אלכסנדר הגדול

חלק א'

השנה היא 480 לפני הספירה, והעיר היוונית המפוארת - הגדולה והחשובה מבין כל ערי יוון, ערש לידתה של הדמוקרטיה ומוקד תרבותי ופילוסופי ראשון במעלה - שרויה בחורבות. להבות ועשן אופפים את המקדש המפואר של אתנה, אלת החוכמה, ובתים רבים הפכו ללאל יותר מגלי אבנים. על רצפת האקרופוליס שרועות גופותיהם של כמה עשרות אתונאים שהתבצרו על הגבעה הרמה שבמרכז העיר, בתקווה להגן על המקדשים שבמקום מפני הכובש האכזר. ביניהם, פה ושם, שרידיהם של פסלים נהדרים, יצירות מופת שמשכו אלפי מבקרים מכל רחבי העולם הקדום - שנותצו ללא אבחנה בידי חיילי האויב.

האיש שאחראי להרס הזה הוא חשיארש (חְשַׁיָארְשָׁה) הראשון, מלך פרס - שהיוונים כינו אותו Xerxes ואנחנו זוכרים אותו כאחשוורוש. חשיארש וצבאו עזבו את אתונה החרבה, לא לפני שחשיארש הורה לקחת איתם כמה מהפסלים היפים כדי להציב אותם במקדש הפרסי הגדול והמפואר בעיר הקדושה פרספוליס. מזכרת שלל, אם תרצו.

כיבושה והחרבתה של אתונה היו גולת הכותרת של מסע הכיבושים של חשיארש באיי יוון, עדות מוחשית וכואבת מאוד לעוצמתה של האימפריה הפרסית האדירה שהשתרעה מהודו שבמזרח ועד מזרח אירופה שבמערב. אחרי תצוגת תכלית ברורה ואכזרית שכזו, כל מי שקיווה למרוד במלך הגדול - ודאי יחשוב פעמיים, אולי אפילו שלוש פעמים.

אבל לחשיארש לא הייתה שום מושג שחורבנה של אתונה הפיל את אבן הדומינו הראשונה בשרשרת ארוכה של אירועים, שבעוד קצת יותר ממאה שנה יביאו לכך שמלכה הצעיר והשאפתן של ממלכה יוונית קטנה ונידחת יכרע ברך מעל קברו של אכילס, הגיבור המיתולוגי, ירים את מבטו מזרחה - ויישבע לעצמו לעשות לפרסים את מה שעשו הם לאתונאים ולערים יווניות אחרות. וכשיעמוד המלך הצעיר הזה, בעוד מספר שנים לא רבות, מעל חורבותיה העשנות של פרספוליס הפרסית, העולם כולו כבר יידע את שמו. אלכסנדר ממוקדון. אלכסנדר הגדול.

מוקדון

ממלכת פרס האחמנית נולדה במקום שבו נמצאת כיום איראן. האזור הזה, שכולל גם את מסופוטמיה - עיראק המודרנית - הוא ערש התרבות האנושית, ולאורך האלף הראשון לפני הספירה הוליד כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שידע העולם העתיק, כגון בבל ואשור. גם מָדי הייתה אימפריה מפוארת שכזו, אבל המלך הפרסי כורש השני (Cyrus) הצליח להביס את מלך מדי ולהשתלט על השטחים העצומים עליהם חלשה - כולל, בין היתר, על בבל, אחת הערים המפוארות של המזרח הקדום, וערים יווניות רבות במה שמכונה 'אסיה הקטנה' - תורכיה של ימינו. כורש הוא גם האחראי ל'הצהרת כורש' המפורסמת, שבה התיר ליהודים הגולים לחזור לארצם ולהקים בה בית מקדש.

אחרי מותו של כורש פרצו בממלכה קרבות ירושה עקובים מדם שבסיומם הוכרז המנצח: דריווש הראשון (Darius). כקודמו, גם דריווש הראשון יצא למסע כיבושים שאפתני שבמהלכו הרחיב את האימפריה בצורה משמעותית: מנהר האינדוס שבמזרח ועד לוב שבצפון אפריקה. דריווש הראשון גם חצה את מיצרי הבוספורוס המפרידים בין אסיה הקטנה ואירופה, כבש שטחים נרחבים בצפון יוון - ובהם, בשנת 513 לפני הספירה, ממלכה קטנה בשם מוקדון (או 'מקדוניה').

מלכה של מוקדון, אמניטס הראשון (Amyntas), בחר - בחוכמה רבה, יש לציין - שלא להתנגד לפרסים רבי העוצמה, ומשל על מוקדון כוָסל תחת דריווש. הוא אפילו נשא לאישה את בתו של אציל פרסי בכיר. כשהלך אמניטס לעולמו החליף אותו בנו, אלכסנדר הראשון, וגם הוא היה וסל של הפרסים.

אבל אל תטעו: המוקדונים לא אהבו את הפרסים. לא הייתה להם שום אפשרות להתנגד למלך הפרסי, שהיה ידוע באכזריותו כנגד כל מי שהעז למרוד כנגדו - אבל פה ושם הם מצאו המוקדונים דרכים עקיפות להדגים את עצמאותם. למשל, באחת ההזדמנויות הגיעו למוקדון מספר שליחים פרסים לעניין כלשהו, ובמהלך משתה מפואר שערך לכבודם מלך מוקדון, הם דרשו ממנו שיביא להם נשים מוקדוניות שיספקו את…צרכיהם, נאמר זאת כך. המוקדונים לא יכלו להבליג על העלבון. המלך הבטיח לשלוח את הנשים, אך כשחזרו השליחים לחדריהם הם מצאו בהם מתנקשים מצוידים בסכינים חדות. אחרי שחיסלו המוקדונים את השליחים, הם העלימו את הגופות - וכשנציגי המלך הפרסי ביקשו לגלות מה קרה למשלחת שלהם, שכאילו נעלמה מעל פני האדמה, המוקדונים העמידו פנים תמימות. שליחים? אילו שליחים?...

כיבושיו של דריווש הראשון ביוון הגיעו לסיומם בשנת 490 לפני הספירה, בקרב מרתון המפורסם שבו הביס הצבא האתונאי את הפולש הפרסי. אבל חשיארש, בנו ויורשו של דריווש, לקח על עצמו להמשיך מהנקודה בה עצר אביו, ואחרי שהביס את היוונים בקרב תרמופילאיי המפורסם לא פחות, כבש שטחים נרחבים ביוון עצמה והחריב - כפי שציינתי בפתיחה - את אתונה, ועוד מספר ערים נוספות. זמן לא רב לאחר חורבנה של אתונה הביסו היוונים את הפרסים בקרב ימי הזכור כקרב סלמיס, והפרסים נאלצו לסגת בחזרה לאסיה הקטנה.

פיליפוס השני

בשנת 359 לפני הספירה עלה לשלטון במוקדון פיליפוס השני. הממלכה שירש מקודמו הייתה במצב גרוע: מוקדון הייתה מוקפת בממלכות עוינות שלטשו עיניים לשטחה, והמלך הקודם נהרג בקרב כנגד אחת מהאויבות האלה - לצד לא פחות מארבעת אלפים מלוחמיו.

אבל פיליפוס ניחן בשילוב נדיר של חשיבה צבאית מעולה ומדינאות נבונה. הוא הקים מחדש את הצבא המוקדוני, הנהיג בו משטר אימונים קשוח ודאג לצייד את הלוחמים בכלי הנשק המתקדמים ביותר של תקופתו. עם חלק מהמדינות השכנות כרת בריתות שלום - ואחרות הביס בקרב, אחת אחרי השניה. כמצביא, פיליפוס הקפיד על המסורת המוקדונית המקובלת ותמיד עמד בראש לוחמיו כשיצאו לקרב. הוא שילם על כך באינספור פציעות, כולל אובדן של אחת מעיניו, אבל חייליו העריצו אותו על אומץ ליבו. ההיסטוריון היווני פלוטרכוס כתב על פיליפוס השני כי -

ואחד המעריצים הגדולים של פיליפוס, כמעט ללא צל של ספק, היה בנו - אלכסנדר השלישי.

אלכסנדר נולד בשנת 356 לפנה"ס בעיר פלה (Pella), בירתה של מוקדון. אימו, אולימפיאס (Olimpias), הייתה נסיכה של ממלכת אֵפירוס (Epirus) - שכנתה של מוקדון, שפיליפוס נשא לאישה כחלק מבריתות השלום האסטרטגיות שלו. סביר להניח שפיליפוס לא היה נוכח יותר מדי בזמן ילדותו של אלכסנדר: את רוב זמנו הוא בילה במסעות צבאיים אל גבולותיה השונים של מוקדון כדי להגן על הממלכה מפלישות חוזרות ונשנות - אבל למרות ההעדרויות האלה, נדמה שאלכסנדר ספג ממנו את ערכי האומץ, העיקשות והנדיבות שאיפיינו את המלך הקשוח.

אחת הדוגמאות המפורסמות לאופן שבו החלו התכונות האלה לבוא לידי ביטוי באלכסנדר הצעיר היא אירוע שהתרחש, על פי המסופר, כשאלכסנדר הצעיר היה רק בן שמונה. סוחר סוסים שביקר בארמונו של פיליפוס הציע לו לרכוש סוס גדול וחזק באופן יוצא דופן. פיליפוס התעניין בחיה האצילית והמרשימה, אך כשניסו אנשיו לטפס על הסוס - החיה הפראית והחזקה השתוללה ולא נתנה לאיש להתקרב אליה.

העיסקה כמעט בוטלה, אבל אלכסנדר ניגש לאביו ואמר לו שלדעתו, הם מפספסים סוס מעולה רק בגלל שאף אחד לא יודע איך להשתלט עליו כמו שצריך. המלך, משועשע מיומרנותו של הנסיך הצעיר, התערב איתו: אם יצליח אלכסנדר להשתלט על הסוס, הוא יקבל אותו במתנה - אבל אם ייכשל, ישלם עליו מכספו שלו.

אלכסנדר הסכים. הוא התקרב אל הסוס, אחז במושכותיו - והבחין בכך שהסוס הגדול למעשה מפחד מהצל של עצמו, שהשמש העזה הטילה על הרצפה. אלכסנדר סובב את הסוס כשפניו אל השמש, כך שהחיה לא הייתה מסוגלת לראות את הצל מאחוריה - וכעבור זמן מה הסוס הפראי נרגע, ואפשר לאלכסנדר לטפס עליו.

המלך ואנשיו, שצפו במתרחש בעניין, פרצו במחיאות כפיים וקריאות הידד ספונטניות. פיליפוס מחה דמעה של גאווה, רכן אל בנו ונישק את ראשו. "בני," הוא אמר לו, "כנראה שנצטרך למצוא לך ממלכה קצת יותר מתאימה. מוקדון קטנה מדי בשבילך."

אלכסנדר קיבל את הסוס לרשותו והעניק לו את השם בוקפלוס (Bucephalus). בוקפלוס הפך לסוסו האישי של אלכסנדר וליווה אותו בכל מסעותיו, ובמרוצת השנים הפך לאחד הסוסים המפורסמים בהיסטוריה: דמותו מופיעה באינספור יצירות אמנות.

בוקפלוס היה סוס אמיתי - זאת אומרת, לאלכסנדר באמת היה סוס בשם הזה שהוא אהב בכל מאודו: אנחנו יודעים זאת מכיוון שבין היתר, אלכסנדר קרא את אחת הערים שהקים באזור פקיסטן של ימינו על שמו: "בוקפאליה." אבל למעשה, זהו אחד הפרטים הבודדים הקשורים לחייו של אלכסנדר הגדול שאנחנו יכולים לדעת במידה סבירה של ודאות: אפילו הסיפור על האופן שבו אילף אלכסנדר הצעיר את הסוס הפראי עשוי להיות רק אגדה ותו לא. הסיבה לכך היא שכמעט כל מה שאנחנו יודעים על אלכסנדר הגדול מגיע מסופרים והיסטוריונים שכתבו עליו רק מאות שנים אחרי מותו: פרט למספר קטן של כתובות חקוקות באבן, אין לנו כמעט שום שרידים פיזיים או תכתובות אותנטיות ששרדו את שיני הזמן. סיפור חייו של אלכסנדר מוקדון, כפי שהוא מוכר לנו כיום, הוא פאזל שמורכב מכמה וכמה מקורות משניים, עדויות ארכיאולוגיות ומסורות שעברו בעל פה - ולא תמיד קל להבחין בין אירועים שהתרחשו באמת, לבין אגדות שנקשרו בשמו. סיפור אילופו של בוקפלוס, למשל, עשוי להיות סיפור שהומצא שנים רבות לאחר ההתרחשויות, כמעין נבואה-בדיעבד שחוזה את עלייתו לגדולה של מי שיהפוך להיות אולי האישיות החילונית המפורסמת ביותר בהיסטוריה. בסדרה הזו על חייו של אלכסנדר הגדול, אני אשתדל להביא לכם רק את אותם הפרטים שמרבית ההיסטוריונים המודרניים מסכימים עליהם - אבל תמיד כדאי לזכור שמדובר בסיפור שהתרחש לפני למעלה מאלפיים ושלוש מאות שנה, ונחשב עתיק כבר בעיניהם של הרומאים.

