נפוליאון במזרח התיכון

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

חלק ה'

חלק א': הפלישה למצרים.

אני אוהב את עכו. בתור מי שגדל בחיפה והקריות, הסתובבתי בשוק של עכו העתיקה עשרות ואולי מאות פעמים, ניגבתי בה די הרבה צלחות של חומוס וצילמתי המון תמונות של שקיעות מרהיבות מעל החומות הישנות. אם אתם מחפשים בילוי משפחתי מדליק לשבת בבוקר, אני ממליץ בחום על ביקור בעכו העתיקה: עיר רומנטית שמזכירה לי מאוד את ירושלים - רק בלי טעם הלוואי המריר של מתיחות פוליטית וקנאות דתית.

בימינו, עכו היא עיר מנומנמת למדי - ותאמינו לי, אם חיפאי אומר על עיר שהיא מנומנמת, זה סימן שהיא מאוד מאוד מנומנמת. אבל לפני קצת יותר ממאתיים שנה, העולם כולו השקיף על הנעשה בעכו בנשימה עצורה - והאירועים שהתרחשו בתוך ומחוץ לחומות העתיקות קבעו, במידה רבה, איך נראה העולם המודרני שלנו היום. אני יודע שזו נשמעת כמו אמירה מוגזמת, אבל אני מקווה שבסוף הסדרה הזו - תסכימו איתי.

נפוליאון והמהפיכה

נפוליאון די בואֵנָפרטֵה - שבהמשך שינה את שם משפחתו לבונפרטה (Bonaparte) - נולד באי קורסיקה בשנת 1769, אותה השנה שבה נכבש האי על ידי צרפת. הוריו של נפוליאון התנגדו לכיבוש ואף התגייסו למחתרת שפעלה כנגד השלטון הצרפתי - אבל כשנפוליאון היה כבן תשע, הם שלחו אותו ללמוד בצרפת עצמה. אבות אבותיו של נפוליאון היו בני אצולה באיטליה, והייחוס המשפחתי הזה אפשר לו להתקבל, בגיל 15, לפנימיה צבאית יוקרתית בפריז.

בפנימיה היו שני מסלולי לימוד עיקריים: אחד לחיל רגלים ופרשים, ומסלול נפרד לארטילריה. מסלול חיל הרגלים והפרשים היה המסלול הנחשב והנחשק יותר, ואליו התקבלו רק בנים למשפחות אצולה "נחשבות." ייחוסו המשפחתי של נפוליאון הקורסיקאי לא היה יוקרתי במיוחד, ולכן הוא למד ארטילריה, שנחשבה אז למקצוע צבאי נחות יותר.

רצה הגורל ובאותה השנה בה סיים נפוליאון את לימודיו בפנימיה ומונה לקצין ארטילריה זוטר - התחוללה המהפכה הצרפתית המפורסמת, וצרפת הושלכה לתוך מלחמת אזרחים סוערת, אכזרית ורוויית דם. בצד אחד היו המלוכנים שתמכו ב'סדר הישן' ובהמשך שלטונו של המלך. בצד השני - המהפכנים, שביקשו להפוך את צרפת מממלכה לרפובליקה שתהיה מושתת על עקרונות של שוויון ודמוקרטיה. קצינים רבים בצבא הצרפתי היו בני אצולה ולכן צידדו במלוכנים - אבל נפוליאון, שנמשך מהרגע הראשון כמעט אל האידיאלים הנאורים של המהפכה, בחר להצטרף לצבא המהפכני.

ב-1793 הטילו המהפכנים מצור על העיר טולון, שהייתה בשליטתם של המלוכנים. טולון הייתה עיר חשובה במיוחד בזכות הנמל הגדול שלה, שהחזיק לא פחות משליש מכל ספינות הצי הצרפתי והיה אחד הבסיסים הימיים החשובים ביותר של צרפת בים התיכון. אף על פי כן, המצור על טולון היה בסופו של דבר רק קרב אחד מתוך עשרות קרבות דומים שהשתוללו בכל רחבי צרפת, וכנראה שלא הייתי מספר לכם עליו - אלמלא העובדה שטולון הייתה הבמה שעליה זכה העולם לשמוע לראשונה את השם 'נפוליאון'.

נפוליאון היה אז, כאמור, קצין צעיר וטירון - ובנוסף, מפקד הצבא באותה גזרה לא ממש חיבב אותו. אבל לצבא המהפכני בטולון הוצמד "קצין פוליטי" שתפקידו היה לוודא את נאמנותם של מפקדי הצבא למטרות המהפכה - והקצין הפוליטי הזה היה, במקרה, גם כן קורסיקאי. זאת ועוד, נפוליאון היה חברו של אחד אוגוסטין רובספייר, שהיה אחיו של מקסימיליאן רובספייר - אחד ממובילי המהפכה הצרפתית. בזכות הקשרים החברתיים האלה, זכה נפוליאון להתמנות למפקד כוחות הארטילריה של הכוחות המהפכניים במצור על טולון.

על הנייר, מצבם של הכוחות המהפכניים לא היה מזהיר במיוחד. הצבא המלוכני זכה לתמיכה רחבה מצד שאר מדינות אירופה, שחששו - ובצדק - שהפיכה מוצלחת בצרפת תעורר שאיפות דומות גם בקרב אזרחיהן שלהן, ובריטניה וספרד שלחו את הציים שלהן לסייע לכוחות המלוכניים בטולון. הצבא המהפכני, לעומת זאת, לא זכה לסיוע חיצוני כלשהו, ולנפוליאון, בפרט, לא היו מספיק תותחים - וגם לא מספיק חיילים מיומנים בתפעול שלהם.

אבל באמצעות תושיה, קסם אישי והמון עבודה קשה - נפוליאון הצליח להפוך את הקערה על פיה. הוא אסף תותחים, פגזים וציוד נוסף מכל מיני ערים וישובים בסביבה, גייס חיילים מיחידות אחרות, אימן אותם בתפעול סוללות הארטילריה - והציב תותחים בנקודות אסטרטגיות מסביב לעיר הנצורה. הארטילריה היעילה שהפעיל נפוליאון הפריעה מאוד לפעילותן של הספינות הבריטיות והספרדיות, ומנעה מהן לסייע למלוכנים הנצורים. בתום ארבעה חודשים של מצור, ואחרי מתקפה מכרעת שבה נפצע נפוליאון בירכו מדקירה של ביונטה - סכין ארוכה שמורכבת על קנה הרובה - נפלה טולון לידי המהפכנים. נפוליאון זכה לשבחים רבים על תושיתו, אומץ ליבו והיוזמה שהפגין בקרבות, וקודם מדרגת סגן - היישר לדרגת קולונל.

אגב, השמחה של המהפכנים על לכידתה של טולון לא הייתה מושלמת מכיוון שהבריטים הצליחו להטביע, רגע לפני שנסוגו מהעיר, כמחצית מכל ספינות המלחמה הצרפתיות שעגנו בנמל - ולפוצץ את מחסן התחמושת המרכזי. מי שהיה אחראי על המבצע הנועז הזה היה קצין בריטי צעיר בשם סידני סמית'. זכרו את השם הזה: הוא עוד יופיע בהמשך סיפורנו.

כשנתיים לאחר המצור בטולון, ב-1795, זכה נפוליאון להזדמנות נוספת להוכיח את עצמו. כוחות של הצבא המלוכני התקדמו לעבר פריז, ובתוך העיר פרצה התקוממות של תומכי המלך. חברי האסיפה הלאומית חששו שמא האספסוף המתקרב יעשה בהם שפטים, ובקשו את עזרתו של נפוליאון בדיכוי ההתקוממות. נפוליאון הסכים, גייס כוחות ארטילריה ממקומות אחרים בעיר - והציב כארבעים תותחים בדרכם של המתקוממים. מספרם של המורדים היה פי שישה מזה של המגנים המהפכניים - אבל הארטילריה של נפוליאון עשתה בהם שפטים, וההתקוממות דוכאה במהירות.

גנרל מבריק

ההצלחה הזו הפכה את נפוליאון ל'סופרסטאר'. הוא קודם לדרגת גנרל, וקיבל את הפיקוד על 'צבא איטליה': יחידה שאפשר להקביל אותה לאוגדה במערך הכוחות של הצה"ל. זו הייתה, כמובן, הצלחה פנומנלית: מסגן צעיר וזוטר לגנרל בכיר - בתוך פחות מארבע שנים. אבל אליה וקוץ בה: צבא איטליה נחשב לגרוע והחלש מבין כל אחד עשר הצבאות הצרפתיים. חייליו היו מנוסים יחסית, אבל מכיוון שעיקר המאמץ המלחמתי היה בחזית אזור הריין ולא בחזית האיטלקית, הציוד שלהם היה גרוע והמורל של החיילים ירוד.

נפוליאון לא בזבז זמן. הוא ידע שהאוסטרים מתכננים לפלוש לצרפת מכיוון איטליה, דרך ממלכה קטנה בשם פידמונט (Piedmont) - והוא גם ידע שאין לו סיכוי להתמודד נגד הצבאות המשולבים של אוסטריה ופידמונט. על כן הוא החליט להקדים תרופה למכה: הוא אסף את שלושים ושמונָה אלף חייליו, והצעיד אותם במהירות לעבר ממלכת פידמונט.

כאן באה לידי ביטוי, בפעם הראשונה, הגאונות של נפוליאון כמצביא וטקטיקן - הגאונות שבזכותה נלמדים הקרבות שלו בבתי ספר צבאיים עד ימינו. נפוליאון התבסס באזור הררי - ופרס את כוחותיו על פני שטח רחב יחסית, מדלל אותם בכוונה. הגנרל הפידומונטי בלע את הפיתיון: גם הוא פיזר את הכוחות שלו אל מול כוחותיו של נפוליאון.

זה היה הרגע לו חיכה נפוליאון. הוא אסף את כוחותיו במהירות הבזק, והכה באגפו של הצבא הפידומונטי. במילים אחרות, הוא השתמש בתמרון מהיר כדי ליצור עליונות טקטית מקומית באזור קטן ותחום. זו טקטיקה שנפוליאון ימשיך להשתמש בה שוב ושוב ושוב במרוצת הקריירה הצבאית שלו: אחת האמרות המפורסמות שלו היא -

"אי אפשר לפצות על איבוד זמן במלחמה [...] אני עלול להפסיד קרב - אבל אסור לי להפסיד דקה."

ואכן, חייליו של נפוליאון היו מפורסמים בכך שהיו מסוגלים לחצות חמישים ואפילו שישים קילומטרים ביום - ברגל, נזכור - בעוד שצבאות אחרים היו מסוגלים לנוע בקושי עשרה או חמישה עשר קילומטרים בלבד. המפתח לתנועה המהירה הזו הייתה התעקשותו של נפוליאון לנתק את הכוחות הצועדים משרשרת האספקה שלהם: אותם העגלות והסוסים שהיו סוחבים את האוכל, השתייה וכדומה, ובאופן טבעי היו איטיים יותר ממהירות ההליכה של חייל בודד או יחידה קטנה. במקום זאת, החיילים של נפוליאון היו ניזונים ממה שהצליחו למצוא בדרך, בישובים בהם חלפו בדרכם.

התמרון המהיר של נפוליאון תפס את הפדומונטים עם המכנסיים למטה: הצרפתים הסבו להם אבידות כבדות, והם נאלצו להיכנע. במסגרת הסכם הכניעה, דרש נפוליאון כופר שמן של כסף וזהב - ואת הכופר הזה חילק לחייליו. הצעד הזה שיכנע את החיילים שנפוליאון באמת דואג להם, והמורל בצבא איטליה השתפר פלאים.

האוסטרים הביטו בדאגה בתבוסה של פידומונט, והחליטו להסיג את כוחותיהם מזרחה. נפוליאון לא ויתר: הוא רדף אחרי הכוחות האוסטרים הנסוגים עד שהשיג אותם במקום בשם לודי (Lodi). שלושה גדודים אוסטריים, עם ארבעה עשר תותחים כבדים, התבצרו בלודי מעברו השני של גשר עץ, ולצרפתים לא הייתה ברירה אלא להסתער ישירות אל מול התותחים האלה. לכולם היה ברור שהסתערות כזו היא פחות או יותר משימת התאבדות.

נפוליאון הורה לחייליו להסתער - אבל שלא כמו הקצינים מהדור הישן, הוא לא נשאר מוגן בעורף אלא השתתף בעצמו בהסתערות. החיילים הצרפתיים הביטו בהשתאות בגנרל שלהם מחלק פקודות ומנהל את הקרב כשפגזים אוסטריים נופלים סביבו, ואומץ הלב שלו חיזק את רוחם. ההסתערות הצרפתית שברה את רוחם של האוסטרים, שנמלטו כל עוד נפשם בם.

שתי הקרבות האלה, בפידמונטה ובלודי, מדגימים את תכונות האופי ודרכי המחשבה שהפכו את נפוליאון למי שהוא. למשל, נפוליאון העדיף תמיד מתקפה החלטית ומוחצת על פני מגננה, וידע לתמרן את כוחותיו במהירות על שדה הקרב כדי לנצל חולשות נקודתיות במערך האויב.

במישור האנושי, חייליו של נפוליאון הצמידו לו את הכינוי 'הטוראי הקטן' - אבל לא מתוך לעג לגובהו, אלא מתוך חיבה: בהזדמנויות רבות הוא אכל עם החיילים, שתה איתם, ואפילו ישן על הרצפה יחד איתם בעמדות. שלא כמו קצינים ממעמד האצולה ששמרו מרחק מהחיילים 'פשוטי העם' - נפוליאון היה חייל של חיילים, ובזכות ההתנהגות הזו חייליו של נפוליאון רכשו לו נאמנות עיוורת והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. הדוכס מוולינגטון, מי שעתיד להפוך לאחד מאוייביו המרים ביותר של נפוליאון, אמר עליו שעצם נוכחותו בשדה הקרב שקולה לארבעים אלף חיילים. דוגמה נהדרת לנאמנות הזו היא פגז אויב שנפל סמוך לרגליו של נפוליאון בזמן שביקר בתעלת מגן במהלך מצור. שני חיילים שעמדו בסמוך זינקו על הגנרל ונשכבו מעליו, שבריר שניה לפני שהפגז התפוצץ והשאיר אחריו בור שעל פי התיאורים היה "גדול מספיק כדי להכיל עגלה ושני סוסים." אחד מהחיילים נפצע באורח קשה - אבל חייו של נפוליאון ניצלו, וכאות תודה הוא קידם את שני החיילים לדרגת קצונה.

צריך לציין גם שלצבאו של נפוליאון היו עוד שני יתרונות חשובים על שאר הצבאות האירופאים באותה התקופה. הראשון היה אופן הקידום בתוך המערכת הצבאית הצרפתית, שהיה מבוסס - בהתאם לעקרונות השוויון, האחווה והצדק של המהפכה הצרפתית - על יכולת מוכחת והצלחה בשדה הקרב, ולא רק על מעמד וייחוס משפחתי, כפי שהיה מקובל בשאר הצבאות. עובדה זו אפשרה לקצינים צרפתיים מוכשרים להתברג במהירות בעמדות משפיעות - כמו במקרה של נפוליאון עצמו - וחזקה מאוד את שדרת הפיקוד של הצבא הצרפתי. היתרון השני היה בזהותם של החיילים עצמם: בעוד שבצבאות אחרים חיילים רבים היו שכירי חרב שנלחמו למען כסף ומיהרו לברוח משדה הקרב כשהעניינים נעשו קצת יותר מדי מסוכנים - הצבא הצרפתי היה באמת ובתמים 'צבא העם': החיילים הצרפתים נלחמו למען המדינה והיו מוכנים לחרף את נפשם בשם האידיאלים הנשגבים של המהפכה.

הקמפיין של נפוליאון באיטליה היה הצלחה מדהימה. לא ארחיב כאן על ההתרחשויות, אבל די אם אסכם ואומר שבתוך פחות משנה בונפרטה כבש את כל חצי האי האיטלקי ואת שוויץ, רדף אחרי האוסטרים עד למרחק של פחות ממאה קילומטרים מוינה והכריח אותם למסור את בלגיה לידי צרפת. הוא ניצח שמונה עשרה קרבות מכריעים, לכד מאה וחמישים אלף שבויים והקים באיטליה שורה של רפובליקות קטנות שהיו נאמנות לאינטרסים הצרפתיים. אם לפני הקמפיין הייתה צרפת תחת איום של קואליציה של כמה וכמה מדינות אירופאיות, מכל הכיוונים - כשחזר נפוליאון מאיטליה, בריטניה נותרה המדינה היחידה שלא חתמה על הסכם שלום איתה. אין פלא שנפוליאון נכנס לפריז כגיבור ומושיע, ונערכו לכבודו נשפים ופסטיבלים: הוא היה האיש שהציל את המהפכה הצרפתית.

כמובן, לא כולם היו מרוצים מהצלחתו המטאורית של נפוליאון. מי שניהל את צרפת באותם הימים היה גוף בשם 'הדירקטוריון', שהיה מאוד לא פופולרי בקרב העם: הוא נתפס כחלש, מהוסס ובעיקר - מושחת. חברי הדירקטוריון ראו בנפוליאון איום, ובמידה רבה של צדק: נפוליאון לא ספר אותם. כשכבש את איטליה ושוויץ, הוא לא המתין לפקודות מהדירקטוריון לגבי מה לעשות עם השטחים הכבושים: הוא ניהל משא ומתן עצמאי עם המנוצחים, חתם על צווים וכרת בריתות בלי לשאול אף אחד - והכי גרוע, מבחינתם, הוא עשה את זה טוב! כולם הבינו שמדובר באדם מבריק ושאפתן באופן יוצא דופן, ושהדבר הגרוע ביותר עבור הדירקטוריון הוא לתת לאדם שאפתן שכזה לשבת בפריז בחוסר מעש. אגב, גם נפוליאון הבין את זה מצוין: הוא חשש שחברי הדירקטוריון ינסו להתנקש בחייו, והעסיק טועמי מזון שבדקו את האוכל שהוגש לו, כדי שלא יורעל.

חברי הדירקטוריון הורו לנפוליאון להכין את הצבא שלו לפלישה לבריטניה, יריבתה הגדולה של צרפת. נפוליאון סירב: הוא ידע שהמטרה האמיתית של ההוראה הזו היא להוציא אותו מפאריז ולהרחיק אותו ממעגלי ההשפעה. ובכל מקרה, הצי הבריטי היה חזק מדי וסביר שיצליח לבלום כל ניסיון פלישה דרך הים. הדירקטוריון התעקש, ובויכוח הסוער שפרץ ביניהם נפוליאון היה כפסע מהתפטרות. זו לא הייתה אפשרות טובה מבחינתם של הדירקטורים: לאיש מהם לא היה ספק שאם נפוליאון הולך, הצבא - וכנראה גם העם כולו - הולך עם נפוליאון.

ואז בא נפוליאון עם הצעה שכאילו נפלה על הדירקטוריון מהשמיים: מסע כיבושים במצרים.

מסע למצרים

היו לנפוליאון שתי סיבות טובות מאוד לרצות לכבוש את מצרים.

הראשונה היא שמצרים תהווה בסיס מצוין שממנו יוכלו הצרפתים להתקדם לכיוון הודו, והודו הייתה היהלום שבכתר האימפריה הבריטית ומקור לחלק נכבד מעוצמתה הכלכלית והפוליטית. למעשה, טען נפוליאון, איום על הודו יהיה הרבה יותר אפקטיבי ומפחיד עבור הבריטים, מאשר איום בפלישה דרך תעלת למאנש - שאיש לא ראה בה אפשרות מעשית. מצרים עשירה מספיק במזון ובגמלים כדי לאפשר לצבא צרפתי לצאת למסע רגלי להודו דרך אסיה - והצי הבריטי, על כל עוצמתו, לא יוכל לעשות דבר כדי לעצור אותם. נפוליאון גם ידע שישנם שליטים מקומיים בהודו שלא אהבו את השלטון הבריטי, וישמחו לשתף פעולה עם הצרפתים.

יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם - מסע רגלי של אלפי קילומטרים, ממצרים להודו??... זה נשמע פנטסטי, כמעט בלתי אפשרי! אבל לא כך הוא. ראשית, המרחק ממצרים להודו הוא פחות יותר כמו המרחק מצרפת לרוסיה - ואלו מרחקים שהאירופאים הכירו היטב. שנית, כבר לפני אלפיים שנה עשה צבאו של אלכסנדר הגדול את אותו המסע, פחות או יותר - ובהצלחה מרשימה! אין סיבה שצבא מודרני, מיומן ומצויד היטב לא יוכל לשחזר את אותו ההישג.

אזכור שמו של אלכסנדר הגדול מוביל אותנו לסיבה השניה שבעטיה רצה נפוליאון לכבוש את מצרים - סיבה שאותה הוא לא שיתף עם חברי הדירקטוריון.

שגעות גדלות - או בשמה השני 'מגלומניה' - היא תסמונת פסיכולוגית המאופיינת בכך שאדם מייחס לעצמו תכונות אלוהיות ונשגבות, גאונות עליונה או כישורים פנטסטיים. שמה העממי של התסמונת הזו הוא 'תסמונת נפוליאון' - ולא במקרה. כבר בתור ילד, נפוליאון הירבה לקרוא ספרים על המצביאים הגדולים ביותר של ההיסטוריה: חניבעל, פרדריק הגדול, וכמובן - אלכסנדר מוקדון. סביר להניח שתמיד היה בו גרעין של מגלומניה מסוימת, אבל ההצלחה המדהימה באיטליה שכנעה אותו שהוא הוא עתיד להיות יורשו של אלכסנדר. שהיקום, הטבע, הגורל - מה שלא שולט בעולם - מייעדים אותו, נפוליאון בונפרטה, לכבוש את העולם כולו. מילולית! לאחר הקרב בלודי, שבו מחץ את הצבא האוסטרי, הוא אמר -

"באותו הרגע הבנתי מה אני עתיד להיות. [...] הרגשתי את האדמה נופלת מתחתי, כאילו משהו סוחף אותי אל השמיים."

מזכירו האישי תיאר בספר שכתב דברים שאמר לו נפוליאון בהזדמנות אחרת:

"אירופה היא תל עפר לרגלי. [...] אין לאירופה הפצפונת מה להציע לי. עלינו לצאת אל המזרח - שם אוכל להגשים את תהילתי באמת ובתמים."

נפוליאון התכוון לרשת את אלכסנדר הגדול כמצביא והקיסר הגדול ביותר שידע העולם מאז ומתמיד, וכיבוש מצרים היה מבחינתו הצעד הראשון בדרך להקמתה של אימפריה אוריינטלית אדירה: קיסרות שתיוולד באסיה רחבת הידיים, ותתרחב משם גם לאירופה ולכל שאר העולם.

סביר להניח שחברי הדירקטוריון לא היו מודעים, בשלב הזה, לשאיפותיו האמיתיות של נפוליאון - אבל גם אם כן, כנראה שזה לא היה מפריע להם יותר מדי. מבחינתם, עצם הוצאתו של נפוליאון המסוכן מפריז הייתה רווח מיידי וברור, וחוץ מזה - כיבוש מצרים, גם אם לא יוביל בסופו של דבר לכיבושה של הודו, היה מצוין לצרפת. צרפת הפסידה את רוב הקולוניות שלה באמריקה ובמזרח הרחוק בעקבות המהפכה, וקולוניה חדשה במצרים תחזק מאוד את מעמדה של צרפת במזרח התיכון, ותחזק את קשרי המסחר שלה עם מדינות אסיה.

איסוף המשלחת

הדירקטוריון, אם כן, אישר את התוכנית בלב חפץ - ונפוליאון, כמו נפוליאון, החל לאסוף את הצבא שלו באותה מהירות והחלטיות שבה ניהל את הקרבות שלו. אנחנו מדברים כאן על כוח הפלישה הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז - שלוש מאות שלושים וחמש ספינות, שלושים וארבעה אלף חיילים, אלף ומאתיים סוסים ומאה שבעים ואחת תותחים - שנפוליאון הקים וארגן בכמה וכמה נמלים שונים ברחבי צרפת בתוך… אני יודע שזה ישמע לכם מופרך… שמונָה שבועות בלבד. בפרק הזמן הזה נפוליאון הספיק לא רק לאסוף את הצבא, אלא גם לשלוח שליחים לכל המדינות שכבש ברחבי אירופה ולבזוז מהן מטבעות זהב וכסף בשווי של מיליוני פרנקים, כדי לממן את מסע המלחמה.

ועוד עובדה מדהימה וכמעט בלתי נתפסת: כל האופרציה הענקית הזו התנהלה בחשאיות מוחלטת. נפוליאון חשש שהצי הבריטי ינסה ללכוד אותם בדרכם למצרים, ולכן אף אחד מהחיילים והקצינים שעמדו לצאת למסע - לא ידע להיכן הם עומדים להפליג. בכל צרפת כולה רק ארבעים איש בלבד ידעו מהו יעדו האמיתי של כוח הפלישה.

והיתה עוד תוספת משמעותית ובלתי שגרתית לכוח הפלישה.

מצרים העתיקה ידועה כאחת האימפריות הגדולות והמרשימות שידע העולם. האירופאים היו סקרנים מאוד לגבי ההיסטוריה של מצרים: הרומאים הביאו לאירופה אובליסקים מרשימים - אותם עמודי אבן מחודדים מעוטרים בכתובות בכתב חרטומים - ומדי פעם חזרו לאירופה מטיילים אירופאים עם תיאורים עוצרי נשימה של העתיקות הפלאיות שראו במצרים. אבל המזרח התיכון היה רחוק, פראי ומסוכן, ומצרים נותרה במשך מאות שנים אפופה בערפל של מסתורין.

