור: נסיגה מהדמוקרטיה של הרפובליקה למשטר שהיה מלוכני בכמעט כל היבט למעט שמו. בפועל, מספרת לנו ד"ר חקלאי, המעבר מרפובליקה לשלטון יחיד שיפר במידה משמעותית את מצבם של אזרחי הפרובינציות הכבושות של רומא - ובכך תרם גם כן ליציבותה של האימפריה.

"[מירב] השיטת הממשל של הרפובליקה היא שיטה מעולה, כן, רומא כבשה איתה את העולם. [...] כרפובליקה, היא עובדת במנגנון שבו יש כמה עשרות פקידי מדינה רומים, ואלה מנהלים את המדינה הרומית, הם נבחרים פעם בשנה, לכהונה של שנה, ויש להם זכויות וטו אחד על השני. [...] מה שמתמרץ את כל המערכת זו התחרות הפוליטית בתוך האצולה הרומית שמעמידה את עצמה לבחירה למשרות הציבוריות האלה. הבוחרים הם העם, באסיפות העם, והסיבה שרק האצולה ניגשת לבחירות האלה היא שהמשרות הללו הן ללא שכר. זאת אומרת, אדם שאין לו כסף ואין לו ארמון גדול, חייב לעבוד לפרנסתו. אנשים שנולדו לתוך ההון הגדול של המשפחות שלהם יכולים להרשות לעצמם להתעסק בענייני ציבור. [...] אז אחרי שכיהנת כקונסול, אתה מכהן כפרו-קונסול. זאת אומרת, התפקיד הבא זה איזשהו תפקיד אדמיניסטרטיבי בפרובינקיה, לדוגמה, לבוא ולנהל את פרובינקיה אסיה. תפקיד מאוד נחשק. ואז, בזמן שאתה מנהל את פרובינקיה אסיה, אתה אחראי גם על גביית המיסים בפרובינקיה, וזה אומר שאתה יכול לגבות קצת יותר ממה שהמדינה דורשת, ואת היותר הזה אתה מכניס לכיסך האישי. אז המנגנון הזה, בבסיסו, בעצם מייצר... תמריצים לעשוק את המקומיים. להם אין זכויות."

בחלק מהמקרים, כשהעושק של בני הפרובינציות היה מוגזם אפילו בקנה המידה של הרומאים, התערב הסנאט - האסיפה ששימשה כמעין משקל נגד לכוחם של הקונסולים - לטובתם של קורבנות העושק, אבל התערבות שכזו הייתה נדירה יחסית. כשנטל אוגוסטוס את כתר הקיסרות, הוא שם קץ לעושק הזה.

"[מירב] אז הוא גם מסדיר סוף סוף את סוגיית בתי המשפט האלה, ומייצר מנגנונים ששמים איזשהו סף מסוים, של כמה אפשר לעשוק את הפרובינציאלים, וגם כל בעצם המערכת הפוליטית משתנה, כי אין יותר בחירות חופשיות. אז אתה לא צריך להשקיע הון עתק בתעמולת בחירות, ולהכנס לחובות מטורפים כדי לממן את תהליך הבחירות שלך, כמו שנגיד יוליוס קיסר עשה, ואז להיות חייב לכבוש את כל גאליה, כדי שיהיה לך מספיק כסף להחזיר חובות."

חמישה קיסרים טובים

למרות שקיסרי האימפריה היו דיקטטורים, על כל המשתמע מכך, רוב הקיסרים במאות הראשונה והשניה לספירה - למעט מספר מקרים נקודתיים - השתדלו לעבוד בשיתוף פעולה עם הסנאט ולהתייחס אל חבריו בכבוד הראוי. בפרט, התקופה שבין השנים 96 ו-180 לספירה מוכרת בשם 'חמשת הקיסרים הטובים' מכיוון שבשנים האלה שלטו באימפריה חמישה קיסרים מוכשרים ומוצלחים במיוחד. כל אחד מהחמישה - נֶרווה, טְרַאיָאנוּס, הַדְרִיָאנוּס, אַנְטוֹנִינוּס ומַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס - נבחר לתפקידו על ידי קודמו בתפקיד לא בזכות קרבת דם כזו או אחרת, אלא בזכות כישוריו ויכולותיו.

חמשת הקיסרים הטובים הביאו את רומא לשיא פריחתה ושגשוגה הכלכלי. אדוארד גיבון (Gibbon), ההיסטוריון הבריטי בן המאה ה-18 ומי שנחשב לגדול החוקרים בשאלת נפילתה של האימפריה הרומית, כתב כך:

"אם היה עלי לקבוע מהי התקופה בהיסטוריה של העולם שבה מצבו של המין האנושי היה המוצלח והמשגשג ביותר, הייתי אומר ללא שמץ של היסוס כי מדובר [בשנים 96 עד 180 לספירה]. שטחה העצום של האימפריה הרומית נשלט [בידי קיסרים שהחזיקו בידיהם] כוח אבסולוטי, וניווטו את האימפריה בכישרון ובחכמה. הצבאות רוסנו ביד קשוחה אך רכה [בידי קיסרים] שזכו לכבוד מפקודיהם בזכות אופיים ומנהיגותם."

גם עדויות ארכיאולוגיות אובייקטיביות מלמדות אותנו על הפריחה הכלכלית המרשימה שחוותה האימפריה הרומית באותן מאות ראשונות לספירה. כמות הספינות הטבועות שהתגלו בים התיכון מאותן מאות ראשונות לספירה, למשל, היא הגבוהה ביותר מכל שנותיה של האימפריה, עדות למסחר השוקק באגן הים התיכון. גם אנליזה של בועות גז שנלכדו בשכבות הקרח הקפואות של אנטרקטיקה מלמדת שכמות הגזים המזהמים באטמוספירה באותה התקופה הייתה בשיא של כל הזמנים, עדות לפעילות תעשייתית נרחבת ושוקקת ברחבי האימפריה.

אבל דווקא אותם גורמים שהפכו את רומא לאימפריה משגשגת - הם אלה שגם זרעו את זרעי חורבנה.

המגיפה האנטונינית

בשנת 165 לספירה חזרו מספר לגיונות רומאיים ממסע מלחמה במזרח. האגדה מספרת כי במהלך כיבושה של בבל, חילל אחד הליגיונרים מקדש מקומי לאל אפולו, ובכך הביא על רומא את זעמם של האלים. העונש היה מחלה איומה ומדבקת מאוד שכמותה לא ראו הרומאים מימיהם: הלוקים בה סבלו מקדחת, שלשולים והקאות - ואבעבועות גדולות ונפוחות שכיסו את העור. התסמינים האלה חושפים בפנינו את מה שהיא קרוב לוודאי זהותה האמיתית של המחלה: אבעבועות שחורות.

אותן דרכים רומיות מפורסמות שתרמו כל כך למסחר בין קצותיה המרוחקים של האימפריה, וגם הספינות הרבות שמילאו את הים התיכון - הן אלה שאיפשרו למחלה להתפשט במהירות מסחררת ממזרח למערב, והפכו אותה לפנדמיה הראשונה בהיסטוריה. בשנת 172, שבע שנים בלבד לאחר שנתגלתה לראשונה, כבר הגיעה המחלה לכל פינה באימפריה הרומית. גם הצפיפות בערים הגדולות והמשגשגות תרמה להתפשטות המהירה: באוקטובר של שנת 166, למשל, ערכו הליגיונרים ששבו מאסיה תהלוכת ניצחון גדולה ברומא: לא פחות ממאה אלף איש - עשירית מאוכלוסייתה של העיר - צפו בתהלוכה הזו, שבסבירות גבוהה הפכה לאירוע הדבקה המוני.

האוכלוסייה הרומית, שמעולם לא נחשפה קודם לכן לוירוס שגורם לאבעבועות השחורות, לא ניחנה בחיסון טבעי כלפיו - והתוצאה הייתה קטסטרופלית. 'המגיפה האנטונינית', כפי שהיא מוכרת לנו היום - על שום שם משפחתם של הקיסרים שכיהנו באותה התקופה - המשיכה להכות באימפריה הרומית שוב ושוב במרוצת העשורים הבאים, ושיעור התמותה מהמחלה נע בין עשרה לעשרים וחמישה אחוזים מהחולים. בשיאה של המגיפה מתו אלפיים איש ברומא מדי יום. אנחנו, שרק לאחרונה חווינו מגיפה גלובלית שכזו, ודאי יכולים להזדהות עם האימה שאחזה ברומאים. ההיסטוריון הרומאי פונטיאוס תיאר כך את ההתרחשויות בקרתגו - אז כבר פרובינקיה רומית - בזמן אחד מתוך אותם גלי מגיפה שהיכו באימפריה:

"המגיפה הנוראית פלשה לכל בית בזה אחר זה, ממיתה אינספור אנשים בכל יום. כולם רעדו, ברחו, נמלטו מהמגפה. היו מי שהדביקו בכוונה את חבריהם, מתוך תקווה שמותו של אדם אחר מהמחלה ימנע את מותם שלהם. ברחובותיה של העיר כבר לא היו מוטלות גופות - כי אם שלדים."

בין חמישה לעשרה מיליון בני אדם איבדו את חייהם במגיפה: שיעור מדהים מתוך כלל אוכלוסייתה של האימפריה, שבשיאה מנתה כשבעים וחמישה מיליון איש. לתמותה הרחבה הזו הייתה השפעה דרמטית על חוסנה של האימפריה. הצבא, למשל, איבד כל כך מחייליו עד שלקיסר מרקוס אורליאוס לא הייתה ברירה אלא להורות על גיוס של עבדים, פושעים וגלדיאטורים כדי למלא את השורות הריקות.

תוצרי לוואי נוספים של המגיפה היו הפרעה למסחר וירידה בהכנסות ממיסים, וגם אינפלציה דרמטית - עליית מחירים מהירה - שהחלישה עוד יותר הכלכלה הרומית, כפי שמסבירה ד"ר חקלאי.

"[מירב] קודם כל יש פחות ידיים עובדות, אז זה אומר שכוח האדם יותר יקר, ואתה צריך לשלם יותר לעובדים שלך - מה שאוטומטית מעלה את כל שאר המחירים. כי אם אתה צריך לשלם יותר לעובדים שלך, אז גם החיטה עולה יותר, כי העסקת בעלות יותר גבוהה את העובדים. אנחנו עכשיו גם חיים בתקופה שבה יש מחסור בכוח האדם, נכון? ואנחנו רואים את המחירים עונים בהתאם, ויש ענפים שנפגעים מזה יותר, ענף הבנייה בישראל עכשיו במצב מאוד קשה, ועוד ענפים שהיו נסמכים על כוח העבודה הזול יחסית של אוכלוסייה פלסטינית. עכשיו הם לא עובדים אצלנו, ואנחנו רואים את זה בעליות המחירים גם אנחנו. אז כן, כשיש לך צמצום בכוח עבודה זול, שזה מה שקרה בעקבות המגפה, יש פחות ידיים עובדות, ולכן כוח העבודה הקיים יעלה יותר כסף, כל המחירים עולים בהתאם."

בשנת 180 לספירה הלך לעולמו במפתיע מרקוס אורליוס, האחרון מבין 'חמשת הקיסרים הטובים'. מותו של אורליוס הגיע בתזמון איום ונורא: יורשו, קומודוס, בנו בן השמונה עשרה - היה כנראה האדם הכי פחות מתאים להתמודד עם המשבר שיצרה המגיפה. קומודוס היה קיסר גרוע, שהתעניין יותר במרוצי כרכרות וקרבות גלדיאטורים - שבהם השתתף בעצמו כלוחם - מאשר בניהול האימפריה. הוא שרד שתי ניסיונות התנקשות בחייו שבהם היו מעורבים כמה מבני משפחתו - אבל אלו רק חיזקו את הפרנויה והנטיות המגלומניות שלו. קומודוס החליט לשנות את שמה של רומא ל"קולוניה קומודיאנה" - דהיינו, הקולוניה של קומודוס - ביטל את כל שמות החודשים של השנה והחליף אותם בשמות חדשים - על שמו, כמובן - ופיזר פסלים רבים בכל רחבי האימפריה שבהם הוצג כבן דמותו של הרקולס, בן האלים. המגלומניה של קומודוס רק העצימה את השנאה כלפיו, והוא נרצח על ידי אנשיו שלו ב-192 לספירה.

מותו של קומודוס הטיל את האימפריה לתוך מערבולת של מלחמות אזרחים ומאבקי כוח, במה שנודע כ'שנת חמשת הקיסרים': חמישה טוענים לכתר, ביניהם שלושה גנרלים בכירים שאחזו כל אחד בכוח צבאי משמעותי, שהכריזו על עצמם כיורשיו של קומודוס בשלטון ונלחמו זה בזה. אחד מהם, ספטימוס סוורוס, יצא כשידו על העליונה ומונה לקיסר בשנת 193.

וכשאני אומר 'מונה לקיסר' - אני לא מתכוון שמי שמינו את סוורוס היו חברי הסנאט - כי אם חייליו של הגנרל, ומהרגע שהחיילים הפכו להיות גורם בעל השפעה בקביעת זהותו של הקיסר, כוחו הפוליטי של הצבא התחזק באופן דרמטי. מכאן ואילך הלכה רומא והפכה יותר ויותר למונרכיה צבאית, כזו שבה הצבא נאמן לקיסר עצמו לא פחות אולי אף יותר מאשר למדינה.

סוורוס היה מודע מאוד לעובדה ששלטונו נשען במלואו על תמיכתו של הצבא, וסיכם היטב את הפילוסופיה הפוליטית שלו בהקשר הזה בעצה שנתן לבנו, קרקלה: "עליך להעשיר את החיילים - ולהתעלם מכל השאר." וסוורוס בהחלט העשיר את החיילים: הוא נתן להם מענק אישי גדול, העלה את המשכורת השנתית של הליגיונרים בקרוב לחמישים אחוזים והרחיב את הצבא הרומי בשלושה לגיונות נוספים. הצעדים האלה החריפו את חוסר האמון בין הצבא לבין הסנאט והאליטה השלטונית של רומא, שכן המשאבים הכלכליים שהופנו לטובת הצבא באו על חשבונן של אותן אליטות - וגם העמיקו עוד יותר את המשבר הכלכלי שאליו נקלעה האימפריה: כדי לממן את ההוצאות הצבאיות הגואות הורה סוורוס על העלאת מיסים חריפה, שהעצימה עוד יותר את האווירה הפוליטית הנפיצה.

