קרב לטקיה - קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק א'

זהו אלוף משנה במילואים מיכה לצרוס, לשעבר מפקד שייטת ספינות הטילים של חיל הים. בשישה באוקטובר 1973 היה מיכה על סיפונה של אח"י מבטח מול חופיה של לטקיה, עיר הנמל הגדולה של סוריה, כשלפתע הופיע באופק כדור אש ענקי: היה זה טיל ים-ים מסוג סטיקס.

אני חושב שבמדינה כמו שלנו, אני לא צריך לתאר לכם ביותר מדי מילים איך ההרגשה להיות תחת מתקפת טילים. רבים מאיתנו חווינו את הפחד הזה על בשרנו במלחמת לבנון השנייה, וחלקנו אפילו במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת שנות ה-90. הפחד הזה מועצם עוד יותר כשאתה יושב בתוך ספינה לא גדולה, שקירות הברזל הדקיקים שלה אפילו לא ידגדגו את הטיל אם יפגע בהם. והכי גרוע, אתה יודע שהטיל הזה - שתי טונות וחצי של ברזל, דלק סילוני ומוות אשר דוהרים לעברך במהירות של 950 קילומטרים לשעה - מכוון אליך. שלא כמו קסאם או קטיושה שנופלים במקום שהם נופלים באופן אקראי למדי, ראש הביות של הטיל המתקרב סורק את פני הים ומחפש אותך.

לאח"י מבטח ולארבעת הספינות שהיו לצדה באותו הלילה ביום הראשון של מלחמת יום כיפור היו מערכות הגנה נגד טילים, אבל איש מעולם לא ניסה אותן: לא בחיל הים שלנו וגם לא באף חיל ים אחר. הרגע שבו ראו מיכה ואחיו לנשק על סיפון המבטח את כדור האש מתרומם אל השמים, היה הרגע שבו התחיל קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה. היו מעט מאוד רגעים כאלה בתולדות הלחימה: קרב התותחים הראשון, הקרב האווירי הראשון, קרב הרובים הראשון... כל אחד מאותם רגעים נדירים היה גם ציון דרך היסטורי, שהבטיח שמלחמות כבר לא יהיו אותו הדבר. כזה היה גם הקרב בלטקיה: לא רק שהיה זה הקרב הימי שפתח את מלחמת יום כיפור - אחת המלחמות הקשות בתולדותינו - אלא היה זה גם קרב שעיני כל העולם היו נשואות אליו. כל האדמירלים והרמטכ"לים בכל ציי העולם המתינו בדריכות לשמוע את תוצאות הקרב. כולם רצו לדעת אם הנשק החדש והמבטיח - טיל ימי - הוא באמת Game Changer. אם עידן קרבות התותחים ששלטו בזירה הימית זה מאות שנים אכן הגיע לקצו, ושום דבר לא יהיה כשהיה.

מיכה ושאר החיילים שעל סיפון אח"י מבטח, לעומת זאת, רצו לדעת רק דבר אחד: יפגע או יפספס.

20 שנה קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה חיל הים הישראלי מעין "עוף מוזר" בתוך הצבא. רוב מפקדיו של החיל היו יוצאי הצי הבריטי והפלי"ם: היו להם מדים לבנים וכובעים מסוגננים, טקסי הרמת הדגל לוו בשריקת משרוקית משונה - מסורות וגינונים שהיו זרים ומשונים למי שלא היה חלק מהחיל. החיילים בספינות אפילו לא כינו את עצמם "לוחמים". הם היו "מלחים" או "ימאים". חיל הים היה מעין "צבא בתוך צבא", שלא היה לו הרבה במשותף עם שאר הצבא הירוק.

נוסף על כך, התפיסה במטכ"ל הייתה שמבחינה צבאית, חיל הים הוא די מיותר. הנחת העבודה הייתה שכל מלחמה עתידית תהיה קצרה יחסית, ושיש למדינת ישראל מספיק רזרבות במחסני החירום כדי להתמודד עם מצור ימי. הרמטכ"ל חיים בר-לב היטיב לנסח את התפיסה הזו במילים בריאיון לתקשורת בשנת 1968:

חוסר האמון הזה בא לידי ביטוי גם בתקציב הרכש הזעום שקיבל חיל הים. המערך הלוחם של החיל היה מבוסס בעיקרו על משחתות מיושנות - יד שנייה מהצי הבריטי אחרי מלחמת העולם השנייה - ועל ספינות טורפדו קטנות. מספיק בקושי כדי להתמודד כשווה מול שווים עם ציי מדינות ערב.

המצב הזה הורע משמעותית בראשית שנות ה-60, עם חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. ברית המועצות, כמו רוסיה בימינו, הייתה מדינה ענקית, אבל בניגוד לבריטניה ולארצות הברית, הייתה לה גישה מוגבלת מאוד לים. רוב קו החוף הסובייטי שוכן בצפון הרחוק והקפוא, ועל כן ביקשה ברית המועצות להקים בסיסים ימיים לחופיו של הים התיכון. המצרים והסורים, שמאז ומעולם לא אהבו את האימפריאליזם של המערב, קיבלו את הסובייטים בזרועות פתוחות. הם נתנו לסובייטים להשתמש בנמלים ובבסיסי חיל האוויר שלהם, ובתמורה קיבלו מברית המועצות ציוד מתקדם וסיוע מודיעיני.

בים נתנו הסובייטים לסורים ולמצרים ספינות משני דגמים: "קומאר", שפירושו יתוש, ו"אוסה" (צרעה). שתי הספינות היו קטנות יחסית, ויכלו לשאת עליהן כמה עשרות אנשי צוות בלבד - בניגוד למשחתות כמו אח"י אילת הישראלית, למשל, שהיו להן מאות אנשי צוות. הקומאר אפילו הייתה עשויה מעץ. אבל המתנה החשובה באמת שהעניקו הרוסים לצי הסורי ולצי המצרי לא הייתה הספינות, כי אם החימוש שנשאו עליהן: טיל רב עוצמה בעל מנגנון ביות מתקדם. הסובייטים כינו אותו P15 Termit, ובנאט"ו הוא קיבל את השם סטיקס (Styx), על שמו של הנהר במיתולוגיה היוונית שבו שטים המתים בדרכם אל השאול.

הסטיקס החל את דרכו כניסיון של מהנדסי ברית המועצות לפתח מטוס קרב קטן וקומפטי. הניסיון הזה כשל, אבל כשהחליטו הסובייטים לפתח טיל ים-ים, דהיינו טיל שמשוגר מספינה כדי לפגוע בספינה אחרת, הם השתמשו בתכנון הקיים של מטוס הקרב כבסיס לקווי המתאר של הטיל החדש.

במונחים מודרניים, הסטיקס היה טיל ענק: משקלו היה שתי טונות וחצי ואורכו כשישה מטרים, כמו משאית ממוצעת, פחות או יותר. טווח הפעולה שלו היה כ-50 מיילים ימיים, שהם כ-80 קילומטרים, גדול בהרבה אפילו מטווח הירי של התותחים הימיים הגדולים ביותר. ראש הנפץ של הטיל הכיל חומר נפץ במשקל של כחצי טונה. אם ראיתם פעם בחדשות אוטובוס אחרי פיגוע של מחבל מתאבד, שנשא על גופו כמה קילוגרמים ספורים של חומר נפץ, אתם יכולים לשער בנפשכם איזה נזק נגרם מחצי טונה של חומר נפץ לספינה. זאת ועוד, מכל הדלק של הטיל ממוקם קרוב לחרטום, לפני חומר הנפץ, מה שאומר שבזמן הפגיעה הדלק שנשאר במיכל מתלקח ומתפוצץ אף הוא, ובכך מוסיף לנזק שגורם חומר הנפץ.

החידוש הטכנולוגי המהותי ביותר בסטיקס היה ראש הביות החדשני שלו: מערכת אלקטרונית שאפשרה לטיל להינעל על מטרתו, לעקוב אחר תנועתה במים, ולכוון את מעופו בהתאם. ראש הביות מורכב משני חלקים בסיסיים: מכ"ם ומקלט.

המכ"ם הוא מַשדר הפולט פולסים של קרינה אלקטרומגנטית. הקרינה מתפשטת באוויר כמו אדוות בבריכה, עד שהיא פוגעת בגוף מתכתי, ואז ניתזת ממנו חזרה לכיוון הטיל. המקלט שבראש הביות קולט את החזרי הקרינה' ומשנה את מסלול מעופו של הטיל, כך שההחזרים נעשים חזקים יותר ויותר - כמו זאב שעוקב אחר שובל הריח של טרפו - עד הפגיעה.

לסטיקס היה מנוע רקטי, ומכאן שהרתע שהוא יוצר בזמן השיגור קטן בהרבה מהרתע שנגרם בעת ירי של פגז מקנה של תותח. עובדה זו אפשרה לסובייטים להציב את הסטיקס על ספינות קטנטנות בקנה המידה של כלי שיט מלחמתיים באותם הימים. עובדה זו היא שהפכה את הסטיקס לכלי נשק מהפכני, ראשון מסוגו בזירה הימית. עד אותו הרגע היו יחסי הכוחות בקרבות ימיים ברורים לחלוטין: ספינה גדולה כמעט תמיד תנצח ספינה קטנה יותר. ספינות גדולות יכלו לשאת תותחים גדולים יותר, בעלי טווח גדול יותר, ומכאן שהיו יכולות לפגוע בספינה הקטנה מרחוק, עוד בטרם הספיקה הספינה הקטנה לירות אפילו פגז אחד. הסטיקס שינה את מאזן הכוחות.

לפתע היה ברשותה של ספינה קטנה, כמו הקומאר והאוסה, כלי נשק בעל טווח גדול בהרבה מטווח תותחים, יכולת ביות שהעניקה לו דיוק יוצא דופן, וכמות חומר נפץ השווה בעוצמתה לכמה וכמה פגזים קונבנציונליים. שתיים או שלוש ספינות טילים קטנות וזולות היו לפתע יריבות שקולות ואף עדיפות על פני משחתות מפלצתיות ששקלו מאות אלפי טונות ונשאו מאות ואף אלפי חיילים.