נפוליאון היה חובב גדול של מדע וידע, והאמין בכל ליבו בפוטנציאל של המדע לשפר את חייהם של בני האדם ולהוליך אותם אל עתיד טוב יותר. הוא ידע שהמסע שלו הוא הזדמנות מעולה עבור המדענים באירופה לחקור את צפונותיה של ארץ מסתורית זו, ולכן הזמין לא פחות ממאה שישים ושבעה מדענים, מהנדסים ואמנים מכל תחום ודיסציפלינה רלוונטיים - להצטרף אל כוח הפלישה שלו: זואולוגים, בוטנאים, מתמטיקאים, כימאים, אסטרונומים, ציירים, פסלים, גיאולוגים ועוד ועוד. ולא היה מדובר בדמויות שוליות וזניחות במדע הצרפתי אלא כמה מהמדענים הבכירים ביותר, אנשים שהטביעו או שהיו עתידים להטביע חותם ממשי על המדע - כמו למשל המתמטיקאים ז'אן ז'וזף פורייה וגאספר מונגֶה, הצייר ויויאן דֵנון, והזאולוג אטיין ג'ופרוי סנט. הילֵר. מעניין לציין שכמו כמעט כל שהמשתתפים במשלחת, גם המדענים והחוקרים האלה - שכונו 'סאוואנטס', מילה שמשמעותה ה'חכמים' או ה'מומחים', בתרגום חופשי - גם להם לא היה מושג לאן בעצם הם מפליגים. העובדה שהסכימו לעזוב את ביתם ועבודתם למשך מה שתהיה, סביר להניח, תקופה לא קצרה כלל - היא עדות לכריזמה ולהשפעה שהייתה לנפוליאון על כל הסובבים אותו.

וכך, בתשעה עשר במאי, 1798, בטקס חגיגי ולצליליה של תזמורת מפוארת, יצא כוח הפלישה לדרכו ללא כל תקלות מיוחדות.

כשבועיים לאחר מכן עצר נפוליאון באי מלטה, עליו שלט באותה התקופה מסדר אבירים נוצרי בשם ה'הוספיטלרים'. זה לא היה ביקור נימוסין: נפוליאון ידע שהאבירים ההוספיטלרים מחזיקים בכספות שלהם אוצר גדול מאוד של כסף וזהב - ונפוליאון רצה את האוצר הזה. הנמל של מלטה היה אחד הנמלים המבוצרים ביותר בעולם, עם לא פחות מ-1500 תותחים - אבל מרגל מקומי חשף בפני נפוליאון את האמת: התותחים ישנים וחלודים, ולאבירים - שחלקם הגדול היו במקור צרפתים - אין מוטיבציה יתרה להלחם בו. כשהטיל נפוליאון עוגן מול מלטה, המושל המקומי סירב לתת לו להיכנס לנמל - אבל נפוליאון הודיע לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהוא מתכוון להשתלט על האי, בכוח אם צריך - והמושל התקפל. מספר ימים לאחר מכן עזב כח הפלישה את האי הקטן עם לא פחות משבעה מיליון פרנק במטבעות זהב, ועוד כאלפיים עבדים אפריקאים שנפוליאון שחרר ולקח עמו למצרים.

כחודש לאחר שיצאו לים, הגיעו ספינותיו של נפוליאון לחופיה של מצרים. היעד הטבעי למשלחת היה נמל אלכסנדריה - אבל נפוליאון חשש ממארב של הצי הבריטי, והחליט לנחות במרחק של כמה קילומטרים מהנמל הגדול, באזור שלא היה מוגן מגלים ורוחות. לרוע המזל, ביום הנחיתה נשבו רוחות חזקות במיוחד: כמה מהסירות שהובילו את הלוחמים לחוף התהפכו, וכמאה איש טבעו למוות. זו לא הייתה התחלה מעודדת במיוחד, אבל נפוליאון לא התרגש. הוא ארגן בזריזות כוח חלוץ של כארבעת אלפים לוחמים, והחל צועד לאורך החוף לעבר אלכסנדריה.

הממלוכים

בשלב זה אתם ודאי שואלים את עצמכם - ומה קורה במצרים בכל הזמן הזה? האם הייתה הארץ הזו נטושה ובשלה לכיבוש ללא מאמץ? לא, רחוק מכך.

השליטה הרשמית של מצרים הייתה האימפריה העות'מאנית, שמרכזה היה בקונסטנטינופול - איסטנבול של ימינו. אני משתמש במילים 'השליטה הרשמית', מכיוון שהשליטה בפועל במדינה הצפון אפריקאית הייתה נתונה בידיהם של הממלוכים. הממלוכים היו מסדר או שושלת של לוחמים נועזים, שהיו במקורם עבדים שהתאסלמו והובאו למזרח התיכון ממדינות הבלקן והקווקז. הממלוכים שלטו על מצרים מאז המאה ה-13. במאה ה-16 נכבשה מצרים על ידי העות'מאנים - אבל הממלוכים המשיכו להחזיק במדינה כאוטונומיה תחת השלטון התורכי. במרוצת המאה ה-18 הלכה האימפריה העות'מאנית ונחלשה - האירופאים כינו אותה 'האיש החולה של אירופה' - והשליטה של הסולטאן בואסלים הממלוכים שלו הלכה והתרופפה - עד שהייתה קיימת בעיקר רק על הנייר.

הממלוכים במצרים לא היו גוף יחיד ומאוחד, אלא כמה וכמה מנהיגים מקומיים שנלחמו בינם ובין עצמם על השליטה במדינה. בימים שבהם עגנו ספינותיו של נפוליאון לחופי מצרים, השליטה הזו הייתה נתונה בידיהם של איברהים ביי ומוראד ביי: 'ביי' הוא תואר כבוד בתורכית עות'מנית, שמשמעותו בתרגום חופשי 'ראש השבט'.

הממלוכים לא היו פופולריים במיוחד במצרים. ראשית, הם היו זרים: הם אמנם קיבלו על עצמם את דת האיסלאם, אבל הם לא היו ערבים. שנית, הממלוכים לא היו חזקים, בלשון המעטה, באדמיניסטרציה וניהול תקין: המיסים שגבו מהפלאחים המקומיים ומסוחרים שעברו דרך מצרים נכנסו בעיקר לכיסם הפרטי. במרוצת מאות השנים ששלטו הממלוכים במצרים, המדינה הלכה והתדרדרה עד שהייתה רק צל חיוור של האימפריה הפרעונית המתקדמת והמפוארת. אף על פי כן, הם שלטו במצרים ביד ברזל ובאכזריות מופגנת, ואיש לא העז להתנגד להם.

נפוליאון ידע שהמצב הכלכלי במצרים איום ונורא, ושהמצרים המקומיים סובלים מאוד תחת ידם של הממלוכים. מכיוון שכך, הוא קיווה שהמצרים לא ייראו בצרפתים כוח פולש שבא לכבוש אותם - אלא כוח הצלה שבא לשחרר אותם מעולו של השלטון הממלוכי העריץ. זו גם הסיבה שהביא עימו למצרים את אותם אלפיים עבדים ששחרר במלטה: הוא קיווה שהעבדים המשוחררים יפיצו ברחבי מצרים את השמועה אודות נפוליאון המשחרר שמביא עימו למזרח התיכון את ערכי החופש והשוויון של המהפכה הצרפתית, וכך הוא יתקבל על ידי המקומיים בזרועות פתוחות.

כיבוש אלכסנדריה

מי ששלט בעיר אלכסנדריה היה שריף מקומי בשם אל-קוראים (El Koraim). כשראה אל-קוראים את תרני הספינות הצרפתיות מתקרבות מכיוון האופק, הוא שלח הודעה בהולה למוראד ביי בקהיר.

"אדוני, הצי אשר הגיע לחופינו הוא עצום. אי אפשר לראות את תחילתו ולא את סופו. בשם אהבת האל ונביאו, אנא שלח לנו לוחמים שיגנו עלינו."

מוראד ביי לא התרגש. לא במקרה נודעו הממלוכים כלוחמים הנועזים והמוכשרים ביותר בכל רחבי המזרח התיכון: הוא הכיר את החיילים שלו היטב, ולא היה מודאג כלל מכוחותיו של נפוליאון. הוא ערך כמה בירורים משלו, וכשהבין שהכוח בן ארבעת אלפים החיילים שהוביל נפוליאון לעבר אלכסנדריה אינו כולל פרשים - שכן הסוסים הצרפתים נשארו על הספינות, בינתיים - הוא היה משוכנע שהפרשים המהירים שלו ישחטו את הצרפתים ללא מאמץ. הוא בחר שלא לשלוח עזרה למושל אלכסנדריה, וכתב לו -

"אנשי ישמידו אותם בקלות, ויחתכו את ראשיהם כמו שחותכים אבטיחים בשדות."

בינתיים, לא רחוק מאלכסנדריה, צעדו החיילים הצרפתיים לאורך החוף. היה זה המפגש הראשון שלהם עם השמש המזרח תיכונית היוקדת, והם בהחלט לא באו מוכנים למפגש הזה. נפוליאון, כדרכו, העדיף תמרון מהיר והחלטי על פני כל שיקול אחר - וכפי שנהג באירופה, לא לקח איתו אספקה לדרך. אבל מצרים, כפי שגילו הצרפתים עד מהרה, היא לא אירופה, ובנתיב המסע לא היו מספיק ישובים כדי לכלכל את הכוח הצועד. אחרי יממה של צעידה מפרכת בשמש המדברית, החיילים הצרפתיים - שלא נשאו עליהם מספיק מי שתיה - היו צמאים. מאוד צמאים. כשהגיע הכוח לאלכסנדריה, החיילים הצרפתיים הסתערו על החומות כאחוזי אמוק, ולא רק מכיוון שהם היו לוחמים אמיצים...במילותיו של אחד הקצינים הצרפתיים שהשתתף בקרב הזה: "או שנמצא מים [באלכסנדריה], או שנמות. אין לנו ברירה."

אחרי פחות מיממה של קרבות, במהלכן נספרו כמאה הרוגים ופצועים בצד הצרפתי וכשמונֵה מאות בצד המצרי - נכנע מושל אלכסנדריה, ונפוליאון נכנס אל העיר כמנצח.

בזמן הזה, החלו גם הסאוונטים - המדענים והאמנים שהצטרפו למשלחת של נפוליאון - לרדת מהספינות אל החוף. עד מהרה הם גילו שהם לבדם. החיילים והקצינים של כוח הפלישה היו מאורגנים כל אחד במחלקה או בדיוויזיה שלו, עם מערך מסודר של אספקה ואדמיניסטרציה - אבל הסוואנטים היו אזרחים, ולכן לא היו שייכים לאף יחידה צבאית. המשמעות היתה שאף אחד לא דאג להם. בזמן שכל החיילים היו עסוקים בפריקה והתארגנות, הסוואנטים נאלצו להתחנן בפני החיילים שיחלקו עימם מעט מהמים והמזון שלהם. לא היה להם איפה לישון, ובלילות תקפו אותם כלבי הרחוב הפראיים שמילאו את רחובותיה של אלכסנדריה. בלית ברירה, החלו הסוואנטים - מיוזמתם האישית - להצטוות ליחידות הצבאיות השונות כשליחים, פקידים או תפקידים מאולתרים נוספים, בתמורה למזון ולינה. מיותר לציין שזו לא הייתה משלחת המחקר המדעית שדימיינו לעצמם כשהסכימו להצטרף לכוח הפלישה… למזלם, כששמע נפוליאון על מצבם, הוא החליט "לגייס" אותם: הוא העניק לסוואנטים דרגת טוראי, ציוות אותם באופן רשמי ליחידות השונות, ודאג להם לאוכל ולמגורים.

בתום מספר ימים של התארגנות, יצאה משלחת ראשונה של סוואנטים לתור את העיר. באירופה, השם 'אלכסנדריה' נשא עמו משקל מכובד ומרשים: זו הייתה העיר האגדית שבה חיו ועבדו דורות של מלומדים גדולים כגון ארכימדס ופילון האלכסנדרוני, העיר שבה שכנה הספריה הנודעת, אולי הספריה הגדולה בהיסטוריה של העולם הקדום. אבל כשדרכו רגליהם של המלומדים האירופאים בעיר העתיקה, כמעט ולא נותר דבר מאותה גדוּלה אגדית. אלכסנדריה המטונפת והמוזנחת של 1798 לא הזכירה בכלל את אלכסנדריה המיתולוגית של ארכימדס. המבנים העתיקים עמדו שבורים והרוסים, ועמודים מכוסי הירוגליפים שנתלשו ממקומם שימשו כעת כמפתני דלתות או ספסלים מאולתרים. הסוואנטים לא הצליחו להסתיר את אכזבתם, ונשאו את עיניהם אל קהיר והפירמידות.

שיוויון

אבל לפני שיכבוש את קהיר, לנפוליאון היו תוכניות אחרות. בדרך כלל, כשהצבא הצרפתי כבש עיר לאחר מצור, החיילים הצרפתים קיבלו יד חופשית לבזוז את התושבים המקומיים - כמעין 'פיצוי' על הלחימה המאומצת שלהם. אבל נפוליאון ידע שלמרות שכוח הפלישה שלו היה הגדול ביותר שנאסף עד כה - הוא לא היה מספיק גדול כדי לכבוש את מצרים הגדולה כולה ללא שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה המקומית. על כן, הוא היה נחוש לעשות כל מה שצריך כדי לא להרגיז את המצרים, ולשכנע אותם שהצרפתים הם חבריהם ולא אויביהם. למשל, במקום לאסור את המושל המקומי שנלחם נגדו, ולהשליך אותו לכלא - הוא השביע אותו לנאמנות, והרשה לו להישאר בתפקידו. הוא גם פקד על חייליו להפגין כבוד והתנהגות מופתית כלפי המקומיים - וזו לא הייתה הכרזה ריקה מתוכן. ימים ספורים לאחר הכיבוש נתפס חייל צרפתי שגנב סכין מאחד האזרחים: נפוליאון העמיד אותו למשפט על המקום - והוציא אותו להורג, למען יראו ויראו.

ונפוליאון עשה אפילו יותר מכך. גנרלים אחרים לא ממש התייחסו לדת או לתרבות המקומית במקומות שאותם כבשו - אבל במשך כל ימי ההפלגה מצרפת למצרים, נפוליאון קרא בקדחתנות את הקוראן, וכל ספר אחר שיכול היה למצוא אודות עקרונות ותרבות האסלאם. הוא רצה להבין את הדת הזו לעומקה, מה מניע את המאמינים ומי האנשים שמשפיעים עליהם. חלק מהרצון הזה נבע משיקולים מעשיים, אולי אפילו ציניים: אם יבין נפוליאון את התרבות המוסלמית לאשורה, יהיה לו קל יותר לפייס את האוכלוסיה המקומית ולשכנע אותם להתמרד כנגד אדוניהם הממלוכים. אבל חלק אחר הגיע ממקום אמיתי יותר. נפוליאון האמין באמת ובתמים באידיאלים של המהפכה אודות אחווה ושוויון, וזה כלל גם כבוד כלפי אמונות אחרות וחופש פולחן. הנה מה שכתב לחייליו באחד הצווים שפרסם:

"האנשים שנחייה לצידם [במצרים] הם מוסלמים. הציווי הראשון באמונתם הוא 'אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו.' אל תסתרו אותם. התנהגו כלפיהם באותו האופן שבו הייתם מתנהגים ליהודים. [...] כבדו את המופתים והאמאמים שלהם, כפי שהייתם מכבדים רבנים ובישופים. הפגינו את אותה הסובלנות כלפי הטקסים הדתיים שלהם והמסגדים, שהייתם מפגינים כלפי מנזרים ובתי כנסת."

כפי שניתן להבין מהדברים הנ"ל, נפוליאון - בנוסף להיותו מפקד צבאי מבריק - היה אשף בתעמולה. הוא הבין היטב שכדי לכבוש ארץ, צריך יותר מאשר רובים וכדורי תותח - צריך גם לכבוש את לבבותיהם של האזרחים, והוא השקיע מאמצים אדירים כדי לעשות כן.

ונפוליאון ידע גם דבר נוסף: כל עוד הממלוכים מסתובבים חופשי במצרים - יהיה לו קשה מאוד לשכנע את האוכלוסייה המקומית לשתף איתו פעולה. הממלוכים היו ידועים כשליטים אכזריים באופן יוצא דופן, ומפורסמים בהוצאות להורג שהיו יצירתיות באכזריותם. הצרפתים רק עכשיו נחתו במצרים: מי מבטיח לאזרחים המקומיים שהממלוכים לא יביסו אותם בשדה הקרב וישתלטו מחדש על השטחים שכבשו? במצב כזה, כל מי שייחשד בשיתוף פעולה עם הצרפתים יפגוש את נחת זרועם של הממלוכים - ולמצרים המקומיים לא הייתה שום כוונה להסתבך איתם.

שעת מבחן

על כן, כעבור מספר ימים של התארגנות ואיסוף אספקה, יצא נפוליאון מאלכסנדריה בראש שלושה טורים של אלפי חיילים. טור אחד צעד לעבר רוזטה - עיר נמל הקרויה בימינו רשיד - ושני טורים לכיוון הבירה קהיר.

הטור שנע לעבר רוזטה לא נתקל בבעיות מיוחדות: הצעידה הייתה קצרה יחסית, הצרפתים השתלטו על העיר ללא התנגדות ומצאו בה די והותר אוכל ושתיה. מצבם של שני הטורים שנעו לעבר קהיר היה, לעומת זאת, אחר לגמרי.

כפי שארע במסע אל אלכסנדריה, גם אל המסע הזה הכוחות הצרפתיים יצאו כשהם לא מוכנים כלל לקראת מה שמצפה להם. לא רק שהם לא הביאו עימם מספיק צידה לארבעה ימי צעידה בשמש היוקדת, גם הבגדים העבים יחסית שלבשו החיילים האירופאים לא התאימו כלל למזג האוויר הלוהט של המדבר המצרי. הצרפתים נתקלו בפעם הראשונה בחייהם בתופעה שאנחנו, בישראל, מכירים היטב: חמסין. כך תיאר זאת אחד הקצינים הצרפתים:

"בבוקר, האוויר נעשה כהה בגלל אביך אדמדם, שהיה עשוי מהמוני חלקיקים זעירים של אבק בוער. עד מהרה כמעט ולא יכולנו לראות את השמש. הרוח הבלתי נסבלת ייבשה את לשונותינו, צרבה את העפעפיים וגרמה לנו לצמא חריף. [...] הנשימה הפכה לקשה, רגליים וידיים נעשו כבדים כמו עופרת בגלל העייפות, והיה זה כמעט בלתי אפשרי אפילו לדבר."

כשהביטו החיילים הצרפתים אל האופק, הם ראו חיזיון משונה: בתים רחוקים, שהיו כאילו מוקפים באגמים נרחבים של מים כחולים. אבל כשהחיילים התקדמו - הבתים נעלמו, כאילו מעולם לא היו שם. היה זה "מיראז'" - אשליה אופטית שנוצרת כשקרני אור נשברות ומתעוותות באוויר המדברי הלוהט - אבל הצרפתים, שלא הכירו את התופעה, היו משוכנעים שמדובר בסימן מאיים של מזל רע.

ואולי הם לא היו רחוקים כל כך מהאמת. כשאזלו המים במימיות, החיילים תרו נואשות אחר בארות מים לאורך הדרך - אבל המצרים, ששמעו מבעוד מועד על הכוח המתקדם, עשו הכל כדי להפריע להם. תושבי הכפרים שניצבו בדרכם של הצרפתים נטשו את הבתים שלהם, לקחו איתם את כל בעלי החיים והמזון - וסתמו את הבארות בעפר ואבנים. אלפי חיילים מיובשים, מוטרפים מרוב צמא, התנפלו על כל באר קטנה שנקרתה בדרכם, ועשרות חיילים נמחצו למוות במהלך ההתגוששות ההיסטרית. שודדים בדואים, שזיהו את החולשה של הצרפתים, ארבו להם מאחורי גבעות החול וזינבו בחיילים שלא הצליחו להדביק את קצב הצעידה של שאר הכוח.

זה היה המצב של הטור הראשון שהתקדם לעבר קהיר. מצבו של הטור השני, שהגיע אחריו, היה אפילו עוד יותר גרוע! החיילים של הטור הראשון בזזו עד היסוד כל כפר וכל שדה שנתקלו בו, וייבשו כל באר שעמדה בדרכם - ולחיילים של הטור השני לא נשאר כלום פרט לאדמה חרוכה ויבשה. הרעב והצמא האכזריים פירקו את צבאו של נפוליאון, והכוח הצבאי המסודר התדרדר לטור ארוך של חיילים מסכנים ותשושים שהשתרכו זה אחרי זה בקבוצות קטנות. מצבם העגום של הצרפתים שיחק לידי הבדואים, שארבו לחיילים התשושים ושחטו אותם כשהתיישבו לנוח. המצב היה כל כך נורא, עד שעשרות חיילים צרפתים העדיפו להתאבד במקום להמשיך בצעידה. בסיכומו של דבר, כאלף וחמש חיילים צרפתים נהרגו, התאבדו או פשוט התייבשו למוות במהלך המסע הנורא מאלכסנדריה. ברבות הימים כתב נפוליאון בזכרונותיו כי יותר מנהרות שוצפים והרים נישאים - המדבר הוא המכשול הגדול ביותר עבור צבא מתקדם.

כעבור ארבעה ימי צעידה הגיעו הצרפתים לכפר בשם דמנאנהור (Damanhour), שם הצליחו סוף סוף למצוא מים ואספקה. אבל לא רחוק משם, על גדות הנילוס - לא רחוק מכפר אחר בשם שוברָח'יט (Shubrakhit), המתינו להם כוחותיו של מוראד ביי הממלוכי: עשרים אלף חיילים ופרשים, וארבעים תותחים.

שעת המבחן של נפוליאון הגיעה. עד כה התמודד המצביא הצרפתי עם הים ועם המדבר - וסבל אבדות נוראיות - אבל לא נתקל בהתנגדות צבאית עזה במיוחד. הקרב על אלכסנדריה היה קצר, והכוחות המגנים היו חלשים וחסרי ציוד. הצבא הממלוכי של מוראד ואיברהים ביי היה סיפור אחר לגמרי. הממלוכים האכזריים וחסרי הפחד נחשבו, כאמור, לכוח הצבאי החזק ביותר במזרח התיכון - אולי החזק ביותר בעולם כולו. הפעם האחרונה שבה נתקלו האירופאים בלוחמים המוסלמים היתה לפני כמעט חמש מאות שנה, במסעות הצלב - כשכוחותיו של צלאח א-דין הביסו את האבירים של הצבא הצלבני תבוסה מוחצת. מי יודע כמה התעצמו והשתכללו הלוחמים המוסלמים במרוצת אותן חמש מאות שנה, ומי יודע אם החיילים הצרפתיים המוכים והעייפים יהיו בכלל מסוגלים להתמודד מולם?

חלק ב': עם הגב אל הקיר

ביוני 1798 נחתו למעלה משלושים אלף חיילים צרפתים, שהפליגו על סיפונן של יותר משלוש מאות ושלושים ספינות - כוח הפלישה הימי הגדול ביותר בהיסטוריה - בחופיה של מצרים. בראשם עמד נפוליאון בונפרטה, שלמרות שהיה בן 29 בלבד - כבר נחשב בעיני רבים בצרפת לאחד המצביאים הגדולים שקמו למדינה האירופית. נפוליאון ביקש לכבוש את מצרים, לא רק לשם גדולתה ויוקרתה של צרפת - אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לממש את החזון הגרנדיוזי הפרטי שלו: לכבוש את אסיה כולה, משם להתרחב אל הקמתה של אימפריה חובקת עולם, כזו שתאפיל בזוהרה אפילו על האימפריות של אלכסנדר הגדול והרומאים.

בונפרטה כבש בסערה את אלכסנדריה ומיהר להצעיד את כוחותיו לעבר קהיר - אבל הצבא הצרפתי לא היה מוכן כראוי למפגש עם האקלים המדברי, והמסע הרגלי בן ארבעת הימים הפך לפיאסקו הזוי שעלה לנפוליאון בחייהם של כאלף וחמש מאות חיילים - וכמעט התפוררות מוחלטת של הצבא הצרפתי. כעת, בכפר קטן על גדות הנילוס בשם שוברָח'יט, המתינו לו כעשרים אלף חיילים ופרשים ממלוכים: הלוחמים הנועזים ביותר במזרח התיכון כולו.

בניגוד למערכה שניהל באיטליה ובאוסטריה - יריבים ותיקים של צרפת - נפוליאון לא ידע למה לצפות מיריביו הממלוכים. מה תהיה הטקטיקה שלהם? באלו כלי נשק הם משתמשים? בנוסף - הצרפתים היו בנחיתות ברורה מבחינת מספר הפרשים ותותחי ארטילריה שעמדו לרשותם, שני כוחות שנחשבו לקריטיים על שדה הקרב.

האסטרטגיה הצרפתית המקובלת הייתה לארגן את הכוחות במלבנים, שכל אחד מהם מורכב משלוש שורות של חיילים. מטרת המבנה הזה הייתה לאפשר ירי רצוף, מכיוון שטעינת רובה באותה התקופה הייתה עניין מורכב שדרש כמה עשרות שניות: בזמן ששורה אחת של המבנה יורה אל עבר האויב, שתי השורות האחרות טוענות ומכוונות את הנשקים שלהן. נפוליאון, שכאמור נכנס אל הקרב הזה כשאין לו מושג מול מה הוא עומד להתמודד, החליט ליתר ביטחון לעבות את המבנים והציב את החיילים שלו בשש שורות, במקום שלוש.

מולם, במרחק של כמה קילומטרים, עמדו הממלוכים. לוחם ממלוכי היה מחזה מרשים לכל הדעות. הממלוכים עטו על עצמם בדים צבעוניים וקסדות או טורבנים מוזהבים, וחגרו על מותניהם פגיונות משובצים באבנים יקרות וחרב מעוקלת שעל פי העדויות הייתה מסוגלת לערוף את ראשו של חייל אויב במכה חלקה אחת. כל פרש ממלוכי החזיק על גופו שלושה כלי יריה - שני אקדחים ורובה - ופמליה צמודה של עוזרים דאגה לו לאספקה קבועה של תחמושת.

