סבא בני הולך לבית הספר

סבא בני נכנס לחדר, ומיד הבחין בפניו הזעופות של דוד.

'מה קרה, נכדי? מדוע אתה כועס?'

דוד הצביע אל המחברת. 'אוף! קיבלנו שיעורי בית בחשבון - והתרגילים כל כך קשים...זה לא הוגן!'

סבא הציץ במחברת. 'ניסית לפתור אותם בעזרת האצבעות, כמו שהראתי לך?'

'אי אפשר, סבא,' אמר דוד, 'תראה: 'כמה זה שבע ועוד שבע?'...אין לי מספיק אצבעות בידיים כדי לפתור את התרגיל!…'

'זה היה לפני המון שנים.' החל סבא בני, 'הגעתי לפאריס שבצרפת, כשבתיקי חבילה עבור מדמואזל סופי ז'רמן.

הגעתי לבית משפחת ז'רמן, ופגשתי את סופי על מדרגות הבית, ילקוט על גבה.

'האם את סופי? אני בני, הדוור - וזה בשבילך.' מסרתי לה את החבילה. סופי קילפה את העטיפה, וקראה באושר - 'יש! ספר החשבון שאמא קנתה לי הגיע, סוף סוף - ובדיוק בזמן. היום הוא היום הראשון ללימודים, ואני אלמד בבית ספר חדש - אצל מורה החשבון הטוב ביותר בצרפת!'

'המורה הטוב ביותר בצרפת?' שאלתי, 'מי זה?'

'בוא, בני - לווה אותי לבית הספר ואספר לך.'

'עיצרו, תיכף ומיד!' ציווה עלינו קול רועם.

שוער במדים מצוחצחים עמד בשער בית הספר, ונתן בי ובסופי מבט חמור סבר. 'מה אתם עושים כאן?'

'אני רוצה להכנס לשיעור החשבון.' אמרה סופי.

'חה!' צחק השוער צחוק מזלזל, 'בת שרוצה ללמוד חשבון? שטויות במיץ עגבניות! אצלנו בפוליטכניק, רק לבנים מותר ללמוד חשבון. בנות לומדות סריגה ובישול, וזה הכל.'

'אבל סופי אוהבת חשבון.' ניסיתי לשכנע את השוער.

'בשום פנים ואופן לא - זה החוק בפוליטכניק!' אמר השוער. 'ועכשיו, הסתלקו מכאן תיכף ומיד!'

'רעיון מצוין, בני!' קראה סופי. היא נכנסה אל מאחורי שיח גבוה, ויצאה ממנו כשהיא לבושה בחולצה של בנים, מכנסים של בנים ואפילו כובע של בנים.

'נפלא, את נראית ממש כמו בן. כעת, מהרי להכנס לבית הספר, השיעור עומד להתחיל.' אמרתי לה.

סופי צעדה בחזרה אל השער. השוער נתן בה מבט בוחן, אך התחפושת של סופי הייתה מושלמת, והוא לא עצר בעדה.

''שלום, מסייה!' אמרתי בקול גבוה.

השוער הסתובב לעברי. 'כן, מה את רו...או הו! שלום, מאדאם!..' הוא הביט בהתפעלות בשמלתי הארוכה, בצעיף ובכובע האלגנטי. 'איך אוכל לסייע לך, גבירתי?'

'אני תיירת בפאריס, והלכתי לאיבוד.' השבתי, 'האם זהו בית הספר הפוליטכניק המפורסם?'

'אכן, מאדאם.' השיב השוער בגאווה. 'זהו בית הספר היפה והמפואר ביותר בכל צרפת. האם תרצי שאערוך לך סיור מודרך?'

'אה...כן, ודאי, אשמח מאד.' עניתי. בזווית העין ראיתי את סופי נכנסת לאחת הכיתות.

''תודה, מסייה,', אמרתי, מקרב את הפרח לאפי, 'איזה ריח נפלא!'. נופפתי לשומר לשלום ופניתי ללכת.

עליו הורודים של הפרח דגדגו את קצה אפי. 'אא..אא..אפצ'יייי!!' התעטשתי בעוז. לחדרתי, מעוצמת ההתעטשות נפל הצעיף שכיסה את פני - וחשף את זקני העבות!

'להתראות, מאדאם בון-בו...מון דיו!' קרא השוער המופתע. 'מה זה צריך להיות?!' פניו האדימו מזעם. 'גבר מחופש?! בוא הנה לכאן, ואראה לך מנחת זרועי!...'

נשאתי את רגלי וברחתי כל עוד נפשי בי. השוער רדף אחרי.

'השוער ניגש אל סופי שישבה בשורה הראשונה, והסיר את כובעה. שערה הארוך נפל אל כתפיה.

'ידעתי!' קרא השוער קריאת ניצחון, 'שני מתחזים שכמותכם...' הוא תפס אותי ואת סופי בצאוורוניינו.

אני אשליך אתכם בחזרה אל הרחוב, חצופים!'

קול עמוק ובטוח הרעים מאחורינו. 'עצור, אדוני!'. היה זה המורה, מסייה לגראנז'.

'אבל..אבל...' קרא השוער, 'לבנות אסור ללמוד חשבון...'

'שטויות!' הרעים קולו של מסייה לגראנז'. 'אני מתכוון להפסיק את העוול הזה. בנות מסוגלות ללמוד כל מה שבנים מסוגלים, ולסופי יש כשרון נדיר בחשבון, כשרון שצריך לטפח. מהיום, בנות יוכלו ללמוד בבית ספרנו כל מה שירצו!'

'אבל היא התחפשה לבן!...' מחה השוער, אך המורה היסה אותו. 'דממה! הסתלק מכאן מיד, לפני שאשלח אותך בעצמך ללמוד תפירה ובישול!...'

כל התלמידים פרצו בצחוק, והשוער מיהר לברוח מהכיתה.'

סופי ז'רמן נולדה בפאריס בשנת 1776, ומגיל צעיר גילתה עניין במתמטיקה. הוריה ניסו למנוע ממנה לקרוא ספרי מתמטיקה, שכן אישה באותם הימים לא הייתה אמורה להתעניין במדע - אך לבסוף הבינו שלא יוכלו להניע אותה מתשוקתה לידע.

סופי ביקשה להתקבל לבית הספר 'אקול פוליטכניק'- מוסד יוקרתי מאד - אך זה היה סגור בפני נשים. סופי התחזתה לבן, ונרשמה להרצאותיו של ג'וזף לגראנז', גדול המתמטיקאים של דורו. לגראנז' הצליח לחשוף את סודה של סופי, אך זיהה את הכישרון הטמון בה וסייע לה להתקדם ולהעמיק את ידיעותיה.

על אף שהייתה ללא ספק המתמטיקאית הטובה ביותר של תקופתה וזכתה לשבחים רבים, סופי המשיכה לסבול מאפליה ושוביניזם לכל אורך הקריירה שלה. רק במאה העשרים, שנים רבות לאחר מותה, בעקבות עליית הפמיניזם ומתן שיוויון זכויות מלא לנשים, הכירו ההיסטוריונים בפועלה פורץ הדרך של סופי.