סבא בני ושודדי הגאלאפאגוס

מאת: רן לוי

סבא בני ושודדי הגאלאפאגוס — תמונת השער

אני ומאיה ואחותי, ישבנו במטבח. אני צבעתי דינוזאורים בחוברת הצביעה שלי, ומאיה הרכיבה פאזל. סבא בני נכנס לחדר ובידיו קופסאת קרטון. ‘דוד, מאיה, תראו מה מצאתי בחצר!’ הוא הניח את הקופסה על השולחן בזהירות.

’מה זה, סבא? מה יש בפנים?’ שאלה מאיה, ושנינו ניסינו להציץ לתוך הקופסא. מבעד לחורים ראינו זוג עיניים קטנות וסקרניות מביטות החוצה.

סבא הרים את המכסה, והוציא מתוך הקופסא צב קטן וחמוד. הוא הניח אותו בעדינות על שולחן המטבח, אך הצב מייד החביא את רגליו וראשו בתוך השיריון.

’אני חושב שהוא נבהל קצת,’ אמר סבא, ‘אם ניתן לו קצת גזר, אולי יציץ החוצה שוב.’ הוא שלף כמה גזרים ממגירת הירקות, הניח אותם לצד הצב ונגס באחד מהם בעצמו. ‘רוצים גם?’ הציע לנו. מאיה לקחה גזר, אבל אני עיקמתי את האף. ‘אני לא כל כך אוהב גזר..’

’חבל- הגזר טעים וגם בריא,’ אמר סבא, ‘ואפילו הציל אותי משודדים פעם אחת.’

’באמת?’ שאלתי.

’זה קרה לפני המון שנים.’ סיפר סבא. ‘אל סניף הדואר שלי נכנסה אישה מבוגרת. 'שלום!' היא אמרה, 'אני צריכה להעביר לבני חבילה דחופה. הוא הפליג לדרום אמריקה ושכח את ארנקו בבית! '

'בשמחה, גבירתי. מה שמו של בנך?' שאלתי. ‘דארווין,’ השיבה, ‘צ'ארלס דארווין. אני חושבת שהוא נמצא בצ'ילה עכשיו, ומחפש אחר שלדים ועצמות של בעלי חיים עתיקים.’

לקחתי מהגברת שקיק מלא במטבעות, ויצאתי בדרכי אל דרום אמריקה.’

הגעתי לצ'ילה, וכעבור יום או יומיים איתרתי את דארווין בהרי האנדים. הוא עמד על מדרגת סלע גבוהה למרגלות צוק תמיר ושרבט משהו בפנקס קטן.

'צ'ארלס דארווין, אני משער?' קראתי אליו. ‘'איזה מאובן יפה!' הוא אמר, עדיין מביט בסלע בעיניים נוצצות.

רק אז הבחנתי לראשונה בשלד גדול של צב שהיה טבוע בתוך הסלע הגדול. ‘מאובן?...מה זה מאובן?’ שאלתי את דארווין.

’מאובן הוא בעל חיים שנקבר באדמה לפני שנים רבות מאד,’ הסביר לי החוקר הצעיר. ‘עם הזמן האדמה התקשתה והפכה לסלע מוצק, ועצמות השלד של בעל החיים התקשו אף הן והפכו להיות ממש חלק מהסלע.’

’מרתק!’ אמרתי, ‘והמאובן הזה שייך לצב שחי לפני מיליוני שנים?’

’בדיוק,’ אמר דארווין. ‘אני חושב שהשלד הזה שייך לסוג קדום ועתיק מאד של צב, שכבר נכחד ואינו קיים עוד. ציירתי אותו בפנקס שלי, כדי להראות למדענים האחרים כשאחזור לאנגליה. ומי אתה, ידידי?’

’שמי בני הדוור. אימך ביקשה ממני להעביר אליך את ארנקך.’ ‘אה, מעולה!’ שמח דארווין, 'אני כל כך מפוזר! אמא שלי תמיד אמרה שטוב שהראש שלי מחובר לכתפיים- אחרת הייתי שוכח גם אותו בבית!'

הוצאתי את השקיק מתיק הדואר שלי ונתתי אותו לדארווין- אך מטבע אחת נפלה מתוכו והתגלגלה על הקרקע. חיפשתי אותה בינות לדשא העבות והפרחים הצבעוניים, אך לשווא: לא הצלחתי למצוא אותה. ‘'לא נורא,' אמר דארווין, 'יש עוד הרבה מטבעות בארנק. אין זמן, ידידי! חייבים לחזור, הספינה עומדת להפליג.'

