סבא בני טס לירח

אחרי הארוחה יצאנו לחצר עם סבא בני. חתכנו תפוחים, בננות ואגסים והנחנו אותם במגש שבתוך הכלוב. שלושת התוכים קרקרו בשמחה וניקרו את הפירות במקורם.

‘סבא,’ שאלה מאיה, ‘מה זו האבן השחורה והעגולה שבפינת הכלוב?’. ‘זו? זו אבן שהבאתי מהירח לפני המון שנים.’ השיב סבא בני. ‘מהירח? באמת?’ התפלא דוד. ‘כן, בטח. טסתי לשם יחד עם נשרק'ה, התוכי הגדול והאפור. לא סיפרתי לכם על הביקור שלי בירח?’

‘לא! ספר לנו!’ ביקשו דוד ומאיה.

‘כשהגעתי למרכז החלל, שאלתי אנשים היכן נמצא מר באז אלדרין, והם הצביעו על מגדל לבן וגבוה. כשהתקרבתי אל המגדל, ראיתי שמדובר בבניין משונה מאד. הוא היה עגול לגמרי, ולא היו בו חלונות כלל.

מתחתית המגדל בקעו עננים של עשן לבן.

גירדתי במצחי בתימהון. 'זה ביתו של מר אלדרין?' חשבתי לעצמי, 'מימי לא שמעתי על מישהו שגר במגדל כזה. איפה הדלת בכלל? איך נכנסים פנימה?' ראיתי חץ כחול, והחלטתי לעקוב אחריו ולהקיף את המגדל.

נכנסתי פנימה, ומצאתי את עצמי בתוך חדר שקירותיו מלאים בכפתורים ונורות צבעוניות. בחדר היו שלושה אנשים, לבושים בחליפות חלל לבנות.

'שלום! מי אתה?' שאל אותי אחד מהם. 'אני בני, הדוור,' השבתי, 'יש לי חבילה למסור למר באז אלדרין. ומי אתם, אם אפשר לשאול?' ‘אנחנו באז, ניל ומייקל, ואנחנו אסטרונאוטים.' הם הציגו את עצמם. אסטרונאוטים?' שאלתי, 'מה זאת אומרת?...’ אך בדיוק באותו הרגע נשמע רעש מחריש אזניים, כמו שאגה של אריה- אולי אפילו של דינוזאור..כל החדר החל לרעוד!

‘תחזיק חזק, בני,’ אמר לי באז, ‘אנחנו ממריאים!’

‘ממריאים?! לאן?’ שאלתי.

‘אל הירח, כמובן!’ השיב האסטרואנוט.

‘כעבור כמה דקות כבתה האש, והחללית הפסיקה לרעוד. מחלון החללית ראינו את כדור הארץ העגול והכחול.

קמתי מהכסא, ולהפתעתי ריחפתי באוויר, קל כמו נוצה! הבנתי שאנחנו בחלל, היכן שכוח המשיכה אינו קיים עוד.

שלושת האסטרונאוטים ריחפו סביבי. שמה של החללית, הם סיפרו לי, הוא 'אפולו 11'.

באז הביט בביצה שנתתי לו. ‘זה מדוד שלי,’ הוא אמר, ‘הוא חוקר ציפורים ביערות דרום אמריקה, ומדי פעם שולח אלי ציפורים מעניינות. בני, האם תוכל בבקשה לשמור על הביצה עבורי עד שנחזור לכדור הארץ?’

כמובן שהסכמתי בשמחה. אני אוהב בעלי חיים.

‘למחרת כבר היינו קרובים מאד לירח, והחללית שלנו נפרדה לשני חלליות קטנות יותר. מייקל נשאר לרחף בחללית אחת, ואילו אני, נשרק'ה, באז וניל הצטופפנו בחללית השניה שעמדה לנחות על פני הירח. התרגשתי מאד: אף פעם לא ביקרתי על הירח קודם לכן!’

‘חיפשנו וחיפשנו, ולבסוף מצאנו את מיכל האוויר. אבל עדיין הייתה לנו בעיה: כפתור ההפעלה של המיכל היה גבוה מאד, ולא היה לנו סולם להגיע אליו.

לפתע עלה במוחי רעיון. הכנסתי את ידי לתיק הדואר, ושלפתי משם את נשר'קה. הגוזל הקטן הביט בי במבט מודאג, כאילו הבין שמשהו לא בסדר. 'נשרק'ה, אתה מוכרח לעזור לנו!' אמרתי, והצבעתי על מיכל האוויר הגבוה. 'שם, מעל המקרר, יש גליל כסוף ועליו כפתור אדום. תעוף אליו ותלחץ על הכפתור!'

ניל ובאז חבשו את הקסדות שלהם, ויצאו מהחללית. הבטתי החוצה מבעד לחלון וכיוונתי אותם כשירדו בזהירות בסולם. 'צעד קטן, ניל!' הדרכתי את מפקד החללית, 'ועכשיו...צעד גדול. יפה מאד!' ניל ובאז הלכו על הירח, וביקרו במכתשים הרבים שעל פניו.

‘למה לא הצטרפת אליהם, סבא?’ שאל דוד. ‘מכיוון שלא הבאתי איתי חליפת חלל,’ הסביר סבא בני, ‘הרי לא ידעתי שנמריא לירח!’. ‘וקינאת בהם?’ שאלה מאיה. ‘קצת,’ הודה סבא, ‘אבל ניל ובאז הביאו לי מתנה כשחזרו לחללית: את אבן הירח השחורה והמבריקה שראיתם בכלוב.’

‘הגיעה השעה להיפרד מהאסטרונאוטים ולשוב הביתה.

'בני,’ שאל אותי באז, ‘אתה ונשרק'ה חברים כל כך טובים- אולי תשמור עליו אתה, ותגדל אותו?'

'בטח, בשמחה!' השבתי. 'מצוין,' חייך באז, 'דוד שלי כבר שלח אלי הרבה ציפורים, ואני בטוח שאשתי לא תתנגד אם אוותר על תוכי אחד. היא בלאו הכי טוענת שהבית שלנו נראה כמו קן של קוקיה.'

אפולו 11 המריאה ממרכז החלל על שם קנדי ב-16 ביולי, 1969, ועל סיפונה שלושה אסטרונאוטים: ניל ארמסטרונג (מפקד המשימה), אדווין (באז) אולדין ומייקל קולינס.

לאחר מסע בן שלושה ימים, החללית נכנסה למסלול הקפה סביבה הירח. קולינס נותר במודול הפיקוד של החללית, בעוד ארמסטרונג ואולדרין הנחיתו את 'הנשר' באזור המכונה 'ים השלווה', שנחשב לנקי יחסית מסלעים גדולים.

ארמסטרונג ואולדרין בילו שעתיים וחצי על אדמת הירח, ערכו מספר ניסויים מדעיים ואספו סלעים אותם הביאו איתם חזרה לכדור הארץ.