ערים חכמות

"אני נסעתי ב-77' לארה"ב. ב-82' היה לי איזשהו Vision כשהייתי בכנס בנייה, בלאס וגאס. באה לי מעין הארה בנושא של בנייה בארץ, שלום ונגב - הכל ביחד. מין הברקה של רגע שכתבתי אותה - אבל לא תיארתי לעצמי שאני אתקע אתה שלושים ושלוש שנה."

מערכה ראשונה: שמואל דריילינגר - אמן, איש בניין - ואיש חזון.

ש: אז בוא, תאר לי את החזון הזה. על מה חשבת במקור? מה הייתה התוכנית הראשונה?

ת: התמונה הראשונה הייתה מאד אופטימית, של אוטופיה. עיר שתעסוק בטכנולוגיות חכמות, בבניה חכמה. בהתחלה בכלל חשבתי על עיר שתעסוק בטכנולוגיית חלל. היציאה לחלל תיתן לנו אופציה של עבודה ועשייה ובניה של דברים עתידיים, שיוכלו לתת לנו מענה גם לתעסוקה. וגם לשלום.

ש: זאת אומרת, כשאתה מדבר על עיר שמדברת על חלל - הכוונה שמשם גם ישוגרו, לצורך העניין, חלליות וכדומה?

ת: זה היה בהתחלה, אח"כ ירדתי מזה כשהבנתי שזה לא יכול להיות. אחר כך חשבתי על כל מיני מכשורים או טכנולוגיות שקשורות ב[תעשיית החלל] בארצות הברית שיפתחו אותם וייצרו אותם פה. הרעיון שינה הרבה מאד פאזות, אבל באיזה שהוא מקום תמיד הנושא של 'העיר' העסיק אותי.

תמיד אמרו לי - תשמע, הרעיונות שלך מקסימים וזה, אבל צריך תכנית עסקית. אתה לא יכול ככה סתם. אבל זה לא התלבש משום שהרעיון היה, אבל לא הייתה לי תמונה של תכנית, של עשייה. ובלי תכנית עבודה קשה להתחיל לעבוד. אמרתי - טוב, כשתהיה קרקע אני אוציא טרקטורים לשטח ונתחיל לעשות את הכביש הראשון ומשמה...ז"א, אני רואה את התמונה, אבל קשה לי לתאר אותה. לתקופה מסוימת עזבתי את זה, לא התעסקתי עם זה. אספתי חומרים על כל מיני חומרים ואספתי גזרי עיתונות על כל מיני תכניות ורעיונות בעולם. אבל באיזה שהוא מקום עזבתי את הרעיון כמה פעמים, התנתקתי ממנו.

התנועה החברתית שהייתה ב-2011 עוררה את זה שוב פעם. היו כמה ח'ברה שעבדו איתי ואספו טכנולוגיות חדשות בעולם, ליישום וכו'. התגבשה קונספציה של לבנות עיר חכמה, עיר חדשה, עיר טכנולוגית שתתחזק את עצמה. כל הרעיון הוא לא להשתמש בטכנולוגיות הישנות אלא להשתמש החדשניות, של העולם החדש. לבנות את העיר על בסיס אחר לגמרי: עיר אקולוגית, עיר חכמה, חקלאות הידרופונית, חינוך מסוג אחר, בריאות מסוג אחר...כלומר, מודל חדש של חיים.

ש: ספר לי קצת על התפקיד של הטכנולוגיה בעיר חכמה שכזו?

ת: למשל, הרעיון המרכזי הוא שלא יהיה ראש עיר. יהיה מחשב על, שיתן את התשובות הטכניות לכל הבעיות. תאונת דרכים לא יכולה להתרחש בעיר כזו לעולם, משום שהתחבורה עוברת דרך בקרה מרכזית. הכל מתנקז למוח מרכזי שיושב במרכז העיר, כך שאם יש שאלה לעשות כך או אחרת - לא הולכים לאספות עם. כל אחד יכול לפנות למחשב. המחשב הוא ראש העיר, והוא משרת את האינטרנסים של כולם בצורה אובייקטיבית, והרוב מחליט מה יהיה, כל אחד בקטע שלו שהוא רוצה לשפר, לשדרג או להעלות רעיון וכו'.

אבל זה התמסמס מכיוון שאני הגעתי אז לשר הנגב והעלתי בפניו את הרעיון, והוא התחיל - תעשה את זה, ומה פתאום, ואנחנו לא רוצים שלום ככה...ואני השקעתי המון כסף. הכל כסף שלי. וכשהבנתי שהמדינה לא רוצה...אז מה? אני יכול לעשות הכל? אם המדינה לא רוצה, זה לא יקרה. ואז הגעתי למסקנה שאם אנחנו נהיה 22 אלף איש שצמודים לרעיון הזה, אז נוכל ליצור קשרים עם ערים אחרות בעולם, כי יש [לקבוצה] פוטנציאל של עיר.

ש: מאין הגיע המספר של 22 אלף איש, דווקא?

ת: יש לי מסמך, או שקראתי, שברגע שאתה 22 אלף איש, זה מספר האנשים שנותנים לך את האפשרות להכריז על עצמך כעיר, דרך המערכת הביורוקרטית.

בתוך האתר הזה, הגענו לאיזה 1300 חברים. עשינו גם כנס ב-2012, בסוף נובמבר, היו איזה 300 איש. היו שאלות כאלה ואחרות - אבל זה לא התרומם משום ש...לא הייתה מספיק רוח בכנפיים בשביל שזה יתרומם. כנראה שצריך שיהיה גרוע מאד בשביל שדברים ישתנו. אני מאמין שהכל קורה כשהוא צריך לקרות. אני איש מאמין."

