ד"ר תיאודור ומר בנימין זאב

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

407: ד"ר תיאודור ומר בנימין זאב - על הרצל, חלק א' [עושים היסטוריה]

408: ד"ר תיאודור ומר בנימין זאב - על הרצל, חלק ב' [עושים היסטוריה]

חלק א'

השנה הייתה 1895, וד"ר אמיל שיף - יהודי צרפתי - קיבל מכתב מידידו הטוב, תיאודור הרצל. בארבע השנים האחרונות, מאז הגיע הרצל לפריז מוינה האוסטרית, השניים הפכו לחברים טובים ובילו שעות ארוכות בבתי הקפה של הבירה הצרפתית בשיחות עמוקות על נושאים שברומו של עולם. אבל מזה שבועיים שאיש לא ראה את הרצל ולא שמע ממנו, ושיף חשש שאולי קרה לו משהו. שיף הכיר את העיתונאי האוסטרי כאדם חרוץ ומסור לעבודתו, והעלמות ארוכה שכזו הייתה בהחלט יוצאת דופן.

שיף מיהר לפתוח את המכתב.

כשפתח הרצל את הדלת, שיף נבהל. הרצל נראה רע. רע מאוד אפילו.

שיף בקושי הספיק לברך את הרצל לשלום, לפני שזה לחש לו -

הרצל ביקש מידידו שיקדיש לו מספר שעות, והוא יקריא בפניו את הספר שכתב כדי ששיף יוכל לחוות עליו את דעתו. השניים פסעו לחדר העבודה של הרצל.

מספר שנים לאחר מכן נזכר הרצל באפיזודה הזו בשיחה עם הביוגרף שלו, הסופר ראובן בריינין. שיף, סיפר הרצל, היה נרגש ונסער מהדברים שהקריא לו.

הרצל היה משוכנע ששיף בוכה מהתרגשות - אבל זו ממש לא הייתה הסיבה למצוקתו של הרופא הצרפתי. שיף מספר -

דבריו המפתיעים של שיף גרמו להרצל לפקפק בעצמו. זה נכון: משהו משונה וחריג מאוד עבר עליו בשבועות שבהם כתב את הספר. הרעיונות שצצו במוחו כאילו השתלטו על נפשו והעסיקו אותו עשרים וארבע שעות ביממה כאחוז דיבוק. האם יכול להיות, שאל הרצל את עצמו, ששיף צודק?

אבל הרצל היה מיוסר. הדברים שכתב ב'מדינת היהודים' בערו בו.

לד"ר שיף הייתה סיבה טובה מאוד לפקפק בשפיות דעתו של הרצל. בכל התקופה שהכירו, ובכל השיחות הארוכות שניהלו, העיתונאי האוסטרי לא הפגין שום התעניינות מיוחדת ביהדות. אמנם שניהם, שיף והרצל, היו יהודים - אבל היהדות שלהם הייתה יהדות מסוג חדש שהלך והתפשט ברחבי מערב אירופה בעשורים האחרונים: חילונים, משכילים ובעלי מקצועות חופשיים. אנשים שאופרה ובתי קפה היו מוכרים להם לא פחות ואולי יותר מבית הכנסת: כמעט הכי רחוק שאפשר מהיהודים האורתודוקסים שעדיין מילאו את הגטאות במזרח אירופה. למעשה, שיף כינה את עצמו ואת הרצל 'יהודים מתבוללים.' מאין הגיעו פתאום המחשבות והרעיונות ההזויים האלה על הקמתה של מדינה יהודית שאליה יתקבצו, ביום מן הימים, יהודים מכל התפוצות? לא רק שזה לכשעצמו היה רעיון הזוי - זה גם לא התאים לתיאודור הרצל ששיף הכיר ואהב.

אבל הפרשנות שנתן הרצל לאירוע הקטן של טעות החישוב שכנעה את הרצל שהוא בכל זאת שפוי. הוא הכריז בפני שיף כי -

שיף נחרד. הוא התחנן בפני הרצל -

אבל הרצל היה נחרץ: הוא החל לשלוח את כתב היד של הספר החדש למנהיגים והוגי דעות יהודים ברחבי אירופה, כדי לשמוע את דעתם. שיף עשה כל מה שיכול היה כדי למנוע מהרצל לעשות מעצמו צחוק או גרוע מכך: הוא אפילו שלח מברק לדואר וביקש שלא ימסרו את כתב היד לנמענים - אבל ללא הועיל.

תעלומת הרצל

את סוף הסיפור הזה, כולנו מכירים. אני ורבים מכם - אלה מבין המאזינים שמתגוררים בישראל - חיים במדינה שהיא תוצאה ישירה של כדור השלג שהחל לגלגל אותו אדם שד"ר שיף אבחן במבט ראשון כמשוגע. אבל בפרק הזה אני לא מתכוון לספר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל, שהוא מן הסתם סיפור שכולכם שמעתם עשרות אם לא מאות פעמים. השאלות שמעניינות אותי הן אחרות.

ההתרחשות שתיארתי הרגע קרתה ב-1895. הספר "מדינת היהודים" עצמו יצא לאור שנה מאוחר יותר, ב-1896. שבע שנים בלבד לאחר מכן, ב-1904, הלך הרצל לעולמו - והותיר עם שלם אבל על לכתו של מי שרבים ראו בו לא פחות מאשר משיח, 'משה החדש.'

שווה לחזור על עיקרי הפסקה האחרונה כדי להבין עד כמה מה שתיארתי בה חריג ומשונה. עד 1896, תיאודור הרצל היה יהודי מתבולל: חילוני גמור שרגלו לא דרכה בבית כנסת מאז שהיה ילד. שבע שנים בלבד לאחר מכן הוא כבר עמד בראשה של תנועה יהודית בינלאומית שבה היו חברים מאות אלפי בני אדם, ורבים בעם היהודי ראו בו התגלמותו המודרנית של משיח בן דוד. זו טרנספורמציה כל כך חריגה, עד שאני בהחלט לא הראשון שהבחין בה. הנה דברים שכתב ב-1934 לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי.

כדי להשיב על השאלות האלה, אנחנו כנראה צריכים להכיר טוב יותר את דמותו ואישיותו של הרצל - או שמא נכון יותר לומר, את דמותן של שתי אישיוּיוֹת שונות שנדמה שכאילו חלקו את גופו: ד"ר תאודור, ומר בנימין זאב.

ילדותו ובגרותו

בנימין זאב תאודור הרצל נולד ב-1860, במה שהיא היום בודפשט שבהונגריה - אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריו - יעקב וג'נט - היו אנשים משכילים ומעורים בחברה שסביבם. למרות שהמשפחה הקפידה על ביקור בבית הכנסת בחגים והדלקת נרות בשבת, נדמה שהזיקה שלהם לתרבות הגרמנית החילונית הייתה חזקה הרבה יותר מהזיקה לתרבות היהודית המסורתית. הרצל עצמו סיפר לביוגרף שלו שלמרות שעד גיל עשר למד בבית ספר יהודי, הזכרונות היחידים שנותרו לו מאותה התקופה הם המכות שספג ממוריו: הוא לא ידע לקרוא ולכתוב בעברית, ובקושי ידע לומר כמה משפטים בשפת הקודש. כנער התעניין הרבה יותר בכתביהם של פילוסופים ומשוררים אירופאים מאשר בספרות היהודית.

אבל למרות שהקשר של הרצל אל מוצאו היה רופף ביותר - האנטישמיות הרבה שהקיפה אותו מכל עבר לא ממש נתנה לו לשכוח את המוצא הזה. ביומנו האישי נזכר הרצל באפיזודה מימי בית הספר התיכון:

מכיוון שרוב התלמידים בגימנסיה היו יהודים, פחתה מאוד השפעתה של האנטישמיות והרצל היה חופשי להתרכז באהבה הגדולה של חייו: הכתיבה. הוא כתב סיפורים קצרים ומאמרים, ואפילו ייסד אגודה ספרותית בבית הספר.

כשהיה הרצל בן שבע עשרה, נפטרה במפתיע אחותו פאולינה, שהייתה מבוגרת ממנו בשנה אחת, ממחלת הטיפוס. האסון הפתאומי ערער את המשפחה, והוריו החליטו לעזוב את הונגריה ולעבור לוינה. בוינה למד הרצל משפטים, למרות שבסתר ליבו קיווה עדיין להגשים את חלומו ולעסוק בכתיבה: ודווקא האנטישמיות שנתקל בה הייתה זו שהעניקה לו את התירוץ שלו היה זקוק.

הרצל התמסר לכתיבה והחל לכתוב מאמרים וטורי דעה - "פיליטונים", כפי שכונו אז - שהתפרסמו בעיתונים המקומיים, ובין היתר ב"נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse, בתרגום חופשי - 'עיתונות חופשית חדשה'), שהיה העיתון הגדול והחשוב ביותר באוסטריה באותה העת. במקביל, החל לכתוב מחזות - בעיקר קומדיות - שהועלו על במות רבות ברחבי גרמניה ואוסטריה.

בתחילה זכו המאמרים והמחזות של הרצל להצלחה מרשימה וביקורות מהללות, אבל העשור האחרון של המאה התשע עשרה החל עבורו ברגל שמאל. מחזה שכתב נחל כישלון חרוץ ואף תיאטרון לא הסכים להעלות אותו, חבר טוב שלו התאבד - ונישואיו הטריים ליוליה, לה נישא ב-1889, התבררו כאומללים וחסרי אהבה. למרות שכבר היו להם שני ילדים, החליט הרצל ב-1891 לעזוב את הבית ולנסוע לפריז. רק אחרי שבעה חודשים הצטרפו אליו לשם אשתו וילדיו.

