על ההיסטוריה של השמות

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק א' - שמות משפחה

כפי שאתם ודאי יודעים, עושים היסטוריה היא חלק מרשת של פודקאסטים - "רשת עושים היסטוריה". מדי פעם אנחנו משיקים תוכנית חדשה ברשת, ואחת השאלות הראשונות שעולה על הפרק היא, מטבע הדברים - איך נקרא לפודקאסט החדש? כמעט תמיד המגיש או המגישה מתחבטים קשות בשאלה הזו: אולי השם הזה, אולי השם ההוא, אולי המאזינים לא יאהבו שם כזה או שם אחר… שעות של דיונים והתלבטויות.

אני, מצידי, תמיד אומר למגישים שזו לא החלטה כל כך קריטית! שם הוא רק שם. בהתחלה הוא יכול להשמע מגניב או משונה או מוזר - אבל אחרי שאנחנו מתרגלים אליו, אנחנו בדרך כלל מפסיקים לחשוב עליו. שיאומי, נייקי, טויוטה - יכול להיות שכשמעתם את השמות האלה בפעם הראשונה חשבתם לעצמכם 'איזה שם משונה ובלתי שגרתי!', אבל מאז אמרנו ושמענו אותם כל כך הרבה פעמים, שהשמות הללו הפכו ללאיותר מאשר צלילים. מי מאיתנו זוכר ששיאומי, בסינית, הם קבוצה של דגנים חד-שנתיים בעלי זרע קטן, נייקי היא אלת הניצחון היוונית, ול'טויוטה' אין בעצם שם משמעות והיא נבחרה כיוון שאפשר לכתוב אותה ביפנית באמצעות שמונֶה משיכות מכחול, ושמונה הוא מספר מזל בתרבות היפנית. זה לא חשוב. שם הוא רק שם, לא?

אבל אם להיות כן לרגע, זה לא באמת נכון. אם שם הוא רק שם, אז למה אני ואשתי התלבטנו שבועיים בכל פעם שהיינו צריכים לבחור שם לילד חדש שנולד לנו? היו שמות מגוחכים לגמרי שאשתי הציעה שאני נעמדתי על הרגליים האחוריות ולא הסכמתי לקבל בשום פנים ואופן! והיו, כמובן, שמות שאני הצעתי והיא לא הייתה מוכנה לשמוע - למרות שתכל'ס, אני לא מבין מה רע בגנדלף.

בני אדם מייחסים חשיבות רבה לשמות שלהם - ובפרק זה ננסה לפצח את המנגנונים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים שקובעים אילו שמות פרטיים ושמות משפחה אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו ומעניקים לאחרים. דרך השמות גם נקבל הצצה מנקודת מבט בלתי שגרתית אל ההיסטוריה שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים.

רעיון חדש

שורשיו של הנוהג לתת שמות פרטיים לבני אדם עתיקים וחבויים בערפילי הזמן. כל מה שאנחנו יודעים לומר הוא שמתן שמות פרטיים הוא מנהג אוניברסלי שקיים בכל התרבויות האנושיות, ושכבר בלוחות הטין הקדומים ביותר שנחשפו במסופטמיה - חמשת אלפים שנה לפני הספירה לערך - הופיעו גם שמותיהם של האנשים שכתבו אותם.

הסברה המקובלת, עם זאת, שבתקופות העתיקות היו לאנשים רק שמות פרטיים. לעיתים נתווספו לשם הפרטי גם כינוי תיאורי - למשל, למשל, אחשוורוש מלך פרס או אלכסנדר הגדול - או תוספת שמציינת את שם האב - 'יהושע בן נון' - אבל אלו לא היו 'שמות משפחה' כפי שאנחנו מבינים אותם כיום, והם לא עברו מדור לדור. ההשערה הזו מבוססת על המקורות ההיסטוריים שברשותנו אבל יש בה גם הגיון: עבור האזרח הרגיל, העולם הקדום היה עולם מצומצם בהרבה מכפי שאנו חווים אותו כיום. הערים והכפרים היו קטנים והתחבורה ביניהם קשה ומפרכת, כך שברוב המקרים סביבתו הקרובה של אדם הכילה רק כמה מאות שכנים, מכרים ובני משפחה. בתנאים שכאלה, שם פרטי הוא בדרך כלל די והותר ואנשים לא חשו צורך להוסיף לעצמם או לילדיהם שמות נוספים. זו הסיבה שאנחנו מכירים את חכמי יוון הקדומה, למשל, אך ורק בשמם הפרטי: אריסטו, סוקרטס ואפלטון, למשל.

פה ושם היו גם יוצאים מן הכלל, כמובן. הסינים נתנו לעצמם שמות משפחה כבר לפני מספר אלפי שנים, וגם לחלק מהרומאים היו שניים ואפילו שלוש שמות: למשל, גאיוס יוליוס סיזר. אבל ברוב המקרים מדובר ביוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: תופעות תרבותיות מקומיות. במקרה של הרומאים, למשל, הנוהג של ריבוי שמות החל להעלם עם חדירתה של הנצרות, ופסק כליל לאחר קריסתה של האימפריה.

הרעיון של שמות משפחה - דהיינו, שמות שמזוהים עם משפחה סצפיפית ועוברים מדור לדור - הוא רעיון חדש יחסית בתרבות האנושית, פחות מאלף שנים בסך הכל. מקורו באירופה, והוא הופיע באנגליה ובאירלנד בסביבות המאה האחת עשרה. כמו כל מנהג חדש, גם הוא לא נתקבל על ידי כולם באותו הזמן. למשל, אנחנו יודעים על אציל מאותה התקופה, רוג'ר דה מונטגומרי, שהיו לו חמישה בנים - ורק שניים מהם המשיכו לשאת את השם 'דה מונטגומרי'. שלושה בחרו לעצמם שם משפחה אחר או שהעדיפו להשאר עם שם פרטי בלבד. במאות השנים הראשונות, שמות משפחה היו נפוצים באופן כמעט בלעדי בשכבות האצולה, אולי מכיוון שבאורח מסורתי אצילים רבים נהגו להוסיף לשמם הפרטי גם את שם המקום בו החזיקו אדמות - והוספה של שם משפחה היא מן הסתם רעיון לא רע כשהמשפחה שלך עשירה ומפורסמת.

מהאצולה, הלכו שמות המשפחה והתפשטו מטה בסולם המעמדות. הסוחרים אימצו את הרעיון מהר יחסית, כנראה מתוך רצון להידמות למעמדות הגבוהים יותר - אבל אצל האיכרים הפשוטים זה לקח הרבה יותר זמן. רוב האיכרים היו ואסלים - דהיינו, משועבדים לאדמותיו של האציל ששלט בהם - ולכן לא הרבו לעזוב את הכפרים בהם חיו. רק במאה ה-15 היו לרוב האירופאים שמות משפחה, וגם אז - היו אזורים נרחבים שבהם לא תפס המנהג הזה אחיזה. רבים מהסקנדינביים, למשל, נוהגים עד היום לתת לילדיהם שמות פטרונימיים: שמות המתייחסים לאביו של הילד, כמו בדוגמא של יהושע בן נון שנתתי מקודם. שמה המלא של הזמרת האיסלנדית ביורק, למשל, הוא ביורק גומונדסדוטיר (Björk Guðmundsdóttir): מילולית, 'ביתו של גומונדור'.

ובכל זאת, מה הביא את האירופאים לאמץ לעצמם שמות משפחה, אחרי אלפי שנים שבהם לא חשו צורך לעשות זאת? אנחנו לא יודעים בוודאות: רק מעט מסמכים היסטוריים שרדו את שיני הזמן מאותה התקופה. עם זאת, המחקר המודרני מצביע על קשר ברור ועמוק מאד בין מנהגי מתן שמות ותהליכים חברתיים והיסטוריים עמוקים מאד, ומכאן שסביר שהשינוי באירופה הוא תולדה של תהליך שכזה. למשל, המוות השחור - אותה מגיפה אכזרית שהמיתה כשליש מאוכלוסייתה של אירופה במאה ה-14 - יצרה ביקוש גדול לידיים עובדות בחקלאות, ולכן החלישה את שליטתה של שכבת האצולה על הואסלים, שנהנו לפתע מעמדת מיקוח משופרת. האיכרים יכלו להרשות לעצמם ניידות גבוהה יותר, פגשו אנשים רבים יותר משהכירו עד אז בכפר הקטן - ואז, אולי, הצורך בשם משפחה גבר בהתאם.

