"[אהרון] אחרי שהקמנו את האגודה ב-1996, שנה או שנתיים אחר זה אייקון. כנס נחמד בסינמטק, המון חבר'ה צעירים, אפילו ילדים לפעמים. אני הולך עם מישהו במסדרונות, יושבים ילדים בצדדים, אני עובר. אני שומע שני ילדים, 14, מתלחשים. אני שומע 'אתה יודע מי זה', מי, זה אהרון, ערך את פנטזיה 2000... מה הוא עוד חי?! (צוחקים)"
אין זה סוד שהמדע הבדיוני אינו חלק מהזרם המרכזי של התרבות הישראלית. אמנם כאן ב'עושים היסטוריה' הז'אנר הזה מקבל מעט "יחס מועדף", אבל אם לשפוט על פי מספר המדפים שמוקדשים למדע הבדיוני בחנויות הספרים, למשל, ברור שחובבי המדע הבדיוני נמצאים במיעוט.
עובדה זו הייתה נכונה גם בשנת 1978, כשחבורה של סטודנטים צעירים באוניברסיטת תל-אביב החליטה להקים ירחון חדש שיוקדש למדע הבדיוני- למרות שידעו שהקהל הפוטנציאלי שלהם מצומצם מאד.
בפרק זה נספר את סיפור עלייתו של 'פנטזיה 2000' ונפילתו, מגזין המדע הבדיוני החשוב והמשפיע ביותר שקם בישראל, וסיפורם של האנשים הנאיבים שיצרו אותו. באמצעות 'פנטזיה 2000' נציץ גם אל ההיסטוריה הרחוקה יותר של המדע הבדיוני בעברית: אל תקופתם של בנימין זאב הרצל, תנועת 'הכנענים' וגיבורי-על ישראליים למהדרין כמו 'דן טרזן'...
פנטזיה 2000
ל'פנטזיה 2000' היו ארבעה הורים: אלי טנא, דובי לרר ואהרון וציפי האופטמן, זוג נשוי.
"[אהרון] החבורה שהקימה הרקע שלה היה קודם כל אנשים שלמדו אז משפטים באוניברסיטת ת"א. וזה מהסיבה הפשוטה שזוגתי הייתה סטודנטית למשפטים, אני הייתי סטודנט לתואר שני בהנדסה ושנינו שרצנו באוניברסיטה ואני ביליתי חלק גדול מהזמן בסביבות הפקולט למשפטים ודרכה הכרתי כמה חברה שהיו חברים טובים שלה ללימודים ובמקרה או שלא במקרה כולם חובבי מד"ב. ככה זה בעצם התחיל. אני תמיד נוהג להגיד שפנטזיה נולד על הדשא של הפקולטה למשפטים וזה די נכון. כי עכשיו אנחנו חוזרים ל 1978, והיו לנו כל מיני שיחות על ספרים וסרטים, כמו שמדברים חובבי מד"ב, ואני לא זוכר מי מהחבורה הזו אמר שאין בארץ בניגוד לעולם הגדול עיתון מד"ב ראוי לשמו. היו כל מיני נסיונות בעבר, כולם כשלו, ואין משהו שזוכה להצלחה והרבה אנשים קוראים וקונים. מישהו אחר אמר בוא נעשה- אני לא ממש זוכר מי שאל ומי ענה, אבל כך זה התחיל להתגלגל."
העורך הראשון של 'פנטזיה 2000' היה אלי טנא, שמכר את רכבו הפרטי כדי לממן את ההוצאה לאור.
"[אהרון] הוא היה היחיד שהיה עשיר - היה לו אוטו קקמייקה ישן שהוא היה מוכן למכור אותו בשביל להשקיע את הכסף."
אהרון האופטמן, שאת קולו תשמעו לכל אורך פרק זה, החל את פעילות במגזין כעורך המדעי ובהמשך החליף את אלי בתפקיד העורך.
"[אהרון] אחרי התלבטויות החלטנו שהעיתון בתחילתו יתבסס במיוחד על סיפורים מתורגמים עם קצת מקוריים, כי אמרנו שעיתון ישראלי חייב שיהיה לו חומר מקורי, פלוס מאמרים שכמות קטנה נניח 2-3 בכל עיתון שיתכבו אותם חברי המערכת ובמיוחד אני. מאיפה הסיפורים המתורגמים - יוצרים קשר עם עיתון בחו"ל ומבקשים רשות להשתמש בחומר שלו לתרגום בתקווה שלא יבקשו הרבה כסף. העיתון שפנינו היה ותיק מאד אחד המפורסמים עד היום - FANTASY AND SF/ קיים משנות הארבעים. פנינו אליו – לא היה אינטרנט - כותבים מכתב ומחכים לתשובה. והתשובה הגיעה ולשמחתנו הם דרשו סכום כסף שיכולנו להרשות לעצמנו. לא זוכר כמה במונחים של היום אבל לא גדול, משהו שאפשר לעמוד - פלוס כמות מסוית של גליונות שהיה צריך לשלוח להם. ביקשו שנשלח. זהו. ואז ברגע שניתן האוקי, קיבלנו מהם ערימה של מגזינים מהשנים הקודמות ואת חלקם הכרנו, כי רובנו קראנו פה ושם סיפורים מהם. התחלנו לעשות מיון ולבחור סיפורים לתרגום."
שיתוף הפעולה בין 'פנטזיה 2000' ו- Fantasy and SF נתן לאנשי המגזין הישראלי הצעיר גישה למבחר עשיר מאוד של סיפורים מעולים מהארכיון של המגזין האמריקני הוותיק, וביניהם סיפורים קצרים וטורים פרי עטם של סופרי מדע בדיוני מפורסמים שהיו אהובים מאוד על הקהל הישראלי כמו אייזיק אסימוב, ארתור סי קלארק, רוברט סילברברג ואחרים.