מערכה שניה: האינטרנט של הדברים

חזונו של שמואל דריינלינגר עוד רחוק מלהתגשם. מיקומה המיועד של העיר החכמה עליה הוא חולם הוא חולות חלוצה שבנגב - קילומטרים ספורים מהגדר עם עזה. בהתחשב במצב הבטחוני באזור הזה, עושה רושם שהמערכות החכמות היחידות שנמצא שם בשנים הבאות יהיו משגרים של כיפת ברזל. מצד שני, שמואל בעצמו אומר שכדי שהחלום על הקמת עיר חכמה יתגשם - צריך להיות גרוע מאד...אז אולי אנחנו בכל זאת כיוון הנכון.

אבל אין ספק שיש משהו קוסם ברעיון של 'עיר חכמה': עיר שכל התשתיות שלה - תקשורת, תחבורה, חשמל, מים וכולי - מנוהלות בצורה חכמה ואלגנטית על ידי מערכות מחשב מתוחכמות, שדואגות שהכול יעבוד כמו שצריך וביעילות מקסימלית. מאז שהוקמו הערים הראשונות, לפני אלפי שנים, שאפו בני האדם לשכלל את התשתיות העירוניות, ותשתיות מתוחכמות היו מאז ומתמיד מקור לגאווה עבור בני העיר. אמות המים ברומא - ה'אקוודוקטים' - נחשבו לאחד מפלאי ההנדסה של העולם העתיק, והרכבת התחתית בלונדון היא מושא קנאתן של ערים רבות בכל העולם.

בעשר השנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב את צמד המילים 'עיר חכמה', בעיקר בזכות מהפכה טכנולוגית פוטנציאלית ששמה שגור בפיו של כל איש שיווק מתחיל בחברת הייטק טיפוסית: 'האינטרנט של הדברים' (Internet of Things).

הרעיון שמאחורי האינטרנט של הדברים פשוט יחסית. כיום, כמעט לכל אחד יש מחשב שולחני, מחשב נייד או טלפון חכם המחוברים לרשת האינטרנט. החזון של האינטרנט של הדברים מדבר על עולם שבו כמעט כל מכשיר חשמלי אחר יתחבר לרשת: ממכונת הכביסה, דרך המקרר ועד הטלוויזיה. זאת ועוד, הסביבה שלנו תהיה מוצפת בחיישנים מכל סוג: מצלמות שיצלמו את הנעשה ברחוב ויעבירו את התמונות למרכז הבקרה העירוני, חיישנים מגנטיים שיספרו כמה כלי רכב עוברים בכביש בכל רגע נתון וכדומה. חלק מהאלמנטים האלה כבר קיימים במידה זו או אחרת: לרבים מאיתנו, למשל, יש טלוויזיות חכמות המחוברות לאינטרנט. החזון הרחב יותר של האינטרנט של הדברים, עם זאת, מדבר על סינרגיה הרבה יותר הדוקה של המכשירים והחיישנים השונים. כמעט כל עצם פיזי חשוב בסביבתנו יהיה מחובר לרשת האינטרנט העולמית, ואנחנו נוכל לשלוט על כל המכשירים ולקבל מידע מאינספור מחיישנים.

קל להבין מדוע מתחברים הרעיונות של 'עיר חכמה' ו'אינטרנט של דברים' בצורה כה מוצלחת. דמיינו לעצמכם את החיים בעיר החכמה העתידית 'חלוצה', שבה כל דבר הוא חלק מהרשת. את קמה בבוקר, ופותחת את דלת הכניסה: חבילה מהסופרמרקט מחכה על הרצפה. המקרר הבחין שהחלב נגמר והזמין קרטון חדש מהחנות. את מנופפת לשלום לגנן: החיישנים בגינה סיפרו לו שהדשא זקוק לקיצוץ. צפצוף בטלפון מזכיר לך שהגיע הזמן לצאת: האוטובוס כבר נמצא ברחוב המקביל ועוד שתי דקות יגיע לתחנה שליד הבית. רחובותיה של חלוצה בטוחים לחלוטין, כמובן: המחשב מזהה כל התנהגות חשודה של הולך רגל ומדווח לשוטר השכונתי. זו אוטופיה טכנולוגית שגיקים כמוני, למשל, חולמים עליה מזה שנים. ערים הן המקום הטבעי ליישם בהן את האינטרנט של הדברים, מעצם היותן ריכוז של מיליוני בני אדם בתוך שטח גאוגרפי מצומצם: כל רשת תקשורת אלחוטית או חוטית שנפרוש, למשל, תוכל לשרת כמות גדולה של משתמשים.

פה ושם מוקמות ערים חדשות המתוכננות מראש להיות ערים חכמות, כדוגמת חזון 'חלוצה' של שמואל דריינלינגר. בדרום קוריאה, למשל, הולכת ומושלמת העיר Songdo, שכל מערכות הביוב ותברואה שלה נשלטות על ידי מחשבים, ופחי הזבל מרוקנים ללא מגע יד אדם. גם בדובאי מוקמת עיר עתידנית דומה בשם Masdar. אך אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל: ברוב המקרים תצטרך מהפכת האינטרנט של הדברים למצוא את הדרך להשתלב עם התשתיות הנוכחיות בערים קיימות.

עבור חברות הטכנולוגיה, הפוטנציאל הכלכלי של האינטרנט של הדברים הוא ענק. ישנם מומחים המעריכים שעד שנת 2020 יהיו בעולם למעלה מ-50 מיליארד מכשירים המחוברים לרשת האינטרנט: פי שתיים ממספרם כיום. העולם, ככלל, נמצא בתנופת אורבניזציה: בסין לבדה אמורים לעבור יותר מ-300 מיליון בני אדם מהכפרים לערים בשנים הבאות. האזרחים במדינות המפותחות והמתפתחות מצפים מהעיריות והממשלות שלהם לנהל את הערים הצפופות ביעילות, תוך שמירה על איכות חיים גבוהה. היטב לומר זאת ברנה ברמן (Berman), קצין המידע הראשי של עיריית שיקגו:

"מבחינתנו, זו אינה שאלה של האם נהפוך לחכמים - אלא איך וכמה מהר. האוכלוסייה שלנו גדלה, הצרכים שלה משתנים והופכים לתובעניים יותר, והמשאבים העומדים לרשות העיר מצמצמים. לכן השאלה אינה האם שיקגו צריכה להפוך לחכמה יותר או מתוחכמת יותר בשימוש בטכנולוגיה - זו פשוט הדרך היחידה שבה נוכל לעמוד בדרישות התושבים."