משחתות כמו אלה של חיל הים הישראלי, כמובן.

שעה שתיים בצהריים, שישה באוקטובר 1973, חיפה.

טילי הסטיקס איימו לא רק על הספינות הישראליות. את אותם הטילים אפשר היה לכוון ולירות בקלות גם אל מטרות יבשתיות, ו-500 קילוגרמים של חומר נפץ יכולים לגרום הרס אדיר ומאות הרוגים. איום הטילים על העורף הכתיב את האסטרטגיה המלחמתית של חיל הים.

מיכה לצרוס, אז סגן אלוף, היה מפקד פלגת ספינות טילים בזמן מלחמת יום כיפור. בפיקודו היו ארבע ספינות מתוך 12 שהיו לחיל בכלל.

בניגוד לשאר הצבא, בחיל הים כבר היו משוכנעים שהמלחמה בפתח.

באב-אל-מנדב הוא מצר ימי בקצהו הדרומי של הים האדום. חסימת המצר פירושה שספינות סוחר לא יוכלו להגיע לנמל אילת.

יומיים לפני פרוץ המלחמה ערכה שייטת הסטי"לים תרגיל קרב גדול בשם "קשתית". הספינות חזרו לנמל ביום חמישי בערב.

במהלך כל יום שישי הכינו הצוותים את הספינות למלחמה והעמיסו עליהן נשק ותחמושת. בשבת, בשעה שתיים בצהריים, עלה סגן אלוף מיכה לצרוס לסיפונה של אח"י מבטח.

15 שנים קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

התחמשותם של צי סוריה וצי מצרים בספינות טילים הייתה טריגר שעורר את צמרת הפיקוד של חיל הים, ושלף אותה בכוח ממשבר הזהות והבלבול של שנות ה-50. היו אלה בפרט שני הקצינים הבכירים של החיל, שקיבלו עליהם את המשימה המורכבת של הוצאת חיל הים מהדשדוש ומהבינוניות, והצעדתו אל העידן המודרני: מפקד החיל יוחאי בן-נון וסגנו שלמה אראל.

בן-נון ואראל היו במידה רבה שני הפכים. בן-נון היה לוחם קומנדו נועז וכריזמטי, שהמבצעים שיזם הפכו לאגדה במורשת הקרב של חיל הים. הוא היה איש שטח ששנא ניירת וביורוקרטיה. לעומתו, שלמה אראל היה איש מטה מנוסה ומשופשף. קצין שהתחנך בצי הבריטי המפואר, פיקד על משחתות ועל קורבטות גדולות, והיו לו קשרים טובים עם קצינים בכירים בציים רבים ברחבי אירופה. השניים האלה לא היו בדיוק חברים טובים, אבל יחד הרכיבו את הצוות שחיל הים היה זקוק לו באותו הזמן.

השאלה המרכזית שניצבה בפני החיל הייתה סוגיית בניית הכוח: אילו סוגי ספינות ישמשו כעמוד השדרה של החיל בעתיד. זו הייתה שאלה כבדת משקל, כיוון שתהליך הצטיידות של צי צבאי הוא תהליך טכנולוגי ארוך ויקר שיכול להימשך, פשוטו כמשמעו, עשרות שנים. אם טעית בהחלטה, ורכשת ספינות אשר בדיעבד מתברר שאינן תואמות את שדה הקרב העתידי - זו טעות שאין ממנה חזרה.

שאר ציי העולם באותה התקופה נטו להצטייד בספינות תותחים גדולות או בצוללות שמובילות כוחות קומנדו לפשיטות על נמלי האויב. אלו היו האפשרויות המקובלות וה"הגיוניות" ביחס לרוח התקופה. אבל התקציב המצומצם של חיל הים לא התאים לרכש של ספינות גדולות או הרבה צוללות, ועל כן החליט בן-נון שעיקר כוחו העתידי של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה קטנה, מהירה וזולה יחסית. לספינה עתידית זו יהיה צוות קטן יחסית של כמה עשרות ימאים בלבד, והיא תצויד בנשק מתוחכם ובטכנולוגיה מתקדמת אשר בשאיפה תאפשר לה להתמודד עם כל איום שיציבו בפניה מדינות ערב. הנשק הזה היה עתיד להיות טיל ים-ים מתוצרת ישראלית - שעדיין לא היה קיים בשלב הזה, ולכך נגיע מיד.

את מימוש תוכנית ההצטיידות בספינות החדשות הטיל בן-נון על סגנו, שלמה אראל, שבדיעבד היה האיש הנכון במקום הנכון. הניסיון, הידע הרב והקשרים שהיו לאראל אפשרו לו לדחוף את הפרויקט קדימה לכל אורך שנות ה-60, גם כשמונה בעצמו למפקד חיל הים.

בשנת 1960 חתם בן-גוריון על הסכם עם מערב-גרמניה לאספקת ציוד צבאי לישראל בשווי 60 מיליון דולר. חיל הים ניצל את ההזדמנות, והזמין מהגרמנים 12 ספינות מלחמה שהתבססו על ספינת טורפדו גרמנית קלה ומהירה מסוג "יגואר". השם העברי שניתן לדגם זה היה "סער". בניית הספינות הייתה אמורה להיעשות בגרמניה, אבל בשלב מסוים נחשף דבר העסקה, ומדינות ערב הפעילו לחץ דיפלומטי כבד על מערב גרמניה לבטל אותה. בסופו של דבר הועברה הבנייה למספנות שרבורג שבצרפת.

אלוף במילואים מיכה רם, מפקד חיל הים לשעבר, היה חבר בצוות שפיקָח על בניית הספינות, והביא אותן ארצה. מיכה הלך לעולמו לפני מספר חודשים, זמן קצר לאחר שהתראיין לפרק זה. ראיין את מיכה רם - נתן פוזניאק.

בשלב מסוים, עקב התפתחויות בזירה הבינלאומית, הטילו הצרפתים אמברגו על יצוא נשק לישראל. במבצע מפורסם, שללא ספק ראוי לפרק בפני עצמו, הבריח חיל הים את הספינות מהמספנה והשיט אותן ארצה.

אל הספינות שיוצרו בשרבורג הצטרפו בתוך שנים ספורות גם ספינות שיוצרו במספנות ישראל. אבל גם כשכבר היו הספינות בישראל ומוכנות להפלגה, עדיין לא הותקנה בהן מערכת הנשק המתקדמת והאוטומטית שיוחאי בן-נון ושלמה אראל ראו בחזונם. כל מה שהיה בספינות בשלב הזה היו תותחי 76 מ"מ ותותחי 40 מ"מ - בעצמן מערכות נשק חדשות שלא נוסו מעולם, ובלאו הכי לא היו בשום צורה יריב שקול לטילי הסטיקס האימתניים של המצרים והסורים.

עשר ו-28 דקות בלילה, שישה באוקטובר 1973, מול חופי סוריה, אח"י מבטח

סגן אלוף מיכה לצרוס, מפקד פלגה 32, נמצא על סיפונה של אח"י מבטח. לצדה של מבטח - אח"י רשף, בפיקודו של רב סרן מיכה רם, שחזר לפני שנים ספורות משרבורג. בהתאם לתוכנית "סלע", תוכנית המגננה על חופי ישראל, מבטח ורשף פטרלו באזור הגבול לבנון-סוריה כדי למנוע מספינות סוריות מלירות טילי סטיקס על חיפה ועל תל אביב. אבל לפתע - שינוי חד בתוכנית.

מיכאל (יומי) ברקאי הוביל את חמשת הסטי"לים צפונה, אל שטח האויב, במטרה ברורה לתקוף באופן יזום את הצי הסורי כבר ברגע שיצא מהנמל. במילים אחרות, כפי שמציין לצרוס, שינוי מוחלט מהתפיסה ההגנתית. בדיעבד מתברר כי מפקד חיל הים אלוף בנימין (ביני) תלם החליט לשנות את תוכניות המלחמה ב-180 מעלות, ולא עדכן איש.

לא רק מיכה לצרוס הופתע מהמעבר הפתאומי ממגנה להתקפה: ביני, מפקד החיל, לא עדכן אפילו את הרמטכ"ל דוד אלעזר, שהופתע באותה המידה. צבי תירוש, סגן מפקד חיל הים במלחמה, תיאר את השתלשלות הדברים:

ממש באותו הזמן שבו שוחח סגן מפקד חיל הים עם הרמטכ"ל, קיבל מיכה לצרוס דיווח בקשר: מטרה נתגלה - ספינה סורית, שמונה קילומטרים מצפון-מערב לכוח הסטי"לים, מגע ראשון עם האויב.

מבחינת כוח הסטי"לים, זו הייתה התחלה לא טובה. בספינות הייתה מערכת גילוי מכ"ם (מגל"ם, בקיצור) בשם "שלדג". שלדג קולטת את הגלים הא"מ שפולטים המכ"מים של האויב, ואומרת למפעיל מאיזה כיוון הם מגיעים. היתרון הגדול של מערכת גילוי המכ"ם הוא שעל הנייר היא מסוגלת לגלות מכ"ם אויב, הרבה לפני שמכ"ם האויב מסוגל לגלות את הספינה שלנו. מדוע? דמיינו לעצמכם שאתם עומדים לצד הכביש בלילה, ומכונית נוסעת לקראתכם. האור מפנסי המכונית פוגע בכם וחוזר אל הנהג. אם המרחק אל המכונית קצר, נאמר 30 מטרים, אז האור המוחזר מכם חזק יחסית והנהג יראה אתכם. אבל אם המרחק הוא למשל 200 מטרים, האור המוחזר יהיה חלש מאוד, והנהג לא יראה אתכם. אבל אתם, לעומת זאת, תראו את הפנסים המתקרבים מצוין ממרחק של 200 מטרים ואפילו חצי קילומטר. הסיבה ברורה: הפנס הוא מקור אור חזק ובוהק שמאיר למרחקים, בזמן שהאור שמוחזר מכם הוא חלש וקלוש מאוד, במיוחד אם אינכם לובשים מחזירור בוהק. אותו הדבר גם במכ"מים: מכ"ם האויב פולט קרינה חזקה מאוד, שאפשר לקלוט אותה ממרחק של עשרות ואף מאות קילומטרים, הרבה לפני שהחזרי הקרינה מגוף הספינה שלנו יהיו חזקים מספיק כדי שיוכל לגלות אותנו.