סוורוס אלכסנדר

חוסר היציבות באימפריה נותר על כנו גם אחרי מותו של ספטימוס סוורוס ועלייתו לכס הקיסרות של בנו, קרקלה, שתקופת שלטונו הייתה מאופיינת בברוטליות יוצאת דופן ורציחות פוליטיות רבות. למרות שקרקלה יישם את עצתו של אביו והמשיך לשחד את הלגיונות ביד נדיבה כדי שיהיו נאמנים לו, הוא בכל זאת נרצח בידי אחד מחייליו. גם שני הקיסרים שירשו אותו בתפקיד סיימו את חייהם באורח אלים.

בשנת 222 לספירה תפס את השלטון סוורוס אלכסנדר. במחשבה שניה, הביטוי 'תפס את השלטון' הוא קצת מטעה כאן, מכיוון שאלכסנדר היה רק בן 14 בעת הכתרתו לקיסר. מי שבחש בקדרה ושיחד את מי שהיה צריך לשחד כדי להעלות את אלכסנדר אל כס הקיסרות היו סבתו יוליה מאֵסה, ואמו, יוליה אָוויטה. מכיוון שאלכסנדר היה עדיין צעיר מכדי לקבל החלטות משמעותיות בכוחות עצמו, שתי הנשים האלה גם שלטו באימפריה בפועל.

הצבא, וגם חלק לא מבוטל מהאזרחים הרומאים, לא קיבלו באהדה את העובדה שמי שניהלו את האימפריה היו שתי נשים - אבל במישור המעשי, שתי היוליות נקטו במדיניות חכמה שביקשה להשיב את היציבות השלטונית: הן נהגו בממלכתיות, שיקמו את הקשרים בין הקיסרות והסנאט וקיצצו בהוצאות המופרזות של הארמון המלכותי. לצעדים האלה היה את הפוטנציאל להחזיר את האימפריה למסלול, ושנות שלטונו הראשונות של סוורוס אלכסנדר אכן נחשבות כשנים של פריחה ושגשוג - אבל גם כאן, כמו במגפה שפרצה חמישה עשורים קודם לכן, לגורל היו תוכניות משלו.

בשנת 226 לספירה התמרד מושל פרסי מקומי בשם ארדשיר כנגד שליטיו באימפריה הפרתית. בתוך זמן קצר יחסית הצליח ארדשיר להשתלט על האימפריה - וכמעט מיד הכריז מלחמה על רומא במטרה להשיב לעצמו שטחים שהרומאים כבשו מדי האימפריה הפרסית. ארדשיר פלש לשטחי האימפריה הרומית במסופוטמיה והגיע על לפאתי הפרובינקיה הרומית בסוריה. בתגובה, ניסה סוורוס אלכסנדר לשכנע את ארדשיר לסגת באמצעים דיפלומטיים, אך כשזה סירב לדרישותיו - החליט אלכסנדר לצאת בראש הצבא מזרחה.

לרוע המזל, הצבא הרומאי היה באותו הזמן בשיאו של משבר עמוק. עשרות שנים של מלחמות אזרחים ומאבקים פנימיים החלישו מאוד את הלגיונות ופגמו אנושות במשמעת ובמוטיבציה של החיילים. בנוסף, גילו הצעיר של אלכסנדר והדומיננטיות המופגנת של אימו גרמו לליגיונרים לזלזל בקיסר ולא לקבל את מרותו בשדה הקרב. עוד בדרך אל המזרח פרצו מספר מרידות בקרב הלגיונות, שאלכסנדר הצליח להתגבר עליהן בקושי רב.

בעצת הגנרלים שלו, חילק אלכסנדר את הצבא הרומאי לשלוש כוחות שתקפו את צבאותיו של ארדשיר משלושה כיוונים שונים: אחד מצפון, מכיוון ארמניה, אחד מדרום במסופוטמיה, וכוח שלישי - בראשותו של הקיסר עצמו - במרכז. המתקפה בצפון הייתה מוצלחת יחסית - אבל בדרום הסיפור היה אחר לגמרי. אלכסנדר חסר הניסיון היה הססן וכוחותיו בגזרה המרכזית נעו באיטיות יחסית, מה שגרם לכך שהכוח הרומאי המרכזי לא הספיק להגיע לשדה הקרב בזמן. מכיוון שכך, כשפגש הכוח הדרומי את הצבא הפרסי - הרומאים היו בנחיתות מספרית עצומה בשדה הקרב, והוכו שוק על ירך: הכוח הדרומי הושמד כמעט לחלוטין.

אלכסנדר הורה לשני הכוחות הנותרים לסגת בחזרה לסוריה, אבל גם המסע חזרה גבה מהצבא מחיר כבד: החורף הארמני הקשה, החום הלוהט של המדבר המסופוטמי ומחלות רבות שפקדו אותם הביאו למותם של אלפי חיילים. אלכסנדר תיכנן לצאת למתקפה נוספת כנגד הפרסים בשנה שלאחר מכן - אבל למזלו, לא היה בכך צורך: גם צבאו של ארדשיר ספג אבידות משמעותיות מספיק כדי לצנן את התלהבותו של המלך הפרסי, שהחליט לעצור את ההתקפה נגד הרומאים. אלכסנדר הכריז על ניצחון וחזר לרומא - אבל בקושי הספיק לדרוך בארמונו לפני שמשבר נוסף דרש את תשומת ליבו המיידית.

השבטים הגרמניים

כשהחלו הלגיונות הרומאים להרחיב את שלטונה של הרפובליקה אל תוך גאליה ואזור נהר הריין במאה הראשונה לפני הספירה, הם נתקלו בשבטים מקומיים שאותם כינו בשם הכולל 'גרמניים'. אותם שבטים, למרות שהרומאים הפגינו כלפיהם זלזול מוחלט וכינו אותם בשם 'ברברים', הוכיחו את עצמם כיריב ראוי ללגיונות הרומאיים ובלמו את נסיונות ההתרחבות של רומא לכיוון צפון אירופה. כתוצאה מכך החליטו הרומאים לקבוע את הריין במערב אירופה ואת הדנובה במרכזה כקו הגבול הצפוני ביותר של האימפריה שלהם.

למרות שהלוחמים הגרמניים היו עזי נפש וחסונים במידה לא רגילה - במשך מאתיים שנים הצליחו הרומאים להשליט את מרותם על השבטים הגרמניים שמצידו השני של הגבול, שכן השבטים הגרמניים היו מפולגים ונטו להילחם זה בזה לא פחות ואולי יותר מאשר נלחמו כנגד הרומאים. הרומאים המתוחכמים ידעו לנצל את האיבה הבין-שבטית הזו לטובתם: הם שיסו את השבטים השונים זה בזה, ולמעט בתקופת המגפה בשלהי המאה השניה לספירה, אז ניצלו הגרמניים את חולשתה של האימפריה כדי לפלוש דרומה עד איטליה עצמה - רוב הזמן הצליחו הרומאים לשמור על גבול איתן ויציב יחסית בצפונה של האימפריה.

אבל בערך בתקופה שבה אנחנו בסיפור שלנו כעת, ראשית המאה השלישית לספירה, חל שינוי לרעה במזג האוויר באזור הולנד ובלגיה של ימינו. החקלאות המקומית ספגה מכה קשה, והרעב שפשה במקומיים דירבן שבט בשם 'האלֵמני' לרדת דרומה ולחצות את הריין לתוך שטחה של האימפריה. האיום הזה מצפון אילץ את סוורוס אלכסנדר לאסוף את הצבא שלו בשנית ולצאת לשדה הקרב.

אבל למרות שהרומאים הצליחו להקים צי גדול של סירות כדי לחצות את הריין ולתקוף את האלמני - אלכסנדר לא ממש רצה להילחם: הוא לא סמך על הצבא שלו, ולא האמין בכישוריו כמצביא להביס את הגרמניים. אלכסנדר קיווה שעצם נוכחותו של הצבא הרומאי תצליח להפחיד את האלמני מספיק כדי לגרום להם לסגת, אבל כשזה לא קרה - הוא החליט, בעצתה של אמו, לשלם לגרמניים כדי שיסכימו לחתום איתו על הסכם שלום.

זו הייתה טעות. הליגיונרים הרומאיים, שגם ככה ראו בסוורוס אלכסנדר מנהיג חלש והססן - זעמו על הקיסר. הם ראו בהסכם השילומים שחתם מול האלמני עלבון לכבוד הרומאי, והחליטו למנות לעצמם קיסר אחר: גנרל בשם גאיוס יוליוס מקסימינוס, שהיה מפקד קשוח ומוערך. גאיוס ואנשיו מיהרו לשים את פעמיהם אל מחנהו של אלכסנדר. ההיסטוריון הרומאי הרודיאנוס מספר לנו את מה שאירע לאחר מכן.

"כשאלכסנדר שמע על המתרחש, הוא נכנס לפאניקה מוחלטת. הוא יצא בריצה מהאוהל האימפריאלי, כאילו אחזהו השד, בוכה ורועד בעודו מטיח מילים קשות במקסימינוס על היותו בוגד וכפוי טובה…"

אבל שום דבר לא יכול היה להציל את סוורוס אלכסנדר. כשהגיעו הליגיונרים אל המחנה, הם פרצו בכוח אל תוך האוהל ורצחו אותו ואת אמו, יוליה.

רציחתו של סוורוס אלכסנדר היוותה נקודת מפנה בהיסטוריה של האימפריה הרומית. המגיפה האנטונינית שהרגה מיליוני אזרחים, והעלייה הדרמטית בהוצאות הצבאיות תחת שלטונו של ספטימוס סוורוס הכבידו על הכלכלה הרומאית - אבל אם עד עכשיו סבלה האימפריה מחוסר יציבות - מותו של הקיסר הצעיר עתיד לדרדר אותה לכאוס מוחלט: עשרות שנים של מלחמות פנימיות שיחריבו את הכלכלה המשגשגת עד היסוד ויביאו את האימפריה הגדולה עד כדי פסע מחידלון מוחלט. ואם זה לא מספיק, אלפי קילומטרים משם הלך והתעצם אויב שהרומאים כלל לא היו מודעים לקיומו. אבל כשהדי פרסות סוסיהם של ההונים יישמעו במזרח, הקרקע באירופה כולה - וגם באימפריה הרומית - תרעד.

חלק ב'

כשפרצו חיילי הלגיון, בשנת 235 לספירה, לאוהלו המלכותי של הקיסר סוורוס אלכסנדר ודקרו למוות אותו ואת אמו - אפשר היה לחשוב שהרצח הזה היה בסך הכל עוד התנקשות פוליטית אחת מתוך שרשרת ארוכה של רציחות והפיכות שטלטלו את האימפריה הרומית מזה מספר עשורים.

תחילתה של ההידרדרות ביציבותה של האימפריה הייתה במגפה איומה שהביאו עימם חיילים רומאים שחזרו מקמפיין צבאי במזרח - האבעבועות השחורות - שקטלה למעלה מעשרה אחוזים מאוכלוסייתה של האימפריה הרומית. "המגיפה האנטונינית", כפי שהיא מכונה בספרי ההיסטוריה, לא רק שפגעה קשות בצבא הרומי - היא גם חוללה שמות בכלכלה: התמותה הרחבה הובילה לפגיעה במסחר, ירידה בהכנסות המדינה ממיסים ומחסור בידיים עובדות.

המשבר הכלכלי יצר אווירה פוליטית נפיצה, שהכריחה את הקיסרים להישען יותר ויותר על עוצמתו של הצבא כמקור כוחם. כדי להבטיח את נאמנותם של החיילים, העלו הקיסרים את משכורותיהם של החיילים ושילמו להם בונוסים ביד נדיבה, ומכיוון שהצבא הרומי היה גדול מאוד - עד כדי שש מאות אלף לוחמים, בשיאו - המשמעות הייתה שההוצאה הממשלתית על מימון הצבא גדלה באופן דרמטי, והטילה עומס נוסף על כלכלתה המשתנקת של האימפריה.

ולאימפריה הרומית הייתה עוד חולשה בסיסית נוספת: חולשה שהסתתרה בשיטת הממשל הקיסרית עוד מימיה הראשונים - אבל עד אותו רגע הרה גורל שבו מצא סוורוס אלכסנדר את מותו מידיהם של חייליו, לא הרימה את ראשה. החולשה הזו הייתה טמונה בעובדה שבשום שלב לא הייתה הגדרה ברורה ומוסכמת לגבי האופן שבו בוחרים הקיסרים את יורשיהם: ההחלטה לגבי אופן בחירת היורש הייתה נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של כל קיסר וקיסר.

לאורך מאתיים ומשהו שנות הקיסרות, זו לא הייתה בעיה מהותית: רוב הקיסרים העבירו את השלטון לבניהם, ואם בחר הקיסר להוריש את כסאו למישהו שלא היה בן משפחתו - הוא אימץ באופן רשמי את אותו יורש, וכך הפך אותו לבנו החוקי. במקרים אחרים ירשו את השלטון קרובי משפחתו של הקיסר, כמו למשל סוורוס אלכסנדר שהיה בן דודו של קיסר קודם.

אבל העדרה של דרך מוסכמת ומקובלת לבחור קיסר חדש הפכה להיות צרה צרורה בעקבות עליית כוחו הפוליטי של הצבא. בלעדי מנגנון ירושה מוסכם, קציני הלגיון הפכו לשחקן יותר ויותר דומיננטי בקביעת זהותו של הקיסר הבא - כפי שקרה, למשל, אחרי מותו של הקיסר קומודוס, אז עלה לשלטון ספטימוס סוורוס כשהוא נישא על גבי אהדתם של לוחמיו. ההתנקשות בסוורוס אלכסנדר סימנה את התפרקותו המוחלטת של מנגנון הירושה - ואם חמישים השנים הקודמות היו רעות וקשות לאימפריה, זה היה כלום לעומת הכאוס שעתיד להתחולל בחמישים השנים הבאות.

המשבר של המאה השלישית

גאיוס מקסימינוס תְרַאקְס נולד למשפחה ממעמד חברתי נמוך, והתגייס לצבא הרומאי כחייל פשוט. ברבות השנים טיפס מקסימינוס בסולם הדרגות בזכות אומץ ליבו ויכולותיו, עד שמונה למפקד הלגיון הרביעי תחת שלטונו של סוורוס אלכסנדר. המיאוס והבוז שרחשו חיילי הצבא לאלכסנדר בגלל ההססנות שלו בשדה הקרב והדומיננטיות של אמו בניהול ענייני האימפריה, הביאו אותם להחליף את הקיסר הכושל במקסימינוס, שבו ראו מנהיג קשוח ומוצלח יותר.

