סבא בני טס בכדור פורח

דוד וסבא בני היו בחצר והאכילו את התרנגולים. הם פזרו על הקרקע גרעינים קטנים, והעופות ליקטו אותם במקורם.

לפתע נשמעו קולות רמים ומחרישי אוזניים מתוך הבית. ‘אוי אוי אוי! מה זה הרעש האיום והנורא הזה!’ קרא דוד. התרנגולים והתרגולות נבהלו ומיהרו לברוח בחזרה אל הלול.

‘מי זה ז'ול וורן?’ שאל דוד.

‘ז'ול וורן היה סופר צרפתי מפורסם מאד.’ סיפר סבא, ‘לא תכננתי לטוס בכדור פורח, אתם מבינים. בסך הכל הגעתי לביתו של מר וורן בצרפת כדי למסור לו חבילה שנשלחה אליו בדואר מחנות מוסיקה מקומית.

צלצלתי בפעמון הכניסה פעם, ועוד פעם. איש לא ענה מבפנים. 'מר וורן?' קראתי, 'ז'ול?'. אין תגובה. הצצתי מהחלון פנימה, אך הבית היה ריק. 'אולי הוא בחצר האחורית,' אמרתי לעצמי, והקפתי את הבניין אל צידו האחר.’

‘אחזתי בחבל הארוך, ומשכתי אותו. ממש באותו הרגע נמתח החבל ונמשך כלפי מעלה במהירות. הייתי כל כך מופתע עד ששכחתי לעזוב את החבל, ובתוך שניות מצאתי את עצמי באוויר, עשרה מטרים מעל הקרקע!

הייתי כל כך מבוהל...אחזתי בחבל בשני ידיים, והרמתי את מבטי. מעלי ריחף כדור ענ שסל גדול עשוי קש היה תלוי מתחתיו. החבל בו אחזתי היה קשור אל הסל.

'הי, אתה!' שמעתי קול מתוך הסל, 'טפס למעלה מהר, שלא תיפול!'

'אנחנו בכדור פורח, כמובן.' אמר ז'ול ורן.

'כדור פורח? אף פעם לא טסתי בכדור פורח. כיצד אנחנו מרחפים כך באוויר? מדוע איננו נופלים אל הקרקע?'

'הבלון הענק מלא באוויר חם,’ הסביר לי וורן.

אוויר חם הוא קל יותר מהאוויר הרגיל שנמצא סביבנו ולכן הוא מתרומם למעלה, כמו בועת אוויר בתוך דלי מים, ומושך איתו את הסל שבו אנו נמצאים. אל חשש, בני: יש לנו מספיק אוויר חם כדי להגיע ליעדנו.'

'ומהו יעדנו?' שאלתי. 'אפריקה!' השיב הסופר.

'לאפריקה? מדוע דווקא לאפריקה?' שאלתי.

'אני זקוק להשראה עבור ספר חדש שאני רוצה לכתוב.' אמר הסופר, 'וחוץ מזה, תמיד כיף לטייל בעולם.'

הצצתי החוצה מתוך הסל. הקרקע הייתה רחוקה מתחתינו. בתים נראו כמו צעצועים. אנשים היו קטנים כמו חיפושיות קטנות. כמה מהם ראו אותנו חולפים מעל ראשם ונופפו לנו לשלום.

‘הבט,’ קרא וורן, והצביע אל מחוץ לסל, ‘שם, למטה - פילים!’. חלפנו מעל משפחת פילים שליחכה עשב בשלווה. ‘אני אוהב פילים,’ אמר הסופר, ‘הם בעלי חיים נבונים מאד.’

‘באמת?’ ידעתי שהפיל הוא החיה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, אבל לא ידעתי שהוא גם חכם. ‘בהחלט. לפילים יש זכרון מצוין, ויש אפילו פילים מאולפים שלמדו לצייר על דף בעזרת מכחול…’

רציתי לשאול את וורן מה אוהבים הפילים לצייר, כלפתע הבחנתי בתנועה בינות לשיחים. ‘אוי, לא!’ קראתי בקול, ‘ראה - ציידים!’

‘שנינו התחלנו לשרוק, לצעוק בקול ולדפוק בחוזקה על דפנות הסל. הפילים הפסיקו לאכול והרימו את ראשיהם. כשראו את הבלון הפורח מעליהם, נבהלו: הם מעולם לא ראו דבר כל כך מוזר. הפילים החליטו להסתלק מהמקום, ובתוך כמה דקות נעלמו והשאירו מאחוריהם רק עננת אבק.

'יש! הצלחנו! הצלנו את הפילים!' שמחנו אני וורן. אך למטה, על הקרקע, הציידים היו ממש לא שמחים. למעשה, הם כעסנו עלינו מאד, צעקו ונופפו בידיהם.

הקרקע הלכה והתקרבה אלינו. 'תחזיק חזק!' אמר ז'ול ורן.

הכנתי את עצמי לפגיעה הכואבת באדמה, אך המזל היה לטובתנו: עץ גבוה שעמד בדרכנו בלם את הנפילה, הסל שלנו הסתבך בין ענפיו של העץ, וכך נותרנו תלויים בין שמים וארץ. 'איזה מזל!' פלט הסופר אנחת רווחה.

'אל תשמח עדיין,' אמרתי לו, 'הבט- הציידים מחפשים אחרינו. הם רוצים להעניש אותנו על שהברחנו את הפילים.'

‘החצוצרה השמיעה תרועה חזקה, שאפילו החרידה את מנוחתן של כמה ציפורים שעמדו על ענפים של עצים סמוכים.

הציידים שמעו את התרועה, והרימו את מבטם למעלה. 'אה הה! הנה הם!' צעק אחד הציידים, ‘הנה האנשים שהבריחו לנו את הפילים...עכשיו נלמד אתכם לקח…’ בעיניו היה מבט מאיים ואכזרי, והוא כיוון את הרובה שלו לעברנו.

יצאנו מהסל והשתלשלנו אל הקרקע בעזרת החבל הארוך.

‘איזה מזל!’ אמר הסופר, ‘תרועת החצוצרה דומה מאד לשאגת הפיל. הפילים שמעו אותנו והבינו שאנחנו בצרות. הם הצילו אותנו, כפי שאנחנו הצלנו אותם…תודה לכם, פילים חכמים!’ וורן העניק לפילים פירות טעימים, ואני ליטפתי את הפיל הקטן.

‘הוא כזה חמוד!’ אמרתי, ‘אני חושב שאקרא לו 'נמו'.’

‘נמו? איזה שם משונה.’ אמר וורן.

‘דווקא שם יפה, מתאים מאד לפילים. אולי אפילו לדגים.’