כינויים

מכיוון ששמות משפחה היו עניין חדש באירופה, האירופאים נאלצו להמציא אותם. מתן כינוי לאדם, בדרך כלל נסיך או מישהו רם מעלה, היה מקובל מאד בימי הביניים - לדוגמא, ריצ'ארד לב-הארי - ולכן אין פלא שהמקור הראשוני והכמעט אוניברסלי לשמות משפחה היו הכינויים (Bynames, בלעז). את הכינויים המקובלים ניתן לחלק לארבע סוגים.

הסוג הראשון, בו נתקלנו כבר, הוא כינוי פטרונימי (דהיינו, על שם האב) או - נדיר יותר - מטרונימי, על שמה של האם. רבים משמות המשפחה הלועזיים המודרניים הם כינויים פטרונימיים שהוסיפו להם סיומות ותחיליות סטנדרטיות - כמו הסיומת son באנגלית (Williamson), הסיומת ski בשפות הסלביות (Wachowski) והתחיליות O האירית (O'hara) ו-fitz הנורמנית (Fitzroy).

המקור השני לכינויים הוא שמות מקומות: למשל, שם המשפחה אטווד (Atwood, כמו שמה של הסופרת מרגרט אטווד, מחברת 'סיפורה של שפחה') מגיע מהכינוי At The Wood, דהיינו - 'מהיער'. המילה At, במקרה הזה, היא גם כן תוספת סטנדרטית שאפשר היה למצוא אותה לצד שם המקום עצמו. מעניין לציין שכינויים המבוססים על שמות מקומות היו רלוונטיים רק אחרי שכבר עזבת את מקום הולדתך ועברת למקום חדש, שהרי אין משמעות ל'מרגרט מהיער' אם כל האנשים שסביבך גם כן מסתובבים באותו היער.

המקור השלישי לכינויים ומהם לשמות משפחה היו שמות מקצועות, כגון סמית' ומילר (נפח וטוחן) ומעמד חברתי (Pope וקינג). כמובן שלא תמיד היית צריך להיות אפיפיור או מלך כדי לנכס לעצמך את הכינויים הללו: סביר להניח ש'קינג' המקורי היה יותר 'יניב המלך' מאשר ריצ'ארד לב הארי. היסטוריונים נעזרים, לעיתים, בשמות המשפחה האלה כדי לזהות מקצועות עתיקים שמאז נעלמו מהעולם. למשל, באנגליה של המאה ה-14 חיו שני אנשים ששם משפחתם היה Floyter. המילה Floyt מגיעה מיורקשייר שבאנגליה, ופירושה סכר - מכאן שייתכן והפלוייטרס היו בעלי המקצוע שהפעילו סכרים באזור הזה.

הסוג הרביעי והאחרון הם שמות חיבה. אני משתמש במושג 'שמות חיבה' במובן הרחב, כי לא בטוח שבכל המקרים היה מדובר על כינויים בעלי משמעות חיובית. למשל, שם המשפחה Falinthewol , שהמשמעות המילולית שלו היא 'נופל אל הבאר' (Fall In the Well). שם המשפחה הזה היה מספיק נפוץ באנגליה של ימי הביניים כדי שנוכל להעריך שאו שכמות לא הגיונית של אנשים נפלו לתוך בארות באותה התקופה - או שמדובר בכינוי כללי יותר, בסגנון 'שלומיאל' או 'ידיים שמאליות.' חלק מהכינויים האלה אולי החלו כבעלי משמעות חיובית, וזכו לתפנית שלילית ברבות הימים - כמו למשל שם המשפחה SmallBehind (מילולית, ישבן קטן) שהיה נפוץ באנגליה במאה ה-14, אבל מאז כנראה שחלה תפנית כלשהי ביחס של האנגלים אל ישבנים קטנים והשם נעלם אל ערפילי ההיסטוריה.

שמות משפחה יהודיים

ומה לגבי היהודים? איך התחולל אצלם המעבר משמות פרטיים לשמות משפחה? על פי הגנאולוג ד"ר פאול יעקבי - שחקר את עברן של מאות משפחות יהודיות ותיקות - לרוב היהודים לא היו שמות משפחה בימי הביניים, פרט לקבוצה מצומצמת מאד, 'אליטה' של כשמונים משפחות, שאחזו בשמות משפחה כבר בשנים 700 עד 1000 לספירה: שאלתיאל, אלפסי, ברדוגו, שמעונידס ועוד. במהלך ימי הביניים הצטרפו למשפחות 'המייסדות' האלה, כפי שכינה אותן יעקבי, משפחות מיוחסות נוספות - ובעיקר כאלה שגורשו מספרד ב-1492: גינצבורג, קורדובה, רוטשילד, תאומים, אופנהיימר, ריבלין ועוד.

שאר היהודים, משושלות קצת פחות מיוחסות, לא מיהרו לחקות את הגויים ולאמץ שמות משפחה. כדי להרחיב על נושא השמות במסורת היהודית, הבאנו לאולפן את הבלשן, הסופר והעיתונאי הותיק, זוכה פרס סוקולוב לעיתונות, ובעצמו בעל שם פרטי לא שגרתי - רוביק רוזנטל. ראיין את רוביק: נתן פוזניאק.

"[רוביק] קודם כל, שמות של יהודים - היסטורית - מאוחרים לשמות של גויים. הסיבה שהיהודים, בקהילות שלהם, לא היו זקוקים לזה. כל אחד יודע מי זה מוטק'ה עם הגיבנת או שורה הקלפטא. מה אתה צריך את שם המשפחה? מקסימום, הבן של."

אבל לקראת סוף המאה ה-18, החלו מדינות רבות באירופה לדרוש ולהכריח את היהודים לקחת על עצמם שמות משפחה. תופעתו לשמוע, אבל לא מדובר בהתעמרות אנטישמית - ואפילו להפך. כפי שציינתי קודם, שינויים במנהגים של מתן שמות קשורים כמעט תמיד בתהליכים חברתיים עמוקים יותר, וכאן מדובר בתחילתו של 'עידן הנאורות' - תקופה של ליברליזם ורעיונות דמוקרטיים של אחווה ושיוויון שהתפשטו באירופה כולה והגיעו לשיא במהפכה הצרפתית. הרוח הליברלית הזו הביא גם לתהליך המכונה 'אמנציפציה': השוואה הדרגתית של זכויותיהם ומעמדם של היהודים לשאר בני העמים. כדי להשתלב במערכות החינוך, המסחר והכלכלה של המדינות השונות - על היהודים היה לקבל על עצמם זהות בירוקרטית 'מסודרת' יותר. תהליך דומה התחולל גם במדינות הסקנדינביות באותה התקופה: מי שרצה להרשם לאוניברסיטה, למשל, היה צריך לקחת על עצמו שם משפחה ייחודי.

יוזף השני, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, היה הראשון שקבע בחוק ב-1789 שעל כל היהודים לאמץ לעצמם שמות משפחה. כמעט מיד לאחר מכן הופיעו תקנות דומות גם בפולין, רוסיה, צרפת ומדינות נוספות.

"אבל בשלב מסוים, גם היהודים נדרשו לשמות משפחה בצו מגבוה, ואז החלו לתת להם שמות משפחה שמתחלקים לשתי קבוצות - שמות עבריים ושמות לא עבריים. שמות עבריים זה לכאורה הדבר המתבקש ביותר, אבל זה רק שמות שבאמת יש להם בסיס מאד מוצק במקורות כי לא דיברו עברית. בראש ובראשונה, מהו השם העברי הגנרי? כהן! כהן זה הסמית' הבריטי-אמריקני.

[נתן] אתה חייב להיות כהן כדי להיות כהן?