עכשיו אתם מבינים מדוע העובדה שספינת הטורפדו הסורית נתגלתה במרחק של שמונה קילומטרים בלבד מהכוח הישראלי הייתה התחלה לא טובה לקרב: אם הכל היה מתנהל כמו שצריך, המגל"מים היו צריכים לגלות אותה במרחק גדול בהרבה. אם כן, מה השתבש? המכ"ם של הטרפדת, התברר, פעל בתחום תדרים שנועד לגילוי מטוסים ולא לגילוי ספינות. נראה שהסורים חששו בעיקר מפני תקיפה של חיל האוויר מכיוון הים. מערכות גילוי המכ"ם בספינות הישראליות תוכננו לקלוט מכ"מים בתדרים אחרים, לכן היו עיוורות בתחום שבו פעל המכ"ם של הטרפדת הסורית.

למזלו של הכוח הישראלי, הטרפדת הסורית הייתה קטנה וחלשה מדי כדי להטיל איום משמעותי. עם זאת, לטעות בגילוי היה מחיר: אובדן יתרון ההפתעה.

גורלה של הטרפדת הסורית נחרץ, אבל רגע לפני הסוף הספיק מפקד הטרפדת לדווח למפקדה הסורית על הכוח הישראלי שמתקדם ממערב.

עשר שנים קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

כזכור, אחד העקרונות שטבע יוחאי בן-נון בתהליך בניית הכוח של חיל הים היה הסתמכות על מערכות נשק מתקדמות ואוטומטיות. במקרה לגמרי, רפא"ל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה - עמלה מאז אמצע שנות ה-50 על פיתוח טיל מונחה בשם "ג-25" לחיל האוויר. "ג-25" היה אמור להיות משוגר ממטוס ומונחה למטרתו באופן ידני על ידי הנווט. בשלב מסוים החליט חיל האוויר לוותר על הפרויקט, והוא עבר לחיל התותחנים.

אחרי ש"ג-25" הפך ל"לוז", ואחרי שגם התותחנים ויתרו על "לוז", עבר הפרויקט לידי חיל הים, ששינה את שמו של הטיל בשלישית, הפעם ל"גבריאל". כטיל ים-ים נדרשו לגבריאל תכונות שונות מטילי אוויר או מטילי יבשה. מבחינת חיל הים, התכונה החשובה ביותר הייתה גובה הטיסה של הטיל.

הסיבה לדרישת חיל הים ש"גבריאל" יטוס בגובה נמוך מאוד, רק שני מטרים מעל פני הים, הייתה שפגיעה בדופן ספינה היא קטלנית הרבה יותר מפגיעה בחלקה העליון, במיוחד אם מדובר במשחתת גדולה. פיצוץ בחלק העליון גורם נזק, אבל הספינה יכולה לשרוד. פיצוץ בדופן פוער חור שדרכו יכולים מים לחדור ולהטביע את הספינה בתוך דקות, גם אם רוב הספינה לא ניזוקה כלל.

על פי התכנון המקורי של "גבריאל", עוד מתקופתו כטיל שיועד לחיל האוויר, היה הטיל אמור להיות מנוהג על מטרתו על ידי מפעיל אנושי, שנעזר במשקפת וצופה בעשן שפולט מנוע הטיל. זה רעיון שיכול היה לעבוד יפה באוויר, אבל לא היה מעשי בים. כשטיל נע במהירות הקול בגובה שני מטרים מעל פני הים, כל סטייה קטנה מהמסלול תגרום לו להתרסק אל תוך המים. העשן הסמיך שפלט הטיל הסתיר אותו מעיני הכוונים, והם לא הצליחו לשלוט בו.

הפתרון שנמצא לבעיית ההכוונה של "גבריאל" על מטרתו היה ניהוג חצי-אוטומטי: במקום שכוון אנושי יעקב אחרי הטיל במשקפת, ויכוון אותו אל המטרה, ראש הביות של "גבריאל" יהיה מסוגל לזהות את החזרי המכ"ם מהמטרה ולעקוב אחריהם עד הפגיעה. הפתרון הזה היה מוצלח פחות משל הסטיקס. הטיל הרוסי, יש לזכור, היה מצויד בראש ביות שהכיל משדר מכ"ם וגם מקלט, ועל כן היה אוטונומי לחלוטין, "שגר ושכח". ספינה שמשגרת סטיקס יכולה להסתובב ולברוח מיד לאחר השיגור, בעוד שסטי"ל ישראלי חייב להמשיך ולעקוב אחר המטרה כל זמן ש"גבריאל" באוויר, עד לרגע הפגיעה. בזמן הזה יהיו הספינות הישראליות חשופות למתקפת נגד, כמובן. אבל בהתחשב באילוצי התקציב ובלו"ז, זה היה הטוב ביותר שיכלו מהנדסי התעשיה הצבאית להציע.

ל"גבריאל" היו עוד שני חסרונות בולטים ביחס לסטיקס. הראשון היה ראש הנפץ שלו, שהיה קטן משמעותית מזה של הטיל הסובייטי: שמונים קילוגרם לעומת כמעט חמש מאות קילוגרם, ומכאן גם שהיקף הנזק שהוא גורם למטרה נמוך בהרבה.

החסרון השני היה הטווח שלו. טווח הפעולה של הגבריאל היה עשרים קילומטרים בעוד הטווח של הסטיקס היה כשמונים קילומטרים. המשמעות המעשית של ההבדל הזה הוא שישנה 'חגורה' של כשישים קילומטרים שבה הספינות הישראליות נתונות לאיום הסטיקס, ואינן יכולות להשיב מלחמה. זה כמו קרב איגרוף במישהו שיש לו ידיים ארוכות משלך פי שניים…

כדי להתמודד עם החיסרון הזה, תורת הלחימה שפותחה בחיל הים במהלך שנות ה-60 נשענה על שלושה יסודות מרכזיים. הראשון היה הסתערות מהירה על ספינות האויב, כדי לצמצם את הטווח ולחצות את החגורה מהר ככל האפשר. השני היה פיתוחם של אמצעי לחימה אלקטרונית מתקדמים - ועל זה נרחיב בהמשך. היסוד השלישי היה הישענות על מטוסי חיל האוויר.

את תורת הקרב החדשה שפותחה לסטי"לים תרגלו הצוותים בבסיס ההדרכה של חיל הים, בסימולטור מתקדם בשם "מתקן אימון טקטי" או בקיצור מתא"ט. המתא"ט היה חידוש בקנה מידה עולמי.

בשנת 1969 הסתיימו ניסויי הים של "גבריאל", והטיל הוכרז כמבצעי. גם בניית הסטי"לים נסתיימה. כעת כל שנותר היה לבדוק אם כל המערכת הטכנולוגית והלוגיסטית האדירה הזו - ספינות חדשות, מערכות נשק חדשות, מערכות גילוי מכ"ם חדשות ותורת קרב שמעולם לא נוסתה בהיסטוריה של הלוחמה הימית, ערב רב של גלגלי שיניים מורכבים שפותחו לאורך 20 שנה - אכן תוכיח את עצמה בקרב, ותפעל כמו מכונה משומנת נגד אויב המצויד בכלי נשק מתקדם ואולי אף עדיף מבחינה טכנולוגית. איתרע מזלו של חיל הים, וטבילת האש הראשונה של המערכת הזו הייתה דווקא במלחמה הקשה ביותר שידעה ישראל מאז ומעולם.

עשר ו-37 דקות בלילה, שישה באוקטובר 1973, מול חופי סוריה, אח"י מבטח

אחרי שהשאירו את אח"י חנית להטביע את הטרפדת הסורית שנתגלתה במפתיע במרחק של כמה עשרות מיילים מהחוף, המשיכו ארבעת הסטי"לים הנותרים לנוע צפונה, אל עבר מטרה חדשה שנתגלתה במכ"ם. בינתיים, בזמן שהם מתקדמים צפונה, מזוהה מכ"ם נוסף - הפעם מאזור נמל טרטוס, שהוא הנמל השני בגודלו של סוריה ושוכן מדרום לכוח, קרוב יחסית לגבול עם לבנון.

וכך, במחי יד, נעלם לו אחד מהיסודות המרכזיים בתורת הקרב של חיל הים: הסיוע האווירי. בהינתן הכאוס ששרר בחיל האוויר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, וחוסר האמון העקרוני של המטכ"ל ביכולותיו של חיל הים, אין פלא שהסיוע האווירי לחיל היה כמעט האייטם הראשון שנמחק מלוח המשימות. המשמעות הייתה ברורה לכולם: כעת אין שום דבר שימנע מספינות הטילים הסוריות מלשגר טילים על הסטי"לים הישראלים המתקרבים בזמן שהם בתוך ה"חגורה" - אותו אזור ברוחב 60 קילומטרים שבו הם בטווח ירי של הסטיקס, אבל עדיין מחוץ לטווח ירי של "גבריאלים".

יומי ברקאי, מפקד השייטת, לא וותר. הוא הורה לספינות להמשיך ולנוע צפונה, אל המטרה החדשה.

הדיווח שהעביר מפקד הטרפדת הסורית רגע לפני שתותחיה של אח"י חנית השתיקו אותו - עשה את פעולתו. שלוש ספינות טילים סוריות ארבו לכוח הישראלי בקרבת החוף.

על סיפונה של אח"י מבטח צפו אנשי הצוות המבועתים בשלושה כדורי אש ענקיים ממריאים לאוויר, והבינו מיד מה הם רואים. הסטי"לים הישראליים פנו כגוף אחד לכיוון דרום-מזרח, מסתערים על ספינות האויב - אך עדיין חסרי אונים. הספינות הסוריות היו מחוץ לטווח "גבריאל". כל מה שיכלו מיכה לצרוס ואנשי מבטח לעשות הוא לחכות, ולשאול את עצמם: יפגע או יפספס?