בבוקרו של השלושה עשר עשר ביולי ניצבו שני הצבאות זה מול זה. הפרשים הממלוכים היו חסרי סבלנות: הם הקיפו את המלבנים הצרפתיים, מחפשים את נקודת החולשה במערך של נפוליאון. במשך שלוש שעות תמימות ומתוחות הסתובבו הממלוכים מסביב לצרפתים - ולבסוף, החלה ההסתערות.

הפרשים הממלוכים דהרו במהירות אל עבר הצרפתים. כל פרש שלף את הרובה שלו וירה אל עבר השורות הצרפתיות. לאחר מכן השליך את הרובה מאחוריו, שלף את שני אקדחיו וירה גם בהם. כל הזמן הזה, החיילים הצרפתים עמדו איתן, ולא שברו את המערך ההגנתי: למרות התלאות שעברו במדבר בדרך לשוברח'יט, הם עדיין היו צבא מאומן ולמוד ניסיון אחרי שנים של קרבות במסגרת מלחמת האזרחים בצרפת והקמפיין באיטליה ואוסטריה. הקצינים הצרפתים המתינו בסבלנות, מפתים את הפרשים הממלוכים הדוהרים להתקרב אליהם עוד ועוד - ורק כשהיו הפרשים במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד, נתנו את פקודת הירי. מכת האש הצפופה והמרוכזת השמידה באבחה אחת את חיל החלוץ הממלוכי המתקדם - אבל לא בכדי נועדו הממלוכים כלוחמי עזי נפש במיוחד: הגל השני של הפרשים הממלוכים לא האט לרגע. הממלוכים השליכו את האקדחים הריקים מאחוריהם, ושלפו את חרבותיהם המעוקלות.

שימו את עצמכם בנעליו של הטוראי הצרפתי שעמד בשורה הראשונה של מערך ההגנה, וצפה באימה במאות סוסים דוהרים לעברו בריצה מטורפת, חרבותיהם של הפרשים נוצצות בשמש הלוהטת. כמה מאיתנו היו מסוגלים לעמוד במקום בסיטואציה כזו, ולא לפתוח במנוסה מבוהלת? כמה אומץ נדרש מחייל כזה? אבל הצרפתים לא ברחו. הם הרימו את הביונטות שלהם, וכיוונו אותם אל עבר הפרשים המסתערים. זה היה יתרון נוסף של המבנה הצרפתי הצפוף. הלוחמים הממלוכים היו אולי עזי-נפש וחסרי פחד, אבל מעטים הסוסים שיסכימו להסתער על יער צפוף של ביונטות חדות. הסוסים המפוחדים התרוממו על רגליהם האחוריות, וההסתערות נבלמה.

במשך שעה שלמה ניסו הממלוכים שוב ושוב להסתער על הכוחות הצרפתיים, ובכל פעם נבלמו על ידי אש צפופה של הארטילריה וחיל הרגלים הצרפתי. ואז, רגע לפני הסתערות נוספת - נשמע לפתע פיצוץ אדיר מכיוון הנילוס. קבוצה של חמש סירות צרפתיות שהפליגו במעלה הנילוס, כליווי לכוחות הרגליים, נתקלו בכוח של שבע ספינות ממלוכיות - ובקרב הימי שפרץ ביניהן נפגעה ספינת הדגל הממלוכית מפגז צרפתי. מחסני התחמושת בבטן הספינה התלקחו - והספינה הממלוכית התפוצצה בקול נפץ אדיר שנשמע למרחק של עשרות קילומטרים. הפיצוץ הדרמטי הימם את הממלוכים, והם החליטו לסגת ולנסות את מזלם נגד הצרפתים ביום אחר.

הקרב בשוברח'יט הסתיים, אם כן, בניצחון צרפתי: שלוש מאות פצועים והרוגים ממלוכים, אל מול כמה עשרות נפגעים צרפתים בלבד. אבל נפוליאון ידע שהקרב בשוברח'יט היה רק ניסוי כלים: עשרים אלף הלוחמים הממלוכים שניצבו מולו בשוברח'יט היו רק כוח חלוץ שנועד לבחון את עוצמתם של הצרפתים. בקהיר, בירת הממלוכים, יחכה לו עיקר הצבא הממלוכי - ושם יהיה המבחן האמיתי של הצרפתים.

קרב הפירמידות

וכך, אחרי מנוחה קצרה, שוב הורה נפוליאון לכוחותיו לצעוד דרומה, אל קהיר. נפוליאון, כזכור, האמין בתמרונים מהירים והחלטיים ולכן הוא הורה לקצינים שלו שלא לצעוד לצד הנילוס המתפתל - דבר שיאריך את הדרך ואת זמן הצעידה - אלא לנוע בקו ישר, הדרך הקצרה ביותר בין שוברח'יט וקהיר.

זו הייתה טעות. בכל שנה הנילוס עולה גדותיו ומציף את השדות החקלאיים של הדלתא - וכשהוא נסוג הוא משאיר מאחוריו בוץ סמיך ודביק. הבוץ הסמיך הזה מירר את חייהם של החיילים שבוססו בו באיטיות מייסרת, וגלגלי העגלות שלהם שקעו בבוץ העמוק שוב ושוב. גם הצמא והרעב חזרו להכות בצרפתים - ואליהם התווסף אויב חדש ומסוכן במיוחד: מחלת עיניים בשם 'גרענת' (Trachoma, בלעז - או Optalmia, כפי שנודעה אז.) הגרענת נגרמת על ידי חיידק שמתיישב על הלחמית, אותו קרום רטוב שעוטף את העין, וגורם לגירוי והפרשות. הדלקת החיידקית גורמת לצלקת, והצלקת הזו גורמת לריסים להתעקל לכיוון העין עצמה. החיכוך המתמשך עם הריסים גורם לשחיקה של הקרנית, ואם לא מטפלים בחיכוך הזה - הקרנית נהרסת לחלוטין, והחולה מתעוור. אלפי חיילים וקצינים צרפתים לקו בגרענת בעקבות תנאי ההגיינה הירודים, ורבים מהם התעוורו - מי בעין אחת, ומי בשתי העיניים.

שוב החלה המשמעת בצבא הצרפתי להתפורר. נפוליאון רצה למנוע חיכוכים עם האוכלוסיה כדי לשמור על יחסים טובים בין הצרפתים והמצרים, אבל החיילים שלו היו רעבים, צמאים וחולים - וכל כפר שעמד בדרכם ניבזז והוחרב עד היסוד. שוב נרשמו התאבדויות רבות, כשהחיילים הצרפתים המסכנים העדיפו לקחת את חייהם ביוזמתם מאשר למות באכזריות בידיהם של השודדים הבדואים או למות מצמא ומרעב.

לאחר שבוע של מסע מפרך, התעוררו סוף סוף נפוליאון וחייליו לֵמראה לו חיכו מאז עזבו את פריז: על קו האופק עמדו הפירמידות המסתוריות של גיזה והמסגדים המפוארים של קהיר. נפוליאון, אשף התעמולה, ניצל את הרגע הזה עד תום. הוא התייצב מול חייליו, הצביע על הפירמידות הענקיות שמדרום, ואמר -

"אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. חיילים! ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה."

וכך, בעשרים ואחת ביולי, 1798, התייצבו צבאו של נפוליאון וצבאותיהם של איברהים ומוראד ביי, זה מול זה לא רחוק מכפר בשם אֵמבָּבֵה (Embabeh). כשמונה עשרה אלף חיילים צרפתים, אל מול יותר מעשרים וחמישה אלף לוחמים ממלוכים. כולם ידעו שזה עומד להיות הקרב המכריע. אם הצרפתים ינצחו - מצרים שלהם: לא היה במצרים כולה כוח צבאי ממלוכי גדול יותר מזה שניצב מולם כרגע. בשביל הממלוכים, זה היה קרב של להיות או לחדול. הם לא נלחמו על קהיר לבדה, אלא על גורלם של שבע מאות שנות שלטון במצרים.

נפוליאון תמיד העדיף התקפה על פני מגננה - אבל גם הוא הבין שמצבם הנוכחי, החיילים שלו פשוט לא מסוגלים פיזית להסתער. על כן הוא שוב סידר את חייליו במלבנים בעומק של שש שורות, כשבמרכז כל מלבן שכזה הוצבו כמה תותחי ארטילריה.

הפרשים הממלוכים הסתדרו בשורה רחבה: אלפי קסדות מוזהבות ופגיונות בוהקים נצצו לכל רוחב החזית, מאופק עד אופק. מוראד ביי עצמו פסע על סוסו בין כוחות הפרשים, מחרף ומגדף את הצרפתים ומלהיב את החיילים שלו. המתח באוויר היה בלתי נסבל ממש. ואז, בשעה שלוש ושלושים אחרי הצהריים - נתן מוראד ביי את הפקודה, ואלפי פרשים ממלוכים הסתערו על המערך הצרפתי.

צריך לתת קרדיט ללוחמים הממלוכים על אומץ ליבם: הפרשים הממלוכים דהרו אל עבר השורות הצרפתיות ללא מורא, בגדיהם הצבעוניים מתנופפים מאחוריהם, רוביהם וחרבותיהם בידם. אבל כשמדובר בהסתערות פרשים, אומץ הוא רק חלק מהעניין: גם משמעת היא כורח חיוני. כדי להמם את הכוחות המגנים בכוחות עדיפים, על הפרשים המסתערים לשמור על מבנה אחיד ולהגיע כולם לנקודת המפגש עם האויב פחות או יותר בו זמנית. אבל משמעת, למרבה הצער, לא הייתה הצד החזק של הממלוכים. כל פרש רצה להיות הראשון שיסתער על הצרפתים, ולכן ההסתערות הממלוכית הפכה חיש מהר מהסתערות מאורגנת - למשהו שמזכיר יותר מירוץ סוסים. הקו הממלוכי המתקדם התפרק, ובמקום להסתער על הצרפתים בכוחות עדיפים הפרשים הממלוכים פגשו את המערך הצרפתי בבודדים או בקבוצות קטנות.

נפוליאון ניצל את חוסר המשמעת הממלוכי עד תום. הוא הורה לקציניו להמתין עד שיהיו הפרשים הממלוכים קרובים ככל האפשר אל הקו הצרפתי - ורק אז להורות לאנשיהם לפתוח עליהם באש.

כך מתאר טוראי צרפתי את תוצאות ההסתערות הממלוכית:

"הם השליכו את עצמם לעברנו בהסתערות מטורפת. הפקודות שלנו היו - אף אחד לא זז! בקושי נשמנו. [הקצין] הורה לנו לא לפתוח באש עד שייתן את הפקודה. הממלוכים היו כמעט עלינו. פקודת הירי ניתנה, סוף סוף - וזה היה טבח אמיתי. חרבותיהם של האויבים פגשו את הביונטות של השורה הקדמית שלנו. זה היה כאוס שלא יאמן: סוסים ופרשים התרסקו עלינו, וחלק מאיתנו נפלו אחורנית. כמה מהממלוכים עלו באש, כשהרשף מרובי המוסקט שלנו הצית את הבגדים הפרחוניים שלהם. אני עמדתי ליד הדגל וראיתי ממש לידי כמה ממלוכים פצועים, עולים באש, עדיין מנסים לשסף את רגליהם של החיילים שלנו בשורה הראשונה. אבל אנחנו עמדנו בכזו צפיפות, שאני חושב שהם בטח חשבו שאנחנו מחוברים יחד. מימי לא ראיתי אנשים כל כך אמיצים, וכל כך נחושים."

הפרשים הממלוכים לא הצליחו לשבור את המערך הצרפתי הצפוף, והמוסקטים והארטילריה הצרפתית טבחו בהם ללא רחם.

ההסתערות הכאוטית לא הייתה הטעות היחידה של הממלוכים. איברהים ומוראד חילקו את הכוחות שלהם לשניים: אחד, בפיקודו של מוראד ביי, התנגח עם כוחותיו של נפוליאון בגדה המערבית של הנילוס. הכוח השני, תחת איברהים ביי, עמד בגדה המזרחית של הנילוס וחיכה לשעת כושר להצטרף לקרב.

החלוקה הזו הייתה, מבחינתו של נפוליאון, מתנה משמיים. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, נפוליאון היה אשף בזיהוי נקודות חולשה מקומיות אצל אוייביו - וניצול החולשות האלה עד תום באמצעות תמרון מהיר של כוחות עדיפים. הוא שלח חלק מהפרשים שלו מזרחה, לאגפו של מוראד ביי - ולכד את הכוח שלו בצבת אימתנית של ברזל, בעוד שאיברהים ביי, עדיין בגדה המזרחית של הנילוס, לא יכול היה לעשות דבר.

צדק הטוראי הצרפתי כשבחר להשתמש במילה 'טבח', לתאר את מה שאירע באותו קרב. כוחותיו של נפוליאון מחצו את כוחותיו של מוראד ביי והשמידו אותם בסיטונאות: מאות ממלוכים שניסו לברוח משדה הקרב קפצו אל הנילוס - אבל הצרפתים ירו בהם מהחוף וחיסלו רבים מהם.

בתוך שעתיים בלבד הסתיים הקרב - והניצחון הצרפתי לא יכול היה להיות יותר ברור: כשלושת אלפים הרוגים ממלוכים - אל מול שלושים הרוגים צרפתיים בלבד. הצרפתים גם תפסו שלל אדיר: אלפי מטבעות זהב ואבנים יקרות שהלוחמים הממלוכים נשאו על גופם, ועוד עשרות קני ארטילריה, פגזים ותחמושת לרובים.

הקרב הזה זכה לשם 'קרב הפירמידות' - למרות שנערך, למעשה, כמה עשרות קילומטרים מהפירמידות עצמן - והוא זכור עד היום כאחד הקרבות ההחלטיים והחד-צדדיים ביותר בהיסטוריה. אם למישהו היה ספק בגאוניותו של נפוליאון בונפרטה כמצביא צבאי - קרב הפירמידות סילק לגמרי כל ספק שכזה.

ובכל זאת, ניצחונו של נפוליאון לא היה מושלם. מוראד ביי עצמו, וכמה אלפים מלוחמיו - הצליחו לברוח משדה הקרב, וחמקו אל השטחים הרחבים והלא-מוכרים של הדרום העמוק של מצרים. איברהים ביי, שצפה בקטל מצידו השני של הנילוס, הבין שאין לו סיכוי לעמוד מול כוחותיו של נפוליאון: הוא אסף את צבאו נמלט אל מדבר סיני. והכי גרוע, מבחינתו של נפוליאון: איברהים לקח איתו גם את השליט הרשמי של קהיר מטעם האימפריה העות'מנית. אמנם השליט הזה היה רק בובה, והכוח האמיתי היה בידיהם של מוראד ואיברהים - אבל נפוליאון קיווה להעזר בשליט הרשמי הזה כדי לשלוט בתושביה של קהיר באותו האופן שבו השאיר בתפקידו את המושל של אלכסנדריה. ללא שליט מקומי שכזה, ידע נפוליאון, השליטה בקהיר תהיה קשה יותר - והוא צדק.

נפוליאון בקהיר

ימים ספורים לאחר הניצחון הדרמטי בקרב הפירמידות, נכנס נפוליאון לקהיר בתהלוכה מפוארת. כל האצולה הממלוכית נמלטה מהעיר מבעוד מועד, והצרפתים התיישבו בארמונות המפוארים שהשאירו האצילים מאחור.

לנפוליאון היו תוכניות גדולות עבור קהיר. אחרי שבע מאות שנים של שלטון ממלוכי כושל ונצלני, קהיר - פעם מרכז תרבותי רב השפעה ואבן שואבת למלומדים מכל רחבי העולם המוסלמי - הייתה כעת צל חיוור של עצמה. אשפה מילאה את הרחובות הצרים, מגיפות היכו בתושבים בכל שנה, וכלבי פרא - שעל פי חלק מהדיווחים, מספרם עלה אפילו על מספר התושבים בעיר - שלטו ברחובות אחרי רדת החשיכה. ואף על פי כן, קהיר הייתה עדיין העיר החשובה ביותר במצרים - הן מבחינה מנהלתית והן מבחינה מסחרית - ואחת הערים החשובות במזרח התיכון כולו. עם חצי מיליון תושבים, היא הייתה אפילו גדולה יותר מפריז! נפוליאון ביקש להוכיח למצרים שהכיבוש הצרפתי הוא לא כיבוש נצלני, ושהצרפתים באמת מביאים איתם למזרח התיכון את הקדמה והנאורות.

ואכן, ממש מהרגע הראשון שרגלו דרכה בקהיר, החל נפוליאון לשנות את פני העיר מהקצה אל הקצה. כבר ביום הראשון הוקמו בקהיר ארבעה בתי חולים חדשים, ובהמשך אותו היום חתם נפוליאון על צווים שאסרו על קבורה בתוך שטחי העיר, כדי למגר את המגפות. כלבי הפרא הורעלו בהמוניהם, ותאורת לילה הותקנה ברחובות הראשיים. נפוליאון גם הורה למהנדסי הצבא להכין תוכניות לסלילת דרכים רחבות באזורים המרכזיים של העיר, במקום מבוך הסמטאות הצרות ששלטו בה.

במקביל, ניסה נפוליאון לשכנע את תושביה של קהיר שהכיבוש הצרפתי - שלא כמו מסעות הצלב בעבר - לא נועד כדי להפיץ את הנצרות ברחבי מצרים. נפוליאון רצה להראות למצרים שצרפת מכבדת את האיסלאם, ואפילו יותר מזה: הוא ביקש לשכנע אותם שהוא עצמו יותר מוסלמי - או 'מוסלמי אמיתי' - מהממלוכים ששלטו עליהם עד כה. נפוליאון הביא עימו מצרפת מכונת דפוס, וכך כתב לאזרחים המקומיים במנשר שהודפס והופץ בארבעת אלפים עותקים.

"בשם אללה הרחמן והרחום. אין אלוהים מבלעדי אללה. אין לו שותף ואין הוא חולק כוחו עם אחר. [...] במשך זמן רב מדי חבורת עבדים שנקנתה בגיאורגיה ובקווקז שלטה ביד רמה בארץ היפה ביותר בעולם. בעיני האל, כל האנשים נבראו שווים: מה אם כן נותן לממלוכים את הזכות, לכל מה שעושה את החיים נוחים ונעימים? מי הם הבעלים של כל האחוזות הגדולות הללו? הממלוכים. מי מחזיקים בעבדים היפים ביותר, בסוסים הנפלאים ביותר ובבתים המפוארים ביותר? [...] פעם היו לכם ערים גדולות, תעלות רחבות ידיים ומסחר משגשג. מה כילה כל זאת אם לא החמדנות, חוסר השוויון והעריצות של הממלוכים?"

נפוליאון זימן לארמונו את חכמי הדת המוסלמים של קהיר, ואירח אותם בנדיבות. הוא אפילו התלבש בבגדים המקומיים - אבל אחרי שקציניו רמזו לו שהוא נראה מגוחך בגלביה ותרבוש, הוא ירד מהעניין. עושה רושם שנפוליאון יצא מגדרו כדי לפייס ולרכך את חכמי הדת - אבל הם לא התרשמו במיוחד. אם אתה באמת רציני, הם שאלו אותו - אז למה שאתה וכל הצבא שלך, לא תתאסלמו? אולי תופתעו לשמוע - אבל נפוליאון לא התנגד. זה לא שהיה אכפת לו מהאיסלאם, כמובן: הוא חשב שזה יהיה צעד רשמי בלבד, ובדיוק כפי שהחיילים לא ממש מקיימים את כל מצוות הנצרות, הם גם לא יקיימו את מצוות האסלאם. אבל אז הודיעו לו האימאמים שאם החיילים הצרפתים מתאסלמים - המשמעות היא שאסור להם לשתות יותר אלכוהול...וזו כבר הייתה בעיה, כמובן, כי 'צרפתי' ו'יין' הן פחות או יותר מילים נרדפות.

התאסלמות, אם כן, ירדה מעל הפרק - אבל נפוליאון לא ויתר: הוא חילק את מצרים לפרובינציות אזוריות, והעניק למופתים ולאימאמים את הסמכות המנהלית בכל פרובינציה. באופן זה הוא קיווה לפייס את חכמי הדת, ולזכות בשיתוף הפעולה של המקומיים.

הסוואנטים

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, נפוליאון הביא איתו למצרים קבוצה של כמאה ושישים 'סאוונטים': מדענים, חוקרים ואמנים מתחומים רבים, שיחקרו את הארץ הלא מוכרת הזו. כשנכנסו לקהיר, העניק נפוליאון לסאוונטים את אחד הארמונות הנטושים בפאתי העיר - והם הקימו בו מרכז מחקר חדש בשם 'מכון מצרים' (Institut d'Égypte). המתמטיקאי ז'אן ג'וזף פורייה מונה למזכיר המכון, ובחוזר שפרסם הגדיר כך את מטרותיו:

"להרוס את העריצות של הממלוכים, להרחיב את ההשקיה והגידולים, לפתוח ערוץ תקשורת קבוע בין המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, להקים עסקים מסחריים משגשגים, להציג לאנשי המזרח דוגמה מועילה של היכולת התעשייתית האירופאית, ולבסוף לתרבת את המקומיים ולהעניק להם את כל יתרונותיה של ציוויליזציה מתקדמת."

כפי שניתן לראות, מדובר ברשימה של יעדים מאד מאד נשגבים. למעשה, כנראה נשגבים מדי. נפוליאון, שהיה אדם קצת יותר מעשי, ניסח עבור הסוואנטים מספר יעדים ברורים ומיידיים יותר בישיבה הראשונה של המכון:

"1. האם ניתן לשפר את תנורי אפיית הלחם של המצרים, ואם כן - כיצד?

2. האם ניתן לבשל בירה במצרים?

3. כיצד ניתן להוביל מים מהנילוס, ולוודא שהם ראויים לשתיה?

4. בהינתן התנאים בקהיר, מהי הטכנולוגיה המעשית יותר: טחנות מים או טחנות רוח?

5. האם יש למצרים את המשאבים הדרושים לייצור אבק שריפה?

6. מה מצבה של מצרים בנושאי חוק, משפט וחינוך - והאם ניתן לשפר את אלה באופן שיהיה מקובל על התושבים?"

הסאוונטים הנלהבים לא בזבזו זמן. הם החלו יוצאים במשלחות מחקר אל אזורים שונים במצרים, והביאו עימם דוגמאות רבות של בעלי חיים וצמחים. הם בחנו את המלאכות של המקומיים - האופן שבו ארגו בדים וקלעו סלים - וגם את המסורות הרפואיות המקומיות, שחלקן נותרו על כנן עוד מימי הפרעונים. וכמובן, הם חקרו את הפירמידות והמקדשים, ותיעדו את כל הגילויים שלהם באינספור איורים ומסמכים.

נפוליאון, כאמור, ראה את עצמו כאיש של מדע וידע לא פחות מאשר מצביא צבאי - ואולי אפילו יותר. התואר הרשמי שלקח לעצמו היה "חבר מכון המחקר והמפקד העליון של הצבא". שימו לב לסדר התארים: חבר מכון, ורק אחר כך המפקד העליון - וזה לא היה בטעות. נפוליאון לא ראה את עצמו כחבר מכון "על הנייר" בלבד: הוא השתתף ברבות מהישיבות, והצטרף למשלחות המחקר בכל הזדמנות שעמדה לרשותו. למשל, כשחזר נפוליאון מביקור באזור סואץ, הוא לקח עימו גיאוגרף בשם ז'אק מארי ל'פֵּר (Le Pere), ויחד עם מספר מצומצם של שומרי ראש וקצינים, הם יצאו לחפש במדבר תעלה עתיקה שעל פי המסורת חיברה בין הים האדום והנילוס בימיה של קליאופטרה, לפני כאלפיים שנה. נפוליאון והגיאוגרף בילו מספר ימים בחיפוש אחר התעלה - ומצאו אותה. ליתר דיוק - נפוליאון עצמו היה זה שגילה אותה! נפוליאון היה גאה מאוד בתגלית הזו, והירבה להזכיר אותה בביוגרפיה הרשמית שלו. סקר מעמיק הראה שככל הנראה יהיה זה בלתי אפשרי לחפור את התעלה מחדש - אבל נפוליאון הורה ל-ל'פר לבחון את האפשרות לחפור תעלה חדשה שתחבר בין הים התיכון והים האדום. ל'פר אכן בחן את האפשרות הזו לעומק, ולמרבה האכזבה הגיע למסקנה שהים האדום גבוה מהים התיכון בעשרה מטרים תמימים - דהיינו, אי אפשר לחבר את שני הימים האלה. בדיעבד, מסתבר, זו הייתה טעות: מדידות שנערכו בשנים מאוחרות יותר הראו שאין הבדלי גובה משמעותיים בין הים התיכון והים האדום, ופתחו את הצוהר לחפירתה של תעלת סואץ. אפשר בהחלט לומר, אם כן, שלמרות הפספוס של ל'פר - נפוליאון הוא זה שנתן את הדחיפה הראשונית למאמץ שיהפוך, עשרות שנים מאוחר יותר, לתעלה המפורסמת.

נלסון

כעת, הבה נסיט את מבטנו צפונה, אל הים התיכון. בזמן שנפוליאון חגג את נצחונו על הממלוכים, והחל בנסיונות לרכוש את אמונם של המצרים - אדם אחר חיפש אחריו בקדחתנות.

עוד בטרם עזב נפוליאון את צרפת, הורשיו נלסון, אדמירל בצי הבריטי, שמע ממקורות מודיעיניים כי הצרפתים מכינים כוח פלישה ימי. הוא הניח, כמו רבים אחרים, שנפוליאון מתכנן לפלוש לאיים הבריטים, ולכן הפליג לטולון בראש שייטת מכובדת של ספינות קרב ולכד ספינה שבדיוק עזבה את הנמל. נוסעי הספינה גילו לו כי איחר את המועד: נפוליאון יצא לדרך לפני תשעה ימים בלבד. ממסלול ההפלגה שתיארו, הבין נלסון שנפוליאון לא מתכוון להפליג לבריטניה - אבל אם לא לבריטניה, אז לאיפה?... היו מספר אפשרויות ריאליות: אולי לאיטליה, אולי לאזור תורכיה - ואולי למצרים. מבין האפשרויות האלה, פלישה למצרים נראה לנלסון הסבירה ביותר: הוא שיער, ובצדק כמובן, שנפוליאון מתכוון להשתמש במצרים כקרש קפיצה להתקפה על הודו, הנכס החשוב ביותר של האימפריה הבריטית. נלסון עזב את טולון והפליג למצרים, בניסיון להקדים את נפוליאון וללכוד את צי הפלישה לפני שיגיע ליעדו.