ולא רק שיקגו שואפת להפוך לחכמה יותר: ערים רבות ברחבי העולם מנסות בשנים האחרונות פתרונות טכנולוגיים חכמים לבעיות מעיקות. בלוס אנג'לס הסתיימה בשנת 2014 התקנתם של אלפי חיישנים בכבישים בכל רחבי העיר, וחיבורם למערכת סינכרון הרמזורים המרכזית. החיישנים מדווחים למחשב המרכזי אלו כבישים פקוקים ואלו פנויים, וזה קובע את תזמון הרמזורים בהתאם. בברצלונה הותקנו מסכים בתחנות האוטובוסים, המציגים עדכוני תנועה בזמן אמת ומידע תיירותי, וחיישנים בפחי זבל חכמים מדווחים לעיריה על מידת התכולה שלהם. ומי הייתה העיר החכמה ביותר בעולם בשנת 2014? תל אביב! תל אביב זכתה בתואר זה בתחרות World Smart Cities Award שנערכה בברצלונה בזכות פרוייקט 'דיגיתל', שבמסגרתו יכול כל תושב לקבל כרטיס אישי לתקשורת טובה יותר מול העירייה, למצוא נקודות Wifi חינמיות ברחבי העיר ועוד.

אבל בכל המקרים, לא מדובר עדיין על עיר חכמה במלוא מובן המילה, אלא פרוייקטים המוגבלים לתחומי פעילות מצומצמים יחסית. אנחנו עדיין רחוקים מסביבה עירונית שבה כמעט כל דבר מקושר לכל דבר אחר, והטכנולוגיה 'עוטפת' אותנו מכל כיוון ובכל תחום.

אנחנו יכולים לבלות שעות בדיבורים על היתרונות וההבטחות שבמהפכת האינטרנט של הדברים: לפנטז על חיישנים שמדווחים על מקומות חנייה פנויים ומקררים שמזמינים אוכל מהסופר - אבל זה לא מעניין, או ליתר דיוק לא מעניין אותי כמהנדס. אותי מעניינת יותר השאלה: האם אנחנו אכן נמצאים על סיפה של המהפכה? בסופו של דבר, הבטחות לחוד ומציאות לחוד. אחרי הכל, המכונית המעופפת נמצאת 'ממש מעבר לפינה' כבר חמישים שנה. ישנם רבים בתעשיית ההייטק שטוענים שמהפכת האינטרנט של הדברים היא הרבה 'הייפ' ושיווק מוצלח, ומעט מאד טכנולוגיה מעשית ועובדת. הצמדת תווית של 'חכם' למוצר כלשהו - טלוויזיה חכמה, שואב אבק חכם וכו' - היא מקדם מכירות מצוין, גם אם בפועל שואב האבק טיפש כמו נעל. הבה נסקור, אם כן, את הקשיים והאתגרים שעומדים בפני המהנדסים בבואם לממש את החזון האוטופי של עיר חכמה שבה המוני 'דברים' משוחחים זה עם זה דרך האינטרנט.

אבטחה

האתגר הראשון, ואולי הברור ביותר לעין, הוא האבטחה - דהיינו, כיצד נוכל למנוע מתוקפים זדוניים לפגוע בנו או בתשתיות החיוניות שלנו. זהו חשש שעולה לכותרות בתדירות הולכת וגדלה עם השנים, ככל שאנחנו נחשפים למקרים של הונאות ופריצות לחשבונות בנק ממוחשבים ולהתקפות סייבר מתוחכמות כדוגמת זו של Stuxnet כנגד תעשיית הגרעין האירנית. ולמרות המודעות הגוברת, סביר להניח שמרבית האוכלוסיה עדיין לא מודעת להיקפו האמיתי של אתגר האבטחה בעולם שבו כל דבר, כמעט, מחובר למשהו אחר.

למשל, בראשית שנת 2015 שוחח מומחה אבטחת מחשבים בשם בילי ריוס (Rios) עם חבר, מנהל של רשת תחנות דלק בארה"ב. בתחנות הדלק מותקנות גם מכונות לשטיפת רכבים - מהסוג המקובל שבו המכונית נוסעת באיטיות בתוך 'מערה', ומגבים מסתובבים משפשפים אותה במרץ. החבר סיפר לריוס איך אחד מהטכנאים טעה בקינפוג של המחשב השולט על מכונת השטיפה, וכתוצאה מכך 'חטפה' מכונית שעברה בתוכה שפריץ של מים בזמן הלא נכון, היישר לתוך חלון פתוח. הנהג בתוך הרכב נבהל, האיץ במהירות וגרם לנזק למכונית ולמכונת השטיפה עצמה.

הפרט שעורר את סקרנותו של ריוס, איש האבטחה, הוא שהטעות בקינפוג המחשב נעשה ב'שלט רחוק': דהיינו, הטכנאי כלל לא היה ליד המכונה בזמן שעשה את מה שעשה. עובדה זו הביאה את ריוס לשאול את עצמו עד כמה בטוחות מכונות השטיפה הללו מפני האקרים שינסו לפרוץ לתוכן דרך האינטרנט. הוא בדק ומצא שמאות מכונות שטיפה מאותו הדגם, המותקנות בכל רחבי ארה"ב, חשופות כמעט לחלוטין: ממשקי הניהול שלהן מוגנים על ידי ססמאות חלשות שניתן לנחש אותן בקלות. בעזרת ממשקי ניהול אלא יכול תוקף לשלוט על כמעט כל פרט בפעולתן של מכונות השטיפה - לכבות ולהפעיל חיישנים, לסגור ולפתוח את דלתות הכניסה והיציאה וכדומה.