אריסטו

פיליפוס השני ראה חשיבות גדולה בחינוך טוב של ילדיו, ואלכסנדר זכה לקבל את המורים הפרטיים הטובים ביותר שפיליפוס יכול היה להביא לחצר הארמון בפֵּלה. וזה לא היה קל: מלכי מוקדון נהגו להזמין מעת לעת פילוסופים וכותבי מחזות לחיות בחצר הארמון שלהם - אבל רבים מהפילוסופים והאמנים הגדולים סירבו להצעות האלה. מדוע? מכיוון שרוב היוונים, באותה התקופה, לא ראו במוקדונים יוונים "אמיתיים": אמנם התרבות המוקדונית הייתה יוונית בעיקרה ושפתם הייתה דיאלקט של היוונית העתיקה - אבל המוקדונים היו אנשים פשוטים: חקלאים ורועי צאן, שלא היו מתוחכמים מספיק לחיכם של היוונים ה'מתורבתים'. למשל, כשביקש המלך אלכסנדר הראשון - זה שחיסל את השליחים הפרסיים בתקופתו של חשיארש - לקחת חלק באולימפידה המפורסמת, היוונים סירבו בתחילה לאפשר לו להשתתף בתחרות מכיוון שלא ראו בו יווני מן המניין. הוא והמלכים המוקדונים שבאו אחריו ניהלו ללא הרף מאבק עיקש למען הזכות להיחשב כיוונים.

אחד הפילוסופים הגדולים והמפורסמים בתקופתו של פיליפוס השני היה לא אחר מאשר אריסטו, ולמזלו של פיליפוס אביו של אריסטו היה הרופא של המלך הקודם. לכן, כשהזמין פיליפוס את אריסטו להיות המורה הפרטי של אלכסנדר - הפילוסוף הגדול נענה לבקשה. ה'תענוג' הזה, כמובן, עלה לפיליפוס המון כסף: בתמורה להסכמתו, אריסטו דרש שפיליפוס ישפץ את עיר הולדתו. אלכסנדר, ועוד כמה מביניהם של אצילים נוספים בחצרו של פיליפוס, למדו תחת אריסטו במשך מספר שנים וזכו לחינוך יווני קלאסי משובח שכלל את אמנות הנאום, שירה, ספרות, מחזאות, פילוסופיה, זאולוגיה, בוטניקה ואפילו רפואה. כל אלה השפיעו רבות על אלכסנדר הצעיר, וחיזקו אצלו את הקשר האישי העמוק אל תרבות יוון. במילים אחרות, היוונים אולי לא ראו במוקדונים יוונים אמיתיים - אבל אלכסנדר ראה את עצמו כיווני בכל רמ"ח איבריו.

קרב כירונאה

הלימודים תחת אריסטו הסתיימו בפתאומיות יחסית ב-340 לפנה"ס, כשאלכסנדר היה כבן שש עשרה. פיליפוס יצא לקרב כנגד אחת מאויבותיה של מוקדון ומינה את יורש העצר הצעיר לנהל את הממלכה בהיעדרו.

טבילת האש הראשונה של אלכסנדר לא איחרה לבוא. התראקים היו שבטים שחיו על גבולה הצפוני של מוקדון, וכשהגיעה לאוזנם השמועה שהמלך עסוק בקרבות במקום אחר - הם ניצלו את ההזדמנות כדי לנסות לנכס לעצמם שטחים של הממלכה. אלכסנדר לא היסס: הוא לקח איתו את חיל המצב שהותיר לו אביו, דהר צפונה והביס את התראקים בקרב קצר אך החלטי. כדי לבסס את השליטה המוקדונית באזור ייסד יורש העצר עיר חדשה בשטח המדובר, ונתן לה את השם אלכסנדרופוליס. תהיה זו העיר הראשונה מתוך עשרות (!) שעתיד אלכסנדר להקים בעתיד, שכולן ייגזרו מתוך שמו.

את ההזדמנות השניה להוכיח את עצמו בשדה הקרב קיבל אלכסנדר שנתיים לאחר מכן. מוקדון ואתונה מעולם לא היו ביחסים טובים אחת עם השניה: האתונאים ראו בשליטה של מוקדון על אזור צפון יוון - ממנו הגיעה רוב התבואה של אתונה - איום אסטרטגי. המתיחות ביניהן הגיע לשיא ב-338 לפנה"ס, כשאתונה כרתה ברית עם עיר-מדינה חזקה נוספת, תבאי, כנגד מוקדון.

פיליפוס, אם כן, יצא דרומה להלחם באתונאים ובתבאים - והפעם לקח עמו את אלכסנדר בן השמונה עשרה. הצבא המוקדוני פגש את הכוח המשולב של אתונה, תבאי ומספר ערים נוספות לא רחוק מהעיר כירונאה (Chaeronea), כמה עשרות קילומטרים מאתונה.

הצבא היווני המשולב הכיל כשלושים אלף רגלים, וביניהם יחידת-עילית בשם 'הגדוד הקדוש של תבאי': שלוש מאות לוחמים מיומנים ומנוסים, שנחשבו לאחד הכוחות הלוחמים המעולים ביותר ביוון כולה. סוד עוצמתו של הגדוד הקדוש היה טמון בעובדה ששלוש מאות הלוחמים שבו היו למעשה מאה וחמישים זוגות של גברים-נאהבים: כלומר, זוגות הומוסקסואליים. הומוסקסואליות, ראוי לציין, ובמיוחד יחסים בין גבר מבוגר לבחור צעיר יותר, לא נתפסה אז ביוון כתכונה שלילית או בעייתית - ובמקרה של הגדוד הקדוש של תבאי, אפילו להפך: הרציונל להקמתו של הגדוד היה שחבריו יילחמו בעוז ואפילו יהיו מוכנים להקריב את חייהם - רק כדי שלא להביך את עצמם בשדה הקרב מול אהובם שנלחם לצידם. ואכן, בשני קרבות קודמים הצליחו לוחמי הגדוד הקדוש של תבאי להביס את כוחותיה של ספרטה הגדולה, שהיו גדולים מהם פי כמה וכמה.

צבאו של פיליפוס הכיל קצת פחות רגלים מהצבא היווני - אבל היו לו שני אסים בשרוולו.

הראשון היו אלפיים פרשים. גם ליוונים היו פרשים משלהם - אבל היוונים, ככלל, לא אהבו לשלב סוסים בצבא שלהם ולא עשו בהם שימוש מאסיבי בקרב: אחזקת סוסים הייתה עניין יקר מאוד באופן יחסי, והם העדיפו להשתמש בכוחות רגלים. אבל מוקדון, כפי שסיפרתי לכם קודם, הייתה תחת שליטתה של האימפריה הפרסית במשך קרוב לעשרים שנה - והפרסים כן ראו בסוס כלי מלחמה חשוב. התפיסה הזו חילחלה אל המוקדונים, ששילבו את הסוסים בצבא שלהם. זאת ועוד, באותה התקופה היעילות של הסוס בקרב הייתה מוגבלת מכיוון שהפרשים לא יכלו להשתמש בחניתות ארוכות כדי להסתער על האויב. הסיבה לכך היא שהאוכפים לא כללו עדיין ארכופים - אותן טבעות שלתוכן מכניסים את הרגליים כשרוכבים על הסוס - ובלעדי הארכופים עוצמת הפגיעה של החנית הייתה מעיפה את הרוכב מסוסו. אבל פיליפוס התגבר על הקושי הזה בכך שצייד את לוחמיו בחניתות קצרות יותר, כאלה שאפשר להניף מעל הראש - ואז אפשר לדקור את האויב מלמעלה למטה, מבלי לעוף מהסוס.

האס השני בשרוולו של פיליפוס היו הרגלים עצמם, שעל שדה הקרב היו מאורגנים במבנה צפוף בשם 'פלנקס'. בפלנקס, הלוחמים היו מסודרים בשורות צפופות, ונשאו על עצמם חניתות ארוכות שהיו מופנות קדימה ולמעלה - כמו מעין קיפוד אנושי. השורה הקדמית היה מצויידת במגנים גבוהים, כך שכל מי שהיה מנסה לתקוף את הפלנקס מקדימה היה נתקל בחומה בצורה של מגנים גבוהים, עם חניתות חדות שבוקעות ביניהם.

הפלנקס היה מבנה מוכר ונפוץ בכל צבאות יוון העתיקה, אבל לרגלים המוקדונים היו יתרון בכך שהחניתות שלהם היו ארוכות יותר מאלו של רוב יריביהם - ואולי חשוב יותר, הם היו הרבה יותר מאומנים ומנוסים. כפי שסיפרתי לכם קודם, כשעלה פיליפוס לשלטון הוא הנהיג אצל חייליו משטר אימונים קשוח - וכשזה מגיע לפלנקס, למשמעת בקרב יש חשיבות עליונה. עוצמתו של הפלנקס טמונה בלכידות שלו: כל עוד השורות צפופות והדוקות, ליריב קשה מאוד להתגבר על הכידונים והמגנים - אבל כפי שאתם ודאי יכולים לתאר לעצמם, קשה מאוד לשמור על צפיפות ולכידות כשהמבנה כולו נמצא בתנועה. מספיק שחייל אחד יתקדם קצת מהר מדי מהחייל שלידו כדי שיווצר רווח בין המגנים הצמודים - וכוח יריב מיומן יכול לנצל את הפרצה הזו כדי לחדור לעומק הפלנקס ולשבור את המבנה כולו. משטר האימונים הקפדני של פיליפוס הביא לכך שחייליו היו מסוגלים לתמרן על שדה הקרב מבלי לשבור את המבנה הצפוף.

שני הצדדים התייצבו זה מול זה על שדה הקרב בשתי שורות ארוכות, כשבשני הצדדים הרגלים - הפלנקס - נמצא במרכז השורה, והפרשים ממוקמים באגפים. פיליפוס פיקד בעצמו על האגף הימני של הצבא המוקדוני - והציב את אלכסנדר הצעיר לפקד על האגף השמאלי.

המקורות ההיסטוריים חלוקים ביניהם על מהלכו המדויק של הקרב, אבל התמונה הכללית היא כזו. פיליפוס הורה לאגף שלו לתקוף את הכוחות שלפניהם - אבל כעבור זמן מה, נתן את הפקודה לסגת לאחור. היוונים, שחשבו שהמוקדונים בורחים משדה הקרב, החלו לרדוף אחריהם. אבל כאן באו לידי ביטוי חוסר הניסיון והמשמעת הצבאית של היוונים: הפלנקס היווני החל להיפרם כשהחיילים היוונים, בלהט המרדף, לא הקפידו על תמרון מתוזמר ורווחים נפערו בין הלוחמים.

לא הרחק משם, באגף השמאלי, ניצבו פרשיו של אלכסנדר. הפרשים המוקדונים היו מסודרים במבנה דמוי-משולש, שבראשו - בקודקוד של המשולש - עמד מפקד הכוח: אלכסנדר עצמו. המבנה המשולש אפשר לכל הפרשים בכוח לעקוב עקב אחר תנועותיו ותמרוניו של המפקד המוביל, ולכן לאומץ, לתבונה ולהחלטיות של המוביל הייתה השפעה דרמטית על יכולותיו של הכוח כולו.

אלכסנדר, מסתבר, ניחן בכל אלה. בדיוק כפי שקיווה פיליפוס, אלכסנדר הבחין במרווחים שנפערו בתוך הפלנקס היווני - והורה לפרשיו להסתער על לוחמי הגדוד הקדוש של תבאי שניצבו במרכזו. המבנה המשולש של הפרשים המוקדונים מכונה "טריז'" (Wedge) - ולא לחינם: אלכסנדר ופרשיו פרצו לתוך החור שנוצר בפלנקס היווני כמו טריז שננעץ בעוצמה לתוך סדק בעץ. ההסתערות המתוזמנת היטב הפתיעה את לוחמי העילית של הגדוד הקדוש של תבאי ואילצה אותם להאבק על חייהם. בדיוק באותו הזמן פקד פיליפוס על חייליו שלו להסתובב לאחור - והסתער אף הוא על הכוח היווני. המערך היווני התמוטט, והיוונים החלו בורחים משדה הקרב. כפי שיודע כל היסטוריון של העולם הקדום, הרגע הזה בקרב - הרגע שבו נשברים מבני הקרב והחיילים מתחילים לנוס כל אחד על חייו שלו - הוא הרגע המסוכן ביותר, שבו מתרחשות האבידות הגדולות ביותר, כשהחיילים הבורחים הופכים להיות טרף קל לפרשים המהירים.

ואכן, היוונים ספגו למעלה מאלף הרוגים ופצועים, ועוד אלפיים לוחמים נפלו בשבי המוקדוני. הגדוד הקדוש של תבאי, בפרט, ספג את המכה הקשה ביותר: מתוך שלוש מאות לוחמים, רק ארבעים ושישה שרדו. אנחנו יודעים זאת לא רק מתוך הכתובים ההיסטוריים, אלא גם מתוך ממצאים ארכיאולוגיים: בחפירות שנערכו בסוף המאה התשעה עשרה באתר הקרב נמצאו 254 שלדים, קבורים בצורה מסודרת בשבע שורות ישרות.

הקרב בכירונאה, אם כן, סימן את סופה של יחידת העילית היוקרתית ביותר של יוון העתיקה - ויותר מזה, הוא הוכיח לכל מי שהיה צריך הוכחה שכזו, שמוקדון היא המעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור. פיליפוס היה יכול, עקרונית, לכבוש את אתונה ותבאי בקלות ולהעניש אותן על שיצאו למלחמה נגדו - אבל הוכיח תבונה מדינית לא מבוטלת בכך שעשה דווקא את ההפך: הוא שחרר את השבויים שלכד, נמנע מלהתערב בפוליטיקה הפנימית של שתי הערים ושלח את אלכסנדר לדון עם אתונה על תנאיו של הסכם שלום. האתונאים כל כך התרשמו מהגישה הדיפלומטית הלא-שגרתית הזו, עד שהעניקו לפיליפוס ולבנו אזרחות כבוד של העיר.

