סבא בני מבקר בקוטב הצפוני

בבית של סבא וסבתא יש המון בעלי חיים. תוכים, כלבים, חתולים, דגים...ממש גן חיות! דוד ומאיה שיחקו בחצר עם הארנבים. הם האכילו אותם וליטפו אותם, ונהנו כל כך עד שלא שמו לב שהשמש כבר עמדה לשקוע והערב ירד.

‘זה היה מזמן,’ סיפר סבא, ‘כשהייתי רק דוור צעיר. אל סניף הדואר שלי הגיעה חבילה ארוכה וצרה, כמו מקל. על הפתק המצורף נכתב- 'לכבוד ראש הכפר סלואיט (Salluit)'.

’איפה זה סלואיט?’ שאל דוד. ‘גם לי לא היה מושג.’ אמר סבא בני. ‘חיפשתי במפה, וראיתי שהכפר נמצא בקנדה, לא רחוק מהקוטב הצפוני! שמתי בתיק כמה סנדוויצ'ים טעימים, לבשתי בגדים חמים, לקחתי איתי את החבילה הארוכה- ויצאתי לדרך.’

‘פגשתי ילד אינואיטי ברחוב ופניתי אליו. 'שלום לך. מה שמך?' 'פוקיק.' (Pukiq) השיב הילד.

'פוקיק, האם תוכל לומר לי היכן ראש הכפר?'

'הוא יצא אל הכפר השכן. הדרך היא בכיוון הזה,' הצביע הילד, 'במרחק של יום וחצי נסיעה במזחלת.' 'אם כן, כדאי שאצא לשם גם אני ואמסור לו את החבילה.' אמרתי, 'תודה לך, ילד.'

'אין בעד מה. אני אצטרף אליך.' אמר הילד.

'אה...לא, אין צורך. אני אסתדר, תודה.'

'כן, אני אצטרף.' אמר פוקיק בעקשנות. 'לא, לא!' קראתי, ' אני ממהר! אין לי זמן לקחת איתי ילד. אני מצטער.'

‘הכלבים החרוצים גררו את המזחלת במהירות על הקרח החלק. רוח קרה נשבה על פני, וגלידי קרח קטנים קפאו על זקני.

השמש שקעה מתחת לאופק. הבטתי בשעוני: השעה הייתה רק שתיים עשרה בצהרים!

'פוקיק,' שאלתי את הילד, 'תגיד, מדוע השמש שוקעת כה מוקדם?' 'זה בגלל שאנחנו קרובים לקוטב הצפוני.' השיב האינואיט הצעיר. 'בעונת הקיץ השמש אף פעם אינה שוקעת- אפילו לא באמצע הלילה! עכשיו אנחנו בסתיו, והימים קצרים מאד. בעוד חודש יגיע החורף- והשמש לא תזרח כלל מעל האופק.'

כמה מוזר, חשבתי לעצמי- לילה שנמשך עונה שלמה!...’

‘צפיתי בזוהר הקוטב שעה ארוכה, עד שהתעייפתי. אני ופוקיק נכנסנו לאוהל, והכלבים נשארו לישון ליד המזחלת.’

’סבא, לכלבים לא היה קר בחוץ בלילה?’ שאל דוד. ‘לא, בכלל לא,’ השיב סבא בני, ‘אלו היו כלבי מגזע ה'האסקי', שגופם מותאם לחיים בקוטב. הפרווה העבה שלהם מחממת אותם היטב. למעשה, היה לי מזל גדול שהם נשארו לישון בחוץ...'

‘טיפסתי על המזחלת. הדוב הענק הלך והתקרב. הכלבים המבוהלים החלו לברוח, משכו את המזחלת - ואותי יחד איתם...הסתובבנו סביב האוהל במעגלים, כשהדוב המפחיד רודף אחרינו.

הדוב היה מהיר מאד, והמרחק בינינו הצטמצם בהתמדה. פחדתי מאד! אם הדוב ימשיך לרדוף אחרי, הוא יתפוס אותי. לא ידעתי מה לעשות.’

הדוב ריחרח פעם אחת, ריחרח פעם שניה, ואז הסתובב והחל ללכת אל ערימת הדגים. פוקיק התרחק מהחור והצטרף אלי. 'דובי קוטב אוהבים דגים!’ הוא אמר לי, ואכן הדוב התיישב על הקרח והחל לאכול את הדגים הטריים.

כעבור כמה דקות סיים הדוב הגדול את ארוחתו. הוא טפח על בטנו המלאה ופיהק פיהוק גדול ועתיר שיניים. לאחר מכן התכרבל על הקרקע, נרדם והחל נוחר כמו טרקטור.

’ניצלנו!’ אמרתי בהקלה, ‘כל הכבוד, פוקיק- רעיון נפלא!’ הילד האינואיטי חייך בגאווה. ‘הקרח שאנחנו עומדים עליו הוא בעצם מי ים קפואים. אבא שלי לימד אותי איך לשבור את הקרח ולדוג במים שמתחתיו. הוא אמר שזה משהו שבני האינואיט עושים עוד מימי קדם.’

‘כשהתקרבנו אל האיגלו, יצא מתוכו גבר אינואיטי גבוה וחסון. פוקיק קפץ מתוך המזחלת. 'אבא!!' הוא קרא בקול שמח, והשניים התחבקו בשמחה. עכשיו הבנתי מדוע רצה פוקיק להצטרף אלי למסע...

האיש לחץ את ידי. 'שלום. אני אטאנק (Ataneq), ראש הכפר סלואיט.' 'אני בני הדוור,' הצגתי את עצמי, וסיפרתי לאטאנק על המפגש שלנו עם דוב הקוטב המפחיד. סיפרתי לו כיצד פוקיק הצעיר הציל את חיינו בחוכמה רבה. אטאנק חייך אל בנו בגאווה. 'לא סתם קראתי לו פוקיק,' הוא אמר, 'בשפת האינואיט, פוקיק משמעו 'חכם'- והוא באמת ילד חכם.'

הוצאתי את החבילה הארוכה. ‘זה עבורך, אטאנק.’ אמרתי. 'אוה, מעולה!' אמר ראש הכפר בשמחה.

‘למחרת נפרדתי לשלום מאטאנק ובנו. כמתנת פרידה, הם העניקו לי מעיל אינואיטי אמיתי. הודתי להם מקרב לב, עליתי על המזחלת ושבתי הביתה. זו הייתה הרפתקאה מרתקת!’ סיים סבא בני.

’גם אני רוצה לנסוע לקוטב הצפוני יום אחד.’ אמר דוד בהחלטיות. ‘אני בטוח שתוכלו לעשות זאת כשתהיו גדולים,’ אמר סבא, ‘אבל עד שנשיג לכם מעילי פרווה אינואיטים אמיתיים- אני חושב שסבתא רוזה תשמח להכין לכם שוקו חם, ממש מושלם לערב קריר...מה דעתכם?...’

’כן! שוקו!’ קראו הילדים, ומיהרו אל תוך הבית בריצה.