המהפך של הרצל

גם כשהיה בפריז המשיך הרצל לשלוח ל'נויה פריה פרסה' מאמרים וטורי דעה, עד שבשלהי 1891 ביקש ממנו העיתון להפוך לכתב הרשמי שלו בפריז. במסגרת תפקידו זה סיקר הרצל שניים מהמשפטים הסוערים והדרמטיים שבתולדות צרפת: פרשיית 'שערוריית פנמה' - ניסיון יקר וכושל לכרות תעלה בפנמה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס הפסיפי - ואת משפטו של אלפרד דרייפוס, קצין יהודי שהואשם בריגול ובגידה. שתי הפרשיות האלה חשפו את האנטישמיות המכוערת שרחשה מתחת לפני השטח בחברה הצרפתית: רבים האשימו את היהודים בקריסתו של פרויקט תעלת פנמה, וכמובן ש"פשעו" האמיתי של דרייפוס היה שהוא היה היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי.

קשה לומר אם זעקות ה"מוות ליהודים!" ששמע הרצל מהאספסוף הצרפתי בזמן שסיקר את המשפטים האלה, הן אלה שגרמו לו להתחיל לחשוב ברצינות על מה שכינה "בעיית היהודים". סביר מאוד להניח שהאירועים האלה השפיעו עליו מאוד - כפי שגם טען בעצמו בשנים מאוחרות יותר - אבל מדברים שכתב ביומנו האישי עולה שהם היו רק עוד נדבך, עוד שורה של לבנים, בקיר של תקריות אנטישמיות שחווה הרצל לכל אורך חייו באוסטריה ובהונגריה. למשל, כשאגודת הסטודנטים שבה היה חבר החליטה שלא לקבל עוד חברים יהודים לשורותיה, או הקללות האנטישמיות שספג ברחוב בהזדמנויות שונות.

האנטישמיות הבוטה הזו הטרידה את מנוחתו של הרצל. כנער ובחור צעיר הוא האמין שהאנטישמיות הזו היא שריד לתקופה שבה יהודים היו עניים, בורים ומנותקים מהתרבות שסביבם. הוא, לעומת זאת, היה 'היהודי החדש': איש העולם הגדול, בקיא בכל רזי התרבות האירופאית הגבוהה והמעונבת, וההפך הגמור מאותו סטריאוטיפ של היהודי הגלותי. למה שלא יקבלו אותו הנוצרים שסביבו כאחד משלהם, ועל אחת כמה וכמה במדינות המערב המתקדמות והנאורות?... אבל התקריות האנטישמיות והפרשיות שסיקר בפריז גרמו לו להבין שהגורמים לאנטישמיות הזו עמוקים יותר - ושהקדמה לבדה לא תחסל אותה.

אבל אפילו ב-1894, שנה אחת בלבד לפני שכתב את "מדינת היהודים" - הרצל עדיין ראה ברעיון של "מדינה של יהודים" רעיון הזוי ומגוחך. הנה דברים שכתב הרצל בביקורת על מחזה כלשהו מאת אלכסנדר דיומא.

אפילו כשהחל הרצל לחשוב על פתרונות אפשריים לבעיית היהודים - מדינה של יהודים לא הייתה הפתרון הראשון שצץ בראשו. הפתרון הראשוני של הרצל היה…אני מציע שאם אתם עומדים אז תשבו, או תחזיקו במשהו, כי זה הולך להפתיע אתכם - הפתרון הראשוני שלו היה התנצרות המונית של כל היהודים. כולם. בדמיונו ראה הרצל שורה של אירועים פומביים וחגיגיים באתרים כגון קתדרלות גדולות ובולטות, שבהן ימירו כל היהודים את דתם ויטמעו בצורה מוחלטת בחברה הנוצרית שסביבם. היה זה דווקא אחד מידידיו הנוצרים של הרצל שהעניק לו את הניעור לו היה זקוק, כשאמר לו -

ואז, אי שם במרוצת 1895, משהו עבר על הרצל. מהפך. שינוי עמוק בתפיסת העולם שלו. כך מתאר את השינוי הביוגרף ראובן בריינין:

פרופ' יהודה מורָלי, מהמחלקה לחקר התיאטרון באוניברסיטה העברית, משער שאולי חלק מהמטמורפוזה הקיצונית שעבר הרצל באותה שנה קשור למחזה בשם "הגטו החדש" שכתב הרצל בערך באותו הזמן שבו סיקר את המשפטים בצרפת. המחזה מספר את סיפורו של יהודי מתבולל, עורך דין בעל נפש של אמן, שמנסה להתקבל ולהפוך לחלק מהחברה המערבית הנוצרית שסביבו - אבל נדחה על ידי החברה האירופאית עקב היותו יהודי, ובסופו של דבר נהרג בדו קרב עם אציל אנטישמי. מורלי משער שכתיבת המחזה הייתה עבור הרצל תהליך תרפיוטי, ריפוי באמצעות פסיכודרמה: מעין דרך לחוות מחדש את כל הטראומות שחווה בעקבות התקריות האנטישמיות, לעבד אותן ולצאת מהן כאדם חדש: יהודי גאה וציוני. מן הסתם קשה לאשש או להפריך את ההשערה הזו, אבל הדמיון בין הרצל ובין דמותו של גיבור המחזה - עורך דין יהודי מתבולל שמנסה להפוך לחלק מהחברה המערבית אבל סובל מאנטישמיות - הוא כה עמוק וברור, עד שכמעט אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי.

מדינת היהודים

תהא אשר תהא הסיבה למהפך שחל בהרצל, התוצאה הייתה 'מדינת היהודים': חוברת בת שישים ושמונָה עמודים שהרצל כתב ב'ספרינט' ארוך של מספר שבועות. הרעיון שמציג הרצל בספרו לא היה רעיון חדש או מהפכני במיוחד, כפי שהוא עצמו כתב כבר במשפט שפותח את הספר:

מה שכן היה חדש ומהפכני היה האופן שבו שרטט הרצל את החזון הזה: לא כרעיון מופשט, אלא כתוכנית פעולה מסודרת ומעשית. למשל, הרצל מתאר בספר את הארגונים שיש להקים כדי לנהל את ההיבטים הכלכליים של הקמת מדינה שכזו - גיוס הון, רכישת אדמות וכדומה - וכדי לנהל את המשא ומתן מול המדינות השונות כדי שיאפשרו למהגרים היהודיים לעזוב אותן ולעלות לארצם החדשה. הוא פורט את החזון הזה לפרטים הקטנים ביותר, כגון אופייה של המדינה שתקום, כיצד תיראה החוקה שלה, איזו שפה ידברו בה ואפילו מה יהיה אורכו של יום העבודה הממוצע: שבע שעות בלבד, אם ממש חשוב לכם לדעת.

אפשר לדמות את ההבדל בין דבריו של הרצל לכתביהם של הוגים יהודים אחרים שדיברו על מדינה ליהודים, להבדל שבין סופרי המדע הבדיוני שמאז ומתמיד פינטזו על התיישבות אנושית על מאדים - למישהו כמו אילון מאסק ששואל את עצמו מה צריך להיות הדחף שיפיקו מנועי הרקטות שיביאו את בני האדם לכוכב הלכת האדום. ובאותו האופן שבו יש לא מעט אנשים שחושבים שאילון מאסק הוא לא יותר מאשר טרול אינטרנטי עם המון כסף ויותר מדי זמן פנוי - כך גם היו רבים שראו בהרצל פנטזיונר הזוי, או כפי שניסח זאת הסופר והעיתונאי נחום סוקולוב - "פיליטוניסט וינאי שמשחק בלהיות דיפלומט." הרצל ספג קיתונות של לעג ובוז, בעיקר מהיהודים במדינות מערב אירופה: "טקסט אווילי ואטום", "עלון פרסומת מטופש," ו"הזיות עגומות" הן רק חלק מהתיאורים שהוצמדו ל'מדינת היהודים." אפילו חיים נחמן ביאליק לגלג עליו בשיר שכתב:

הרצל בחר לשאת את הבוז וההשפלות בראש מורם.

ובכל זאת, היו מספר מקומות שבהם מצאו רעיונותיו של הרצל אוזניים כרויות.

סופות בנגב

ב-1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני בידי קבוצת מהפכנים סוציאליסטים. הרצח הוביל לגל עכור של אנטישמיות כנגד יהודי רוסיה שלובה על ידי העיתונים וגורמי ממשל - ולסדרה של פוגרומים קשים כנגד תושבים יהודים בערים ובמחוזות רבים בדרומה של רוסיה.

הפוגרומים האלה, שזכו לכינוי 'סופות בנגב' - המילה 'נגב' משמשת כאן בהשאלה לדרום רוסיה - טלטלו את יהודי רוסיה, ובמיוחד את אותם יהודים שכמו הרצל בזמנו קיוו שבאמצעות רכישת השכלה והתבוללות בחברה הרוסית הכללית ניתן יהיה לפתור את בעיית האנטישמיות - אבל גילו לאכזבתם שרבים מבני המעמד הגבוה והמשכיל ברוסיה הם דווקא האנטישמים הגדולים ביותר. רבים מאותם יהודים מאוכזבים בחרו לעזוב את רוסיה ולהגר מערבה - אבל חלקם הפנו את מבטם דווקא דרומה. מנהיגים והוגי דיעות כדוגמת משה לילינבלום, אליעזר בן יהודה ולייב פינסקר קראו ליהודים לשוב לארץ מולדתם, וכמה אלפי צעירים הצטרפו לתנועות כדוגמת 'חיבת ציון' ו'ביל"ו' ששמו לעצמן למטרה את רעיון השיבה לארץ ישראל.