זמן קצר לאחר מכן חתמו כל כמעט כל ערי יוון - למעט ספרטה - על הסכם שלום עם מוקדון, שבמסגרתו הוקמה ברית חדשה בשם 'הליגה הקורינתית' שבראשה עמד פיליפוס. אחת ההחלטות הראשונות של חברי הברית הייתה לשלוח לאסיה הקטנה כוח של עשרת אלפים לוחמים, בפיקודו של פיליפוס, כדי לשחרר את הערים היווניות שכבשו הפרסים עוד בימיו של דריוש הראשון - ולהעניש את הפרסים על החרבתה של אתונה וערים נוספות ביוון.

גם אלכסנדר עצמו יצא ברווח מהקרב בכירונאה: המוניטין שלו בקרב החיילים המוקדונים כמנהיג ולוחם אמיץ התעצם מאוד, ואין ספק שפיליפוס היה גאה מאוד ביכולות שהפגין בנו. דרכו של אלכסנדר לכס המלכות של מוקדון כיורשו של פיליפוס נראתה כבטוחה יותר מאי פעם.

אבל דווקא בנקודה זו החליט פיליפוס לעשות מעשה שהכניס את הממלכה כולה לסחרור.

פיצוץ

כפי שציינתי קודם, ממלכת מוקדון הייתה מאז ומעולם מוקפת בממלכות עוינות שלטשו עיניים אל שטחיה, ואחד הכלים הדיפלומטיים המשמעותיים שעמדו לרשותם של מלכי מוקדון בבואם לכרות בריתות שלום עם הממלכות שסביבם היו הנישואים: כך למשל, אולימפיאס, אמו של אלכסנדר, היתה בתו של מלך אפירוס, שממלכתו גבלה בזו של פיליפוס.

אבל היא לא הייתה אשתו היחידה של מלך מוקדון. רחוק מכך: פוליגמיה היה עניין מקובל במוקדון, ולפיליפוס היו עוד חמש נשים - כולן, סביר להניח, בנותיהן של שליטים שלפיליפוס היה אינטרס דיפלומטי לשמור עימן על קשרים טובים. אבל ב-337 לפנה"ס, כשנה לאחר הקרב בכירונאה, הכיר פיליפוס בת אצולה מוקדונית בשם קליאופטרה ו - רחמנא ליצלן - התאהב בה, והחליט לשאת אותה לאישה. רק למען הסר ספק, הקליאופטרה שאנחנו מדברים עליה היא לא קליאופטרה המצרית המפורסמת שחיה מאות לאחריה.

מי שלקחה את העניין הזה קשה הייתה אולימפיאס. סביר להניח שלא עצם הנישואין לאישה אחרת הוא זה שהפריע לה - כאמור, כבר אז היא לא הייתה אשתו היחידה של פיליפוס - אלא האיום שהזיווג הזה היווה על בנה, היורש העתידי של כתר מוקדון, אלכסנדר. מכיוון שאולימפיאס לא הייתה מוקדונית במקור, אלכסנדר נחשב בעיני רבים מקרב האצולה המוקדונית ל'חצי-מוקדוני'. לעומת זאת, ילד שייוולד לפיליפוס ולקליאופטרה כן יהיה מוקדוני 'טהור', וכך עלול בעתיד להוות יריב משמעותי מאוד לאלכסנדר במאבק הירושה. אולימפיאס הייתה נחושה למנוע את האיום הזה, ובחישותיה בפוליטיקה המוקדונית יצרו מתח עז בינה לבין פיליפוס. תחת השפעתה של אימו החלו היחסים גם בין אלכסנדר ואביו להתדרדר, כשגם הנסיך הצעיר החל לחשוד שאביו מתכנן לנשל אותו מהירושה.

המתח בחצר המלוכה המוקדוני הגיע לכדי פיצוץ בחתונתם של פיליפוס וקליאופטרה. כפי שניתן לצפות ממאורע כזה, היה זה משתה מפואר בו השתתפו כל שמנה וסלתה של החברה המוקדונית, והאלכוהול זרם כמים. אני מדגיש את עניין האלכוהול, מכיוון שכפי שעוד נראה - לאלכוהול הייתה השפעה גדולה מאוד, ולא תמיד חיובית, על חייו של אלכסנדר הגדול.

בשלב כלשהו, התרומם על רגליו אחד מאורחי הכבוד של המשתה: היה זה אטלוּס (Attalus), גנרל בכיר בצבאו של פיליפוס, ודודה של הכלה הצעירה. אטלוס - שמן הסתם היה שיכור למדי, כמו רוב הנוכחים - הרים את כוסו, בירך את פיליפוס וקליאופטרה, וביקש מהאורחים להתפלל שהנישואים יובילו ללידתו של יורש "לגיטימי." כששמע אלכסנדר את דבריו של אטלוס, הוא קפץ על רגליו, השליך על הגנרל כוס יין וצעק לו - 'ומה אני? ממזר?!'.

פיליפוס, שראה בהתפרצות של אלכסנדר בזמן החתונה ש לו עלבון אישי כלפיו, התרומם גם הוא על רגליו ושלף את חרבו, נכון להכות באלכסנדר. אבל גם פיליפוס היה בשלב הזה שיכור כלוט, וכשניסה להתקרב אל אלכסנדר מעד ונפל. בתגובה, הנסיך סינן לו - "הביטו באיש שמתכנן לחצות מאירופה לאסיה, ואינו מסוגל לשמור על שיווי המשקל שלו אפילו כשהוא חוצה את החדר מכורסא אחת לשניה."

נסיך הכתר או לא נסיך הכתר - אלכסנדר ידע שעל עלבון כזה, ועוד לעיני הכל, המלך לא יוכל להבליג. הוא ואמו ברחו מהארמון: אולימפיאס מצאה מקלט אצל אחיה, מלך איפרוס, ואלכסנדר התארח בחצרו של אחד המלכים השכנים. אחרי גלות של חצי שנה, פיליפוס ואלכסנדר התפייסו ביניהם - אבל אולימפיאס לא הורשתה לחזור למוקדון. האישה הזועמת ניסתה לשכנע את אחיה לנקום את כבודה ולתקוף את מוקדון - אבל פיליפוס היה חכם יותר: הוא הציע למלך אפירוס לשאת לאישה את אחת מבנותיו, והמלך הסכים. מלחמה כבר לא תהיה פה.

ההתנקשות

בחלקה הצפוני של יוון, לא הרחק מעיירה יוונית מנומנמת בשם ורגינה (Vergina), נמצאה חורשה קטנה. בקצה החורשה, כמה עשרות מטרים מהכביש שמוביל לורגינה, ישנו שריד ארכיאולוגי מרתק: האמפיתיאטרון רחב הידיים של אייגאי (Aigai). זה כנראה לא האמפיתיאטרון הכי מרשים שיֵצא לכם לראות: רוב האבנים העתיקות מכוסות בצמחיה, ומהעמודים המפוארים שפעם עיטרו את המבנה נותרו רק גדמים נמוכים - אבל עדיין אפשר להבחין בקלות בשורות המושבים שב-336 לפנה"ס אירחו את מאות האורחים הנכבדים שהגיעו לרגל אירוע משמח במיוחד: חתונת בתו של פיליפוס השני, מלך מוקדון, למלך אפירוס.

פיליפוס היה ודאי שמח מאוד: לא רק בגלל השידוך הפוליטי המוצלח, אלא גם בגלל ההזדמנות להציג בפני העולם היווני העתיק כולו את עושרה ועוצמתה של ממלכת מוקדון באמצעות משתה גדול, הופעות תיאטרון בהשתתפות מיטב האמנים היוונים וכדומה. הטקס עמד להתחיל, ופיליפוס, שעמד מאחורי הקלעים של הבמה, התכונן להיכנס אל האמפיתיאטרון ולשאת את נאום הברכה שלו.

אבל פיליפוס לא יזכה לשאת את הנאום שלו.

כפי שציינתי קודם, יחסים הומוסקסואליים לא נתפסו כבעייתיים בתרבות היוונית העתיקה - וגם למלך פיליפוס היה מאהב: צעיר בשם פאוסָניאס (Pausanias). זמן מה קודם לכן בחר פיליפוס להחליף את פאוסניאס במאהב אחר - שגם לו, במקרה, קראו פאוסניאס…אז כדי שלא נתבלבל - בואו נכנה את פאוסניאס השני "המאהב האחר."

בכל אופן, פאוסניאס נעלב עמוקות מדחייתו של פיליפוס - אבל מכיוון שבכל זאת מדובר במלך, הוא בחר להוציא את הכעס שלו על המאהב האחר, והפיץ עליו שמועה שפיליפוס והמאהב האחר קיימו יחסי מין מלאים. כאמור, יחסים הומוסקסואלים - ובמיוחד בין גבר מבוגר ונער צעיר יותר - היו מקובלים ביוון העתיקה, אבל - וזה אבל חשוב - יחסי מין מלאים בין שני גברים לא היו מקובלים. זאת אומרת, בני הזוג יכלו לעשות הרבה דברים, אבל לא ללכת 'עד הסוף.' המאהב האחר נעלב כל כך מהאשמותיו של פאוסניאס, עד שהעדיף להתאבד.

לרוע מזלו של פאוסניאס, אותו מאהב אחר היה במקרה גם חבר קרוב של אטלוס - הגנרל בצבאו של פיליפוס. אטלוס החליט לנקום את מותו של חברו: הוא הזמין את פאוסניאס לארוחת ערב, דאג להשקות אותו בכמות גדולה במיוחד של יין - ואז הורה למשרתיו ולנערי האורווה שלו לאנוס את פאוסניאס חסר האונים.

כשהתעורר פאוסניאס והבין מה נעשה לו, הוא מיהר להתלונן לפיליפוס ודרש ממנו שיעניש את אטלוס. פיליפוס אכן כעס על אטלוס - אבל… אטלוס היה אחד משני המפקדים הבכירים של הכוח בן עשרת אלפים החיילים שאמור היה לצאת בעוד זמן קצר למסע המלחמה באסיה הקטנה נגד הפרסים, כחלק מתוכנית השחרור של הערים היווניות שם. פיליפוס לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את אחד הקצינים הבכירים והמוכשרים ביותר שלו רגע לפני מבצע חשוב כזה…לכן, הוא לא עשה כלום לאטלוס, וכפיצוי על העוול שנעשה לו מינה את פאוסניאס להיות אחד משומרי ראשו האישיים.

אבל פאוסניאס לא שכח את העוול שנעשה לו, ולא סלח לפיליפוס על שלא העניש את אטלוס.

החתונה המלכותית עמדה להתחיל, ופיליפוס הגאה פסע על קצה הבמה באמפיתאטרון של אייגאי. הוא התכונן להיכנס אל הרחבה ולברך את אורחיו - אבל לפתע הגיח מאחוריו פאוסניאס, ולפני שמישהו הספיק להגיב - דקר את המלך בצלעותיו. פיליפוס התמוטט אל הרצפה, מת - ופאוסניאס ניצל את המהומה שהתפתחה כדי לחמוק מהמקום, לעלות על סוס שחיכה לו בחוץ - ולברוח.

הוא לא הגיע רחוק. בזמן המנוסה המבוהלת הסתבכה אחת מפרסותיו של הסוס במכשול כלשהו - והוא נפל. שלושה משומרי ראשו של פיליפוס, שדלקו אחר המתנקש על סוסיהם שלהם, השיגו את פאוסניאס והרגו אותו במקום.

אלכסנדר עולה לשלטון

כמו בכל התנקשות פוליטית משמעותית לאורך ההיסטוריה, גם במקרה הזה אנחנו לא יכולים לשאול את עצמנו - האם פאוסניאס פעל לבדו ומיוזמתו, או שאולי יד זדונית נוספת פעלה מאחורי הקלעים? ואכן, גם ההיסטוריונים שאלו את עצמם את אותה השאלה במרוצת אלפיים ומשהו השנים האחרונות.

אם פאוסניאס רצח את פיליפוס השני בשליחותו של אדם אחר, אזי החשודים המיידיים הם כמובן אלכסנדר ואמו, אולימפיאס. אין שום הוכחה מוחשית למעורבות שלהם ברצח, אבל שניהם - ובמיוחד אלכסנדר - יצאו מורווחים מהרצח, שכן מיד לאחר הרצח הכריזו בני האצולה המוקדונים על אלכסנדר כיורשו הרשמי של פיליפוס. מי שמחפש עדויות שתומכות בתיאוריית הקונספירציה הזו, יוכל למצוא אחת כזו בעובדה שפאוסניאס חוסל במקום על ידי שומרי הראש שלכדו אותו ולא נלקח בחזרה לחקירה או תשאול. אחרי הכל, מתנקש מת לא יכול לספר מי שלח אותו.

אבל מצד שני, אם אלכסנדר ואולימפיאס זממו להתנקש בחייו של פיליפוס - מדוע לעשות זאת באירוע כל כך פומבי ונוצץ? אמנם אני מודה שיש לי מעט מאוד ניסיון בתור רוצח שכיר - עדיין - אבל התנקשות כל כך פומבית ודאי משדרת מסר ברור לאויבותיה של מוקדון: הממלכה בערבוביה! זה הזמן להתחיל ולעשות צרות... ואכן, זה בדיוק מה שקרה: מיד לאחר שנודע דבר ההתנקשות, הכריזו אתונה, תבאי וערים נוספות על מרד כנגד מוקדון.

אלכסנדר, אם כן, נאלץ להתמודד עם איום משמעותי מיד כשעלה על כס המלוכה. אבל לפני שנפנה לטפל במשבר הזה, הוא דאג לבסס את מעמדו כיורשו היחיד של פיליפוס באמצעים המקובלים באותה התקופה: הוא הוציא להורג שלושה בני אצולה שהיתה להם נגיעה מסוימת לירושה, ושלח שליחים להתנקש בחייו של אטלוס - הקצין הבכיר שהעליב אותו בחתונתו של פיליפוס. אולימפיאס, מצידה, דאגה לחסל - באכזריות יתרה, יש לציין - את קליאופטרה, אשתו האחרת של פיליפלוס, ואת התינוקת שנולדה להם.

