סבא בני ושודדי הגאלאפאגוס

אני ומאיה ואחותי, ישבנו במטבח. אני צבעתי דינוזאורים בחוברת הצביעה שלי, ומאיה הרכיבה פאזל. סבא בני נכנס לחדר ובידיו קופסאת קרטון. ‘דוד, מאיה, תראו מה מצאתי בחצר!’ הוא הניח את הקופסה על השולחן בזהירות.

’מה זה, סבא? מה יש בפנים?’ שאלה מאיה, ושנינו ניסינו להציץ לתוך הקופסא. מבעד לחורים ראינו זוג עיניים קטנות וסקרניות מביטות החוצה.

’זה קרה לפני המון שנים.’ סיפר סבא. ‘אל סניף הדואר שלי נכנסה אישה מבוגרת. 'שלום!' היא אמרה, 'אני צריכה להעביר לבני חבילה דחופה. הוא הפליג לדרום אמריקה ושכח את ארנקו בבית! '

'בשמחה, גבירתי. מה שמו של בנך?' שאלתי. ‘דארווין,’ השיבה, ‘צ'ארלס דארווין. אני חושבת שהוא נמצא בצ'ילה עכשיו, ומחפש אחר שלדים ועצמות של בעלי חיים עתיקים.’

לקחתי מהגברת שקיק מלא במטבעות, ויצאתי בדרכי אל דרום אמריקה.’

’מאובן הוא בעל חיים שנקבר באדמה לפני שנים רבות מאד,’ הסביר לי החוקר הצעיר. ‘עם הזמן האדמה התקשתה והפכה לסלע מוצק, ועצמות השלד של בעל החיים התקשו אף הן והפכו להיות ממש חלק מהסלע.’

’מרתק!’ אמרתי, ‘והמאובן הזה שייך לצב שחי לפני מיליוני שנים?’

’בדיוק,’ אמר דארווין. ‘אני חושב שהשלד הזה שייך לסוג קדום ועתיק מאד של צב, שכבר נכחד ואינו קיים עוד. ציירתי אותו בפנקס שלי, כדי להראות למדענים האחרים כשאחזור לאנגליה. ומי אתה, ידידי?’

’שמי בני הדוור. אימך ביקשה ממני להעביר אליך את ארנקך.’ ‘אה, מעולה!’ שמח דארווין, 'אני כל כך מפוזר! אמא שלי תמיד אמרה שטוב שהראש שלי מחובר לכתפיים- אחרת הייתי שוכח גם אותו בבית!'

אני ודארווין יצאנו בדרכנו אל הנמל בו עגנה הספינה. לא ידעתי זאת אז, אך מנהיג כנופיית שודדים מסוכנת, פושע מגודל ואכזר, מצא את המטבע שנפל. הוא ניחש שבארנקו של דארווין יש עוד מטבעות זהב רבים. הוא ושני שותפיו, גם הם טיפוסים נאלחים ותאווי-בצע, החליטו לעקוב אחרינו אל איי הגאלאפאגוס, ולשדוד אותנו בהזדמנות הראשונה שתעמוד לרשותם.

השודדים עקבנו אחרינו מרחוק, אך אני ודארווין לא הבחנו בהם. היינו עסוקים מדי במשחק עם הצבים הגדולים: הצבים כה חיבבו אותנו, עד שנתנו לנו לטפס על גבם ולרכב עליהם. זה היה כיף אדיר, ואני ודארווין כל כך נהננו עד שלא שמנו לב שהתרחקנו מאד מהחוף ומהספינה. השודדים החליטו לנצל את ההזדמנות. הם עקבו אחרינו לאורך השביל המתפתל.’

‘השודדים דחפו אותנו אל כלוב עץ גדול, ונעלו את הדלת בעזרת קרש כבד. לאחר מכן התיישבו סביב שולחן וניסו לחלק את שלל המטבעות ביניהם. לרוע מזלם, הם היו מאד גרועים בחשבון.

'אז כמה מטבעות יש כאן?' שאל ראש השודדים.

'שניים, ועוד שניים, ועוד שניים...' ספר השודד השני, 'תשע, אני חושב.'

'שטויות,' אמר השודד השלישי, 'שבע, אני בטוח.'

'אז כמה מטבעות מקבל כל אחד?' שאל המנהיג. השודד השני גירד בראשו. 'חמש?'

'מה פתאום, לפחות ארבע.' אמר השלישי. 'שטויות. חמש, אני אומר לך.'

'קשקוש. ארבע, בטוח!'

‘הבט בצב המאובן שראינו בהרי האנדים.’ אמר דארווין. ‘הוא דומה מאד לצבים הקטנים שאנחנו מכירים מהבית, וגם לצבי הענק כאן באיי הגאלאפגוס.’

’מה זה אומר?’ שאלתי.

’אני חושב שהצב המאובן היה כנראה אביהם הקדמון של הצבים החיים היום- כמו סבא של סבא של סבא שלהם.’

’אבל אם הם קרובי משפחה שלו, מדוע הם לא נראים בדיוק כמותו?’

’ילדים לא תמיד נראים בדיוק כמו הוריהם.’ הסביר דארווין. ‘כל בעלי החיים משתנים לאורך הדורות. זה תהליך איטי מאד המכונה 'אבולוציה' ובזכותו נוצרים כל הזמן בעלי חיים חדשים ומרתקים.’

’זה באמת רעיון מרתק,’ הסכמתי עם דארווין. ‘מעניין אם גם הצב הקדמון אהב כל כך גזר כמו צאצאיו בגאלאפאגוס...’

‘כשהיו הצבים קרובים, הכנסתי את ידי אל תוך הכלוב והמשכתי לנופף בגזר מבפנים. הצבים, שמאד רצו את הגזר, דחפו את ראשיהם מבעד לסורגי הדלת. הם היו כה גדולים וכבדים, עד שללא קושי ריסקו ושברו את הקרש העבה שחסם את הדלת!

’חששתי שהרעש יזעיק את השודדים, אך הם היו כה עסוקים בספירת המטבעות עד שלא שמו לב לנעשה סביבם.’

'אז כל אחד מקבל שמונה מטבעות או...אההה!!!' צווח מנהיג השודדים. צב גדול נגס בגזר שבכיסו, וקרע פיסה גדולה ממכנסיו. 'הצבים רוצים לאכול אותנו!!'. צבים נוספים התקרבו אל שני השודדים הנותרים, נגסו בגזרים שלהם ובמכנסיהם.

'קדימה, צבים! כל הכבוד!' עודדתי בקול. 'לברוח! לברוחחח!' צעקו השודדים המבוהלים, ונמלטו אל תוך היער כשהם מכסים בידיהם על ישבניהם החשופים.’