ושם, במזרח אירופה, הפך 'מדינת היהודים' לרב מכר: כתיבתו הבהירה והכובשת של הרצל ותוכניותיו המעשיות שכנעו צעירים יהודיים רבים שהחלום לשוב לארץ ישראל באמת יכול להתגשם. ספרו של הרצל תורגם למגוון שפות, ואלפי מכתבי תמיכה ועידוד הציפו את ביתו.

אבל הרצל, תופתעו לשמוע, לא ממש התלהב מהתמיכה המפתיעה הזו. ראשית כל, הוא לא היה משוכנע שדווקא ארץ ישראל היא היא המקום הטוב והנכון ביותר להקים בו את מדינת היהודים. זו בהחלט הייתה אפשרות, מבחינתו - אבל לא האפשרות היחידה: גם ארגנטינה, למשל, שם הקים הנדבן היהודי מוריס הירש מושבות חקלאיות עבור מהגרים יהודים, עמדה על הפרק.

ושנית, הרצל לא ממש "ספר" את המוני העם היהודי. אמנם מטרתו הייתה לעזור להמונים האלה ולחלץ אותם מצרותיהם - אבל הדרך להצלחה, לתפיסתו, עברה דרך האליטות: היהודים העשירים, המשכילים ובעלי ההשפעה שיכולים לתכנן ולהוציא לפועל תוכניות מורכבות שכאלה, ולא דרך מי שהרצל, האליטיסט הוינאי, ראה כאספסוף נבער.

ואכן, אפילו לפני שיצא 'מדינת היהודים' לאור נפגש הרצל עם הברון הירש וניסה לשכנע אותו לתמוך בתוכניותיו - אבל הירש כינה את התוכניות האלה "המצאות דמיוניות" וסירב לעזור לו. הרצל נפגש גם עם הברון אדמונד דה רוטשילד, אבל גם שם לא זכה להצלחה: אמנם רוטשילד לא זרק אותו מביתו, כפי שחשש הרופא שיף, אבל לא רק שהברון היהודי לא האמין בחזון של הרצל או ברעיון העקרוני של תחייה לאומית יהודית - הוא גם ראה בהרצל הרפתקן מסוכן שעלול לסכן את מפעל המושבות שהקים רוטשילד בארץ ישראל: רעיונותיו של הרצל, חשש רוטשילד, עשויים לגרום לשלטונות העות'מנים לחשוד ביהודים שהם לא נתינים נאמנים אלא מנסים לעורר מרד או הפיכה כלשהי.

הרצל הבין, אם כן, שלא יצליח לזכות בתמיכתם של היהודים העשירים - ורק אז החליט להפנות את מאמציו אל ההמונים הפשוטים, לעורר בהם את רוח הלאומיות ולקוות שתמיכתם תצליח לשכנע את האליטות לקחת אותו ואת רעיונותיו ברצינות.

סוד קסמו של הרצל

זו הנקודה שבה אנחנו מתחברים אל אחת השאלות שהציג זאב ז'בוטינסקי בציטוט שהקראתי בתחילת הפרק: "מהו סוד קסמו של הרצל, שאפשר לו לשנות את צורתו ונשמתו של עמנו בתוך שבע שנים בלבד?".

אחד מהמפתחות העיקריים להצלחה הזו היה ההבנה העמוקה של הרצל לגבי חשיבותם והשפעתם של כלי תקשורת ההמונים בכל הנוגע להפצת רעיונות בקרב הציבור הרחב והחדרתם לתודעה הציבורית. זו הסיבה שאחד הצעדים המעשיים הראשונים שעשה כשהבין שהוא זקוק לתמיכת המוני העם היהודי היה לייסד עיתון חדש בשם 'די וולט' (Die Welt, 'העולם'), שהיה מוקדש כולו לעניין הציוני ולהפצתה של אידיאולוגיה ציונית באמצעות מאמרים וטורי דעה שנכתבו כמעט כולם על ידי הרצל עצמו. בניגוד ל"נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה", ששם נאסר על הרצל לעסוק בעניין הציוני - ב'די וולט' הוא היה חופשי לכתוב על כל מה שרצה, ומכיוון שהרצל היה כותב מעולה - עוד גורם חשוב בהצלחה שלו - האופן שבו הציג את רעיונותיו היה משכנע במידה יוצאת דופן.

גורם נוסף שתרם להצלחתו של הרצל היתה התשוקה האדירה שבה ניגש להקמת המפעל הציוני, כפי שניתן ללמוד מהאופן שבו תיאר ביומנו את התקופה שבה כתב את "מדינת היהודים":

התשוקה הזו עברה היטב במאמרים שכתב ובנאומים שנשא, ו'הדביקה' את קהל קוראיו ומאזיניו בהתלהבות שלו. לדוגמא, איזידור שליט, תומך מושבע של הרצל שמאוחר יותר אף הפך להיות עוזרו האישי, תיאר את ההשפעה שהייתה להרצל על חברי אגודת הסטודנטים היהודית 'קדימה', אחרי שהוזמן להציג את רעיונותיו באחת האסיפות שלהם.

התשוקה המדבקת הזו הביאה לכך שבימים שלאחר כתיבת הספר החלה להתגבש סביב הרצל חבורה של פעילים שעודדו אותו, תמכו בו וסייעו לו לארגן הרצאות ופעילויות: אנשים כדוגמת הסופר והוגה הדעות ד"ר מקס נורדאו, האחים אוסקר ואלכסנדר מרמורק, וכמובן איזידור שליט עצמו.

אותה תשוקה גם הצליחה לחפות בהצלחה על העובדה שהרצל, היהודי החילוני מהעיר הגדולה, לא ממש הכיר את העם שלו. הוא לא היה מחובר כלל להוויה היהודית: שליט מספר איך הופתע לגלות בפגישתם הראשונה שהרצל לא היה מודע כלל לאותה תנועה לאומית של 'חובבי ציון' שהתעוררה במזרח אירופה, ולא קרא את כתביהם של הוגי דעות יהודים חשובים. מכיוון שכך, לא היה לו מושג, למשל, שלייב פינסקר הפולני פרסם עוד בשנת 1882 - שלוש עשרה שנים תמימות לפני 'מדינת היהודים' - חיבור חשוב ופופולרי מאוד בקרב יהודי מזרח אירופה בשם 'אוטואמנציפציה', שבו ניסח רעיונות וטיעונים דומים מאוד לאלה של הרצל. במילותיו של שליט: "היהדות ושאיפותיה החיות היו [להרצל] מין terra incognita (ארץ בלתי־ידועה)."

ולבסוף, אי אפשר להתעלם מגורם שלישי ומשפיע ביותר על ההצלחה הזו, והוא - המראה החיצוני של הרצל. כמעט כל מי שפגש את הרצל פנים אל פנים תיאר מאוחר יותר את הרושם העז שהותיר עליו המדינאי הציוני. בריינין, הביוגרף, מתאר את הרצל כך -

מעבר למראה החיצוני גרידא, הרצל החילוני והמתוחכם שגדל בתוך התרבות הייקית האליטיסטית, גם ניחן בחוש אסתטי מפותח: הבגדים שלבש והגינונים האריסטוקרטיים שאימץ לעצמו הביאו לכך שחלק מחבריו כינוי אותו בצחוק "הנסיך האשורי" - 'אשורי' בגלל הזקן העבות והמרשים שלו, כמובן. הנה שוב איזידור שליט:

הקונגרס הראשון

גם הרעיון ליזום כינוס ראשון מסוגו של של פעילים ציוניים מכל המדינות והתפוצות נולד במוחו של הרצל מתוך רצונו לגייס את המוני העם היהודים לתנועה הציונית החדשה. הוא ידע שכל עוד רעיונותיו נותרים על הדף בלבד - רוב הציבור יתפוס אותו כפנטזיונר לא רציני, אבל אירוע מרשים ומכובד ישווה ליוזמה שלו ארשת רצינית ומעשית יותר. למעשה, הרצל ראה בקונגרס הציוני המתוכנן נקודת ציון כה חשובה, עד שמימן את כל ההוצאות של האירוע המורכב הזה מכיסו שלו: למשל, הוא שכר משרד במרכז וינה שבו עמלו הוא וצוותו על ארגון האירוע ושלחו זימונים לפעילים מכל רחבי אירופה. במקור היה אמור הקונגרס הציוני הראשון להתקיים במינכן שבגרמניה, אבל בעקבות התנגדותה של הקהילה היהודית בעיר - שכן כאמור, רבים מהיהודים במערב אירופה עדיין התנגדו בשלב זה לרעיון הציוני - החליט הרצל לקיים אותו בבאזל שבשוויץ.

אירוע הפתיחה של הקונגרס נקבע לעשרים ותשעה באוגוסט, 1897, וככל שנקפו הימים והתקרב המועד המתוכנן - כך הלך וגבר חששו של הרצל שכל האירוע הזה עומד להיות פלופ מביך שיחשוף את האמת מאחורי הבלון המנופח שהציג לעולם.

כמו בכל דבר שעשה, הרצל נתן דגש עצום לנראות. למשל, כשהגיע לבאזל יומיים לפני פתיחת הקונגרס, הוא נחרד לגלות שהאולם ששכר אחד מאנשי הצוות עבור האירוע היה למעשה אולם תיאטרון עם במת בידור ואפילו נדנדה של לוליינים. הרצל ביטל מיד את החוזה ושכר אולם אחר, גדול ומרשים יותר. בנוסף, כל נציגי הקהילות היהודיות שהוזמנו לאירוע נתבקשו להגיע לדיונים כשהם לבושים בבגדים חגיגיים - גם אם היו צריכים להשכיר חליפות שכאלה במיוחד. הרצל הסביר את הבקשה -

כדי שהאולם יהיה מלא לכל אורך שלושת ימי הקונגרס והצירים לא ינצלו את ההזדמנות כדי לטייל בבאזל, הקפיד הרצל על מילוי רשימת נוכחות יומית בכל בוקר.