[רוביק] ממש לא! זה אחד השקרים הלבנים בתולדות העם היהודי, שמי שקוראים לו 'כהן' הוא בן של כהן. זה מאד שיבש את החיים לפעמים למי שרצה להתחתן עם גרושה. אני בכלל לא כהן! מה פתאום!".

וכך הפך השם 'כהן' לשם המשפחה הנפוץ ביותר בקרב היהודים: קצת יותר משניים וחצי אחוזים מאזרחי ישראל הם כהן, ועוד לא מעט נושאים שמות משפחה שנגזרים מ'כהן' - כגון קוגן, כהנא, כהנמן, קפלן ועוד. אותו הדבר נכון גם לשם היהודי הגנרי השני בשכיחותו - לוי, עם שכיחות של כאחד וחצי אחוזים באוכלוסיה ומגוון של שמות נגזרים: לוין, לויט, הורוביץ, גורביץ' וכהנה. זה מסביר, אגב, את מה שסיפרתי לכם על עצמי בפרק של עושים היסטוריה שעסק בבדיקות גנטיות: אני לוי, ועל פי המסורת היהודית גם כהן - אבל הגנטיקה שלי מתעקשת שאני לא זה ולא זה.

שאר היהודים שלא קראו לעצמם 'כהן' או 'לוי', היו צריכים למצוא לעצמם שמות אחרים - והם פנו לאותן מקורות השראה כמו שכניהם הגויים בתקופות מוקדמות יותר. למשל, שם פטרונימי שמבוסס על שמו של אחד מאבות המשפחה עם תוספות כלשהן, כגון השם הפרטי אברהם שהפך לאברהמס, אברמוף, ואברמוביץ', או התוספת הגאורגית 'שווילי' שפירושה 'בן של' - כך שיעקבשווילי הוא בן יעקב, וקוסאשווילי הוא בנו של הקירח. יש גם, כמובן, שמות מטרונימיים - מאם המשפחה - שהיו נדירים יותר: ריבקין, ביילין, סורוס, פרלמן ועוד.

אחרי שמות פטרונימים מגיעים שאר החשודים המיידים. רוביק רוזנטל.

"[רוביק] שלוש הקטגוריות המובילות ללא מתחרים, הם מקומות ישוב, מקצועות ותכונות. בתקופה ההיא אתה נותן לאדם על פי מקצועו של אב המשפחה, על פי מקום מגוריהם או על פי תכונה מסויימת, לא תמיד תכונה כל כך חיובית, של ראש המשפחה.

נתחיל ממקומות. העדה שבה המקומות כשמות משפחה הם הנפוצים ביותר זה התימנים. שושנה דמארי? מדמאר. מאיפה באה משפחת צנעני? מצנעא. אצל יוצאי הודו, התוספת 'קר' פרושה 'הוא בא ממקום מסוים'. למשל - קהימקר הגיעו מכפר קהים. טלקר הגיעו מכפר טל.

יש משפחה בשם יזדי, אלו משפחות מפרס שעברו אחרי רעידת אדמה מהעיר יז לעיר משהד, ושמרו על שם העיר ממנה באו.

יוצאי צפון אפריקה: אלפסי בא מפס. דרעי ואדרי - מדרעא. בגדדי - יש המון עירקאים בשם בגדדי, לא צריך להסביר. טולדנו באו מטולדו, ועל זה יש בדיחות סותרות. אחת אומרת שאחרי שהם גורשו אמרו להם 'אתם מטולדו?' הם אמרו - 'טולדו? נו.' אנחנו לא רוצים לחזור לשם. או טולדנו, שזה טולדו-אנו. אבל זה כמובן בדיעבד. המדרשים האלה מאד נחמדים.

היה פעם ראש עיריית קריית אונו, קראו לו אביגדור ורשה. היה פילוסוף בשם ישעיהו ברלין. אלפרין זה כנראה לפי העיר היילבורן בגרמניה, שם שעבר שינוי. רבי נתן המאתי, מהמאה ה-13, הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו, באיטלקית - מאה. לפעמים מעברתים: בר אילן זה מברלין. בנציון דינור זה דין נבור, עיר בלטביה.

אגב, סיבוני - שם הנעורים של מירי רגב - זה כנראה מליסבון, בירת פורטוגל. ורסנו - ח'ברה שהגיעו מברצלונה שנקראה בעבר ורצינו. מילים שמתחילים ב'מי' - זה מישהו שבא ממקום כלשהו: מיטראני הגיעו מהעיר טיראני באיטליה. פלורנטין הגיע מאזור פלורנס.

בצפון אפריקה יש נוספים: אבוהב - אום אל אבוהב הוא מקום בטוניסיה. סוויסה - יש ארבעה מקומות שמובילים לסוויסה! סווסה בספרד, סוייסיה בדרום מרוקו, סוסה בטוניס ועיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה. [אפשרות חמישית -] "קווצת שיער" בערבית ברברית. זה כמו הבן של הקרח שקורא לעצמו סוויסה, שיהיו לו קווצת שערות... שמי זה שם סורי, כי 'שם' זה השם הערבי של דמשק.

על השמות המפורסמים אשכנזי ומזרחי יש תילי תילים של סיפורים, כי זה לא קשור למי אשכנזי ומי ספרדי. לפעמים ההפך! אשכנזי זה אדם שהגיע לספרד מאשכנז - הוא אשכנזי אבל נהיה ספרדי. מזרחי זה אנשים שהגיעו בעבר מהמזרח לספרד, מארצות הבלקן, איטליה וארץ ישראל. קראו להם מזרחי כי הם מזרחיים. גם מזרחים שהגיעו לישראל מארצות המזרח, למרות שארצות המזרח כוללות ארצות מערב מובהקות כמו מרוקו וטוניס."

אגב, זה המקום לציין שגם בקרב ערביי ישראל, שמות ישובים הם מקור חשוב לשמות משפחה. למשל משפחות מצרי (ממצריים), זחלוואי (מזחלה שבלבנון), חלבי (מחלב הסורית), רמלאווי (רמלה), נבלוסי (נבלוס היא שכם) ועוד רבים אחרים.

"מקומות זה מספר שתיים אחרי פטרונים. מספר שלוש זה מקצועות. או שזה מקצוע שהיה לאב המשפחה - או שזה מקצוע שהוא היה רוצה שיהיה לו. אנחנו לא יכולים לדעת.

תראה, השם הנפוץ ביותר באנגלית זה סמית' שזה נפח או חרש מתכת. בייקר הוא אופה. ולכן יש בעברית אנשים שקוראים להם נחתומי. בארצות הספרדיות קראו לטוחן מולינרו, פָטרו זה סנדלר, גוררו זה לוחם.

קודם כל הלכו על שמות עבריים, של מקצועות מהמשנה והתלמוד. קצב, חזן, ונגר וחייט ודיין - שמות מאד נפוצים. גם שוב, שזה ראשי תיבות "שוחט ובודק." לפני זה, אהרון דותן אמר שבעצם היו שמות משפחה בתלמוד, שהוא קורא להם שמות חניכה: אנשים שנקראו על שם המקצוע שלמדו. יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא. אפילו אצל התימנים יש דוגמאות במסורת של רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי היה יחיא אל-טביב. אלי טביב, למשל, הוא אלי הרופא. ניסיונו ברפואה לא עמד לו בבית"ר ירושלים."

בכלל, השמות התימנים הם מקסימים כי הם נותנים לנו את התמונה הזו. מועלם - מורה. שמעא - יצרן נרות שעווה. אלקולומברי - זה אדם שעוסק בגידול יונים. קולומבה זו יונה. אצל הפרסים גם כן נתנו שמות משפחה על שם משלח היד של האב: נג'ר - נגר, כפש - סנדלר, זרגריאן - צורף זהב. מופזזאקר - מצפה כלים ותכשיטים בכסף. היה אדם שהחליט שזה שם ארוך מדי, ונהיה רמטכ"ל - שאול מופז הפרסי."

"בין האשכנזים - ארתור מילר הטוחן, עופר שכטר - צאצא לשוחט. שייע גלזר - צאצא של זגג. בוכבינדר - כורך. גייגר כנר ועוד ועוד. אבוטבול זה אדם שמוכר תופים: אבא של התוף. אסייג הוא יצרן תכשיטים, דהן - אחד השמות הנפוצים ביותר בישראל, מרוקאי - צבע, או סייד."