אף על פי כן, הסיכוי שהמגזין יצליח למכור די עותקים כדי לכסות אפילו את עלויות ההדפסה היה נמוך מאוד. באותה התקופה המדע הבדיוני היה ז'אנר שולי ומחתרתי: לא הייתה קהילת חובבי מדע בדיוני ולא היו כנסים גדולים כמו 'אייקון' בימינו. כפי שנגלה מיד, היו ניסיונות קודמים להקים מגזינים דומים - אך עד אותה השנה, 1978, אף מגזין מדע בדיוני ישראלי אחד לא שרד יותר משלושה עשר גליונות בלבד. כשיצא לאור הגיליון הראשון של 'פנטזיה 2000' בדצמבר 1978, איש לא ידע לומר בוודאות אם לא יהיה זה גם הגיליון האחרון שלו...
מדע בדיוני בעברית
לפני שנמשיך לעקוב אחר קורות 'פנטזיה 2000', הבה נחזור אחורה בזמן אל שורשי המדע הבדיוני בישראל. לצורך העניין שוחחתי עם אלי אשד, חוקר תרבות שפרסם מאמרים רבים על ההיסטוריה של המדע הבדיוני העברי.
"[אלי] אלי אשד, מגדיר את עצמי כבלש תרבות. פרסמתי ספרים מטרזן ועד זבנג... ספרות קומיקס. עכשיו דוקטורנט לספרות עברית והדוקטורט יהיה על קומיקס עברי. בין שאר הדברים חוקר של התרבות הפופולרית בישראל וגם חובב ענק של מדע בדיוני."
[רן] כמה אחורה צריך ללכת כדי להגיד 'כאן התחיל מדע בדיוני בעברית?'
[אלי] אם שואל מד"ב בעברית, אפשר ללכת אחורה אחורה עד למאה השלישית או רביעית לפנה"ס לספרים החיצוניים של חנוך. כנראה בארמית לא בטוח. חנוך אחד מאבות האנושות שנוסע במסעות קוסמיים. יש אפילו ניסיון להכניס מדע פרימיבי. ניסיונות מד"ב ראשונים. אם אני אלך לספרות העברית החדשה, מתחיל ב-1891 אצל לווינסקי, אותו אחד שרחוב לוויניסקי וסמינר. מסע לארץ ישראל עתידנית של 2040 , מדינה יהודית בא"י, הקדים את הרצל. מד"ב ראשוני בעברית. זה ההתחלה של המד"ב."
הספרים שכתבו בנימין זאב הרצל ואלחנן לייב לוינסקי, אישים חשובים בתולדות התנועה הציונית, היו 'רומנים אוטופיים'. סיפרו של לוינסקי, 'מסע לא"י בשנת ת"ת באלף השישי', יצא לאור בעברית ב-1892, וגיבורו מטייל בפלסטינה בשנת 2040. ב'אלטנוילנד' (בעברית - 'ארץ ישנה חדשה'), שיצא לאור עשר שנים מאוחר יותר, שלח הרצל את גיבור ספרו, צעיר אוסטרי בשם פרידריך לוונברג, אל העתיד הקרוב יותר: שנת 1923. פרידריך מבקר במדינת ישראל העתידית, ומספק לקוראים טעימה מהחזון הציוני של הרצל.
הרומנים האוטופיים אינם 'מדע בדיוני' של ממש, אבל קל למצוא דמיון בינם לבין 'רומנים מדעיים' כדוגמת 'מכונת הזמן' של ה' ג' וולס או ספרי המסעות של ז'ול ורן. סביר מאד להניח שאותם סופרים ציוניים ראשונים הושפעו במידה מסוימת מהרומנים המדעיים, שהיו אבותיו של המדע הבדיוני המודרני.
"[אלי] הרצל כתב את מדינת היהודים ב-1895, בערך אותה שנה של 'מכונת הזמן' של וולס. הכנס הציוני הראשון בבאזל, וולס מפרסם את מלחמת העולם. האם הכיר? לא חושב, אבל כנראה כן הכיר את וורן. אפילו קראו לו 'וורן היהודי'. כתב סיפור 1895 על ספינת אוויר שלא היה אז. יהודי בשם דוד שוורץ המציא ואולי מזכיר את הסיפור של הרצל. הרצל כנראה הכיר את וורן ואחרים שלא זכורים, שעסקו בטכנולוגיה עתידנית. כן, הכיר כנראה."
ספר המדע הבדיוני המודרני הראשון שהופיע בישראל היה קובץ סיפורים מתורגמים בשם 'היה היה בעתיד', מאת המשורר אוריאל שלח, המוכר יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. באותה תקופה החלו מופיעים גם ראשוני ירחוני המדע הבדיוני בעברית תחת שמות כמו 'מדע דמיוני', 'פתאום' ו'סיינס פיקשין'. חלקם התמקדו בסיפורי מדע בדיוני בלבד, ואחרים שילבו תכנים מז'אנרים פופולריים אחרים מאותה התקופה כגון הרפתקות בלשיות ומערבונים.