לכשסיים את מסע הטיהורים שלו במוקדון, נפנה אלכסנדר לטפל במורדים היוונים. יועציו של אלכסנדר - שהיה בן עשרים בלבד, נזכור - יעצו לו לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים, אבל לאלכסנדר היו תוכניות אחרות לגמרי: הוא לקח עימו שלושת אלפים פרשים ודהר איתם דרומה. המהירות שבה הופיעו אלכסנדר וצבאו בשטחן של הערים היווניות - זמן קצר כל כך אחרי שהכריזו על כוונותיהם למרוד בו - היממה את האתונאים, שלא היו ערוכים כלל למלחמה. לא הייתה להם כל ברירה אלא להתקפל ולהכנע בפני אלכסנדר: הערים החברות בברית הקורינתית התכנסו שוב, והכירו באלכסנדר כיורשו של פיליפוס כמי שעומד בראש הברית - 'הגמון', ביוונית.

לכשסיים אלכסנדר לכבות את המרד בדרום - נפנה לטפל באויבותיה של מוקדון מצפון, שגם הן הרימו את ראשן בעקבות מותו של פיליפוס. אלכסנדר שוב דהר במהירות בראש פרשיו, חצה את נהר הדנובה והפתיע את השבטים המורדים. בקרבות שהתפתחו הנחיל הצבא המוקדוני שתי תבוסות מוחצות לשבטים המורדים, ואלכסנדר הורה להחריב את אחד הישובים שלהם עד היסוד.

בזמן שהיה אלכסנדר בצפון מוקדון וטיפל בשבטים המורדים שם, פשטה שמועה בקרב הערים היווניות בדרום שאלכסנדר נהרג בקרב וצבאו התפזר לכל הרוחות. היוונים היו אמנם כבולים לברית הקורינתית בשבועה מקודשת - אבל השבועה הזו הייתה תקפה רק כל עוד אלכסנדר היה בחיים: מהרגע שנודע שאלכסנדר מת, הערים היווניות התנערו ממנה מיד.

לאלכסנדר לא הייתה ברירה: הוא עצר את הקמפיין בצפון, שוב שם את פעמיו דרומה - ושוב הפתיע את היוונים לפני שהספיקו להתארגן למלחמה. שוב נכנעה אתונה ללא קרב והמרד כולו התפזר עוד לפני שהספיק לצבור תאוצה - פרט לעיר אחת שעמדה בסירובה להתכופף בפני מלך מוקדון: תבאי.

המהירות שבה חצה אלכסנדר את המרחק מגבולה הצפוני של מוקדון אל תבאי כל כך הפתיעה את בני העיר, עד שכששמעו התבאים שאלכסנדר נצפה במרחק של פחות מיומיים מהעיר - הם סירבו בתחילה להאמין לדיווחים האלה, והניחו שמדובר בכלל באלכסנדר אחר. כצפוי, אלכסנדר הטיל מצור על תבאי לפני שזו הספיקה להתכונן לקרב, וכבש אותה בתוך זמן קצר.

כעת ניצבה בפני אלכסנדר הצעיר השאלה - מה עליו לעשות עם תבאי? הנוהג המקובל בעת העתיקה היה לבזוז את העיר שסירבה להיכנע, ולהחריב אותה עד היסוד. אבל אלכסנדר לא רצה ליצור את הרושם בקרב היוונים שהוא ברברי, שליט נקמן וצמא-דם - ועל כן בחר בדרך מחוכמת יותר. לתבאי היו אויבות מרות בקרב החברות בברית הקורינתית: ערים יווניות אחרות שהיו להן בעבר סכסוכים צבאיים מול תבאי. הוא נתן בידי הערים האלה את ההחלטה מה יהיה גורלה של תבאי, וכפי שציפה - הן החליטו לבוא איתה חשבון. כל הגברים בגיל הגיוס בתבאי חוסלו, הנשים, הילדים והזקנים נמכרו לעבדות - והעיר עצמה נהרסה עד היסוד, כאילו מעולם לא הייתה. באופן הזה הבהיר אלכסנדר לשאר היוונים באופן ברור ומוחשי מה יהיה גורלם של מי שמתנגדים לו - מבלי שהוא עצמו נאלץ לעשות את העבודה המלוכלכת.

היציאה לאסיה הקטנה

כס השלטון במוקדון היה יציב ואיתן, וגבולותיה הדרומיים והצפוניים של הממלכה היו עתה בטוחים ושקטים - ככל הניתן, בכל אופן. כעת יכול היה אלכסנדר להתפנות אל מה שראה כמשימה הראשונה במעלה שלו כיורשו של פיליפוס: לקיים את השבועה שנשבע המלך הקודם לפני חברות הברית הקורינתית, ולנקום בפרסים על שני מסעות הכיבוש שלהם ביוון. להחלטה הזו היה גם מניע כלכלי: אחזקה של צבא גדול היא עניין יקר, ויועציו של אלכסנדר הודיעו לו שבאוצר הממלכה נותר מספיק כסף לחודש אחד בלבד. ביזה של ערים כבושות וגביית מיסים מתושביהן היו דרך טובה למלא מחדש את הכספת הריקה.

אבל לאלכסנדר היה עוד מניע לצאת למסע המלחמה באסיה הקטנה - סיבה…אישית יותר. המסורת המשפחתית מצידה של אולימפיאס גרסה כי אחד מאבות אבותיה של המשפחה היה לא אחר מאשר הרָקלס (או הרקולס, בהגייה הלטינית): גיבור יווני מיתולוגי שהיה בנו הממזר של זאוס. על פי המיתולוגיה היוונית, הרקלס ניחן בכוח על-אנושי ובאומץ לב נדיר - ואולימפיאס חינכה את אלכסנדר להאמין, עוד מגיל צעיר, שגם בדמו שלו זורם דם אלוהי שכזה.

זאת ועוד, אלכסנדר הכיר היטב את סיפורה של מלחמת טרויה: המלחמה המפורסמת בין היוונים ובני טרויה, שקורותיה עברו מדור לדור באמצעות סיפוריו של המשורר המפורסם הומרוס. מבחינתו של אלכסנדר, מלחמת טרויה לא הייתה מיתוס: היא הייתה היסטוריה שהתרחשה באמת, ואלכסנדר התרשם עמוקות מהסיפורים אודות אודיסאוס, אייאקס ושאר הגיבורים היוונים האמיצים. בפרט, הוא ראה את עצמו כממשיך דרכו של הגיבור היווני הגדול והמפורסם מכולם: אכילס, שגם הוא היה - על פי המסורת המשפחתית - אחד מאבות אבותיה של אולימפיאס.

על כן, כשחצה הצבא המוקדוני את מיצרי הבוספורוס בדרכו אל אסיה הקטנה, אלכסנדר נטל מהכוח העיקרי קבוצה קטנה יחסית של ספינות קרב והפליג בראשן אל המקום שבו עמדו חורבותיה של טרויה העתיקה. כשהגיעו אל היבשה, עטה על עצמו אלכסנדר שריון מלא וקפץ ראשון אל החוף: הוא נעץ את החנית שלו בחול הרטוב, והכריז - 'בשם האלים, אני מקבל לרשותי את אסיה, אותה אקח בחנית זו.' משם המשיך כמה קילומטרים לתוך היבשה, עד שהגיע אל המקום בו עמדה - כנראה - העיר המיתולוגית, והעלה קורבן לכבודה של אתנה, אלת החוכמה ופטרוניתם של היוונים במלחמה ההיא.

ולאלכסנדר הייתה סיבה טובה לבקש את עזרתם של האלים: הוא עמד להיכנס אל גוב האריות ולהתייצב אל מול האימפריה הפרסית - האימפריה הגדולה והחזקה ביותר בעולם, שתושביה מנו כחמישים מיליון איש (מספר עצום ביחס לאותה התקופה), וגבולותיה השתרעו על פני כמעט כל העולם המוכר: מאפריקה ועד הודו. אימפריה כה כבירה, עד שהמלך הפרסי נודע בשם 'המלך הגדול' (The Great King) - במובן של מלך כל המלכים. ביחס לאימפריה הפרסית, מוקדון הייתה בקושי מחוז קטן וצנוע.

אבל ליוונים היה משהו שלפרסים לא היה: מלך בן עשרים שהאמין בכל ליבו שדם האלים זורם בעורקיו, והיה נחוש להוכיח זאת. וכך, בשנת 334 לפנה"ס, יצא אלכסנדר בראש צבא של חמישים אלף חיילים למסע המלחמה הגדול ביותר בהיסטוריה: המסע שיהפוך אותו לדמות המיתית המוכרת לנו כיום - אלכסנדר הגדול.

חלק ב'

סריסים - גברים שעברו סירוס - שימשו כמשרתיהם הנאמנים של מלכי מסופוטמיה מאז לפחות המאה השמונה עשרה לפני הספירה. מדוע דווקא סריסים? מכיוון שמעצם העובדה שלסריס אין ילדים ולכן לא יוכל להקים לעצמו יורש, הוא נחשב לפחות-מסוכן עבור המלך - שהרי אין לו אינטרסים חבויים, פרט לטובתו של המלך אותו הוא משרת.

זו הייתה התיאוריה, בכל אופן.

בגואס (Bagoas) היה סריסו של המלך הפרסי אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי (Artaxerxes III) שמלך על האימפריה הפרסית האחמנית בסביבות אמצע המאה הרביעית לפני הספירה. תחת שרביטו של המלך צבר באגואס כוח פוליטי כה משמעותי, עד שיש מי שרואים בו השליט האמיתי של האימפריה הגדולה באותה התקופה.

בשנת 338 לפנה"ס, מסיבה לא ממש ברורה, החליט בגואס להתנקש בחייו של מלכו: אולי העריך שסר חינו בעיני המלך, והחליט להקדים תרופה למכה. בסיועו של רופא ששיתף עמו פעולה, הרעיל בגואס את אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי ושני בניו - והותיר בחיים רק את הבן השלישי, שאותו הכתיר כיורש מתוך תקווה שיוכל לשלוט עליו ולגרום לו לעשות כרצונו. אבל המלך החדש סירב להיות בובה על חוט - ותכנן להתנקש בחייו של הסריס. זה לא היה רעיון חכם: בגואס שוב הקדים תרופה למכה, והרעיל גם את המלך המחליף.

אבל כעת, בגואס היה בבעיה: מרוב הרעלות, הוא חיסל למעשה את כל השושלת של ארתחשסתא. את מי יוכל להמליך עכשיו?

למזלו של בגואס, הוא הצליח למצוא לבסוף מועמד מתאים. שמו של המועמד היה ארְתאשָאתא, והוא היה קרוב רחוק מאוד של אחד ממלכי פרס הקודמים. ארתאשאתא שירת בצבא הפרסי וקנה לעצמו שם של לוחם אמיץ כשניצח לוחם יריב בקרב פנים מול פנים. בעקבות זאת, טיפס בסולם הדרגות של האימפריה עד שמונה להיות אחראי על שירות הדואר: תפקיד חשוב ביותר, שכן תקשורת טובה היא חיונית לניהולה של אימפריה המשתרעת על כל השטח שבין הודו במערב ומצרים במזרח. המוניטין הטוב של ארתאשאתא והדם המלכותי שזרם בעורקיו הביאו את בגואס לבחור בו כמלך החדש, וארתאשאתא לקח לעצמו שם מלכותי חדש: דריוש השלישי.

אבל כנראה שהסריס השאפתן לא הצליח להיגמל מההרגל המגונה שלו, וכעבור זמן מה החליט להיפטר גם מהמלך החדש. לרוע מזלו של בגואס, דריוש השלישי התברר כשליט הרבה יותר מתוחכם מקודמיו בתפקיד. כשהגיעה השמועה אודות המזימה לאוזנו של המלך החדש, דריוש קרא אליו את בגואס והזמין אותו להרים כוס יין לחיי המלך. בגואס הביט בכוס שניצבה מולו: זו הייתה הכוס המורעלת שהכין לדריוש. בגואס הבין שהמזימה שלו נחשפה, אבל כשמלך המלכים מזמין אותך להרים כוסית לחייו - אתה לא בדיוק יכול לסרב לו… הסריס נאלץ לשתות את הרעל שלו עצמו, ומת.

ממנון

הממלכה שירש דריוש השלישי היתה אימפריה עשירה ומפותחת באופן יוצא דופן. האיזור של מסופוטמיה היה פורה מאוד ועשיר באוכלוסיה, הצבא הפרסי היה הצבא הגדול ביותר בעולם וכלל, בין היתר, המון פרשים וקשתים מעולים - ורשת מפותחת של דרכים שחצו את האימפריה לאורכה ולרוחבה איפשרה לנייד את הצבא האדיר הזה ממקום למקום במהירות.

אף על פי כן, כשנחת לחופיה של אסיה הקטנה כוח החלוץ בן עשרת אלפים הלוחמים ששלח פיליפוס השני, מלך מוקדון - דריוש העדיף שלא לצאת באופן אישי בראש הצבא, אלא נתן למושלים המקומיים שלו באסיה הקטנה לטפל בעניין. המלך הפרסי היה אמנם מודע היטב לשאיפותיהם של פיליפוס השני ובהמשך גם של בנו, אלכסנדר השלישי, להשתלט מחדש על אסיה הקטנה ולשחרר את הערים היווניות שם שהיו תחת השלטון הפרסי - אבל בימים הראשונים לכהונתו של דריוש סבלה פרס מחוסר יציבות פוליטית, והמלך הפרסי נאלץ להקדיש את עיקר תשומת ליבו לטיפול במרידות שפרצו בבבל ובמצרים. בנוסף, כפי שציינתי בפרק הקודם, מוקדון הייתה ממלכה זעירה בקנה המידה הפרסי, וסביר להניח שדריוש לא התרשם במיוחד מהאיום שנשקף ממנה.