חלק ב'

]לצרוס] "במקביל לזה נורה עלינו מטח של סטיקסים מכיוון דרום-מזרח.

[רן] איך אתה יודע שנורה עליך טיל?

[לצרוס] בקלות. הסטיקס זה מנוע בערה פנימית, ממש כדור אש. אתה רואה אותו מהרגע שהוא מתרומם מהים. אתה רואה את כדור האש הזה מתרומם. אתה לא יודע לאן הוא הולך - אבל אתה יודע שהוא מתרומם".

בשישה באוקטובר 1973 היו חמש ספינות טילים ישראליות במרחק של כמה עשרות קילומטרים מחופי סוריה, מול נמל לטקיה - הנמל הסורי הגדול ביותר. סגן אלוף מיכה לצרוס, מפקד פלגת סטי"לים, היה על סיפונה של אח"י מבטח. לצדו של לצרוס, מפקד על אח"י רשף, רב סרן מיכה רם - לימים מפקד חיל הים. את הכוח הוביל אלוף משנה מיכאל (יומי) ברקאי. היו אלה השעות הראשונות של מלחמת יום כיפור.

בחצי השעה שחלפה הספיק הכוח הישראלי להשמיד שתי ספינות סוריות: האחת טרפדת קטנה עשויה מעץ, והאחרת מקשת גדולה יותר. שתי הספינות האלה לא הטילו איום אמיתי על ספינות הטילים הישראליות, אבל מיד לאחר הטבעת המקשת הסורית נורו אל הכוח הישראלי שלושה טילי סטיקס, משלוש ספינות טילים סוריות שארבו לכוח מדרום-מערב.

הסטיקס, טיל מתוצרת סובייטית, הוא כלי נשק שחולל מהפכה בלוחמה הימית. אם עד אז נמדדה עוצמתה של ספינה בקוטר ובמשקל התותחים שיכלה לשאת עליה, ומכאן שספינות גדולות היו עדיפות בהרבה על ספינות קטנות, הסטיקס, שהיה מצויד בראש ביות אלקטרוני מתוחכם, העניק לספינות הקטנות עוצמת אש אדירה וחסרת תקדים.

מנגד, הכוח הישרא לי היה מורכב מספינות טילים חדשות לגמרי, שנשאו כלי נשק ומערכות אלקטרוניות שלא נוסו מעולם בשדה הקרב. טילי "גבריאל" הוכיחו את עצמם בפעם הראשונה דקות ספורות קודם לכן, כשהטביעו את המקשת הסורית, אבל טווח הפעולה שלהם היה קטן בעשרות קילומטרים מזה של הסטיקס. נוסף על כך, הסיוע האווירי שהובטח לחיל הים כחלק ממעטפת ההתגוננות מפני הטילים הסוריים, בוטל, כשחיל האוויר התמודד עם הצרות שלו בשעות הראשונות של מלחמת יום כיפור. כל מה שנותר לסטי"לים הישראליים הוא לשים את חרטומם לכיוונן של הספינות הסוריות, ולהסתער קדימה, בתקווה שיצליחו לצמצם את המרחק איתן לפני שטילי הסטיקס יעשו את שלהם.

"[לצרוס] בחיל הים, כל התפיסה של הסט"לים - זו המילה 'להסתער'. בשלב מסוים, לפי תורת הקרב, כשאתה מגלה את האויב, אתה מעבד תמונה ואומר: האויב נמצא שם ושם. אז תורת הקרב אמרה, אנחנו מסתערים ברגע שגילינו את האויב. אנחנו מקצרים טווח לאותם 20 קילומטרים שאנחנו יכולים לירות טילים. אבל המילה 'להסתער' לא הייתה מקובלת לפני כן. 'להסתער' אומר שאנחנו שמים עכשיו את החרטום על האויב, ורצים קדימה במלוא המהירות, לא משנה אם זה עושה נזק למנועים. רצים קדימה וסוגרים טווח, עד לטווח שאנחנו יכולים לירות טילים. אבל זה הרבה דקות! דקות ארוכות שאתה סוגר 30 קילומטר...אתה מפליג ב-30 קשר…

[רן] חצי שעה של הפלגה!

[לצרוס] נכון. אתה רודף אחריו הרבה הרבה זמן, עד שאתה יכול לירות טילים".

חצי שעה. חצי שעה של פחד שבה האויב יורה עליך טילים ללא הפרעה, ואתה חסר יכולת להגיב. ובתוך חצי השעה הזו ישנה דקה וחצי של פחד גדול עוד יותר, אימה של ממש, שמתחילה ברגע שאתה שומע את קצין המשמרת צועק בכריזה "טיל, טיל, טיל", ואתה יודע שהטיל נמצא באוויר, ומתקדם לכיוונך. מיכה לצרוס היה בבטן הספינה, במי"ק - חדר השליטה.

"[לצרוס] אלה שנמצאים למטה לא יודעים כלום. מילא אני, שאני עוד עומד ליד מכ"ם במי"ק ואולי אני אראה מה קורה עם הטיל הזה. אבל מה עם המכונאי בבטן האונייה ששמע 'טיל, טיל, טיל', ואם זה פוגע הוא הראשון במים? אין לו שום תמונה! אז שלא יגיד לו מישהו: 'טיל חלף!' או 'לא מסכן', אי אפשר להירגע. אני לא מכיר אחד שלא פחד. זה בא לידי ביטוי בצורות שונות. אלה שישבו על המכ"מים או בכל מיני מקומות, יש כאלה שעשו במכנסים, תרתי משמע. לא זזו, עשו במכנסיים. אני, אצלי זה התבטא אחרי הקרב, אתה לא יכול לשתות באמצע, אבל אחרי קרב כזה שתיתי קומקום מים. התייבשתי. לכל אחד תופעה שונה".

מבין כל אנשי הצוות שבכוח הישראלי היה אחד, על סיפונה של אח"י חנית, שאולי הייתה לו סיבה להיות מפוחד ומבוהל יותר מכל אחד אחר. מדוע? כיוון שהוא היחיד שידע מניסיון אישי מה קורה לכלי שיט שפוגע בו טיל סטיקס.

שש שנים קודם לכן, אח"י אילת, מול חופי פורט סעיד, מצרים

"[מרמרי] אני אריה מרמרי, אני סגן אלוף במילואים של חיל הים. הייתי סג"ם צעיר שסיים קורס חובלים, שמונה חודשים על אח"י אילת".

אח"י אילת הייתה משחתת שנרכשה מעודפי מלחמת העולם השנייה של הצי הבריטי, ונכנסה לשירות בחיל הים באמצע שנות ה-50. ביחס לספינות הטילים שבאו אחריה, האילת הייתה אונייה ענקית: משקלה היה 1,830 טונות, פי שלושה ויותר ממשקלו של סטי"ל, והיא נשאה על סיפונה כ-200 אנשי צוות לעומת 60. אחד מהם, כפי ששמעתם, היה סגן משנה צעיר ששמו אריה מרמרי. מרמרי היה על סיפונה של אילת באותו יום הרה גורל שבו שייטה מול פורט סעיד שבמצרים. ראיין את מרמרי, נתן פוזניאק.

"[מרמרי] ב-21 באוקטובר 1967, בערך בסביבות השעה חמש ו-30, או קצת אחרי. השמש כמעט נשקה למערב, כשאני הייתי במקלחת, במעונות קצינים זוטרים באח"י אילת, בירכתיים. מתחת לסיפון. ומתוך השלווה הבוטחת הזו נשמעו פתאום פעמוני האזעקה, וקולו של רפי דהן, שהיה סמל המשמרת הפז"מניק, שבדרך כלל היה אדיש לחלוטין. שמעתי אותו אומר: 'אזעקה! אזעקה, מטוסים! אזעקה, מטוסים!' והפעמונים המשיכו לצלצל בטירוף. הבנתי שמשהו נורא קורה בחוץ".

זה לא היה מטוס, כמובן, כי אם טיל סטיקס ששוגר מסטי"ל "קומאר" מצרי, מפתח נמל פורט סעיד. בחיל הים ידעו שלמצרים יש טילי סטיקס, אבל איש לא הבין לאשורו את גודל האיום. זו הסיבה שאח"י אילת שייטה, חסרת הגנה לחלוטין, מול חופי פורט סעיד בטווח פגיעה של הטיל, והסיבה שצוותה של הספינה לא תודרך על האיום האפשרי.

"[מרמרי] רצתי, שמתי על עצמי איזושהי חולצה ומכנסיים וסנדלים. באתי לטפס על הסולם, וכשהייתי באמצע הדרך, פיצוץ אדיר טלטל את האונייה. נפלתי אל הקרקעית, התעשתי. קמתי שוב, ועליתי ויצאתי מהמבנה. ראיתי את הסיפון מבוקע כמו קופסת סרדינים. דוכני הטורפדו, שהיו סמוכים למבנה בירכתיים, ארבעה צינורות טורפדו של 21 אינץ', מפלצות מאוד רציניות, הזדקרו אל השמים כאילו היו דוכני טילים.

התקדמתי הלאה, על הסיפון הסדוק והקרוע. הגעתי עד לבסיס התורן, למקום שהיה בו המטבח פעם, המקום שעמד בו הגשר המשני ועמדת התותחים 44-43 שלא הייתה. היה רק בור גדול, מעשן, ואש גדולה היתמרה מבסיס התורן. זו התמונה שאסור לאנשים לראות בכלל, ובטח לא לילדים בני 22 וחצי שלא ראו מת מימיהם לפני. תמונת תופת. תחשוב, להבות, עשן, בור שחור, צללים אחרונים של שמש ובפנים הגופות של החברים שלך. ושמעתי מישהו צורח מעל הלהבות - 'אלוהים אתה לא תיתן לי למות, אתה לא תיתן לי למות'. והוא צורח וצורח. ועברו עשר או 15 שניות, עד שהבנתי שמי שצורח זה אני. התעשתי.

[פוזניאק] זאת הייתה משחתת, זו לא הייתה אונייה קטנה, סירה. זה היה פיצוץ שממש קרע כמעט את המשחתת לשניים.

[מרמרי] זה היה חור גדול, כמעט מדופן לדופן".