כפי שציין ריוס, מתקני שטיפת מכוניות הן מכשירים מכניים גדולים, שיכולים גם להיות מסוכנים אם לא משתמשים בהן כהלכה:

"אם האקר מכבה לך את החימום של המים בבית, אז זה לא כזה נורא. אבל כאן ישנם חלקים נעים, והם בהחלט מסוגלים לגרום לנזק למישהו."

אך מעבר לנזק המקומי שיכול להגרם למכונית כלשהי, דיווחו של בילי ריוס מלמד אותנו לקח חשוב על אתגר האבטחה בעולם האינטרנט של הדברים. עד שלא שמעתי על הסיפור הזה, לא עלה בדעתי שגם מתקני שטיפת מכוניות עשויים להיות מחשבים מחוברים לרשת. כנראה שאני לא היחיד. אלכס דרוזיזין (Drozhzhin), מומחה אבטחה בחברת קספרסקי, כתב על הפרשה כך -

"הדברים נעשים אפילו גרועים יותר כשמדובר במשתמשים של 'דברים' מחוברים. הם לא טורחים לחשוב על אבטחה כלל. עבור המשתמש הממוצע, מיקרוגל חכם הוא בסך הכל עוד מיקרוגל. המשתמש לעולם לא יעלה על דעתו שבעצם מדובר במחשב לכל דבר בעל חיבור לאינטרנט."

דוגמה מעט יותר קונקרטית למשמעות המעשית של העדר אבטחה היא דיווח של שני חוקרים ספרדיים, שב-2014 הצליחו לפרוץ למונים חכמים השייכים לחברת החשמל הספרדית. ההשתלטות-מרחוק על המונים אפשרה לחוקרים לבצע פעולות כגון השבתה מוחלטת של אספקת החשמל לשכונות שלמות, מערכות רמזורים וכדומה.

השורה התחתונה היא שהחשש מבעיות אבטחה חמורות עשוי לעכב את האימוץ המהיר של מהפכת האינטרנט של הדברים. ארגונים המפעילים תשתיות עירוניות חיוניות כדוגמת חשמל, מים וכדומה לא ימהרו לקפוץ למים שורצי הכרישים של חיבור התשתיות שלהם לרשת האינטרנט - ובצדק. החברות שייצרו את המכשירים החכמים יצטרכו להוכיח שהמוצרים שלהם תומכים בהצפנה חזקה ותכונות דומות - אבל אבטחה הדוקה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הכורח להוזיל את עלויות הייצור. ואם מכשירים חכמים ימשיכו להיות יקרים מדי - הם יישארו בעיקר על המדפים.

פרטיות

הלאה, אל האתגר השני: השמירה על הפרטיות. באוטופיה של האינטרנט של הדברים, כשאתה עולה על המשקל הדיגיטלי בחדר האמבטיה ומזדעזע מהמספר שמופיע על הצג - מזדעזעים גם אפליקציית הכושר בטלפון החכם שלך, שירות הדיאטנית הממוחשבת שנרשמת אליו באינטרנט וכדומה. אבל אולי לא רק הם. גם חברת הביטוח שאחראית על פוליסת הבריאות וביטוח החיים שלך תשמח מאד לגלות עד כמה אתה אוהב את הצשולנט של אמא...כשהמכונית החכמה שלך תדבר עם המחשבים של מערך התעבורה העירוני כדי לאתר מקום חניה פנוי ליד הקולנוע - המידע הזה יהיה זמין, אולי, גם למשטרה שתרצה לדעת היכן היית ביום שישי בערב.

כבר היום, בעידן הרשתות החברתיות, שמירה על הפרטיות היא אתגר לא פשוט עבור רובנו. המידע האישי שלנו שווה כסף, ולא מעט חברות מלקטות את המידע הזה בכל דרך אפשרית. יש כאלה שהפרטיות לא משחקת אצלם תפקיד משמעותי - אבל יש מי שהשמירה על הפרטיות היא בנפשו, ולהם מהפכת האינטרנט של הדברים לא תעשה חיים קלים. בעיר שבה כל פינה וכל סמטה מנוטרת על חיישנים ומצלמות, וכל מכשיר חשמלי שומר היסטוריה של השימוש בו - ניתן יהיה לדעת מה עשית והיכן היית בכל דקה מהיום. איך נוכל לוודא שהמידע שקולטים החיישנים יהיה אנונימי לגמרי? למי שייך המידע הזה - לאזרחים, לעיריות, לרשויות החוק או לחברות המסחריות שבונות ומתפעלות את המכשירים החכמים?

כמו במקרה של אתגר האבטחה, סוגיות הפרטיות עשויות לעכב את בואה של העיר החכמה. ב-2006, לדוגמה, החליט הפרלמנט האירופאי להמליץ למדינות האיחוד האירופאי להתקין מוני חשמל חכמים בכל בית. מונים חכמים שכאלה יוכלו לספק למשתמשים מידע מפורט על צריכת החשמל שלהם, וכך יסייע להם לחסוך בחשמל.

שרת הכלכלה של הולנד החליטה ללכת צעד אחד קדימה, והציעה להפוך את ההמלצה של הפרלמנט - לחוק מחייב: הולנדי שלא יתקין מונה חכם שכזה בביתו עד שנת 2020, ייקנס בסכום של 17,000 יורו.