'להיכן אתם מפליגים?' שאלתי. 'לאיי הגאלאפאגוס, ומשם בחזרה לאירופה.' אמר דארווין. 'אפשר להצטרף אליכם? אף פעם לא ביקרתי באיי הגאלאפאגוס.' שאלתי. 'בשמחה!' השיב דארווין.

אני ודארווין יצאנו בדרכנו אל הנמל בו עגנה הספינה. לא ידעתי זאת אז, אך מנהיג כנופיית שודדים מסוכנת, פושע מגודל ואכזר, מצא את המטבע שנפל. הוא ניחש שבארנקו של דארווין יש עוד מטבעות זהב רבים. הוא ושני שותפיו, גם הם טיפוסים נאלחים ותאווי-בצע, החליטו לעקוב אחרינו אל איי הגאלאפאגוס, ולשדוד אותנו בהזדמנות הראשונה שתעמוד לרשותם.

‘יצאנו לדרך בספינתו של דארווין, וכעבור מספר שבועות הטלנו עוגן ליד אי בשם סן-קריסטובל. ירדנו לחוף ומצאנו שם צבים. ולא סתם צבים...צבי ענק! הם הגיעו לי עד המותניים, בחיי! הצבים היו ידידותיים מאד, ולא פחדו מאיתנו כלל. הוצאתי מתיקי גזר שהבאתי מהספינה והאכלתי את אחד הצבים, שנגס בו בתיאבון רב.

’ראינו בעלי חיים נוספים באי: איגואנות, ציפורים כחולות-רגליים, פיגווינים ועוד.גם הם לא חששו מאיתנו ויכולנו להתקרב אליהם מאד. דארווין צייר את כולם בפנקסו הקטן.’

השודדים עקבנו אחרינו מרחוק, אך אני ודארווין לא הבחנו בהם. היינו עסוקים מדי במשחק עם הצבים הגדולים: הצבים כה חיבבו אותנו, עד שנתנו לנו לטפס על גבם ולרכב עליהם. זה היה כיף אדיר, ואני ודארווין כל כך נהננו עד שלא שמנו לב שהתרחקנו מאד מהחוף ומהספינה. השודדים החליטו לנצל את ההזדמנות. הם עקבו אחרינו לאורך השביל המתפתל.’

‘עד מהרה השיגו השודדים את הצבים האיטיים, וזינקו עלינו בהפתעה.

'ידיים למעלה! זה שוד!' קרא מנהיג השודדים, ונופף מולנו בשתי חרבות גדולות וחדות.

'אוי ואבוי!' קרא דארווין והרים את ידיו, 'אנחנו נכנעים, אנחנו נכנעים!'

'תן את כל הכסף שלך, ומייד!' רעם ראש השודדים, ודארווין מיהר לתת לו את שקיק המטבעות.

‘השודדים דחפו אותנו אל כלוב עץ גדול, ונעלו את הדלת בעזרת קרש כבד. לאחר מכן התיישבו סביב שולחן וניסו לחלק את שלל המטבעות ביניהם. לרוע מזלם, הם היו מאד גרועים בחשבון.

'אז כמה מטבעות יש כאן?' שאל ראש השודדים.

'שניים, ועוד שניים, ועוד שניים...' ספר השודד השני, 'תשע, אני חושב.'

'שטויות,' אמר השודד השלישי, 'שבע, אני בטוח.'

'אז כמה מטבעות מקבל כל אחד?' שאל המנהיג. השודד השני גירד בראשו. 'חמש?'

'מה פתאום, לפחות ארבע.' אמר השלישי. 'שטויות. חמש, אני אומר לך.'

'קשקוש. ארבע, בטוח!'

‘השודדים המשיכו להתווכח, ואני ודארווין ישבנו בכלוב. אני ניסיתי לחשוב כל הזמן על דרכי מילוט, אך דארווין הבחין בצבי ענק נוספים לא הרחק מאיתנו, והיה כל כך עסוק בלצייר אותם בפנקס עד שכמעט ושכח שהוא כלוא.

אחרי שלא מצאתי שום פתח או חריץ רחב בכלוב, התייאשתי. התיישבתי על הרצפה ונגסתי בגזר ששלפתי מתוך השקית.’