הפיצוץ ניתק, הלכה למעשה, את הקשר בין שני חלקי הספינה, ומרמרי מצא את עצמו הקצין היחיד באזור הירכתיים.

"[מרמרי] בהתחלה נראה היה שאי אפשר היה לעבור מעל השברים כדי להגיע אל הגשר. סג"ם מושתן, ילד בן 22 וחצי, שבכל שמונת החודשים שאני עושה באונייה אני יודע שאני פיון, סטז'ר, שאני שומע את האחרים ושאין לי הרבה מה להגיד כי כולם הרבה יותר מקצוענים ממנו בכל אחד ואחד מהתחומים שמתעסקים.

אני מצאתי את עצמי - אני לא יודע איך לקרוא לזה - כלוא? תפוס? עם 36 חברים בירכתיים. כל הסיפור שאני מספר לך הוא כולו שלוש דקות. זה נשמע ארוך. שלוש דקות!"

טיל סטיקס שני פגע באח"י אילת, גם כן באזור הקדמי. בדרך לא דרך הצליח אריה מרמרי לחצות את האזור ההרוס במרכז הספינה, להגיע למפקד שהיה בחרטום, ולדווח לו על הנזק שראה. לאחר מכן חזר שוב לירכתיים, לפקח על חילוץ הפצועים. רבע שעה אחר כך פגע באילת טיל שלישי.

"[מרמרי]הטיל היחיד שראיתי באח"י אילת היה הטיל השלישי שנורה על אח"י אילת, והיה גם הטיל שהביא בסופו של דבר לטביעה שלה. כי הוא פגע על ידנו, בירכתיים, להבדיל מהשניים הראשונים שפגעו בשליש הקדמי של האונייה, בבסיס התורן.

הטיל הזה נראה כמו לפיד ענק, שקדם לו משהו כמו רקטה ירוקה, מכיוון פורט סעיד. לפיד ענק שהתקרב אלינו, ואני משום שלא ידעתי שהתקיפו אותנו טילים, אני חשבתי שזה נור. שאל אותי מוישה פרידמן, שלימים נעשה צלם טלוויזיה, שאל אותי - מה זה? אמרתי לו - זה בטח נור. והנור הזה היה טיל, שדקה אחרי זה התרסק על סיפונה של האונייה. לידינו, למרגלות התותח הדו-קני, והצית שרפת ענק. הוא לא התפוצץ, הוא התרסק. הוא מרח את כל הדלק שלו - ויש לו דלק לכפליים דרך - את כל הדלק שלו, שהוא דלק סילוני שמערבבים אותו עם חמצן. והתחילו להתפוצץ ארגזים של [תחמושת] 0.5'. העברתי את החבר'ה מדופן שמאל - האונייה נטויה 15 מעלות על הצד, אם לא יותר - העברתי אותם לצד הימני, המוגבה, מעבר למבנה כדי שיהיה מחסה.

באותו הזמן הבריקה בי מחשבה: האש הזו תרד למחסנים והאונייה תתפוצץ ממה שקוראים 'פיצוץ משני', מהמחסנים של עצמה, ואז מדובר על טונות של חומר נפץ! מרגמות של פצצות עומק, המסילות של פצצות עומק... טונות של חומרי נפץ, מחסני תחמושת של תותח 3, 4, ושל הנ"מ. הבנתי שאין לנו עוד הרבה זמן פה. האצתי בחבר'ה - יאללה, קופצים למים. החלטתי על דעת עצמי. הסג"ם המושתן החליט שהוא נוטש את האונייה. ואני שוחה".

בנקודה הזו משתלב סיפורו של מרמרי עם סוג של תעלומה היסטורית קטנה שאפפה את סיפור הטבעת המשחתת אילת. במשך שנים נטען כי על אילת נורו ארבעה טילים, שאחד מהם פגע במים, והביא למותם של מלחים רבים שנטשו את הספינה הטובעת. מרמרי גורס שלא היה טיל רביעי.

"[מרמרי] ובערך באותו הזמן, האונייה מתפוצצת - פיצוץ אדיר! זיקוקין דינור אבל לא מאפר, ממתכת מלובנת, ממלאים את השמים. ואני טומן את כל גופי מתחת למים, משחרר אוויר מחגורת ההצלה, שומע את [השברים] יורדים בתסיסה מסביבה. ופתאום ככה, כשאני מתחת למים, אני חושב לעצמי - או אה, אם פצצת עומק עכשיו מתפוצצת, היא קורעת אותי לגזרים! ואז אני עושה הפוך, אני מתחיל להוציא את עצמי [מהמים] כמה שאני יכול ושוכב על הגב, ובום! פצצת עומק מתפוצצת. זה הסיפור שחיל הים מספר לעצמו עד שהיום שמה שהתפוצץ זה טיל רביעי. קדחת. אין טיל רביעי. אני ראיתי מה התפוצץ, זה היה קרוב. טיל מתפוצץ על פני המים ועושה ספלאש אחד ויחיד. הפיצוץ שלו כמעט לא ניכר. פצצת עומק מתפוצצת מתחת למים, מרעידה את המים, ואחרי זה עולה לך נד אחד גדול. וזה מה שאני ראיתי".

47 מלחים נהרגו בתקיפה, ו-91 נפצעו. אריה מרמרי חולץ, ולקח חלק במאמצי איתור מלחים נוספים במים ובזיהוי גופות ההרוגים. על פועלו זה זכה בעיטור המופת.

המכה הכואבת שספג חיל הים הבהירה לכולם את גודל האיום של טילי הסטיקס. היו כאלה ששיערו שאולי ראש הביות של הסטיקס, שתוכנן להכות בספינות גדולות יחסית כמו אח"י אילת, לא מסוגל להתביית על ספינות קטנות כמו סטי"ל. אבל אז, כעבור שלוש שנים, בשנת 1970, ירו המצרים ארבעה טילי סטיקס על סירת דיג ישראלית קטנטנה בשם "אורית", והטביעו גם אותה. אם למישהו עוד היו ספקות באשר לאיום שנשקף לסטי"לים הישראליים מהסטיקס, הספקות הללו נעלמו לחלוטין.

כעבור שש שנים מצא את עצמו אריה מרמרי, עכשיו כבר קצין נשק ותיק ומנוסה, על סיפונה של אח"י חנית. שלא כמו הסג"ם הצעיר שהיה אז, כעת הוא כבר יודע היטב לקראת מה הולך. וגם החיילים שלו, בניגוד לצוותה של אח"י אילת, כבר מודעים גם הם לגודל האיום. היקף הנזק שנגרם לאח"י אילת מפגיעת הטיל לימד אותם על עוצמת ההרס של הטיל הענק הזה. איך מתמודדים עם הפחד? כמו תמיד, בעזרת הומור שחור.

"[מרמרי] ואני עומד בחזית של שורת הלוחמים שלי, אנשי מחלקת נשק, בחרטום. אני קצין הנשק של אח"י חנית המהוללה. הם עומדים מאחוריי, דמומים שלא כדרכם. בדרך כלל יש לחישות, ואתה צריך עוד פעם להסות אותם ולהעמיד אותם בשורה. והם שותקים. אני אז מסתובב אליהם ואומר, 'מה קרה, חבר'ה? אף אחד לא רוצה להגיד היום כלום?' והם מגחכים, מדשדשים במקומם. ואני אומר - 'חבר'ה, הכול יהיה בסדר. אל תדאגו בכלל'. הרי מה עובר בראש של איש צעיר בנסיבות כאלה? אם אח"י אילת התפוצצה מהטילים האלה, סטי"ל שכל כולו פח של 4.5 מ"מ וכל כולו חמוש מכף רגל ועד ראש, מה יישאר ממנו? גם לא אבק! ואז אני אומר להם: 'אתם לא תספיקו לכאוב או לצעוק שמע ישראל. זה ייגמר! אתם לא תדעו שזה בא לכם!'"

עשר ו-37 דקות בלילה, שישה באוקטובר 1973, אח"י מבטח, מול חופי סוריה

בעוד שהם מסתערים במלוא הקיטור על הספינות הסוריות, כדי לצמצם מהר ככל האפשר את המרחק עם האויב, ולהגיע אל הטווח שיאפשר להם לירות את הטילים שלהם, מיכה לצרוס, מיכה רם, אריה מרמרי וכל שאר אנשי הצוות בכוח הישראלי יודעים שהסיכוי היחיד שלהם להינצל מפגיעת טילי הסטיקס שכבר דוהרים לכיוונם באוויר, הוא מערכות הלוחמה האלקטרונית שמותקנות בספינות.

עד שהופיע הסטיקס בזירה הימית היה לאלקטרוניקה תפקיד מינורי יחסית במערך הטכנולוגי של חיל הים, לעומת מערכות מכניות והידרוליות שהיו דומיננטיות יותר במשחתות הגדולות. כשהבין שלמה אראל, סגן מפקד החיל, את הצורך הבוער בפיתוח מערכות לוחמה אלקטרונית, הוא גייס לצורך העניין רב סרן צעיר ששמו חרות צמח. צמח נחשב למהנדס המבריק ביותר בחיל הים. ביני תלם כתב על צמח בביוגרפיה שלו שהמהנדס ניחן ב"רוחב דמיון, חזון ויכולת לתרגם מידית חלום למציאות". שלמה אראל סיפר כי בכל פעם שנסע להיפגש עם מפקדי צי זרים בחוץ לארץ, הם ביקשו שיביא עמו את צמח כדי לקבל את חוות דעתו בנושאים שונים.

צמח קיבל את האחריות על פיתוח מערך הלוחמה האלקטרונית של חיל הים, ואחד מעקרונות היסוד שטבע הוא "גילוי לפני התגלות". בפרק הקודם הכרנו את "מגלה המכ"ם" או מגל"ם: המכשיר שמסוגל לגלות מכ"מי אויב בטווחים רחוקים. טכנולוגיית המגל"ם נחשבה אז למסווגת ביותר בקרב ציי המעצמות, ואף מדינה לא הייתה מוכנה למכור מגל"ם לישראל. צמח פיתח מגל"ם חדש כמעט מאפס.

