סבא בני והרובוטים

דוד, מיה וסבא בני ישבו על הספה, וצפו בטלוויזיה. לפתע נשמע זמזום מפינת החדר. עיגול שחור, עגול ומבריק החליק ברכות למרכז הסלון והחל לנוע הלוך ושוב לאורך הרצפה, משאיר שובל רטוב מאחוריו. דוד ומאיה הביטו במכונה הקטנה, מוקסמים. סבא וסבתא קנו את הרובוט העגול לפני מספר שבועות, והילדים אהבו לראות אותו מתרוצץ ומנקה את רצפת הסלון.לפתע דעך הזמזום, והרובוט הקטן נעצר ודמם. 'מה קרה לרובוט, סבא? מדוע הוא נעצר?' שאל דוד.

אתמול בבוקר ישבתי בסלון וצפיתי בטלוויזיה. לפתע צלצל הטלפון. היה זה מר סלדון, מנהל סניף הדואר שבו עבדתי במשך שנים ארוכות, בצעירותי.'שלום, מר סלדון! נעים לשמוע את קולך שוב. מה שלומך?' שאלתי.'שלומי טוב, בני - אבל אני זקוק לעזרתך בדחיפות.' אמר מנהל הסניף, 'יש לי חבילה שחייבת להגיע במהירות אל מפעל לייצור מכוניות ביפן, אבל היום מתקיים פסטיבל הבולים השנתי - וכל הדוורים בחופשה. האם תוכל למסור את החבילה?’'ודאי!' אמרתי, 'אני מייד יוצא!’.'הו, רוב תודות, בני - ידעתי שאפשר לסמוך עליך!'.

'לא הבנתי מי שר. הסלון היה ריק. הדבר היחיד שראיתי היה הרובוט הקטן, שניקה את הרצפה. 'סליחה? מי שם? מי שר כאן? ' קראתי. 'לנקות, לנקות, לנקות!...' המשיך הקול השמח. הבטתי מטה: היה זה הרובוט הקטן! הוא השמיע את אותו הזמזום שהשמיע תמיד - אך הפעם הצלחתי להבין מנו מילים ומשפטים. הרובוט עצר. 'הי, אתה מבין אותי?! אתה מדבר רובוטית?' הוא שאל, מופתע.'אממ...כן, כנראה שכן.' עניתי, 'קיבלתי מכה חזקה במצח. אולי בגלל זה אני מבין פתאום רובוטית.'

'הטיסה עברה בנעימים. אני ודניל שוחחנו, ודניל סיפר לי עד כמה שהוא אוהב לנקות ולשטוף את הרצפה, וכמה הוא מאושר כשהרצפה מבריקה ונוצצת.כשהגענו למפעל היפני, הופתעתי לגלות את הדלפק בכניסה ריק ונטוש. 'הלו?' קראתי, 'יש כאן מישהו?' איש לא ענה. כמה משונה, חשבתי לעצמי. 'בני, בוא תראה!' קרא דניל בתלהבות, 'יש כאן המון רובוטים, והם מרכיבים את המכוניות החדשות!'

'סלח לי, מר רובוט,' פניתי לרובוט שעמד קרוב אלי, 'מדוע כולכם כה מדוכדכים? ’הרובוט הגדול הפסיק את פעולתו והסתובב אלינו. 'הסתלקו מכאן!' הוא לחש לנו.'מה אמרת? להסתלק?' שאל דניל המופתע.'ברחו מכאן מהר. לא כדאי לכם להישאר…' 'אבל...למה? מה קרה?' ניסיתי לשאול, אך הרובוט הגדול סב על צירו במהירות וחזר לעבודתו. 'או או!' הוא לחש לנו, 'הוא מגיע! אמרתי לכם שכדאי לברוח!… 'פתחתי את פי כדי לדבר, אך לפתע שמעתי קול מתכתי וקר מאחורינו. 'עצרו! זו פקודה!'.