מי היו האנשים שערכו את הירחונים ותרגמו את הסיפורים שהופיעו בהם? התשובה לשאלה זו קשה יותר משנדמה בתחילה, כיוון שבמקרים רבים השמות שהופיעו על כריכות החוברות והמגזינים היו שמות בדויים, או שהיו עלומי שם לחלוטין. לעיניים מודרניות זו נראית התנהגות תמוהה - אחרי הכל, איזה סופר לא ירצה ששמו יופיע על היצירה שכתב? אך כפי שכבר ציינתי, המדע הבדיוני היה ז'אנר מחתרתי מאוד בשנות החמישים והשישים. העורכים והמתרגמים לא ששו, במקרים רבים, לראות את שמותיהם מתנוססים על כריכות העיתונים כדי שלא יהיו מזוהים בתודעת הציבור עם ז'אנר ספרותי שולי ו'תמהוני'.
"[רן] למה, ממה פחדו?
[אלי] תראה, לא פחדו. מגזינים לא כל כך מפרסמים את השמות של הסופרים שלא נחשבו מיינסטרים. כנראה שזה לא היה כבוד גדול לפרסם את השמות שלהם האמיתיים. המדע הדימיוני נחשב לז'אנר לא ברמה גבוהה, אז למה להתמקד בזה יותר מדי? פה ושם כתבו כמה מילים, אבל זה נחשב כמו מערבונים, פופולארי - היה הרבה יותר מערבונים מאשר מד"ב."
כמעט כל הירחונים שהוקמו בשנות החמישים היו באכות נמוכה והודפסו על ניירות דקים כדי להוזיל את עלויות ההפקה, אך החסכנות לא הצילה אותם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, שרדו זמן קצר בלבד: המגזין 'סיינס פיקשין' פרסם ארבעה גליונות, 'מדע דמיוני' הוציא שלוש עשרה גליונות ו'קוסמוס', שנחשב למגזין האיכותי ביותר באותה התקופה, פרסם רק ארבעה גליונות לפני ששבק חיים.
טרזן הישראלי
אך בזמן שירחוני המדע הבדיוני לא הצליחו למשוך אליהם קוראים, נציגים אחרים של הז'אנר דווקא זכו להצלחה מכובדת מאוד.
גיבורי-על כמו פלאש גורדון וטרזן היו מוכרים מאוד לקהל הישראלי, אם באמצעות המילה הכתובה או כמו במקרה של טרזן, דרך הקולנוע. השחקן ג'וני וייסמילר שגילם את דמותו הקולנועית של טרזן היה כוכב מפורסם במחוזותינו. היו הוצאות הספרים שביקשו לנצל את הפופולריות של גיבורי-על אלה, ולכל אורך שנות החמישים והשישים הופיעו בישראל חוברות כיס רבות שהוקדשו לאותם גיבורים מיובאים ונכתבו על ידי סופרים ישראלים.
שנות החמישים והשישים היו ימי הזוהר של חסמב"ה ודני-דין הרואה ואינו נראה, ואין פלא אם כן שגם חלק מגיבורי-העל הזרים נאלצו להתגייס לטובת המאמץ המלחמתי. טרזן, למשל, היה חבר בארגון ההגנה ואפילו נלחם במצרים בתעלת סואץ... בסוף הספר 'הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ שלמה', שבמהלכו טרזן מסייע לחבורת ילדים ישראליים להלחם בסוחרי עבדים סעודים, הגיבור השרירי מתאהב כל כך בישראל הצעירה עד שהוא מחליט להביא לכאן את זוגתו ולהקים כאן משפחה. התנאי היחיד שהוא מציב הוא שנשתול כאן יערות נוספים... בכל זאת, טרזן, אתם יודעים.
הגיבורים המיובאים זכו כאן להצלחה אדירה: על טרזן, למשל, נכתבו כאלף סיפורים שונים, עובדה שהופכת אותו לדמות הספרותית שהופיעה בהכי הרבה ספרים בעברית אי פעם… הצלחה זו הובילה ליצירתו של גיבור חדש: לא טרזן המקורי שהחליט לייבש ביצות עם החלוצים שלנו, כי אם גרסה חדשה וישראלית למהדרין - "דן טרזן".
"[אלי] דן טרזן היה באמת גרסת הסוכן הישראלי של טרזן. ילד ישראלי שמתרסק בגונג'ל, התינוק שגודל בידי קופים. מגלה שהוא ישראלי הולך ברגל למצרים ממש בעיצומה של המלחמה. עוזר לכוחותינו. סוכן ישראלי, גם נלחם ביצורים בחלל, מתחת לאדמה, ברוצח שקורא מחשבות. וזו הייתה סדרה ברמה סבירה אבל לא יותר מדי. תשובה ישראלית לטרזן. אפילו סופרים מאד מעניינים שכתבו סיפורי טרזן, עמוס קינן, פנחס רוזן שבמשך 20 שנה כתב את כל סיפורי הקומיקס, שרגא גפני שנפטר שכתב פה ושם טרזן. בישראל היה עניין עצום בטרזן."
חלק מעלילותיהם של טרזן ודן-טרזן נחשבים למדע בדיוני במלוא מובן המילה, וכללו את כל האלמנטים המוכרים של הז'אנר. טרזן, למשל, נלחם לא פעם בחייזרים שפלשו לכדור הארץ מהחלל החיצון, במדענים מטורפים שמנסים להשתלט על העולם ומפלצות בסגנון גודזילה. דן-טרזן חשף תרבות תת-קרקעית של מפלצות קדומות, עצר פלישה תת-מיימית של חייזרים מסוכנים ואף המריא לכוכבים אחרים בחללית שנבנתה - איך לא - בידי קבוצת ילדים ישראליים גאוניים. במידה רבה, אלו היו סיפורי המדע הבדיוני הכמעט יחידים שאליהם נחשפו הקוראים הישראלים.
במקרה מעניין אחד התטשטש הגבול בין המדע הבדיוני ובין המציאות.