"מספר שלוש - תכונות. מלינקי - פשוט קטן. יש תיאטרון מליניקי, התיאטרון הקטן. מורנו זה כהה עור, קליין וגרוס בגרמנית זה קטן וגדול. אלתר זה זקן. היו נותנים אותו כשם פרטי לילדים, כסגולה לאריכות ימים. הילדים בהמשך חייהם לא התלהבו שצוחקים עליהם וקוראים להם זקן."

"[רוביק] יש תכונות מוזרות קצת, למשל, אסֶאדו בספרדית זה 'חמוץ.' כנראה בן אדם לא נחמד. קונפינו הוא אדם שיושב בבית הסוהר. בוחבוט אדם שיש לו כרס. גם שמות של בעלי חיים. סוקולוב זה הבן של הבז. 'סוקול' זה בז בפולנית וברוסית. הרצל - שני הסברים: אחד, לב קטן והשני - צבי קטן, 'הרשל'. יותר הגיוני."

לא כל היהודים קיבלו אפשרות לבחור לעצמם את שמות המשפחה שלהם. בחלק מהמקומות, היית צריך לקנות את שם המשפחה שלך מהשלטונות - עובדה שהביאה ללא מעט שמות משפחה ביזאריים.

"[רוביק] ואז מגיעים לפולקלור הגדול של שמות משפחה יהודיים שנועדו לפגוע בהם. למה נועדו לפגוע בהם? כי כשנתנו שמות ליהודים היו צריכים לקנות אותם. ליהודים יש כסף, מה יש להם? רק כסף. מי שהיה לו הרבה כסף קיבל שם כמו גולדשטיין או רוזנטל. רוזנטל, מסתבר, זה שם יוקרתי מאד. עד היום אנשים שואלים אותי אם אני נצר לרוזנטל של הפורצלן.

[נתן] אתה נצר לרוזנטל של הפורצלן?

[רוביק] לא. ואני גם לא, כמו ששואלים אותי במילואים, אני גם לא אח של רוני רוזנטל [צוחקים]. ככל שירדו, הלכו לשמות יותר פשוטים: הולץ, שטיק, כל מיני כאלה. לא היה לך כסף בכלל? דחפו לך שם כדי ללגלג עליך ואז יש שמות באמת מוזרים. שפטר - מאחר. אדם שלא הגיע בזמן לקבל את השם. איחרת? קוראים לך שפטר. בלומנקלוץ - שם שאדם שלא היה לו כסף."

ליפז להב, חברה טובה שסייעה לי בתחקיר לפרק זה, הזכירה לי בדיחה רלוונטית מאידיש: באוסטריה, אחרי יריד מכירת שמות משפחה, מסתובב אדם שלא היה לא כסף לקנות שם משפחה יפה, אז הוא נאלץ להסתפק בשם "קנאקער". פונה אליו חברו ואומר לו: מה זה השם הזה "קנאקער", זה שם לא יפה, תחליף אותו. עונה לו האיש: אתה משוגע, אתה יודע כמה עלתה לי רק ה- "נ" הזאת?

"הזלקוף - ראש חמור. אוקסנשווץ - זנב שור. וונצקניקר - מועך פישפשים. קיסמיך - שק לי...אתה יודע איפה. הייזנפרץ - פרצוף ארנבת. הייזנשפרוג - זנב ארנבת. שלומפר זה יצאנית. זה קיבל משמעות באידיש של אדם רשלן."

חביבים אחרונים הם שמות משפחה המבוססים על ראשי תיבות.

"[רוביק] ראשי תיבות זאת מלאכה יהודית עתיקה ומאד אהובה מתקופת התלמוד בעיקר. התלמוד מפוצץ בראשי תיבות, ואתה לא יכול לקרוא טקסט תלמודי בלי להכיר את כל נושא ראשי התיבות. כל השמות של הגדולים הם תמיד ראשי תיבות: רש"י, רמב"ם ורמב"ן…

יש שמות משפחה שנולדו מראשי תיבות, ושמות שהם 'נוטריקון בדיעבד'. בשפה הצבאית שאותה חקרתי זה מאד אהוב, בדרך כלל אירוני. הרבה פעמים זה אירוני. קריה - "קמתי, ראיתי, יאללה הביתה!".

[דוגמאות ל]שמות משפחה כאלה, זה כ"ץ - כהן צדק, אבל יש מחשבות שאולי זה בכלל בדיעבד. וולך, זו דוגמה מצויינת: שם יחסית נפוץ, גרמני, שהוא גם ראשי תיבות של 'ואהבת לרעך כמוך'. אבל יש לזה גם המון הסברים אחרים. קודם כל, אנשים שדיברו בשפות רומניות - צרפתית, איטלקית, רומנית - כונו 'וולשים'. יש מחוז וולאכיה ברומניה, מחוז ווליס בשוויץ. שמות שמתחילים ב"ול" כנראה התפשטו, ואז הפכו אותם לראשי תיבות. כנראה שזה סתם."

עיברות

בקושי הספיקו היהודים בגולה להסתגל לשמות המשפחה החדשים שלהם - וכבר היו צריכים לשנות אותם. עם התעוררות הציונות והעלייה לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, היו יותר ויותר הוגי דיעות ומובילי דיעה שקראו להחליף את השמות הפרטיים ושמות המשפחה הגלותיים - בשמות עבריים יותר. חלק מהסיבה לעיברות הייתה מעשי: קשה לכתוב שמות גרמניים וסלביים מסורבלים וארוכים בעברית. אבל יותר מכך, הציונים ביקשו לברוא "יהודי ארץ ישראלי חדש" עצמאי וחזק, ושמירה על השמות הלועזיים הייתה לדידם הנצחה של אורח החיים הגלותי בגיטאות. מנהיגי הישוב דרשו מיהודי הארץ לעברת את שמם, כמו למשל יצחק בן צבי שפרסם טורי דיעה תחת כותרות כגון 'הסירו את שמות הנכר מתוככם!'. ואכן, רבים מהעולים שינו את שמם: בכתבה בעיתון 'על המשמר' דווח כי רק בשנת 1944 לבדה - שנה שהוכרזה כ'שנת התאזרחות והשם העברי' - עיברתו אלף איש את שמם, מתוכם למעלה משלוש מאות איש החליפו גם את שם המשפחה וגם את השם הפרטי.

"[רוביק] משה שרטוק הפך לשרת, שקולניק הפך לאשכול, יצחק יזרניצקי הפך לשמיר, פרסקי הפך לפרס."

"כשעברתו שמות, הרבה פעמים אדם קרא לעצמו על פי השם של אתוס, ופחות שם של דבר שממש עשה. למשל משפחת חקלאי: פגשתי בחור בשם חקלאי והוא אמר שהוא לא ראה טרקטור בחיים שלו וגם ההורים שלו - אבל הם קראו לעצמם חקלאים. כמו חברי הכנסת של מפא"י: המקצוע - חקלאי, למרות שהוא לא ראה שדה כבר הרבה זמן. אברהם יוגב, מאיר זורע, ויש אחד מצאתי לאוניד שדכן. אברהם בנקאי. מה זה נותן להם בחיים, אני לא יודע."

דוד בן גוריון - לשעבר, דוד גרין - היה תומך נלהב של רעיון עיברות השמות. בשנים הראשונות לקום המדינה הוא נהג בעקביות לדרבן את האנשים הכפופים לו לעברת את שמם - לעיתים בצורה אגרסיבית מאד. למשל, זהו מכתב שכתב בן גוריון לרמטכ"ל בשלושים בספטמבר 1949:

"הדו"ח השבועי האחרון חתום ע"י רב סרן גולדנצוויג. אם אין סיבה מיוחדת לרב הסרן להמשיך בשם הגרמני המסורבל שלבני הארץ קשה לבטא אותו - הייתי בכל הכבוד והרצינות מציע לו לשנות את שמו לשם עברי. רב הסרן יתכן שיצטרך להופיע בשם צהל ולא רצוי שבשם צבא ישראל יופיע איש שיחשבו אותו לגרמני. בכבוד רב, דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון."

