סבא בני והאחים רייט
מאת: רן לוי
סבא בני והילדים עמדו ליד חלון המטבח והשליכו ממנו מטוסי נייר.
‘אוף, סבא!!’ קראה מיה בתסכול, ‘המטוס שלי אף פעם לא עף רחוק.’
‘אני חושב שיש לי משהו שיכול לעזור לך.’ אמר סבא בני. הוא יצא מהמטבח וחזר כעבור רגעים מספר. בידיו אחז משקפיים משונות. ‘משקפיים, סבא? איך יכולים משקפיים לעזור למטוס שלי?’ שאלה מיה.
‘או הו! אלו לא סתם משקפיים...סיפרתי לכם על ההרפתקה שלי עם האחים רייט, אלו שהמציאו את המטוס הראשון?’
‘באמת פגשת אותם, סבא?’ שאל דוד.
‘כן,’ השיב סבא בני, ‘הכרתי אותם כשהיו בסך הכל בעלי חנות קטנה לתיקון אופניים, עוד לפני שהפכו למפורסמים כל כך.
‘יום אחד הגעתי אל חנות האופניים, למסור להם חבילה קטנה. צלצלתי בפעמון, ו-ווילבור, הצעיר מבין האחים, פתח לי את הדלת. 'שלום לך, בני הדוור,' הוא קרא בשמחה, 'אורוויל, בוא מהר - המשקפיים שהזמנו הגיעו!'
אורוויל הצטרף אלינו, ויחד הם פתחו את החבילה.
'סלחו לי על סקרנותי,' שאלתי, 'אבל מהם המשקפיים המשונות האלה?'
אלה הן המשקפיים שאיתן נמריא לאוויר במטוס שלנו!' אמר אורוויל.
'מטוס?' התפלאתי, 'מה זה מטוס?'. ‘מכונה מעופפת.’ אמר ווילבור, ‘בוא, ראה בעצמך.’
יצאנו אל החצר האחורית, שם עמד המטוס של האחים רייט, גבוה ומרשים. ‘בנינו אותו במו ידינו,’ הסביר ווילבור בגאווה, ‘ואנחנו כמעט מוכנים לטיסת הבכורה.’
בינתיים, מחוץ לחנות, הסתתרו שלושה שודדים מאחורי שיח גבוה.
‘המשקפיים האלה מוצאות חן בעיני,’ אמר ראש הכנופיה, בריון מפחיד ושרירי.
‘אולי פשוט נשדוד אותן ממוכרי האופניים האלה, בוס? מה דעתך?’ הציע שודד שני, וחיכך את ידיו בהנאה. ‘כן, הם נראים לי חלשלושים, השלושה האלה….’ גיחך מנהיג השודדים, ושני חבריו צחקקו אחריו.
ליטפתי בעדינות את דופן המטוס. ‘אבל, אמרו לי - כיצד תצליח מכונה כה כבדה להתרומם באוויר?’ שאלתי.
‘הבט היטב בכנף, בני.’ הסביר אוורוויל, ‘יש לה צורה קמורה, כמו גבעה. כשהמטוס ינוע קדימה במהירות, האוויר יזרום סביב הכנף הקמורה - ויגרום למטוס להתרומם.’
‘ואלו הם ההגאים.’ ווילבור הצביע על זוג מוטות במרכז המטוס. ‘הטייס יכול למשוך בהם, והמטוס יפנה שמאלה, ימינה, למעלה או למטה.’
‘מדהים!’ אמרתי, ‘אם כן, מדוע אינכם ממריאים?’
אורוויל גירד בראשו במבוכה. ‘יש לנו רק בעיה אחת.’ הוא הצביע על מדחף עשוי מעץ. ‘המדחפים הם אלו שיגרמו למטוס לנוע קדימה - אבל עדיין לא החלטנו היכן צריך לשים אותם.’
‘נו, באמת, אורוויל, זה ברור!’ אמר ווילבור, ‘המדחפים צריכים להיות בזנב המטוס.’
‘מה פתאום,’ נד אחיו בראשו, ‘נראה לי שעל הגג שלו.’
‘בזנב, אווריל!’
‘בגג, אח צעיר, בגג!’
האחים רייט המשיכו להתווכח, כשלפתע נשמע קול מאיים מאחורינו. ‘ידיים באוויר, חלשלושים!’ הרעים ראש כנופיית השודדים. שלושת הפושעים אחזו אלות גדולות בידיהם. ‘תנו לנו את המשקפיים האלה, ואל תעשו צרות...אחרת נראה לכם מה זה…’
‘אוי, לא!’ לחש ווילבור, ‘אסור לתת להם לשדוד את המשקפיים! אלו משקפי הטיסה שלנו. בלעדיהן לא נוכל להמריא לטיסת הבכורה.’
ידעתי שאני חייב לעזור לאחים רייט, אחרת כל עבודתם הקשה והחשובה תרד לטימיון.
‘הי, שודדים מכוערים!’ צעקתי.
‘מה? איך קראת לנו?’ נדהם השודד הבריון.