הסופר זאב גלילי, גם עיתונאי במקצועו, כתב את הסיפור: 'דן טרזן והפושע הנאצי'. בסיפור רודף מלך הג'ונגל הישראלי אחר פושע מלחמה נאצי בשם רודולף טייכמן, לוכד אותו ביערות העבותים של ארגנטינה ומביא אותו למשפט בישראל.
טייכמן... ארגנטינה... נשמע לכם מוכר? לא במקרה. זמן קצר קודם לכן נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה בידי חולייה של המוסד, וזאב גלילי ידע כמה מהפרטים על הפרשה המסעירה - אך לא היה יכול לפרסם אותם כפי שהם בשל מגבלות הצנזורה. על כן הוא החליט לפרסם אותם כסיפור 'בדיוני', במרכאות. כדי להבהיר את הנקודה לקוראים שאולי פיספסו אותה, תמונתו של 'רודולף טייכמן' שהופיע על כריכת הספר הייתה, למעשה, תמונתו של אדולף אייכמן...
"[רן] (צחוק) מדליק...אבל ברצינות, בינינו, זה לא קצת פטתי שאימצנו וחיקינו את הגיבורים האלה?
[אלי] למה?
[רן] בכל זאת, לא היו פה מספיק סופרים כדי להמציא גרסא ישראלי מקורית?
[אלי] המציאו- דן טרזן..
[רן] לא, משהו חדש..לא טרזן
[אלי] היתה סדרה מד"ב על קפטין יונו, ילד בחלל, אלי שגיא שהתפרסם בגלל אמי הגנרלית. היו פה ושם מד"ב, אני מסכים איתך... טרזן כמו נראה מקרה מיוחד במינו. למה לא היו ישראלים? זו שאלה תשובה מסובכת. איך שהוא בז'אנר הזה זה נראה מתאים לילדים ושוליים ואולי חשבו שגיבורים כאלה אם יהיו מיובאים מחו"ל יש להם סיכוי לזכות בהצלחה. ואם יהיו מקוריים לחלוטין... רצו משהו..."
הכנענים
עובדה מעניינת היא שרבים מהעורכים, הכותבים והמתרגמים שפעלו בז'אנר המדע הבדיוני באותם הימים - אלה ששמותיהם האמיתיים ידועים לנו, בכל אופן - היו שייכים לתנועה אידיאולוגית בשם 'העברים הצעירים', או בשמה השני - 'הכנענים'. יונתן רטוש, שכאמור פרסם את ספר המד"ב הראשון בישראל, היה ממקימי התנועה וחברים נוספים בה כגון עמוס קינן, אהרון אמיר ואחרים כתבו והפיקו את סיפורי טרזן וחוברות הכיס האחרות.
בבסיס האידיאולוגיה של תנועת 'הכנענים' הייתה האמונה ש'צבר' ו'יהודי' הם שני דברים שונים ואינם קשורים זה לזה. "הישראלי החדש" צריך להתנתק מהיהדות הגלותית של האידיש והשטריימל ולאמץ לעצמו שפה חדשה, מנהגים חדשים וזהות חדשה. את מקום הקשר אל היהדות בגולה, תפס הקשר אל העמים שחיו בארץ ישראל וסביבתה בתקופת כנען. הספרים, השירים והפסלים שיצרו חברי התנועה עשירים במוטיבים שלקוחים מהאמנות האשורית, הבבלית והמצרית. אחת הדוגמות הבולטות לסוג זה של אמנות הוא הפסל המפורסם בתל-חי, 'האריה השואג', שנוצר בהשראת תבליטים אשוריים.
משקלם היחסי של חברי תנועת הכנענים בקהילה הזעירה של המדע הבדיוני בישראל באותה התקופה היה גבוה מאוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהתנועה הכנענית לא זכתה להצלחה גדולה בקרב הציבור הרחב. מדוע נמשכו חברי התנועה למדע הבדיוני ולגיבורי-העל? ייתכן והסיבה לכך הייתה קשורה לרצונם להתנתק מהתרבות היהודית-גלותית ולאמץ זהות מודרנית וחדשה. טרזן, לדוגמה, היה בעיניהם מודל ל'צבר האידיאלי': חסר פחד, חזק ומחובר בקשר הדוק ליערות ולאדמת ארצו. דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית של התוכנית ומי שמחזיקה בתואר שני בספרות, ציינה בפני שהלך הרוח הזה היה נפוץ גם בתחומים אחרים של הספרות, ולא רק במדע הבידיוני. רוב היצירות שתורגמו לעברית בתחילת המאה העשרים עברו תהליך של "ייהוד": למשל, היו גם "רם ויעל"- המקבילה העברית לרומאו ויוליה, ו"איתיאל הכושי" שהיה הגרסא המקומית לאותלו השייקספירי.
"[אלי] וגם הדמויות האלה, הם התעניינו בעתיד, במד"ב, בדמות של טרזן. טרזן נראה להם מעין גלגול, סמל של היהודי החדש שהם רצו אותו, יכול להיות. הייתה להם השפעה גדולה מאוד, אפילו לא פורפו' על כל התרבות שצמחה על הפופורית, טרזן, כן הייתה השפעה גדולה מאוד."
בשנות השישים דעכה התנועה הכנענית ונעלמה. עם או בלי קשר, דעכה גם הפריחה שהתחוללה במדע הבדיוני הישראלי: ספרי מדע בדיוני כמעט ולא יצאו לאור, ולא נעשו נסיונות נוספים ליזום מגזינים.