אנחנו לא יודעים מי היה אותו רב סרן מסכן, אבל אני מניח ברור לכם שכש'הצעה' כזו מגיעה מראש הממשלה ושר הביטחון - זו לא הצעה שאתה יכול לסרב לה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. מאוחר יותר, ב-1955, הפך בן גוריון את ההמלצה לפקודה מחייבת כשהורה שרק בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחוץ לארץ.

"[רוביק] כל אדם שמייצג את ישראל בחו"ל חייב למצוא שם עברי. ולכן קצינים היו חייבים בשמות עבריים, ולכן האלופים של פעם...היום יש לנו את בני גנץ ואייזנקוט וכו', אבל האלופים של פעם היו להם שמות עבריים - חוץ מלסקוב שנלחם כמו אריה שלא ישנו לו את השם."

לסקוב לא היה היחיד שהתנגד לגל העיברות. עוד לפני הקמת המדינה היו כאלה, גם בהנהגת הישוב, שראו בעיברות הכפוי סוג של קנאות לאומנית ולא הסכימו להפרד משמם המקורי: למשל, ארלוזרוב, ז'בוטינסקי, כצנלסון ואחרים. מי שמצא את עצמו בין הסדן והפטיש הבן-גוריוני, נאלץ לעיתים למצוא פתרונות יצירתיים, כמו ראש השב"כ השני, איזידור רוט, שעיברת את שמו לאיזי דורות - שנשמע בדיוק אותו הדבר - וכך הצליח גם לבצע את הפקודה כלשונה וגם לא לשנות את שמו.

"יש סיפור על ירון לונדון שהתבקש לשנות את שמו. היו שני שלבים. בשלב ראשון הוא אמר: לונדון זה בעברית! תראו לי מילה בעברית שמחליפה את לונדון, אין! אמרו לו - טוב, ספר סיפורים לסבתא… אז הוא גם לא היה במעמד שהוא יכל להרשות לעצמו [להתנגד]. אז הוא אמר שהוא מקבל את הדין. "שיניתי את שמי - אבל אין לכם שום התנגדות לשום שם שאבחר?" אמרו לו - ודאי! אמר - מעתה קוראים לי ירון בן גוריון. אמרו לו טוב, תישאר לונדון…"

במרוצת השנים, עם ההתבססות של מדינת ישראל והדעיכה הטבעית של הקנאות הלאומית, הלכה וגברה גם ההתנגדות לרעיון של עיברות השמות, עד שבשנות השמונים נעלמה כמעט לחלוטין.

"[רוביק] כל מפעל עיברות השמות, ההצלחה שלו מאד חלקית. רוב הישראלים, גם בדור שני, שלישי ורביעי, מעדיפים לשמור על השם הלועזי שלהם. זו דרך של הישראלים לומר 'אני לא שכחתי מאיפה באתי, וישראליות זה לא הכל.' מול האידיאולוגיה הבן-גוריונית של 'תשכחו מאיפה באתם, מתחילים הכל מהתחלה. אנחנו הממלכה החדשה. אני גרין, הפכתי לבן גוריון, גם אתם יכולים."

לסיכום, ראינו איך מנהגי מתן שמות בתרבויות שונות קשורים בקשר הדוק עם תהליכים חברתיים והיסטוריים עמוקים מאד - כמו, למשל, הופעתו של שם המשפחה אצל האירופאים בד בבד עם היציאה מימי הביניים והפרת האיזון בין המעמדות השונים. אצל היהודים, הקשר בין שמות ותהליכים היסטוריים הוא אפילו עוד יותר בולט: היציאה מהגיטאות וההטמעה באוכלוסיות המקיפות לוותה בקבלת שמות משפחה, והתעוררות הרגשות הציוניים לוותה בהמרה של אותם שמות משפחה לועזיים בשמות בעלי 'ניחוח' עברי יותר.

אבל כל זה היה רק חלק מהתמונה. עד כה התרכזנו בשמות משפחה - וזה מאד טבעי, כי שמות משפחה הם מאד מעניינים: כל אחד מהם מסתיר מאחוריו פרשנות מרתקת או סיפור משונה, במיוחד אם שם המשפחה שלך הוא קיסמיך או וונצקניקר. אבל לרוביק רוזנטל יש בשורה עבורנו.

"[רוביק] התחלת את השיחה המקדימה איתי בעניין שמות משפחה, ואני אמרתי לך משהו שהפתיע אותך נראה לי: זה פחות מעניין אותי מאשר שמות פרטיים. השמות הפרטיים הם הסיפור האמיתי של החברה הישראלית."

חלק ב': שמות פרטיים

בפרק הקודם, חלקו הראשון של הפרק הזה, התמקדנו בשמות משפחה - וספציפית, מקורותיהם של שמות המשפחה. סיפרתי לכם ששמות משפחה הם המצאה חדשה יחסית בדברי ימי האנושות - אלף שנה בסך הכל, והרבה פחות מכך אצל היהודים - ותיארנו את מקורות ההשראה אליהם פנו אבותינו כשהיו צריכים להמציא לעצמם שמות משפחה יש מאין: שמות ההורים והסבים, שמות מקומות, מקצועות, תכונות וכינויים. גילינו המון סיפורים קטנים ומרתקים שמסתתרים מאחורי השמות שאנחנו מכירים היטב מחיי היום היום שלנו.

שמות פרטיים, להבדיל, נראים על פניו, הרבה פחות מעניינים. קודם כל, המגוון של שמות פרטיים הוא מצומצם מאד, ועל אחת כמה וכמה אם נשווה אותו לעושר הכמעט אינסופי של שמות משפחה. למשל, אני מכיר רק אדם אחד ששם משפחתו 'סילבצקי', אבל קשה לי אפילו להעריך כמה 'שרות' פגשתי בימי חיי: מאות, סביר להניח.

זאת ועוד, אין הרבה סיפורים מעניינים שמסתתרים מאחורי השמות הפרטיים הנפוצים. כמעט לכל שם יש פרשנות כלשהי, כמובן - נורית היא פרח, רן הוא שר - אבל כמעט תמיד אלו פרושים קצרים, תמציתיים, ובואו נודה על האמת - משעממים. למשל - "גדי אייזנקוט", הרמטכ"ל. 'גדי' הוא על שמו של שבט גד, אחד משניים עשר השבטים. משעמם. 'אייזנקוט', לעומת זאת, מגיע מ'אָזנקוט': שמה של משפחה חשובה בקרב יהדות מרוקו וטוניס. כשהגיעו בני משפחת אזנקוט לארץ ישראל, מישהו - אולי בטעות, אולי בתור בדיחה - שיבש את השם הצפון-אפריקני הזה ל'אייזנקוט', שמשמעותו בגרמנית 'חרא מברזל'. אוה! זה כבר מעניין! ותכל'ס, זה גם שם משפחה מתאים מאד לרמטכ"ל שהגיע מגולני.

בקיצור, שמות משפחה הרבה יותר מעניינים משמות פרטיים, נכון? ד"ר רוביק רוזנטל חושב אחרת. רוביק הוא סופר, עיתונאי וחוקר של השפה העברית על כל גווניה. ראיין אותו - נתן פוזניאק.

"[רוביק] התחלת את השיחה המקדימה איתי בעניין שמות משפחה, ואני אמרתי לך משהו שהפתיע אותך נראה לי: זה פחות מעניין אותי מאשר שמות פרטיים. זה עשוי להפתיע כי שמות משפחה הם יותר מוזרים. הם מרמזים לנו שיש מאחוריהם סיפור, ובדרך כלל באמת יש מאחוריהם סיפור - הבעיה היא שהסיפור הזה לא ברשותנו, ובדרך כלל אנחנו ממציאים אותו."