אך כמעט מיד פתחו ארגוני צרכנות בהולנד במלחמת חרמה כנגד הצעת החוק של השרה. עיקר הטענות: הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות האזרחים. ניתוח של צריכת החשמל יכול ללמד הרבה על אופי חיי המשפחה בתוך הבית: כמה אנשים חיים בו, מתי הם נמצאים בבית ומתי בעבודה, על ההרגלים שלהם וכדומה. מידע זה, מעצם היותו חשוף דרך האינטרנט, יכול ליפול לידיים הלא נכונות כמו למשל, חברות ביטוח או חברות מסחריות אחרות שיעשו בו שימוש, רשויות החוק או סתם פורצים. ההתנגדות העזה הביאה, בסופו של דבר, לגניזת הצעת החוק ונכון לעכשיו נראה שהתקנת מונה חכם תישאר אופציונלית. לא מן הנמנע שהולנדים רבים יבחרו להתקין מונים כאלה, שהרי בסופו של דבר הם עשויים בהחלט לחסוך להם לא מעט בחשבון החשמל - אבל זו דוגמה טובה לאופן שבו החשש מפני חדירה לפרטיות בולם את ההתקדמות לקראת האוטופיה החזויה של דברים מחוברים.

כתובות IP

האתגר השלישי בדרך אל האינטרנט של הדברים הוא בעיית כתובות ה-IP.

כתובת IP היא מספר מזהה - כמו מספר לוחית הרישוי של מכונית. כל מחשב המחובר לרשת האינטרנט חייב שתהיה לו כתובת שכזו כדי שחבילת המידע הדיגיטלי העוברת במרחבים הוירטואלים של האינטרנט תדע להגיע אליו ורק אליו.

המהנדסים שתכננו את פרוטוקול התקשורת בשנות השבעים הגבילו את מספר כתובות ה-IP האפשריות לקצת יותר מארבעה מיליארד כתובות. הדבר דומה ללוחית רישוי בעלת רוחב קבוע, שאפשר להכניס בו רק מספר בעל שבע ספרות - ולא יותר. באותם ימים ראשונים היו רק כמה אלפי מחשבים בודדים מחוברים לאינטרנט, ואיש לא האמין שיבוא היום וכל אחד מאיתנו יחזיק שני מחשבים וטלפון חכם שכולם מחוברים לרשת עשרים וארבע שעות ביממה. כבר ב-2011 אזלו כל כתובות ה-IP הפנויות.

אז מה עושים? הרי רשת האינטרנט חייבת להמשיך ולהתפתח ואנשים ממשיכים לרכוש טלפונים חדשים.

עקרונית, בעיית כתובות ה-IP נפתרה כבר לפני כמעט עשרים שנה. בשנת 1998 פרסם ה- IEFT (Internet Engineering Task Force), הגוף האחראי על נושאים אלה, תקן חדש בשם IPv6 - ובמסגרתו מרחב כתובות אפשרי של שניים בחזקת 128 כתובות IP. המהנדסים 'הרחיבו' את לוחית הרישוי התקנית כדי שתוכל להכיל הרבה יותר ספרות. למעשה, ב-IPv6 יש יותר כתובות IP אפשריות מאשר ישנם אטומים בכדור הארץ, כך שבסבירות גדולה לעולם לא נדע מחסור מהו.

הבעיה היא שהתקן החדש, IPv6, אינו תואם לתקן הקיים - ששמו IPv4: מחשב בעל כתובת IP בתקן החדש, אינו יכול לתקשר עם מחשב בעל כתובת ישנה. לא בקלות, בכל אופן. זה כמו שתי מערכות כבישים נפרדות: אחת לרכבים בעלי לוחיות זיהוי צרות, ואחת לרכבים בעלי הלוחיות הרחבות, ולא קל להעביר מכונית ממערכת כבישים אחת לשנייה. אי התאימות הזו מעכבת מאד את אימוץ תקן הכתובות החדש, ונכון ל-2014 רק כשבעה אחוזים מכלל המכשירים המחוברים לאינטרנט תומכים בו.

בינתיים, אנחנו מסתפקים ב'קומבינות': פתרונות זמניים שמאפשרים לנו 'לסחוב' עם תקן IPv4 הישן עוד כמה שנים. למשל, אנחנו מתחברים לאינטרנט דרך נתבים - Routers - ש'מחביאים' את כתובת ה-IP של המחשב מעיני שאר העולם. מכיוון שהכתובת פרטית וחבויה, היא אינה חייבת להיות ייחודית, וכך ניתן לתת את אותה הכתובת למיליונים רבים של מכשירים. בנוסף, בימינו נפוץ גם סחר בכתובות IP: מדינות שאין בהן הרבה גולשים - כמו מדינות באפריקה, למשל - מוכרות מרחבי כתובות שמוקצות להן למדינות שזקוקות להן בדחיפות. למשל, אירן רכשה לאחרונה כמיליון וחצי כתובות IP ממדינה אפריקנית, וגם ערב הסעודית רכשה כשני מיליון כתובות.

אך אלה, כאמור, פתרונות זמניים בלבד. אם ב-2020 יהיו 50 או מאתיים מיליארד מכשירים מחוברים לאינטרנט, ברור למדי שלא נוכל להסתפק בקומבינות. למשל, גם אם רק חמישה אחוזים מכלל המכשירים המחוברים לא יוכלו להשתמש ב'טריק' של הסתתרות מאחורי נתב - עדיין מדובר ביותר מארבעה מיליארד הכתובות שמציע תקן ה-IPv4 המיושן. עושה רושם שלא תהיה ברירה אלא לקוות שכל משתמשי האינטרנט יעברו לתקן החדש: זו תהיה 'הגירה' מורכבת וקשה, ללא ספק.

קרבות תקנים

האתגר הרביעי והאחרון עליו נדבר הוא אולי גם האתגר הקשה והמורכב ביותר.