’שמתי לב למשהו מעניין,’ אמר דארווין. הוא פתח את הפנקס והראה לי את ציוריו.

‘הבט בצב המאובן שראינו בהרי האנדים.’ אמר דארווין. ‘הוא דומה מאד לצבים הקטנים שאנחנו מכירים מהבית, וגם לצבי הענק כאן באיי הגאלאפגוס.’

’מה זה אומר?’ שאלתי.

’אני חושב שהצב המאובן היה כנראה אביהם הקדמון של הצבים החיים היום- כמו סבא של סבא של סבא שלהם.’

’אבל אם הם קרובי משפחה שלו, מדוע הם לא נראים בדיוק כמותו?’

’ילדים לא תמיד נראים בדיוק כמו הוריהם.’ הסביר דארווין. ‘כל בעלי החיים משתנים לאורך הדורות. זה תהליך איטי מאד המכונה 'אבולוציה' ובזכותו נוצרים כל הזמן בעלי חיים חדשים ומרתקים.’

’זה באמת רעיון מרתק,’ הסכמתי עם דארווין. ‘מעניין אם גם הצב הקדמון אהב כל כך גזר כמו צאצאיו בגאלאפאגוס...’

לפתע עלה במוחי רעיון. ‘גזר! הגזר יעזור לנו לברוח מהכלוב! איך לא חשבתי על זה קודם?’ קמתי על רגלי והתקרבתי לדופן הכלוב.

’גזר?’ תמה דארווין, ‘איך כבר יכול גזר להציל אותנו?’. ‘מייד תראה...’ אמרתי, ושלפתי גזר כתום מתוך השקית. הוצאתי את ידי מבין הסורגים ונופפתי בו. ‘הי, צבים! בואו! הנה הממתק שאתם כל כך אוהבים!’

הצבים הגדולים הבחינו בגזר שבידי והחלו להתקרב אל הכלוב באיטיות.

‘כשהיו הצבים קרובים, הכנסתי את ידי אל תוך הכלוב והמשכתי לנופף בגזר מבפנים. הצבים, שמאד רצו את הגזר, דחפו את ראשיהם מבעד לסורגי הדלת. הם היו כה גדולים וכבדים, עד שללא קושי ריסקו ושברו את הקרש העבה שחסם את הדלת!

’חששתי שהרעש יזעיק את השודדים, אך הם היו כה עסוקים בספירת המטבעות עד שלא שמו לב לנעשה סביבם.’

’כעת הגיע הזמן לטפל גם בגנבים. התגנבתי בשקט מאחורי גבם, ומבלי שירגישו הנחתי גזרים בתוך כיסי המכנסיים של כל אחד מהשודדים. הצבים הרעבים הריחו את הגזר הטרי, ולא יכלו לעמוד בפיתוי...הם התקרבו אל השולחן שסביבו ישבו חברי הכנופייה.’

'אז כל אחד מקבל שמונה מטבעות או...אההה!!!' צווח מנהיג השודדים. צב גדול נגס בגזר שבכיסו, וקרע פיסה גדולה ממכנסיו. 'הצבים רוצים לאכול אותנו!!'. צבים נוספים התקרבו אל שני השודדים הנותרים, נגסו בגזרים שלהם ובמכנסיהם.

'קדימה, צבים! כל הכבוד!' עודדתי בקול. 'לברוח! לברוחחח!' צעקו השודדים המבוהלים, ונמלטו אל תוך היער כשהם מכסים בידיהם על ישבניהם החשופים.’

סבא בני נשען אחורנית בכסאו. ‘אני ודארווין צחקנו כל כך...’, הוא חייך, ‘זו באמת הייתה הרפתקה מופלאה. ממש הצטערתי כשהיינו מוכרחים לעזוב את איי הגאלאפאגוס ולהפליג הביתה...’

’סבא, הצב הקטן הוציא את הראש מהשריון שלו!’ אמרה מאיה בהתלהבות. ‘הנה, צב חמוד- קח קצת גזר...או-הו-הו!!’ קרא סבא בני המופתע כשהצב הקטן פער את פיו ונגס בגזר ביס גדול. אני ומאיה התגלגלנו מצחוק. ‘כנראה שהצב הקטן באמת קרוב משפחה של צבי הגאלאפאגוס...’

1