התופעה עליה מצביע רוביק נפוצה מאד, ואפשר לראות אותה בפעולה גם בדוגמא הקודמת שנתתי - 'גדי אייזנקוט'. השם 'גדי' הוא קצר, קליט ופשוט ולכן קשה מאד לשבש אותו: אנחנו יכולים לעקוב אחר מקורו בקלות אפילו אחרי שלושת אלפים שנה של שימוש רצוף. 'אייזנקוט', לעומת זאת, הוא סיפור אחר: למרות שעברו רק כמה עשרות שנים ספורות מאז עלו בני משפחת אָזנקוט לישראל, שם המשפחה שלהם כבר הספיק לעבור שינוי מהותי למדי, ואנחנו לא יודעים להסביר בוודאות מתי חל השינוי והאם מדובר בטעות או שינוי מכוון.

אפונים

העובדה ששמות פרטיים נוטים להיות יציבים ועמידים מאד לאורך השנים, מביאים לתופעה המכונה 'אפונים' (Eponym). אפונים הוא מצב שבו שם של אדם - בדרך כלל אדם חשוב - הופך במרוצת הזמן למושג שעומד בפני עצמו, כמו למשל 'התקופה הויקטוריאנית' בהיסטוריה הבריטית, על שמה של המלכה ויקטוריה. רוביק רוזנטל מסביר על הסיפור שמספרים לנו האפונים על ההיסטוריה שלנו.

"[רוביק] אפונים ותפונים מספרים סיפור, ובמקרה היהודי-ישראלי הם מספרים סיפור ענק. מפני שכל הזהות שלנו כבני אדם וכיהודים וישראלים - זה שמות פרטיים. אדם הראשון - שם פרטי שהפך למושג. שם, בנו של נח - אנחנו שמים, ומי ששונא אותנו הם אנטי-שמיים. על יעקב כמעט ואין אפונים, השם הוא ישראל. ישראל הפך לאפונים המוביל של קיומנו: כלומר, גם השם פרטי, שם הארץ, שם הלאום, שם המדינה, הממלכה, והבסיס לנטיות - ישראלי, ישראליות. כלומר, הכל מתחיל מאותו ישראל. זה כבר התחיל אז, בני ישראל. יהודה - אנחנו יהודים! אנחנו יהודים וישראלים, ויהודה וישראל אלו שני אנשים, אבא ובן.

אנחנו עבריים: עבר היה אחד מצאצאים הקדמונים. כנראה שזה המקור של השם 'עברי' למרות שיש לזה עוד תיאוריות. קבוצה שנייה מאד נחמדה ומעניינת זה שמות פרטיים שהפכו לתכונות אנוש, בדרך כלל שליליות. אני קורא להם שמות חסרי מזל: חבורה יהודית נחמדה: הליימך, השלומיאל, התרח והירחמיאל. שלומיאל היה נשיא לבני שמעון. למך היה זה שהרג את קיין. תרח היה אבא של אברהם וירחמיאל לא היה אדם אלא טופונים - היו 'ערי הירחמיאלים' במקרא. ארבעת אלה הפכו להיות רביעייה משוקצת, שלהם נוסף הזקן האולטימטיבי, שנכנס גם לשפות אחרות - מתושלח. מישהו מאד זקן הוא מתושלח, שהיה האיש הכי זקן בתנ"ך."

מעבר ליתרונות שיש ליציבות ולמגוון המצומצם של שמות פרטיים מבחינת המחקר, ישנו גם הבדל מהותי בתפקידים שהם ממלאים עבורנו, מי שנושאים אותם.

"[רוביק] שמות משפחה ושמות פרטיים זה חלק מהשפה, חלק מהעולם הלשוני. שם פרטי מייצג את עולם הרגש, הרעיונות והרצונות של ההורה כלפי ילדיו. שם משפחה מייצג את העבר, את ההיסטוריה והמורשת, את המקום שממנו הגעת. כלומר, שם משפחה זה מאין באת, ושם פרטי זה לאן אתה הולך."

בתור הורים, הרגע הקסום הזה שבו אנחנו נותנים שם לילד חדש שהבאנו לעולם - הוא רגע רב משמעות שלתוכו אנחנו מזריקים את כל המטען הנפשי שלנו, את האישיות שלנו, את התקוות שלנו לעתיד. כילדים, אנחנו יכולים לבחור לאמץ את המטען הנפשי הזה ולשאת אותו בגאווה כחלק ממי שאנחנו - או להתנער ממנו, מה שבמקרים רבים מוביל אותנו גם לשנות את שמנו.

שמות תנכ"ים

אולי העדות הטובה ביותר לאופן שבו שמות פרטיים מייצגים אותנו, הרעיונות והאידיאלים שלנו, בניגוד לשמות משפחה שמייצגים את ההיסטוריה שלנו - הם דווקא שמות אמצעיים. שמות אמצעיים, או שמות פרטיים שניים, הם תופעה שכיחה למדי: בדרך כלל הם מנציחים שמות של קרובי משפחה מדורות קודמים. בקרב הצוות שלנו, כאן ברשת עושים היסטוריה, ישנם לפחות שני אנשים שיש להם שמות פרטיים שניים. שניהם לא היו מוכנים, בשום פנים ואופן, שאספר על השם הנוסף שלהם בשידור. מדוע? כי הם לא אוהבים אותו. מכיוון שמדובר בשמות מהעבר, שמות מלפני מספר דורות, הם מרגישים שהשם האמצעי שלהם מיושן, מגוחך, ולא מייצג אותם ואת מי שהם. אין להם שום בעיה לחשוף את שם המשפחה שלהם, כמובן - שגם הוא, כמעט בכל המקרים, מיושן ונושא עימו ניחוחות גלותיים חזקים - אבל שם פרטי, זה משהו אחר. שם המשפחה מספר על אבותיך וההיסטוריה המשפחתית שלך, ואילו השם הפרטי שלנו הוא הרבה יותר אינטימי ומייצג את מי שאנחנו, או את מי שאנחנו רוצים להיות.

המאגר הטבעי לשמות פרטיים, גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים, הוא התנ"ך. חלק גדול, אולי אפילו רוב השמות הפרטיים בעולם הנוצרי הם ואריאציות על גיבורי התנ"ך, והדוגמאות רבות מספור: ג'ייקוב (יעקב), מייקל (מיכאל), נייט (נתנאל), ג'ונתן (יונתן) וכו' וכו'. גם בקרב היהודים בגולה בעבר - ובמידה רבה גם בחברה החרדית המודרנית - השמות הפרטיים הנפוצים ביותר היו השמות התנ"כיים הקלאסיים. כפי שמספר רוביק רוזנטל, התנ"ך הוא עדיין מקור ההשראה העיקרי לשמות פרטיים גם בחברה החילונית הישראלית המודרנית.

"[רוביק] התנ"ך הוא המקור המוביל לשמות פרטיים של יהודים בגולה, ובארץ ישראל החדשה, המודרנית, זו שקורצת לדוד מאמריקה. עדיין, לפחות חמישים אחוז מהשמות המובילים הם שמות מהתנ"ך. מה שמשתנה זה השמות עצמם."

רוצה לומר, המקור לשמות פרטיים בחברה החילונית הוא עדיין התנ"ך - אבל השמות עצמם הם לא אותם השמות התנ"כיים הקלאסיים שהיו נפוצים אז.

"בעבר היו השמות המסורתיים מהתנ"ך כמעט כולם, יש קצת מהתלמוד. המשנה לא עומדת בתחרות עם התנ"ך ואף פעם לא עמדה. קודם כל אברהם, יצחק ויעקב, משה, יוסף… אבל אלו שמות שסבלו מהציונות החדשה. אנחנו לא רוצים את השמות האלה. אנחנו רוצים שמות ישראליים. מאיפה אתה לוקח שמות ישראליים? אתה הולך לתנ"ך אבל לא הולך לאבות אברהם, יצחק ויעקב - אתה הולך לדרג ב', לכאורה. הבנים של יעקב. וכך בדור שלי כולם ראובן, שמעון, גד, דן, יהודה. שופטים - גדעון, יפתח, יש לא מעט. בקיצור, זה היה המאגר. כל מקום שהיית צועק 'דני' היה איזשהו דני. כבר התחילו שמות דרג ג' - אורי, למשל. כל מיני אנשים שהיו בני לוויה של דוד המלך, יועצים, גיבורים. אלה לאט לאט התחילו בתור חלופה לשמות בדור שלי שהפכו קצת להיות מיושנים. לא החזיקו הרבה זמן מעמד. אתה לא תמצא אותם במובילים כבר עשרות שנים. לא תמצא ראובנים ולא תמצא שמעונים."