שאר האצולה הרומית, לעומת זאת, לא אהבה (בלשון המעטה) את האופן האלים שבו עלה מקסימינוס לשלטון ואת היותו בן למעמדות הנמוכים - ולא תמכה בקיסר החדש. הסנאט, בפרט, תר אחר הזדמנות לפעול כנגדו - והזדמנות שכזו נקרתה בפני הסנטורים חיש מהר. בשל המשבר הכלכלי החריף שבו הייתה נתונה האימפריה, מקסימינוס הכריז על העלאת מיסים משמעותית - וזו עוררה את זעמם של האזרחים. התקוממות עממית פרצה בפרובינקיית אפריקה: המושל המקומי ובנו הכריזו על עצמם כקיסרים-שותפים, והסנאט אישר זאת ונשבע להם אמונים.

מקסימינוס מיהר לאפריקה, הצליח להביס את המורדים ולהרוג את הטוענים לכתר - אבל כשחזר לאיטליה גילה שגם שם האוכלוסייה התקוממה כנגדו. הוא נקלע לקרבות מול פלגים של הצבא שתמכו בסנאט, ולבסוף נרצח על ידי חייליו. עוד שלושה טוענים לכתר ניסו להשתלט על כס הקיסרות באותה השנה, אבל איש מהם לא שרד יותר מכמה חודשים ספורים.

התהפוכות הללו היוו את יריית הפתיחה ללא פחות מחמישה עשורים של כאוס מוחלט בתוך האימפריה. בשנים הבאות התחלפו לא פחות מעשרים ושישה קיסרים בזה אחר אחר בקצב מסחרר: רובם ככולם היו בובות של פלגים שונים בפוליטיקה הרומית שנלחמו זה בזה על על כס השלטון. התקופה הארוכה הזו של אנדרלמוסיה ידועה כ'משבר של המאה השלישית', והיא החלישה עוד יותר את הכלכלה הרומאית המקרטעת. מלחמת האזרחים הבלתי פוסקת הובילה להיחלשותם של מנגנוני ביטחון הפנים, וכנופיות שודדים החלו אורבות לסוחרים שנעו על הדרכים הרחבות שחצו את האימפריה לאורכה ולרוחבה. המסחר הפנימי בתוך האימפריה נפגע אנושות, ויחד איתו ירדו משמעותית גם ההכנסות ממיסים.

אויבותיה של רומא הבחינו, כמובן, בחולשתה של האימפריה - וניצלו את ההזדמנות. בשנת 243 פלשה האימפריה הססנית - הממלכה שהקים ארדשיר הראשון במזרח על חורבותיה של האימפריה הפרתית - לסוריה, ואיימה על הפרובינקיה הרומית שם. מי שהיה הקיסר הרומאי באותו הזמן, גורדיאנוס השלישי - שהיה רק בן 18 - החליט לצאת מזרחה כדי למגר את האיום הפרסי. אבל מה שגורדיאנוס לא הבין היה שהצבא הרומי היה בנקודת שפל היסטורית, ולא רק בעקבות המלחמות הפנימיות הבלתי פוסקות - אלא בגלל תהליכים ארוכים ועמוקים יותר שכרסמו ביסודות עוצמתו של הצבא כבר במשך למעלה ממאה שנה.

נקודת ההתחלה של הכרסום הזה הייתה החלטתו של הקיסר אדריאנוס, עוד בראשית המאה השניה לספירה, לגייס לשורותיהם של הלגיונות הרומאיים לוחמים שלא היו רומאים מלידה, אלא הגיעו מפרובינקיות מרוחקות ומדינות חסות. ההחלטה הזו, כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, סייעה לרומא לקרב לחיקה את אותם בני עמים כבושים ועודדה אותם להפוך לנתינים נאמנים של האימפריה - אבל במקביל גם החלישה את הצבא, שכן אותם מתגייסים חדשים לא ניחנו באותה משמעת עצמית נוקשה שאיפיינה את חיילי הלגיונות, וגם לא היו פטריוטים כמו בני רומא עצמה.

ההתדרדרות ההדרגתית באיכותם של הלגיונות המשיכה גם תחת שלטונו של ספטימוס סוורוס, בסוף המאה השניה. עד אותו הזמן על הלגיונרים הרומאיים נאסר להתחתן לכל אורך שירותם הצבאי. המניע לאיסור היה ברור: הרומאים נהגו לשנע את הלגיונות שלהם ממקום למקום ברחבי האימפריה רחבת הידיים בהתאם לצרכי הצבא, ורצו שהליגיונרים יהיו משוחררים ממחוייבויות משפחתיות. אבל ספטימוס, ששלטונו נשען במידה חריגה על אהדתם של החיילים - לא רק שהעלה את המשכורות שלהם והעניק להם בונוסים ביד רחבה, הוא גם התיר להם להינשא. מספר שנים לאחר מכן התיר להם הקיסר סוורוס אלכסנדר גם להחזיק אדמות משלהם ליד מחנות הצבא שבהם הוצבו. התוצאה הייתה שברבות השנים נעשה הרבה יותר קשה לשנע את כוחות הצבא ממקום למקום, והלגיונות הפכו למעין מיליציות מקומיות שהיו קשורות מאוד לתרבות, המנהגים ולשפה המקומית באזור שבו הוצבו - ופחות קשורות לאימפריה בכללותה.

כל החולשות האלה באו לידי ביטוי כשפגש גורדיאנוס השלישי את הססנים בשדה הקרב. למרות שורה של הצלחות ראשוניות, הקמפיין הרומאי הסתיים בתבוסה משפילה: גורדיאנוס נהרג, ומחליפו - גנרל בשם פיליפוס הערבי, על שום מוצאו הסורי - נאלץ לשחד את הססנים בסכום ענק כדי שיסכימו להסכם שלום.

השוחד ששילם פיליפוס לססנים הצטרף לסכומי כסף גדולים שהרומאים העבירו, מזה עשרות שנים, לשבטים הגרמניים שמצפון לנהר הדנובה כדי שישמרו על השקט מעברו השני הגבול. ההוצאות האדירות האלה איימו להכריע את הכלכלה הרומית, וכך נאלץ גם פיליפוס, כמו קודמיו, להעלות את המיסים במידה ניכרת. הוא גם החליט להפסיק את אותם תשלומים קבועים לשבטים הגרמניים, מתוך אמונה שהצבא הרומי חזק מספיק כדי להתמודד עם בני השבטים האלה במידה ויחליטו להפר את השלום. הוא טעה.

בשנת 248 הגיעו הלחצים הפנימיים בתוך הצבא הרומי לשיא, כשכמה וכמה לגיונות - במערבה ובמזרחה של האימפריה - התמרדו כנגד הקיסר בו זמנית. באותו הזמן בדיוק החליטו גם השבטים הגרמניים שמצפון לדנובה לנקום בפיליפוס על שהפסיק לשלם להם, ופלשו לשטחי האימפריה באזור הבלקן. המורל בקרב הצבא הרומאי היה כל כך ירוד, עד שחלק מהליגיונרים ערקו והצטרפו לשורותיהם של הפולשים. שנה מאוחר יותר נרצח פיליפוס הערבי בעוד אחת מההתכתשויות הבלתי פוסקות בין הטוענים השונים לכס האימפריה, אבל גם מי שהחליפו אותו לא הצליחו לשפר את המצב: השבטים הגרמניים הביסו את הרומאים בשני קרבות עקובים מדם, שבאחד מהם נהרגו שני קיסרים-שותפים. ואם זה לא היה רע מספיק, גל נוסף של מגפת האבעבועות השחורות היכה בפרוביקינות שבצפון אפריקה, וקטל מיליוני בני אדם.

האימפריה התנדנדה כעת על פי תהום, ובשנת 260 הגיעה הדחיפה הקטנה ששלחה אותה אל הקרקעית. היה זה עוד קרב לא מוצלח כנגד הססנים - שהסתיים באסון: נפילתו של הקיסר ולריאנוס בשבי האויב. על פי חלק מהסיפורים, המלך הססני נהג להשפיל את הקיסר השבוי בכך שהשתמש בו בתוך שרפרף אנושי כדי לטפס על סוסו.

הידיעות על נפילתו בשבי של הקיסר הובילו לסדרה של מרידות שהכריעו את רומא סופית - והאימפריה הגדולה התנפצה לרסיסים. במערב הכריז גנרל רומאי על גאליה - צרפת של ימינו - כעל מדינה עצמאית בשם 'האימפריה הגאלית', ובמזרח השתלט המושל של פלמירה - היא תדמור בסוריה של ימינו - על מצרים, ארץ ישראל וחלק מאסיה הקטנה, והקים בהן את האימפריה הפלמירית. האימפריה הרומית פרופר, אם כן, הצטמצמה לשטחה של איטליה והאזורים הצמודים אליה בלבד.

הרפורמות של אורליאנוס

הקלישאה אומרת שזמנים קשים מעודדים את הופעתם של אנשים קשים, וקלאודיוס השני גותיקוס - תיכף תבינו מהיכן הגיע השם 'גותיקוס' - היה בהחלט אדם קשוח. אחד הסיפורים אודותיו גורס שכשיריב שלו בקרב האבקות פגע במבושיו של קלאודיוס - אולי בניסיון לרמות בתחרות - קלאודיוס שבר לו את כל השיניים.

כשנראה שהקשיחות הזו הייתה בדיוק מה שהיה נחוץ לרומאים בנקודת הזמן המדוברת. קלאודיוס, שכמו כמעט כל כל קודמיו במרוצת המאה השלישית צמח בשורות הצבא מחייל פשוט ועד מפקד לגיון, עלה לשלטון בשנת 268. הוא קיווה לנסות ולאחד מחדש את האימפריה - אבל עוד באותה השנה פלשו שבטים גרמניים, בראשותו של שבט דומיננטי בשם 'הגותים', לאזור הבלקן והים האגאי. קלאודיוס פגש אותם בסדרה של קרבות שהגיעו לשיאם בקרב גדול ליד העיר נאיסוס שבסרביה של ימינו. הרומאים נקטו בהטעייה מחוכמת שגרמה ללוחמים הברבריים להאמין שהליגיונרים בורחים משדה הקרב - אבל בפועל טמנו להם מארב וחיסלו עשרות אלפים מחיילי האויב. רבים מבני השבטים הגרמניים ששרדו את הקרבות נפלו קורבן למגיפות ולרעב, והתוצאה הייתה מפלה כה גדולה עד שהשבטים הגרמניים שמעבר לדנובה לא העזו לתקוף שוב את רומא במשך כמעט מאה שנה, וקלאודיוס קיבל את התואר "גותיקוס" - דהיינו, מכניע הגותים. עוד באותה השנה פגש קלאודיוס גם את האלמני - אותו שבט גרמניי שפלש לרומא בימיו של סוורוס אלכסנדר - באזור אגם גארדה שבצפון איטליה, והביס גם אותם, ניצחון שזיכה אותו בתואר 'גרמניקוס מקסימוס'. אתם חייבים להודות שהרומאים ידעו לתת שמות טובים למצביאים שלהם.

לרוע מזלו של קלאודיוס השני, הוא נפל קורבן למגפת האבעבועות השחורות והלך לעולמו פחות משנתיים לאחר שעלה לשלטון. מי שהחליף אותו - אחרי מלחמת ירושה קצרה, כמו תמיד - היה אורליאנוס, אחד ממפקדי הצבא הבכירים ומי ששיחק תפקיד מכריע בניצחון הגדול בנאיסוס.

אורליאנוס, שכמו קלאודיוס החל את הקריירה שלו כחייל פשוט וטיפס בסולם הדרגות, היה לא פחות קשוח מקודמו. הוא ניצל את השקט היחסי באזור הבלקן כדי להביס את השבטים הגרמניים באזור הריין, ואז שם את פעמיו מזרחה - ובתוך זמן קצר הכניע את האימפריה הפלמירית המורדת. לאחר מכן, בשנת 274 לספירה, הביס גם את כוחותיה של האימפריה הגאלית במערב - ובכך איחד מחדש, אחרי כמעט ארבע עשרה שנות פיצול, את כל חלקיה של האימפריה הרומית. על הישגיו אלו העניק לו הסנאט את התואר "Restitutor Orbis": "מציל העולם". שמות טובים, אמרנו.

כעת, לאחר שאיחד את כל חלקי האימפריה, הפנה אורליאנוס את מרצו לנסות ולשקם את האימפריה החולה שלו. זו לא הייתה משימה קלה: עשרות שנים של מלחמות אזרחים ופלישות מבחוץ הפכו את רומא לצל חיוור של האימפריה הגדולה והמפוארת שהייתה בעבר. אורליאנוס, אם כן, פצח בסדרה של רפורמות.

הראשונה הייתה רפורמה דתית, שמטרתה הייתה להגביר את הלכידות החברתית של האזרחים. האימפריה הרומית רחבת הידיים הייתה מורכבת מפסיפס של תרבויות שונות - קלטים, שמיים, מצרים ועוד - שלכל אחת מהן הייתה שפה, מנהגים, לבוש ואלים משלה. אמנם בני האליטות של הפרובינקיות נטו לאמץ את התרבות הרומית - למשל, נשים רבות נהגו לחקות את התסרוקות של הקיסרית ובנותיה - אבל פשוטי העם המשיכו לדבוק בתרבות ובשפה המקומיים. אורליאנוס ביקש לאחד את בני העמים השונים תחת המטרייה של אל יחיד, האל הרשמי של האימפריה, שכולם יוכלו להאמין בו ולעבוד אותו - לצד האמונה הקיימת שלהם באלים המקומיים. האל שנבחר לצורך כך היה אל השמש, אחד האלים המרכזיים בפנתיאון הרומי: אורליאנוס הקים מקדש מפואר ברומא לכבודו של אל השמש, וקבע את העשרים וחמישה בדצמבר כיום חג רשמי. מאות שנים לאחר מכם ניכסו לעצמם הנוצרים את החג הזה וקבעו אותו כיום הולדתו של ישו - הוא חג המולד.

הרפורמה השנייה הייתה ניסיון לטהר את השחיתות והריקבון המוסרי שפשו במנגנון הממשלתי: אורליאנוס העניש בחומרה חיילים ופקידים שנתפסו בקלקלתם, כמו האחראי על המטבעה הממשלתית ברומא שהואשם במעילה והוצא להורג.

אבל הבעיה הגדולה והמורכבת ביותר שמולה ניצב אורליאנוס הייתה, ללא צל של ספק, הכלכלה.