נדבך נוסף במערך הלוחמה האלקטרונית הוא מה שמכונה ל"א אקטיבי: מערכות המשדרות גלים אלקטרומגנטיים שמטרתם ל"עוור" או להטעות את מכ"ם האויב או את הטיל המתקרב. יש מגוון רחב של דרכים לעשות זאת, וכולן נובעות מאופן הפעולה העקרוני של מכ"ם. מכ"ם, נזכיר, פועל בדומה לאופן שבו מנווטים עטלפים: המכ"ם שולח פולס של קרינה א"מ - ואז שותק. אם הקרינה פגעה במטרה קרובה, ההדים החוזרים יגיעו כעבור זמן קצר ויהיו חזקים. הדים ממטרה רחוקה יגיעו כעבור זמן ארוך יחסית, ויהיו חלשים יותר.

אם מערכת הלוחמה האלקטרונית רוצה "לעוור" את מכ"ם האויב, היא יכולה למשל לשדר קרינה א"מ בעוצמה כה חזקה, עד ש"תטביע" את אותם הדים חוזרים, ומכ"ם האויב לא יהיה מסוגל להבחין בין הרעש למטרה האמיתית. זה כמו אדם שעומד עם פנס יד ומאיר על מכונית, ולפתע המכונית מדליקה את האורות הגבוהים שלה ומסנוורת אותו.

דרך נוספת להטעות את מכ"ם האויב היא לשלוח לו "הדים כוזבים": פולסים של קרינה אלקטרומגנטית שמדמים את ההחזרים שהוא מחפש. למשל, מערכת הלוחמה האלקטרונית יכולה לקלוט את הפולס שמגיע מהמכ"ם, להקליט אותו, לחכות כמה שברירי שנייה ואז לשלוח חמישה פולסים זהים בזה אחר זה. על צג המכ"ם של האויב יופיעו לפתע לא מטרה אחת כי אם שש מטרות. איזו מהן המטרה האמיתית? זה כל העניין.

אבל בל נשכח שגם הצד התוקף אינו חסר אונים. ישנו מגוון רחב של טכניקות להתגבר על הטעיות ועל חסימות שכאלה. למשל, כשהפעיל חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה מערכות לוחמה אלקטרונית ש"עיוורו" את המכ"מים של מערכות הנ"מ הגרמניות, הגרמנים פשוט הגבירו את עוצמת השידור של המכ"מים שלהם, וניצלו את העובדה שלמערכות לוחמה אלקטרונית מוטסות יש הספק שידור מוגבל יחסית. דרך נוספת שבה מכ"ם יכול להתגבר על לוחמה אלקטרונית אקטיבית היא לשדר במספר תדרים במקביל, או ל"דלג" בין התדרים השונים, ובכך להכריח את המערכת החוסמת לשדר בכמה תדרים בו בזמן או לנסות ו"לרדוף" אחרי דילוגי התדרים.

מהתיאור שנתתי אפשר להבין שלוחמה אלקטרונית מזכירה מאוד משחק שחמט שבו שני הצדדים מנסים להונות זה את זה, לחשוף את ההונאה של הצד הנגדי או למצוא את נקודות התורפה שלו - שחמט שבו הכלים על הלוח הם מערכות אלקטרוניות יקרות ואולטרה-מורכבות, ולתבוסה יש מחיר יקר. לצה"ל היה ניסיון מריר מאוד בתבוסה כזו. בשנת 1970, במהלך מלחמת ההתשה, העניק הצבא האמריקאי לחיל האוויר שלנו מארזי לוחמה אלקטרונית - 'פודים' - לשיבוש סוללות הנ"מ המצריות. השימוש במערכת כפה על המטוסים טיסה במבנה קשוח שכונה "פוד פורמשיין". מטוסי פנטום שהיו מצוידים בפודים יצאו לתקיפה במצרים, אבל התקיפה נכשלה כישלון חרוץ: השיבוש לא עבד, והנ"מ המצרי הפיל מטוס אחד ופגע קשות באחר. הכישלון זכה לשם הלא מחמיא - "פוץ פורמיישן"...

שימו את עצמכם בנעליהם של אנשי הצוות של אח"י מבטח ואחיותיה. מעבר לאופק הם רואים את הטילים שנורו עליהם, ורואים אותם מתקרבים אליהם במהירות. זהו איום חד ומוחשי מאוד, בעוד שמעטפת ההגנה האלקטרונית שלהם, אם היא קיימת, היא כמו רוח רפאים. מי יודע אם מערכות הלוחמה האלקטרונית האקטיביות מצליחות לשבש את המכ"מים הסוריים, או שאולי הטכנולוגיה הסובייטית חסינה מפניהן? חליפת ההגנה האלקטרונית של הספינות היא בלתי נראית ובלתי מורגשת, ודרושות תעצומות נפש אדירות כדי להאמין בה ולא לתת לאימה ולפחד להשתלט עליך.

לספינות הישראליות היה אמצעי לוחמה אלקטרונית נוסף, מתוחכם הרבה פחות מאלו שתיארתי קודם, בשם מוץ, Chaff בלעז. מוץ הוא מיליוני פיסות מתכת קטנות ודקות, כמו רצועות נייר, שפזורות באוויר כמו ענן עשוי מתכת. גלי המכ"ם פוגעים בענן המתכת ומוחזרים ממנו, כך שעל צג המכ"ם הם נראים כמו מטרה אמיתית. מוץ הוא אמצעי לוחמה אלקטרונית פסיבי, כלומר בניגוד למערכות שתיארתי קודם, אין כאן שידור של קרינה א"מ כדי לעוור או להטעות את האויב. אבל למרות הפשטות שלו, המוץ הוכיח את עצמו כיעיל מאוד כבר במלחמת העולם השנייה. בהפצצות של חיל האוויר הבריטי על העיר המבורג השליכו הבריטים כמויות אדירות של מוץ כדי לבלבל את מערכות הנ"מ הגרמניות, ובמהלך שבוע של הפצצות מסיביות הצליחו הגרמנים לפגוע רק ב-12 מטוסים בריטיים.

חרות צמח פיתח בחיל הים שני דגמי רקטות לפיזור מוץ: "אמנון" ו"אבשלום". שתי הרקטות פעלו באופן דומה מאוד: הן נורו מצינורות מיוחדים שהותקנו בספינה, וכשהתפוצצו פיזרו באוויר ענן גדול של מוץ. אך על אף שאופן הפעולה שלהן זהה, היו להן מטרות שונות בתכלית.

"אבשלום" הייתה רקטה ארוכת טווח, דהיינו היא פיזרה ענן מוץ במרחק גדול יחסית מהספינה. מטרתה הייתה להונות את מפקדי הסט"ילים הסוריים על ידי יצירה של מטרות דמה על צג המכ"ם של האויב, לגרום לו לחשוב שישנם הרבה יותר ספינות בכוח הישראלי מאשר היו באמת, ואולי לשכנע אותו לירות את הטילים שלו על מטרות הדמה האלה.

"אמנון" הייתה רקטה קצרת טווח, שפיזרה את המוץ שלה קרוב לספינה שירתה אותה. המטרה שלה הייתה להטעות את הטיל המתקרב. במילים אחרות, אם מטרות הדמה שיצרה "אבשלום" לא הצליחו להונות את מפקד הסטי"ל הסורי, והטיל שנורה מכוון בכל זאת על הספינה הישראלית, אז "אמנון" תנסה להונות את ראש הביות של הטיל המתקרב, ולגרום לו להינעל על ענן המוץ במקום על הספינה עצמה.

אבל כמו כמעט כל מערכת טכנולוגית בספינות הישראליות, גם הרקטות "אמנון" ו"אבשלום" לא נבדקו מעולם בקרב, ובפרט לא נוסו מעולם מול הסטיקס. בניסויים המוקדמים היה אחוז גבוה יחסית של נפל: רקטות שלא יצאו מהמשגרים, או אם נורו, לא התפוצצו. והיה גם אתגר נוסף. בזמן שמפקד הספינה ושאר הקצינים עסוקים בהרכבת תמונת הקרב ובתפעול המערכות הטכנולוגיות המורכבות, האחריות לתפעול רקטות המוץ הפשוטות לכאורה, ולמעשה האחריות הכוללות לניהוג הספינה תוך כדי הסתערות, נופלת על כתפיהם של החיילים הפשוטים: הטירונים והקצינים הצעירים. ממרום ניסיונו כסגן אלוף וכמפקדה של פלגת ספינות טילים, מיכה לצרוס רואה לנכון להדגיש דווקא את חשיבות התפקוד של אותם "חיילים פשוטים".

"[לצרוס] ובאותו רגע, מי שרואה אותו ראשון - אם זה במכ"ם, או אם זה קצין המשמרת, הסג"מ שאתמול גמר קורס חובלים - התפקיד שלו לצעוק 'טיל, טיל, טיל'. כלומר, באותו הרגע מתחיל כל נוהל ההתחמקות מטילים. התפקיד של קצין הגשר הוא לוודא שאחד החיילים בגשר יורה מוץ, בשביל להטעות את הטיל. עכשיו זה לא מוץ בשביל להטעות את המפקד בצד השני, אלא מוץ בשביל להטעות את הטיל. יש כמות מוגבלת של מוץ, וצריך לירות אחד כל חמש שניות. עכשיו, עומד שם איזה רב"ט, שצריך לתת לו צל"ש! כי הוא רואה טיל שבא אליו, ותוך כדי זה הוא צריך לספור אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש... וללחוץ על כפתור שיצא מוץ. ועוד פעם, בקצב הנכון - כי אם הוא יירה בקצב מהיר מדי זה בזבוז, ואם יירה בקצב איטי מדי, טיל יכול… הוא עשוי לפספס את העניין. כגיבור הוא צריך לעמוד שם ולא לקבל פיק ברכיים.