"לבנות הייתה בעיה יותר גדולה, כי בתנ"ך יש מעט מאד שמות נשים ושמות הנשים חלקן בלתי ניתנות למאכל אדם. לקרוא לילדה 'חלאה' - זה אגב בא מחלאים שזה תכשיטים - אבל מה לעשות יש לזה עוד פרוש. לקרוא לילדה 'מחלה' - הייתה ילדה ישראלית שקראו לה מחלה וההורים עשו את זה כי בתנ"ך זה קשור בתכשיטים. כל השנים היא חייתה בצל השם הנורא הזה שלה. השם חולדה היה נפוץ, היו ילדות שקראו להם חולדה. לעומת זאת היו שמות של בנות שתפסו עד היום מובילות מהתנ"ך - תמר, נועה, נעמי, נעמה, יעל.

פרט לקשר המובהק אל המסורת התנ"כית, קשר שאותו אנחנו חולקים כאמור עם עמים אחרים, מה עוד מאפיין את השמות הפרטיים שהחברה הישראלית מעניקה לילדיה? ובכן, מסתבר שיש כמה וכמה מאפיינים מובהקים שכאלה, וחלקם אפילו די ייחודיים לחברה שלנו. למשל, מגוון השמות הפרטיים.

"אחד הדברים שמאפיינים את החברה הישראלית הוא המגוון העצום של שמות פרטיים. אתה לא תמצא את זה, בתרבויות שאני מכיר. אתה מגיע לצרפת וקורא ז'אן! יענו לך ז'אן קלוד, ז'אן פייר וז'אן לוק. וגם התוספת שלהם מאד מצומצמת. חצי מדינה קוראים לה ג'ון וחצי מדינה קוראים לה ג'ק, באמריקה. גם אלה שמגיעים מרוסיה: בוריס, אלכס, מאיה ונינה. קבוצה מאד קטנה של שמות. הישראלים רוצים כל אחד להמציא את השם שלו."

בהקשר הזה ראוי לציין שעד לפני כשלוש מאות שנה, מגוון השמות הפרטיים בתרבויות האירופאיות היה אפילו עוד יותר מצומצם מכפי שהוא היום. בבריטניה, למשל, עד המאה ה-18 כשבעים אחוז מהגברים נקראו ג'ון, תומאס, רוברט, ריצ'ארד או וויליאם, ואצל הנשים המצב לא היה טוב בהרבה.

כינויים

מאפיין מובהק נוסף של החברה הישראלית הוא החיבה לכינויים.

"[רוביק] החברה הישראלית היא חברה של כינויים. זה תמיד היה. יכול להיות שזה קצת נחלש בעשורים האחרונים, אני לא בטוח, צריך לבדוק את זה. אין ספק שדור הפלמ"ח והקמת המדינה - השם שלך היה הכינוי שלך. מעטים מאד הלכו עם השם שנתנו להם הוריהם ובצורה שצריך לומר אותו, התקנית.

זה מתחיל מהדברים הכי בסיסים: אברהם הוא אבי, אבל אבי יכול להיות גם אביעזר ועוד שמות. לרפאל תקרא רפי, לגבריאל גבי, לציפורה ציפי ולתמר תמי, וכדומה. זה נמשך בזה שאנחנו ממלעלים שמות - סימן ההיכר של שפת הדיבור הישראלית: יאיר, מנשה, דוד, אברם, משה, רובן, שמון. אם יש שם עם הברה אחת אז מוסיפים לו י' ואז הוא דני, גדי ורפי. זה נמשך - אתה שומע יניב, ירון.

אם אתה רואה ל' או ק' בסוף, זה אידיש וזה בא מהעיירה. מוישל'ה, ינקעל'ה, אברמל'ה, חנהל'ה, לאהל'ה. כנ"ל ק': שאלת על רוביק, יש גם שמוליק, איציק.

לוקחים שם ומקצרים אותו: ציפ. מויש. או השם הערבי, שהוא לאו דווקא לעדות המזרח: מוסא פלד שהיה אשכנזי. פואד המפורסם. אתה מכיר את הסיפור על פואד?

[נתן] לא.

[רוביק] שהוא היה מפקד של מבצע השתלטות על מקום של מחבלים. ראש הממשלה מתקשרת, גולדה. "מי מדבר?" "פואד." "אוי ואבוי, הערבים ניצחו!". [צוחקים]

וכמובן, השמות המיוחדים שנולדים לפעמים בצורה לגמרי מקרים. בוגי, בוז'י, בייגה, ביבי. שמות בלב הציבור המקומי. זה מספר את הסיפור של חברה ששונאת פורמליות. אני יכול להעיד שבמחקר שלי על שפת הצבא, שאלת התזה הייתה איך השפה משקפת את ההיררכיה הצבאית הישראלית. והתשובה היא שזו לא ממש היררכיה. יש מושג דיסטנס - אבל המושג החשוב באמת הוא שבירת דיסטנס. יש סיפור נהדר על שגריר ארה"ב בישראל בראשית שנות המדינה. משה שרת היה ראש הממשלה. השגריר טילגרף למשרד החוץ ואמר - אני יודע איך אומרים His Majesty בעברית: 'שמע, משה.' כי הוא שמע את הנהג פותח את הדלת לראש הממשלה: 'שמע, משה, אתה יודע מה שמעתי במזנון?...' אז הוא אמר, שמע משה זה כנראה הביטוי העליון של הוד מלכותו.

תרבות לא פורמלית. לדעתי זה מספר סיפור הרבה יותר עמוק. החברה היהודית\ישראלית היא חברה של קולקטיבים. גנאולוגיה של קבוצות. בתי אב, שבטים, קיבוצים, מושבים. זו מערכת שכל הזמן ששוברת מחיצות. כינויים זה אחד הכלים. לקרוא לבן אדם בכינוי שלו - אין לך מושג כמה פעמים אמרו לי, 'תשמע למה אתה חותם רוביק על הספרים שלך? זה לא מכובד.' ירון לונדון אמר לי - 'אתה כופה עלי אינטימיות.' אמרתי לו, תשמע, יכול להיות - זה השם שלי! ראובן זה לא השם שלי, נפרדתי ממנו."

ולבסוף - שמות קצרים.

"אנחנו אוהבים שמות קצרים. אנחנו אוהבים קיצור. כאשר יש שם ארוך מקצרים אותו: ירמיהו תמיד יהפוך לירי, ירחמיאל יהפוך לירח. לא שם נחמד. ישעיהו יהפוך לשייקה ויחזקאל לחזי. אנחנו תמיד נקצר. "

יש הטוענים שהנטייה הישראלית לשמות קצרים היא סוג של מרד נגד הזהות היהודית הגלותית: שמות קצרים, מהירים וקוצניים - קצת כמו צבר. השם שלי הוא שם קצר שכזה, אז אולי גם ההורים שלי נתנו לי אותו בגלל שחשו צורך עלום למרוד בהוריהם? רוביק רוזנטל מצביע על מאפיין משותף לכל השמות האלה, ולעוד המון שמות שאתם ודאי מכירים.

"[רוביק] בדקתי מאות שמות מובילים בעברית, מאיזה עיצורים הם לקוחים. עלה באופן גורף שיש ארבע עיצורים שמופיעים שוב ושוב בשמות: האותיות ל', מ', נ' ור'. בקיצור למנ"ר. למה למנ"ר? כי הן אותיות עיצורי שטף...יש להן משהו מתגלגל כזה. לא שורק. לכן אתה תמצא המון שמות עם האותיות האלה. אמנון, דן, ארנון. הבנים שלי ארנון ויותם. נעם חנן… תמיד תמצא את אחד מהעיצורים האלה. תסתכל סביבך ותדגום שמות: אם תמצא שם שהאותיות אינן בו - הוא יישמע לך קצת שונים וזרים. צוף. זה גם קובע בבחירה של שמות."

ולבסוף, אם כבר אנחנו מדברים על שמות פרטיים, שווה להעיף מבט גם מעבר לחברה היהודית החילונית. מה קורה בעדות ודתות אחרות במדינה?