אך במחצית השניה של שנות השבעים חזר המדע הבדיוני לפרוח ולשגשג. ייתכן והסיבה לכך היא התפנית שחלה בספרות העברית בכלל, שהחלה לתת במה לקולות שוליים אחרים בחברה הישראלית כמו הספרות המזרחית, ההומוסקסואלית והפמיניסטית. בנוסף, שטף של סרטים וסדרות מדע בדיוני הציף את המסכים המקומיים, כדוגמת "מפגשים מהסוג השלישי" שעלה לאקרנים ב-1977 וזכה להצלחה רבה, טרילוגיית "מלחמת הכוכבים", "מסע בין כוכבים" ו"סטיב אוסטין - האיש ששווה מליונים" בטלוויזיה, ועוד. הפריחה השתקפה גם בעולם ספרות: אם בשנת 1977 התפרסמו בישראל שמונה ספרי מד"ב מתורגמים, ב-1979 כבר יצאו לאור חמישים ושבעה ספרים. בפעם הראשונה היו מוכנות גם הוצאות ספרים גדולות ומוכרות לפרוש את חסותן על המדע הבדיוני: הוצאת 'מסדה' ו'עם עובד', למשל, הוציאו סדרות של ספרי מדע בדיוני שהופקו באיכות גבוהה ובסטנדרטים המקובלים גם בספרים מז'אנרים אחרים. את רבים מספרים אלה ניתן למצוא עדיין על מדפיהם של חובבי הז'אנר.
מדורת השבט
'פנטזיה 2000', שיצא לאור בסוף 1978, היה חלק מאותה פריחה של מדע הבדיוני בישראל ותזמון, כמו שאומרים, הוא הכול בחיים. הנה, שוב, אהרון האופטמן.
"[אהרון] ואז גם פנטזיה 2000 הופיעה על הבמה בחנויות הספרים והגליון הראשון נחטף, פשוט נחטף. השמועה עברה מפה לאוזן כי לא פרסמנו מודעות, אבל חובבי המד"ב הפיצו וזה נמכר לא רע.
[רן] הגיליו הראשון שיצא, כמה מכר?
[אהרון] בסביבות 6000 עותקים שזה היה המון במושגים של 1978. להערכתי שני מיליון פחות מהיום. זה נחשב להצלחה גדולה כשמגזין חדש לא בספורט ולא בסקס וכו' מצליח למכור 6000. אבל זה היה רק הגיליון הראשון (צחוק)."
בשנותיו הראשונות היו ל'פנטזיה 2000' כ-2500 מנויים קבועים, ועוד כ-2000 גליונות שנמכרו בכל חודש בחנויות. קבוצת קוראים זו, ובמיוחד מי שעשו מנוי למגזין, היו במידה רבה 'הגרעין הקשה' של חובבי המדע הבדיוני בישראל. היום, בעידן האינטרנט, קל למצוא וליצור קהילות וירטואליות סביב כל נושא שבעולם אבל אז, באותם ימים, 'פנטזיה 2000' היה מעין 'מדורת שבט', מקום מפגש שבו מצאו אנשים בעלי דעות ותחומי עניין דומים לשלהם. כבר בגיליון השני של המגזין, למשל, התפרסם מכתב ראשון מקורא שהיה מעוניין להקים מועדון שיעסוק במדע הבדיוני וחיפש חובבים אחרים באזורו.
במערכת העיתון היו מודעים לתפקידו החשוב של 'פנטזיה 2000' ביצירת קהילה מגובשת של חובבי המדע הבדיוני, וראו במגזין - כפי שנכתב במפורש באחד הגליונות המאוחרים יותר - כבטאון ש"הוקם על ידי חובבי מד"ב למען חובבי מדע בדיוני". בהתאם לרוח זו הרבה המגזין לדווח ולעקוב אחר כנסים, מפגשים ואירועים שנערכו בכל רחבי הארץ. במגזין גם הרבו להעזר במתנדבים מקרב הקהילה. למשל, בגיליון מס' 23 הופיעו קריקטורות של אמן ישראלי צעיר בשם אורי פינק - כן, ההוא מ'זבנג'. מאייר נוסף של המגזין זכה לפרסום מאוחר יותר, אם כי בנסיבות מעט שונות: היה זה ויקטור אוסטרובסקי, סוכן המוסד שערק לחו"ל.
אבל תפקיד 'מדורת השבט', כפי שגילו אנשי 'פנטזיה 2000', הציב בפניהם גם דילמות לא פשוטות. בארצות הברית היוו ירחוני המדע הבדיוני קרש קפיצה לסופרים מתחילים. כמעט כל סופרי המדע הבדיוני הגדולים של אמצע המאה העשרים - מאייזיק אסימוב ועד רוברט היינלין - עשו את צעדיהם הראשונים בז'אנר בכתיבת סיפורים קצרים למגזינים. ב'פנטזיה 2000' היו מודעים מאוד לתפקיד החשוב של המגזין שלהם בעידוד היצירה המקורית, אבל במדינה קטנה כישראל מספר הסופרים המוכשרים מצומצם, מטבע הדברים, ועובדה זו השתקפה גם בסיפורי המדע הבדיוני המקוריים.
"[אהרון] הדבר היותר בעייתי היה סיפורי המקור כי פה עודדנו אנשים לכתוב, והוצפנו בכמויות אדירות לא בדיוק ראויים לדפוס. פה הייתה בעיה כי מצד אחד רצינו שאיפה שלא ייצא גיליון ללא אף סיפור ישראלי - בכל זאת עיתון ישראלי בעברית, חשבנו שחשוב גם בגלל זריקת עידוד לאנשים שרוצים לכתוב מד"ב. היום יש אינטרנט וכו', יש הרבה יותר אפשרויות אז לא היו הרבה, לכן חשבנו שאנחנו צריכים למלא את החלל. לפעמים הייתה בעיה ולכן פה ושם השתחלו סיפורים מקורים ברמה שלהם היו יותר נמוכים מהמתורגמים למרות שאני חושב שהיו כמה ממש טובים ואני לא ממש מצטער על החומר המקורי שפורסם."