'תוכנית? איזו תוכנית?' שאלתי בחשש.'למלא את העולם בשחור!' הכריז גיסקרד. 'לגרש את כל הצבעים האחרים, ולהחליף אותם בשחור. רק שחור!’ 'אבל...למה?' שאלתי, 'מה רע באדום, כחול או ירוק? מדוע רק שחור?’ 'אני שונא את כל הצבעים האחרים.' אמר הרובוט הגדול, והצביע על עצמו, 'שחור הוא הצבע הכי טוב, והכי יפה - כמו הצבע שלי. המפעל שלי ימלא את העולם במכוניות שחורות, וכשנסיים לבנות מכוניות - נייצר צעצועים שחורים, וספרים בעלי דפים שחורים, ותיקים שחורים...הקץ לצבעוניות. הכל יהיה שחור!' גיסקרד צחק צחוק מתכתי ואפל.

שני הזרועות הרובוטיות לפתו את ידיי בכוח. התפתלתי והתאמצתי, אך לא הצלחתי לחלץ את זרועותי. זיעה החלה לבצבץ על מצחי. פחדתי מאד. לא רציתי להישאר במפעל המכוניות לנצח! 'עיזבו אותי! עיזבו!' קראתי, ושוב ניסיתי להשתחרר. הרובוטים לא נעו אפילו מילימטר. לפתע שמעתי 'קלאנק!' מתחתיי. החבילה שהבאתי נפלה מתיק הדואר. היא פגעה ברצפה הקשה, קיפצה פעם ועוד פעם, והתגלגלה אל תוך פס הייצור. קוווצץ'! פלויינג!! חריקות רמות עלו מבין גלגלי השיניים, ופס הייצור נעצר. צופר אזעקה החל מייבב ברחבי המפעל.'אני אלך לבדוק מה קרה.' אמר גיסקרד. 'אל תתנו לו לברוח!' הוא הורה לשני הרובוטים שאחזו בי.

גיסקרד הסתובב לעברנו, אוחז את החבילה בידיו. צופר האזעקה השתתק, והמכוניות על פס הייצור חזרו לנוע. 'טוב, איפה היינו...אה, כן!' הוא אמר בקולו המתכתי. 'קדימה, בני - אנחנו הולכים לתא המעצר, ממנו לא תצא לעולם.' גיסקרד התקרב לעברנו. 'בני!..בני!..' לחש לי דניל, 'הגזרים...הפל את הגזרים על הרצפה!’ 'הגזרים?!' שאלתי, מבולבל. לפתע נזכרתי בשקית הגזר שהבאתי איתי מהבית. התפתלתי וזעתי בין שני הרובוטים, עד ששקית הגזר נפלה אף היא מתיק הדואר. השקית נפתחה, וכל הגזרים התגלגלו על הרצפה.

'נהדר! הידד!' קראו הרובוטים המאושרים שסביבנו, 'הרובוט הרשע הובס!’ שני הרובוטים שאחזו בי הרפו מלפיתתם. הרובוט שעמו שוחחנו לחץ את ידי וליטף את דניל. 'תודה לכם, בני ודניל!' הוא אמר, 'גיסקרד השתלט על המפעל והכריח אותנו לבנות רק מכוניות שחורות... התגעגענו לצבעים האחרים. בזכותכם, העולם שלנו יחזור להיות צבעוני ושמח.’ 'התודה מגיעה לדניל,' אמרתי, 'הוא הרטיב את הרצפה והפך אותה לחלקלקה מאד...לפעמים, רובוט קטן וחכם יכול לנצח גם רובוטים גדולים וחזקים, בכוח המוח! או המעגלים האלקטרוניים, בכל אופן...' דניל חייך, וראיתי שהוא גאה מאד בעצמו.

'סבא, תשאל אותו אם הוא רוצה לנקות את הרצפה...' ביקשה מיה.'אין בעיה!', אמר סבא. הוא רכן מעל הרובוט וזימזם כמה מילים בשפת הרובוטים: 'דניל?… בזזזז.. בזזז… ביזזאזו...בוזז..' סבא שב והתרומם על רגליו. לפתע התעורר הרובוט הקטן לחיים, והחל מתגלגל במרץ ברחבי הסלון, מנקה ושוטף את הרצפה.'אתם רואים, דניל אוהב לשטוף את הרצפה!' הוא אמר בסיפוק. הרובוט התקרב אליהם, ואז נעצר, זמזום חרישי בוקע מתוכו. 'מה, דניל?' הקשיב סבא בני, 'אה, בטח! דניל מבקש שנרים רגליים, ילדים!'