דילול מטבע

כפי שציינתי קודם, התחזקות כוחו הפוליטי של הצבא במרוצת המאה השלישית לספירה הביאה לעלייה ניכרת במספר החיילים ובשכרם: למשל, המענק המיוחד שנהגו החיילים לקבל עם עלייתו לשלטון של קיסר חדש, הפך ברבות השנים לבונוס שנתי קבוע, חלק מהשכר של הלגיונרים. אבל במקביל, הנזק שספגה הכלכלה הרומית בעקבות מלחמות האזרחים והמגיפות הרבות הובילו לירידה משמעותית בהכנסות ממיסים, והממשלה התקשתה מאוד לממן את ההוצאות הצבאיות הגבוהות האלה.

הפתרון הברור - זה שמדינות רבות נקטו בו ברגעי מצוקה לכל אורך ההיסטוריה - היה להדפיס כסף חדש. בימינו, זה משהו שקל יחסית לעשות מכיוון שהשטרות הן בסך הכל ניירות עם מספרים שרירותיים וציורים מצחיקים - אבל בימיה של רומא, המצב היה שונה בתכלית. המטבעות הרומאיים היו מבוססים על מתכות יקרות - נחושת, כסף וזהב - ומכאן שכדי להטביע מטבעות חדשים, המדינה הייתה זקוקה לעתודות של המתכות האלה.

וכאן בדיוק הייתה הבעיה: לאימפריה הרומית כבר לא היו עתודות של מתכות יקרות. בתקופות קודמות, רומא השיגה את רוב הזהב והכסף שלה על ידי כיבוש שטחים חדשים וביזה של מקדשים וארמונות: למשל, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר שכשבו הלגיונות הרומאים מארץ ישראל אחרי שהחריבו את ירושלים ובית המקדש השני במהלך המרד הגדול בשנת 70 לספירה, הם הביאו עימם לרומא כל כך הרבה זהב עד שמחירה של המתכת היקרה ירד במידה ניכרת בכל רחבי העולם. אבל במאה השלישית לספירה האימפריה לא רק שלא התרחבה לשטחים חדשים - היא אף איבדה כמויות ניכרות מעתודות הזהב והכסף שלה לטובת אויבים שהקיסרים נאלצו לשחד כדי שלא יפלשו אליה: פיליפוס הערבי, למשל, שילם לססנים יותר משני טון כסף כדי שיסכימו לחתום על הסכם שלום. לרומאים, אם כן, כבר לא היו מתכות יקרות שמהן ניתן להטביע מטבעות חדשים.

בצר להם, פנו הקיסרים אל המקור היחידי למתכות יקרות שהיה בשליטתם: המטבעות שכבר היו בידי הציבור. קיסרים רבים אספו את המטבעות הקיימים, התיכו אותם והטביעו מהם מטבעות חדשים - אבל עם תכולת מתכת נמוכה יותר: באופן הזה יכלו הקיסרים להטביע יותר מטבעות חדשים מאשר מספר המטבעות שאספו מהציבור. לדוגמא, המטבע הנפוץ ביותר בכלכלה הרומאית במאתיים השנים הראשונות לקיומה היה הדנאריוס, שנקבע בימיו של אוגוסטוס, הקיסר הראשון. בימיו של אוגוסטוס, המתכת כסף היוותה תשעים וחמישה אחוזים ממשקלו של כל דנאריוס. חמישים שנה לאחר מכן הפחית נירון את תכולת הכסף בבמטבע לשמונים אחוזים, ובשלהי המאה השניה הפחית ספטימוס סוורוס את שיעור הכסף בדנאריוס עוד יותר, לחמישים אחוזים. הקיסר קרקלה טבע בשנת 215 לספירה מטבע חדש - אנטוניאנוס - שהכיל קצת יותר משני גרם של כסף, אבל בימיו של אורליאנוס, אחרי אינספור דילולים בעקבות שלל המשברים שפקדו את האימפריה, הכיל האנטוניאנוס פחות מעשירית גרם של כסף.

כל הדילולים האלה הובילו לכך שלאורך רוב המאה השלישית לספירה, השווי הנקוב של המטבעות - זאת אומרת, ערכם כפי שהיה מוטבע על גבי המטבע עצמו - היה הרבה יותר גבוה מהשווי של המתכת שהכיל המטבע בפועל. שוב - לנו, בעידן המודרני, זה נראה מובן מאליו: אנחנו רגילים לכך ששטר ששווה מאתיים שקלים עשוי מנייר ששווה כמה פרוטות - אבל בעבר, ולמעשה עד לפני כמה עשרות שנים בלבד, שוויו העקרוני של מטבע נגזר ישירות משווייה של המתכת היקרה שהכיל. זאת אומרת, מטבע זהב היה בעל ערך גבוה לא בגלל המספר שהיה כתוב עליו - אלא בגלל שוויו של הזהב שממנו היה עשוי.

על פניו, הפחתת שיעור המתכות היקרות במטבעות הייתה אמורה להוביל לאינפלציה - זאת אומרת, לעליית מחירים של סחורות ושירותים. למה? לשם ההסבכר, נניח שבעבר שילמת דנאריוס אחד - דהיינו, כמות מסוימת של המתכת כסף - תמורת שק אחד של קמח, וכעת מטבע של דנאריוס מכיל רק חצי מכמות הכסף - אז ההגיון אומר שעכשיו אתה צריך לשלם שתי דנאריוס תמורת אותו שק של קמח. אבל כפי שמספרת ד"ר מירב חקלאי, היסטוריונית של האימפריה הרומית ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, על אף ההפחתה המתמשכת בשיעור המתכות היקרות במטבעות - במשך שנים רבות לא נרשמה עליית מחירים משמעותית באימפריה.

"[מירב] לאורך מאות שנים יש אפשר לראות אינפלציה, בוא נגיד בין המאה הראשונה לספירה, לסוף המאה השנייה לספירה. אפשר להגיד שיש אינפלציה, אבל האינפלציה הזאת היא מאוד זוחלת. היא ממש מאוד זוחלת. זה אינפלציה של פחות מאחוז בשנה. אנחנו לא באמת נרגיש את זה. לו היינו חיים אז, היינו יכולים להעביר 20 שנה ולא ממש להרגיש שזה עליית מחירים. זה לא דומה למה שאנחנו, נגיד היום, שלא יודעת אולי, כשהיית ילד מסטיק עגול עלה עשרה אגורות. לא יודעת, היום שום דבר לא עולה עשרה אגורות."

הסיבה ליציבות המחירים למרות דילול המטבעות, אומרת ד"ר חקלאי, היא בראש ובראשונה האמון שנתנו האזרחים בממשלה שלהם.

"[מירב] מטבע, יש לו את הגושפנקא של המדינה. היא מאשרת את השווי שלו, ולא רק שהיא מנפיקה אותו, היא עושה משהו עוד יותר מדהים, היא מוכנה לגבות את המסים שהיא גובה במטבעות שהיא מנפיקה לפי הערך שהיא הנפיקה אותה. כן? זאת אומרת, מה שנותן תוקף לכוח הקנייה של המטבע, זו הישות הפוליטית, שמנפיקה אותה ומקבלת אותה בחזרה בערך שבו היא מנפיקה."

אבל במרוצת המאה השלישית לספירה החלה האינפלציה להרים את ראשה, ומחירי הסחורות והשירותים ברחבי האימפריה החלו לעלות בהתמדה. מחיר התבואה, למשל, הכפיל את עצמו פי 16, לא פחות, בין השנים 218 ו-293 לספירה.

מדוע איבדו אזרחי האימפריה את האמון במטבע שלהם? אם להיות כנה - קשה מאוד לדעת בוודאות. כלכלה היא עניין מורכב: אפילו בימינו לא תמיד אפשר לשים את האצבע על הסיבות המדויקות למשברים כלכליים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשבר כלכלי שהתרחש לפני כמעט אלפיים שנה ושיש לנו מעט מאוד מידע קונקרטי לגביו. אנחנו יכולים לשער שמדובר בשילוב של מספר גורמים.

הראשון הוא כמות המטבעות שהייתה ברשות האזרחים, שהלכה ותפחה ככל שהקיסרים הטביעו עוד ועוד מטבעות חדשים כדי לממן את הוצאות הצבא. חוקי ההיצע והביקוש מכתיבים שכשישנם הרבה מטבעות בסירקולציה - שוויו של כל מטבע בודד נעשה נמוך יותר. ניתן למצוא עדויות ישירות להתפתחות הזו גם בממצא הארכיאולוגי. כמו בימינו, גם האנשים בתקופות קדומות היו מאבדים מטבעות שהיו נופלים לרצפה בזמן שהם היו עושים קניות בשוק, והארכיאולוגים רגילים למצוא את המטבעות האבודים האלה בחפירות שלהם. אבל אתם יודעים איך זה: יש מטבעות - ויש מטבעות… כשנופל לי מטבע של עשר אגורות, אני לא ממש מתרגש - אבל אם נופל לי מטבע של עשרה שקלים, אני משטח את המקום עם D9 בשביל למצוא אותו…

כשהארכיאולוגים חופרים בקרקע, הם כמעט ולא מוצאים מטבעות אנטוניאנוס מתחילת המאה השלישית: עדות לכך שהמטבעות האלה, שהכילו כמות גבוהה יחסית של מתכת הכסף, היו יקרי ערך ואנשים הקפידו שלא לאבד אותם. אבל בשלהי המאה השלישית כבר אפשר למצוא המון מטבעות שכאלה באדמה, מה שאומר ששוויו של כל אנטוניאנוס כבר היה…ובכן - ברצפה.

עוד סיבה אפשרית לשחיקת האמון במטבעות הייתה השינוי במאפיינים הפיזיים שלהם. איך אתם יודעים שכסף של מונופול הוא לא כסף אמיתי? זה קל: הוא לא נראָה כמו כסף אמיתי. השטרות קטנים יותר משטרות רשמיים ועשויים מחומר שונה. באותו האופן, כל עוד כמות המתכת היקרה במטבעות הרומאיים הייתה כזו ששמרה על הגודל והמשקל של המטבע כך שיהיו פחות או יותר אותו הדבר כמו מקודם - גם ערכם של המטבעות נשמר פחות או יותר כשהיה, למרות דילול כמות המתכת. אבל בשלב מסוים, כמות המתכת היקרה במטבע ירדה במידה כה ניכרת, עד שהמטבעות - שעכשיו הכילו הרבה יותר ברונזה מאשר כסף - נעשו קלים יותר, והרגישו לאזרחים כמו…כסף של מונופול. היו קיסרים שניסו להערים על הציבור באמצעות ציפוי מטבעות הברונזה בשכבה דקיקה של כסף כדי לשמר את מראית העין של מטבע ממתכת יקרה - אבל הציפוי הזה היה נשרט ונשחק בכזו קלות, שהבלוף לא החזיק מעמד.

ולבסוף, היה זה אורליאנוס עצמו שכנראה היטה את הכף סופית. כחלק מניסיונותיו לשקם את האימפריה החולה, הכריז הקיסר החדש גם על רפורמה במטבעות עצמם. למשל, הוא העלה את תכולת מתכת הכסף באנטוניאנוס משניים וחצי אחוזים לכארבעה וחצי אחוזים: לכאורה, צעד שאמור היה להגביר את האמון במטבע - אבל בפועל הרפורמה של אורליאנוס הייתה הקש ששבר את גב הגמל: האמון של האזרחים במטבע צלל בחדות, והאינפלציה זינקה לשמיים.

מה בדיוק עשה אורליאנוס ששבר באופן כה דרמטי את אמון העם במטבע? זהו, שאנחנו לא ממש בטוחים.

"[מירב] אז הרפורמה, שוב, מהי בדיוק הייתה גם זה נתון במחלוקת. יש לנו כמה התייחסויות מאוד בודדות במקורות הכתובים שמספרים שהוא עושה איזה משהו עם מטבעות ושלא בדיוק ברור כי המקורות האלו הם מקורות מאוד מאוחרים. זה בעצם מקורות מהמאה ה-12 או אפילו מהמאה ה-8 שמסתמכים על מקורות מוקדמים יותר שאבדו לנו לחלוטין ומתקצרים אותם. אז באמת אין להם דרך להבין את מה שהתרחש באותם השנים. ויש לנו את העדויות של המטבעות עצמם, העדות הנומיסמטית, שמתחילים, גם יש שיפור בטיב המטבעות וגם מתחילים להופיע סימנים חדשים על המטבע. מה בדיוק הם אומרים? זה נתון לפרשנות על ידי חוקרי מטבעות, נומיסמטים. האם זה אומר שהסימנים האלו העידו על הערך הנקוב של המטבע? אולי. האם זה אומר שהם העידו על טיב הסגסוגת של המטבע? אולי. הם בטוח אבל באו להצהיר משהו כי הם סימנים ברורים ונראים. והם באו להצהיר משהו לציבור המשתמשים לגבי המטבעות החדשים שמוציאה קיסר. סביר להניח שהם באו להצהיר משהו לגבי הערך של המטבע הזה. אני חושבת שהם באו להצהיר שהוא מכפיל את שווי המטבעות מעכשיו והלאה. זאת אומרת כל מה שהיה שווה 1, שווה 2, כל מה שהיה שווה 2, שווה 4 וכן הלאה."

במילים אחרות, ייתכן שאורליאנוס שינה את ערכם הנקוב של המטבעות - דהיינו, את השווי שלהם כפי שהוא מופיע על המטבע עצמו. למה שדווקא השינוי הזה יערער את אמון הציבור במידה כה חדה? שוב, קשה לדעת - אבל ד"ר חקלאי מפיקה לקח ברור מאוד מכל הסיפור הזה.

"[מירב] אז אפשר להבין מכאן שרפורמות מוניטריות זה רגע מערער, זה רגע שבו הישות הפוליטית המושלת, זה לא משנה אם זה עיר מדינה, אם זה מדינה, אם זה אימפריה, זה לא משנה איך נגדיר אותה, לוקחת לעצמה או מרשה לעצמה להשתמש במונופול שיש לה על כוח כדי לשנות את חוקי המשחק. רפורמות מוניטריות זה כלי שצריך להשתמש בו ממש בעדינות."

דִּיוקְלֶטִיָאנוּס

אורליאנוס, למרות כל נסיונותיו, לא הצליח לבלום את האינפלציה הדוהרת לפני שנרצח בשנת 275 לספירה. המשימה הזו נפלה על כתפיו של יורשו, גַּאיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּס, שעלה לשלטון - אחרי עוד סדרה של מלחמות ירושה קצרות - בשנת 284.

כשדיוקלטיאנוס התיישב על כס הקיסרות, המטבע הרומאי היה כל כך חסר ערך, עד שכבר אי אפשר היה לשלם איתו את משכורות החיילים. מכיוון שכך, מזה מספר עשורים, לפחות חלק מהתשלום לחיילים נעשה לא בכסף אלא בשירותים וסחורות שווי ערך: בגדים, אוכל, דיור וכדומה. דיוקלטיאנוס ניסה גם הוא לערוך רפורמות במטבע הרומאי - אבל כשגם אלו כשלו, לא נותרה לו ברירה אלא למסד את המנהג הזה ולארגן מחדש את הכלכלה הרומאית בהתאם.