ההתנגדות לסיפורים מקוריים הגיעה, במקרים מסויימים, גם מהקהל עצמו: היו קוראים שהתלוננו על אכותם הגבולית של הסיפורים המקוריים, ודרשו להעדיף תוכן מתורגם ואכותי יותר. אף על פי כן, ב'פנטזיה 2000' לא נרתעו. כך נכתב בגליון מס' 18, בפברואר 1981:
"למרות הביקורת שהביעו רבים כלפי סיפורי המד"ב הישראליים, לא יעלה על הדעת שכתב-עת ישראלי למד"ב לא יפרסם את פרי עטם של סופרים וחובבים מקומיים, ולא ינסה לעודד בכך את צמיחתם של כשרונות חדשים. אמנם רק אחוז קטן מבין מאות הסיפורים שהגיעו אלינו עד כה זכה להגיע לדפוס, אך מבין אלה שפורסמו היו אחדים שלדעתנו היו עשויים להתפרסם גם על דפי כל אחד מכתבי-העת הרציניים בחו"ל. לכן, מי שעדיין מהסס ותוחב את דפיו המצהיבים למגירה – ישלוף נא אותם החוצה וישלח לנו!"
למרות התהודה הרבה שלה זכה 'פנטזיה 2000' בקהילת המד"ב הישראלית ונתוני המכירות המרשימים, מצבו הפיננסי של המגזין היה רעוע מאד כבר מראשיתו. במידה רבה תרמה לכך העובדה שאף אחד מהחבורה שהקימה את פנטזיה 2000 לא הגיע מעולם העיתונות, ולאיש מהם לא היה ניסיון בהוצאה לאור.
"[אהרון] היינו לחלוטין בורים בכל נושא ההוצאה לאור. בחכמה לאחור זה היה מזלנו כי אלו היינו אז יודעים על נושא ההוצ"לא את מה שידענו כבור שנתיים מאז שהתחיל, קרוב לוודאי שהוא לא היה מתחיל.
אתן לך דוגמה למה שלא ידענו, מה שכל בר דעת אמור לדעת אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון. עיתון מודפס קם ונופל על פרסום. יכול להיות כמה שרוצים באכות נפלאה אבל הוא לא יוכל להתקיים ללא פרסום שיכניס או יכסה אחוז נכבד מההוצאות, אחרת זה יצטרך לעלות כל כך הרבה שאנשים לא יקנו אותו. את זה בתחילת הדרך לא ידענו. ואני חוזר אם היינו יודעים גם הגיליון הראשון לא היה יוצא לאור.
[רן] אמרתם שלא היה ניסיון - אלו הוצאות הפתיעו אתכם?
[אהרון] בעיקר עלויות ההפצה. מהר למדנו את השיעור הקשה שרוב הכסף הולך למפיץ וזה אחוזים מטורפים. לא זוכר המספרים, אבל עשרות אחוזים מההשקעה יותר מאשר נייר, דפוס, יותר מאשר חברי המערכת שלא קיבלו משכורת. יותר מכל אחרת. המפיץ למעשה הוא האדם היחיד שמרוויח מהעיתון לא משנה כמה נמכר כי הוא מפיץ אותו."
בתחילת שנות השמונים החלה מתסמנת דעיכה במספר הקוראים, ומספר המנויים הלך וקטן בכל חודש. מגמה זו לא הייתה ייחודית ל'פנטזיה 2000' בלבד: גם בענף הספרים נרשמו האטה במכירות ספרי מדע בדיוני. לאן נעלמו הקוראים? מי יודע. אולי האשם הוא מצב הרוח הלאומי, שלא היה מרומם במיוחד באותה התקופה בגלל האינפלציה הגואה ומלחמת לבנון.
"[אהרון] מהרגע שהחלטנו להקים את העיתון חשבנו לתומנו שעם הזמן גם נצליח להרוויח משהו ממנו. לא נתעשר אבל לפחות להכניס משכורת קטנה."
כל מי שהיה מעורב ב'פנטזיה 2000' עשה זאת בהתנדבות וללא תמורה - אך כשהחלה הירידה במכירות נגוזה גם התקווה שהמגזין יהפוך לרווחי בעתיד הנראה לעין.
"[אהרון] בקיצור, אמ... גם הייתה תקופה ארוכה של ירידה במכירות. ראינו מעגל סגור פחות כסף פחות נכונות לעבוד, נכשל במאמץ הגדול להוציא מדי חודש גליון בזמן. כעבור חודשיים, קונים מאבדים אמון, קונים פחות."
ב-1981 החליט אלי טנא, שכזכור מכר את מכוניתו כדי לממן את המגזין החדש, לפרוש מהעניין. הוא מסר את 'פנטזיה 2000' לידיה של הוצאה בשם 'היפריון', תמורת הבטחה שמנויי המגזין ימשיכו לקבל את הגליונות ששילמו עבורם.
"[אהרון] אז אני אמרתי שאני מוכן להיות העורך בתנאי שאני מקבל משכורת. הייתי חוצפן - לא מרוויח, מול חדש, אני רוצה להמשיך בתנאי משכורת, לא עתק, משהו. אכן קיבלתי משכורת במשך כמה חודשים. הזמן היחיד, עד שאמרו קשה, הפסיקו המשכתי עוד קצת עד שנשברתי.