מי שקיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות הפרסיים במערב אסיה הקטנה, אם כן, היה שכיר חרב יווני בשם ממנון (Memnon): קצין מוכשר שנולד ברודוס בשנת 380 לפנה"ס. דריוש שלח לממנון מספיק כסף כדי לשכור את שירותיהם של חמשת אלפים שכירי חרב - יוונים גם כן - וממנון יצא בראש הכוח הזה כדי לבלום את הפלישה המוקדונית.

ייתכן והבחירה של דריוש בממנון לא הייתה מקרית: ממנון הכיר היטב את המוקדונים ואת צבאם. הוא בילה כארבע שנים בחצרו של פיליפוס השני במהלכן נחשף לטקטיקות ולשיטות האימון של הצבא המוקדוני, ומאוחר יותר, כשעבד בשירותם של הפרסים, הוא אף פגש את פיליפוס על שדה הקרב כשמלך מוקדון ניסה לתקוף את ביזנטיום, איסטנבול של ימינו, שהייתה שייכת לפרסים.

ואכן, הניסיון הזה שיחק היטב לידיו של הגנרל היווני. בתחילה, כוח החלוץ המוקדוני נחל הצלחות מרשימות והצליח לכבוש מחדש מספר ערים יווניות באסיה הקטנה - אבל אז פגש אותו ממנון באזור מגנזיה (Magnesia) שבדרום מערב אסיה הקטנה - הביס אותו והכריח את המוקדונים לסגת. בהמשך אותה שנה ניהל ממנון עוד מספר קרבות מול כוח החלוץ המוקדוני: בחלקם הפסיד ובחלקם ניצח - אבל בשורה התחתונה, ממנון הצליח - עם כוח שגודלו רק כמחצית מזה של המוקדונים - לבלום את הפלישה ולמנוע מאויביו להתקדם עמוק יותר לתוך השטח הפרסי.

שנתיים לאחר מכן, ב-334 לפנה"ס, נחת אלכסנדר באסיה קטנה בראש כוח של ארבעים אלף איש, שחברו לכוח החלוץ שכבר היה במקום. המושלים הפרסים של המחוזות השונים באסיה הקטנה התכנסו כדי לטכס עצה: איך כדאי לבלום את אלכסנדר?

ממנון, שכאמור הכיר היטב את הצבא המוקדוני, ידע שהלחימה נגד אלכסנדר תהיה הרבה יותר קשה וכואבת משאיש מהמושלים שיער לעצמו. על כן הוא המליץ למושלים לנקוט במדיניות של 'אדמה חרוכה': לשרוף ולהשמיד כל מקור מזון שאלכסנדר יוכל לנצל כדי להאכיל את הלוחמים שלו - וכך להחליש את הצבא המוקדוני עד לרגע שבו הצבא הפרסי יהיה מוכן לפגוש אותו בקרב.

זו הייתה הצעה מעולה. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, העלות האדירה של אחזקת הצבא הביאה לכך שממלכת מוקדון הייתה קרובה מאוד לפשיטת רגל, וספק אם אלכסנדר היה מסוגל להרשות לעצמו, מבחינה כלכלית, לארגן משלוחי אספקה כל הדרך מיוון לאסיה הקטנה. אם הצבא שלו לא יוכל לכלכל את עצמו ממה שימצא באסיה הקטנה - סביר להניח שלאלכסנדר לא תהיה ברירה אלא לחזור ליוון בבושת פנים.

אבל הייתה רק בעיה אחת. ממנון היה יווני: אמנם שכיר חרב בשירות הפרסים - אבל עדיין, יווני. חלק לא מבוטל מהבכירים הפרסים לא סמכו על ממנון: הם חשדו בו שההצעה שלו שלא להלחם פנים מול פנים נגד אלכסנדר אלא לסגת לתוך עומק אסיה הקטנה תוך השמדת כל היבולים והשדות בדרך, היא תחבולה שנועדה להחליש אותם. על כן, המושלים החליטו שלא לקבל את הצעתו של הגנרל היווני, ואף הדיחו אותו מפיקוד על כלל הכוחות הפרסיים. התוצאה הייתה שבזמן שהפרסים עסקו בהכנות לקראת הקרב מול המוקדונים, אלכסנדר הצליח לשמור על כוחותיו שבעים ורעננים.

קרב גרניקוס

במאי של שנת 334 לפנה"ס היו הפרסים מוכנים: עשרים אלף רגלים ועשרים אלף פרשים המתינו לכוחותיו של אלכסנדר על גדות נהר הגרניקוס (Garnicus) שבמערב טורקיה של ימינו. בין הלוחמים הפרסים היו גם לא פחות מחמשת אלפים שכירי חרב יוונים מיומנים ומנוסים, שנחשבו ליחידת עילית.

כשהגיעו אלכסנדר וצבאו אל שדה הקרב, גילה המלך המוקדוני שהוא נמצא בעמדת נחיתות: לא רק שהכוח שעמד לרשותו היה קטן יותר מהכוח הפרסי - רק כשלושה עשר אלף רגלים וכחמשת אלפים פרשים - גדת הנהר שלאורכה היו פרושים הפרסים הייתה גבוהה יותר מהגדה של המוקדונים, והעניקה להם יתרון גובה משמעותי. שני הצבאות התפרסו זה אל מול זה לאורך שתי גדות הנהר. דממה מתוחה אפפה את שדה הקרב.

לבסוף הורה אלכסנדר לכוח קטן יחסית, שהיה מורכב מפרשים ורגלים מובחרים, לחצות את הגרניקוס ולהסתער על מרכז הכוח הפרסי, שהיה מורכב כולו מפרשים שנשאו כידונים וקשתות. זו הייתה, לכל דבר ועניין, משימת התאבדות: לא רק שהכוח המסתער יימצא בנחיתות בגובה - גם הכורח לחצות את הנהר ייאט את ההסתערות ויעמיד את הכוח התוקף בסכנה מפני חיציהם של הפרסים. ואכן, בתוך זמן לא רב ספג הכוח המוקדוני אבידות קשות, ונאלץ לסגת. הפרשים הפרסים הנלהבים רדפו אחריהם וזנבו בנסוגים, אבל כפי שאירע גם בקרב כירונאה מול אתונה ותבאי - גם כאן הביא המרדף לערעור המבנה הקרבי הצפוף של הפרסים. לרגע הזה בדיוק חיכה אלכסנדר. הוא יצא בראש כוח גדול של פרשים, חצה את הנהר באלכסון - והסתער על הפרשים הפרסים מאגפם.

הקרב שהתפתח היה צפוף ועקוב מדם, כשסוסים ורוכביהם התנגשו והתערבבו זה עם זה כמו דבורים בכוורת. ידם של הפרשים המוקדונים הייתה על העליונה: לא רק שהכידונים שלהם התאימו לקרבות בטווחים קצרים יותר מאשר החניתות הארוכות של הפרשים הפרסים, הפרסים גם 'ביזבזו' חלק גדול מהחניתות והחצים שלהם במתקפה על כוח הצליחה הראשוני ששלח אלכסנדר.

המלך המוקדוני עצמו, שהיה לבוש בשריון נוצץ וקסדה עטויית נוצות, משך מיד את תשומת ליבם של הלוחמים הפרסים - ואלה, כצפוי, עשו ככל יכולתם לפגוע בו. אלכסנדר ספג מספר מהלומות חזקות על שיריונו, אבל המשיך להילחם.

לפתע הבחין אלכסנדר בקצין פרסי בכיר. הוא החליט להסתער עליו - אבל גילה שהכידון שאחז בידו נשבר. הוא פנה למשרת שלו וביקש כידון נוסף - אבל גם זה כבר היה מרוסק. קצין מוקדוני שהבחין בחילופי הדברים העניק לאלכסנדר את הכידון שלו, והמלך המוקדוני הסתער על קצין פרסי בכיר וחיסל אותו. קצין פרסי אחר שהבחין באלכסנדר תקף אותו בגרזן, וריסק חלק מקסדתו של המלך. אלכסנדר התאושש, הצליח להפיל את התוקף מסוסו וחיסל גם אותו.

בזמן כל המהומה הזו הגיח פרש פרסי שלישי מאחורי אלכסנדר, והסתער לעברו כשהוא מניף את חרבו גבוה באוויר. המלך המוקדוני כלל לא הבחין באיום, ונדמה היה שעוד רגע מגיעה הקריירה הקצרה של אלכסנדר לסיומה הטרגי - אבל למרבה המזל הבחין אחד מקציניו הבכירים של אלכסנדר בחייל התוקף וכרת את היד שאחזה בחרב, ממש רגע לפני שזו הספיקה להתיז את ראשו של המלך המוקדוני.

ההסתערות נחלה הצלחה גדולה: הפרשים הפרסים נכנסו לפאניקה והחלו לסגת. ברגע זה החלו כל שאר הכוחות המוקדונים לחצות את הנהר ולהסתער על הרגלים הפרסי שעד אותו הרגע כלל לא הספיק אפילו להיות מעורב בלחימה. המוקדונים איגפו את הרגלים הפרסים והיכו בהם מכה קשה: הצבא הפרסי ספג אלפי אבידות והתפזר לכל עבר.

הניצחון הגדול בקרב גרניקוס חיזק מאוד את תדמיתו של אלכסנדר בקרב חייליו כמנהיג אמיץ ומפקד נבון. אלכסנדר גם הפגין נדיבות יוצאת דופן כשהקים פסל מרשים לציון אומץ ליבם של אנשי כוח החלוץ שהקריבו את חייהם במתקפה הראשונית, העניק להרוגים מקרב צבאו הלוויות מפוארות ואף פטר את משפחותיהם של ההרוגים מתשלום מיסים בעתיד. אלכסנדר גם הפגין ג'נטלמניות מרשימה כשהעניק קבורה ראויה גם לגנרלים הפרסים שנהרגו בקרב, ולשכירי החרב היוונים שפעלו בשירותם.

הניצחון הועיל מאוד גם למדיניות החוץ של אלכסנדר אל מול שאר חברות הברית הקורינתית. כדי להוכיח שמסע המלחמה שלו נועד כדי לנקום בפרסים על פלישותיהם ליוון ולא רק לטובת מעמדו האישי, אלכסנדר שלח חלק מהשלל של הקרב - שלוש מאות שריונות פרסיים - לאתונה, כדי שיוצבו במקדשה של האלה אתנה על האקרופוליס. את המנחה הזו ליוותה הכתובת:

הכתובת והשריונות נעלמו, כמובן, לפני עידן ועידנים - אבל מי שמבקר באקרופוליס בימינו יכול לראות את החורים שהותירו אחריהם, ככל כנראה, המסמרים שבעזרתם הוצמדו המגנים הפרסים אל קירות המקדש.

כיבושים באסיה הקטנה

אחרי הפסקה קצרה למנוחה והתאוששות הוביל אלכסנדר את צבאו דרומה, לאורך חופה המערבי של אסיה הקטנה. מטרתו של אלכסנדר הייתה לכבוש את ערי הנמל שלאורך החוף כדי למנוע מהצי הפרסי - שהיה גדול ורב עוצמה - לקחת חלק בלחימה.

העיר הראשונה אליה הגיע הייתה סרדיס (Sardis). המושל הפרסי של העיר, שהשמועה אודות הניצחון הגדול בגרניקוס הגיעה לאוזניו, החליט - בחוכמה רבה - להיכנע ללא קרב. אלכסנדר החרים את הכסף והזהב של העיר, אבל השאיר את המושל בתפקידו. גם העיר הבאה אליה, אפסוס (Ephesus), נכנעה בפני אלכסנדר. העיר השלישית, מילטוס (Miletus), הייתה קצת יותר מאתגרת: שכירי החרב היוונים שהגנו עליה סרבו להיכנע, אבל אחרי מצור קצר גם העיר הזו נפלה וכל שכירי החרב נהרגו או נמלטו.

במהלך הקרב על מילטוס חלה התפתחות מעניינת. תוך כדי המצור, הצי הפרסי ניסה לסייע למגינים - אבל ספינותיו של אלכסנדר חסמו את פתח הנמל של מילטוס ובכך מנעו מהצי הפרסי להשפיע על מהלך הלחימה. האירוע הזה הביא לאלכסנדר לשקול מחדש את החשיבות שיש לכוחות ימיים בסיוע לקמפיין יבשתי כמו שלו. אם כמה ספינות בודדות הצליחו לנטרל בכזו קלות את הצי הפרסי החזק - מה הטעם להחזיק צי גדול ויקר? אלכסנדר החליט, אם כן, לחסוך כסף ולפרק את רוב הצי שלו, למעט מספר מצומצם של ספינות אספקה. זו הייתה החלטה שהוא עתיד להצטער עליה.

התבוסה המפתיעה לצבא המוקדוני היממה את הפרסים - למעט מפקד אחד שלא היה מופתע כלל: ממנון, הגנרל שכיר החרב היווני שהכיר את המוקדונים וכזכור ניסה לשכנע את המושלים הפרסים להימנע מעימות ישיר מולם. עכשיו, אחרי הניצחון המוקדוני, כולם הבינו שממנון צדק. גם דריוש ידע שממנון הוא האדם הנכון לפקד על הצבא הפרסי כנגד האיום המוקדוני - אבל סוגיית הנאמנות של ממנון היווני עדיין הטרידה את מנוחתו. ממנון הגיב לכך בכך ששלח את אשתו וילדיו לחיות בחצר המלוכה הפרסי, כערובה לכך שלא יערוק לצד היווני. דריוש התרצה והציב את ממנון - שוב - בראש הצבא הפרסי באסיה הקטנה.