למשל, רוב בעלי המקצוע שהיו אמורים לספק את הסחורות והשירותים לצבא - הנפחים, הנגרים, נהגי הפרדות ודומיהם - לא ששו לקבל כסף מונופול בתמורה לשירותיהם. הממשלה, אם כן, השתלטה על הגילדות המקצועיות בכל אחד מהתחומים החיוניים האלה, וכפתה על בעלי המקצוע לספק את הסחורות והשירותים הדרושים בחינם, כחלק מהמיסים שנדרשו לשלם למדינה. כמובן שרבים מבעלי המקצוע האלה לא הסכימו או לא יכלו לספק את השירותים שלהם בחינם וביקשו למצוא דרך אחרת ואולי משתלמת יותר לפרנס את משפחותיהם - אז הממשלה אסרה עליהם לשנות מקצוע, ואפילו אסרה עליהם לעזוב את העיר שבה התגוררו. זאת ועוד, כדי לוודא שתמיד יהיו מספיק נפחים, נגרים, נהגי פרדות וכו' שיוכלו לשרת את הצבא - הוחלט כי כל המקצועות יעברו בירושה מאב לבנו: דהיינו, אם נולדת לאבא שהיה סנדלר, גם אתה נאלצת להיות סנדלר. באותו האופן, גם על החקלאים נאסר לעזוב את אדמתם.

ההתערבות הולכת וגוברת של המדינה במה שהיה עד אז שוק חופשי, הגיעה לשיאה בצו קיסרי שפרסם דיוקלטיאנוס ב-301 לספירה. בדברים שכתב הקיסר בהקדמה לצו הוא תלה את האשמה למצבה הכלכלי הקשה של האימפריה ולמחירים הגבוהים בסוחרים וספקולנטים תאבי בצע, שהעדיפו רווח מהיר על פני רווחתם וטובתם של שאר חבריהם, אזרחי האימפריה.

"מי הם אותם חסרי לב, שהרחיקו את עצמם כה רחוק מהרגש האנושי? [...] שום שפע של סחורות או יבול של שנים טובות לא יוכל לרסן את תאוותם לגניבה! יש אנשים שירצו לעשות רווח אפילו מברכתם של האלים. הם לוקחים לעצמם את כל השפע, וחונקים [את אחיהם האזרחים.]"

ומה היה הפתרון של דיוקלטיאנוס לתאוות הבצע הבלתי מרוסנת הזו? להציב גבול עליון למחירי הסחורות והשירותים השונים: מחיר מקסימלי שמותר לגבות עבורם. בצו הארוך מפורטים מחירי המקסימום של למעלה מאלף מוצרים ושירותים: למשל, בירה פשוטה תעלה לא יותר מארבעה דנאריוס, נקניקיית חזיר - שתי דנאריוס, חלון זכוכית - שמונה דנאריוס, ואם בא לכם לרכוש אריה, תוכלו לקנות אותו במאה וחמישים אלף דנאריוס ולא דנאריוס אחד יותר. ואין החזרות. העונש למי שיפר את הצו הקיסרי היה חד וברור: מוות.

בעיניים מודרניות, קל לראות שהעובדה שדיוקליטאנוס ראה בתאוות בצע של הסוחרים את הגורם העיקרי לעליית המחירים, ולא המשחקים המסוכנים ששיחקו קודמיו בתכולת המתכות היקרות במטבעות - היא עדות ברורה לחוסר הבנה משווע שלו לגבי איך באמת פועלת כלכלה. והאמת? אי אפשר להאשים אותו.

גם עצם הניסיון להגביל את מחירי הסחורות והשירותים מעיד על חוסר הבנה לגבי הכוחות המשפיעים על החלטות הקניה והמכירה של השחקנים בשוק. אני מניח שלא אפתיע אתכם אם אספר שלמרות האיום בעונש מוות - אף לא התייחס לצו הזה ברצינות: הרי אי אפשר לפקח על המסחר בכל מקום כל הזמן, ובמקומות שבהם היה פיקוח שכזה - התפתח עד מהרה שוק שחור שבו נסחרו הסחורות המדוברות במחירים הריאליים שלהן.

אבל למרות הכישלון המהדהד הזה, דיוקלטיאנוס בכל זאת נקט בשני צעדים חשובים ורבי השפעה.

הראשון: הוא הורה לערוך סקר מקיף בכל רחבי האימפריה של הנכסים והאדמות שברשות האזרחים. הסקר הזה, ראשון מסוגו בהיסטוריה, אפשר לממשלה לוודא שכל אזרח משלם את מלוא המיסים שהוא חייב למדינה, וליצור - שוב, בפעם הראשונה בהיסטוריה - משהו שמזכיר תקציב שנתי מסודר. במקביל, דיוקלטיאנוס ארגן מחדש את הבירוקרטיה הרומית כדי לייעל את איסוף המיסים.

"הוא בעצם לוקח את המנגנון של הפרובינקיות ומחלק אותו מחדש. הוא מחלק אותה ליחידות פרובינקיאליות הרבה יותר קטנות, כאשר כל אשכול כזה של פרובינקיות הוא יחידה אדמיניסטרטיבית ומורכב מכמה וכמה פרובינקיות. לדוגמא, האזור שלנו, במקום שיהיה סוריה-פלסטינה, הופך להיות לשלוש פלסטינות. [...] עכשיו, לא רק שיש הרבה יותר פרובינקיות והן הרבה יותר קטנות, כל פרובינקיה מחולקת לדיוקסיות - בוא נגיד מחוזות בתוך הפרובינקיה. [...] והיחידות האלה הן יחידות שלטוניות אדמיניסטרטיביות שנועדו קודם כל להשלטת חוק וסדר, למשטור ולגביית מיסים. זאת אומרת, הן יחידות שבהן אתה יכול לעשות מפקד אוכלוסין טוב יותר, כיחידה קטנה יותר, ובעקבות זה, לאכוף את המיסים באופן אפקטיבי יותר."

הרפורמה השניה שערך דיוקלטיאנוס הייתה חשובה לא פחות, ונגעה ישירות באותה חולשה בסיסית שתיארתי בראשית הפרק: העדרו של מנגנון ירושה מסודר בראשות האימפריה. דיוקלטיאנוס הבין שקיסר אחד לא מסוגל לשלוט על האימפריה הענקית לבדו, ועל אחת כמה וכמה כשהיא ניצבת מול אויבים שתוקפים אותה במספר חזיתות בו זמנית. על כן, כמעט מיד לאחר שעלה לשלטון, הוא מינה קיסר שותף - קצין צבא בשם מקסימיאן - שקיבל את השליטה על חלקה המזרחי של האימפריה, בעוד שדיוקלטיאנוס שלט על חלקה המערבי. למראית עין, כל ההחלטות החשובות התקבלו על ידי שני הקיסרים במשותף - למרות בפועל, דיוקלטיאנוס היה השותף הבכיר מבין השניים והיה דומיננטי יותר בקביעת המדיניות. מספר שנים לאחר מכן בחר כל אחד מהקיסרים סגן שאותו אימץ כבנו החוקי והגדיר, באופן רשמי, כיורשו. שני השליטים הבכירים ברביעייה, או 'טטררכיה' בלעז - מלשון "טטרא", ארבע ביוונית - כונו "אוגוסטי", והסגנים שלהם קיבלו את התואר "סיזר", דהיינו קיסר.

שיטת הטטררכיה פתרה באבחה אחת גם את בעיית הירושה וגם את אתגר השליטה על האימפריה רחבת הידיים. ולראייה, בראשון במאי, שנת 305, עשה דיוקלטיאנוס את מה שאף קיסר לא עשה לפניו: הוא פרש מתפקידו מרצונו, והלך לגדל כרובים - מילולית, עם מעדר ומשפך ו…מה שלא עושים כדי לגדל כרובים - בארמון האישי שלו במה שהיא היום העיר ספליט שבקרואטיה. יחד איתו פרש מהשלטון גם שותפו מקסימיאן, והשניים העבירו את שרביט הקיסרות לסגניהם. בפעם הראשונה מזה שנים רבות, עבר השלטון על האימפריה מיד ליד בצורה שלווה ומסודרת.

הרפורמות הכלכליות והשלטוניות שערך דיוקלטיאנוס הצליחו לייצב את מצבה של האימפריה הרומית החולה במידה ניכרת: ההכנסות ממסים עלו בשיעור ניכר, המנגנון הבירוקרטי השתקם ומלחמות הירושה נמנעו. את המחיר של החזרת היציבות הזו שילמו אזרחי האימפריה עצמם, בדמות אובדן כמעט מוחלט של חופש המסחר והתעסוקה שעתיד היה להימשך מאות שנים, זמן רב לאחר שהאימפריה הרומית הפכה ללא יותר מזיכרון רחוק. השיטה הפאודלית שהייתה נהוגה בימי הביניים, שבה פשוטי העם היו ואסלים חסרי זכויות - הייתה המשך ישיר של אותו חופש שאבד לאזרחים הרומים הגאים לבלי שוב.

בשנת 310 לספירה, חמש שנים לאחר פרישתו של דיוקלטיאנוס, הצליח הקיסר קונסטנטין - המוכר גם כ'קונסטנטין הגדול' - לפתור את משבר המטבע של האימפריה, כשהחליט לוותר לחלוטין על מטבעות מכסף - ולבסס את הכלכלה הרומית על מטבעות זהב.

אבל היציבות הכלכלית והשלטונית הזו הייתה, כך יתברר, זמנית בלבד: הרעות החולות שכרסמו ביציבותה ובריאותה של האימפריה הרומית היו עמוקות וקשות יותר מכפי שקיסר אחד או שניים יוכלו לפתור בכוחות עצמם. הטטררכיה שייסד דיוקלטיאנוס ושאותה כפה על שותפיו מכוח אישיותו ומרצו - התפרקה פחות מארבע שנים לאחר פרישתו, ורומא שוב צללה לתוך סדרה של מלחמות אזרחים אלימות. גם רפורמת מטבעות הזהב של קונסטנטין לא הייתה פתרון אמיתי לצרותיה הכלכליות של רומא, שכן היחידים שיכלו להרשות לעצמם להשתמש במטבעות זהב היו שכבת העילית של האימפריה: החיילים, פקידי הממשל ובני האצולה. פשוטי העם, שלא החזיקו בזהב, נאלצו להמשיך ולהשתמש במטבעות חסרי ערך, והמשיכו לסבול מאינפלציה דוהרת שחנקה את הכלכלה והמסחר של האימפריה. למשל, אנשי המעמדות הנמוכים כבר לא היו מסוגלים לקחת הלוואות לטווח ארוך, שכן מתן הלוואה בתנאים של אי ודאות כה גדולה לגבי ערכו של המטבע הייתה הימור גדול מדי למלווים.

האימפריה הרומית, אם כן, עמדה על כרעי תרנגולת - וחמישים שנה לאחר מכן, כשפלישתם של שבטים הונים מהמזרח תטיל את אירופה כולה למערבולת של דם ואלימות - הכל היה עתיד להתפרק.

חלק ג'

בתחילת המאה הרביעית לספירה, האימפריה הרומית הייתה במצב רעוע. שילוב הרסני של מגיפות קטלניות, איומים ביטחוניים והתנהלות כלכלית גרועה במשך עשורים רבים הביאו את המעצמה הגדולה ביותר שידע העולם העתיק לכדי פסע מהתמוטטות. למעשה, בשלהי המאה השלישית האימפריה כבר התפרקה לזמן קצר לשלוש ישויות שונות - האימפריה הפלמירית במזרח, האימפריה הגאלית במערב ורומא פרופר במרכז - אבל הקיסר אורליאנוס, טיפוס קשוח במיוחד, הצליח לאחד אותה מחדש. שניים מיורשיו - הקיסרים דיוקליטאנוס וקונסטנטין - יישמו רפורמות שלטוניות וכלכליות שייצבו את האימפריה החולה והעמידו אותה בחזרה על רגליה.

ועדיין, רומא של המאה הרביעית כבר לא הייתה אותה רומא הגדולה של המאות הראשונה והשנייה: עשרות שנים של מלחמות אזרחים, מאבקי ירושה ומשברים אינפלציוניים החלישו מאוד את האימפריה האדירה. נדמה היה שדי היה בדחיפה אחת הגונה כדי להפיל את רומא שוב על ברכיה - ובשנת 370 לספירה, הגיעה הדחיפה הזו ממקור לא צפוי.

ההונים

אף אחד לא יודע בוודאות מאין בדיוק הגיעו ההונים. בניגוד לבני עמים שהתגוררו בישובי קבע, ההונים הנוודים - שבמשך מאות שנים רעו את עדריהם בערבות האינסופיות של מרכז אסיה - לא הותירו אחריהם עדויות ארכיאולוגיות רבות. יש חוקרים שמשערים שההונים הם אותם בני שבטים נודדים שהטילו את חיתתם על הסינים באלף הראשון לפני הספירה, ושהובילו את הקיסרים הסינים להקים את החומות האדירות שהפכו ברבות הימים לחומה הסינית הגדולה. הרומאים נתקלו בהונים כבר במאה הראשונה לספירה, אבל לא התרשמו מהם במיוחד, בלשון המעטה. כך, למשל, כתב עליהם ההיסטוריון הרומאי מרקֶלינוס:

"אומת ההונים עולה על כל בני העמים הברברים האחרים בפראות שבה הם חיים את חייהם. למרות שהם ניחנים בדמיון חיצוני לבני אדם - וגם זאת בכיעור רב ביותר - התרבות שלהם כה פראית, עד שהם אינם יודעים כיצד להשתמש באש כדי לבשל את מזונם, וחיים על שורשים שהם מוצאים בשדה ובשר נא-למחצה שהם מצליחים לצוד."

סביר להניח שהתיאור הזה שגוי: קשה להאמין שההונים באמת לא ידעו איך להבעיר אש - אבל אין ספק שהתרבות שלהם היתה מפגרת בהרבה ביחס לתרבות הרומאית העשירה והמתוחכמת: ההונים אפילו לא ידעו לכתוב ולקרוא. אבל על הנחיתות התרבותית הזו פיצתה יכולת צבאית פנומנלית, שהתבססה רובה ככולה על שליטתם המוחלטת של ההונים בכל מה שקשור ללוחמה על גבי סוסים.