[רן] למה נשברת?
[אהרון] כי רוח ההתלהבות וחדוות היצירה זה נחמד במשך זמן מסוים שיש לו סוף. זה מה שקורה בד"כ. גם אני נמאס לי ועזבתי. עבדתי עם גבי פלד, אחר כך עמנואל לוטם עוד כמה גליונות, עד שבסוף זה שבק חיים, מה לעשות. אבל מדברים 6 שנים אחרי הראשון.
[רן] הרגשתם שנכשלנו?
[אהרון] במידה מסוימת נכשלנו, כי החלום היה שהעיתון יתקיים הרבה שנים. שש שנים זה הרבה יותר מכל קודם, אבל לא מספיק. הייתי מאושר אם היה קיים עד היום."
'פנטזיה 2000' נסגר סופית בשנת 1984, אחרי שש שנות פעילות, ארבעים וארבעה גיליונות ולמעלה מ-400 סיפורים ומאמרים מתורגמים ומקוריים.
בשנים שחלפו מאז, יצאו לאור עוד מספר ירחוני מדע בדיוני ישראליים כגון 'חלומות באספמיה', 'מרקורי' ו-'הממד העשירי'. אף אחד מהם לא זכה להצלחה דומה לזה של 'פנטזיה 2000', הן מבחינת מספר הגליונות שראו אור הן במספר הקוראים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נסגרו בשלב זה או אחר.
דעיכת המד"ב
מה היה בו, ב'פנטזיה 2000', שהיה חסר במגזינים המאוחרים יותר?
ברור שהסיבה אינה נעוצה באכות הטכנית שלהם: כל המגזינים המודרניים הודפסו על נייר אכותי, והאיורים שעל כריכותיהם היו נפלאים. קשה להשוות, אבל סביר להניח שגם אכות הסיפורים שהופיעו בהם לא נפלה במידה משמעותית מאלו שהופיעו בפנטזיה 2000. ייתכן שאנחנו צריכים לחפש את התשובה במקום אחר, ואולי אפילו מחוץ לישראל עצמה.
ירחוני המדע הבדיוני המודרניים נולדו בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, ובמשך עשרות שנים זכו להצלחה גדולה: בשיאם, היו מגזינים שנהנו מקהל של מאה אלף מנויים ויותר. כיום, עם זאת, המצב שונה לחלוטין. מספר המנויים צנח באופן חד, עיתונים רבים נסגרו, ולמגזין המוצלח ביותר של הז'אנר- Analog Sciene Fiction and Fact – היו בשנת 2008 פחות משלושים אלף מנויים.
מפתה לומר שהאינטרנט הוא זה שהרג את המגזינים המודפסים: הרי עיתוני נייר מכל תחום, ולא רק של מדע בדיוני, סובלים בשנים האחרונות בירידה משמעותית בתפוצה וברווחים. אך במקרה הספיציפי שלנו, כנראה שזו אינה הסיבה, או בכל אופן לא הסיבה היחידה: הצניחה במספר המנויים לירחוני המד"ב החלה עוד בשנות השמונים, הרבה לפני עידן האינטרנט.
אם כן, מה גורם לדעיכת המדע הבדיוני? הפנתי את השאלה הזו לאלי אשד, חוקר התרבות.
"[רן] זה רק ישראלי?
[אלי] כלל עולמי. כיום יש מגזין אחד מודפס בשם 'לפריקון' שהוא יותר פנטזיה מאשר מד"ב. כפי שאמר העורך רמי שלהבת במגזין שלי יקום תרבות: הקוראים מתעניינים בפנזטיה יותר.
הספרים המצליחים ב-10 השנים האחרונות יותר פנטזיה כמו פוטר. כל חנות ספרים יש המוני ספרי ערפדים וכו'. אי אפשר למצוא כמעט מד"ב. יש יוצאי דופן- משחקי הרעב בקולנוע והוא באמת מד"ב. רוב הספרים הם בלי חוכמה פנטזיה. ילדים קוראים היום פנטזיה. מה זה יותר על הטעם שלהם כשיהיו ילדים? אנשים התעניינו במד"ב כשהיו ילדים - היום אין כאלה לילדים. רק קוסמים ומכשפות.
[רן] אתה חושב שזה דבר רע?
[אלי] בוא נאמר שאני לא מוצא הרבה סיבות להתלהב מזה.
[רן] אני יודע שאני סוטה... למה אתה חושב שהפנטזיה שונה או פחות מוצלחת?
[אלי] משום שהיא מעוניינת את הקוראים לדרך חשיבה כישופית. כוחות על טבעיים. המד"ב מעודד לחשיבה רציונלית במדע וטכנולוגיה. פנטזיה אומרת שיש מכשפות... נכון שאנשים יודעים שזו פנטזיה ולא צריך לקחת ברצינות, אך זה כן מחלחל. היום ילדים בביה"ס מאמינים בכישוף. היום זו עובדה - יותר אנשים במערב שמאמינים באמונות טפלות מאשר שהיו באנגליה לפני מאה שנה."
אחרי שנסגר 'פנטזיה 2000' פנו חבורת מקימי המגזין איש איש לדרכו. אלי טנא פתח משרד פרסום, ודודי לרר נסע לארצות הברית. אהרון האופטמן לא התרחק יותר מדי מהמדע הבדיוני: בשנת 1996 היה ממקימיה של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, וכיום הוא מספק תחזיות טכנולוגיות לגופים כמו האיחוד האירופי. 'פנטזיה 2000' הפך עבורם לזיכרון רחוק... אך באופן מפתיע, נותר בזכרונם של קוראים רבים.