העיר הבאה במסעו של אלכסנדר הייתה האליקרנאסוס (Halicarnassus), אחת הערים הגדולות והעשירות ביותר באסיה הקטנה ובסיס חשוב של הצי הפרסי. ממנון ניחש שזו תהיה מטרתו הבאה של אלכסנדר, ולכן החליט להקדים את המלך המוקדוני: הוא סייע לתושבי העיר לעבות את החומות והביצורים, והפעיל את הצי הפרסי כדי למלא את המחסנים באספקה מתאימה למצור ממושך.

כשהגיעו המוקדונים אל האליקרנאסוס, פרש אלכסנדר את כוחותיו מסביב לחומות והחל להפעיל את כלי ההבקעה שלו: קטפולטות השליכו אבנים כבדות לחומות, איילי ניגוח הלמו בשערים ומגדלי מצור גבוהים המטירו חצים בוערים על עמדות בראש החומה. מגיני העיר לחמו בעוז והפגינו התנגדות קשוחה במיוחד, ולמרות שמתקפת הנגד שלהם נכשלה בסופו של דבר, הם הצליחו להסב לכוחותיו של אלכסנדר מכה כואבת במיוחד של כמה מאות פצועים והרוגים. מספר ימים לאחר מכן יצא אלכסנדר למתקפה משלו, ולמרות שהצליח למוטט חלק קטן מהחומה החיצונית, המתקפה עצמה נהדפה והמגינים אף הצליחו להשמיד כמה ממתקני המצור שלו.

ממנון היה מרוצה מההתפתחויות, אבל הבין שללוחמיה של האליקרנאסוס אין סיכוי לעמוד כנגד המוקדונים החזקים בטווח הארוך. על כן, הוא תכנן פעולה התקפית נועזת: כוח של לוחמים מצוידים בלפידים ייצא באישון לילה מאחד השערים וינסה להצית את מגדלי המצור של אלכסנדר. המוקדונים ישלחו כוח משלהם להדוף את התוקפים - אבל אז ייצא כוח שני מתוך העיר, ייאגף את המוקדונים ויפתיע אותם בזמן שיהיו עסוקים בהתמודדות מול הכוח הראשון. אם ההפתעה הזו תצליח, יצטרפו גם כוחותיו של ממנון עצמו אל הלחימה ויטו את הכף סופית לכיוון הפרסים.

וזה אכן מה שקרה. הכוח הראשון הצליח לתפוס את התוקפים המוקדונים לא מוכנים, וכשהגיעו כוחות הגיבוי של אלכסנדר - הכוח הפרסי השני איגף אותם ותקף אותם מאחור. אלכסנדר הבין שהצבא שלו בצרות - אבל בשלב הזה, כבר לא היה לו מה לעשות. המוקדונים היו כפסע מתבוסה איומה - אבל אז שיחק להם המזל. אחד המפקדים הפרסים הבכירים נהרג, ובמקביל הצטרף לקרב כוח של לוחמים מוקדונים ותיקים וקשוחים במיוחד, שהצליחו לנצל את הבלבול בכוח הפרסי בעקבות מותו של המפקד הבכיר ולהדוף את התוקפים. הפרסים נסוגו בחזרה לתוך העיר, אבל בהמולה המבוהלת הצטופפו יותר מדי אנשים על הגשר שהוביל אל השער שבחומה - והוא קרס תחת המשקל הכבד. חיילים פרסים רבים נהרגו בנפילה, ומי שהצליח להינצל חוסל על ידי המוקדונים.

אלכסנדר החליט להסיג את כוחותיו מהחומות, אבל ממנון ידע שזו הפוגה זמנית בלבד: הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהאליקרנאסוס תיפול בידי המוקדונים. הוא החליט להימנע מאבידות מיותרות, והסיג את חייליו למבצרים מוגנים היטב שעמדו מחוץ לעיר. הוא הורה לשרוף את העיר ובעיקר את מחסני נשק והתחמושת שבה, ופינה את כל שאר הציוד והאספקה לאי קוס הסמוך. האליקרנאסוס נכנעה, ולאלכסנדר נכנס לתוכה ללא קרב. הוא שקל לנסות ולתקוף את המבצרים בהם התבצרו לוחמיו של ממנון, אבל מכיוון שהעיר עצמה כבר נפלה לידיו, הוא החליט שאין בכך טעם.

ממנון אמנם איבד את עיר הנמל החשובה שלו - אבל הצי הפרסי הגדול יצא מהקרב ללא פגע, ועכשיו עלה במוחו של שכיר החרב הפרסי רעיון מחוכם.

לאלכסנדר היה צבא חזק ורב עוצמה באופן יוצא מן הכלל - אבל למלך המוקדוני הייתה גם נקודת תורפה. ממנון היווני ידע היטב שלמרות שערי-המדינה היווניות הסכימו להצטרף לברית הקורינתית תחת מוקדון, רבים מהיוונים לא אהבו את המוקדונים וראו בהם ברברים פראיים וחסרי תרבות. כל עוד אלכסנדר מנצח באסיה הקטנה ומשחרר ערים יווניות שם מעולו של הכיבוש הפרסי, היוונים הסכימו לשתף איתו פעולה - אבל שיתוף הפעולה הזה היה שברירי מאוד. בפרט, ספרטה מעולם לא הסכימה לסור למרותם של פיליפוס ואלכסנדר, ונותרה מתנגדת עיקשת להגמוניה המוקדונית.

ממנון החליט לתקוף את הבטן הרכה של אלכסנדר. הוא שלח שליחים דיפלומטיים כדי לנהל משא ומתן עם ספרטה על ברית משותפת כנגד המוקדונים, ובמקביל החל לכבוש אי אחר אי בים האגאי והתקדם בהדרגה לעבר החוף היווני.

זה היה הרגע שבו הבין אלכסנדר איזו שגיאה איומה עשה כשהחליט לפרק את הצי שלו. הים האגאי היה עתה בשליטה מלאה של ממנון, ולאלכסנדר לא הייתה שום דרך למנוע ממנו להגיע ליוון. שכיר החרב היווני יכבוש את הערים היווניות אחת אחרי השניה, בעוד שצבאו החזק של אלכסנדר יוכל רק להשקיף על המתרחש מצידו השני של הים האגאי בחוסר אונים מוחלט. אם מספיק ערים יווניות יפלו לרשותו של ממנון, אין כל ספק ששאר הערים יחליטו להחליף צד - וממלכת מוקדון חסרת ההגנה תיפול במהרה. לאלכסנדר וצבאו לא תהיה כל ברירה אלא לנסות ולחזור הביתה כמה שיותר מהר, כדי להציל את מה שאפשר.

מסע המלחמה של אלכסנדר היה כפסע מסיום פתאומי ומשפיל במיוחד - אבל לגורל היו תוכניות משלו. במהלך מצור על אחד האיים היוונים, הלך ממנון בן הארבעים ושבע לעולמו במפתיע - ככל הנראה כתוצאה מהתקף לב. אחד מאחייניו החליף אותו בפיקוד על הצי הפרסי - אבל המפקד החדש לא היה מוכשר ונבון כמו הגנרל הותיק, ולא הצליח להביא את תוכניתו של ממנון אל סיומה. המתקפה הפרסית התמוססה ודעכה. אלכסנדר ניצל בנס, וכלקח מהמשבר החליט להקים מחדש את הצי היווני, עניין ממושך ויקר מאוד, כמובן.

קרב איסוס

הפלישה המוקדונית התקדמה ללא הפרעה, ועיר אחר עיר נפלו לידיו של אלכסנדר, רובן ללא התנגדות. בשלהי שנת 333 לפנה"ס כבר הייתה רוב רובה של אסיה הקטנה תחת שליטתו של אלכסנדר מוקדון, ודריוש השלישי החליט כי הגיעה העת לקחת את העניינים לידיו.

וכך, באביב של שנת 333 לפנה"ס, יצא מלך המלכים בראש צבאו לכיוון מערב. וכשהמלך הגדול יוצא בראש הצבא - זה מחזה שלא רואים בכל יום. את הטור הפרסי הארוך הובילו מזבחים עשויים מכסף שנישאו על כתפיהם של כוהני האלים הפרסים, ואנשי דת אחרים דיקלמו מזמורי הלל למלך. עשרת אלפים פרשים מקושטים, שלוש מאות שישים וחמש פילגשים מההרמון של דריוש ומאות סריסים ומשרתים שנשאו על כתפיהם תיבות אוצר מלאות בכסף ובזהב…אין כל ספק שזו הייתה תהלוכה שנועדה להרשים את נתיניו של דריוש, וסביר להניח שהיא עשתה כן בהצלחה גדולה.

באוקטובר הגיע הצבא הפרסי לאזור סוריה. דריוש השאיר בדמשק את בני משפחתו ואת הכסף והזהב שהביא עימו מבבל, והמשיך בצעידה מערב. מטרתו הייתה העיר איסוס (Issus), ששכנה לחופיו של מפרץ גדול ממש בפינה הצפון-מזרחית של הים התיכון: מכיוון שספינותיו החדשות של אלכסנדר עדיין לא היו מוכנות, הצי הפרסי החזק שלט ביד ברזל על נתיבי השיט בים התיכון - ואם יחבור הצבא הפרסי אל ספינות הצי, דריוש יזכה בנתיב אספקה אמין ועשיר.

במקביל, גם אלכסנדר הבין את חשיבותה הקריטית של איסוס למערך הלוגיסטי של הפרסים, והחליט להתקדם לעברה. המוקדונים הגיעו ראשונים לאיסוס, והשתלטו על העיר. מכיוון שהנתיב הקצר ביותר בין האזור בסוריה בו חנה הצבא הפרסי ובין איסוס עבר מדרום לעיר הנמל, הניח אלכסנדר שדריוש יניע את כוחותיו דרך הגזרה הדרומית. על כן החליט לצאת מאיסוס דרומה, ולפגוש את הפרסים דרך.

הוא טעה. דריוש לקח את כוחותיו דווקא צפונה, עבר דרך מעברי ההרים הצרים של מזרח תורכיה ואז ירד דרומה אל איסוס: במילים אחרות, דריוש איגף את אלכסנדר מצפון, תוך שהוא מנתק את קווי האספקה היבשתיים של הצבא המוקדוני. וכשהגיעו הפרסים לאיסוס, הם כבשו אותה בקלות: אלכסנדר, שהניח שהפרסים נמצאים בכלל בדרום, השאיר בעיר בעיקר את החולים והפצועים מקרב צבאו. דריוש לא ריחם על השבויים שלכד, והורה לכרות את ידיהם.

כששמע אלכסנדר על נפילתה של איסוס לידי כוחותיו של דריוש, הוא סובב את צבאו לאחור והוביל את חייליו בחזרה לאיסוס.

כמו בגרניקוס, שנה קודם לכן, שני הצבאות התייצבו זה אל מול בזה בשתי שורות ארוכות משני צידיו של נהר מקומי שחצה את שדה הקרב.

בגדה הצפונית נפרש צבאו העצום של דריוש השלישי: נחיל אדם שעל פי ההיסטוריונים הקדומים כלל בין רבע מיליון לשש מאות אלף לוחמים. סביר להניח שזו הגזמה, אבל בכל מקרה מדובר על לפחות פי שניים עד פי שלושה ממספר חייליו של אלכסנדר, שמנו כארבעים אלף לוחמים. למעשה, לדריוש היו כל כך הרבה חיילים, עד שלא היה מקום לכולם ברווח בן שלושת הקילומטרים בין הים במערב וההרים במזרח, וחלק מהחיילים הפרסים תפסו את הקו השני מאחורי השורה הראשונה.

על פי המסורת הפרסית, אם המלך משתתף בקרב - הוא תמיד יצא בראש הצבא שלו ויעמוד באמצע השורה הראשונה. דריוש, שעטה את מיטב מחלצותיו והיה מוקף במאות שומרי ראש אימתניים, התנשא מעל שדה הקרב מעל גבי המרכבה המלכותית שלו, כאילו היה התגלמותה הממשית של עוצמתה של האימפריה האדירה.

מצידו הדרומי של הנהר נפרס הצבא המוקדוני, וגם אלכסנדר תפס את מקומו במרכז המערך. אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו אילו מחשבות עגומות התרוצצו במוחו של החייל המוקדוני הממוצע, כשהשקיף על הצבא העצום שהמתין לו מעבר לנהר. גם אלכסנדר הבין זאת, מן הסתם. הוא עטה על עצמו את השריון הבוהק שלו, ורכב מעלה ומטה לאורך החזית כשהוא מעודד את אנשיו, מחזק את רוחם וקורא בשמם של לוחמים שהפגינו תעוזה יוצאת דופן בקרבות הקודמים. כשסיים להפיח רוח קרב בלבבותיהם של חייליו, התייצב בראש ה"טריז" המשולש של יחידת הפרשים האישית שלו.

הפרסים תקפו ראשונים. אלפי פרשים מהאגף הימני של הפרסים חצו את הנהר קרוב לקו המים של הים התיכון והסתערו על הפרשים שהציב אלכסנדר באגפו השמאלי. פקודותיו של אלכסנדר היו חד-משמעיות: אסור לתת לפרסים לעבור את הקו, שכן איגוף שכזה יהווה מכת מוות למערך המוקדוני. הקרב שהתפתח בין הצדדים היה אינטנסיבי וצפוף: המוקדונים הצליחו לבלום את הפרשים הפרסים, אבל בכל רגע חצו עוד ועוד פרשים פרסיים את הנהר והצטרפו ללחימה. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שהאגף השמאלי המוקדוני יתפורר ויקרוס.