אבל נפוליאון, שהיה מודע מאוד לאיום שנשקף לו מהצי הבריטי רב העוצמה, הערים עליו. במקום להפליג בנתיב הקצר והמהיר ביותר מטולון לאלכסנדריה, נפוליאון בחר בכוונה מסלול עקיף וארוך יותר. המסלול העקיף האריך את ההפלגה בכמה וכמה ימים - אבל ההחלטה הזו השתלמה לנפוליאון, ובגדול. נלסון, שהפליג בנתיב הקצר יותר, הגיע לאלכסנדריה ימים ספורים לפני הכוח של נפוליאון - וכששאל את המצרים אם נתקלו בצי הצרפתי, לא היה מושג על מה הוא מדבר. למעשה, לנפוליאון היה מזל פנטסטי. בדרך לאלכסנדריה הבחין נלסון בשלוש ספינות צרפתיות ששייטו לבדן בים התיכון. נלסון ידע שהכוח של נפוליאון מונה מאות ספינות, ולכן הניח ששלוש הספינות שהוא רואה לא קשורות לכוח הפלישה. הוא התלבט, ולבסוף החליט שלא לתקוף אותן כדי שלא לפצל את השייטת שלו שלא לצורך. בפועל, שלוש הספינות בהן הבחין היו הכוח המאסף של כוח הפלישה. אילו היה נלסון מתקרב אל אותן שלוש ספינות, סביר להניח שהיה מגלה מייד את כל שאר הצי הצרפתי.

נלסון היה בלחץ אדיר. אם נפוליאון לא נמצא באלכסנדריה, אזי יש סיכוי שהוא הצליח להערים על הבריטים ובכל זאת מפליג בזה הרגע לכיוון האיים הבריטים. נלסון השאפתן היה בן 39, צעיר ביחס למקובל בקרב האדמירלים של הצי הבריטי, ורבים חזו לו עתיד מזהיר - אבל טעות כזו יכולה לעלות לו ולבריטניה ביוקר. הוא מיהר לעזוב את אלכסנדריה ולהפליג בחזרה לאירופה, מקווה לתפוס את נפוליאון לפני שיספיק לחצות את תעלת למאנש.

אחרי עוד מספר שבועות של חיפושים עקרים בים התיכון, התבשר נלסון שלמעשה - נפוליאון כן כבש את מצרים. הגילוי הזה הסיר את האפשרות של פלישה לאיים הבריטיים - אבל החזיר לתמונה את האפשרות של פלישה להודו. נלסון מיהר לסובב את ספינותיו על צירן ולהפליג בחזרה לאלכסנדריה.

הקרב באבו קיר

כשהגיעה השייטת של נלסון למצרים, היא גילתה את הצי הצרפתי עוגן במפרץ גדול בשם אבו קיר (Abu Qir), מספר קילומטרים מזרחית לאלכסנדריה עצמה. תצפית מרחוק גילתה לנלסון שהספינות הצרפתיות ערוכות במבנה הגנתי קלאסי: הן היו עגונות קרוב יחסית לחוף כדי למנוע אפשרות של תקיפה מהצד של היבשה, וכל התותחים שלהן הופנו לעבר הים הפתוח. אלו היו חדשות רעות מאוד עבור נלסון: המשמעות הייתה שאם יכנס למפרץ, הצרפתים יהיו ערוכים מולו עם לא פחות מחמש מאות תותחים - בעוד שהספינות שלו, שהתותחים שלהן היו מפוזרים שווה בשווה בין שתי דפנות כלי השייט, יוכלו להפנות כנגדם רק חצי מהתותחים שלהן בכל רגע נתון.

אבל נלסון ידע שאין לו ברירה: כל רגע שנפוליאון שולט במצרים, מעמיד את הודו - היהלום שבכתר האימפריה הבריטית - בסכנה מוחשית. הוא יהיה מוכרח לתקוף את הצרפתים, ויהיה המחיר אשר יהיה. הוא אסף אליו את מפקדי הספינות שלו, תדרך אותם בתוכנית הקרב וסיים במילים -

"בשעה זו מחר, או שאזכה בתואר אבירות - או ב[קבר ב-] ווסטמינסטר אבבי."

וכך, בראשון באוגוסט, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הסתערו הספינות הבריטיות על הצי הצרפתי במפרץ אבו קיר.

את השייטת הבריטית הובילה הספינה 'גוליית' (Goliath). כשהתקרבה הגוליית אל הספינות הראשונות במערך הצרפתי, הבחין לפתע מפקדה כי הצרפתים שגו שגיאה חמורה: הצרפתים, מסתבר, עגנו רחוק מדי מהחוף - היה רווח של כחמישים מטר, שדרכו יכולה ספינה בריטית להסתנן בקלות.

בהחלטה של רגע, במה שאנחנו מכירים בצה"ל בתור מהלך של צל"ש או טר"ש - אותת מפקד הגוליית לשתי ספינות נוספות שהיו צמודות אליו, וכל השלוש השתחלו לתוך הרווח הפנוי שבין הצי הצרפתי והחוף של מפרץ אבו קיר, ופתחו באש על הספינות המובילות במערך הצרפתי. על גבי סיפונה של ספינת הדגל שלו, ה-ואנגארד (HMS Vangurd), צפה נלסון במתרחש והבין מה קורה. הוא הורה לשאר הספינות שלו להשאר בנתיב התקיפה המתוכנן, מהצד של הים הפתוח - וכך למעשה לכד את הספינות הצרפתיות בין שני הטורים הבריטיים, שהמטירו על הצרפתים אש תופת משני כיוונים בו זמנית.

את מה שקרה אחר כך אפשר רק לתאר במילים 'גיהנום על פני אדמות.' צריך להבין שקרבות ימיים, בעידן של נפוליאון, התנהלו בטווחים קצרים עד להדהים, טווחים שאנחנו לא מכירים בימינו: ספינה שהתקרבה לספינה יריבה הייתה מטילה עוגן במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד - ואז שתי הספינות היו מחליפות ביניהן מטחי תותחים - ובמקרים רבים גם מטחי רובים - מטווח אפס, עד שאחת מהן הייתה טובעת או נכנעת. הספינות הצרפתיות, שכל התותחים שלהן היו מכוונים אל הים הפתוח, היו חסרות הגנה לחלוטין כנגד הגוליית ושתי חברותיה. בתוך פחות מחצי שעה, הספינות שעגנו בראש הטור הצרפתי ספגו פגיעות קשות ויצאו מכלל פעולה.

אבל למרות התרגיל המבריק של הבריטים, הצרפתים לא היו חסרי אונים. התותחים הצרפתיים רבי העוצמה הכו בטור הבריטי שהתקרב מכיוון הים הפתוח. הואנגארד, ספינתו של נלסון, ספגה מטח כבד: עשרות מלחים בריטים נהרגו או נפצעו בתוך דקות, ונלסון עצמו ספג רסיס בראשו - והתעוור. משוכנע שהוא עומד למות, זעק נלסון לסגנו שיספר לאשתו על גבורתו ברגעיו האחרונים - והוא פונה אל הסיפון התחתון לקבל טיפול רפואי. הרופא שבחן אותו גילה שהפצע שספג נלסון היה למעשה שטחי בלבד: פיסת עור שנתלשה מהקרקפת, נפלה על עיניו וכיסתה אותם. הרופא תפר את נלסון, שחזר לסיפון לנהל את הקרב.

ספינה בריטית אחרת, הבלארופון (Bellerophon) נסחפה קצת יותר מדי קדימה, ומצאה את עצמה צמודה לספינת הדגל הצרפתית, האוריינט (L'Orient) - ושמונים התותחים העצומים שלה. זה לא היה כוחות: בתוך דקות הפכה האוריינט את הבלארופון למסננת. רק במזל הצליח מפקדה של הבלארופון לחתוך את כבלי העוגן שלה לפני ששקעה, והספינה המוכה נסחפה עם הרוח אל מחוץ לאזור הקרב.

הצרפתים, שפגזים בריטיים נחתו עליהם משני הכיוונים בו זמנית, היו בנחיתות ברורה - אבל היה להם סיכוי אחד להינצל. הבריטים ריכזו את האש שלהם בספינות שעגנו בראש המערך הצרפתי - אבל הספינות שבירכתי המערך לא נפגעו כלל. אם יצטרפו הספינות הצרפתיות האלה אל הקרב, הן תוכלנה ללפות את כוחותיו של נלסון באותה צבת שבה אחז כרגע האדמירל הבריטי את הצרפתים - דהיינו, ללכוד את הספינות הבריטיות בין שני טורים של ספינות צרפתיות!

אבל זה לא מה שקרה. הסיבה הייתה הבדלי התרבות בין האנגלים והצרפתים. האנגלים עודדו את המפקדים שלהם לקחת יוזמה ולקבל החלטות בשטח: זו הסיבה שמפקדה של הגוליית החליט לתמרן אל הרווח בין הספינות והחוף, בניגוד לתוכנית הקרב של נלסון. הצרפתים, לעומת זאת, לא עודדו את המפקדים שלהם לעצמאות - וכתוצאה מכך, מפקדי הספינות בירכתי המערך לא משו ממקומם ללא הוראה מפורשת ממפקד הצי. לרוע המזל, מפקד הצי הצרפתי, בנקודת הזמן הזו, כבר לא היה רלוונטי: הוא ספג כדור פגז שקטע את שני רגליו, ולמרות שהמשיך לנהל את הקרב באומץ לב מסיפונה של האוריינט - פגז נוסף פגע והרג אותו בתוך זמן קצר. כך פספסו הצרפתים הזדמנות להפוך את הקרב באבו קיר על ראשו.

בשעה תשע בערב הבחינו צופים בריטים באש שפרצה בסיפונים התחתונים של האוריינט, ספינת הדגל הצרפתית. הבריטים לא בזבזו זמן, וכיוונו את התותחים שלהם אל הדליקה, כדי להפריע למלחים הצרפתיים שאולי ניסו לכבות אותה. במקביל, הורה נלסון לספינות שהיו קרובות לאוריינט להתרחק ממנה מהר ככל האפשר. הוא ידע על מה מדבר: האוריינט, כמו מרבית ספינות המלחמה, הייתה מחסן צף של אבק שריפה.

ואכן, שלושים דקות לאחר מכן התפוצצה האוריינט ברעש אדיר. הפיצוץ היה כל כך חזק, עד שמרוב הלם כולם הפסיקו להילחם למשך עשר דקות תמימות. אלף מלחים צרפתים קיפחו את חייהם באותו רגע. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר יגלו ארכיאולוגים ימיים תותח כבד שהיה שייך לאוריינט, שהועף למרחק של למעלה ממאתיים מטר ממקום הפיצוץ.

השמדתה של האוריינט סימנה, פחות או יותר, את סיומו של הקרב באבו קיר. הבריטים והצרפתים המשיכו להילחם עד הבוקר שלמחרת, אבל מרבית הספינות הצרפתיות נכנעו או טובעו, ורק מספר קטן של ספינות צרפתיות - אותן ספינות שעמדו בירכתי המערך הצרפתי ולא נכנסו לקרב - הצליחו לברוח אל הים הפתוח ולהנצל. כך תיאר אחד הקצינים הבריטיים את המחזה שנגלה לעיניו כשעלתה השמש על מפרץ אבו קיר:

"כשהפסקנו לירות, עליתי אל הסיפון כדי לבחון את מצבם של הציים - ואיזה מראה נוראי זה היה. המפרץ כולו היה מכוסה בגופות צפות, מרוטשות, פצועות ושרופות, רובן עירומות פרט למכנסיים."

כוחותיו של נלסון ספגו כמאתיים הרוגים ושבע מאות פצועים - אבל מצבם של הצרפתים היה גרוע בהרבה. בין אלפיים לחמשת אלפים מלחים צרפתים נהרגו, שתי ספינות טובעו - ותשע ספינות נפלו בשבי הבריטי, על ציודן והתחמושת שלהן.

חלפו כמעט שלושה חודשים עד שהחדשות על הקרב באבו קיר הגיעו לאנגליה - אבל כשהגיעו החדשות, הממלכה כולה הייתה באקסטזה: האיום בפלישה יבשתית של הצרפתים הוסר סופית. הבריטים המאושרים חגגו את ניצחונם ופעמוני הכנסיות בלונדון צלצלו במשך שעות ארוכות. הורשיו נלסון צדק כשאמר שהקרב באבו-קיר יקבע את עתידו: כשחזר האדמירל הצעיר ללונדון הוא התקבל כגיבור מלחמה, מונה לחבר בבית הלורדים - וקיבל את התואר 'לורד נלסון של הנילוס' (Lord Nelson of the Nile).

אפשר להניח שכששמע נפוליאון על תוצאות הקרב באבו קיר, הוא הבין היטב את המשמעויות המעשיות של התבוסה המוחצת. הצבא הצרפתי במצרים היה עתה מנותק, הלכה למעשה, מאירופה: מכאן ואילך השליטה הבריטית המוחלטת בים התיכון תמנע כל העברה של תגבורת צבאית, אספקה או אפילו תקשורת עם השלטון המרכזי בפריז. בנוסף, על ספינת הדגל שהתפוצצה היו מטבעות זהב בשווי של לא פחות ממיליון פרנק: כל העתודה הכלכלית של כוח הפלישה.

ולמרות חומרתן של החדשות, נפוליאון - כפי שעשה תמיד במצבים כאלה - לא נתן לרגש להשתלט עליו. אחרי שקרא את המכתב שבישר לו על הקרב, הוא הרים את ראשו ואמר לקצינים שעמדו לידו:

"אין לנו יותר צי. ובכן! נהיה חייבים להישאר [במצרים] - או לעזוב אותה כגיבורים, כפי שעשו אבותינו."

במילים אחרות, נפוליאון לא ויתר במאום על חלום כיבוש הודו - וחלום הקמתה של האימפריה הענקית שלו. היו לו חיילים והייתה לו את מצרים - וזה, מבחינתו, היה מספיק. אגב, אנחנו יודעים שמאחורי דלתות סגורות, נפוליאון כן זעם על מפקדי הצי על השגיאות המחפירות שעשו והיעדר היוזמה שלהם. על האדמירל שמצא את מותו בקרב אמר נפוליאון: 'He did well to die', משפט שאפשר להבין אותו כ'יש לו מזל שהוא מת.'

אבל מה שנפוליאון לא לקח בחשבון, כנראה, היא את תגובתם של העות'מנים.

כפי שציינתי בפרק הקודם, מצרים הייתה - על הנייר - חלק מהאימפריה העות'מנית. אני אומר 'על הנייר', מכיוון שבפועל, השליטים הממלוכים של מצרים לא ממש קיבלו הוראות מהסולטן. למעשה, חמש עשרה שנים קודם לכן העות'מנים אפילו יצאו למבצע צבאי במצרים כדי לנסות ולהעיף את איברהים ומוראד ביי מהשלטון: הניסיון כשל, ולעות'מנים לא נותרה ברירה אלא לקבל את השלטון הממלוכי ולהעניק לאיברהים ומוראד חנינה.

נפוליאון ניסה לצייר את הפלישה שלו כיוזמה צרפתית שמטרתה לעזור לעות'מנים לרכוש מחדש שליטה על מצרים הסוררת. צרפת והאימפריה העות'מנית היו, עקרונית, בנות ברית - ונפוליאון קיווה שאם יקבע עובדות בשטח - דהיינו, יסלק את הממלוכים ויכבוש את מצרים - לעות'מנים, שלא ירצו לאבד את בת בריתם היחידה באירופה, לא תהיה ברירה אלא לשחק את המשחק ולהעמיד פנים כאילו הם מקבלים בברכה את ה"סיוע" הצרפתי.

ואכן, בשבועות הראשונים שלאחר הפלישה, העות'מנים שתקו ולא מחו על הפלישה לטריטוריה שלהם - אבל התבוסה הצרפתית בקרב אבו קיר שינתה את הכל. הבריטים חיזרו אחר העות'מנים ללא הרף וניסו לשכנע אותם לכרות עימם ברית כנגד הצרפתים - וכעת, כשנדמה היה שהכף נוטה לרעתו של נפוליאון, החליטו העות'מנים לרדת מהגדר. הסולטן חבר לקואליציה האנטי-צרפתית של בריטניה ורוסיה, והכריז מלחמה על צרפת. ולא 'סתם' מלחמה, אלא מלחמת דת - ג'יהאד - כנגד הכופרים הצרפתים במצרים.

חלק ג': הטבח ביפו

בשלהי הקיץ של שנת 1798 היה נפוליאון בונפרטה, אחד המצביאים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה, נתון במצב לא נעים, בלשון המעטה. חודשים ספורים קודם לכן פלש בונפרטה למצרים בראש צבא גדול שמנה כשלושים אלף חיילים, הביס את שני המנהיגים הממלוכים ששלטו על הארץ והקים את מפקדתו בקהיר. מטרתו העיקרית הייתה להשתמש במצרים כקרש קפיצה לכיבושה של הודו - אבל חודשים ספורים לאחר נחיתתו במצרים, השמיד הצי הבריטי את ספינותיו של נפוליאון בקרב דרמטי במפרץ אבו קיר שליד אלכסנדריה, ובכך 'כלא' למעשה את נפוליאון וחייליו במזרח התיכון, ללא דרך לחזור לצרפת או לקבל ממנה תגבורות ואספקה. בנוסף, האימפריה העות'מנית חברה לבריטים ולרוסים, והכריזה מלחמת דת על צרפת.

נפוליאון, כמו תמיד, לא התרגש במיוחד מהכרזת המלחמה העות'מנית: הוא היה משוכנע שיצליח להשמיד כל צבא עות'מני שיציב מולו הסולטן. למעשה, תוכנית הגיבוי של נפוליאון - למקרה והפלישה להודו לא תצא לפועל - הייתה לעלות ממצרים, דרך ארץ ישראל, סוריה ולבנון, ולתקוף את קונסטניטינופול - בירת האימפריה - מדרום. משם, אחרי שיכבוש את קונסטנטינופול, תכנן נפוליאון להצעיד את חייליו בחזרה הביתה לצרפת, ולחזור הביתה כגיבור לאומי. אבל הצעד הראשון, בכל תרחיש אפשרי, היה לייצב ולבסס את השלטון הצרפתי במצרים - ודווקא כאן התבררה ההכרזה העות'מנית כבעייתית במיוחד.

בימים הראשונים שאחרי כיבוש קהיר, נדמה היה שהעניינים נוטים לכיוון התבססות צרפתי שקטה. החיילים הצרפתים הירבו לקנות בשווקים המקומיים ואפילו במחירים מופקעים, נפוליאון פרש את חסותו על חגים מקומיים כגון חג הנילוס ויום הולדתו של הנביא מוחמד, ואפילו כמה מסעדות צרפתיות נפתחו בחגיגיות כדי לשרת את הלקוחות האירופאיים. אבל למרות ניסיונותיו המופגנים של נפוליאון להראות למקומיים שהצרפתים מכבדים ומוקירים את התרבות המקומית - מתחת לפני השטח הלכה וגברה הטינה שרכשו המצרים לכובשים הצרפתיים.

קשה לשים את האצבע על הסיבה לטינה הזו: סביר להניח שמדובר בצירוף של מספר גורמים, שהעיקרי בהם היה הפער התרבותי בין העמים. הצרפתים לא הבינו את התרבות המוסלמית: הם היו בטוחים שהם מביאים עימם נאורות וציוויליזציה מתקדמת, אבל המצרים חוו זאת כהתנשאות. הצרפתים, למשל, לא הבינו מדוע המצרים זועמים כשנשים צרפתיות התהלכו ברחובות קהיר בפנים גלויות ובשיער חשוף. החיכוך בין הכובשים והנכבשים התעצם עוד יותר כשנפוליאון הכריז על מס חדש שייכנס לתוקף כדי לממן את פעילותו של הצבא. חכמי דת מקומיים החלו להמריד את האוכלוסייה המקומית, ומלחמת הדת שהכריז הסולטן העות'מני על הצרפתים היתה הקש ששבר את גב הגמל.

המרד בקהיר

בעשרים ואחת באוקטובר, כשלושה חודשים לאחר הקרב הימי במפרץ אבו קיר, פרץ בקהיר מרד גדול. הוא החל בסדרה של הפגנות סוערות, שלובו על ידי אימאם מקומי. כוח צבאי צרפתי שנשלח כדי לפזר את המהומות הותקף ומספר חיילים נהרגו - ביניהם גם קצין צרפתי בכיר. השמועות ברחובות גרסו שנפוליאון עצמו היה זה שנהרג, והדיווח השגוי הזה תדלק את המהומות עוד יותר. המפגינים השתלטו על מספר ארמונות ובניינים חשובים בקהיר, ביניהם גם המסגד המרכזי של העיר.

אחד מהמבנים שעמדו בסכנה היה המבנה בו שכן מכון מצרים, מכון המחקר של הסוואנטים. אספסוף זועם החל מתאסף מול הארמון-לשעבר, אבל המדענים ששהו בתוכו היו כמעט חסרי הגנה לחלוטין: היו להם רק מספר זעום של רובים, ואף אחד מהם לא עבר הכשרה צבאית. שעות ספורות קודם לכן הסתער ההמון הזועם על ארמון אחר, ביתו של גנרל צרפתי בכיר, ושחט את כל החיילים והמשרתים שהיו בבית. לאיש מהסוואנטים לא היה ספק שאם יצליח ההמון לפרוץ למכון - זה יהיה גם גורלם שלהם... ובכל זאת, לאף אחד מהם לא הייתה כוונה להיכנע ולפתוח את השער לפורעים. חדרי המכון היו מלאים בציוד מדעי מכל סוג - מטלסקופים ועד מכשירי מדידה - ולציוד הזה לא היה תחליף במצרים, פשוטו כמשמעו. זאת ועוד, כל הממצאים והאוספים שאספו המדענים במחקריהם במצרים היו מאוחסנים בארמון, והרס שלהם היה מוריד לטימיון חודשים של מחקר מאומץ. הסוואנטים היו מוכנים להגן על המכשירים והממצאים שלהם - גם אם זה יעלה להם בחייהם. הם עמדו על חומות הארמון, ומדי פעם ירו כדור או שניים לעבר ההמון כדי להרחיק אותו. אבל בכל שעה שחלפה, המצב נעשה נואש ומסוכן יותר.

נפוליאון היה מופתע לחלוטין מפרוץ המרד: לא היה לו מושג לגבי עוצמת השנאה שבעבעה מתחת לפני השטח. אבל כשהבין שהוא עלול לאבד שליטה על העיר החשובה ביותר במצרים, החליט לטפל במרד ביד ברזל. הוא הציב קני ארטילריה במקומות מרכזיים בעיר ו'גילח' בניינים שלמים שבהם הסתתרו המורדים. המסגד המרכזי, שהיה המעוז העיקרי של המורדים, אמנם לא נהרס - אבל יחידת פרשים צרפתית שהצליחה לחדור לתוכו הרגה מאות מהמתבצרים. גם למדענים של מכון מצרים היה מזל: רגע לפני שהחליטו ההמונים המשולהבים לפרוץ אל המבנה, קדרו השמיים ורעם חזק התנפץ מעל העיר. המצרים היו בטוחים שמדובר בסימן אלוהי מבשר רעות, והתפזרו.

בסיכומו של דבר, כשלושת אלפים מורדים נהרגו בהתקוממות הזו - וכמה מאות חיילים צרפתים. כלפי חוץ, נפוליאון שידר למצרים שהוא מוכן לחזור לשגרה ואף מחל לאנשי הדת המוסלמים ששילהבו את ההמונים - או לכל הפחות, לא עשו מספיק כדי לעצור את המרד. אבל זה היה רק כלפי חוץ: במקביל, הורה נפוליאון לאנשיו לאסוף את כל העצורים שהרימו נשק כנגד הצרפתים - כשלושת אלפים איש - להוביל אותם לנילוס - ושם לערוף את ראשיהם ולהשליך את הגופות לנהר. זו הייתה המרידה הגדולה האחרונה כנגד השלטון הצרפתי במצרים.

פלישה לארץ ישראל

זמן קצר לאחר שגבר על המרד, הגיעו לאוזניו של נפוליאון חדשות מדאיגות: העות'מנים, מסתבר, החלו בהכנות לפלישה למצרים. כוח צבאי אחד החל להתאסף באזור האי רודוס, וכוח נוסף באזור סוריה. נפוליאון הבין שהעו'תמנים מתכוונים לתקוף את מצרים בשתי חזיתות בו זמנית - ממערב מכיוון לוב, וממזרח מכיוון ארץ ישראל.

אבל נפוליאון, כזכור, לא היה אחד שישב בשקט בזמן שאויביו מתכננים תוכניות: הוא האמין שיוזמה ופעולות החלטיות הן המפתח לניצחון בקרב. על כן, בצעד דרמטי ומפתיע, החליט נפוליאון לאסוף כשלוש עשרה אלף חיילים וכשמונה מאות פרשים על סוסים וגמלים - יותר ממחצית מהצבא הצרפתי במצרים - ולצאת מיד מזרחה וצפונה, לאורך חופה של ארץ ישראל. הוא התכוון להקדים תרופה למכה ולהשמיד את הצבא העות'מני בסוריה בטרם יספיק לחבור לכוח שהתארגן באזור רודוס. לכשיסיים להשתלט על סוריה - ימשיך צפונה ומערבה אל תורכיה, היישר אל סף דלתו של הסולטן העות'מני. במילים אחרות, נפוליאון הימר על כל הקופה: הוא דילל את כוחותיו במצרים בצורה משמעותית מתוך כוונה ליצור עליונות צבאית מקומית בארץ ישראל, למחוץ את הכוח העות'מני המתקדם - ואז להמשיך צפונה ולהכות בבטן הרכה של האימפריה העות'מנית.