ההקפדה הזו השתלמה, ובגדול: טקס הפתיחה של הקונגרס הראשון היה אירוע מרשים באופן יוצא דופן. למעלה ממאתיים נציגים של קהילות יהודיות מעשרים מדינות מילאו את האולם הגדול, ועוד מאות עיתונאים וצופים סקרנים השקיפו עליהם ממרפסות גבוהות. בחזית האולם, על במה גבוהה, ישבו חברי הועד המנהל של הקונגרס כשמעליהם מתנוסס דגל חדש שעיצב הפעיל הציוני דוד וולפסון, ועליו פסים לבנים וכחולים - בהשראת הטלית, כמובן - ובמרכזם מגן דוד.

האווירה באולם הייתה מחשמלת. כך תיאר את ההתרחשות הסופר הציוני מרדכי בן עמי.

כשעלה הרצל לבימת הנואמים, התשואות מהקהל היו כה סוערות עד שהוא לא הצליח להתחיל בנאומו במשך חמש עשרה דקות תמימות.

כאמור, הרצינות והחגיגיות שכפה הרצל על המשתתפים הוכיחו את עצמם ויצרו את האפקט המרשים שביקש הרצל ליצור. הקונגרס הציוני הראשון היה אירוע כה מרשים ומעורר השראה, עד שהוביל לשינוי חד באופן שבו סיקרו העיתונים את התנועה שהקים הרצל. למשל, העיתון היהודי 'המליץ' שיצא לאור בסנט פטרסבורג שברוסיה הקדיש לקונגרס המתוכנן בקושי שלושה משפטים בחודשים שקדמו לו - אבל מיד לאחריו החל לדווח על התנועה הציונית בהרחבה בכתבות ובמאמרי המערכת. הניו-יורק טיימס האמריקני כינה את הרצל "משה החדש", ואפילו נחום סוקולוב שכזכור כינה את הרצל בזלזול 'פיליטוניסט וינאי שמשחק בלהיות דיפלומט', שינה את דעותיו במאה ושמונים מעלות ודיווח בעיתונו "הצפירה" כי -

הפעיל הציוני ליאו מוצקין סיכם את השינוי שחל כלפי הרצל והתנועה הציונית בעקבות הקונגרס במילים הבאות:

אם כן, כשננעל הקונגרס הציוני הראשון היו להרצל תנועה בינלאומית אמיתית ומבוססת ותמיכה ציבורית נרחבת בקרב הקהילות היהודיות. הדיונים וההחלטות שנתקבלו בקונגרס גם הפכו את התנועה הציונית שהקים הרצל מתנועה של איש אחד - לארגון בינלאומי אמיתי, עם נהלים מוסכמים ומוסדות ביצועיים. למשל, הוחלט על הקמתה של ההסתדרות הציונית העולמית - ארגון גג שירכז את פעילותם של כל הגופים הציוניים ברחבי העולם - ונקבעו המוסדות שינהלו אותה, כגון הועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית.

- אבל דבר אחד לא היה לו, אולי הדבר החשוב ביותר: קרקע. חבל ארץ אמיתי שעליו ניתן יהיה להקים את מדינת היהודים עליה חלם. אפשר לומר שבמידה מסוימת, כל מה שעשה הרצל עד אותו הרגע היה משחק, הצגה מתוחכמת ותו לא: עכשיו הגיע רגע האמת. כדי לנסות ולהשיג את חבל הארץ המיוחל עבור בני עמו, יהיה על הרצל לעלות לשחק "במגרש של הגדולים": לקפוץ אל הבריכה שורצת הכרישים של הדיפלומטיה הבינלאומית ולהתמודד מול משחקי הכוח וקרבות האינטרסים של המעצמות הגדולות. תוך כדי כך, יהיה עליו להתמודד גם עם התככים והיריבויות שבין הפלגים השונים של העם היהודי: החילונים והחרדים, יהודי התפוצות ויהודי ארץ ישראל, הציונים והמתבוללים.

חלק ב'

ההצלחה האדירה והסוחפת של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שינתה את האופן שבו הביטו יהודי התפוצות על בנימין זאב תיאודור הרצל. אם בתחילה נתפס העיתונאי הוינאי המגונדר, שהקשר האישי שלו ליהדות היה רופף ביותר, כפנטזיונר חולמני ותו לא - כעת היו מאחוריו אלפי יהודים שראו בו משיח חדש: משה של העת המודרנית, שיוציא אותם מהגלות ויגשים עבורם את חלום הגאולה. ראובן בריינין תיאר בביוגרפיה שכתב על הרצל קבלת פנים טיפוסית לה זכה הרצל בביקור בעיר סופיה שבבולגריה.

אבל כעת נכנסה התנועה הציונית לשלב הבא והקריטי בחייה: השלב שבו הצהרות וכוונות כבר אינן מספיקות, וצריך להתחיל להביא תוצאות בשטח. להרצל לא היו אשליות: הוא ידע שבכל צעד ושעל שיקח מעכשיו הוא יתקל בהתנגדות מצד גורם כלשהו בזירה היהודית או הבינלאומית, ושכדי להצליח יהיה עליו לנהל משחק מתיש של איזונים בין הדרישות השונות והיריבויות הרבות בתנועה הציונית ומחוצה לה. כך כתב הרצל ביומנו האישי:

אחד מסלעי המחלוקת הראשונים שנתגלעו בקרב חברי התנועה הציונית היה בשאלת ארץ ישראל. הרצל, כזכור, לא ייחס בתחילה חשיבות מיוחדת לארץ ישראל: אמנם זו הייתה מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, בכך לא היה ספק - אבל אף אחד לא אמר, טען הרצל, שהיא גם בהכרח המקום הנכון להקים בו את מדינת היהודים החדשה. הרי בסופו של דבר מדובר בחבל ארץ נחשל, מפגר ומרוחק, שרובו מדבר צחיח והוא נתון לשליטתה של האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה נחשלת ומושחתת. בספרו 'מדינת היהודים' טען הרצל שארגנטינה, למשל, עשויה להיות מקום מוצלח לא פחות להקים בו מדינה יהודית, שהרי

אבל כאן נתקל הרצל בהתנגדות עזה מצד 'חובבי ציון': אותם צעירים יהודים, יוצאי רוסיה ומזרח אירופה, שהתארגנו במסגרת אגודות ציוניות עוד לפני הופעתו של הרצל - והרעיון של שיבה לארץ ישראל היה נטוע עמוק באידיאולוגיה שלהם. בלית ברירה, כדי לקבל את תמיכתם של צעירים אלה בתנועה הציונית החדשה שלו, הסכים הרצל לקבל את דרישותיהם של חובבי ציון: אחת מההחלטות הראשונות של הקונגרס הציוני הראשון - שאף קובעה במסגרת 'תכנית באזל', המצע המוסכם של התנועה הציונית - הייתה כי "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל."

אבל בכך לא נסתיימו המחלוקות: כעת היה צריך להחליט מהי הדרך הנכונה להקים את בית המולדת הזה.

'ציונות מעשית' ו'ציונות מדינית'

כמו בכמעט כל דבר שעשה, גם לגבי האופן הנכון שבו - לשיטתו של הרצל - יש לפעול כדי להקים בסופו של דבר את מדינת היהודים, הייתה להרצל משנה סדורה וחזון ברור.

רבים מקרב היהודים תמכו במה שכונתה 'ציונות מעשית': גישה לפיה כדי להקים את מדינת ישראל, צריך קודם כל לעלות לארץ ישראל, להקים שם ישובים יהודיים ולעבוד את האדמה - או במילים אחרות, לקבוע עובדות בשטח. קל לראות את ההגיון שבגישה הזו, שאפשר למצות אותה במשפט המפורסם - 'קל יותר לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.' ואכן, סביר להניח שמדינת ישראל לא היתה קמה ב-1948 אלמלא כבר היה בארץ ישראל ישוב יהודי מבוסס ומשגשג.

אבל הרצל לא אהב את גישת 'הציונות המעשית,' או כפי שהוא כינה אותה - 'הסתננות בגניבה.' הוא העדיף את ה'ציונות מדינית': הרצל האמין שללא תמיכתן המדינית של המעצמות הגדולות, ובפרט תמיכתה של האימפריה העות'מאנית, לא ניתן יהיה להקים בארץ ישראל מדינה של ממש, כזו שיכולה לקבץ אליה את יהודי כל הגלויות - אלא לכל היותר ישוב מצומצם ומוגבל. לראיה, חלוצי העליה הראשונה שעלו לארץ ישראל לאחר פרעות ה'סופות בנגב', עוד לפני הקמתה של התנועה הציונית, סבלו מהתנכלויות קשות מצד העות'מאנים - כמו למשל איסור על רישום קרקעות בטאבו ליהודים, ומניעת עלייתם של יהודים נוספים שביקשו להתיישב בארץ. גם ההיסטוריה האמיתית מוכיחה, בדיעבד, שהייתה מידה לא מבוטלת של צדק בגישתו של הרצל שהרי מדינת ישראל קמה רק לאחר ההחלטה ההיסטורית באו"ם - ורק לאחר כינונה הרשמי של המדינת אפשר היה להביא אליה את מיליוני העולים מאירופה וארצות המזרח.