אלכסנדר סקר את המישור שמולו. למעט שפך הנהר, באזור הקרוב לים, הקירות שסימנו את גדות הנהר היו תלולים מכדי שניתן יהיה לטפס עליהם במהירות עם סוס. הפרסים ידעו זאת, ולכן הציבו קשתים ומיידי חניתות לכל אורך הגדה שלהם כדי להכות בכל מי שינסה להתקרב אליה. אבל הייתה נקודה אחת ספציפית, עיקול מסוים בנהר, שבו הגדה הייתה קצת פחות תלולה. המעבר היה צר מאוד, ורק כמה רוכבים יכלו לעבור בו בכל רגע נתון - אבל אלכסנדר ידע שאין לו ברירה.

חצים שרקו מעל ראשו וחניתות פרסיות ננעצו בקרקע מסביב, אבל אלכסנדר לא השתהה: הוא צעק לפרשיו להתעלם מהקשתים ולחצות את קו החזית הכי מהר שהם יכולים. הוא ומספר פרשים הצליחו לעבור את קו הקשתים ומיידי החניתות, ומיד פגשו מולם מערך צפוף של פרשים פרסים. בניגוד לפרשים שהציב דריוש באגף ימין שלו, קרוב לים, שהיו מצוידים בשריון עבה וכלי נשק כבדים - הפרשים שהגנו על הגדה היו פרשים 'קלים' ופחות משוריינים, אולי מכיוון שהפרסים הניחו שהמוקדונים יתקשו לטפס על הגדה התלולה. לפרשיו של אלכסנדר היה, עקרונית, יתרון בקרב כנגד פרשים קלים שכאלה - אבל מכיוון שרק כמה רוכבים מוקדונים יכלו לחצות את הנהר בכל רגע, לאלכסנדר לא היו מספיק אנשים כדי לבקע את המערך הפרסי, וההסתערות המהירה נבלמה.

בינתיים, התנגשו גם כוחות הרגלים של שני הצבאות זה בזה במרכז שדה הקרב, וגם כאן התפתח קרב קשה וצפוף בין הפלנקס המוקדוני ושכירי החרב היוונים של הצבא הפרסי. ככל שנקפו הדקות הלכו והצטברו האבידות של המוקדונים, אבל בשלב מסוים הצליחו מספיק פרשים מוקדונים לחצות את הנהר ולהצטרף לכוח החלוץ של אלכסנדר: ההסתערות זכתה בתנופה מחודשת והצליחה להבקיע את מערך ההגנה הפרסי.

אלכסנדר הרים את ראשו, תר בעיניו אחר המלך הפרסי. הוא הבחין בדריוש שעמד על מרכבת הקרב השלו, וסימן לפרשיו לעקוב אחריו. הכוח המוקדוני הסתער היישר לתוך לב ליבו של המערך הפרסי והתנגש בעוצמה במשמר המלכותי שהגן על דריוש. הלחימה הייתה עזה במיוחד, והפרסים הגנו על מלכם בחירוף נפש: אפילו המושל הפרסי של מצרים הקריב את חייו למענו של דריוש. אלכסנדר נפצע בירכו, אבל לכולם היה ברור שההסתערות הזו היא 'הכל או כלום': אם הקרב ימשיך להתנהל כפי שהוא כעת, הפרשים הפרסים יצליחו בסופו של דבר לפרוץ את האגף השמאלי של המוקדונים - וזה יהיה הסוף.

מעמדתו על גבי המרכבה הביט דריוש בדאגה על הקרב שהשתולל סביבו, ועל הפרשים המוקדונים שהלכו והתקרבו אליו בהתמדה. אולי תופתעו לשמוע זאת, אבל דריוש היה כמעט חסר אונים: בניגוד לאלכסנדר, שהיה חייל ומפקד מיומן וידע כיצד לתמרן את כוחותיו על שדה הקרב, המלך הפרסי היה בעיקרון לא יותר מאשר סמל: נוכחותו בשדה הקרב הייתה אמורה להמריץ את החיילים ולהרים את המורל שלהם - אבל הוא לא ניהל את הקרב בפועל: את זה עשו הקצינים שמתחתיו.

עוד דקה חלפה, ועוד דקה. המוקדונים המשיכו להתקרב, ודריוש התחיל להבין שהוא בצרות. מכת חרב אחת, חנית אחת שתושלך מרחוק…הברירה שניצבה בפניו הייתה ודאי אכזרית ומייסרת: אם יישאר לעמוד במקום, הוא עלול להיהרג. אם יסתובב ויברח - פאניקה עלולה לסחוף את לוחמיו ולמוטט את המערך הפרסי.

דריוש החליט. הוא השליך מעליו את בגדי המלכות המסורבלים, ירד מהמרכבה - וברח משדה הקרב. החיילים הפרסים ראו את מלכם נמלט על נפשו, ופאניקה איומה אחזה בהם. המערך הפרסי התמוטט, ובדיוק כפי שאירע בקרב גרניקוס - הפרשים המוקדונים עשו שפטים בלוחמים הנמלטים. בפעם השניה, וכנגד כל הסיכויים, שוב הצליח אלכסנדר מוקדון להביס את צבא האימפריה.

כיצד הצליח אלכסנדר להשיג ניצחון כה מזהיר נגד צבא כה גדול ועדיף בכוח אדם? ההיסטוריונים הרבים שניתחו את הקרב באיסוס לאורך אלפי השנים מציינים סיבה אחת מרכזית. הצבא הפרסי היה אמנם גדול פי כמה וכמה מהצבא המוקדוני - אבל שדה הקרב שבחר דריוש היה בעוכריו. לצבא גדול יש יתרון במישור רחב ידיים, שם הוא יכול לתמרן בחופשיות ונצל את יתרון הגודל כדי למחוץ את יריבו בתנועת מלקחיים - אבל שדה הקרב באיסוס היה היה כלוא בין ההרים במזרח והים התיכון במערב. הגבולות הטבעיים האלה מנעו מהפרסים את יכולת התמרון ואילצו אותם להתנגש ישירות במערך המוקדוני החזק. למעשה, שדה הקרב באיסוס היה כל כך צר ומוגבל עד שהקו הפרסי השני - עשרות אלפי חיילים שעמדו בהיכון - לא היה מסוגל כלל להשתתף בקרב, והפעם הראשונה שנתקלו אנשיו בחייליו של אלכסנדר היה כשאלה הסתערו עליהם בעקבות התמוטטות קו החזית הפרסי.

אבל למרות הניצחון הצבאי המזהיר, אלכסנדר ידע שהוא עדיין בצרות. הוא קיווה ללכוד את המלך הפרסי או להרוג אותו - אבל דריוש היה עדיין בחיים, וכל עוד המלך הפרסי חי ונושם, גם האימפריה שלו חיה ובועטת. הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיצליח דריוש לגייס צבא חדש ועצום, ובמפגש הבא ביניהם אולי לא ישחק המזל למוקדונים. לאכסנדר לא הייתה כל ברירה: הוא ידע שהוא חייב להמשיך ולהתקדם בשיא המהירות מזרחה, עמוק לתוך ליבה של האימפריה.

אבל בינתיים, נהנו המוקדונים מפירות נצחונם. אלכסנדר רכב לתוך המחנה הפרסי הנטוש, מצא את המאהל המלכותי ונכנס לתוכו. על שולחנו של המלך הפרסי עמדה עדיין ארוחת הערב שהכינו משרתיו של דריוש, ובחדר הצמוד ניצבה האמבטיה המלכותית מלאה במים חמימים, ממתינה למלך המלכים של האימפריה. אלכסנדר התפשט בהפגנתיות, ופסע לתוך האמבטיה. כשסיים להתרחץ, התיישב לשולחן ואכל את ארוחת הערב.

מיד בסיום הקרב שלח אלכסנדר מספר יחידות לדמשק. העיר הפרסית נכנעה בפניו ללא קרב, והמוקדונים מצאו שם שני אוצרות חשובים מאין כמותם. הראשון היה אוצר מילולי: כמות אדירה של כסף, זהב ותכשיטים שהפקיד דריוש בידיו של המושל המקומי לפני שיצא לקרב - אוצר כה גדול, עד שפתר באווחה אחת את כל בעיותיו הכלכליות של אלכסנדר. מאותו הרגע לא יתקשה יותר המלך המוקדוני לרכוש אספקה לצבאו או לשלם ללוחמיו.

האוצר השני שמצא אלכסנדר בדמשק היה לא פחות חשוב, לפחות מבחינה מדינית: אשתו של דריוש השלישי, ובנותיו. ממקום מחבואו שלח דריוש שליחים לאלכסנדר והציע לו כופר עצום תמורת משפחתו. שחרר את אשתי ובנותי, כתב המלך הפרסי, ואתן לך את אסיה הקטנה.

אלכסנדר סירב לעסקה. הוא ידע שכל הסכם שלום עם פרס יהיה זמני בלבד: האימפריה לעולם לא תסלח לו על ההשפלה שהשפיל אותה. למלחמה הזו יהיה רק סוף אחד.

הוא כתב מכתב תשובה לדריוש, מכתב שאפשר ללמוד ממנו המון על האמביציה והבטחון העצמי הכמעט בלתי מתקבל על הדעת של אלכסנדר. כך כתב המלך הצעיר, בקושי בן עשרים וקצת - למלכה של האימפריה הגדולה ביותר בעולם.

חלק ג'

דריוש השלישי חזר לבבל, מוכה וחבול. לא מבחינה פיזית: המלך הגדול של האימפריה הפרסית הצליח לברוח משדה הקרב באיסוס רגע לפני שפרשיו של אלכסנדר מוקדון הצליחו לפרוץ את חומת שומרי הראש שהגנו על דריוש - אבל הצבא הפרסי עליו פיקד הוכה מכה ניצחת.

כשנחת אלכסנדר הגדול באסיה הקטנה בראש כוח של כחמישים אלף לוחמים מוקדונים ויוונים, דריוש לא ראה בו איום מרשים במיוחד: הוא אפילו לא יצא להלחם בו, והשאיר את המשימה הזו למושלים הפרסים המקומיים. רק אחרי שהביסו המוקדונים את הכוח הפרסי המקומי בקרב גארניקוס, החליט שליט האימפריה שהגיע השעה להתערב באופן אישי. הצבא שהביא עימו מבבל לאסיה הקטנה היה צבא עצום - למעלה ממאה ועשרים אלף חיילים - ודריוש אפילו הצליח להפתיע את אלכסנדר כשאיגף אותו מצפון, אבל לבסוף היו אלו תנאי השטח באיסוס שהכריעו את הכף. שדה הקרב הצר יחסית לא אפשר למלך הפרסי לנצל את מלוא עוצמתו של הצבא הגדול שלו, ואלכסנדר ניצל את החולשה הזו עד תום.

התבוסה באיסוס הייתה רק ההשפלה הראשונה שנחל דריוש מידיו של אלכסנדר: המלך המוקדוני השתלט על אוצר גדול של כסף וזהב שהפקידו הפרסים בדמשק לפני שיצאו לקרב - וגם לקח בשבי את אימו, אשתו ושתי בנותיו של דריוש. כששלח דריוש שליחים לאלכסנדר והציע לו כופר גדול תמורת משפחתו, דחה המלך המוקדוני בן העשרים ושתיים את הצעתו בזלזול מופגן.

אלכסנדר העריך שהקרב באיסוס לא יהיה המילה האחרונה בקמפיין שלו כנגד האימפריה הפרסית - והוא צדק. כשהגיע דריוש השלישי לבבל הוא לא ביזבז אף רגע והחל להקים מחדש צבא אדיר, לא פחות גדול מזה שהוביל לאיסוס: פרשים, רגלים וקשתים מכל רחבי האימפריה הענקית, כולל מאה מרכבות - המקבילה הקדומה לכוחות שיריון בצבאות מודרניים - שהביא מהודו. בפעם הבאה שיפגשו דריוש ואלכסנדר על שדה הקרב, המלך הפרסי כבר לא יזלזל בצעיר השאפתן שיעמוד מולו.

כיבוש צור

הניצחון בקרב איסוס סימן את סופה של השליטה הפרסית באסיה הקטנה. אלכסנדר מוקדון עמד בהבטחתו של אביו, פיליפוס השני, לחברות הברית הקורינתית ושחרר את כל הערים היווניות באסיה הקטנה מעולו של הכיבוש הפרסי. כדי לציין את הניצחון הגדול - וגם כדי לבסס את השליטה המוקדונית באזור - הקים אלכסנדר באיסוס עיר חדשה, שכמו כל הערים שהקים ועתיד היה להקים, נקראה 'אלכסנדריה'. ברבות השנים שונה שמה של העיר ל'אלכסנדרֵטה' (אלכסנדריה הקטנה), וכשכבשו העות'מאנים את האזור זכתה העיר לשם בו היא מוכרת לנו כיום: איסכנדרון (Iskenderun).

אבל למרות שהשיג את מטרתו הרשמית של מסע המלחמה, למלך המוקדוני הצעיר לא הייתה כל כוונה לעצור את מסע הכיבושים שלו. שאיפותיו האישיות של אלכסנדר השתרעו הרבה מעבר לאסיה הקטנה. הוא רצה להיות מלך אסיה - וליתר דיוק, מכיוון שאסיה היוותה את כמעט כל העולם המוכר ליוונים באותה העת, אלכסנדר רצה להיות - מילולית - מלך העולם.