פלישה צבאית אל תוך ליבה של אחת האימפריות הגדולות בעולם, עם כוח זעום של פחות מחמישה עשר אלף חיילים? אם זה היה כמעט כל מצביא צבאי אחר שהיה מכריז על תוכנית כזו, היינו אומרים עליו שהוא משוגע, שהוא מטורף, הזוי… אבל זה לא היה 'כל מצביא אחר': זה היה נפוליאון בונפרטה.

וכך, בתחילת פברואר 1799, אסף נפוליאון את עיקר הכוח הצבאי שלו במצרים ויצא איתם לעבר אל-עריש שבפאתיה הדרומיים של ארץ ישראל. את שמונים תותחי הארטילריה שלו העמיס נפוליאון על ספינות, כיוון שהחול העמוק של מדבר סיני יקשה מאוד על השינוע שלהם: הספינות היו אמורות לפגוש את שאר הכוח כשיגיע לארץ ישראל.

המסע הרגלי ממצרים לאל עריש לא היה קל, בעיקר מכיוון שלכוחות הצרפתיים חסרו מאוד ציוד ואספקת מזון חיוניים. הסיבה לכך הייתה שמצבו הכלכלי של השלטון הצרפתי במצרים לא היה מזהיר, בלשון המעטה: חלק ניכר מהכסף שנפוליאון הביא עימו מאירופה כדי לרכוש אספקה ולשלם משכורות לחיילים ירד למצולות במהלך הקרב נגד הצי הבריטי. באירופה, הצבא הצרפתי היה רגיל למצוא מזון ושתיה תוך כדי צעידה, בכפרים ובישובים לאורך הדרך - אבל מדבר סיני הוא לא בדיוק עמק הריין, ופרט לכמה בארות קטנות ואולי איזה נווה מדבר צנוע, לחיילים הצרפתיים לא היה מאיפה להשיג אוכל. כשהגיעו הצרפתים לאל עריש בתום שניים עשר ימי צעידה מאומצים, הם כבר היו צמאים ורעבים מאוד.

אבל אל עריש לא חיכתה להם בזרועות פתוחות: ארבעת אלפים חיילים עות'מנים התבצרו בתוך ומסביב למצודה גדולה שעמדה במקום. כוחותיו של נפוליאון הצליחו למגר בקלות יחסית את הכוחות שמחוץ למבצר - אבל החיילים שבתוך המצודה סירבו להכנע.

נפוליאון החליט להבקיע את חומותיה של המצודה באמצעות פגזי תותחים. הבעיה הייתה שהתותחים היחידים שהיו ברשותו היו תותחים קלים בלבד - שהרי, כאמור, התותחים הכבדים עדיין עשו את דרכם בים - והפגזים הקטנים לא הצליחו לפעור חורים בחומות. מכיוון שכך, המצור ארך שלושה ימים ארוכים, שבמהלכם החיילים הצרפתים הרעבים הלכו ונעשו נואשים יותר. למגנים בתוך המבצר, לעומת זאת, היה המון אוכל - וריחות הבישולים שעלו מתוך המצודה פשוט הטריפו את הצרפתים...הם החלו שוחטים סוסים, גמלים וחמורים כדי לאכול את בשרם: אחד הקצינים כתב ביומנו שכשהתעורר באחד הבקרים, גילה שחייליו אכלו את הסוס האישי שלו.

אבל בסופו של דבר, למגנים באל עריש לא הייתה ברירה: פגזי הארטילריה הצרפתים שנחתו בתוך המבצר עשו בהם שמות, והם החליטו להיכנע. כעת עמדה בפני נפוליאון דילמה לא קלה: השבויים מנו כאלף איש, שרובם היו שכירי חרב ממדינות כאלבניה ובוסניה. מה יעשה נפוליאון עם כל כך הרבה שבויים? איך יאכיל אותם? הרי אפילו לחייליו שלו לא היה מספיק אוכל. ובנוסף, השבויים עלולים לעכב את תנועת הצבא הצרפתי - עיכוב שהיה עלול לשבש את תוכנית הפעולה של נפוליאון.

נפוליאון התחבט, ולבסוף החליט לשחרר את השבויים - בתנאי אחד: שישבעו בפניו שמיד לאחר השחרור יעזבו את ארץ ישראל ולא יחזרו אליה או למצרים במשך לפחות שנה שלמה. השבויים הסכימו לעסקה, ושוחררו לדרכם.

הצרפתים המשיכו צפונה, אל עזה - מעוז עות'מני נוסף שבו היו מוצבים קרוב לשמונת אלפים לוחמים. הפעם נטו העניינים לטובתו של נפוליאון, שבתמרון מהיר והחלטתי של כוחות הפרשים שלו הצליח לאגף את העות'מנים ולאלץ אותם להכנע אחרי קרב קצר. עזה נפלה לידי הצרפתים, שגילו בה כמויות נכבדות של אספקה ותחמושת.

כיבוש יפו

כעת התלבט נפוליאון אם להמשיך צפונה, לאורך החוף - או לפנות מזרחה, אל ירושלים. ירושלים הייתה יעד מפתה, ללא ספק: האירופאים רצו מאוד לחזור אל העיר הקדושה מאז איבדו אותה לטובת המוסלמים במאה ה-12. אבל כאיש צבא, נפוליאון ידע שיפו היא היעד ההגיוני הבא. כך כתב על ההחלטה שקיבל בזכרונותיו:

"יפו היא הנמל היחיד בדרך מדמייט [שבמצרים] ועד כאן [ארץ ישראל התיכונה]. השליטה על נמל זה הייתה חיונית לקיום הקשר הימי עם מצרים, וכדי לפרוק את מלאי המזון שבירכתי האוניות ואת תותחי המצור שעל סיפונן. זה היה נגד כל חוקי הזהירות אילו עלינו על ירושלים בטרם תיכבש יפו...."

הצבא הצרפתי פנה, אם כן, צפונה - אבל בדרך החליט נפוליאון על עצירה קצרה ברמלה. הסיבה המרכזית לחנייה ברמלה הייתה תופעה מדאיגה מאוד שהחלה נותנת את אותותיה בקרב החיילים: מגיפה.

התפרצויות של מחלות מדבקות הטרידו את הצרפתים כמעט מהרגע הראשון שנחתו במצרים: התנאים ההיגיינים במרבית הערים המצריות היו ירודים, וכבר הזכרתי את מחלת העיניים שפגעה בחיילים ועיוורה רבים מהם. אבל כל המחלות החווירו בהשוואה למחלה אחת שהפחידה את האירופאים יותר מכל דבר אחר: הדֶבֶר - ובלעז The Plague. לאירופאים היה ניסיון איום עם הדבר: במאה ה-14 חיסלה המחלה הזו בין שליש למחצית מכלל האוכלוסייה - אירוע שזכה לשם 'המוות השחור' - ובמשך מאות השנים שלאחר מכן היא התפרצה שוב ושוב ושוב בערים גדולות ביבשת והמיתה עשרות ומאות אלפי בני אדם בכל פעם. אין פלא שהצרפתים היו מבועתים ממחלת הדבר: רק אחד מכל שניים עשר חולים במחלה שרד אותה.

עוד כשהיה נפוליאון בקהיר, כבר החל הדבר להרים את ראשו במחנות הצבא - אבל הרופאים הצרפתיים, שחששו ליצור פאניקה בקרב החיילים, סירבו לאשר שאכן מדובר במחלת הדבר: הם כינו אותה 'המחלה המדבקת'. מתיאורי התסמינים של החולים, עם זאת, אין מקום לטעות: חום גבוה, שלפוחיות מוגלה כהות בגודל של ביצת תרנגולת שצצות במפשעה ובבית השחי - ומוות כמעט ודאי.

במשך מספר חודשים הצליח נפוליאון לשמור את הדיווחים אודות התפרצות המגיפה 'מתחת לרדאר' - אבל כעת, במסגרת המסע הצבאי בארץ, כבר אי אפשר היה יותר להסתיר את העניין. עשרות חיילים החלו מפגינים סימפטומים של המחלה, ופחד נורא החל להתפשט ברחבי הצבא. חיילים לא היו מוכנים להתקרב לחולים, ואפילו הרופאים סירבו לטפל בהם. מכיוון שכך, החליט נפוליאון להקים ברמלה בית חולים לטיפול בחולי הדבר ובפצועי הקרבות, והצבא הצרפתי המשיך צפונה, ליפו. כפי שעוד נגלה בהמשך הסיפור, למרות שהשאירו מאחוריהם את החיילים החולים - הדבר לא עזב את המחנה הצרפתי.

בתחילת מרץ, 1799, הגיעו כוחותיו של נפוליאון ליפו והתמקמו באיזור שבו עומד היום איצטדיון בלומפילד. יפו הייתה עיר מבוצרת, וכששת אלפים חיילים עות'מנים הסתתרו מאחורי החומות העבות. נפוליאון לא היה "חובב גדול" של קרבות מצור: הוא העדיף בברור קרבות תנועה שבהם בא לידי ביטוי היתרון שלו כמי שמסוגל "לקרוא את השטח" ולרכז כוחות באיזורים קריטיים. אבל המפקד הצבאי של יפו סירב להשתתף במשחק הזה, ולא רצה להתמודד מול הצרפתים בשטח הפתוח.

נפוליאון שלח ליפו שני שליחים - קצין וחצוצרן צבאי - וצייד אותם במכתב קצר ותמציתי עבור מפקדה של עכו, בו נכתב כך:

"כדי למנוע את האסון שעומד ליפול על העיר, אני מציע לך להיכנע ללא קרב. האל הוא רחום ונדיב, ואנו מכבדים את הוראותיו. אם תסרב להצעתי - אשמיד אותך. על החתום, נפוליאון בונפרטה."

כפי שאפשר להבין מהדברים, נפוליאון לא היה מסוג האנשים שהולכים סחור סחור. אבל מפקדה של יפו לא התרשם מהאיום, וגם התשובה שלו הייתה נחרצת - וברוטלית. שני השליחים הוצאו להורג, וראשיהם הכרותים ננעצו על חניתות מעל החומות. לפי מספר דיווחים, איברי המין של השניים נכרתו - ונדחפו לתוך פיותיהם.

הצרפתים הזדעזעו מההפרה הבוטה של מה שהם ראו כ"כללי המלחמה" הג'נטלמנים שהיו מקובלים באירופה - ומהברבריות של התגובה העות'מנית. מסיבה זו, כשהורה נפוליאון על מתקפה על העיר, החיילים הצרפתים הסתערו על החומות בחמת זעם אדירה. במשך שלושה ימים כתשו התותחים הצרפתיים את חומותיה של יפו, ושלוש התקפות רגליות של הצרפתים נבלמו על ידי המגינים. אבל בשישה במרץ הצליחו סוף סוף הצרפתים להבקיע פרצה בחומה - ופילסו את דרכם אל תוך העיר.

החיילים הצרפתים רצו נקמה - וקיבלו אותה. במשך יומיים תמימים השתוללו החיילים הצרפתיים והטביעו את יפו בנהרות של דם. כל חייל עות'מני שעמד בדרכם נקטל באכזריות - ולא רק חיילים. אלף וחמש מאות תושבים מקומיים נרצחו בדם קר, נשים נאנסו באכזריות ואין בית שלא נבזז ונשדד.

קבוצה גדולה של חיילים עות'מנים - כשלושת אלפים איש - הצליחה לחמוק מהנקמה הצרפתית, והתבצרה באחד הבניינים בעיר. שני קצינים צרפתיים, שביקשו למנוע שפיכות דמים מיותרת, ניהלו עימם משא ומתן - והבטיחו לנצורים שאם ייכנעו, חייהם ינצלו. המגינים השתכנעו, ומסרו את נשקיהם.

הצרפתים הוליכו את השבויים אל המחנה הצרפתי שמחוץ ליפו, שם ראה אותם נפוליאון. כך מתאר אחד מעוזריו של נפוליאון את תגובתו של המפקד הצרפתי:

"הלכתי עם נפוליאון ליד האוהל שלו כשלפתע ראינו את המאסה הגדולה של אנשים שהגיעו [למחנה]. הוא אמר לי, בעצב עמוק - 'מה אני אמור לעשות [איתם]? מאיפה אשיג מזון להאכיל אותם, או סירות להוביל אותם למצרים או לצרפת? מה לכל הרוחות אני אמור לעשות עם כל אלה?"

נפוליאון כינס את ראשי צבאו לישיבה דחופה כדי לדון בשאלה מה עושים עם השבויים החדשים. בינתיים ישבו השבויים, כפותים בחבלים, על הרצפה ליד המחנה - והצרפתים נתנו להם מעט אוכל ושתיה. החיילים של נפוליאון זעמו: איך יכול להיות ששבויים עות'מנים מקבלים אוכל ושתיה, בזמן שהם עצמם רעבים ללחם? קציניו של נפוליאון הזהירו ממרד שעלול לפרוץ בצבא אם לא תתקבל החלטה מהירה בעניין.

ואכן, נפוליאון קיבל החלטה. אחד מקציניו תיאר את מה שאירע במכתב לאימו שבצרפת:

"לפי פקודתו של המפקד העליון, [השבויים] המצרים, המרוקאים והטורקים חולקו לקבוצות נפרדות. ביום שלמחרת המרוקאים הובלו אל חוף הים - ושני גדודים החלו לירות בהם. הדרך היחידה של השבויים להציל את עצמם הייתה להשליך את עצמם אל הים. הם לא חיכו, וכולם ניסו לשחות החוצה בהיסטריה. היה קל מאוד לירות בהם, ועד מהרה הים היה אדום מרוב דם ומכוסה בגופות. כמה ברי מזל הצליחו להגיע אל כמה סלעים [ולטפס עליהם]. חיילים נשלחו אחריהם בסירות כדי לחסל אותם.

כשנסתיימה ההוצאה להורג, קיווינו שלא יהיה יותר הרג ושחייהם של שאר האסירים יינצלו. כשמונה מאות שבויים מצרים נשלחו בחזרה למצרים - אבל עד מהרה התבדנו, כשלמחרת הובלו אל החוף אלף ומאתיים תותחנים טורקים, שהוחזקו עד אותו הזמן ליד אוהלו של המפקד העליון ללא אוכל ושתיה. אנשינו קיבלו הוראה שלא לבזבז תחמושת, ודקרו אותם עם ביונטות. בין הקורבנות מצאנו הרבה ילדים קטנים שלא הסכימו להפרד מאבותיהם - ושניהם נהרגו."

הטבח הנורא הזה ביפו הוא, עד היום, אחד הכתמים השחורים והמכוערים בביוגרפיה של נפוליאון. צריך להבין: האירופאים בכלל, והצרפתים בפרט, ראו את עצמם - אז וגם היום - כמעוז של נאורות, כמי שמביאים את התרבות והליברליזם למזרח התיכון הברברי והפרוע. מה שקרה ביפו עמד בניגוד גמור לכל הערכים שהצרפתים דמיינו לעצמם שהם מביאים איתם לארץ ישראל.

נפוליאון ניסה לתרץ את ההחלטה שקיבל, בכך שבין אלפי השבויים שנלכדו ביפו - היו גם כמה מאות לוחמים ששוחררו באל עריש: משמע, הם הפרו את השבועה המפורשת שלהם שלא לשוב ולהלחם בצרפתים, ולכן מגיע להם להיענש בחומרה. זה כנראה נכון: סביר להניח שלפחות חלק מהחיילים שנכנעו באל-עריש הצטרפו למגיניה של יפו. ובכל זאת, העדויות הרבות מוכיחות בסבירות גבוהה כי הסיבה האמיתית לטבח הייתה רצונו של נפוליאון להתקדם במהירות צפונה, בלי כאב הראש של אלפי שבויים שנגררים אחר הצבא שלו. ההחלטה הזו מלמדת אותנו המון על השאפתנות חסרת הגבולות של נפוליאון ועל האכזריות שתרמה מאוד, מן הסתם, להצלחתו כמצביא צבאי.

כך או כך, כפי שעוד נגלה, נפוליאון היה עתיד לשלם מחיר יקר על ההחלטה שקיבל ביפו.

הצרפתים שהו עוד מספר ימים ביפו, ונפוליאון ניצל את השהות הזו כדי להקים עוד שני בתי חולים חדשים בעיר: אחד עבור פצועי הקרבות, והשני עבור חולי דבר שהמשיכו לצוץ כל העת בקרב החיילים. הבעיה הגדולה של נפוליאון הייתה הפחד הנורא של החיילים מפני המגיפה, שאיים על הלכידות והמורל של הצבא: כה נורא היה הפחד, עד שחלק מהחיילים שנידבקו בה העדיפו להתאבד מאשר לחכות למוות הוודאי והכואב שממתין להם. תרמה לפחד העובדה שחלק מהרופאים הצבאיים ממש סירבו להתקרב אל החולים ולטפל בהם.

כאן באה לידי ביטוי אחת מתכונות האופי הבולטות של נפוליאון, שהזכרתי עוד בפרק הראשון בסדרה: אומץ הלב שלו. נפוליאון האמין - שלא בצדק, כמובן - שהמגיפה פוגעת בעיקר ממי שמפחד ממנה, וכדי לחזק את רוחם של החיילים והרופאים החליט לבקר בעצמו בבית החולים ולהראות להם שהוא עצמו אינו מפחד. למעשה, הוא לא רק ביקר בבית החולים - הוא אף עזר לטפל בחולים בפועל: מלוויו בביקור תיארו בהשתאות כיצד סייע המפקד העליון לפנות את גופתו של חייל שמת מהמחלה, למרות שהבגדים שעל הגופה היו ספוגים במוגלה מגעילה ומסריחה. אין ספק שמפגן האומץ הזה חיזק מאוד את המוניטין של נפוליאון בקרב החיילים, ואת הנחישות שלהם ללכת אחריו באש ובמים. אגב, באותו בית חולים ביפו השתמשו הרופאים בתחבושות מקומיות, שהיו עשויות מבד כותנה אוורירי. התחבושות האלה הגיעו מהעיר עזה (או Gaza, בלעז), אותה כבשו הצרפתים קודם לכן - ולכן קיבלו את השם 'פד גזה', שם שנשאר עד היום.

עכו

היעד הבא במסע המלחמה היה ברור וידוע לנפוליאון - עוד אפילו טרם עזב את מצרים: עכו.

עכו היא אחת הערים העתיקות ביותר לחופי מזרח הים התיכון, ושימשה כמרכז שלטוני ומסחרי משגשג כבר מימי הפיניקים באלף השני לפני הספירה. ההגנה הטבעית שמספק מפרץ חיפה מפני פגעי מזג האוויר עודד את התפתחותו של נמל גדול בעיר, שהעניק לה חשיבות אסטרטגית רבה - וזה היה נכון גם בתקופתו של נפוליאון. נפוליאון ידע שאם הוא מקווה לפלוש לטורקיה ולהכניע את העות'מנים - הוא יהיה חייב להשתלט על עכו, אחרת הבריטים יוכלו להעזר בנמל שלה כדי להנחית כוחות צבא בעורף הצבא הצרפתי ולשבש את קווי התקשורת והאספקה שלו.

אבל בעכו ישב אחד האנשים החזקים, המרשימים - ולמען האמת, גם המפחידים ביותר - באימפריה העות'מנית כולה. היה זה אחמד פאשה, מפקד הכוחות העות'מנים בסוריה וארץ ישראל, שהיה מוכר יותר בכינוי 'אל-ג'זאר': "הקצב."

אחמד פאשה נולד ב-1720 בבוסניה, ובצעירותו הצטרף לצי העות'מני. בעקבות סכסוך כלשהו הוא ערק מספינתו, ונדד לקונסטנטינופול. חייו של אחמד הצעיר בבירת האימפריה לא היו קלים: הוא הגיע אל סף רעב, ולבסוף נאלץ למכור את עצמו לעבדות במצרים. הוא לחם בצבא הממלוכי, והפגין אומץ לב וכישורים שאיפשרו לו להתקדם במהירות בסולם הדרגות. שם, במצרים, אחמד גם החל להפגין את הברוטליות שבזכותה קיבל את הכינוי 'הקצב': הוא נהג לענות את אויביו באכזריות איומה - מקטיעת איברים וניקור עיניים, ועד מסמור פרסות סוסים לכפות רגליהם. אחד הסיפורים המפורסמים אודותיו הוא שבזמן שהיה מושל ביירות והגן על העיר מפני פלישה של כוחות רוסיים, הוא ציווה לאסור כמה נוצרים מקומיים, חברי הכנסיה האורתודוקסית הרוסית - ומסמר אותם בתוך חומות העיר כך שרק הראשים שלהם בלטו החוצה, כדי שיוכל להנות מגסיסתם האיטית של הנוצרים המסכנים. אולי אחת העדויות הבוטות לאופיו של אחמד פאשה הייתה העובדה שהוא נהג להתגאות מאוד בכינוי 'הקצב', ואפילו הפך אותו לאחד מתאריו הרשמיים.

ברבות השנים הפך אל-ג'זאר למושל אזור סוריה וארץ ישראל בתוך האימפריה העות'מנית. שלא כמו רבים מהשליטים העות'מנים המקומיים ברחבי האימפריה - כמו, למשל, איברהים ומוראד ביי הממלוכים - אל-ג'זאר היה נתין נאמן של הסולטן העות'מני והגן בקנאות על האינטרסים של האימפריה. זאת ועוד, כפי שניתן היה לראות מסיפורם של הנוצרים האורתודוקסים בביירות, אל-ג'זאר שנא - לא, לא רק שנא - תיעב נוצרים, והתיעוב הזה בשילוב הנאמנות שלו לאימפריה הפכו אותו - כבר מהרגע הראשון - ליריבו המר ביותר של נפוליאון. אחרי שכבש את מצרים, נפוליאון שלח לאל-גזאר מספר מכתבים ובהם הציע לו לכרות איתו ברית שלום. אל-ג'זאר אפילו לא החזיר לו תשובה. לפני שיצאו מיפו, שוב שלח נפוליאון מכתב לאל-ג'זאר, ובו רשם את הדברים הבאים:

"עזה, רמלה ויפו בידי. נהגתי בנדיבות באלה מחייליך שנכנעו לי. הענשתי בחומרה את אלה שהפרו את חוקי המלחמה [נפוליאון מתייחס כאן לטבח בחוף של יפו - ר.ל.]. בעוד ימים ספורים אצעד לכיוונה של עכו. [...] אבל איזו סיבה יש לי למנוע מאדם זקן שאיני מכיר [אל-ג'זאר היה אז כבן שבעים - ר.ל.] - להנות משנות חייו האחרונות? כשאלוהים נותן בידי ניצחון, אני מעדיף לנהוג לפי חוקיו ולהיות רחום וחנון לא רק כלפי האנשים, אלא גם כלפי מנהיגיהם. [אני מציע לך] לחבור אלי, ולהפוך לאויבם של הממלוכים והאנגלים."

גם על המכתב הזה ג'זאר לא החזיר לנפוליאון תשובה - או שאולי אפשר לומר שהחזיר תשובה, ואפילו תשובה החלטית: הוא ערף את ראשו של השליח שמסר לו את המכתב.

לנפוליאון לא נותרה כל ברירה. הוא וחייליו עזבו את יפו וצעדו צפונה לאורך מישור החוף. לאחר יום של הליכה הגיעו לחיפה, שהייתה אז ישוב קטן ולא מוגן. גז'אר, שידע על התקדמותו של נפוליאון, החליט להסיג את כוחותיו מחיפה ולהתבצר מאחורי החומות העבות של עכו: חומות שהוקמו עוד בתקופת הצלבנים, במאה השניים עשר, ואל-ג'זאר עיבה והרחיב במרוצת שנות שלטונו. נפוליאון השתלט על חיפה ללא קרב, ונערך להטיל מצור על עכו הצפונית.

סידני סמית'

בנקודה זו אני רוצה לעצור לרגע את שטף האירועים הכרונולוגי, ולחזור אתכם אחורה בזמן - אל המצור בטולון שבצרפת: הקרב שבו הוכיח את עצמו לראשונה נפוליאון כקצין מוכשר, נחוש ואמיץ. כפי שסיפרתי לכם בפרק הראשון בסדרה שלנו, הבריטים התערבו באופן אקטיבי במלחמת האזרחים שהשתוללה בצרפת, ותמכו במלוכנים - אלה שביקשו להשיב את השלטון המלכותי. ספינות בריטיות סייעו למלוכנים שהתבצרו בטולון, אבל בסופו של נאלצו לסגת כשהמהפכנים כבשו את העיר.

לפני שנסוגו הבריטים סופית, הם החליטו להעלות באש את ספינות הצי הצרפתי שעגנו בנמל טולון, כדי למנוע מהן ליפול לידי המהפכנים. מדובר היה במבצע מסוכן מאוד, שבו יסתננו סירות בריטיות לנמל ויציתו את הספינות העוגנות בו. האיש שנבחר להוביל את המבצע הזה היה קצין צעיר ופרוע בשם סידני סמית'.

סידני סמית' נולד למשפחה בריטית אמידה מאוד. אביו היה איש צבא, וסידני הלך בעקבותיו: הוא הצטרף לצי בגיל 13, השתתף בקרבות שונים בצפון אמריקה בהם הפגין אומץ לב וכשרון, ומונה למפקד ספינה בגיל 19 בלבד - גיל צעיר מאוד ביחס למקובל בצי הבריטי. הוא שירת בספינות במשך כארבע שנים, והשתחרר במסגרת קיצוצים שנעשו בצבא.