'קרבות תקנים' הם חלק בלתי נפרד מעולם הטכנולוגיה שלנו. תומאס אדיסון וניקולה טסלה התגוששו ב'מלחמת הזרמים' על הולכת חשמל בתקן DC או AC. סוני ו-JVC נלחמו ביניהן בשנות השבעים על הבכורה בשוק קלטות הוידיאו: סוני דחפה את התקן שלה, Betamax, ו-JVC את ה-VHS. חלפו למעלה מעשר שנים עד שידה של JVC יצאה על העליונה וה-VHS הפך לתקן הדומיננטי. קרבות דומים ראינו גם בין ה-VideoCD וה-DVD, בלו-ריי נגד HD DVD ועוד. הגורם למלחמות התקנים הללו הוא האינטרס הכלכלי: מי ששולט בתקן, יכול במקרים רבים להכתיב את קצב ההתפתחות של הטכנולוגיה ואת מחירם של המוצרים. לחברות טכנולוגיה יש אינטרס מובהק לדחוף את התקן שמתאים להן, ולדחוק את תקנים מתחרים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים למלחמת תקנים עזה במיוחד שהולכת ומתפתחת גם בתחום האינטרנט של הדברים. מוקד המלחמה הוא תקם התקשורת, שקובע את האופן שבו 'ישוחחו' זה עם זה מכשירים חכמים שיוצרו על ידי חברות שונות. אנחנו מכירים תקני תקשורת כאלה גם כיום - BlueTooth, למשל, הוא פרוטוקול תקשורת מוכר ונפוץ - אבל התקנים הקיימים לא בהכרח מתאימים לעולם של 'האינטרנט של הדברים'. החיישנים הזעירים שיותקנו בכל מקום, למשל, יהיו קרוב לודאי מוגבלים בצריכת האנרגיה שלהם - ותקשורת BT, למשל, דורשת אנרגיה רבה למדי. תקנים חדשים הם כורח המציאות.

ההערכות לגבי המיליארדים הרבים של מכשירים חכמים שעומדים להקיף אותו מכל עבר בתוך חמש עד עשר שנים גורמות למעין 'בהלה לזהב' מצידן של כל חברות הטכנולוגיה הגדולות, שמנסות לחטוף נתח גדול ככל האפשר מהעוגה השמנה עוד לפני שיצאה מהתנור. נכון להיום, ישנם כמה וכמה תקנים שנאבקים על הבכורה, ומאחורי כל תקן מתחרה נמצאת חברה גדולה, עשירה ורבת השפעה שמוכנה להשקיע המון כסף כדי לקדם את התקן שלה.

למשל, חברת קוואלקום גיבשה סביבה קבוצה של חברות מובילות, ביניהן מיקרוסופט, Cisco ו-LG, כדי לדחוף תקן תקשורת בשם AllJoyn אשר יאפשר למכשירים חכמים לדבר זה עם זה. קוואלקום הייתה מבין החלוצות בתחום זה, אך אינטל - יריבה עסקית מרה של קאלווקום בתחום המחשוב הנייד - לא התמהמה וגיבשה קבוצה בשם Open Interconnect Consortium, יחד עם סמסונג, Dell וחברות נוספות. כל קבוצה דוחפת תקן תקשורת משלה, וכל אחת מהן 'מושיטה את ידה' אל יריבתה ומזמינה אותה להצטרף - אל התקן שלה, כמובן. הרבה תככים עסקיים ופוליטיקה מעורבים בקרבות האלה. קאלווקום הודיעה שהיא משחררת את תקן התקשורת שלה לרשות הציבור ולא תגבה תמלוגים על השמוש בו, אך באינטל טענו שהם אינם סומכים על טוב ליבה של קאוולקום ומעדיפים להמשיך בדרכם שלהם...שתי הקבוצות האלה אינן היחידות הטומנות את ידיהן בקלחת התקנים: גוגל רכשה לאחרונה חברה בשם Nest, ויחד עימה פתחה תקן תקשורת בשם Thread, לאפל יש פרוטוקול תקשורת ייחודי לה, וכמה מוסדות אקדמאיים מפתחים תקן שלישי.

בשורה התחתונה, אי אפשר עדיין לראות באופק תקן אחד ויחיד שיהיה מקובל על כל היצרניות הגדולות - ובלי תקן שכזה, קשה לראות את חזון האינטרנט של הדברים קורם עור וגידים. אם חיישן החניה החכם של קוואלקום לא ידע לדבר עם הרכב החכם של גוגל, ושניהם לא יבינו את מערכת הבקרה העירונית של אינטל - הרבה חוכמה לא תהיה כאן...

אל ארבעת האתגרים שהזכרתי - אבטחה, פרטיות, מחסור בכתובות IP ותקן תקשורת משותף - צריך להוסיף עוד כמה אתגרים שלא דיברתי עליהם. הקמה של מערכות חכמות ופריסת חיישנים בקנה מידה של עיר שלמה היא עניין יקר, ומישהו צריך לממן אותו. המוני המכשירים האלה זקוקים למקורות אנרגיה, ולתחזוקה שוטפת. כל רכיב אלקטרוני מכיל בתוכו, בדרך כלל, חומרים שעשויים להזיק לסביבה. אלו בעיות פתירות, עקרונית, אבל בשילוב שאר האתגרים שתיארתי, ייתכן שנגלה שהעיר החכמה שכמעט ואפשר לראות באופק - היא הרבה יותר רחוקה מכפי שנדמה לנו.

או שאולי העיר החכמה בכל זאת נמצאת ממש מעבר לפינת הרחוב...אבל לא בכיוון שאנחנו רגילים להביט אליו?

מערכה שלישית: עיירה קטנה בספרד

חון (Jun) היא עיירה קטנה - רק 3500 תושבים בסך הכל - במחוז גרנדה שבספרד. היא לא ציורית במיוחד וגם לא ממש קרובה לאתר תיירות מפורסם - אבל ה- Huffington Post כינה אותה 'The Incredible Jun', וכתבות עיתונות אחרות מעניקות לה סופרלטיבים דומים.