והסג"ם? הוא היחיד שיודע שם למעלה מה קורה עם הטיל! הסג"ם הקטן הזה - הוא צריך לנהל את העסק. הוא רק גמר את הקורס [חובלים]! ואמרתי קודם שאנחנו מסתערים, ואנחנו רצים ב-40 קשר וכולי, בחושך, כשספינות נמצאות קרובות, מרחק של 500 מטר אחת מהשנייה, מתחילים את המרוץ. [המרחק] גם יכול להיסגר ל-50 מטר. מי ש עומד על הגשר זה סגן משנה שצריך לתמרן את כלי השיט בלילה, עם כל המהומה של טילים ושל קרב, ובלי להתנגש אחד בשני ובלי אורות ניווט! אנחנו מפליגים בלי אורות ניווט. בלי להתנגש אחד בשני".

אריה מרמרי.

"[פוזניאק] ראית במכ"ם את הטילים עפים אליך. לא אמרת לעצמך: 'רגע, זה עוד מעט פוגע!'?

[מרמרי] לא עבר לי בראש. יכול להיות שהיה איזשהו מתח, אבל אתה לא יכול לדבר… קודם כול, זה נורא מהר. אתה לא מספיק, אתה עסוק גם בהתארגנות שלך. אני חושב שהתחושה שלך דומה מאד לתחושה של טייס שנמצא בתוך סבך של נ"מ. זה לא מעסיק אותו. הוא מטיס את המכונה שלו. אני חושב שמי שלא עסוק באותו הזמן, אולי באמת החיילים היותר פשוטים שיושבים בעמדה ולא באמת יודעים מה קורה סביבם, עד שלא אומרים להם מה לעשות, אז יש להם מספיק זמן לחשוב, אוי ואבוי, שמע ישראל וכן הלאה".

שלושת טילי הסטיקס הולכים ומתקרבים אל הספינות. מיכה לצרוס נמצא בבטן הספינה, עוקב אחר הטילים על צג המכ"ם. אני אקדים את המשך הסיפור של מיכה, ואזכיר שהמתא"ט - מתקן האימון הטקטי - הוא הסימולטור המתקדם שבו התאמנו הכוחות בקרבות טילים.

"[לצרוס] אני ראיתי את הטיל מגיע, ונעשו כל הפעילויות וכל הדברים. פתאום - המכ"ם הזה כבה!

[רן] כשהטיל באוויר?

[לצרוס] באמצע… כן! כל מה שאני יכול לעשות עכשיו זה לרוץ לגשר ולראות אותו משם. פתאום המכ"ם הזה כבה. למאית השנייה אמרתי, 'טבענו'. למה? כי כששיחקנו במתא"ט [מתקן האימון הטקטי] ותרגלנו, כשהבקרה רצתה לרמוז לך שאתה נפגעת ואתה טובע, כיבו לך את המכ"ם. זה כל כך היה מושרש אצלנו, התרגולים האלה, שכשכבה לי המכ"ם למאית השנייה אני מת! [צוחקים] זה משוגע, כן? אבל זה מה שזה היה!"

אחרי דקה וחצי של פחד חלפו שלושת הטילים הסוריים שנורו על הכוח הישראלי מעל הספינות, ונפלו למים. על פי אחת העדויות, אחד הטילים חלף קרוב כל כך, עד שהחיילים על הסיפון יכלו לקרוא את האותיות הרוסיות שעליו. זו כנראה הגזמה. הסטיקס נע מהר מדי כדי שמישהו יספיק לראות מה כתוב עליו, גם אם הוא חולף קרוב מספיק. הכוח הישראלי המשיך להסתער ולצמצם את המרחק, ועוד טיל נורה על הספינות. ואז עוד אחד ועוד אחד… שמונה טילים בסך הכול. רקטות "אמנון" ו"אבשלום" המשיכו לצאת בכל כמה שניות, ענן אדיר של פיסות מתכת כיסה את המים מכל עבר, וכל הטילים פספסו. כולם. מערכות הלוחמה האלקטרונית האקטיביות והפסיביות עשו את העבודה. מפקד חיל הים אלוף ביני תלם כתב בזיכרונותיו:

"חלפו בערך שתי דקות, מן הסתם הארוכות ביותר שחוויתי אי פעם, עד לדיווחו של יומי שהטילים (הסוריים) החטיאו כולם. היה זה הרגע הגדול בחיי".

הדוקטרינה הסובייטית שעל פיה פעל הצי הסורי הכתיבה כי לאחר ששיגרו את כל הטילים שלהן, על הספינות לנתק מגע, ולברוח חזרה אל הנמל. זה מה שעשו הסורים, אבל הספינות הישראליות היו מהירות יותר.

"[לצרוס] ירינו עליהם טילים, הטבענו בטילים שני סט"ילים, וסטי"ל אחד ברח לחוף. ירו עליו טילים. אני לא זוכר אם ירו עלינו אחד או שניים, אבל לא פגעו, והוא התיישב על החוף. לא ידענו שהוא התיישב על החוף. ראינו אותו כמטרה, וכשהתקרבנו ראינו שהוא בעצם יושב על החוף. הדלקנו אותו עם תותחים. זאת אומרת, השמדנו אז את שלושת הסטי"לים [הסוריים]".

בחצות ו-45 דקות הסתיים הקרב.

"[לצרוס] למש"ט הייתה עוד איזו כוונה להמשיך עכשיו בסיור לאורך החוף דרומה, לירות אם אנחנו תופסים מישהו בדרך, ויומי עלה על הקשר ואמר 'לא. תעזבו שם לפני שיהיה אור ראשון. תחזרו מהר הביתה, לא צריך להסתבך עם חיל האוויר הסורי. עשיתם את שלכם, הצלחתם. תחזרו הביתה. זה מה שעשינו".

בבור המטכ"ל, בקריה העביר צבי תירוש, סגן מפקד החיל, את הדיווח לרמטכ"ל דדו.

"הקרב נגמר, ושוב הרמטכ"ל קורא לנו. דיווחתי לו שהטבענו כך וכך כלים, שאין לנו שום אבדות. 'אמרת לנו לחזור', השבתי לו, 'אז אנחנו חוזרים'. ואז הוא אמר לי בתגובה: 'הרשל, אתה מביא לי את הידיעה היחידה שמחממת את הלב היום'".

"[רן] תתאר לי רגע את התחושות. הסתיים הקרב...?

[לצרוס] אופוריה. אופוריה. כל אחד מנסה להירגע. אבל צריך להמשיך, יש סכנה אחרי זה, צריך להמשיך להיות ערני, שלא יבואו מטוסים ויתקפו אותך וכולי".

המסורת בחיל הים קובעת שאחרי היתקלות מוצלחת עם האויב, צוות הספינה קושר מטאטא לתורן, אולי כדי לסמל ש"טאטאנו את הים מאויבים". אבל יומי ברקאי ושאר מפקדי הכוח יודעים איך מתנהלת המלחמה הקשה בשאר הצבא, ומבינים שזה לא הזמן להפגנת שמחה.

"[רן] מה, לא קשרתם מטאטא על התורן?!

[לצרוס] לא. חד וחלק. זה גם יומי אמר: 'לא לעשות את זה. זו הפגנה שלא לצורך'. בוא לא נשכח, יש לנו עוד מלחמה. בוא לא נקפוץ מעל הפופיק. להפך: נכנסים לנמל, תחקיר, מי שצריך לחמש את הספינות מחדש, לתקן מה שצריך לתקן, לתדלק. יש לנו לילה הבא עוד פעם. ככה זה הלך כל המלחמה: כל לילה, בחוץ".

במבט לאחור אפשר להצביע על שלושה גורמים כחוליות הקריטיות בניצחון בקרב לטקיה.

"[לצרוס] אנחנו ידענו את תורת הקרב שלהם, שהייתה בנויה על תורת הקרב הרוסית. המודיעין סיפק למחלקת ציוד מודיעין טכני מצוין על הטיל. לא יודע מאיפה הם רכשו טיל, אבל הם יכלו לבנות את אמצעי הלוחמה האלקטרונית האקטיבית לפי התדירויות של הטיל וכל מה שצריך. היה לנו את המידע. היה לנו… בקרב הזה זה לא היה כל כך חיוני, אבל בבלטים כן, קשר הדוק, אונליין עם מפקד חיל הים וראש [מספן] מודיעין. אנחנו קיבלנו, למשל, בקרב בלטים, קיבלנו הודעות: 'בעוד שתי דקות יורים עליך!'. מה יותר טוב? יכול להיות מודיעין יותר טוב?"

הגורם השני היה מערכות הלוחמה האלקטרונית שפותחו בתעשיות הביטחוניות והופעלו בהצלחה על ידי צוותי הספינות. לא בכדי זכה אלוף משנה חירות צמח, שהקים את מערכת הלוחמה האלקטרונית בחיל הים ובצבא בכלל, בפרס ביטחון ישראל פעמיים.

מעניין לציין כי מיכה לצרוס וגם אריה מרמרי מצביעים דווקא על המוץ, לכאורה הטכנולוגיה הפשוטה ביותר מבין כל מערכות הלוחמה האלקטרונית, בסך הכול רצועות דקות של מתכת המפוזרות באוויר - כמפתח להצלחה הזו.

"[לצרוס] המוץ היה הסוד הכי גדול שהערבים לא חיכו לו. המסקנה של הסורים מהקרב הזה, התחקיר הראשוני של הסורים מהקרב הזה, שהיו בו כל כך הרבה מטרות באוויר, הם לא אמרו שזה מוץ, הם אמרו שבאנו עם הליקופטרים. זה היה התחקיר הראשוני שלהם".

"[מרמרי] חזרנו הביתה לחיפה, הגענו לרציפים. מנכ"ל רפא"ל היה שם גם, מפני שרפא"ל ייצרה גם את הטילים וגם את המוץ. וצמח היה שם. וצמח בא לחבק אותי באופן אישי, כי אני הייתי ניצול של אח"י אילת. 'איך היה?' הוא שואל. וגם ביני שם, מפקד חיל הים. ושואל אותו מנכ"ל רפא"ל: 'מה אני יכול לעשות בשבילך?' ואומר לו ביני: 'תייצר לי עוד אמנונים! עוד אמנונים! לא טילים, לא שום דבר, לא פגזים. לך תעשה לי עוד אמנונים'. המנצח הגדול של מלחמת יום כיפור בים, היה ה'אמנון'. המנצח השני היה ה'גבריאל'. אם לא היה 'אמנון' - היינו טובעים".