אבל סידני סמית' לא היה הטיפוס שיחזור הביתה אל חיי השקט והשלווה. הוא היה הרפתקן מושבע שכל הזמן חיפש אקשן - ובדרך כלל מצא אותו. אחרי שהשתחרר מהצבא יצא לצרפת, שם ריגל לטובת המודיעין הבריטי, ומשם המשיך לספרד ומרוקו, גם כן בשירות המודיעין. ב-1790 הוא הפליג צפונה, לסקנדינביה, התייצב בחצרו של גוסטב השלישי מלך שוודיה, והציע לו את שירותיו. גוסטב התרשם מאוד מהקצין הצעיר, ומינה אותו ליועצו הצבאי. סידני לקח חלק פעיל במלחמה שפרצה בין שוודיה ורוסיה, ותרם רבות לניצחון השוודי המרשים במלחמה הזו. המלך השוודי גמל לו בכך שהעניק לו תואר אבירות שסמית' נשא בגאווה במשך כל חייו.

משוודיה המשיך סידני ההרפתקן לקונסטנטינופול, שם הצטרף לאחיו שהיה השגריר הבריטי לאימפריה העות'מנית. בעת ששהה בעיר הגיעו לאוזניו דיווחים על הקרבות המתפתחים בטולון. סידני לא חשב פעמיים: הוא שכר סירת דיג, הפליג מטורקיה לטולון והתייצב לפני מפקד הצי הבריטי. כשנסוגו הבריטים מטולון, סידני התנדב לפקד על מבצע השמדת הספינות הצרפתיות: הוא ואנשיו פשטו על נמל טולון, ותוך הפגנת אומץ לב נדיר הצליחו להטביע חלק גדול מהספינות ואף להצית מחסן תחמושת גדול. אמנם היו בצי כאלה שביקרו את סידני על כך שלא הצליח להשמיד את כל הספינות הצרפתיות בנמל - אבל בשורה התחתונה, פעולת החבלה של סידני סמית' גרמה לצי הצרפתי יותר נזק מאשר נגרם לו בכל קרב ימי אי פעם מול הבריטים.

לאחר הקרב בטולון קיבל סידני פיקוד על ספינת מלחמה בריטית, אבל ב-1796 נפל בשבי הצרפתים. הצרפתים, מסתבר, לא שכחו לסידני את הפעולה בטולון: באופן חריג יחסית, הם החליטו להעמיד אותו למשפט באשמה של פיראטיות. למה פיראטיות? מכיוון שבזמן המערכה בטולון, סידני סמית' לא היה חייל בשירות רשמי של הצי הבריטי: כזכור, הוא היה אזרח בביקור פרטי בקונסטנטינופול שהחליט להפליג לטולון ולהצטרף לקרבות על דעת עצמו. ומכיוון שהוא לא היה חייל באופן רשמי, הפעולה שלו בטולון הייתה - לדידם של הצרפתים - פעולה פיראטית! סמית' ישב שנתיים בכלא צרפתי, לפני שהצליח לברוח ולחזור לבריטניה. לאופן שבו ברח סידני מהכלא הצרפתי יש חשיבות לא מבוטלת לסיפור שלנו - אבל על כך ארחיב בהמשך.

כאן אנחנו מתחברים שוב לסיפור העלילה שלנו. הבריטים עקבו בחשש כבד אחר התקדמותו של נפוליאון לאורך מישור החוף, וגם הם ידעו שאם עכו תיפול לידיו של נפוליאון - אלו יהיו חדשות רעות מאוד עבור הקואליציה המשולשת של בריטניה, רוסיה והאימפריה העות'מנית, שכן מכאן והלאה יוכלו כוחותיו של נפוליאון להתקדם צפונה בעומק היבשה, הרחק מתחום השפעתן של הספינות הבריטיות. סידני סמית' קיבל את הפיקוד על ספינת מלחמה ונשלח למזרח התיכון, שם הורה לו אדמירל נלסון לקחת איתו עוד מספר ספינות נוספות, לחבור לכוחות העות'מנים בעכו ולסייע להם בעמידה כנגד המצור של נפוליאון.

סידני הגיע לעכו, וזמן קצר לאחר מכן הבחין בשיירה של ספינות איטיות יחסיות עולות צפונה לאורך החוף. היו אלה ספינות המשא שנשאו עליהן את תותחי הארטילריה הכבדים שנפוליאון שלח ממצרים. נפוליאון עצמו צפה בהתרחשויות בים ממרומי הכרמל - במקום בו נמצא היום מנזר סטלה מאריס בחיפה - וניסה ליצור קשר עם הספינות שלו ולהזהיר אותן - אבל היה זה מאוחר מדי. סידני סמית' לכד את הספינות הצרפתיות וגרר אותן לכיוון עכו. כך, בפעם השניה בתוך פחות משבע שנים, שיבש הקצין הבריטי הצעיר את תוכניותיו של נפוליאון בונפרטה.

אובדן הספינות היה מכה קשה עבור נפוליאון: התותחים הכבדים שנשאו הספינות היו אמורים לשמש אותו במהלך המצור כדי להבקיע את חומותיה של עכו. אבל עם תותחים או בלי תותחים, לנפוליאון כבר לא הייתה ברירה: השמדת הצי הצרפתי באבו-קיר הביאה לכך שהדרך היחידה שלו לחזור עם צבאו לצרפת עברה דרך קונסטנטינופול - ובהכרח, גם דרך עכו. וכך, בשמונה עשר במרץ, 1799, התפרס הצבא הצרפתי מסביב לחומותיה של עכו, ונפוליאון הקים את המפקדה שלו על גבעה קטנה דרומית מזרחית לעיר - גבעה שקרויה היום 'גבעת נפוליאון.' הכל היה מוכן לקרב שעתיד להכריע את גורלו של מסע המלחמה של נפוליאון במזרח התיכון.

חלק ד': המצור על עכו

במרץ, 1799, הטיל הצבא הצרפתי מצור על עכו, עיר נמל עתיקה ומוקפת חומות. עבור נפוליאון, מפקדו המהולל של כוח הפלישה הצרפתי שנחת במצרים כחצי שנה קודם לכן, כיבוש עכו היה כורח המציאות: הניצחון המוחץ של הצי הבריטי על השייטת הצרפתית באבו-קיר הותיר את כוח הפלישה הצרפתי במצרים מבודד לחלוטין, ללא תקשורת, אספקה או תקווה לתגבורת שתגיע דרך הים. הדרך היחידה של הצרפתים לחזור לאירופה הייתה באמצעות מסע רגלי דרך טורקיה - וכדי לעשות את זה, על נפוליאון יהיה להכניע את האימפריה העות'מנית. למעשה, לנפוליאון היו תוכניות הרבה יותר גדולות מאשר 'סתם' חזרה לצרפת: הוא קיווה שהכנעת האימפריה העות'מנית תהיה הצעד הראשון בדרך להקמתה של אימפריה משלו, אימפריה אדירה שתחלוש על כל השטח שבין אירופה והודו. "על כתפיה של העיר הקטנה הזו," אמר נפוליאון לאחד מקציניו הבכירים כשהשניים השקיפו על חומותיה של עכו, "מונח גורלו של המזרח. הבט - זהו המפתח להודו. [...] ברגע שעכו תיפול, כל הסורים והדרוזים שבהר הלבנון, שסבלו תחת מקלו של אל-ג'זאר, יצטרפו אלי כשנצעד אל קונסטנטינופול, והתורכים לא יוכלו להתנגד לנו. אין זה בלתי סביר שאחזור לצרפת דרך תורכיה, ובדרך אשמיד גם את אוסטריה."

אמנם הצי הבריטי שעגן בסמוך לעכו לכד את התותחים הכבדים שנפוליאון קיווה להשתמש בהם כדי למוטט את חומותיה של עכו - אבל נפוליאון לא ראה בכך אבידה חמורה מדי. הוא היה משוכנע שהחומות העתיקות של עכו - שחלקן נבנו עוד בימי הצלבנים, לפני חמש מאות שנה ויותר - רעועות מאוד ולא יצליחו לעמוד בפני הפגזה משמעותית, גם בפגזים בעלי קוטר קטן יחסית.

גם מבחינתם של החיילים הצרפתיים, המצור על עכו היה התפתחות מבורכת. הצרפתים סבלו מבעיות אספקה קשות, לעיתים עד כדי רעב של ממש בשלבים מסוימים של המסע הצבאי. אבל עכו, לעומת זאת, הייתה מוקפת בישובים דרוזים שהיו ידידותיים למדי לצרפתיים, וסיפקו להם אוכל בשפע. קצין אספקה צרפתי תיאר זאת כך:

"בכל יום שעובר, המחנה שלנו נראה יותר ויותר כמו יריד כפרי גדול. יין, משקאות חריפים, תאנים, ככרות לחם, ענבים, חמאה וכולי [...] - יש לנו מכל אלה ובשפע, אפילו אם המוכרים גובים מאיתנו מחירים מופקעים. כשאתה במסע מלחמה, אתה לא ממש חושב על הכסף."

מתוך החומות הביטו מגניה העות'מנים של עכו על הכוחות הצרפתיים שהקיפו אותם - בחשש גדול. כולם בעכו כבר שמעו על נפילתן של אל-עריש, עזה ויפו - והמוניטין של נפוליאון כאחד המצביאים הגדולים שקמו לצרפת - ואולי אחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה בכלל - הלך לפניו.

אבל ככל שפחדו העכואים מנפוליאון וחייליו - הם פחדו מהמושל שלהם אפילו יותר. אחמד פאשה, המכונה 'אל-ג'זאר', 'הקצב', שלט בעכו ביד ברזל. מצד אחד, אל-ג'זאר היה שליט מנוסה שניהל את העיר בכישרון רב, והפגין רוחב לב ונדיבות כשרצה בכך: למשל, הוא נהג לחלק כסף לעניי עכו, הקים אמה ארוכה שסיפקה מים לעיר, בנה מבנים מפוארים ושיפץ את החומות. מהצד שני, אל-ג'זאר לא היה מסוג האנשים שהיו מוכנים לקבל חולשה אצל חייליו. אף אחד, אפילו יועציו הקרובים ביותר של אל-ג'זאר, לא חמק מנחת זרועו של המושל העות'מני. למשל, אחד מעוזריו הקרובים של אל-ג'זאר - למעשה, שר האוצר שלו - היה יהודי מדמשק בשם חיים פרחי. פרחי שירת תחת אל-ג'זאר בנאמנות במשך שנים ארוכות, אבל כשבאחת ההזדמנויות עורר את חמתו של המושל - אל-ג'זאר הורה לנקר את אחת מעיניו ולחתוך את אפו.

אל-ג'זאר לא היה טיפש: גם הוא הבין שבכל יום שעובר, הסיכוי של עכו לשרוד את המצור הצרפתי הולך וקטן. ייתכן ואפילו היה מחליט לבסוף, בלית ברירה, להכנע לגנרל הצרפתי - אלמלא סידני סמית' והספינות הבריטיות שעגנו מחוץ לנמל של עכו. לסמית' היו קשרים מצוינים באימפריה העות'מנית - כולל אחיו, שהיה כזכור השגריר הבריטי בבירת האימפריה. הוא הצליח להרגיע את אל-ג'זאר כשהבטיח לו שיסייע לו בכל דרך אפשרית להתגבר על כוחותיו של נפוליאון. ואכן, לסידני סמית' היה קלף מאוד לא שגרתי בשרוולו.

אנטואן דה פיליפו

כזכור, נפוליאון למד בנעוריו בפנימייה צבאית בפריז. אחד מחבריו לספסל הלימודים היה צעיר, בן למשפחת אצולה מכובדת, בשם אנטואן דה פיליפו (phélippeaux). בעצם, לומר על אנטואן שהוא היה 'חברו לספסל הלימודים' של בונפרטה הצעיר יהיה ממש - אבל ממש - לא נכון: אנטואן ונפוליאון לא סבלו אחד את השני. המדריך שלהם סיפר בזכרונותיו שהשניים האלה לא הפסיקו ללכת מכות. באחת ההזדמנויות, למשל, הוא החליט לשבת בין שניהם כדי להפריד ביניהם - ובתמורה ספג בעיטות מתחת לשולחן משניהם. אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה שורש האיבה בין שני הצעירים האלה. על פי הסיפורים אנטואן ניחן בהמון קסם אישי ובגינונים מלוטשים של מי שגדל בשכבות האריסטוקרטיות של צרפת, בעוד שנפוליאון הקורסיקאי וה'עממי' היה כנראה ההפך הגמור ממנו. ייתכן שגם לתחרותיות והשאפתנות המפורסמת של נפוליאון היה חלק ביריבות הזו: את המבחנים המסכמים של הפנימיה סיים נפוליאון במקום הארבעים ושתיים בדירוג הכללי, ואילו אנטואן הקדים אותו וסיים במקום הארבעים ואחת.

כשפרצה המהפכה בצרפת הצטרף אנטואן לכוחות המלוכנים. הוא עזב את הצבא הצרפתי וברח לבריטניה, אבל ב-1795 חזר לצרפת בחשאי כדי לסייע למורדים שניסו להפיל את השלטון המהפכני החדש. הוא נתפס, נכלא ונידון למוות - אבל ערב לפני הוצאתו הצפויה להורג, הצליח לברוח מבית הכלא, וחזר לבריטניה.

שנתיים מאוחר יותר, ב-1797, שמע אנטואן על קצין בריטי שמוחזק גם כן בכלא הצרפתי. שמו של הקצין היה...כן, סידני סמית'. בהפגנה מרשימה של אומץ לב החליט אנטואן לחזור שוב לצרפת, הפעם כדי לחלץ את סמית' מבית הכלא. מבצע החילוץ של סמית' הוא סיפור מדהים שנשמע כאילו הוא לקוח היישר מתסריט הוליוודי...אנטואן התחזה לקצין משטרה, פיתה את ביתו של מנהל בית הכלא וזייף מסמך רשמי שבו נכתב שעליו ללוות את האסיר סמית' לבית סוהר אחר. הוא וחבריו התחזו לשוטרים, הציגו את המסמך המזויף והוציאו את סמית' מבית הכלא. כשגילו הצרפתים את דבר התרמית הם רדפו אחריהם ברחובות פריז, ובמהלך המרדף התהפכה הכרכרה בה נסעו אנטואן וסמית'. למרות התאונה, השניים הצליחו להגיע לחוף הצרפתי ולחצות את התעלה בחזרה לאנגליה.

כשהתמנה סמית' למפקד ספינה ונשלח למזרח התיכון, הוא לקח עימו את אנטואן - שגם לו היו קשרים מצויינים עם השלטון העות'מני. בעכו, אנטואן ירד אל החוף והפך ליועצו הצבאי של אל-ג'זאר. מבחינתו של אל-ג'זאר, זו הייתה מתנה משמיים: אנטואן היה קצין ארטילריה לא פחות מוכשר מנפוליאון, והכיר היטב את הטקטיקות והאסטרטגיות של הצבא הצרפתי. הוא לקח את התותחים שהחרים סידני מספינותיו של נפוליאון, הציב אותם על חומות עכו והחל לנהל את מערך ההגנה העות'מני בסיועו של חיים פרחי, יועצו היהודי של אל-ג'זאר, ובעזרתם של כמה מאות חיילים בריטים שסידני הקצה לטובת העניין מבין המלחים שלו. הסיוע הזה עודד מאוד את מגיניה של עכו, והמורל שלהם השתפר מאוד.

המצור על עכו

הצבא הצרפתי פתח בהרעשה כבדה על חומות עכו, והסב לעות'מנים הרוגים רבים בתוך העיר. אבל המגנים, בפיקודם של אנטואן דה פיליפו וסידני סמית', החזירו לצרפתים בהרעשה ארטילרית כבדה משלהם, מההתותחים שעל החומות וגם מהספינות הבריטיות שעגנו מחוץ לנמל. המפקדים הצרפתיים היו המומים מהיעילות המפתיעה של התותחים העות'מנים, שהצליחו להרוג למעלה מארבעים תותחנים צרפתיים ולהשמיד חלק ניכר מהארטילריה הצרפתית.

בעשרים ושמונה במרץ, כשבועיים לאחר תחילת המצור, הצליחו סוף סוף הצרפתים לפעור חור רחב באחת החומות, ונפוליאון הורה על הסתערות. כשהתקרבו החיילים הצרפתים אל החומות, הם גילו להפתעתם שהחומה מוקפת בחפיר עמוק. הצרפתים נעזרו בסולמות כדי לחצות את החפיר - אבל המגנים שעל החומות ניצלו את ההתקדמות האיטית שלהם כדי לצלוף בהם ללא הרף, והשליכו עליהם שמן רותח וחומרים דליקים מלמעלה. הצרפתים הפגינו אומץ לב ומסירות מרשימים מאוד, אבל בסופו של דבר לא היו להם מספיק סולמות כדי להביא כמות קריטית של חיילים לקירבת החומות, והם נאלצו לסגת - במחיר של כארבעים הרוגים וכמה מאות פצועים. אל-ג'זאר, מצידו, הבטיח לחייליו פרס כספי נכבד על כל ראש של חייל צרפתי שיביאו אליו. החיילים העות'מנים טיפסו למטה מהחומות וערפו את ראשיהם של ההרוגים - והפצועים - הצרפתיים. על פי המסופר, אל-ג'זאר קיבל את החיילים בחצר הארמון שלו כשהוא יושב על הרצפה, שק של מטבעות מצידו האחד - וערימת ראשים מצידו השני… זאת ועוד, בתגובה לתקיפה הצרפתית הורה אל-ג'זאר להוציא להורג את כל התושבים הנוצרים של עכו ואת כל השבויים הצרפתיים שהיו בידיו- ולהשליך את גופותיהם לים. הצרפתים היו מזועזעים, ונפוליאון האשים את סידני סמית' באחריות ישירה לטבח. סביר מאוד להניח, עם זאת, שאל-ג'זאר לא ממש התייעץ עם סמית' לפני שהחליט את מה שהחליט, וספק רב אם לסמית' הייתה איזו שהיא מידה של שליטה על המושל האכזר.

המצור על עכו נמשך. נפוליאון העריך בתחילה כי יצליח לכבוש את העיר בתוך שבועיים - אבל בכל יום שעבר נעשה יותר ויותר ברור שעכו לא עומדת ליפול כל כך מהר, ואספקת התחמושת של הארטילריה הצרפתית הלכה ואזלה בהדרגה. נפוליאון מצא פתרון מחוכם: הוא הבטיח לחייליו פרס כספי על כל פגז ארטילריה שיביאו לו. החיילים הצרפתים, בתגובה, התקרבו אל החומות והתגרו במגנים העות'מנים - שירו עליהם, בדרך כלל ללא הצלחה. או אז אספו החיילים הצרפתים את פגזי הארטילריה המשומשים, וכך זכה הצבא הצרפתי באספקה שוטפת של תחמושת 'ממוחזרת'.

בשמונָה באפריל החליט אל-ג'זאר לנקוט יוזמה, והורה לחייליו לצאת לפשיטה מחוץ לחומות. זו הייתה טעות: החיילים הצרפתים היו הרבה יותר טובים מהעות'מנים. המתקפה של אל-ג'זאר נכשלה כישלון חרוץ ועלתה בחייהם של לא פחות משמונה מאות חיילים עות'מנים ועוד כמה עשרות לוחמים בריטים שהצטרפו אליהם. מעניין לציין שלמרות היריבות ביניהם, הצרפתים טיפלו בפצועים הבריטים במסירות מרשימה, ממש כאילו היו פצועים צרפתים. העובדה הזו יכולה ללמד אותנו משהו על הלך הרוח של החיילים הצרפתים והבריטים: שניהם הרגישו כעין 'נטע זר' במזרח התיכון, ולמרות שנלחמו זה בזה משני צידי המתרס - הם עדיין הרגישו הרבה יותר קרובים ליריביהם האירופאים מאשר לתושבים המקומיים או לחיילים העות'מנים.

קרב התבור

הימים התארכו, והמצור על עכו נמשך ונמשך. נפוליאון היה מודאג. הוא ידע, מדיווחים מודיעיניים, שהצבא העות'מני בסוריה מתארגן לפלישה לכיוון ארץ ישראל ומצרים - וחשש שהכוחות העות'מנים יצליחו להפתיע אותו מאחור בזמן שהוא עסוק במצור. על כן החליט נפוליאון לשלוח כוח של כאלפיים חיילים, בפיקודו של גנרל בשם ז'אן בטיסט קלֵבּר (Kleber), לסייר בצפון הארץ ולנסות לאתר את הכוח העות'מני המתקרב.

קלבר יצא לדרך ואכן, בתוך ימים ספורים גילה כוח של כשלושים אלף לוחמים עות'מנים שצעדו במורד הגליל התחתון לכיוונה של עכו. למרות הנחיתות המספרית הברורה של הכוח הצרפתי ביחס לכוח העות'מני - יחס של למעלה מעשרה חיילים עות'מנים על כל חייל צרפתי - קלבר החליט לנצל את יתרון ההפתעה ולתקוף את הצבא העות'מני בעת שחנה באזור הר תבור. קלבר וחייליו הקיפו את התבור מצפון, והתכוונו להסתער על המחנה העות'מני למרגלות ההר.

אבל לרוע המזל, קלבר לא חישב נכון את משך הזמן שיידרש לו ולחייליו להקיף את התבור, ובמקום להפתיע את העות'מנים בשעה שתיים לפנות בוקר - הם הגיעו לשדה הקרב רק בשעה שש בבוקר, דהיינו באור יום. העות'מנים הבחינו מבעוד מועד בכוח הצרפתי המתקרב, ובמקום מתקפת פתע מכריעה - הכוח של קלבר מצא את עצמו נערך לקרב מגננה כנגד כוח עדיף בהרבה מבחינה מספרית.

הצרפתים נערכו בשני מלבנים של שלוש שורות כל אחד, בדומה למערך בו נקטו בקרב הפירמידות מול הצבא הממלוכי - וגם במקרה הזה, הפרשים העות'מנים שהסתערו על המערך הצפוף ספגו אבידות כבדות. אבל ככל שנקפו השעות, הלך מצבם של הצרפתים והורע. הנה דברים שכתב טוראי צרפתי שהשתתף בקרב התבור:

"התחלנו להלחם בשעה שש בבוקר, והתחמושת שלנו הלכה ואזלה: גם התחמושת לרובים, וגם ה'תחמושת' לבטן שלנו… קיבלנו כל כך מעט לחם - אבל אפילו את זה לא היה לנו זמן לאכול. [...] היינו צמאים ומותשים לחלוטין, עד לרמה שלא יכולנו לדבר. בנוסף לכל זה, עמדנו חשופים לגמרי מתחת לשמש הלוהטת [...] היה אגם בסמוך אלינו, אבל לא הייתה דרך להתקרב אליו. נאלצנו להתמודד עם כל זה, בזמן שהמתנו למה שנדמה היה כמוות בטוח."

לקראת שעות אחר הצהריים, הבין קלבר שהקרב אבוד. הצרפתים גרמו לעות'מנים לאבידות קשות - אבל היתרון המספרי העצום של העות'מנים חיפה על האבידות האלה, בעוד ששורותיהם של הצרפתים הלכו והתדלדלו בהתמדה. בשלב מסוים לא נותרה לקלבר ברירה אלא לאחד את שני מלבני הקרב למערך אחד מצומצם יותר, והוא החל שוקל פתרונות דרסטיים כדי להציל כמה שיותר מחייליו - כמו למשל, לנטוש את הפצועים ואת התותחים, ולהורות לחיילים לברוח - כל אחד לעצמו.

ואז, לפתע, אחד מאנשיו של קלבר דיווח לו שראה כוח צרפתי נוסף מתקרב לאזור. קלבר מיהר לטפס לאזור גבוה יותר וסרק את האופק בעיניו. האם קרה נס, וכוח אחר הגיע לחלץ אותם? לא. הוא לא ראה כלום: כנראה שהצופה טעה או התבלבל. קלבר חזר אל שדה הקרב.

אבל זמן קצר לאחר מכן קיבל קלבר דיווח נוסף: זו לא הייתה טעות - כוח צרפתי אחר אכן התקדם לכיוונם! קלבר שוב סרק את האופק - והפעם, הוא ראה אותם. היה זה נפוליאון עצמו שהוביל טור של חיילים אל עבר שדה הקרב. הסיבה שאיש לא הבחין בהם מתקרבים הייתה שנפוליאון וחייליו הלכו בתוך שדה של שיבולים גבוהות. מסתבר שלמרות שקלבר לא ביקש את אישורו של המפקד העליון לפני שהחליט לתקוף את הצבא העות'מני - נפוליאון הצליח בכל זאת לנחש את כוונותיו של קלבר מבין השורות של מכתביו, והבין שהגנרל שלו עומד להיכנס לצרות צרורות. הוא אסף במהירות כמה גדודים מבין החיילים שצרו על עכו - והוביל אותם אל הר תבור, ממש בדקה התשעים.

כדי לאזן את החסרון של הנחיתות המספרית הברורה של כוחותיו, הגה נפוליאון - כדרכו - תוכנית נועזת ומחוכמת. לא רחוק משדה הקרב עמד המחנה העות'מני, שהיה פחות או יותר חשוף לחלוטין. נפוליאון שלח אל המחנה הזה כמה מאות חיילים שהחלו מעלים באש את האוהלים העות'מנים ומבריחים את בהמות המשא שלהם - והם עשו זאת בהפגנתיות, כדי שהחיילים העות'מנים יבחינו בהם. העות'מנים החלו להילחץ: הם לא הבינו מה נפוליאון מנסה לעשות. אולי הוא מתכנן לאגף אותם באופן כלשהו, והשמדת המחנה שלהם נועדה לחסום את נתיב הבריחה הפוטנציאלי שלהם? קלבר זיהה את הבלבול והמצוקה אצל העות'מנים, והבין שזו ההזדמנות שלו: הוא פקד על חייליו לצאת להסתערות כללית על הכוח העות'מני. הבלבול בצד העות'מני הפך לפחד, שהפך לפאניקה, שהפכה לנסיגה היסטרית. הצרפתים ניצלו את הכאוס בכוח העות'מני עד תום והיכו בהם בעוצמה, הורגים אלפי חיילים עות'מנים ומבריחים את כל היתר. בתוך שעות ספורות לא נותר דבר מהצבא העות'מני האדיר שהגיע מסוריה, ונפוליאון חזר לעכו כמנצח.