הדמות הדומיננטית ביותר בחון היא ראש העיר שלה, חוזה אנטוניו רודריגז סאלאס (Salas), שנמצא בתפקידו כבר מאז 1999. סאלאס הוא מאמין גדול בטכנולוגיה, ובחון מכנים אותו 'ראש העיר הדיגיטלי'. כשנכנס לתפקידו העביר תקנה לפיה גישה לאינטרנט היא זכות בסיסית של תושבי העיירה, שוות משקל לחשמל ומים. זה היה ב-1999, אני מזכיר - תקופה שבה רבים מאיתנו אפילו לא ידעו מה זה אינטרנט.

ואז גילה סאלאס את טוויטר, הרשת החברתית היא שמאפשרת לכל אחד לשלוח ולקבל מסרים קצרים - עד מאה וארבעים תווים - במחשב ובטלפון. עבור רובנו, רשתות חברתיות הן מקום לספר לכולם מה אכלנו הבוקר וכמה חמודים הילדים שלנו, אבל סאלאס ראה בשירות הזה פתרון אפשרי לאחת הבעיות שהציקו לו במסגרת תפקידו: תלונות. וליתר דיוק, העדר תלונות.

"הספרדים, ובאופן כללי אנשים בעולם הלטיני, לא יודעים איך להתלונן בצורה יעילה. כשיש לנו בעיה, אנחנו בדרך כל הולכים לפאב הקרוב ומקטרים על ראש העיר או על הנשיא - אבל הבעיה נשארת. תודות לטוויטר, אנשים יכולים להתלונן ישירות [אלי ואל העייריה], ובכך מסייעים לנו להשתפר."

סאלאס הוביל בחון יוזמה חסרת תקדים, במסגרתה כל תושב בעיירה נרשם לשרות של טוויטר. כולם, צעירים וזקנים כאחד. על בית העירייה ישנו שלט גדול עם שם המשתמש של העייריה בטוויטר, וכל בעל תפקיד בעירייה - מהשוטר ועד מנקה הרחובות - יש חשבון משלו. הנה דוגמא טיפוסית להתנהלות הבירוקרטית בחון.

ה-19 באוגוסט, 2014, שעה 2248. אזרח מצייץ בטוויטר לחשבונו של ראש העיר. "יש פנס רחוב עם נורה שרופה ברח' אנטוניו."

2257: סאלאס מצייץ בחזרה לאזרח. "תודה על העדכון. מיגל [החשמלאי של העיירה] יתקן את הפנס מחר." שם המשתמש של מיגל מופיע אף הוא בציוף של סאלאס, כך שהוא מקבל עדכון על אזכור שמו בהודעה.

למחרת, ה-20 באוגוסט, שעה 1900. החשמלאי מיגל מתייג את האזרח ואת ראש העיר בציוץ. "פנס הרחוב ברח' אנטוניו תוקן." החשמלאי מצרף תמונה של פנס הרחוב, מאיר וזורח. הבעיה נפתרה.

ההתנהלות דרך טוויטר לא רק מייעלת תהליכים בירוקרטיים ומעניקה לתושבים אלטרנטיבה יעילה לקיטורים בפאב, אלא גם מייצרת דו-שיח בלתי אמצעי בינם ובין בעלי התפקידים המשרתים אותם. החשמלאי שקיבל דיווח פומבי על תקלה מרגיש מחויב לתקן אותה בהקדם, אבל גם מקבל הזדמנות להראות לכולם שעשה את עבודתו ביעילות ובזריזות ראויה לציון. האזרחים יכולים להביע את הערכתם לעבודה שלו באמצעות ציוצים ישירים אליו. סאלאס מסביר זאת כך:

"לפני כן, מי העריך את עבודתו של מנקה הרחובות? עכשיו, מנקה הרחובות יכול לנהל שיחה עם התושבים, לפתור בעיות שהוא מדווח עליהן בטוויטר וגם, לא פחות חשוב, הציבור מודע לעבודתו. [השימוש בטוויטר] הביא ליעילות גבוה יותר בקרב בעלי התפקידים בעירייה. לפני כן, האזרחים נתקלו אך ורק בפוליטיקאים ובעלי תפקידים שהיו חרשים כרוניים ואף פעם לא הקשיבו להם."

מנקה הרחובות של חון, אגב, מסכים עם סאלאס. הוא הפך למיני-סלב בעיירה בזכות ציוצים משעשעים שהוא מפרסם:

"אני יכול להראות לכולם את העבודה שלי, ולבנות אמון בשירותים הציבוריים. זה גרם לאנשים להיות יותר מודעים למה שיש להם, ולהתחשב יותר אחד בשני."

סאלאס טוען שבזכות היעילות המוגדרת, הצליח לצמצם את כוח המשטרה של העיירה מארבעה שוטרים לשוטר יחיד. טוויטר ממלא גם תפקידים נוספים בחיי היום יום בחון, מעבר לתלונות ודיווחים. תושבי העיירה מוזמנים לקחת חלק בישיבות המועצה באופן וירטואלי, ולהגיב על הדברים הנאמרים בה בזמן אמת. מנהלת הקפיטריה של בית הספר מפרסמת בכל יום את התפריט, כדי שההורים ידעו מה אוכלים ילדיהם. במילים אחרות, חון היא עיירה חכמה במובן עמוק וכוללני יותר מרוב הערים החכמות שאנחנו מכירים כיום - כולל ערים שהשקיעו מאות מיליוני דולרים בפרוייקטים מתוחכמים.

כמובן שמה טוב לחון, עיירה בת 3500 תושבים בלבד, לא בהכרח מתאים לעיר בת עשרה מיליון תושבים. סאלאס מנהל את חון באופן פרטיזני למדי, מהטלפון הנייד שלו. זה עובד בקהילה קטנה, אבל אם ראש עיריית תל אביב ינסה לנהל את העיר מהטלפון הנייד שלו בזמן הישיבה על האסלה, כנראה שהרבה טוב לא יצא מזה. תרתי משמע.