‘אמרתי שאתם מכוערים.’ קראתי בקול, ‘אתה נראה כמו בבון, ושני החברים שלך נראים כמו שימפנזות!’
פניו של מנהיג השודדים האדימו מזעם. ‘קראת לי בבון?! חוצפן! תפסו אותו!’ הוא אמר לשני השודדים האחרים.
טיפסתי על זוג אופניים שעמדו בסמוך ומיהרתי לברוח כל עוד נפשי בי.
‘מהר, עלו גם אתם על אופניים!’ צעק השודד המגודל לחבריו.
‘אבל, בוס, מה לגבי המשקפיים?’ שאל השודד הנמוך. ‘תשכחו מהמשקפיים - אנחנו צריכים ללמד את הדוור הזה לקח. קדימה, נרדוף אחריו!’
סובבתי את הדוושות במהירות הגבוהה ביותר שרגלי היו מסוגלות לה, ונסעתי במהירות במורד הרחוב. הבטתי לאחור, וראיתי את שלושת השודדים דולקים אחרי על אופניהם.
שלושתם התנשפו והתנשפו כמו קטרים: כפי ששיערתי, הם אולי נראו מפחידים, אבל לא היו ספורטאים טובים.
״בוס...בוס...זה ממש קשה...״ התנשם השודד הנמוך, סמוק ומזיע.
״אל תפסיקו...לרדוף...אחריו...״ פקד ראש הכנופיה, אבל גם הוא כבר נראה עייף ומותש.
פניתי אל שביל צדדי והמשכתי לדווש במהירות. חשבתי שאם רק אצליח להתחמק מהם עוד מספר דקות, השודדים המותשים יתייאשו ויעזבו אותי לנפשי.
אך לפתע גיליתי לחרדתי שהשביל הקטן הסתיים: מצאתי את עצמי עומד על שפת צוק גבוה, ללא דרך להימלט. שלושת השודדים השיגו אותי. הם ירדו מאופניהם, והחלו מתקרבים אלי בצעדים מאיימים. מה אעשה עכשיו?
‘חה חה חה…’ צחק ראש השודדים את צחוקו האכזרי, ‘לכדנו אותך, דוור מעצבן. עכשיו אלמד אותך לקח על שקראת לי שימפנזה…’
‘בוס, אתה הבבון. אנחנו השימפנזות.’ התערב השודד השמן.
‘מה זה משנה?!’ רתח הביריון, ‘העיקר שנראה לו...מה זה? מה הרעש הזה?’ זמזום חזק נשמע מעלינו, וכולנו הרמנו את מבטנו לשמיים.
היה זה אווריל רייט, משקפי הטיסה לראשו, שריחף מעלינו במכונה המעופפת.
‘הי! גנבים! נראה אתכם תופסים את זה!’ הוא צחק, והשליך משהו מהמטוס.
ספלאט!! נוזל צהבהב נזל על פניו ושערו של ראש הכנופייה. 'איה! מה זה?' השודד הביט בנוזל הסמיך שנמרח על אצבעותיו. ‘ביצה?? איכססס!!’.
ספלאט!! ספלוך!! ספליץ'!! גשם של ביצים שבורות ודביקות נחת על ראשם של הפושעים.
‘איזה מגעיל! לברוח!!’ שאגו הגנבים, ונמלטו מהר ככל שרק יכלו לברוח.
אווריל הנחית את המטוס לא הרחק ממני, ווילבור הצטרף אלינו בריצה קלה.
‘איזה מזל! הצלתם אותי - חששתי שהשודדים הרשעים עומדים לתפוס אותי..’ חייכתי בהקלה.
‘תודה שסיכנת את עצמך עבורנו, בני. זה היה אצילי מאד מצידך.’ לחץ ווילבור את ידי.
‘חשבתי שהמטוס עדיין לא מוכן - איך הצלחתם להמריא?’ שאלתי את האחים.
‘הבנו היכן יש לחבר את המדחפים: על הכנפיים.’ הסביר ווילבור, והצביע על זוג המדחפים הגדולים. ‘כשהמדחף מסתובב במהירות, הוא דוחף את האוויר אל עבר הזנב, והמטוס נע קדימה. אוויר זורם סביב הכנפיים, והמטוס מתרומם מהקרקע.’
אווריל הסיר את משקפי הטיסה שלו ונתן לי אותן. ‘שמור את המשקפיים לעצמך, בני מזכרת מהטיסה הראשונה אי פעם!’
‘האחים רייט זכו לפרסום רב,’ סיים סבא בני, ‘והמכונה המעופפת שלהם מוצגת במוזיאון בארצות הברית עד ימינו.’
הוא חבש את המשקפיים לראשה של מיה. ‘הנה, נסי עכשיו לזרוק את מטוס הנייר’.
מיה כיוונה את המטוס והטילה אותו קדימה בכל הכוח. מטוס הנייר גלש מחלון המטבח הרחק הרחק, עד קצה החצר. ‘וואו! תראה לאיזה מרחק הגעתי!’ היא קראה בשמחה.
‘מה אמרתי לכם, ילדים - אלו משקפיים בלתי רגילות…’ חייך סבא בני.
1