יאוש בעכו

זמן מה לאחר מכן הצליחה שוב הארטילריה הצרפתית לפרוץ חור נוסף בחומה של עכו: אמנם פרצה קטנה יחסית - אבל בכל זאת, פרצה. נפוליאון הורה על הסתערות מיידית. כך תיאר את ההסתערות אחד מקציניו הבכירים של נפוליאון:

"טור של חיילים הסתער על הפירצה. למרות שבתוך זמן קצר התחוור לנו שאין סיכוי לחדור דרכה [לתוך העיר], הלוחמים לא נרתעו והטילו את עצמם באומץ לב אל המערכה. האויב המתין לנו בראש המגדל [שמעל לפרצה], חבוי מאחורי הביצורים. הם החלו להשליך על החיילים שלנו סלעים, פגזים ורימוני יד. אך מכיוון ששום דבר מזה לא הצליח להרתיע את לוחמינו, החלו להשליך למטה שתיים או שלוש חביות מלאות באבק שריפה בוער, והעשן הסמיך החניק את הלוחמים..."

ההסתערות הזו, אם כן, נכשלה והחיילים היו מוכרחים לסגת - אבל נדמה היה שסופה של עכו קרוב יותר מאי פעם. העות'מנים כבר ספגו אלפי הרוגים כתוצאה מההפגזות הבלתי פוסקות, והפירצה שהצליחה הארטילריה הצרפתית לפעור בחומה העידה על כך שהחומות הישנות מתחילות להתפרק תחת שבועות רצופים של הפגזה בלתי פוסקת. זאת ועוד, בשלושים באפריל קיבל נפוליאון חדשות משמחות: ספינות שנשלחו אליו ממצרים עם תגבורת של תותחים כבדים ואספקה הצליחו לחמוק מהמצור הבריטי - ונחתו בחוף טנטורה, היא דור של ימינו - לא רחוק מזכרון יעקב. התותחים החדשים היוו תוספת קריטית, ונפוליאון הודיע לקציניו שהוא סמוך ובטוח שבתוך שבוע - שבועיים לכל היותר - עכו תיפול לידיהם.

בצידו השני של המתרס, מאחורי החומות, הייאוש החל להתפשט בקרב מגיניה של עכו. הכוח שירד מסוריה היה אמור להיות חבל ההצלה של העיר הנצורה, אבל התבוסה הדרמטית בקרב התבור גדעה את התקווה הזו באכזריות. נוכחותו של סידני סמית' אמנם הבטיחה את תמיכתה המלאה של בריטניה - אבל בסופו של דבר, הסיוע שיכולות להגיש כמה ספינות מלחמה בודדות הוא מוגבל, וגם לספינותיו של סמית' ייגמרו הפגזים והכדורים מתי שהוא. ואם זה לא היה מספיק - בראשון במאי, ימים ספורים לאחר התבוסה בהר התבור, הלך לעולמו אנטואן דה-פיליפו, קצין הארטילריה הצרפתי, כתוצאה מהתייבשות או מכת שמש. לאנטואן היה חלק קריטי במאמץ ההגנתי של העות'מנים בעכו: הוא זה שארגן את כל מערך התותחים על החומות, אימן את התותחנים בטכניקות הארטילריה הצרפתיות והסב פגיעות חמורות למערך הארטילריה של נפוליאון. הכרותו עם טקטיקות הלוחמה האירופאיות הייתה נכס אדיר לאל-ג'זאר: למשל, אנטואן ידע שהצרפתים ינסו להתקרב לעיר תחת כסות החשיכה ולהטמין בקרבתן מטעני חבלה כדי לפוצץ את החומות: הוא הנחה את אל-ג'זאר לשלשל עששיות מוארות מראש החומה אל גובה הקרקע כדי שהמגנים יוכלו להבחין בחבלנים של נפוליאון ולצלוף בהם. מותו של דה-פיליפו היה מכה אנושה לעות'מנים.

ואז, בעוד התותחנים הצרפתים מציבים את התותחים החדשים שהגיעו ממצרים בעמדותיהם ומכינים אותם לקרב - צופים דיווחו כי הם מזהים שייטת חדשה של ספינות מלחמה מתקרבת ממערב. נפוליאון קיווה כי אולי מדובר בתגבורת שהצליחה להגיע סוף סוף מצרפת - אבל בתוך שעות ספורות התבדו התקוות האלה, כשהצופים דיווחו כי על תרני הספינות מתנוססים דגליהן של בריטניה והאימפריה העות'מנית. היה זה כוח סיוע שנשלח לעכו מרודוס, שם הלך והתגבש הכוח העות'מני השני שהיה אמור לפלוש למצרים.

הסתערות צרפתית

נפוליאון הבין מיד כי חלון ההזדמנות שלו להכריע את הקרב הולך ומצטמצם. עוד באותו הלילה, בטרם יספיקו הספינות החדשות להגיע אל החוף, פתחו הצרפתים בהרעשה מאסיבית על החומות, בשילוב מטענים שהונחו למרגלותיהן. חור חדש נפער בחומות העתיקות, ומאות חיילים צרפתים החלו זורמים אליו בניסיון לפרוץ לתוך העיר.

מתצפית גבוהה מעל החומות, הבחין סידני סמית' בפירצה החדשה ובלוחמים הצרפתיים שנעו לעברה. הוא הבין שלמגנים העותמ'נים שעל הקרקע אין סיכוי לבלום את הכוח התוקף בכוחות עצמם. הוא אסף כשמונה מאות חיילים בריטים, וירד איתם אל גובה הרחוב. בתוך זמן קצר התפתח קרב אלים ואכזרי סביב הפירצה, כשהתוקפים והמגינים יורים זה על מטווחים אפסיים.

ממקום מושבו בארמון, שמע אל-ג'זאר על המתרחש באזור החומות ועל היוזמה של סידני סמית' - ונחרד. הוא ידע שאם יקרה משהו לסמית' ולחייליו - עכו פחות או יותר אבודה. אל-ג'זאר מיהר לאסוף כוחות תגבורת משלו, וחייליו החליפו את הבריטים בהגנה על הפירצה.

החיילים הצרפתים נאלצו לסגת - אבל הייתה זו נסיגה זמנית בלבד לצרכי התארגות. הארטילריה הצרפתית המשיכה להלום בחומות המתפוררות, והפירצה הלכה והתרחבה. לקראת ערב הורה נפוליאון על הסתערות נוספת - והפעם הצליחו הצרפתים סוף סוף לחדור דרך הפירצה ולהכנס לעיר עצמה.

אבל אל-ג'זאר לא היה טיפש. המושל העות'מני בן השבעים היה לוחם מנוסה ושבע קרבות, וניצל את הפסקת ההתארגנות הצרפתית כדי להכין לאויביו הפתעה משלו - או ליתר דיוק, הפתעה שהכין אנטואן דה-פיליפו לפני מותו. בתוך העיר, צמוד לחומות עצמן, עמדו גני הירק של ארמונו של אל-ג'זאר. דה-פיליפו הקים בגנים האלה חומה שניה, מאחורי החומה המרכזית - וכך צמצם את המרווח שבין החומות וגני הירק למסדרון צר יחסית בין שתי החומות. לכוחותיו של נפוליאון לא היה מושג לגבי החומה השניה הזו: הם היו בטוחים שברגע שיחצו את הפרצה הם ימצאו את עצמם ממש בתוך רחובותיה של עכו - אבל עכשיו לפתע נדחסו מאות החיילים הצרפתיים לתוך רווח צר וקלסטרופובי. סידני סמית' מתאר את מה שארע אז:

"הרעיון של ג'זאר פאשה היה לא להגן על הפירצה עצמה הפעם, אלא דווקא לאפשר למספר מסוים של חיילי אויב להיכנס דרכה - ואז לסגור עליהם, כמקובל בטקטיקות הקרב העות'מניות. הטור הצרפתי, אם כן, חדר דרך הפירצה ללא הפרעה, והחיילים הצרפתים נכנסו לתוך גני הארמון של המושל, שם בתוך דקות ספורות, החיילים האמיצים שהובילו את הטור הפכו לגופות כרותות ראש. החרב הכבדה [של העות'מנים], יחד עם פגיון ביד השניה - הוכיחו את עצמן כמוצלחות הרבה יותר מאשר הביונטות [הצרפתיות]."

מהצד השני תאר את ההתרחשות אחד הקצינים הצרפתים:

"הירי מהבניינים הסמוכים, מהמחסומים ברחובות ומהארמון של ג'זאר לכד את ראש הטור המתקדם ואת ירכתיו, ואלה שכבר היו בתוך העיר החלו לסגת מכיוון שלא הצליחו להחזיק מעמד. [...] הטור המסודר בתוך העיר הפך להמולה של חיילים שניסו לברוח החוצה. הגנרל לנֵה (Lannes) התקדם לראש הטור בניסיון לגרום להם לנוע קדימה שוב [אבל] המומנטום של הפריצה הראשונית דרך החור שבחומה התפזר לגמרי. גנרל לנה נפצע באורח אנוש, וגנרל רמבּאו (Rambaud) נהרג. לא נותרה לנו כל ברירה אלה להשמיע את קריאת הנסיגה."

קבוצה של חיילים צרפתים שנלכדה בתוך העיר הצליחה להגיע לאחד המבנים ולהתבצר בתוכו. לסידני סמית' הייתה הערכה עצומה לאומץ ליבם של הצרפתים - אבל הוא ידע שאין להם סיכוי להחזיק מעמד כנגד העות'מנים. הוא הבטיח להם שאם ייכנעו ישכנע את ג'זאר לחוס על חייהם - וכך היה: מאתיים חיילים צרפתים ניצלו ממוות בטוח בזכות המפקד הבריטי.

אם כן, עוד מתקפה צרפתית רבת עוצמה נבלמה - אבל רק בקושי רב. מהתצפית שבראש החומות, ראה סידני סמית' שתושבי הכפרים הסמוכים לעכו יצאו בהמוניהם אל הגבעות שהקיפו את העיר והתבוננו בנעשה סביב החומות. כולם הבינו שסוף המשחק הולך ומתקרב. הצרפתים והעות'מנים ספגו כל אחד מכות איומות, ושני הצבאות דיממו קשות: מישהו עומד להישבר, זה היה ברור - השאלה רק הייתה מי יישבר ראשון. סידני לא היה אופטימי.

"צופים רבים מתבוננים בנו כרגע מהגבעות הסמוכות, ממתינים לראות ידו של מי תהיה על העליונה. אם ינצח נפוליאון, זו תהיה רוח גבית לתוכניות שלו: קונסטנטינופול, ואפילו וינה, ודאי ירגישו בגל ההלם."

חלק ה': אבן הרוזטה

בתשעה במאי, 1799, ניצבו שני צבאות משתי עבריהן של חומות העיר עכו.

מחוץ לחומות, על גבעה קטנה מדרום מזרח לעיר שהיום קרויה על שמו - עמד אוהל הפיקוד של נפוליאון בונפרטה, אחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה ומי שבתוך פחות משנתיים הצליח למחוץ את הכוחות הממלוכים במצרים, לכבוש את כמעט כל ארץ ישראל - ולהשמיד את הצבא העות'מני שנשלח כנגדו מסוריה.

בתוך עכו ישב אחמד פאשה, המכונה "אל גז'אר" - "הקצב": מושל ארץ ישראל וסוריה מטעם האימפריה העות'מנית, ושליט קשוח ואכזר במידה בלתי רגילה. לצידו של ג'זאר עמד סידני סמית', קצין בריטי נועז ומבריק: מפקד השייטת הבריטית שנשלחה לסייע לעות'מנים להתמודד מול הכוח הצרפתי.

כמעט שישים יום חלפו מאז הטילו הצרפתים מצור על עכו. בזמן הזה ספגו העכואים אבידות נוראיות: על פי חלק מהדיווחים, כמעט חמישה עשר אלף הרוגים, או כמאתיים וחמישים מתים בכל יום. הארטילריה הצרפתית עשתה שמות בעיר הנצורה, ובימים האחרונים של המצור היה ברור שהחומות העתיקות מתחילות להתפורר תחת ההרעשה הארטילרית הבלתי פוסקת. אחת הפרצות הייתה כה גדולה, עד שכמה עשרות אנשים יכלו לעבור בה פחות או יותר במקביל. כוח תגבור שהגיע מרודוס הביא עימו כמה מאות לוחמים חדשים שהצטרפו למגנים העות'מנים, אבל לא היה די בכוח הזה כדי להטות את הכף לטובת העיר הנצורה.

מהצד השני, גם מצבם של הצרפתים היה בכי רע. ניסיונות הפריצה הכושלים עלו לצרפתים במאות הרוגים ואלפי פצועים - ולנפוליאון היה עוד אויב, נורא אפילו יותר מהעות'מנים: הדֶבר. המגיפה - שהתגלתה בקרב החיילים עוד כשהיו במצרים - הלכה והתפשטה ברחבי המחנה הצרפתי בקצב מסחרר: כמאתיים חולים חדשים בכל שבוע. החיילים פחדו מהמגיפה פחד מוות, ובצדק: אחד עשר מתוך כל שניים עשר חולים בדבר - למעלה מתשעים אחוזים מהנדבקים - מתו מהמחלה בייסורים קשים. לנפוליאון לא היו כוחות עתודה או תגבורת: השליטה המוחלטת של הצי הבריטי בים התיכון מנעה את הגעתם של כוחות סיוע מצרפת, ולמרות שחלק מהאוכלוסיה המקומית בארץ ישראל - נוצרים ודרוזים, בעיקר - תמכו בצרפתים, אף אחד מהמקומיים לא שש להתנדב לצבא הצרפתי לפני שהיה ברור איזה צד עומד לנצח בסכסוך הזה.

והיה עוד דבר ששיחק לרעתם של הצרפתים. השמועות אודות הטבח האכזרי שביצעו הצרפתים במגיניה של יפו אחרי שאלה נכנעו - הגיעו גם לעכו. נפוליאון הבטיח לעכואים שיחוס על חייהם של מי שייכנעו לו - אבל אחרי מה שקרה ביפו, אף אחד לא האמין לו. מבחינת העות'מנים שמאחורי החומות, הקרב על עכו היה קרב עד המוות - וכידוע לכל, האויב המסוכן ביותר הוא זה שאין לו מה להפסיד.

סידני סמית' היה פסימי. הוא לא האמין ביכולתם של העות'מנים לעמוד בפני חייליו המאומנים היטב של נפוליאון. 'יכול להיות - וזה אפילו סביר מאוד - שנובס [על ידי הצרפתים],' התוודה בפני אחד מקציניו. אבל בערבו של התשעה במאי כתב סמית' מכתב לנפוליאון.

סמית' לא בדיוק שיקר - אבל הוא גם לא אמר את כל האמת. כוח התגבורת שהגיע מרודוס אכן עיבה את שורותיהם של הכוחות המגנים, אבל עכו בהחלט לא התחזקה מיום ליום - ואפילו ההפך. גם 'הכוחות האדירים' שהיו אמורים להגיע להצלתה של עכו התעכבו מאוד, והסיכוי שיספיקו להגיע לפני שתיפול העיר היה קלוש.

אבל לנפוליאון לא היו כנראה ידיעות אמינות לגבי המצב בתוך החומות, והוא בהחלט חשש שהכוח העות'מני שהלך והתאסף ברודוס י נחת במצרים ויפתיע אותו מאגפו הדרומי. הוא גם היה מודע מאוד למצבו העגום של צבאו.

הכל או כלום

נפוליאון החליט, אם כן, לצאת להתקפה אחרונה ומכרעת. הכל - או כלום. הוא החזיר את כל כוחות הסיור הצרפתיים שהסתובבו בגליל התחתון וארגן את הכוחות שלו להסתערות נוספת. התוכנית הראשונית שלו הייתה להוביל את ההסתערות הזו בעצמו בראש הכוח, אבל קציניו הניאו אותו מכך: סביר להניח שהם ידעו שבלעדי בונפרטה, הסיכוי שלהם לעזוב את המזרח התיכון בשלום שואף לאפס. קלבר, הגנרל שלחם לצד נפוליאון בקרב התבור, מונה לעמוד בראש ההסתערות.

וכך, לפנות בוקר של העשרה במאי - יצאו הצרפתים להתקפה האחרונה שלהם. החיילים הצרפתים חצו את החפיר שלפני החומות והסתערו על הפירצה הגדולה שנפערה בהם - אבל העות'מנים שוב שלפו שפן מהכובע: קבוצה של לוחמים עות'מנים יצאה מהחומות דרך פרצה אחרת והפתיעה את הצרפתים מאחור. קרב פנים-אל-פנים, אכזרי ועקוב מדם, התפתח בין הכוחות למרגלות החומות, במהלכו נהרג קצין צרפתי בכיר - וההסתערות נבלמה.

מעמדתו לצד סוללות התותחים השקיף נפוליאון על הקרבות הקשים למרגלות החומות. למרות שלא הוביל את הלחימה בעצמו, הוא עדיין בחר לעמוד קרוב ככל האפשר לכוחות הלוחמים - החלטה שכמעט עלתה לו בחייו, כשקליע עות'מני התנפץ אל הקרקע לידו: נפוליאון המופתע נפל לתוך זרועותיו של אחד הגנרלים שלו, ולרגע אחד של פחד היו משוכנעים כולם שהמפקד העליון נהרג. אבל נפוליאון התרומם בשנית על רגליו, בעוד כוחות הפריצה מתארגנים לתקיפה נוספת. אחד הקצינים של נפוליאון תיאר את ההסתערות המחודשת -

"היה זה מראה נהדר ונורא: הרובאים הסתערו קדימה תחת מטח של פגזי תותחים. גנרל קלבר, בצעדי ענק, תפס את מקומו בפתח הפירצה, חרבו שלופה בידו, שואג על אנשיו בקול רועם. מראה כל האנשים האלה שהטילו את עצמם קדימה אל עבר האויב, מבעד לשאון ועשן התותחים, הצעקות של חבריהם ליחידה והשאגות של התורכים, גרמו לליבי להתפוצץ מרוב גאווה. לא היה ספק בכך שהעיר הייתה, סוף סוף, בהישג ידינו...אבל אז, לפתע, הטור נעצר.

[...] גילינו מכשול שמנע מהכוחות להתקדם. במהלך ההפסקה שבין שתי ההסתערויות, האויב מילא את השוחה שמצידה השני של הפירצה בכל מיני סוגים של חומרי בעירה (כולל מוקש), ובמטחי קליעים חוזרים ונשנים הרג את כל מי שהופיע מולם...הפירצה הקיאה מתוכה להבות אדירות, ופיצוץ אדיר של המוקש [...] ביקע את הקרקע והעיף את [כל מי שהיה באזור]. קלבר, בזעם נורא, היכה בירכו עם חרבו - אבל המפקד העליון, שהאמין כי לא ניתן להתגבר על המכשול, הורה על נסיגה."

מסע בחזרה למצרים

המצור על עכו - נכשל.

בשבעה עשר במאי, שבוע אחרי ההסתערות הכושלת האחרונה, קיפלו הצרפתים את המחנה הצבאי שלהם בחסות הלילה - והחלו צועדים דרומה לעבר מצרים כשהם מותירים מאחור את כלי הארטילריה הכבדים שלהם ואת מתיהם הרבים. בשנות השישים של המאה העשרים נתגלה בעכו בית קברות ישן, ומחקר ארכיאולוגי העלה שמדובר בקבריהם של חלק מהחיילים צרפתים שנהרגו במהלך המצור, ביניהם גם אחד הגנרלים הבכירים של נפוליאון. עד היום, אחת לשנה, מתקיים בבית הקברות העתיק טקס זיכרון צבאי בנוכחות שגריר צרפת בישראל.

כלפי חוץ, נפוליאון העמיד פנים שהחליט להסיר את המצור על עכו מכיוון שחשש שמגיפת הדבר משתוללת גם בתוך העיר הקטנה ולכן לא רצה להכניס אליה את כוחותיו. זה היה שקר מוחלט, כמובן. מסע המלחמה לאורך מישור החוף ושישים ושניים ימי המצור עלו לנפוליאון בכאלף ומאתיים הרוגים, אלף חיילים נוספים שנפלו קורבן למגיפת הדבר - וכאלפיים ושלוש מאות חולים ופצועים בדרגות שונות: כשליש מהכוח שיצא ממצרים. אפילו נפוליאון המגלומן הבין שעם צבא כה חלש ומוכה, אי אפשר לכבוש את העולם.

כפי שניתן לשער, המסע חזרה למצרים היה עגום למדי. המורל בקרב החיילים הצרפתיים היה בשפל המדרגה, ואל הצבא הצרפתי הצטרפו פליטים רבים נוספים, תושבי הארץ - בעיקר נוצרים, שחששו שהעות'מנים ינקמו בהם על תמיכתם בנפוליאון. בכל מקום שעברו הצרפתים הם שרפו כפרים, שדות ופרדסים כדי להשאיר אדמה חרוכה לעות'מנים שאולי ינסו לרדוף אחריהם. אל-גז'אר אמנם ויתר על מרדף שכזה, אבל ספינותיו של סידני סמית' המשיכו להפציץ מדי פעם את הכוח הנסוג, ושודדים בדואים הציקו להם וזינבו בהם.

הכמות האדירה של פצועים וחולים הקשתה מאוד על הכוחות הצועדים, ונפוליאון - בשוויון נפש מעשי וקר רוח - ניסה לשכנע את הרופא הצבאי שלו להרוג את אלה שלא היו יכולים ללכת בכוחות עצמם. "אם הייתי במקומך," הוא אמר לרופא, "הייתי מסיים את סבלם של החולים ושם קץ לסכנות שניצבות מולם בעזרת [מנה קטלנית של] אופיום." הרופא סירב, והשיב: "חובתי, כפי שאני רואה אותה, היא לשמר את החיים." לנפוליאון לא הייתה ברירה, והוא הורה שכל הסוסים והעגלות - כולל הסוס האישי שלו - יוקצו לטובת סחיבת אלה שלא יכלו ללכת. אף על פי כן, לא מעט חולי דבר ננטשו והושארו למות לאורך הדרך מכיוון שהחיילים המפוחדים לא היו מוכנים להתקרב אליהם. רק כשהגיעו ליפו, הועלו כאלף ומאתיים פצועים וחולים על ספינות שיצאו לעבר מצרים. סידני סמית' לכד את הספינות האלה כשעזבו את נמל יפו - אבל ריחם על החיילים המסכנים: הוא צייד אותם באוכל ושתיה, ושחרר אותם לדרכם.

כעבור חודש של צעידה, באמצע יוני, חזר הכוח הצרפתי למצרים. נפוליאון המשיך עם ההצגה שלו: הוא דאג לצייד את חייליו במדים חדשים ומצוחצחים, ונכנס לקהיר בתהלוכה צבאית מפוארת לרגל "הניצחון הגדול" בארץ ישראל. הוא אפילו הורה להקים בקהיר מסגד חדש לציון ההישג הכביר… אין ספק שנפוליאון ידע שאם יגלו המצרים המקומיים עד כמה עגום היה מצבם האמיתי של הצרפתים, המרד הגדול הבא לא יאחר לבוא.

אבן הרוזטה

בעוד חייליו מתאוששים מהמסע הטראומטי, הורה נפוליאון למהנדסיו לחזק את המבצרים והעמדות השונות ברחבי מצרים, כהכנה לקראת הגעתם הצפויה של העו'תמנים והבריטים שללא ספק ינסו לכבוש אותה מחדש. אחד המבנים ששופצו היה מבצר עתיק ליד העיר רוזטה: חייל שעסק בהעמקת יסודות המבצר גילה לפתע לוח אבן גדול, ועליו כתובת בשפה לא מוכרת. הוא הזעיק את מפקדו, שבחן את לוח האבן וגילה שלא מדובר בשפה אחת - כי אם בשלוש כתובות נפרדות, כל אחת בשפה אחרת - ואחת מהשפות האלה הייתה כתב החרטומים.

כתב החרטומים היה הכתב ששימש את המצרים הקדומים. קירות המקדשים העתיקים בכל רחבי מצרים היו מכוסים באלפי הירוגליפים ססגוניים ומסקרנים - אבל אף אחד לא ידע לפענח אותם: האדם האחרון שידע לקרוא את כתב החרטומים הלך לעולמו עוד במאה השלישית או הרביעית לספירה, כנראה. יש לנו המון מזל שאותו קצין צרפתי שהוזעק לחפירה - פייר פראנסואה בושראד (Bouchard) שמו - היה ברוזטה באותו הבוקר: ייתכן שאדם אחר, משכיל פחות, היה אולי מפספס את מה שהתבררה כאחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בהיסטוריה. בושארד זיהה שאחת משלוש השפות היא יוונית עתיקה. הוא, אישית, לא היה מסוגל לקרוא יוונית - אבל הוא ידע שבניגוד לכתב החרטומים, יוונית עתיקה לא הייתה שפה מתה: היו לא מעט מלומדים אירופאים שידעו לקרוא אותה. בושארד הבין שאם שלושת הכתובות מכילות את אותו המסר בדיוק - ייתכן ולוח האבן יהיה המפתח לפענוחה של חידת הכתב המצרי העתיק. הוא הפסיק מיד את עבודות הבניה, והזעיק למקום את מפקד הגזרה, הגנרל ז'אק מֵנו (Menou). מנו, בתורו, מיהר להעביר את "אבן הרוזטה" לקהיר, שם בחנו אותה נפוליאון עצמו והסוואנטים של מכון מצרים.

פלישה עות'מנית-בריטית

אבל נפוליאון לא הספיק להתעמק בסוגיית אבן הרוזטה - וכבר הגיעו אליו חדשות רעות מצפון. כפי שחשש, הבריטים והעות'מנים אכן הנחיתו כוח צבאי גדול - למעלה מחמישה עשר אלף חיילים - לחופיו של מפרץ אבו קיר, והתכוננו לעלות על קהיר. בניגוד לממלוכים, שהופעתו של הצבא הצרפתי נפלה עליהם בהפתעה והם גם לא הכירו את נפוליאון ויכולותיו - מוסטפה פאשה, מפקד הכוח העות'מני, היה גנרל מנוסה שכבר הבין היטב עם מי שיש לו עסק. הוא שמע על יכולות התמרון המבריקות של נפוליאון, והחליט להקים ביצורים הגנתיים חזקים לאורך המפרץ.