"[רן] מתי התחלת להבין, שאנשים מתגעגעים לפנטזיה?
[אהרון] אממ... אנחנו התגעגענו (צחוק). חברי המערכת. חברים שלנו התגעגעו. התחלתי להבין ממש רק כעבור הרבה שנים כאשר כבר האינטרנט נכנס ופתאום שמעתי על הסריקה של הגליונות הישנים להעלות לרשת, פרו' פנט' 2000, ורד טוכטרמן, פעילה באג'ו למד"ב. בכל מיני הזדמנויות ברשת הזכירו את העיתון עם נימה מאד חזקה של נוסטלגיה. אז הבנו. כל כמה חודשים הייתה הפתעה קטנה, חנות באיזה מקום שולף הצ'ק נותן למוכר - ומסתכל על השם, רגע רגע... אתה היית משהו 2000... צוחקים. שנים אחרי העיתון. גם נחמד."
בעקבות דרישת הקהל החליטו האופטמן ואלי טנא בשנת 2008 להפיק גיליון מיוחד של 'פנטזיה 2000' לכבוד 30 שנה לצאת הגיליון הראשון: לא גיליון 'חד פעמי', כי 'גיליון של פעם בשלושים שנה', כפי שהאופטמן וטנא הגדירו אותו בחיוך. גיליון זה, ארבעים וחמישה במספר, הכיל סיפורים חדשים של כותבים ישראלים כמו לביא תדהר, יבשם עזגם ושמעון אדף.
"[אהרון] שוב מי שנשא על כתפיו היה טנא שאמר לא חושב על הרווח, בטוח נפסיד, רק כיף. היה כיף גדול להוציא. יש לנו כמות לא קטנה שאפשר למכור. מי שרוצה יכול.
[רן] איפה?
[אהרון] למשל, ידידי הטוב אלי הרשטיין, בעל 'ינשוף' ברעננה. שהיה אגב חלק בימי פנט' היה אז בן 14 שהגיע למערכת צריכים עזרה, אמרנו כן תסחוב... (צוחקים). אנחנו חברים טובים עד היום. הוא מוציא ספרי מדב לאור 'מובי דיק'. הוא אחד מאלה שבניגוד אלי המשיך להיות פעיל כל השנים בתחום המו"ל בצורה זו או אחרת. מי שרוצה לקנות את 45 יכול למצוא שם."
אפילוג
"[רן] שאלה לסיום - מה היה הרגע שאתה הכי זוכר?
[אהרון] צרוב לי משהו שהוא לא ארוע אחד פעמי, אבל ניגוד טוטלי למה שמכירים היום בתחום המול. לכתוב בכתב יד ושמישהו יקליד במכונת כתיבה של פעם, או ישר במכונת כתיבה. אחר כך לעשות הגהות בטיקפס, לנסוע באוטובוס לבית דפוס שעושה דוגמא שכחתי לוחשים לי לינוטייפ (צחוקים) וכשיש שגיאה בעמוד עשרים צריך את כל העמוד לסדר מחדש... מטורף לחלוטין באיזה קלות נעשים דברים בלי לצאת מהבית.
דבר שני, זה כל הסביבה החברתית שהתלוותה ליצירת העיתון. לי אם העיתון נתן לי משהו בחיים מעבר לכיף של הגיליון החדש, הקשר עם האנשים שאיתם עבדתי והמעגל של אנשים שהכרתי בזכות העיתון בהשוואה למעגל הקודם, בשבילי ממש מהפך. דבר שנשאר עד היום, הכרויות שבלי העיתון לא הייתי מגיע להכיר. על זה אני אסיר תודה לחברים שהרימו את הפרוייקט כי נשאר משהו לכל החיים. העיתון עצמו זיכרון רחוק, אבל חברים הם חברים."
'פנטסיה 2000', אם כן, לא הפך אף אחד לעשיר - ואפילו ההפך - אבל אולי את הרווח מהמגזין הייחודי הזה אי אפשר למדוד בכסף. אהרון האופטמן הרוויח חברים חדשים. קוראי המגזין - כמוני, כפי שאולי כבר ניחשתם - נחשפו לרעיונות מרתקים ולאופקים חדשים, ואולי חשוב מכל, 'פנטזיה 2000' תרם לגיבושה של קהילת חובבי המדע הבדיוני ולעיצובה, ובזכותה אנחנו נהנים היום מפסטיבלים כדוגמת 'אייקון', למשל.
ייתכן וימי הזוהר של המדע הבדיוני חלפו ועברו להם, ואין לדעת אם יחזרו - אבל לי, באופן אישי, אין ספק שהז'אנר הזה לא ייעלם לגמרי. תמיד יהיו אנשים שאכפת להם מהמדע הבדיוני. ולפעמים... אולי, אפילו, קצת יותר מדי...
"[אהרון] זה מזכיר לי... (צחוק) זה מזכיר לי משהו שהיה המון שנים אחרי זה, לא יאמן. הרבה שנים אחרי שהעיתון לא התקיים, יום אחד אני מקבל טלפון בערב, מבן אדם שלא מכיר. אומר לי שלום, אתה היית עורך... תגיד לי, למה בגיליון מספר 23 כתוב שהמשך הסיפור.... ולא היה בגיליון אחרי זה. איזה מין קשקוש, ואני די המון לוקח לי זמן. אדוני, אתה יודע כמה שנים, משהו כמו 20 ומשהו שנים. (צחוק שלי). אז מה? (אולי הוא לא היה מעודכן פשוט, אני צוחק)."
תגובות
אין תגובות עדיין. אפשר להיות הראשונים להגיב.