רכיבה על סוס הייתה חלק מהותי וחשוב מאוד בתרבות ההונית. ילדים הונים למדו לרכוב על סוסים כבר מגיל שלוש, ועל הלוחמים הונים מסופר שהיו מסוגלים לצלוף באויביהם בחץ וקשת תוך כדי דהירה, ממרחק של חמישים מטרים ויותר. הם גם היו מיומנים מאוד בשימוש בלאסו, שבו השתמשו כדי ללכוד פרשים יריבים, להפיל אותם מסוסיהם ואז לגרור אותם על הקרקע. כך תיאר מרקלינוס את האופן שבו נהגו ההונים להילחם:

"לרוב, הם נלחמים ללא כל סדר וארגון, אלא בתנועה מהירה ומפתיעה: [הם מסתערים], מתפזרים ואז מתלכדים שוב, [...] ומתנפלים על מחנה היריב לפני שזה מודע כלל לקיומם. [...] בלחימה בטווח קרוב בעזרת חרבות, הם נלחמים ללא כל התחשבות בבטחונם האישי, ובעוד שהאויב שלהם עסוק בהדיפת חרבותיהם, הם משליכים עליו רשת ומסבכים אותו בה עד שהוא אינו מסוגל ללכת או לרכוב."

לצד ניצול יתרון הזריזות וההפתעה, ההונים הצטיינו בדבר נוסף: הטלת אימה על יריביהם. הורים הונים היו מלבישים רצועות עור הדוקות על ראשי התינוקות שלהם, כך שעם הזמן הגולגולת הייתה מתעצבת לכדי צורה מעוותת וכמעט לא-אנושית. בקרב, ההונים היו אכזריים במידה בלתי נתפסת והרגו את כמעט כל מי שנקרה בדרכם: נשים, ילדים וגברים, ללא אבחנה.

בשנת 370 לספירה החליטו ההונים, מסיבה לא ברורה, לנטוש את שטחי המרעה הטבעיים שלהם בערבות האסייתיות ולנדוד מערבה, לאירופה. בין העמים הראשונים שנקרו בדרכם של ההונים היו הגותים: בני שבטים גרמניים שבסביבות המאה הראשונה לספירה התיישבו באזור שהוא היום אוקראינה. הגותים נחלקו, עקרונית, לשני עמים קרובים: האוסטרוגותים - או "הגותים המזרחיים" - שחיו בצפון הים השחור, והוויזיגותים - "הגותים המערביים", שישבו באזור שהוא היום רומניה והונגריה. הפלישה ההונית תפסה את הגותים לא מוכנים: האוסטרוגותים, המזרחיים יותר, מתו בהמוניהם או שהפכו לעבדיהם של ההונים - בעוד שהוויזיגותים, כמו גם בני שבטים אחרים שחיו באותו האזור, החלו להימלט מערבה, רחוק ככל האפשר מהפרשים המאיימים. התנועה מערבה הביאה את הויזיגותים עד מהרה אל גדות הדנובה: הגבול עם האימפריה הרומית.

ואלנס

האימפריה הרומית הייתה מחולקת, באותה התקופה, לשניים: האימפריה המזרחית והאימפריה המערבית. החלוקה הזו הייתה המשך ישיר לרפורמת ה"טטררכיה" של דיוקלטיאנוס, שבמסגרתה שלטו על רומא במשותף שני קיסרים בכירים - "אוגוסטי" - שכל אחד מהם היה אחראי על מחצית מהאימפריה רחבת הידיים. הקיסר המזרחי היה פלאביוס יוליוס ואלנס, שמונה לתפקיד על ידי אחיו, ואלנטינוס הראשון. כבר מהרגע הראשון היה ברור לכל שואלנס הוא, איך נאמר זאת בעדינות - לא עשוי מחומר של קיסרים. מסופר כי כשהתייעץ ואלנטינוס הראשון עם אחד מעוזריו בשאלה אם למנות את ואלנס לקיסר המזרחי, אמר לו היועץ -

"אם אתה אוהב את קרובי משפחתך, כבוד הקיסר, תוכל למנות את אחיך. אם אתה אוהב את המדינה, חפש מישהו אחר."

אבל ואלנטינוס אהב את משפחתו יותר מאשר את האימפריה - וואלנס אכן הוכיח את עצמו כקיסר בינוני ומטה: הוא היה בן למשפחת איכרים, נטול השכלה, נואם גרוע וחסר כמעט כל ניסיון צבאי. הוא גם לא ידע יוונית, שהייתה השפה הדומיננטית באגן המזרחי של הים התיכון. ואלנס אמנם לקח ברצינות את התפקיד, נלחם בפרסים ובשבטים הגרמניים שאיימו על האימפריה ללא הרף ועשה מאמצים כדי להילחם גם בשחיתות שפשתה בממשלתו - אבל רוב העם בז לו, וגם אנשי הצבא שלו לא העריכו אותו במיוחד.

משבר הפליטים הויזיגותים של שנת 376 תפס את ואלנס אחרי סדרה ארוכה של התמודדויות מול הפרסים במזרח ומרידות בעיר הבירה שלו, קונסטנטינופול. למזלו של הקיסר, הויזיגותים לא באו להילחם.

כשקוראים על המלחמות הבלתי פוסקות של הרומאים בשבטים הגרמאנים לאורך השנים, קל לחשוב שהגרמאנים ביקשו לכבוש את האימפריה או למוטט אותה - אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת: יותר מכל דבר אחר, בני השבטים הברברים רצו להצטרף לאימפריה ולהפוך לנתיניה. שימו את עצמכם בנעליו של בן שבט ממוצע שחי בעוני בישובים עלובים, תנאי היגיינה ירודים ותחת האיום המתמיד של מלחמות בין-שבטיות שהיו פורצות חדשות לבקרים - ותוכלו להבין מדוע הביטו בני השבטים האלה בערגה אל הרומאים שישבו בעריהם המפוארות והשלוות מצידו השני של הגבול, עם המסחר השוקק, התרבות התוססת והאקוודוקטים המרשימים שהובילו מים אל מרחצאות מפוארים. אין פלא שהגרמאנים שאפו כל העת להיות חלק מהאימפריה, ועל אחת כמה וכמה עכשיו, כשההונים הפראיים ומזרי האימה נשפו בעורפיהם.

בין אם מתוך רחמים על הויזיגותים או מכיוון שלא הייתה לו כל ברירה אחרת, ואלנס הסכים לכרות עמם הסכם שלום שבמסגרתו התיר לפליטים הגרמאנים לחצות את הדנובה ולהתיישב בשטחי האימפריה. בתמורה, הויזיגותים התחייבו לעבוד את האדמה, להמיר את דתם לנצרות - שלא מזמן הפכה לדת הרשמית של האימפריה - ולהתגייס לצבא הרומאי.

אבל כאן החלו הצרות. על פי תנאי ההסכם, הרומאים התחייבו לספק לויזיגותים מזון עד שאלה יוכלו להתקיים בזכות עצמם - אבל הרומאים לא סיפקו את הסחורה, או שהמזון לא הגיע בכמויות הנדרשות. אנחנו לא יודעים לומר בוודאות מה בדיוק השתבש באופן שבו יישמו הרומאים את ההסכם מול הויזיגותים. יכול להיות שהשחיתות בדרגי הביניים של הפקידות הרומאית הייתה כה חמורה, עד שהמזון שהיה אמור להגיע לויזיגותים הופנה במקום זאת לשוק השחור - או שאולי הרומאים ניסו בכוונה להרעיב את הויזיגותים: עובדה ידועה היא שהרומאים שנאו ואפילו תיעבו את בני השבטים הגרמאניים, וראו בהם ברברים אנושיים-למחצה. ישנו גם הסבר מעשי יותר, והוא שהאימפריה - אולי בגלל מצבה הכלכלי הרעוע - לא הייתה ערוכה להתמודד עם מאות אלפי הפליטים שהציפו אותה.

תהא הסיבה אשר תהא, הפליטים הגותים החלו לסבול עד מהרה מחרפת רעב. על פי הסיפורים, האוכל כל כך יקר, עד שמשפחות גותיות נאלצו למסור את ילדיהן לעבדות תמורת בשר כלבים, בשיעור של ילד אחד תמורת כלב אחד. הגברים הגותים נאלצו לעבוד אצל שכניהם הרומאים תמורת שכר זעום, ונשים רבות התדרדרו לזנות. כעס אדיר כלפי הרומאים החל לבעבע בקרב הפליטים, ובתוך זמן קצר התמרדו הויזיגותים כנגד אדוניהם החדשים. במשך שנתיים ניהל הקיסר ואלנס סדרה של קרבות נגד המורדים, שלא הגיעו לכדי הכרעה ברורה.

קרב אדריאנופול

באוגוסט של שנת 378 חנו המורדים על גבעה לא רחוק מהעיר אדריאנופול, בקצה המערבי של טורקיה של ימינו, בחלק האירופי שלה. ואלנס גייס לגיונות מכל קצוות האימפריה - אבל הצבא הרומאי כבר היה רחוק מימי הזוהר שלו, והקיסר התקשה לאסוף מספיק כוחות כדי להבטיח את הניצחון בקרב. הוא שלח שליחים אל גרָטיאנוס, הקיסר של האימפריה המערבית שהיה גם בן דודו, וביקש ממנו שישלח לו כוחות תגבורת - אבל גרטיאנוס היה עסוק בעצמו בהדיפת פלישות של שבטים גרמאניים באזור נהר הריין, והתגבורת התעכבה.

הכוח הרומאי מנה כ-40 אלף חיילים, כמות דומה למדי למספר החיילים שהיו לויזיגותים. אין ספק שהצבא הרומי היה מאומן, מאורגן ומצויד טוב יותר מהכוחות הויזיגותים - אבל חשוב להבין שלמרות שהצבא הרומאי נחשב עקרונית לכוח הצבאי החזק ביותר בעולם העתיק - גם בתקופת הזוהר שלהם, במאות הראשונות לספירה, הרומאים מעולם לא נהנו מיתרון צבאי מוחץ באמת על יריביהם. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, הצטיינות בקרב היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות הגרמנית, והלוחמים הגרמניים היו גבוהים וחסונים יותר מיריביהם הרומאים - ואל אלה צריך להוסיף את העובדה שבמהלך כמעט 400 שנה של שכנות קרובה, הגרמניים ספגו לא מעט מהתרבות הרומית, כולל כל מה שקשור בטכנולוגיה צבאית. הלוחמים הגרמניים היוו, אן כן, אתגר לא מבוטל לצבא הרומאי - והרומאים אף ספגו בעבר כמה וכמה מפלות איומות בקרבות מולם. מכיוון שכך, הרומאים תמיד השתדלו להגיע לשדה הקרב עם עדיפות חומרית ברורה על יריביהם כדי להבטיח את ניצחונם. קציניו הבכירים של ואלנס, אם כן, הפצירו בו להמתין לבואה של התגבורת מהמערב.

אבל ואלנס לא הסכים לחכות. על פי תיאוריהם של ההיסטוריונים הקדומים, עושה רושם שואלנס קינא בהצלחות הצבאיות של בן דודו גרטיאנוס באימפריה המערבית, והיה להוט לוודא שהניצחון הגדול על הוויזיגותים יהיה רשום על שמו - ועל שמו בלבד. מכיוון שכך, ובניגוד לכל הגיון צבאי, הוא החליט שלא להמתין לכוחות התגבור ולצאת לקרב מיד. ייתכן גם שואלנס קיבל דיווח מהסיירים שלו שכוחות הפרשים של הויזיגותים עזבו את המחנה שלהם ויצאו לרעות את סוסיהם בשטחי מרעה מרוחקים, וקיווה לתקוף את הויזיגותים לפני שיספיקו הפרשים לחזור אל המחנה.

בתשעה באוגוסט, אם כן, הצעיד ואלנס את הליגיונות שלו אל הגבעה בה עמד המחנה הויזיגותי. הצעידה המהירה התישה את הכוחות הרומאיים, והלגיונרים הגיעו אל שדה הקרב כשהם עייפים, צמאים ורעבים. הויזיגותים התבצרו בתוך המחנה שלהם והקיפו אותו בכרכרות שלהם כמעין חומה מאולתרת - קצת בדומה לאופן שבו נהגו המתיישבים האמריקנים להתגונן מפני תקיפות של אינדיאנים במערב הפרוע של ארצות הברית. במשך מספר שעות ניהלו הרומאים והויזיגותים משא ומתן בניסיון למנוע את הקרב: יש מי שחושבים שהשיחות האלה היו ניסיון מכוון של הויזיגותים למשוך זמן כדי לאפשר לפרשים שלהם לחזור - או אולי דווקא יוזמה של ואלנס, שרצה לתת ללוחמים שלו זמן מנוחה והתאוששות מהצעידה המפרכת.

בסופו של דבר, מי שנטלו את היוזמה היו החיילים בשטח: מספר יחידות רומאיות החלו לתקוף את הויזיגותים באופן עצמאי, בניגוד לפקודות - עדות ברורה לחוסר המשמעת שפשה בצבא הרומאי באותה תקופה. הרגלים הרומאיים התקרבו למחנה הויזיגותי והחלו להסתער עליו בחיצים ובחניתות, אבל מכיוון שההתקפה היתה מאולתרת לגמרי והתוקפים לא נהנו מסיוע של יחידות אחרות - הוויזיגותים הצליחו להדוף אותם בקלות יחסית, והרומאים נסוגו לאחור.

בדיוק ברגע הזה, שבו הכוחות הרומאים הנסוגים היו מפוזרים ולא מאורגנים - פרצו לפתע הפרשים הוויזיגותים מתוך היערות, והסתערו על הרומאים. ההפתעה הייתה מושלמת: הרומאים המבוהלים לא הבינו מה נפל עליהם. כשראו הלוחמים הויזיגותים בתוך המחנה את אחיהם הפרשים, גם הם יצאו מבין הכרכרות והצטרפו לקרב.

מלחמות בעולם העתיק, כפי שניתן אולי לשער, היו עניין אלים ואכזרי הרבה יותר ממלחמות מודרניות: הקרבות התנהלו כמעט תמיד בטווחים קצרים מאוד, עם חניתות וחרבות וחיצים. אבל אולי תופתעו לשמוע שהרגע המסוכן ביותר בכל קרב בתקופה העתיקה היה דווקא שלב הנסיגה. כל עוד הלוחמים היו מסודרים במבנים צפופים, כל חייל יכול היה לסמוך על המגן שלו ושל שכניו שיגן עליו מפני חיצי האויב, ואף פרש לא שש להסתער על שורה של חניתות ארוכות וחדות. אבל בזמן נסיגה, כל היתרונות האלה נגוזו כלא היו: חייל שהיה נמלט משדה הקרב היה חשוף לחלוטין לחיצים או לחנית של פרש שתכה בגבו. מכיוון שכך, האבידות הגדולות באמת על שדה הקרב אירעו תמיד כשצד אחד היה נשבר בגלל פחד או עייפות.