וכך, למרות שהויכוח בעד ונגד הציונות המעשית נמשך לכל אורך ימי פעילותו של הרצל, הוא עצמו שם את הדגש על פעילות דיפלומטית ומשפטית שתאפשר ליהודים לקבל, בשאיפה, צ'רטר - זיכיון רשמי - להתיישב בארץ ישראל ולהקים שם אוטונומיה בעל ממשל עצמי.

כבר ב-1896, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, נסע הרצל לקושטא - היא איסטנבול של ימינו - כדי לנסות ולהיפגש עם הסולטאן העות'מאני ולשכנע אותו להעניק ליהודים אישור להתיישב בארץ ישראל. לשם כך נעזר באציל פולני שהיה מקורב לסולטאן וסייע לו לנווט בנבכי הבירוקרטיה התורכית הפתלתלה והמושחתת. אבל בקושטא נתקל הרצל בסירוב מוחלט. למרות שרבים מגורמי הממשל שעימם נפגש הביעו תמיכה עקרונית ברעיון שלו - בעיקר מכיוון שהאימפריה העות'מאנית הייתה נתונה בקשיים כלכליים חמורים, והמיסים שישלמו המתיישבים היהודים יכלו לסייע לה מאוד - הסולטאן עצמו סירב לפגוש את הרצל ואף פסל את רעיון הצ'רטר על הסף: ארץ ישראל, הוא טען, שייכת לכל הדתות והוא אינו יכול להעניק אותה ליהודים בלבד.

אבל הרצל לא אמר נואש. מבין המעצמות האירופאיות, גרמניה הייתה המקורבת ביותר לאימפריה העות'מאנית, ולשתי המדינות היו קשרים כלכליים ענפים שיאפשרו לקיסר הגרמני, כך קיווה הרצל, להשפיע על הסולטן ולשכנע אותו להעניק ליהודים זיכיון התיישבות בארץ ישראל. אחרי הכל, לקיסר היה אינטרס ברור לקדם את הרעיון הציוני: הגרמנים רצו להרחיב את השפעתם במזרח התיכון משיקולים כלכליים, וישוב יהודי שיהיה אוהד לגרמניה - הרצל אפילו רצה שהשפה הרשמית של המדינה היהודית החדשה תהיה גרמנית - בהחלט יעניק לגרמניה השפעה כזו. בנוסף, הקיסר חשש מאוד מתנועות סוציאליסטיות מהפכניות שאיימו לערער את הסדר והיציבות באירופה, והקמתה של מדינה יהודית תעודד את הצעירים היהודים להקדיש את מרצם לטובת המדינה הזו במקום להצטרף לתנועות מהפכניות שונות.

כפי שאתם יכולים לשער, לא כל אחד יכול להתקבל לפגישה אישית עם הקיסר הגרמני - אבל להרצל היה שני ידידים רבי השפעה בדמותם של הארכידוכס מבאדן, דודו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, והרוזן פיליפ פון אוילנבורג, השגריר הגרמני בוינה. שני האישים האלה אהדו את רעיונותיו של הרצל והשתדלו מטעמו אצל הקיסר, אבל בכל זאת חלפו שנה וחצי של מאמצי סרק - והרצל עדיין לא הצליח להתקבל לפגישה עם הקיסר.

ואז, בקיץ של 1898, גילה הארכידוכס מבאדן להרצל שהקיסר הגרמני מתכוון לערוך בקרוב סיור בארץ ישראל, ובמסגרת הסיור הזה גם להיפגש עם הסולטאן העות'מאני. בסיועו של השגריר אוילנבורג נקבע כי הרצל והקיסר ייפגשו בקושטא טרם פגישתו של הקיסר עם הסולטן. הפגישה התקיימה בחודש אוקטובר של אותה השנה, ובסיומה הביע הקיסר תמיכה עקרונית ברעיון של הקמת חברת התיישבות יהודית בארץ ישראל תחת חסות גרמנית. אבל לפני שאתם מהללים את וילהלם השני על הרגשות הציוניים שפיעמו בקרבו, ראוי להסביר שהסיבה הבסיסית לתמיכה הזו הייתה דווקא הפוכה: וילהלם, כמו רבים אחרים בחצרו, היה אנטישמי מושבע. יותר משביקש לעזור ליהודים להקים מדינה - הוא שמח על האפשרות להעיף אותם מגרמניה. כפי שניסח זאת בעצמו במכתב לדודו, הארכידוכס מבאדן -

למרות האנטישמיות, הקיסר דווקא התרשם מאוד ממוחו החריף ותשוקתו היוקדת של הרצל. הוא ביקש מהרצל לשלוח לו את תוכניתו על הכתב, והשניים קבעו להיפגש שוב בירושלים, במסגרת סיורו הקרוב של הקיסר בארץ ישראל.

הביקור בארץ ישראל

אם כן, הרצל ושלושת מלוויו עזבו את קושטא ועלו על אוניית קיטור שלקחה אותם לאלכסנדריה שבמצרים - ומשם, על אוניה קטנה וצפופה - ליפו. אחד המלווים, דוד וולפסון - אותו וולפסון שעיצב את הדגל שהפך ברבות הימים לדגל ישראל - סיפר כיצד העיר אותו הרצל לפנות בוקר והזמין אותו לעלות איתו על הסיפון כדי לראות את "האורות הקורצים לנו מיפו." כשראה הרצל את החוף הארץ ישראלי, סיפר וולפסון, דמעות זלגו מעיניו.

אבל כשנחתו הרצל ומלוויו ביפו, החל הביקור ברגל שמאל - מילולית: הרצל נפל בירידה מהאוניה, ונחבל ברגלו. אחד האנשים הראשונים שפגשו היה איש הבולשת התורכית, יהודי בשם מנדל קרמר, שלמרות שהעיד על עצמו שהוא אוהד את הרעיון הציוני - התריע בפניהם כי הוא נושא בכיסו פקודת מעצר מיידית להרצל במידה והביקור יעורר אי-שקט ביישוב היהודי. החשש מתגובתם של העות'מאנים - וגם מזו של הברון רוטשילד, שכזכור לא אהד את רעיונותיו של הרצל - הוביל לכך שחלק ממנהיגי היישוב היהודי הפגינו קרירות וריחוק כלפי הרצל, כמו למשל מנהל בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שלמרות שקיבל את הרצל בסבר פנים יפות - ביקש ממנו בשיחה פרטית שלא יבקר שנית בבית הספר כדי שלא לעורר את חמתם של התורכים.

אבל בניגוד לקרירות והריחוק של חלק מראשי היישוב - המתיישבים עצמם קיבלו את הרצל באותה התלהבות סמי-משיחית שבה התקבל אצל יהודי מזרח אירופה. הדוגמא הטובה ביותר לקבלת הפנים הנרגשת הזו היא כנראה ביקורו של הרצל במושבה הקטנה רחובות. כך מתאר משה סמילנסקי, אחד מראשי העלייה הראשונה, את ההתרגשות העצומה במושבה לקראת ביקורו של ראש התנועה הציונית.

כשהתגלגלה כרכרתו של הרצל לתוך המושבה, דהרו לקראתה הרוכבים הצעירים והקיפו את הכרכרה כשהם קוראים בקול 'יחי ד"ר הרצל!' ו'יחי העם היהודי!', והרצל הנרגש שוב הזיל דמעה. הכרכרה המשיכה לתוך המושבה, שם מספר סמילנסקי כי הרצל -

במקווה ישראל פגש הרצל את הקיסר הגרמני בפעם השניה - אבל הפעם רק למספר דקות: הקיסר חלף במקום בדרכו לירושלים, והשניים הספיקו רק ללחוץ ידיים ולהחליף כמה מילים על מזג האוויר. הפגישה הרשמית ביניהם הייתה עתידה להתקיים רק בעוד מספר ימים בירושלים, ולשם שם גם הרצל את פעמיו. אגב, דוד וולפסון תיעד את הפגישה הקצרה הזו במצלמתו, אבל מרוב התרגשות לא עשה עבודה מוצלחת: התמונות כללו רק את קצה רגלו השמאלית של הרצל…התמונה שהופצה מאוחר יותר כ'תיעוד הרשמי' של המפגש הקצרצר היא למעשה פוטומונטאז' - פוטושופ, בניסוח מודרני יותר - של שתי תמונות שונות שחוברו יחד.

בדרך לירושלים החל הרצל לחוש ברע, וחום גופו עלה. דוד שוב, פעיל ציוני שליווה אותם, סיפר כי -

כפי שניתן להבין מדבריו של שוב, הרצל היה נרגש מאוד לקראת הביקור בעיר הקודש, ולאחר מנוחה כפויה בעקבות מחלתו, יצא לסייר בעיר העתיקה. הסיור הזה לא הותיר עליו רושם עז, בלשון המעטה. למרות שהעיר עברה שיפוצים וניקיון יסודי לקראת ביקורו של וילהלם השני - אולי הביקור המדיני החשוב והמתוקשר ביותר בארץ ישראל במאה ה-19 כולה - הרצל המאוכזב כתב ביומנו כי -

הרצל התכונן לקראת הפגישה הצפויה עם הקיסר הגרמני בשיא הרצינות. הוא תדרך את חברי המשלחת שלו לגבי דרך ההתנהלות הנכונה מול הקיסר, וידא כי הם לבושים בחליפות מעונבות וכובעים מגונדרים, וביום המפגש עצמו אסר עליהם לאכול אחרי השעה 1130 בבוקר כדי ש"יהיו בכושר ולא יעשו לי בושות," כדבריו.