זה לא עזר לו.

נפוליאון לא בזבז זמן: הוא אסף עשרת אלפים חיילים ועוד אלף פרשים רכובים, והוביל אותם אל עבר המפרץ. העמדות העות'מניות היו מסודרות בשתי שורות מקבילות, במרחק של כמה מאות מטרים זו מזו: מבחינתו של נפוליאון, זה היה מרחק מספיק גדול כדי שיוכל להתייחס לכל אחת מהשורות כיחידה עות'מנית נפרדת - וכפי שעשה תמיד במצבים שכאלה, הוא תקף את כל אחת מהשורות בנפרד ובכוח עדיף. הפעם, בניגוד לקרבות מול הממלוכים, נפוליאון גם היה הצד התוקף והיוזם - בדיוק כפי שאהב.

נפוליאון הורה לכוח הרגלים שלו לתקוף את מרכז השורה הקדמית של העות'מנית, בעוד שפרשיו איגפו אותם מימין ומשמאל. בתוך זמן לא רב קרס מערך ההגנה הקדמי, והחיילים העות'מנים נמלטו אחורנית, אל הקו השני. נפוליאון עצר את המתקפה לזמן מה לצורך התארגנות, והעות'מנים - כהרגלם - יצאו מהעמדות המחופרות שלהם אל שדה הקרב כדי לערוף את ראשיהם של הפצועים וההרוגים הצרפתיים. אחד מקציניו הבכירים של נפוליאון, יואכים מוראט שמו, הבחין בכך - וניצל את ההזדמנות: הוא הורה לחייליו להסתער על העות'מנים חסרי ההגנה, והמתקפה הצרפתית המפתיעה הצליחה לרסק את קו ההגנה השני של העות'מנים ולחדור עמוק לתוך המחנה שלהם. כל כך עמוק, למעשה, עד שבקרב הזה התחולל אירוע נדיר מאוד בכל תולדות הלחימה. יואכים מוראט מצא את עצמו ליד אוהל הפיקוד העות'מני, נכנס פנימה, וגילה שם את מוסטפה פאשה. קרב פנים אל פנים התפתח בין שני מפקדי הכוחות: הגנרל העות'מני הצליח לשלוף את אקדחו האישי וירה על המפקד הצרפתי, מפלח את הלסת שלו - אבל הפצע לא היה עמוק ומוראט לא התבלבל: הוא שלף את חרבו וגדע את אצבעותיו של פאשה, מפיל את האקדח שלו על הרצפה.

השמועה על נפילתו בשבי של המפקד העות'מני הייתה הקש ששבר את גב הגמל, ואלפי חיילים עות'מנים החלו לברוח משדה הקרב בפאניקה מטורפת. חלקם התבצרו במבצר סמוך, אבל נכנעו בתוך יומיים. רבים אחרים רצו לתוך המים בניסיון להגיע לספינות הבריטיות בשחיה - אבל כמעט כולם טבעו למוות. אחד מהחיילים העות'מנים הבודדים שהצליחו להינצל בשחיה היה קצין צעיר ממוצא אלבני בשם מוחמד עלי. זכרו את השם הזה, עוד נחזור אליו בהמשך.

אם כן, הפלישה העות'מנית-בריטית המשולבת נחלה כישלון חרוץ: בין ששת אלפים לשמונת אלפים חיילים עות'מנים נהרגו, לעומת כמה מאות חיילים צרפתים. אבל נפוליאון ידע שהניצחון המרשים באבו-קיר הוא הישג זמני בלבד. בהינתן השליטה המוחלטת של הבריטים בים התיכון והכישלון בארץ ישראל, הצרפתים היו נצורים, הלכה למעשה, במצרים - והייתה זו רק שאלה של זמן עד שהעות'מנים ישלחו כוח צבאי נוסף.

בחזרה לצרפת

גם סידני סמית', מפקד השייטת הבריטית, הבין את מצב העניינים הזה - ורקח תוכנית מחוכמת להעמיק עוד יותר את תחושת הלחץ אצל נפוליאון. באוגוסט, מספר שבועות לאחר הקרב היבשתי באבו-קיר, שלח נפוליאון קצין זוטר שלו כדי שינהל משא ומתן עם סידני על חילופי שבויים. סידני, שידע שלצרפתים הנצורים במצרים אין כמעט שום מושג על הנעשה באירופה, השאיר "בטעות" עיתון על השולחן בחדר הדיונים. כשהקצין הצעיר גילה, כצפוי, עניין בתוכנו של העיתון - סידני אישר לו בנדיבות לקחת את העיתון איתו בחזרה אל החוף. כפי שניחש סידני, העיתון הגיע חיש מהר אל נפוליאון - וכשזה קרא את הכותרות, חשכו עיניו. הקואליציה הבריטית-אוסטרית-רוסית הצליחה לדחוק את הכוחות הצרפתיים מאיטליה, ורוב השטח שכבש נפוליאון שנתיים קודם לכן - הלך לאיבוד! צרפת עצמה עמדה בסכנת פלישה, וגם הכלכלה הצרפתית הייתה על הפנים. אגב, אלו לא היו חדשות מומצאות: מצבה של צרפת היה אכן בכי רע, בעיקר בגלל הניהול הכושל של הדירקטוריון ששלט במדינה.

נפוליאון זעם על חברי הדירקטוריון הכושל.

"אם כן, תחושותי היו אכן נכונות - איטליה אבדה לנו! האידיוטים האלה! כל פירות נצחונינו נעלמו כלא היו!"

נפוליאון החליט שצרפת זקוקה לו, ורק הוא יכול להציל אותה. בחשאיות מוחלטת, ומבלי לומר לאף אחד פרט לעוזריו הקרובים ביותר, הוא ארגן כוח קטן של שלוש ספינות שימתינו באחד המפרצים החבויים במזרחה של מצרים, ואז… הוא עזב. כן, פשוט ככה: הוא השאיר לקלבר, הגנרל הבכיר ביותר שלו, פתק קצר ותמציתי שבו העביר לידיו את הפיקוד על כח הפלישה הצרפתי במצרים, עלה על אחת הספינות - והפליג לצרפת.

שלוש הספינות הקטנות הצליחו - בעזרת לא מעט מזל - לחמוק מהמצור הבריטי, ושלושה שבועות לאחר מכן נחת נפוליאון באירופה. באותו הזמן בערך הגיעו לצרפת גם הדיווחים אודות הניצחון המרשים באבו-קיר, ונפוליאון התקבל בפריז כמנצח עטור תהילה. לאף אחד, כמובן, לא היה עדיין מושג לגבי עומקו האמיתי של הכישלון במצרים… אבל נפוליאון לא השתהה. בתוך כחודש הוא יזם הפיכה צבאית, הדיח את חברי הדירקטוריון והשתלט על הממשלה. כשנחשפה האמת אודות מה שקרה במצרים, נפוליאון כבר היה קיסר.

הסכם כניעה

בריחתו של נפוליאון - ואין דרך אחרת להגדיר אותה - הכתה בהלם את הצבא הצרפתי במצרים. המפקד הדגול, המצביא הגדול - הקלף הסודי היחידי בידיים הצרפתיות - עזב אותם, והשאיר אותם מוקפים באוייבים מכל עבר, ללא אספקה או תגבורת ועם חוב של עשרה מיליון פרנק. המפקד העליון החדש, קלבר, רתח מזעם. "המנייאק הזה נטש אותנו עם המכנסיים שלו מלאות בחרא!" הוא צרח בזעם, "כשנחזור לאירופה, אני אדחוף לו את החרא הזה לתוך הפנים."

קלבר לא היה אידיוט. הוא ידע שמצבו של הכוח הצרפתי במצרים נואש, והחליט להיכנע. במהלך חודש ינואר, שנת 1800, ניהלו קלבר וסידני סמית' משא ומתן על הסכם כניעה, שבמסגרתו יעזבו הצרפתים את מצרים מרצונם, והבריטים ירשו להם לחזור לצרפת. זה היה הסכם מצוין לשני הצדדים: הצרפתים יוכלו לברוח בשלום ולשמור על כבודם, והבריטים והעות'מנים יקבלו בחזרה את מצרים ללא שפיכות דמים נוספת.

אבל כמעט מיד לאחר חתימת ההסכם בין קלבר וסמית', הטילה הממשלה הבריטית וטו - וביטלה אותו. הסיבה הרשמית לביטול החד-צדדי הייתה לסמית' לא הייתה סמכות לנהל מו"מ בשם מדינתו, אבל הסיבה האמיתית הייתה שהבריטים לא רצו שצבא צרפתי יחזור לאירופה בשלום, כשהם וצרפת עדיין במלחמה. ראש הממשלה הבריטי הורה לסמית' להמשיך במערכה הצבאית, עד שהצרפתים ייכנעו ללא תנאי ויפלו בשבי.

לקלבר לא נותרה ברירה, והוא נערך למגננה נואשת. כשכוח עות'מני בן ארבעים אלף חיילים שהגיע מכיוון ארץ ישראל חדר למצרים מכיוון מזרח, קלבר פגש אותם באזור הליופוליס, כעשרה קילומטרים צפון מזרחית לקהיר - והביס אותם בהחלטיות. אבל זמן לא רב לאחר אותו קרב מוצלח, התנקש צעיר מוסלמי בחייו של קלבר ודקר אותו למוות בזמן שביקר באחד השווקים המקומיים של קהיר. המתנקש נתפס, נכלא ונידון למוות. הוצאתו להורג הייתה אכזרית במיוחד, למען ייראו ויראו: הוא שופד על עמוד בעודו בחיים, וסבל ייסורים איומים עד שנפח את נשמתו.

הפיקוד על צבא צרפת במצרים עבר לידיו של סגנו של קלבר, הגנרל ז'אק עבדאללה מאנו. כפי שמרמז השם, מאנו היה הקצין הצרפתי הבכיר ביותר שבחר להתאסלם: הוא לקח לעצמו אישה מקומית שילדה לו את בנו, ותכנן להקים את משכנו הקבוע במצרים. נפוליאון היה מרוצה מאוד מהתאסלמותו של מנו: כפי שכבר סיפרתי לכם בפרק קודם, הוא ראה בכך דרך מצוינת לנטרל את ההתנגדות המקומית לכיבוש הצרפתי. אבל למרבה צערו של נפוליאון, מאנו היה יוצא דופן בקרב החיילים הצרפתיים. למרות שהיו לא מעט מערכות יחסים בין החיילים והמקומיות, רק מעטים מהן הסתיימו בנישואים ממש - ובכמעט כל המקרים, הנשים המקומיות הן אלה ש'הומרו' לתרבות הצרפתית במקום שהגברים הצרפתיים יקחו על עצמם את התרבות המקומית.

לרוע המזל, ז'אק מאנו לא היה מצביא מוכשר כמו נפוליאון, ואפילו לא כמו קלבר. כשכוח בריטי של כשבעה עשר אלף חיילים, בפיקודו של הגנרל ראלף אברקומבי, נחת ליד אלכסנדריה, מאנו לא השכיל לפעול נגדו מהר מספיק או להביא לקרב כוח גדול מספיק - והתוצאה היתה קטסטרופלית: תבוסה צרפתית משפילה שעלתה בכארבעת אלפים פצועים והרוגים. סגנו של מאנו נפצע באורח אנוש, והכעס שלו על מאנו היה כה רב, עד שעל פי הדיווחים מילותיו האחרונות למפקדו היו שהוא מצביא כל כך גרוע, עד שלא היה נותן לו אפילו לשרת בתור מקלף בצלים במסעדה בפאריז.

ללא נפוליאון בראש שרשרת הפיקוד, ההתמוטטות הצרפתית הייתה מהירה. בעשרים ושבעה ביוני, 1800, נפלה קהיר לידי הבריטים. כוחותיו של מאנו התבצרו באלכסנדריה, אבל שלושה חודשים לאחר מכן חתם גם הוא על הסכם כניעה סופי.

אם כן, מסע מלחמה קשה, מפרך ומסוכן שנמשך למעלה משנתיים - הגיע לסיומו בלא כלום. מכל החלומות והפנטזיות של נפוליאון על כיבוש הודו והקמתה של אימפריה אסיאתית שתאפיל על אלו של רומא ואלכסנדר הגדול - נותרו רק כמה טחנות רוח שהוקמו על גדות הנילוס, מסגד או שניים חדשים בקהיר, והמון כתובות גרפיטי שהשאירו אחריהם החיילים הצרפתיים על קירות המקדשים העתיקים בהם ביקרו - כתובות גרפיטי שמי שמבקר במצרים יכול לראות אותם עד היום.

אבן הרוזטה

בעצם, תרשו לי לתקן. היה עוד משהו - אולי משמעותי יותר - שנותר בעקבות מסע הכיבוש: ידע. מאה ושישים הסאוונטים שהביא עימו נפוליאון למצרים היו, לכל אורך הדרך, מעין כוח עזר שולי ולא ממש חשוב במערכה כולה - אבל הידע האדיר שצברו במהלך מחקריהם אודות הארץ העתיקה והלא מוכרת הזו הפך, מכורח הנסיבות, למורשת הכמעט יחידה של הכיבוש הצרפתי במצרים. הצרפתים היו גאים מאוד בידע החדש ופורץ הדרך שאספו הסאוונטים, מחקרים שחוללו מהפכה אמיתית בכל הנוגע להכרותו של המדע המערבי עם מצרים העתיקה והעכשווית, כולל מקורותיו הדרומיים של הנילוס שהיו עד אז בלתי מוכרים לחלוטין.

והממצא החשוב והדרמטי ביותר מכל הממצאים והמחקרים שערכו הסאוונטים במצרים היה, ללא צל של ספק, אבן הרוזטה. לוח האבן הזה, למרות שלא פוענח עדיין, היה המפתח לפיצוחה של חידת ההירוגליפים, ולכולם היה ברור שברגע שתפוצח החידה הזו - תיפתח הדלת לעושר אדיר של ידע חדש שישפוך אור על העולם העתיק כולו, שכן המצרים הקדמונים היו בקשרי מסחר או מלחמה עם כמעט כל עמי האזור במשך אלפי שנים, והמסמכים והכתובות שהשאירו מאחוריהם היו אוצר בלום של תיעוד היסטורי יחיד במינו. למעשה, אבן הרוזטה הייתה כל כך יקרת ערך, עד שעל פי המסופר הגנרל מאנו שמר אותה מתחת למיטתו שלו.

אבל הבריטים, באופן לא מפתיע, דרשו לקבל לידיהם את כל תוצרי המחקרים של הסאוונטים - ציורים, מסמכים, פוחלצים וכמובן את אבן הרוזטה - כשלל מלחמה. הסאוונטים נעמדו על הרגליים האחוריות. הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להפרד מהממצאים שאספו במשך חודשים של עבודה קשה תוך סיכון עצמי ניכר. הבריטים התעקשו, ואיימו לקחת את הכל - בכוח. הסאוונטים לא ויתרו, והודיעו לבריטים שהם מעדיפים לשרוף את כל החומר שאספו - ולא לתת אותו.

המצב היה נואש, ונדמה היה שאם שני הצדדים יתמידו בעקשנותם, התוצאה תהיה קטסטרופה מדעית שאפשר להשוות אותה לאובדנה הטרגי של ספריית אלכסנדריה ההיסטורית, שעלתה באש במאה הראשונה לפני הספירה ויחד איתה אבדו לנצח אלפי מסמכים היסטוריים חסרי תחליף.

אבל למרבה המזל, ההגיון גבר במקרה הזה על הרגש, והגנרל הבריטי אברקומבי הסכים להחריג את תוצרי מחקריהם של הסאוונטים משלל המלחמה של הבריטים, ולאפשר להם להחשב כרכושם האישי של החוקרים שאותו הם יכולים לקחת עימם בחזרה לצרפת.

הכל - פרט לאבן הרוזטה. על היהלום הזה הבריטים לא היו מוכנים לוותר, ויתהפך העולם. הגנרל מאנו, שהאבן הייתה כאמור ברשותו, ניסה לטעון שמדובר גם כן ברכוש פרטי שלו - אבל אברקומבי היה נחרץ: אם לא תעבירו לרשותנו את אבן הרוזטה, ניקח אותה בכוח.

מאנו נכנע. שני מדענים בריטים נשלחו לביתו של מאנו בקהיר, שם הוביל אותם קצין צרפתי אל ערימה גדולה של שטיחים באחד מחדרי הבית - שמתחתם הייתה חבויה האבן הגדולה. על פי העדויות, בזמן שחלפה הכרכרה הבריטית ועליה אבן הרוזטה ברחובות קהיר, ספגו החיילים הבריטים שנהגו בה אינספור קללות ועלבונות מצרפתים ואפילו מצרים מקומיים שזעמו על מה שראו כגזל של אוצר יקר ערך.

בפברואר 1802 הגיעה אבן הרוזטה לאיים הבריטים, והוצבה אחר כבוד במוזיאון ההיסטוריה הבריטי. מהרגע הראשון ועד ימינו אנו, האבן הזו היא סנסציה: המיצג המבוקש ביותר במוזיאון בהפרש ניכר על כל מיצג אחר. למעשה, המוצר הנמכר ביותר מאז ומעולם בחנות המוזיאון הבריטי - מוזיאון שמחזיק עושר בלתי נתפס של ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים - היא גלויה פשוטה ועליה צילום רגיל לגמרי של אבן הרוזטה.

וכמובן, אבן הרוזטה אכן קיימה את ההבטחה שהייתה גלומה בה. הבריטים והצרפתים יצרו העתקים של הכתובות השונות על האבן והפיצו אותם למלומדים בכל רחבי אירופה. גם ז'אן ג'וזף פורייה - מבכירי הסאוונטים במשלחת של נפוליאון - החזיק בידו עותק כזה. כשחזר פורייה לצרפת אחרי הכניעה לבריטים, הוא מונה למושל רשות מקומית באזור גרנובל שבצרפת, ובאחד מביקוריו בבתי הספר שבאיזור פגש ילד צעיר - בן שמונה בלבד - בשם ז'אן פראנסואה שמפוליון (Champollion). שמפוליאון הצעיר היה נלהב ביותר ללמוד על מצרים העתיקה, ופורייה הזמין אותו לביתו - שם הראה לו את האוסף העשיר של עתיקות ופפירוסים שהביא עמו ממצרים. המפגש הזה הותיר חותם כה גדול על שמפוליאון, עד שהוא החליט להקדיש את חייו לפיצוח חידת ההירוגליפים. הוא למד את כל השפות ה'אורינטייליות' המוכרות - עברית, ארמית וכדומה - ובעיקר את השפה הקופטית, שהיא שפה עתיקה הקרובה מאוד לשפה בה דיברו המצרים הקדמונים. כשהיה בן 19, כתב ביומנו שהגיע למצב שהוא חולם רק בקופטית ומצרית. ארבע עשרה שנים לאחר מכן התפרץ שמפוליון הנרגש לחדרו של אחיו, הודיע לו שהוא יודע איך לקרוא את כתב ההירוגליפים - והתעלף. זה רק תקציר העניינים, כמובן: סיפור פענוחה של אבן הרוזטה ופיצוח כתב החרטומים הוא סיפור מורכב ומרתק שראוי לפרק משל עצמו.

בעידודו של הקיסר נפוליאון, התפרסמו כל המחקרים שערכו הסאוונטים במצרים בסדרת ספרים עבי כרס שיצאו לאור בין השנים 1809 ו-1829, יחד עם איורים נהדרים, בעיקר פרי מכחולו של הצייר המחונן דנון. הספרים והאיורים האלה הובילו לעלייתה של ה'אגיפטומניה' - מעין טירוף תרבותי שאחז באירופאים, שהוקסמו מהתגליות הרומנטיות של מומיות, פפירוסים עתיקים ומקדשים מרשימים. בכל רחבי אירופה החלו מופיעות תערוכות בנושא מצרים, אירועים תחת התמה של מצרים העתיקה - כולל תלבושות רלוונטיות, כמובן - ואינספור ספרים, הצגות ומאוחר יותר גם סרטים סביב הנושא הזה, שמלווה אותנו עד היום. אפשר בהחלט לומר שהמורשת המשמעותית ביותר של מסע נפוליאון במצרים היא התרומה שלו להבנה עמוקה של ההיסטוריה של העולם העתיק, כולל כמובן את תקופת המקרא.

אפילוג

זמן מה לאחר שכבשו הבריטים את מצרים מהצרפתים, השתלטו עליה מחדש הממלוכים - אבל הם, בתורם, הוכו וגורשו על ידי כוח בפיקודו של קצין בצבא העות'מני: מוחמד עלי. כן, אותו מוחמד עלי שניצל בנס בקרב באבו-קיר. עלי מונה למושל מצרים, ערך שורה של רפורמות מקיפות במדינה הנחשלת, והפך אותה למצרים המודרנית שאנחנו מכירים כיום. מעניין לציין שעלי, ששלט במצרים במשך ארבעים ושלוש שנים, עמד בקשרים מצוינים עם הצרפתים, ושיתוף הפעולה שלו איתם הוא זה שאיפשר את חפירתה של תעלת סואץ. עלי גם איפשר את המשך קיומו של מכון מצרים - מכון המחקר שהקימו הסאוונטים בקהיר - והמכון הזה קיים, למעשה עד ימינו! הגוף המדעי הותיק ביותר במצרים, ואחד הותיקים במזרח התיכון כולו. לרוע המזל, המבנה בו נמצא המכון נשרף כמעט עד היסוד במסגרת המהומות של האביב הערבי ב-2011, וחלק גדול מהפריטים ההיסטוריים יקרי הערך שנשמרו בו עלה באש.

כשנסתיימה המערכה הבריטית במצרים, סידני סמית' חזר לאנגליה. הוא נבחר לפרלמנט האנגלי, קודם לדרגת אדמירל זוטר והשתתף בקרבות ימיים נוספים. הוא נותר הרפתקן וחובב קרבות למשך כל חייו. למשל,על פי אחד הסיפורים, הוא שהה בבלגיה כשיום אחד שמע מרחוק הדי פיצוצים. סידני בירר במה מדובר, וגילה שאלו הדי קרב שמתנהל באזור ווטרלו בין כוחותיו של נפוליאון לקואליציה של מספר מדינות, ביניהן בריטניה. מבלי לחשוב פעמיים מיהר האזרח סידני אל שדה הקרב, מצא כלי נשק שנשמט מידיו של חייל שנהרג - והצטרף ללחימה… בערוב ימיו היה סידני סמית' פעיל נחרץ נגד העבדות, אבל צבר חובות רבים ובסופו של דבר ברח מאנגליה לצרפת והתיישב בפאריז, שם נמצא גם קברו.

עבור נפוליאון בונפרטה, הקמפיין במצרים היה רק יריית הפתיחה לקריירה צבאית מדהימה ורבת תהפוכות. אחרי שמינה את עצמו לקיסר צרפת, הוא הביס - שוב - מספר קואליציות של מדינות אירופאיות שניסו להגביל את צעדיו, וכבש שטחים עצומים באירופה. בכל מקום שכבש חולל נפוליאון מהפכה עמוקה בתרבות ובשלטון המקומי: הוא ערך רפורמות ליברליות ברוח המהפכה הצרפתית במדינות רבות, שינה את עולם המשפט מהקצה אל הקצה, עודד ודחף את עולם האמנות והמדע וריסק את הפאודליזם הישן.

רק ב-1813, אחרי תבוסה קשה בקרב ליד לייפציג, הצליחו האירופאים לדחוק את רגליו של נפוליאון בחזרה לתוך צרפת - ובהמשך, אילצו אותו להתפטר ולצאת לגלות באי אלבה שליד טוסקנה. שנתיים מאוחר יותר ברח נפוליאון מאלבה והשתלט שוב על צרפת - אבל אז הובס סופית בקרב ווטרלו, והוגלה לאי נידח באוקיינוס האטלנטי בשם סנט הלנה, שם הלך לעולמו שש שנים מאוחר יותר, ב-1821.

כשפתחתי את הסדרה הזו על נפוליאון, לפני חמישה פרקים תמימים, אמרתי לכם שהאירועים שהתרחשו סביב חומותיה של העיר המנומנמת עכו השפיעו, במידה רבה, על העולם המודרני שאנחנו מכירים היום. אמרתי גם שאני יודע שזו נשמעת כמו אמירה מוגזמת, אבל שאני מקווה שבסוף הסדרה הזו - תסכימו איתי. הנה דברים שהכתיב נפוליאון לעוזרו, בעודם צופים על האוקיינוס רחב הידיים שהקיף את האי הקטן שלהם.

"אם עכו הייתה נופלת לידי הצבא הצרפתי, מהפכה גדולה הייתה מתחוללת במזרח. הייתי מייסד שם אימפריה, ועתידה של צרפת היה שונה לחלוטין. [...] אחרי עשר שנים של שלטון צרפתי, אלכסנדרייה הייתה משקמת את ביצוריה, והייתה עשויה להיות אחת הערים המבוצרות היפות ביותר באירופה. [...] מים מהנילוס היו מגיעים אליה כל השנה דרך תעלה, היינו יוצרים תקשורת טובה יותר בין המזרח התיכון והים האדום, מספנות היו נבנות בסואץ. סוכר, כותנה ואורז היו גדלים בשפע במצרים העליונה, וסכרים ומשאבות היו מביאים את ההצפות השנתיות של הנילוס תחת שליטה. לא היה חולף זמן רב, ומצרים הייתה מכריזה על עצמאות. כעבור חמישים שנה, הציוויליזציה הייתה מתפשטת גם לתוך אפריקה עצמה, ומדינות אדירות היו מוקמות בה ונהנות מכל היתרונות של התרבות והמדע המערביים. [... אבל] הדברים הקטנים ביותר יכולים להשפיע על האירועים הגדולים ביותר. לו רק הייתה עכו נופלת לידיי, הייתי משנה את העולם."