וזה בדיוק מה שקרה בקרב אדריאנופול, כשהפרשים הוויזיגותים הסתערו על הלגיונות הרומאיים שנמלטו משדה הקרב: לחיילים הרומאים לא היה סיכוי מול הסוסים המהירים, ועל אחת כמה וכמה כשכל לוחם עטה על עצמו שריון עבה וכבד. הויזיגותים טבחו ברומאים, ועל פי חלק מהדיווחים הרגו עשרות אלפי לגיונרים.

גם ואלנס עצמו נהרג. אנחנו לא יודעים בוודאות איך מצא הקיסר את מותו. על פי אחד הסיפורים, ואלנס הופרד משומרי ראשו בסערת הקרב ונפל חלל לחץ או חנית ויזיגותית אקראיים. על פי גרסה אחרת, הקיסר ושומרי ראשו הצליחו להימלט ולהסתתר בתוך בית של איכר שעמד לא רחוק משדה הקרב, והתבצרו בקומה השניה השל הבית. כשהתקרבו הוויזיגותים אל הבית, המתבצרים ירו עליהם חיצים: מכיוון שלויזיגותים לא היה מושג שמי נמצא בבית הוא הקיסר הרומאי בכבודו ובעצמו, הם החליטו לא לקחת סיכון ופשוט שרפו את הבית על יושביו. כך או כך, גופתו של ואלנס לא נמצאה מעולם.

התבוסה בקרב אדריאנופול הייתה אחת התבוסות האיומות ביותר שידע הצבא הרומאי מימיו: מרקלינוס, ההיסטוריון הרומאי בן התקופה, מעריך שלא פחות משני שליש מהצבא הרומאי הושמד באותו קרב בודד באדריאנופול - והתבוסה הזו הגיעה בתקופה שבה הצבא הרומאי התקשה בלאו הכי לגייס לשורותיו לוחמים חדשים. מכיוון שכך, הפגיעה בצבא הייתה אנושה: הרומאים איבדו גם המון קצינים בכירים ומנוסים, המון ציוד שלא היה לו תחליף - ומותו של הקיסר היווה מכה מוראלית אדירה. אין פלא אם כן, שרבים מההיסטוריונים מציינים את קרב אדריאנופול כתחילת הסוף של האימפריה הרומית.

ביזת רומא, 410

בלית ברירה נאלץ יורשו של ואלנס, תאודוסיוס הראשון, לחתום שוב על הסכם שלום עם הויזיגותים, שבמסגרתו הורשו הפליטים לנהל מעין אוטונומיה משלהם בתוך גבולות האימפריה. כשהלך תאודוסיוס לעולמו ירשו אותו שני בניו - ארקדיוס בן השש במזרח, והונוריוס בן העשר במערב. מכיוון ששני הקיסרים החדשים היו בסך הכל ילדים, מי ששלטו בפועל על האימפריה היו השרים ואנשי החצר שבחשו בפוליטיקה הרומאית. התככים הבלתי פוסקים בצמרת השלטון, לצד חולשתם הכללית של האימפריה וצבאה, הובילו לכך שימי שלטונם של שני הקיסרים היו רצופים בפלישות ומרידות למכביר. אחד מאותם מורדים היה ראש שבט בשם אלריק, שבשנת 391 עלה לגדולה והפך למלכם של הוויזיגותים. אלריק וכוחותיו החלו פושטים על ערים וכפרים רומאיים בתוך שטחי האימפריה, מחוץ לגבולות האוטונומיה הויזיגותית.

מי שהתייצב מול אלריק היה גנרל רומאי בשם סטיליקו. סטיליקו היה איש צבא מעולה ורב ניסיון שזכה לאמונו של הקיסר הקודם שאף מינה אותו להיות העוצר של הונוריוס הצעיר עד שזה יתבגר ויוכל לשלוט באימפריה בכוחות עצמו. לכל אורך העשור האחרון של המאה הרביעית ניהלו כוחותיו של סטיליקו קרבות כנגד אלריק ואנשיו, ולמרות שלא הצליח לכפות הכרעה ברורה על הויזיגותים, סטיליקו הצליח בכל זאת לאלץ את אלריק לחתום על הסכם שלום שבמסגרתו הסכים מלך הוויזיגותים לקבל תפקיד בכיר בצבא הרומאי.

אבל זמן לא רב לאחר מכן הביאה הפוליטיקה הפנימית הרומית לפיטוריו של אלריק מהצבא, והרומאים אף רצחו כמה אלפים מחייליו כדי למנוע מהם להתמרד. אלריק רתח מזעם על הבגידה הזו, וככל הנראה במידה לא מבוטלת של צדק: כמפקד בשירות הצבא הרומאי הוא עשה עבודה לא רעה בהגנה על גבולותיה של האימפריה, ואף איבד רבים מלוחמיו במסגרת הקרבות האלה. הוא החליט למרוד שוב.

הגנרל סטיליקו היה, כאמור, איש צבא מעולה שהיה אחראי, כמעט לבדו, ליציבותה של האימפריה המערבית במשך שלוש עשרה השנים שבהם מילא את תפקידו. אבל לרוע מזלו, הוא גם היה מעורב יותר מדי באינטריגות ובתככים בחצרו של הונוריוס, ויצר לעצמו אויבים רבי עוצמה בחצרותיהם של הקיסרים. בשנת 408 נפל הגנרל קורבן למזימה שרקמו אויביו, שהצליחו לשכנע את הקיסר הונוריוס שסטיליקו מתכוון להדיח אותו ולהשתלט על כס הקיסרות. הונוריוס הוציא להורג את סטיליקו, בני משפחתו ורבים מתומכיו.

אבל מה שהונוריוס שכח או לא לקח בחשבון, היה שהצבא הרומאי היה מורכב בשלב הזה רובו ככולו מחיילים בני שבטים גרמאנים. סטיליקו, שהיה בעצמו ממוצא גרמאני, זכה לכבוד והערכה רבים מחייליו - וההתנקשות בחייו פגעה קשות במורל של הצבא.

אלריק הויזיגותי זיהה את החולשה הרומאית, וזמן קצר לאחר מכן פלש לאיטליה והטיל מצור על העיר רומא. רעב חמור ומגיפות פשו ברחבי העיר, ובסופו של דבר לא נותרה לרומאים ברירה אלא לשלם לאלריק כופר עצום - עשרות טונות של כסף, זהב, בדים ותבלינים יקרים - כדי שיסיר את המצור על עירם. עבדים רבים נמלטו מבעליהם והצטרפו לצבא הויזיגותי.

בצר לו, ניסה הונוריוס לגייס לעזרתו כששת אלפים לוחמים שהיו מוצבים במזרח האימפריה, אבל אלריק טמן לכוח הזה מארב והשמיד אותו. בשנת 410 ניסה שוב הונוריוס לשכור את שירותיהם של עשרת אלפים שכירי חרב כדי שיביסו את אלריק - אבל היוזמה הזו לא יצאה אל הפועל, ובתגובה שוב הטיל אלריק מצור על רומא. הפעם, מישהו מתוך העיר פתח את שערי העיר בפני הצבא הויזיגותי.

במשך שלושה ימים ולילות בזזו כוחותיו של אלריק את רומא ושדדו את אוצרותיה: פסלים הופלו והותכו, מקדשים וקברים נבזזו, אזרחים רבים נתפסו ונמכרו לעבדות ואפילו אחותו של הקיסר נפלה בשבי. אבל באופן מפתיע למדי, זו לא היתה ביזה חמורה במיוחד בקנה המידה של העולם העתיק. ברוב המקרים, כשצבא זר פלש לעיר אחרי מצור, הוא הותיר אותה עשנה וחרבה - כמו למשל החורבן שהותירו הרומאים כשכבשו את ירושלים בזמן המרד הגדול במאה הראשונה לספירה. אבל הביזה הויזיגותית היתה מוגבלת יחסית: רק מעט יחסית מבנים נשרפו או הוחרבו - בעיקר מבני שלטון, ופחות בתים של אזרחים - ורק מעט מאוד מתושבי העיר איבדו את חייהם. בשורה התחתונה, די ברור שהרומאים יצאו בזול מכל העניין.

אבל ההשפעה הפסיכולוגית שהייתה לביזתה של רומא על תושבי האימפריה הייתה איומה. למרות שרומא כבר לא הייתה בירתה האדמיניסטרטיבית של האימפריה מזה לפחות מאה שנה, ורגלם של רבים מהקיסרים כלל לא דרכה בה במרוצת רוב ימי שלטונם - רומא עדיין הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם, ונתפסה כליבה הפועם של האימפריה הגדולה, בדומה לתפקיד שממלאת ניו-יורק בארצות הברית של ימינו. העובדה שה"עיר הנצחית" - שאף אויב לא דרך בשעריה מזה לא פחות משמונה מאות שנים - נפלה קורבן לכוחות הברבריים, הייתה מהלומה פסיכולוגית אימתנית עבור הרומאים, שבפעם הראשונה הבינו באמת את עומק המשבר שאליו נקלעה האימפריה המפוארת שלהם. אפשר לחוש במצוקה הזו במילותיו של הנזיר ג'רום הקדוש, שכתב על המתרחש במכתבים ששלח לעמיתיו:

"קולי נאלם בגרוני. בעודי כותב את הדברים האלה, יבבות חונקות את דבריי. העיר ששלטה על העולם כולו - נפלה. [...] אם רומא חלשה, איכה נמצא עוצמה? אם רומא אבודה, מי יעזור לנו?"

ארבעים וחמש שנים לאחר מכן, ב-445, שוב עמדו לוחמים גרמאנים בשעריה של רומא: הפעם היו אלה הונדאלים, שבטים שנמלטו אף הם מאימת ההונים ומצאו את דרכם, מכל המקומות, אל חופיה של צפון אפריקה. לא אלאה אתכם בפרטי התככים, ההסכמים והבגידות שהובילו לכך שהונדאלים החליטו לפלוש לאיטליה: השורה התחתונה היא שהצבא הרומי היה כל כך חלש, בשלב הזה, עד שאף אחד אפילו לא ניסה להתנגד להם. הקיסר המכהן, סנטור בשם פטרוניוס מקסימוס שתפס את השלטון שבועות ספורים קודם לכן אחרי שהתנקש בחייו של הקיסר הקודם, ניסה לברוח מהעיר לפני בואם של הונדאלים - אבל אספסוף זועם תפס אותו, סקל אותו למוות, ביתר את גופתו והשליך אותה לנהר הטיבר.

הונדאלים נכנסו לעיר ללא קרב, והפעם נמשכה הביזה שבועיים תמימים. כמקודם, ולמרות שברבות הימים הפכה המילה 'ונדאליזם' לביטוי נרדף להרס חסר הגיון וחסר הבחנה - בפועל, כמו בביזה הקודמת, גם הפעם ההרס הפיזי היה מוגבל ומועט יחסית: מעט מאוד אזרחים רומיים נהרגו, ורובם המוחלט של המבנים בעיר שרדו ללא פגע. מה שעשו הונדאלים היה לרוקן את רומא מכל גרם של מתכת יקרה, כל יצירת אמנות שניתן היה לפרק, כל פריט ריהוט שאפשר היה להזיז - והם אפילו שבו אנשי מקצוע שהחזיקו בידע טכנולוגי חשוב, ולקחו אותם עימם בחזרה לאפריקה. כשעזבו הונדאלים, הם הותירו מאחוריהם עיר שהייתה לא יותר מקליפה חלולה, צל חיוור של העיר המפוארת מפעם.

ואני חושב שהפרט העצוב ביותר בסיפור, ואולי הפרט שיכול ללמד אותנו יותר מכל על מצבה האמיתי של האימפריה הרומית, הוא שהפעם - אף אחד לא היה מזועזע. לא היו יבבות. לא היו קינות. מלומדים לא ביכו על מר גורלה של העיר הנצחית. נדמה שכולם הבינו והפנימו שאת הנעשה אין להשיב, ושהאימפריה הגדולה באמת ובתמים איננה עוד.

נפילתה של האימפריה הרומית

הנה שאלה מעניינת: איך אפשר לקבוע מתי בדיוק מדינה, ישות מדינית כמו האימפריה הרומית, מתה? כשמדובר ביצורים ביולוגיים, התשובה לשאלה הזו פשוטה יחסית - אפשר להחליט שמוות הוא הרגע שבו הלב מפסיק לפעום, או כשהפעילות המוחית נעלמת. לא כן כשמדובר במדינה, מכיוון שמדינה היא בסיכומו של דבר רעיון: תפיסה, או אמונה, שחיים במוחם של מיליוני בני אדם. אז איך אנחנו יכולים לקבוע מתי נפלה האימפריה הרומית?

התאריך המסורתי והמקובל לציון סופה של האימפריה, זה שתמצאו בכל ספרי ההיסטוריה, הוא השנה 476 לספירה. בשנה הזו הדיח קצין צבא בכיר ממוצא גותי בשם אודואקר את הקיסר האחרון של האימפריה המערבית, נער מתבגר בשם רומולוס. הסיבה לתאריך הספציפי הזה היא שמאותה השנה ואילך, לא היו יותר קיסרים רומאים - אודואקר לקח לעצמו את התואר "מלך" וכינה את השטח שעליו שלט בשם "ממלכה" - והוא גם שלח לקיסר האימפריה המזרחית את אותם חפצים שאנחנו נוהגים לכנות בשם 'סממני השלטון': למשל, הכתר הרשמי של הקיסר, שרביט המלוכה הטקסי ועוד תכשיטים ועצמים דומים.