הפגישה עם הקיסר התקיימה בשני בנובמבר, 1898. הרצל הגיש לוילהלם אלבום תמונות מהודר של המושבות, ונשא נאום נרגש ובו תאר את הקשר העמוק של היהודים למולדתם ההיסטורית, ולבסוף הפציר בקיסר לפרוש את חסותו על מפעל ההתיישבות היהודי בארץ ישראל. הקיסר החמיא להרצל וציין כי "התנועה שלך, המוכרת לי היטב, יש בה רעיון בריא" - אבל סירב להתחייב לכל פעולה כלשהי באומרו כי "מכל מקום העניין עדיין טעון לימוד מדוקדק ועוד דיונים." הרצל, בכל אופן, יצא מהפגישה מעודד: אמנם הקיסר לא נתן לו תשובה חיובית - אבל גם לא תשובה שלילית, כך שכל האפשרויות נותרו פתוחות.

מספר ימים לאחר מכן עזבו הרצל וחברי המשלחת שלו את ארץ ישראל באוניית משא קטנה והפליגו לאלכסנדריה בדרכם חזרה לאירופה. את החותם העז שהותיר הביקור בארץ ישראל על הרצל אפשר לראות בבירור ברומן האוטופי 'אלטנוילנד' ('ארץ ישנה-חדשה') שפרסם ב-1902 ובו תאר את החברה הישראלית העתידנית כפי שראה אותה בעיני רוחו. בספר שילב הרצל תיאורים שלקוחים מתוך חוויותיו בביקור כדוגמת הפגישה עם הפרשים היהודים ברחובות, לצד רמזים אוטוביוגרפיים רבים אחרים.

אלטנוילנד הוא גם דוגמא נאה לאחת מהתכונות שודאי גם כן סייעה להרצל לסחוף אחריו את המוני היהודים: היכולת שלו לשרטט בעיני רוחו ובאוזני קוראיו עתיד מבטיח ומעורר השראה - גם כשהווה היה רחוק מלהיות מרשים, בלשון המעטה. כך, למשל, כתב במאמר ב'די וולט' בעקבות הביקור שכלל, כזכור, סיור ברחובותיה המזוהמים ו'המצחינים', כלשונו, של ירושלים:

אגב, מעניין לציין שכשתורגם ספרו של הרצל לעברית, בחר המוציא לאור נחום סוקולוב לתרגם את 'אלטנוילנד' ל'תל אביב' מכיוון ש'תל' הוא מקום עתיק בעוד ש'אביב' מסמל התחדשות - בדומה למשמעות המקורית של 'אלטנוילנד.' כפי שציין חוקר התרבות אלי אשד, העובדה הזו הופכת את תל אביב לעיר היחידה בעולם שחייבת את שמה לכותר של ספר מדע בדיוני…

החלום שנגוז

בחזרה להרצל ולחברי המשלחת הציונית. למרות האופטימיות והתקוות הרבות בתום הביקור - כשהגיעה המשלחת לנאפולי המתינה להם בשורה קשה. ממשלת גרמניה פרסמה הודעה רשמית על פגישתם של הקיסר והרצל בירושלים שבה לא הוזכרה בקשתו הרשמית של הרצל לחסות גרמנית על מפעל ההתיישבות, ולו במילה אחת. לכולם היה ברור שההשמטה הזו הייתה מכוונת: זו הייתה דרכו של הקיסר לאותת להרצל כי החלום על חסות גרמנית לא עומד להתגשם. למעשה, הרצל לא ידע זאת אז, אבל המסע לארץ ישראל נידון לכישלון עוד אפילו בטרם יצאה המשלחת הציונית מקושטא בדרכה לארץ הקודש. מסתבר שכבר בפגישתו הראשונה של הקיסר הגרמני עם הסולטן, זמן קצר לאחר שנפגש עם הרצל בקושטא, הסולטן הביע התנגדות כה עזה לרעיון של עליית יהודים נוספים לארץ ישראל - עד שהקיסר כמעט ולא העז להזכיר את הנושא בפגישותיהם הבאות. האכזבה במשלחת הייתה כואבת ומרסקת, כפי שכתב מאוחר יותר אחד מחבריה:

הרצל, עם זאת, סירב לקבל את רוע הגזירה. במהלך השנים הבאות המשיך להיפגש עם הסולטן העות'מאני ואנשיו עוד חמש פעמים תמימות בניסיון לשכנע אותם להעניק לו את הצ'רטר המיוחל להתיישבות יהודית בארץ ישראל, תמורת מתן הלוואה לכיסויה חובותיה של האימפריה באמצעות הון שהרצל קיווה לגייס ממלוות ותרומות של יהודים עשירים. אבל מה שהרצל התמים והנאיבי לא ידע זה שמאחורי הקלעים, הסולטן ניהל משא ומתן עם ממשלת צרפת על קבלת הלוואה כזו - וכל הפגישות עם הרצל היו בסך הכל תכסיס שמטרתו להפעיל לחץ על הצרפתים כדי שיעניקו לתורכים תנאי החזר נוחים יותר.

הרצל זנח, אם כן, את החלום של צ'רטר עות'מאני - והחל להפנות את מרצו אל אנגליה, שגם לה היו אינטרסים כלכליים ברורים במזרח התיכון והשפעה פוליטית לא מבוטלת על האזור בזכות שליטתה בתעלת סואץ. ההחלטה הזו, הסתבר, הייתה הצעד הראשון בדרך לעימות דרמטי מאין כמוהו - עימות שעתיד לטלטל את התנועה הציונית הצעירה ולהביא אותה לכדי פסע מפירוק מוחלט.

תוכנית אוגנדה

באוקטובר 1902 נפגש הרצל עם ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות של הממשלה הבריטית, שהפגין אהדה רבה כלפי התנועה הציונית. חלק מהאהדה הזו נבעה מרצונו הכנה של צ'מברליין לסייע להרצל לפתור את בעייתם של היהודים, וחלק ממניעים מעט ציניים יותר: אנגליה עמדה באותה התקופה בפני גל גדול של מהגרים יהודים ממזרח אירופה, וצ'מברליין קיווה שלפחות חלק מאותם מהגרים יסכימו להחליף את האיים הבריטים באותה התיישבות יהודית עליה חלם הרצל.

מכיוון שארץ ישראל הייתה עדיין תחת שליטתם של העות'מאנים, הציע צ'מברליין להרצל לבחון את האפשרות ליישב את היהודים באזור אל-עריש שבצפון חצי האי סיני. הרצל אהב את הרעיון: אל-עריש הייתה קרובה מאוד לארץ ישראל, והוא ראה בהתיישבות יהודית שם קרש קפיצה מצוין להקמתו של ישוב יהודי גדול ונרחב בארץ לכשתסתלק משם האימפריה העות'מאנית. אבל לרוע המזל, גורמים פוליטיים במנגנון השלטון הבריטי במצרים שהתנגדו לרעיון הערימו קשיים וסיכלו אותו בתואנה - אמיתית או לא, קשה לדעת - שהובלת מים מהנילוס אל אל-עריש תהיה יקרה ומורכבת מדי ליישום.

כשירדה תוכנית אל-עריש מעל הפרק, הציע צ'מברליין להרצל הצעה חלופית: שטח בן 13,000 קילומטרים במערב קניה בשם מישור גואס נגישו. דרך אותו האזור עברה מסילת רכבת בשם 'מסילת הברזל האוגנדית', ומכאן קיבלה ההצעה של צ'מברליין את השם בו היא מוכרת לנו היום: תוכנית אוגנדה. הרצל, עם זאת, דחה את הצעתו של צ'מברליין על הסף. לעם היהודי, הוא הסביר לשר המושבות, אין שום זיקה ליבשת האפריקנית: אוגנדה היא ארץ טובה, אבל הוא מעוניין רק בארץ ישראל או באזורים סמוכים לה.

אבל מה שהרצל וצ'מברליין לא ידעו, הוא שימים ספורים לפני פגישתם התחולל פוגרום מזוויע במיוחד בעיר הרוסית קישינב, שבו נרצחו כחמישים יהודים ומאות בתים ועסקים יהודים נבזזו ונהרסו. מכיוון שהעיתונות הרוסית לא ממש דיווחה על האירועים, חלף זמן עד שהחדשות על פרעות קישינב מצאו את דרכן אל המערב - אבל כשהגיעו, הן היו נוראיות: סיפורי זוועה של ממש על אלימות מזעזעת, ומעשי אונס ורצח בהיקף רחב. הזעזוע בקרב הקהילות היהודיות בכל העולם היה עמוק: חיים נחמן ביאליק, למשל, כתב שתי פואמות מפורסמות על האירועים בקישינב - 'על השחיטה', ו'בעיר ההריגה.'

גם הרצל הזדעזע כששמע על הפרעות בקישינב, והחותם שהותירו בו הדיווחים מקישינב הצטרף לאירוע שחווה על בשרו מספר חודשים לאחר מכן בעת שביקר בוילנה, עיר הבירה של ליטא: קבלת פנים נלהבת שערכה לכבודו הקהילה היהודית המקומית פוזרה באכזריות ובאלימות חריגה על ידי קוזאקים רכובים על סוסים שהסתערו על המשתתפים, רמסו אותם, היכו אותם ברוביהם והצליפו בהם בשוטים. בעקבות אותו ביקור בוילנה שינה הרצל את דעתו לגבי הצעתו של צ'מברליין - והחליט להעלות אותה להצבעה בקונגרס הציוני השישי שעתיד היה להתקיים שישה ימים בלבד מאוחר יותר.