הגורם השלישי הוא "גבריאל". הטיל מתוצרת ישראלית - טיל קטן, ממש פשפש ביחס לסטיקס הענק - הוכיח את עצמו ככלי נשק קטלני במידה יוצאת דופן, בזכות תכונה אחת בולטת: היכולת שלו לפגוע בדופן ספינה, קרוב מאוד לקו המים, ולפעור בה חור בדיוק בנקודת התורפה הגדולה ביותר.

"[מרמרי] ואז הייתה שם מקשת, משהו כמו 800 טונות, שהיינו אמורים להטביע. וה'גבריאל', כמה הוא? 70 ק"ג חומר נפץ, משהו כמו פגז. חשבנו ככה. זלזלנו ב'גבריאל' - לא הבנו כמה הטיל הזה הוא טיל נפלא. אין לו טווח, אבל הוא טיל חכם שפוגע בקו המים. הנוהל היה באותם הימים שאנחנו יורים שני טילים בכלי שיט. יורים טיל, מעבירים אותו לביות, ואז שולחים את הטיל השני. כל הפרוצדורה הזו לוקחת בערך שלוש דקות. אחרי שיריתי את הטיל הראשון ונערכתי לירות את הטיל השני, הודיע לי בקר האש: 'המטרה נעלמה!' לא היה במה לירות! היו מקרים שבהם ירו את הטיל השני, והוא עבר מעל לשום דבר. מה שבא להגיד שלפעמים ממזר קטן יכ ול להיות הרבה יותר רציני מאשר ענק גדול. וזה מה שהיה בעצם בקרב בין ה'גבריאל' לבין הסטיקס".

התבוסה שנחל בקרב לטקיה הייתה מכה קשה לחיל הסורי, ומאותו היום לא יצאו הספינות הסוריות מהנמלים. בימים שלאחר מכן ניהל חיל הים עוד שני קרבות טילים בגזרה המצרית. גם בהם היו התוצאות חד-צדדיות לחלוטין, וגם ספינות הטילים המצריות לא העזו עוד לצאת מהנמל. המספרים היבשים מלמדים היטב על העליונות של חיל הים במלחמה: 50 טילי סטיקס נורו על הספינות הישראליות במהלך הקרבות, אך אף לא אחד מהם פגע. לעומת זאת, טילי "גבריאל" הטביעו כעשר ספינות סוריות ומצריות.

הדיווחים על הניצחון החד-צדדי בלקטיה הדהדו בכל רחבי העולם. אלוף במיל' מיכה רם ז"ל:

"[רם] העולם המערבי בעצם הלך בעקבותינו. אנחנו היינו פורצי דרך. אנחנו התווינו את הדרך לכל העולם המערבי, שעד אז - מבחינת הציים, כמובן - לא נכנס לתחום של טילים, וכמובן גם הלוחמה האלקטרונית הייתה פחות חשובה אצלם, כי הם לא חשבו שיש בעיה רצינית של טילים ולא פיתחו את זה בצורה מואצת. אנחנו השקענו בזה הרבה, וזה הביא את הפירות.

זכינו להוקרה גם בתוך המדינה, הקברניטים, וגם בעולם כולו. שנים רבות לאחר מכן הייתי ביפן, אצל חבר שהיה אדמירל בצי היפני. לקח אותי לפגישה בשייטת המשחתות שלהם. הם שאלו אותי שם שאלות על המלחמה, הייתי מופתע! מאיפה הם יודעים כל כך הרבה, ולמה זה מעניין אותם? הוא אמר לי: 'תשמע, מבחינתנו אתם שיניתם את הלוחמה הימית'. ובאמת אנחנו שינינו את הלוחמה הימית. אנחנו התווינו את הדרך."

"[לצרוס] המלחמה הזו עשתה למספנת שרבורג עולם ומלואו. כל העולם בא לראות איך עשינו את זה. הזמינו ספינות בשרבורג - לא רק מדינות המערב: גם לוב, ואלג'יריה...ספינות מהדגם הזה. סינגפור. כולם באו לרכוש מערכות 'גבריאל'. הצי הסינגפורי, הצי הדרום אפריקאי - בנינו לו סטי"לים וחימשנו עם 'גבריאל'. הצ'יליאנים קנו ספינות שהוצאנו מהשירות. כל העולם הלך לכיוון הזה. היה סיפוק רב שעמדנו והצלחנו בעסק הזה".

"[רם] ובכלל, מי שמסתכל אחורה, אל שנות ה-60, יודע שחלק גדול מהתעשיה המתוחכמת האלקטרונית שלנו נבנה על בסיס חיל הים. עד כדי כך שהלכתי יום אחד למנכ"ל תעשייה אווירית, אמרתי לו: 'למה אתה קורא לעצמך 'תעשייה אווירית'? לפחות תוסיף 'ימית'!' הוא אומר לי: 'למה?' אמרתי לו: 'תשמע, אני שם יותר כספים - נומינלית, לא אחוזית - מחיל האוויר'. הוא אומר לי: 'לא יכול להיות'. קרא לאיש הכספים שלו, שהגיע עם כל הנתונים. חיל הים שם הרבה יותר, וגם הכניס לתעשייה האווירית הרבה יותר כסף - חוץ מזה שאנחנו פיתחנו, ממה שהם מכרו למדינות אחרות, יותר מכל דבר אחר. חיל הים היה לדעתי מוביל של התעשייה המתוחכמת של מדינת ישראל".

מלחמת יום כיפור הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של חיל הים. ההימור של יוחאי בן-נון ושלמה אראל השתלם: מחיל קטן שהיה מצויד בכלים מיושנים, ונחשב בעיני צמרת צה"ל לסוג של צבא-צעצוע במדים מסוגננים ובכובעים משונים, חיל ה ים הפך לדגם ולמופת של עוצמה צבאית וטכנולוגית.

"[רן] מסתיימת לה מלחמת יום כיפור, מלחמה שנחשבת סופר-מוצלחת בחיל הים וקטסטרופה בשאר הצבא. אתה המשכת אחר כך כמה שנים בחיל הים: איך השתנתה התפיסה של הצבא לגבי חיל הים, אחרי ההצלחה הזו?

[לצרוס] כשרבין היה שר הביטחון, הוא אישר את בניית הסטי"לים. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. הוא אישר הרבה דברים, והוא בא ואמר לחיל הים: זו ההזדמנות האחרונה שלכם. אם אתם מפקששים, אנחנו סוגרים את החיל. אז זה כבר לא היה, איום כזה, אחרי המלחמה הזו. דרך אגב, בסממנים נוספים: חיל הים כבר לא הלך עם המדים הכחולים והלבנים. חיל הים עבר למדי חאקי, וצ'יטה, בתור מפקד חיל הים, אמר - עוברים לנעליים גבוהות. שזה לא היה פעם! ויומי, במסיבה בסוף מלחמת יום כיפור בהנגר בנמל חיפה, כולם אסופים שם, הוא התחיל את הנאום שלו ב'אחיי הלוחמים'. בחיים לא קראו לימאי בחיל הים, לוחם! אז המושגים קצת השתנו. נשאר הקרדיט הזה, אם כי אולי לא קושרים אותו היום למלחמת יום כיפור אלא לדברים היום-יומיים שקורים. מדברים על לקנות עוד טילים ועוד דברים - נותנים את זה. לא באים ואומרים - רגע, אנחנו צריכים את זה למטוסים.

[רן] כן, הכלים הכי יקרים של צה"ל הם בחיל הים.

[לצרוס] העובדה שציי העולם משתפים אותנו בתרגילים וכולי - זה לא לחינם".

אבל אל תיתנו לסופרלטיבים להטעות אתכם. בחלקו הראשון של הפרק הזה דיברתי על כך שהטילים הראשונים היו כלי נשק מהפכניים בזירה הימית, והעניקו עוצמה אדירה ומפתיעה בידיהם של ציים קטנים וחלשים יחסית. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום. תזכורת כואבת לעובדה זו קיבלנו ב-14 ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה. אח"י חנית - ספינה מדגם סער 5 המתקדם והמשוכלל ביותר שבידי החיל - נפגעה מטיל ששיגר חיזבאללה מאזור ביירות. ארבעה אנשי צוות נהרגו, אבל רק גורל עיוור מנע אסון כבד יותר: הטיל פגע במנוף שהיה מותקן על הסיפון, במקום בדופן הספינה עצמה. אילולא התערב הגורל, אח"י חנית הייתה נזכרת כנראה בנשימה אחת עם אח"י אילת. חיל הים למד לקח כואב במלחמה הזו. ואולי העוצמה האדירה שמעניק הטיל ליריבים שנדמים כחלשים, היא-היא הסיבה לכך שהקרבות במלחמת יום כיפור היו לא רק קרבות הטילים הראשונים בהיסטוריה - אלא גם האחרונים.

"[לצרוס] לא היה שום קרב של ספינות טילים מול ספינות טילים עד אז, וגם לא מאז. לא היה קרב של סטי"לים מול סטי"לים וגם לא מאז. היה מקרה עוד לפני המלחמה, שסטי"ל הודי מתוצרת סובייטית הטביע משחתת פקיסטנית בפתח קראצ'י - אבל זה היה, מה שנקרא, Sitting Duck. מטרה טובה. אנחנו יודעים שהיה סטי"ל שפגע באח"י אילת, אבל זה לא היה קרב, זה היה מטווח. מאז היה רק בפוקלנד: לארגנטינאים היו טילי אקזוזט צרפתיים על מטוס, והם פגעו במשחתת בריטית והטביעו אותה. גם כן, לא היה קרב סטי"לים בסטי"לים.

[רן] אז למעשה, הקרבות ביום כיפור היו הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה של קרבות טילים. למה, אגב, לא ראינו מאז קרבות כאלה?

[לצרוס] איזה קרבות ראית מאז? איזה מלחמות ראית מאז? נכון שהצי האיראני, עם הטילים שלו, מאיים בהורמוז, אבל אף אחד לא לוקח צ'אנס להסתבך על הדברים האלה. לא היו".

אולי לוחמת טילים בים היא סוג של הימור שציים כבר לא רוצים לקחת.