אבל האם יהיה נכון לומר שבגלל שלא היו יותר קיסרים, או בגלל שסממני השלטון של המלכים החדשים היו שונים מהסממנים המקובלים בתקופות עברו - זה סימן שהאימפריה הרומית נעלמה? כנראה שלא. אם הייתם שואלים את האזרח הרומי הממוצע בשנת 476 לספירה, קרוב לוודאי שהוא היה אומר לכם ששום דבר בנסיבות חייו לא באמת השתנה. אודואקר, וגם המלכים שבאו אחריו, עדיין שמרו על מוסדות השלטון והתרבות הרומאית כפי שהיו. הסנאט הרומאי המשיך להתכנס כרגיל. הלטינית הייתה עדיין השפה הרשמית, החוק הרומאי המשיך להיות תקף בבתי המשפט והצבא הרומאי המשיך להילחם באויביו. בהיפודרומים, אנשים המשיכו להמר על תוצאות מרוצי הכרכרות. אודואקר לא התכוון להפיל את האימפריה הרומית: הסיבה שבגללה שלח את סממני השלטון אל הקיסר המזרחי הייתה בעיקר כלכלית, שכן כל עוד הממלכה שלו הוגדרה באופן רשמי כ"אימפריה הרומית המערבית" הוא עדיין היה חייב, על פי חוק, לשלוח את המיסים שאסף מתושביו אל האימפריה המזרחית, והוא לא רצה לעשות את זה יותר. אפילו יורשו של אודואקר, המלך תאודוריק הגדול, למרות שהיה ממוצא גרמאני - ראה את עצמו הרבה יותר רומאי מברברי. עדות לכך אפשר למצוא במכתב ששלח תאודוריק למלך הפרנקים בגאליה, שבו הוא מציין שהוא שולח לפרנקים נגן נבל כדי "לרומם את תרבותם של הברברים", משמע - אני רומאי, אתם הברברים.

יתרה מכך, אל לנו לשכוח שהחצי השני של האימפריה הרומית, האימפריה הרומית המזרחית, לא רק שלא נפלה - אלא המשיכה להתקיים ולשגשג במשך לא פחות מאלף שנה לאחר העלמה של האימפריה המערבית. כיום אנחנו מכנים את האימפריה הזו בשם "האימפריה הביזנטית", אבל הביזנטים ראו את עצמם כרומאים לכל דבר ועניין - ובצדק גמור, שהרי למה שרק תושבי החלק המערבי של האימפריה יקראו לעצמם "רומאים"?

במבט היסטורי רחב יותר, אפשר בהחלט לומר שהאימפריה הרומית המערבית לא באמת נפלה או "מתה" בשנת 476. יהיה נכון יותר לומר שהיא עברה אבולוציה הדרגתית: למשל, מוסדות השלטון הרומאיים הפכו להיות המוסדות הרשמיים של הכנסייה הקתולית, והאיכרים הרומאיים הפכו להיות הואסאלים של ימי הביניים.

אני חושב שיותר מכל סממן שלטוני, מנגנון בירוקרטי או נוהג תרבותי כלשהו - המקום שבו אפשר להבחין בצורה הטובה ביותר בנפילתה בפועל של האימפריה הרומית הוא הכלכלה. לא משנה באיזו שנה אנחנו בוחרים כדי לציין את התאריך הרשמי של סופה שלה האימפריה, אפשר למצוא המון עדויות ברורות לחידלון הכלכלי שגררה הנפילה הזו במאות החמישית והשישית לספירה.

למשל, החל מהתקופה הזו אין מי שישפץ ויתחזק את הדרכים הרומאיות המפורסמות, ואין יותר מי שיקים מבני ציבור חדשים. אם הוקמו מבנים נדירים שכאלה פה ושם, הם היו הרבה יותר קטנים וצנועים מהמקדשים והארמונות המפוארים שהעמידה האימפריה בשיאה, כמעט ללא קישוטים ופיתוחים מרשימים, והם נבנו לא מבטון ולבנים כי אם מחומרים פשוטים וזולים יותר, כמו עץ או בוץ. למעשה, הידע של איך לייצר בטון - אבד לחלוטין ונתגלה מחדש רק בעידן המודרני.

למשל, הערים הרומאיות האדירות והמפותחות נעלמו כמעט לחלוטין. רומא עצמה, שבשיאה הייתה מטרופולין ענק שאיכלס כמיליון איש - הייתה, באמצע המאה השישית, בית לפחות מעשרים וחמישה אלף איש. קטנה יותר מקריית מלאכי.

למשל, שלדים של כבשים ופרות מהתקופה הפוסט-אימפריאלית מעידים על כך שחיות המשק בתקופה הזו הפכו להיות קטנות יותר, פיזית, מאותן חיות כפי שהיו בתקופת הזוהר של האימפריה - עדות לכך שלאיכרים הרומאיים כבר לא היה איך להאכיל את הצאן שלהם.

אבל את העדות המוחשית ביותר, לדעתי, לקריסה הכלכלית בעקבות נפילתה של האימפריה - אפשר למצוא דווקא בכלי חרס. אני מתכוון לצלחות, הכוסות, הסירים, הכדים וכל שאר כלי הבית שאפשר היה למצוא בארון מטבח רומאי טיפוסי. זה לא שלכלי החרס עצמם הייתה איזושהי חשיבות קריטית במיוחד עבור הרומאים: כמונו, הם השתמשו בהמון עצמים וחפצים אחרים בחיי היום יום שלהם - בגדים, כלי עבודה, פריטי מזון וכדומה. החשיבות של כלי החרס טמונה בעובדה שא', היו המון מהם כי הם היו בכל בית כמעט, וב' - חרס משתמר היטב, ובטח הרבה טוב מאוכל או מבד.

באותו האופן שבו אני ואתם לא מייצרים את הצלחות והכוסות שלנו בעצמנו, גם הרומאי הממוצע לא ייצר את כלי החרס שלו בעצמו: הוא קנה אותם בחנות, והכלים האלה הגיעו ממפעלי תעשייה גדולים שייצרו עשרות ומאות אלפי כלי חרס מסוגים שונים ומשונים. לכלי החרס האלה היו שני מאפיינים בולטים: הראשון היה איכות הייצור הגבוהה שלהם, מרמת חומר הגלם ועד הקישוטים שעיטרו אותם - איכות שהייתה קונסיסטנטית על פני כל אותם מאות אלפי כלים שעזבו את שערי המפעל.

המאפיין השני הוא הסטנדרטיזציה הברורה שלהם - דהיינו, הקפדה על עיצוב אחיד ועקבי: כה עקבי, למעשה, עד שהארכיאולוגים כמעט תמיד מסוגלים לומר באיזה מפעל בדיוק ובאיזו תקופה בדיוק יוצר כלי חרס שנתגלה בחפירה כלשהי. התמונה שעולה ממצאי החפירות מראה בברור שבמקרים רבים כלי החרס יוצרו על ידי מפעלים שהיו במרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים מהמקום בו נתגלו בסופו של דבר: למשל, מקובל מאוד למצוא בצרפת ובבריטניה שרידים של כלי חרס שיוצרו בצפון אפריקה, למשל. העובדה הזו היא דוגמא מצוינת לגלובליזציה שאיפיינה את האימפריה הרומית רחבת הידיים: המסחר הענף על הדרכים הרומאיות המשובחות שבזכותו ניתן היה להעביר סחורות בקלות, בזול ובביטחון על פני מרחקים אדירים.

כאן בא לידי ביטוי יתרון נוסף של השימוש שלנו בכלי החרס הרומאיים כדי לנסות ולהבין את המצב הכלכלי בתקופה שאחרי האימפריה. כלי חרס הם מטבעם עדינים ושבירים יחסית - ואם אנחנו רואים כלי חרס שהובלו למרחק של מאות קילומטרים מהמפעל שבו יוצרו, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמון מוצרים אחרים שלא משתמרים טוב ולכן קשה יותר למצוא להם עדויות ארכיאולוגיות, כמו בגדים ופריטי מזון, לדוגמא - הופצו גם הם למרחקים אדירים במסגרת הגלובליזציה שאיפיינה את האימפריה הרומית בשיאה.

הגלובליזציה הזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לרמת החיים הגבוהה שממנה נהנו האזרחים הרומאים. כלי חרס, למשל, הם זולים מאוד וקשה להרוויח המון כסף ממכירה של כמות קטנה של כלים - אבל ברגע שניתן להפיץ את הסחורה למרחקים גדולים, השוק הפוטנציאלי - דהיינו, מספר כלי החרס שניתן למכור ללקוחות - גדל בצורה דרמטית והופך את הייצור למשתלם יותר ואתם מחירו של כל כלי חרס לזול יותר. באופן הזה איפשרה הגלובליזציה לאזרחים הרומאיים - גם אלה שהיו ממעמדות נמוכים יחסית - ליהנות מרמת חיים גבוהה יותר, כמו בגדים באיכות גבוהה, תבלינים, כלי חרס עדינים ויפים, וכדומה.

אבל בעקבות היחלשותה של האימפריה, כשכנופיות שודדים החלו אורבות לסוחרים על כל צעד ושעל והכלכלה החלה לקרטע - קרסה גם הגלובליזציה של העולם הרומי. החל מהמאה החמישית לספירה הארכיאולוגים כמעט ולא מוצאים יותר כלי חרס יפים, עדינים ומתוחכמים שכאלה, ולא רק אצל בני המעמדות הנמוכים: אפילו כלי החרס שמתגלים בבתיהם של בני אצולה הם באיכות נמוכה יחסית וחסרים את הגיוון והקישוטים המפותחים שאיפיינו את כלי החרס בדורות הקודמים. והסיבה לכך ברורה: הגלובליזציה אמנם העניקה לרומאים רמת חיים גבוהה - אבל היא גם גרמה לכך שהידע המקומי לגבי איך לייצר כלי חרס באיכות גבוהה נעלם כמעט לחלוטין, ככל שהידע הטכנולוגי התרכז יותר ויותר בידיהם של מספר מצומצם יחסית של יצרנים. התוצאה הייתה שברגע שלרומאי הממוצע לא היה איך לקנות את כלי החרס היפים שלו בחנות - לא היה שום מושג איך לייצר את כלי החרס האלה בעצמו.

התמונה העצובה הזו חזרה על עצמה בכמעט כל התעשיות בתחומי האימפריה המתמוטטת: זו לא הייתה נסיגה או מיתון כלכלי - זו הייתה קריסה מוחלטת של תעשיות שלמות. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ככל הנראה בריטניה, שהייתה הפרובינקיה המרוחקת והנידחת ביותר של האימפריה. כשעזבו הרומאים, התעשייה באיים הבריטיים חזרה אחורה לעידן הברזל: למשל, התושבים הפסיקו לבנות בתים מאבן או לבנים וחזרו לבנות מעץ ומקש. לקח לבריטים יותר משלוש מאות שנה כדי להשתקם ולחזור ולייצר כלי חרס באיכות שהתקרבה לאיכותם של אותם כלים בתקופה הרומית.

אפילוג

פתחתי את הסדרה הזו בשאלה - מה אפשר ללמוד מנפילתה של האימפריה הרומית? אני חושב שקל לראות שאפשר להפיק לא מעט לקחים מהסיפור הזה לגבי שאלות כמו השלכותיהן של מגיפות מסוכנות, איך נכון לנהל כלכלה של מדינה, וכמה חשוב לתקן חולשות בסיסיות במנגנונים שלטוניים.

אבל האמת היא שקשה מאוד לחלץ מתוך הסיפור הזה תובנות משמעותיות באמת. באופן טבעי, כל דור של היסטוריונים שחוקר את סיפור נפילתה של האימפריה הרומית - בוחן את הנפילה הזו דרך המשקפיים הספציפיים שמאפיינות את הדור הזה, ולכן המסקנות שההיסטוריונים מסיקים ממנה הן לא תמיד נכונות. למשל, החוקרים במאה השבע עשרה, תקופה של קונפליקט עז בין ההומניזם והמדע לבין הממסד הדתי - נטו לייחס את הנפילה לנסיבות שקשורות בהשתלטותה של הנצרות על האימפריה. ההיסטוריונים בשלהי המאה התשע עשרה ייחסו אותה לקונפליקטים בין המעמדות השונים בחברה הרומאית - נושא שהיה אז בכותרות בגלל עלייתו של הסוציאליזם. בשנות השמונים של המאה העשרים, עשור שבו גברה המודעות לחשיבות של שמירה של איכות הסביבה, עלתה הסברה שהאימפריה קרסה בגלל הרעלת עופרת: מתכת רעילה ששימשה את הרומאים בבנייה של צינורות להובלת מים ובתהליך ייצור היין. ההיסטוריונים של ימינו מעריכים שלמרות שהרומאים אכן צרכו כמויות לא בריאות של עופרת - לא הרעלת עופרת היא זו שגרמה לקריסתה של האימפריה, וגם לא עלייתה של הנצרות ולא מלחמת מעמדות. במילים אחרות, ההיסטוריונים - כמו כל שאר בני האדם - סובלים מהטיות קוגניטיביות שמעוותות את התפיסות שלהם, ויכול מאוד להיות שגם הסיבות שהבאתי בסדרה הזו לגבי נפילתה של האימפריה הרומית - מגיפות, אינפלציה, חולשות שלטוניות וכדומה - יתבררו בעתיד כלא נכונות או לא מדויקות.

אבל יש לקח אחד חשוב שאני חושב שכן אפשר להפיק מסיפור נפילתה של האימפריה - והוא הסכנה הטמונה בגלובליזציה.

כמו הרומאים, גם אנחנו בעידן המודרני תלויים לחלוטין בגלובליזציה. המכוניות שאנחנו נוהגים בהן מיוצרות בתורכיה. השבבים של המחשבים שלנו? בטוויאן. הטלפון החכם שבו אתם מאזינים לי כרגע? בסין, והתוכנה שרצה עליו - בארצות הברית. הגלובליזציה המודרנית, שרשראות אספקה חובקות עולם, היא זו שבדיוק כמו אצל הרומאים מאפשרת לנו ליהנות מרמת חיים גבוהה: ברוב המדינות המתקדמות אפילו האזרחים העניים ביותר יכולים להרשות לעצמם בגדים סבירים, כלי מטבח, אלקטרוניקה בסיסית, שירותי רפואה וכדומה.

גורלה של רומא הוא תזכורת לא נעימה לכך שלצד היתרונות הגדולים שמביאה עימה הגלובליזציה, היא גם יוצרת תלות חזקה שמהווה נקודת תורפה משמעותית. לא בכדי עיני כל העולם היו נשואות לתעלת סואץ ב-2032, כשאוניית המשא "אוור גיוון" (Ever Given) חסמה את התעלה למשך שישה ימים: למעלה מ-350 אוניות שהובילו מוצרים וחומרי גלם לתעשיות שונות נתקעו בפתחי התעלה, והנזק הכלכלי הגלובלי נאמד בכמעט עשרה מיליארד דולר בכל יום: ארבע מאות מיליון דולר בכל שעה. סיפור נפילתה של האימפריה הרומית מדגים לנו, אם כן, את השבריריות הטמונה בגלובליזציה: את מה שיש לנו להפסיד אם לא נצליח להגן על המארג הגיאופוליטי העדין שמחבר את התעשיות השונות בכל רחבי העולם, ואיזה מחיר עצום נשלם אם לא נשכיל לשמור על רמה מינימלית של ידע מקומי ותעשיות מקומיות בתחומים קריטיים לחיים המודרניים.