בנקודה הזו ישנה מחלוקת אמיתית בין ההיסטוריונים בשאלה האם באמת החליט הרצל לזנוח את השאיפות להקים בית ליהודים בארץ ישראל, ולבחון ברצינות את האפשרות להתיישב באפריקה.

חלק מההיסטוריונים מאמינים שהזעזוע שחווה הרצל בעקבות פרעות קישינב והאירועים בוילנה הביא אותו למסקנה כי מצבם של יהודי מזרח אירופה כה חמור ומסוכן, עד אין ברירה אלא להתפשר על החלום של ארץ ישראל - לפחות באופן זמני - ולבחון את האפשרות להתיישב במזרח אפריקה ולו רק כדי להציל כמה שיותר יהודים. ההשערה הזו מתבססת, במידה לא מבוטלת, על הדברים שאמר הרצל עצמו בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הציוני השישי.

מאידך, יש היסטוריונים הטוענים שהרצל מעולם לא התכוון ברצינות להקים את מדינת היהודים במזרח אפריקה, אלא שהיה מדובר בתרגיל דיפלומטי בלבד. כפי שציינו בהתפעמות פעילים ציונים אחרים בני תקופתו של הרצל, השיחות עם צ'מברליין היו הפעם הראשונה שמעצמה בינלאומית גדולה ניהלה שיחות גלויות ורשמיות עם התנועה הציונית לגבי פתרון מוסכם לבעיית היהודים. לנו, ממרחק של למעלה ממאה שנה, העובדה הזו אולי נראית מובנית מאליה - אבל במציאות, זו הייתה התפתחות דרמטית והצלחה חשובה של הרצל. אף מדינה לא הכירה עד אז בתנועה הציונית כמייצגת באופן כלשהו את העם היהודי - ולמעשה, אף מדינה לא הכירה בעצם היותם של היהודים 'אומה' בעלת צביון לאומי משלה. הצעתו של שר המושבות, מבחינה זו, הייתה צעד ראשון בדרך ליצירתו של קונצנזוס בינלאומי - בשאיפה, בהובלתה של בריטניה - שהפתרון הנכון לצרותיהם של היהודים הוא לקבל את העובדה שהם עם, לאום - ולאפשר להם להקים מדינה עצמאית. הרצל, גורסים אותם היסטוריונים, ידע היטב שאוגנדה לא מתאימה כלל להתיישבות יהודית - אבל קיווה שרתימת הממשלה הבריטית לטובת הרעיון הציוני תשתלם לו בהמשך, כשיווצרו תנאים נוחים יותר להתיישבות בארץ ישראל. הוכחה אפשרית לכך אפשר למצוא בדברים שאמר מאוחר יותר לביוגרף שלו, ראובן בריינין.

אבל גם אם תוכנית אוגנדה הייתה בסך הכל תכסיס דיפלומטי ותו לא - שאר הנציגים בקונגרס הציוני לא היו מודעים לכך, והתגובות להצעתו של הרצל היו דרמטיות וחד משמעיות. אמנם הצעתו של הרצל לשלוח לאפריקה משלחת מחקר שתבחן את ההתכנות המעשית של ההצעה הבריטית התקבלה ברוב של כ-290 צירים לעומת כ 170 מתנגדים, אבל הניצחון הזה היה הרבה פחות חד-צדדי מאשר רומזים המספרים: רבים מהנציגים, ובעיקר אלה ממזרח-אירופה שם היתה תנועת חובבי ציון חזקה במיוחד, ראו בתוכנית אוגנדה לא פחות מאשר בגידה בחלום הציוני, ורבים מאלו שנמנעו בהצבעה - כמאה צירים מתוך כמעט חמש מאות - עשו זאת רק כדי שלא לפגוע בכבודו של הרצל, מנהיג התנועה.

אחד ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה, ד"ר יחיאל צ'לנוב, לא יכול היה לשאת את החרפה. הוא קם ממושבו מאחורי שולחן הכבוד שעל הבימה, ויצא מהאולם.

והניצוץ הזה אכן הצית תבערה אדירה. מאות נציגים מקרב "אומרי הלאו" - כפי שכונו המתנגדים לתוכנית אוגנדה - יצאו מהאולם בעקבות צ'לנוב, והתכנסו באולם אחר. התחושה הייתה קשה, ממש כמו אבל: חלק מהנציגים פרצו בבכי, ואחרים ישבו על הרצפה כאילו היה מדובר בתשעה באב. אחד הפורשים כתב מאוחר יותר כי 'כל הקורא את היהודים ללכת לארץ אחרת חוץ מארץ ישראל, כאילו קורא אותם לדת אחרת. זוהי בגידה הדומה לשמד.'

הרצל היה בבית המלון שלו כששמע על הכינוס הספונטני של אומרי הלאו. הוא חזר אל בניין הקונגרס, ודפק על דלתות האולם הסגורות. הצירים בתוך החדר התלבטו אם לאפשר לו להיכנס, ואחד מהם אף צעק לעברו של הרצל - 'בוגד!'. בתום הצבעה הוחלט לאפשר לו להיכנס. הרצל, חיוור ושפוף, טיפס על דוכן הנואמים שם נשא נאום נרגש שבו הבטיח לאומרי הלאו כי לא זנח לרגע את חזון שיבת ציון, וכי התעלמות מהצעתה של בריטניה תביא לשריפת הקשרים עם הממשלה הבריטית, סיום המשא ומתן מולה ופגיעה קשה בתנועה הציונית. נאומו של הרצל הצליח להרגיע את הרוחות במידת מה, ובשעה שתיים לפנות בוקר הסכימו הפורשים לחזור למליאה הראשית בישיבת הבוקר. בנאום שנשא בטקס הנעילה של הקונגרס הדגיש הרצל כי תוכנית אוגנדה היא, במקרה הקיצוני ביותר, פתרון ארעי בלבד וכי מטרתה של התנועה הציונית הייתה ונותרה הקמתו של בית ליהודים בארץ ישראל. את נאומו סיים בכך שהרים את ידו הימנית לאוויר וקרא בעברית - "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

אבל אם קיווה הרצל שבכך ייפתר המשבר שיצרה הצעתו - המציאות טפחה על פניו חיש מהר. מנחם אוסישקין, אחד ממנהיגי התנועה הציונית ברוסיה ואידיאולוג חסר פשרות, היה בביקור בארץ ישראל בזמן הקונגרס השישי - אבל כששמע על ההצעה החל להקים מהומה רבתי: הוא כתב מאמרים ומכתבים פתוחים לעיתונות שבהם דחה את תוכנית אוגנדה מכל וכל והבטיח להילחם בה, בהרצל ובתומכיו "בכל מחיר." אוסישקין כינס מנהיגים ופעילים רוסים אחרים לועידת חירום בחרקוב, שם הוחלט על הצבת אולטימטום להרצל: אם לא ייסוג מתוכנית אוגנדה, יפסיקו יהודי רוסיה להזרים כספים למימון התנועה הציונית וינקטו צעדים חריפים נוספים - עד כדי פרישה מהתנועה הציונית והקמתו של ארגון עצמאי.

הפולמוס שהתעורר בעקבות איומיו של אוסישקין וחבריו היה חריף ואמוציונלי בכל קנה מידה. הרצל פירסם ב'די וולט' מאמר ביקורת קשה על אוסישקין, שבו האשים אותו - ואולי במידה לא מבוטלת של צדק - שהמנהיג הרוסי חותר תחתיו ממניעים אישיים, ומנסה להדיח אותו כדי להחליף אותו כראש התנועה הציונית. ביומנו כתב הרצל כי -

רבים מתומכיו של הרצל תקפו גם הם את אוסישקין במאמרים בוטים, אבל זה התחפר בעמדותיו: 'אם אהיה אני המנוצח,' כתב אוסישקין לחיים ויצמן, 'הרי הדיקטטורה של הרצל מובטחת.' עדות ברורה לעוצמת המחלוקת ארעה בשלהי 1903, כשסטודנט יהודי ממוצא רוסי ניסה להתנקש בחייו של ד"ר מקס נורדאו, מתומכיו הבולטים של הרצל, וירה עליו שתי יריות אקדח כשהוא צועק "מוות לנורדאו האפריקני!". המתנקש החטיא את מטרתו, אבל המסר היה ברור כשמש.

הרצל הבין שהלך רחוק מדי. בין אם הצדק היה עמו ובין אם לאו - היה ברור שהמחלוקת סביב תוכנית אוגנדה עומדת לקרוע את התנועה הציונית לגזרים ולהביא לסופו המוחלט של החלום הציוני. הוא החליט לרדת מהעץ - ולמען האמת, זו גם הייתה החלטה קלה למדי מכיוון שגם בבריטניה עצמה הנסיבות השתנו במידה ניכרת. ג'וזף צ'מברליין עזב את תפקידו כשר המושבות, ומחליפו הביע חוסר התלהבות ברור מהפתרון שהציע קודמו. גם האווירה במשרד החוץ הבריטי, שמקודם הייתה אוהדת - התחלפה בקרירות, אולי בגלל מסרים ברורים שהעבירו תושביה הלבנים של מזרח אפריקה שהבהירו שהם מתנגדים בכל תוקף לרעיון של יישוב יהודי בקרבתם. באפריל של 1904 כינס הרצל ישיבה מיוחדת של הוועד הפועל הגדול של התנועה הציונית, ישיבה שכונתה 'ועידת התפייסות', שבה דיווח על כישלונה של תוכנית אוגנדה - כישלון שאותו הגדיר דווקא כ'הצלחה גדולה' - ושב וחזר על מחויבותו הבלתי מתפשרת לארץ ישראל. הוועד הפועל אישר פה אחד את אמונו הבלתי מסויג במנהיגותו של הרצל, ואפילו מנחם אוסישקין הצהיר שאכן השתכנע מדברי הרצל ושהוא ועמיתיו יכולים להמשיך בעבודתם בביטחון ובמרץ מחודש. אמנם הוחלט בועידה לשגר בכל זאת משלחת בדיקה למזרח אפריקה, אבל לכולם היה ברור שמדובר במחוות כבוד לממשלה הבריטית ותו לא, ושתוכנית אוגנדה כבר לא עומדת על הפרק. ואכן, משלחת הבדיקה חזרה עד מהרה עם תשובה שלילית לגבי האפשרות ליישב את היהודים במזרח אפריקה.