אבל יכול להיות שההצלחה של חון מלמדת אותו שאנחנו צריכים לשנות את השקפתנו לגבי ערים חכמות בכלל, וכיצד כדאי ליישם אותן. המצב הנוכחי, שבו חברות טכנולוגיה גדולות חוברות לעיריות כדי להקים רשתות תקשורת המבוססות על הטכנולוגיה והתקנים הבלעדיים שלהן אינו בהכרח המצב האופטימלי. אנטוני ויוס (Vives), סגן ראש עירית ברצלונה, שנחשבה לאחת הערים המובילות בניסויים טכנולוגיים שכאלה, אמר את הדברים הבאים בכנס ערים חכמות ב-2014:

"אני שונה ניסויי פיילוט. אם מישהו מכן, חברות הטכנולוגיה, יבוא אלי כדי למכור לי פיילוט טכנולוגי שכזה, פשוט תתרחק ממני, אני לא רוצה לראות אותך. נמאס לי מרחובות מלאים במכשירים. זה בזבוז זמן, בזבוז של כסף ולא באמת עוזר לאף אחד. זה רק בשביל שתוכלו למכור משהו לעיתונים, וזה לא עובד."

ויוס לא מייצג, בהכרח, את דעת הרוב בקרב עיריות ברחבי העולם, אבל ברור למדי שלחברות הגדולות יש אינטרס ברור לקדם את המערכות מתוצרתן ולשכנע את העיריות להשקיע מיליוני דולרים בפרוייקטים גדולים, גם אם היעילות המעשית שלהן לא תצדיק את ההשקעה. מערכת סינכרון הרמזורים של לוס אנג'לס למשל, אותה הזכרתי קודם, הוקמה בהשקעה של 400 מיליון דולר - ורבים שואלים את עצמם אם קיצור זמן הנסיעה הממוצע מעשרים דקות לשבע עשרה דקות מצדיק את השקעה זו.

פידור נוביקוב (Novikov) מבית הספר לכלכלה של האוניברסיטה הלאומית במוסקבה תהה, במאמר שכתב לאתר Medium, אם הגישה הנוכחית לפיתוח ערים חכמות היא שריד אנכרוניסטי מתקופה שבה פיתוח עירוני נעשה מגבוה, גישה שאינה מתאימה לעידן האינטרנט.

"הגרסאות המוקדמות של קונספט 'העיר החכמה' מקדמות חזון של תשתית מרכזית אחת הנשלטת בידי הרשויות המקומיות. זו דוגמא לגישת תכנון 'מלמעלה-למטה' (Top-Down). האינטרנט, ובייחוד המובייל, יוצרים סביבה שמאתגרת את העקרון הבסיסי של ניהול מלמעלה-למטה. היכולת לחבר באופן ישיר אנשים או מכשירים, מדרבנת את יצירתן של התנהגויות חדשות שאינן דורשות שליטה של מנהל יחיד.

האינטרנט מאפשר יצירת פלטפורמות עצמאיות לסינכרון בין תושבים ללא קשר לגודלה של העיר. הרשויות המקומיות כבר לא אוחזות יותר במונופול על התיווך שבין התושבים. לאינטרנט הנייד חשיבות גדולה במיוחד, שכן זו הטכנולוגיה הראשונה מסוגה המאפשרת תקשורת מתמדת בין משתמשים שנעים ממקום למקום, וגם תקשורת ישירה בין כל אחד (או כל דבר) בעיר מכל מקום אחר."

כבר היום אפשר לראות כיצד האינטרנט מפריע - מלשון Distrupt - לגישת הניהול מגבוה. אפליקציות כגון Uber מחברות את נהגי המוניות ישירות אל הנוסעים ומייתרות את הצורך בניהול מרכזי של תחבורת המוניות. AirBnB מחברת בין בעלי דירות במרכזי ערים עם תיירים, כך שהביקוש קובע את כמות הדירות ולא הקצאה מגבוה של בניינים עבור בתי מלון. גם איסוף מידע לא בהכרח דורש פרישה של מיליוני חיישנים בכבישים וברחובות: לחברות הסלולר יש מידע מפורט אודות המיקום של המשתמשים שלהן בכל רגע נתון, ומוניות וחברות משלוחים יודעות לספר על המצב בכבישים. בעולם שכזה, ייתכן והעיר החכמה תצמח באופן אורגני וטבעי מתוך הטכנולוגיה שנמצאת בידי התושבים והם משתמשים בה עוד קודם, וכך נצליח להתגבר על חלק מהבעיות המעיקות של מלחמות תקנים, עלות גבוהה של הקמת המערכות, חששות מפני פרטיות וכדומה.

לסיכום, פתחנו את הפרק עם שמואל דריילינגר, ששטח בפנינו את חזון העיר החכמה 'חלוצה'. הסיכוי שמישהו מאיתנו יתהלך ברחובותיה של חלוצה לא גבוה מכיוון שלהקים עיר חדשה זה עניין לא פשוט - ועיר חכמה היא אפילו אתגר גדול יותר. עלות יקרה, בעיות אבטחה, פרטיות, מחסור בכתובת IP ומלחמות תקנים מציבות מכשולים בפני כל ניסיון לפרוש מערכות חכמות - בין אם בעיר חדשה ובין אם בעיר קיימת. אבל יכול להיות שאם נשנה את הגישה, וכמו העיירה חון 'נצמיח' את החוכמה מלמטה-למעלה, בעזרת כלים פשוטים וזולים יחסית הנמצאים כבר עכשיו בידי התושבים - אולי נצליח לקדם את את החזון הזה. במילים אחרות, אולי חלוצה כבר קיימת כבר עכשיו, בכיסו של כל אחד מאיתנו.