"[נתן] דיברנו על השמות שלנו. במדינה יש גם הרבה ערבים. מה השמות שם?

[רוביק] זה שונה בין מוסלמים, נוצרים ודרוזים. דרוזים יש נטייה לשמות ישראליים - אמיר בא'. לנוצרים הולכים לשמות נוצריים - תומאס, ג'ורג'. שמות אירופאים. אפשר לזהות ערבי נוצרי על פי שמו.

מוסלמים הולכים לפי המסורת המוסלמית: גם בנים וגם בנות אמורים להקרא על פי אחת מדמויות היסוד של האיסלאם. למוחמד היו 99 שמות. עבדאללה זה גם מוחמד: עבד אלוהים. מוחמד, אחמד, מחמוד - כל השמות האלה. אבל בראש ובראשונה מוחמד, השם הכי נפוץ בישראל: כל ילד שישי מוסלמי נקרא מוחמד. לכן אין ריבוי שמות שם, לא קיימת. לגבי בנות - פאטמה, עייה..דמויות מתוך המעגל המצומצם של מוחמד."

בפרק הקודם ציינתי עובדה נוספת, והיא ששינויים במנהגי מתן השמות הם במקרים רבים תוצאה של תהליכים חברתיים ותרבותיים עמוקים. הדוגמה הקלאסית היא התעוררותה של הציונות אצל היהודים בשלהי המאה ה-19, שלוותה במגמה ברורה של 'עיברות' של שמות לועזיים. אבל העובדה ששמות משפחה עוברים כל כך הרבה שינויים ושיבושים במרוצת השנים מקשה על החוקרים שמנסים לעקוב אחר אותם תהליכים היסטוריים.

כלי מחקר יעיל

בניגוד לכאוס של שמות המשפחה, דווקא העובדה שיש מגוון מצומצם יחסית של שמות פרטיים, ושהשמות האלה נוטים שלא להשתנות לאורך מאות ואלפי שנים - היא זו שהופכת אותם לכלי מחקר יעיל מאד עבור ההיסטוריונים. זה קצת מזכיר את הדנ"א שלנו, שגם הוא לא השתנה באופן דרמטי במרוצת הדורות - וזו בדיוק הסיבה שהגנטיקאים יכולים להשוות את הדנ"א שלנו ושל הניאנדרטלים, למשל, לזהות את ההבדלים ביניהם ולהפיק מהם תובנות מעניינות. אילו הדנ"א שלנו ושל הניאנדרטליים היה שונה לחלוטין - ההשוואה הייתה כמעט בלתי אפשרית.

ניקח, כדוגמה, את השם אדולף. 'אדולף' הוא שם גרמני עתיק מאד שמגיע אלינו עוד מימי השבטים הגרמניים הברבריים באלף הראשון לספירה: מקורו בצירוף של Athal (אציל, בגרמנית קדומה) ו Wolf, זאב. 'אדולף' היה שם פרטי נפוץ למדי והחזיק מעמד במשך למעלה מאלף שנה עם מעט מאד שינויים, באופן יחסי - עד מלחמת העולם השניה. אחרי אדולף היטלר, השם 'אדולף' הפך כמעט בן לילה למוקצה: הורים לא נתנו אותו לילדיהם, ומי שכבר קראו לו אדולף - שינה את שמו, כמו למשל אדולף דאסלר (Dassler), מייסד חברת אדידס, שקיצור אותו ל Adi. גם שמות פרטיים שהיו נגזרות של 'אדולף', כמו אדולפו הצרפתי והאיטלקי - נכחדו כמעט לחלוטין. הנקודה היא שבגלל היציבות היחסית של השם 'אדולף' לאורך ההיסטוריה, קל לזהות את שינויים דרמטיים שהתחוללו בו ולהצביע על המאורע ההיסטורי שאחראי להם.

בשבעים שנות קיומה עברה מדינת ישראל כמה וכמה שינויים תרבותיים עמוקים, ואפשר למצוא סימנים מובהקים לשינויים האלה גם בשמות שלנו. למשל, האופוריה הכוחנית שאחרי מלחמת ששת הימים.

"[רוביק] כוח: און, עוז, איל, כפיר, ברק. היום קוראים לזה שמות של טייסים. ונורא מעניין באמת שהמון טייסים יש להם שמות כאלה!"

וכמעט באותו הזמן, חדרה לישראל השפעתה של התנועה ההיפית האמריקנית ואיתה גם החיבור לטבע.

"ישראלים מאד אוהבים שמות שקשורים בטבע. שמות של פרחים לבנות - נורית, כלנית, דליה ומה שאתה רוצה. גיא, כמובן."

שנות השמונים היו התקופה שבה החלה מדינת ישראלית להשיל מעליה את הקליפה הסוציאליסטית ולהפתח, מבחינה תרבותית, לעולם הרחב. הישראלים ראו יותר סדרות לועזיות בטלוויזיה וסרטים הוליוודיים במכשירי הוידיאו, טסו יותר לחוץ לארץ - והחלו לתת לילדים שלהם שמות שישמעו טוב גם מחוץ לישראל.

"שתי מגמות מרכזיות בשלושים השנים האחרונות זה שמות שילכו טוב בעולם - שרון, קרן, ונטלי ודורית ובן. יש אפילו כאלה שנשמעים בעברית כמו שון או ליאם. הבן של דן תורג'מן וענת עצמון קראו לו ליאם כי באותה התקופה ליאם ניסן היה כוכב קולנוע גדול, וקראו לו על שמו. יש ליאם בא' שזה מחו"ל ויש ליעם בע' שזה כאילו עברי. נטלי יכולה להיות נטע-לי, אבל אם היא תרצה לחיות בחו"ל יקראו לה נטלי."

שנות התשעים, תקופה של התעוררות של התרבות המזרחית בישראל אחרי שנים רבות בשוליים, הביאה עימה עליה בשמות תואמים כגון שירז, יסמין ועדן - שבמקרה או שלא במקרה, הם גם שמות בינלאומיים. בשנות האלפיים ראינו בחברה הישראלית רגישות הולכת וגוברת לנושא השיוויון בין המינים - וגם את התהליך הזה ראינו משתקף בשמות הפרטיים שניתנו לילדים.

"השני זה היוניסקס. שמות שזהים לזכר ונקבה. תופעה מאד גורפת כבר זמן רב מאד והולכת ומתעצמת. בדרך כלל שם של בן שבנות מאמצות אותו, ודי נדיר שלהפך. היה בעבר ניסיון לקחת שמות גבריים ולנקב אותם. ראובנה, יוספה, שמעונה, ביאליקה. הייתה ארלזורה על שם ארלוזרוב. לא יאמן אילו שמות נתנו לבנות."

אם כן, השורה התחתונה היא שלמרות שעל פניו שמות פרטיים נדמים לנו הרבה פחות מעניינים ומסקרנים משמות משפחה - הסיפור שהם מסתירים מאחוריהם הוא סיפור הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

"[רוביק] למה שם פרטי יותר משמעותי? כי בניגוד לשם משפחה שקיבלנו אותו בירושה, והוא לא מספר לנו הרבה על עצמנו - השם הפרטי הוא אנחנו. הוא ההורים שלנו בהתחלה - הם השקיעו בו את הידע והציפיות שלהם, את הטעם שלהם, ולפעמים דפקו לנו את החיים בגלל שהתעקשו על השם - והוא אחר כך אנחנו הולכים איתו כל חיינו. אנחנו מחליפים שם, לפעמים, אבל זה מהלך שאדם עושה כמרד נגד השם שהוריו נתנו לו."

אם הסיפורים שמאחורי שמות המשפחה שלנו הם כמעט תמיד סיפורים אנקדוטליים, לעיתים משעשעים ולרוב מומצאים - דווקא הגיוון המצומצם יותר של השמות הפרטיים והיציבות שלהם לאורך הדורות הם אלה שמאפשרים לנו להשתמש בהם כמעין משקפת אל תהליכים חברתיים והיסטורים עמוקים.

"השמות הפרטיים הם הסיפור האמיתי של החברה הישראלית."