מותו של הרצל

בחודשים שלאחר תום פרשת אוגנדה המשיך הרצל בפעילותו מול מנהיגי העולם: הוא התכתב עם שר החוץ הרוסי וממשלת בריטניה, נפגש עם מלך איטליה ומזכיר המדינה של הוותיקן וניסה לחדש את הקשר עם קיסר גרמניה.

אבל בחודשים האלה חלה גם התדרדרות ברורה ומהירה במצב בריאותו. הרצל לא היה אדם בריא, באופן כללי: לכל אורך שנות בגרותו סבל ממיחושים שונים בליבו, כאבי ראש, מלריה ודופק לא סדיר. בכמה וכמה הזדמנויות איבד את הכרתו לרגעים ארוכים, ובמהלך הקונגרס השישי לקה בשני התקפי לב קטנים - מן הסתם כתוצאה מהלחץ האדיר שיצר הפולמוס על תוכנית אוגנדה. כשנפגש בדצמבר של 1903 עם ראובן בריינין, נדהם הביוגרף לראות את פניו החיוורים והנפולים של הרצל. "ניכר היה כי דאגות רבות, דאגות העם כולו [רובצות עליו]." כתב בריינין.

הרצל ידע שהוא עומד למות. באחת ההזדמנויות אמר לאחד מחבריו כי -

בראשית יוני, 1904, נכנס - יחד עם אשתו, שסבלה גם היא ממחלה קשה - לסָנָטוֹרְיוּם: מעין בית הבראה שבו אושפזו חולי שחפת וחולים קשים אחרים. זמן לא רב לאחר מכן לקה בדלקת ריאות: חום גופו עלה, הכרתו הייתה מעורפלת ודם נפלט מפיו כשהשתעל.

כל הסובבים אותו הרגישו שאלו ימיו האחרונים של מנהיגם, והחרדה עזה מפני סופו המתקרב של הוגה וראש התנועה הציונית הבינלאומית אחזה בהם. כך כתב אחד מאנשיו של הרצל במכתב לחברו:

בשני ביולי ביקר את הרצל חבר קרוב, הכומר ויליאם הֶכלר. הרצל הושיט לו את ידו וביקש ממנו -

יומיים לאחר מכן, בארבעה ביולי 1904, הלך תיאודור בנימין זאב הרצל לעולמו, והוא בן 44 בלבד.

העולם היהודי כולו שקע לתוך אבל כבד. ארונו של הרצל הוצב בחדר עבודתו בוינה, ואלפי אנשים שהגיעו לאוסטריה מארצות אירופה השונות חלפו על פניו. הרב מאיר בר אילן, מראשי הציונות הדתית, ספד לו -

בוורשה הרחוקה כתב בחור צעיר בשם דוד גרין - שמאוחר ישנה את שם משפחתו לבן גוריון - במכתב לחבר:

בתהלוכת ההלוויה של הרצל השתתפו כששת אלפים איש, והוא נטמן בבית עלמין בוינה. ב- 1949, לאחר קום המדינה, הועברו עצמותיו של הרצל, הוריו ואחותו מוינה לירושלים ונקברו מחדש בהר הקרוי על שמו, הר הרצל.

מעניין לציין שלאחר הקונגרס הציוני הראשון, כשהוא ברכבת בדרכו מבאזל חזרה לוינה, רשם הרצל את הדברים הבאים - ובהם משפט אחד ספציפי שייכנס לדפי ההיסטוריה.

זה היה ב-1897. הרצל פספס בתחזית שלו בשנה אחת בלבד.

אפילוג

אין ספק שכשהופיע הרצל על בימת ההיסטוריה, הקרקע - לפחות בקרב יהודי מזרח אירופה - הייתה בשלה להקמתה של תנועה ציונית שתשאף ליצור בית ליהודים בארץ ישראל. כפי שראינו, היו הוגי דעות שקראו להקמתה של תנועה כזו עשור ויותר לפני הרצל, וצעירים יהודים החלו לעלות לארץ לישראל ולהקים בה ישובים עוד לפני שביקר בה הרצל. אבל כל המאמצים האלה היו בקנה מידה קטן יחסית, וכנראה שהיו נותרים שכאלה - אלמלא הצליח הרצל לסחוף אחריו מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם ו"להדביק" אותם בחזונו, ואלמלא השכיל להפוך את התנועה הציונית מערב רב של פעילים בודדים וקבוצות קטנות - לגוף בינלאומי מסודר ומאורגן, בעל מוסדות נבחרים וזרועות ביצועיות, והצליח לתעל את התשוקה שפיעמה בכל אותם פעילים בודדים ולרתום אותה לעבר מטרה אחת ברורה ומוגדרת.

זאב ז'בוטינסקי שאל - מה היה סודו של הרצל? כיצד הצליח במקום שבו אף מנהיג יהודי אחר לא הצליח לפניו במשך אלפיים שנות גלות? אני חושב שעכשיו, אחרי שסקרנו את סיפורו של הרצל, אנחנו יכולים להשיב על השאלה הזו - והמפתח לתשובה הוא הניגודים האדירים שהיו טמונים באישיותו של הרצל.

כדי לחלץ את היהודים מהגלות, העם היהודי היה זקוק לחולם: למישהו שמסוגל להרים את הראש מעל לעוני, לבורות ולחיים העגומים בכפרים ובגטאות - ולהעז לחלום בקול על מדינה יהודית עצמאית. הרצל היה חולם שכזה, ולא "סתם" חולם: הרצל חלם בגדול. המדינה היהודית שתיאר בספריו 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד' לא הייתה המשך של החיים היהודיים בגולה, כי אם חברה ליברלית, מתקדמת ומודרנית - "אור לגויים" במובן העמוק ביותר.

אבל מצד שני, כדי להקים תנועה בינלאומית חובקת עולם שתפעל להגשמת החלום הפנטסטי הזה, העם היהודי היה זקוק גם לאיש מעשה: לביצועיסט, מישהו שמסוגל לארגן, לסדר ולהוביל. והרצל היה גם אדם שכזה. כשהיה צריך כינוס בינלאומי כדי לאחד את הפעילים הציוניים - הוא יזם את הקונגרס הציוני, וניווט את האירוע המורכב הזה בדיוק להיכן שרצה להוביל אותו: מהפרטים הקטנים ביותר, כגון קוד לבוש ורישום נוכחות של הנציגים בכל יום - ועד ניסוח ההחלטות להקמתם של מוסדות התנועה הציונית. כשהיה צריך לרתום את מנהיגי העולם לטובת המטרה הציונית, הרצל הפך עולמות כדי לפגוש אותם: שיחד את מי שצריך היה לשחד בקושטא, התחנף למי שהיה צריך להתחנף בוינה, ואפילו גער ואיים על הברונים הירש ורוטשילד - שניים מהאנשים החזקים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי - כשלא הסכימו לשתף עמו פעולה. היום היינו קוראים למישהו כזה 'בולדוזר.'

כדי לחלץ את היהודים מהגלות, היה צריך מישהו שמבין את העולם המודרני. אדם מתוחכם שמרגיש בבית בארמונות המלוכה בוינה או בקושטא. אדם משכיל ובעל נימוסים שמסוגל להקסים בשנינותו את קיסר גרמניה, ולרתום את עוצמתם האדירה של כלי התקשורת כדי לסחוף אחריו את ההמונים. הרצל היה אדם שכזה. הוא דיבר גרמנית, צרפתית ואנגלית, התלבש כמו ג'נטלמן מגונדר ובאופן כללי שחה כמו דג במים בתרבות האירופית האליטיסטית של תקופתו.

אבל מצד שני, כדי לרתום את המוני היהודים למטרה שכזו, היה צריך מישהו שהיה "מספיק יהודי" כדי לגרום להם להרגיש שהוא אחד משלהם. והרצל היה גם אדם שכזה. למרות החילוניות שלו, הוא היה מספיק מחובר לשורשיו היהודיים כדי להזדהות עם מיתוסים יהודיים רלוונטיים כדוגמת יציאת מצרים, ולהשתמש בהם כדי לחבר אליו את היהודים המאמינים. הוא ביקר בבתי כנסת, הקפיד להתייעץ עם רבנים אורתודוקסים לפני החלטות חשובות ותיבל את נאומיו במילים בעברית ובאידיש. הרגישות הזו סייעה לקבל את תמיכתם של מנהיגים אורתודוקסים כדוגמת הרב קוק, שאמר על הרצל שלמרות שלפני התקופה הציונית היו בכתביו של חוזה המדינה דברי כפירה וחירוף גסים - הוא בכל זאת היה "בעל תשובה במלוא מובן המילה."

שתי הזהויות האלה - החולם ואיש המעשה, המודרני והמסורתי, הקוסמופוליטי והיהודי, ד"ר תאודור ומר בנימין זאב - דרו בכפיפה אחת בגופו של הרצל, והן אלה שאפשרו לו להצליח היכן שאיש לא הצליח לפניו.