פניו של אלכסנדר, אם כן, היו מועדות מזרחה - אבל לפני שיוכל להתקדם אל עבר ליבה של האימפריה הפרסית, היה עליו ראשית כל לטפל באיום שהיווה הצי הפרסי החזק, שעדיין שלט בים התיכון. ספינותיו של דריוש היוו איום ברור על העורף המוקדוני ודרכי האספקה שלו, וכדי להסיר את האיום הזה אלכסנדר היה מוכרח קודם כל להשתלט על הנמלים הגדולים של אגן הים התיכון. הצבא היווני, אם כן, שם את פעמיו דרומה - אל הערים הפיניקיות צור וצידון, בלבנון של ימינו: שני בסיסים ימיים ראשונים במעלה של הצי הפרסי.

השמועה על בואו הקרוב של אלכסנדר, האיש שהביס את הצבא הפרסי בשני קרבות שונים, הקדימה את המחנה המוקדוני - והצידונים נכנעו לאלכסנדר ללא קרב. אבל צור הייתה סיפור אחר. העיר הפיניקית, השוכנת בלבנון של ימינו, הייתה - כבר בימיו של אלכסנדר - בת למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, וקשרי המסחר שלה השתרעו על פני כמעט כל הים התיכון. כשהוקמה צור, התרכזו תושביה לחופיו של המפרץ המקומי - אבל עם הזמן התרכזה עיקר הפעילות המסחרית על אי קטן שניצב כחצי קילומטר מול המפרץ. האי הקטן הפך למטרופולין צפוף בו התגוררו כארבעים אלף איש, מוקף בחומה גבוהה ומרשימה.

בינואר של שנת 332 לפנה"ס התייצב הצבא המוקדוני על חופה של 'צור הישנה', כפי שכונה חלקה היבשתי של צור. אלכסנדר שלח שליחים אל האי, וביקש מהשליט המקומי להיכנס לתוך העיר ולבקר באחד ממקדשיה - אבל נענה בשלילה. אנשי צור לא ביקשו להילחם באלכסנדר - הם אפילו סיפקו בעבר אספקה לצבאו - אבל מלך צור העדיף להישאר נייטרלי, ולא רצה לעורר את חמתה של האימפריה. הוא הודיע לאלכסנדר שאף לוחם - יווני או פרסי - לא ייכנס לעיר, ושאם מלך מוקדון מעוניין לזבוח לאלים, הוא מוזמן לעשות כן באחד המקדשים של צור הישנה.

אבל אלכסנדר לא היה מוכן להסכים לנייטרליות שכזו: כל עוד הצי הפרסי מסתובב בחופשיות בים התיכון, צור עדיין היוותה איום על העורף המוקדוני. הוא נתן למלך שתי ברירות: או שתיתן לי להיכנס לעירך, או שאכבוש אותה. שליטה של צור עמד בסירובו. סביר להניח שמאות המטרים שהפרידו בין האי והחוף והחומות הגבוהות שהקיפו אותו העניקו לאנשיה של צור את התחושה שהם בטוחים מפני חמתו של אלכסנדר.

המלך המוקדוני כינס את מהנדסיו. היה ברור שלמוקדונים אין מספיק ספינות כדי לכבוש את האי דרך הים - אבל כוח אדם, לעומת זאת, לא היה חסר להם… ההחלטה שקיבל אלכסנדר בסופו של דבר ודאי הפתיעה את אנשי צור, אבל אולי לא הייתה כל כך מפתיעה עבור מי שהכירו את שאיפותיו מרחיקות הלכת של המלך הצעיר. אלכסנדר החליט לפרק את בתיה של צור הישנה, ולבנות מהם גשר יבשתי באורך של חצי קילומטר וברוחב של מאה מטרים, שיחבר את האי על החוף.

וכך היה. הצבא המוקדוני החל לפרק את צור הישנה בית אחר בית, ולהשליך את הסלעים והעפר אל הים. ממרומי החומות על האי שלהם, השקיפו אנשי צור על העבודות בדאגה. מטר אחר מטר הלך הגשר היבשתי וגדל: אמנם העבודה התקדמה באיטיות, אבל המרחק אל האי הלך והצטמצם בהדרגה.

מגיניה של צור עשו כל מה שיכלו כדי לנסות ולבלום את אלכסנדר: הם ירו חיצים וקליעים על הפועלים כדי להפריע לעבודתם והשיטו סירות עץ בוערות אל מגדלי המצור שהציב אלכסנדר כדי להגן על אותם הפועלים. כשהצליח אלכסנדר לגייס כמה מאות ספינות מצידון וקפריסין כדי להדק את המצור על האי, פשטו צוללנים מצור על הספינות האלה וחתכו את העוגנים שלהן. אנשי צור אפילו יצאו לפשיטה נועזת על הגשר היבשתי באור יום מלא והרגו רבים מבין הפועלים והמהנדסים של אלכסנדר - אבל ללא הועיל. בסופו של דבר הצליחו המוקדונים להשלים את הגשר היבשתי בין צור הישנה והאי, ולהבקיע את חומותיה המאסיביות של העיר. הטבח היה נוראי: ששת אלפים מגינים נהרגו בהסתערות, ואלכסנדר, שזעם על העיכוב שגרם המצור הממושך לתוכניות המלחמה שלו, הורה לצלוב באכזריות כאלפיים מגינים נוספים. שלושים אלף אזרחים נוספים נמכרו לעבדות.

וכך נפלה גם צור, אחת הערים הגדולות והעשירות ביותר בעולם העתיק, לחיקו של אלכסנדר הגדול. הגשר היבשתי שחיבר בין צור הישנה והאי שמולה נותר על כנו מאז במשך למעלה מאלפיים שנה, ועל פי דיווחים היסטוריים אפשר היה עדיין לזהות אותו אפילו במאה ה-19. מאז הורחב הגשר היבשתי והלבנונים בנו עליו בניינים רבים, כך שהיום הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם העירוני הצפוף של העיר.

אלכסנדר המשיך דרומה אל עזה, שהייתה אז ישוב מבוצר ומוקף חומה שעמד על תל גבוה. למרות מה שאירע לצור רק זמן קצר קודם לכן, גם המושל הפרסי של עזה לא הסכים להיכנע בפני הצבא המוקדוני, ואלכסנדר שוב נאלץ להטיל מצור על העיר. הפעם, האתגר שניצב בפניו לא היה הים - אלא החול: מגדלי המצור והקטפולטות של אלכסנדר שקעו בחול העזתי הטובעני, והמוקדונים לא הצליחו לקרב אותם אל החומות.

שלוש פעמים הסתערו המוקדונים על עזה - ונהדפו. באחת מההסתערות ספג אלכסנדר, שכמו תמיד הוביל את חייליו על שדה הקרב, חץ רב עוצמה שנורה מקטפולטה עזתית. החץ הכבד והמהיר עבר גם דרך המגן של אלכסנדר וגם דרך השריון שלו - וחדר עמוק לתוך כתפו של המלך. רופא הוזעק למקום, אבל כששלף את החץ מכתפו של אלכסנדר החל דם רב לבקוע מתוך הפצע הפתוח, וקציניו של אלכסנדר החלו להילחץ שמא הגיע סופו של מלכם. למזלו של מלך מוקדון, הפצע התברר כפחות חמור מכפי שנדמה היה בתחילה, ואלכסנדר חזר לאיתנו בתוך מספר ימים. בזמן הזה השלימו המהנדסים המוקדונים את בנייתה של רמפה גדולה שאיפשרה להם לקרב את מגדלי המצור אל החומות - ולבסוף הצליחו לפרוץ את החומות ולכבוש את העיר.

כמו בצור, גם כאן החליט אלכסנדר לנקום באכזריות יתרה בעזתים על התנגדותם: מגיני העיר הוצאו להורג, וכל שאר התושבים נמכרו לעבדות. את המושל הפרסי שסירב להכנע בפניו קשר אלכסנדר למרכבה שלו, וגרר אותו מאחוריו על הקרקע עד שמת.

מצרים

התחנה הבאה במסע הכיבושים של אלכסנדר לאורך חופיו של הים התיכון הייתה, כמובן, מצרים - ודווקא כאן, בארץ העצומה ורחבת הידיים הזו, לא נתקל אלכסנדר בקשיים כלשהם. מצרים הייתה תחת הכיבוש הפרסי במשך קרוב למאתיים שנה, אבל האוכלוסייה המקומית שנאה את הכובשים שנטו להפגין זלזול בתרבותם ואמונותיהם של המצרים. אם נוסיף לכך את העובדה שהמושל הפרסי של מצרים נהרג בקרב גרניקוס, שנתיים קודם לכן, קל להבין מדוע קיבלו המצרים את אלכסנדר בזרועות פתוחות ואף העניקו לו את התואר 'פרעה.' בניגוד לפרסים, אלכסנדר הפגין כבוד רב לתרבות המצרית, ואף שיפץ והרחיב כמה מהמקדשים. במקדש אמון-רֵע שבלוקסור, למשל, אפשר לראות היום את דמותו של אלכסנדר, עטוי בבגדים האופיינים לפרעה מצרי, עומד לפני האל המקומי כשלצידו כתובת שמציגה אותו כ"מלך מצרים התחתונה והעליונה [...] בנו של האל רֵע."

במצרים הקים אלכסנדר את העיר שתהפוך ברבות הימים לשריד הבולט ביותר של ימי מלכותו: אלכסנדריה. כפי שכבר ראינו, לא מעט 'אלכסנדריות' שכאלה הוקמו לאורך נתיב מסעו של המלך המוקדוני, ורובן היו - לפחות בהתחלה - לא יותר מאשר מבצרים מקומיים בהם התיישבו כמה עשרות או מאות חיילים משוחררים.

אבל אלכסנדריה המצרית הייתה יוצאת דופן. על פי האגדה, זאוס עצמו נגלה לאלכסנדר בחלום ונתן לו את מיקומה המדויק. אלכסנדר היה מעורב באופן אישי ומדוקדק מאוד בתכנונה של העיר החדשה, עד כדי שרטוט מהלכם של הרחובות וקביעת מיקומם של מבנים חשובים. מלך מוקדון נאלץ לעזוב את אלכסנדריה עוד לפני שהחלו עבודות הבניה במקום ולא זכה לראות אותה קורמת עור וגידים - אבל בתקופת השלטון הרומי במצרים, כמה מאות שנים לאחר מכן - הפכה אלכסנדריה לעיר הגדולה ביותר בעולם, ומרכז אקדמי ומסחרי חשוב מאין כמותו.

קרב גאוגמלה

בתחילת יולי, שנת 331 לפנה"ס, יצאו אלכסנדר וצבאו ממצרים מזרחה, לעבר בבל. דריוש שוב שלח לאלכסנדר הצעה להסכם שלום, ואפילו יותר נדיבה ממקודם: פרט לכופר גדול עבור בני משפחתו של המלך הפרסי, אלכסנדר יקבל את לרשותו את כל האדמות ממערב לנהר הפרת ואף יישא לאישה את אחת מבנותיו של דריוש. למרות שהדבר לא נאמר במפורש בהצעתו של דריוש, הייתה זו רמיזה ברורה לכך שאלכסנדר יהיה יורשו של דריוש וימלוך אחריו. קציניו של אלכסנדר יעצו לו לקבל את הצעתו של המלך הפרסי - אבל מלך מוקדון החליט שוב לסרב, אולי מכיוון שלא האמין בכנותו של דריוש.

הצבא המוקדוני חצה את ארץ ישראל וסוריה. המוקדונים לכדו מספר פרשים פרסים, שסיפרו להם שהצבא הפרסי נמצא בסך הכל חמישה עשר קילומטרים מהם, ליד כפר קטן באזור צפון עיראק של ימינו בשם גאוגמלה (Gaugamela).

אלכסנדר העניק לצבאו מספר ימי מנוחה לקראת הקרב הממשמש, ואז הוביל אותו אל גאוגמלה. הוא טיפס על גבעה נמוכה שהשקיפה על שדה הקרב…ומה שראה זעזע אותו.

גאוגמלה הייתה איזור מישורי רחב ידיים, והצבא הפרסי הענק היה פרוש לרוחב המישור הזה מאופק ועד אופק. היה ברור לכל שסיפור קרב איסוס לא יחזור על עצמו: המישור הרחב נתן לכוחותיו של דריוש חופש תנועה מוחלט, כך שהפרסים יוכלו בקלות לאגף את הצבא המוקדוני הקטן יותר משני צדדיו ולסגור עליו. דריוש אפילו הורה לחייליו לעקור שיחים גבוהים ולשטח גבעות חול כדי לאפשר למרכבות שלו לנוע מהר יותר. מצבם הטקטי של המוקדונים לא יכול היה להיות גרוע יותר. אלכסנדר החליט לעכב את המתקפה ביום נוסף כדי ללמוד את המערך הפרסי ותוואי השטח.

למחרת, באחד באוקטובר, 331 לפנה"ס, התייצבו המוקדונים בשדה הקרב, ושני הצבאות התפרסו זה מול זה כמקובל. דריוש למד את הלקח מהמפלה הקודמת: באיסוס, הרגלים הפרסים נתגלו כחלשים יותר מהרגלים המוקדונים - ולכן הציב המלך הפרסי פרשים לכל אורך הקו הקדמי. הוא עצמו כתמיד תפס את מקומו, מוקף באלפי שומרי ראש, במרכז המערך הפרסי.

מהצד השני הציב אלכסנדר את הרגלים שלו במרכז הקו, ופרשים בשני האגפים. כמו דריוש, גם הוא התייצב במרכז המערך המוקדוני וגם הפעם עטה על עצמו שריון מלוטש ומבריק וקסדה משובצת באבנים יקרות: זו הייתה דרכו, כנראה, להוכיח לחייליו את אומץ ליבו שכן השריון הנוצץ הפך אותו למטרה ברורה עבור כל מי שהחזיק חנית או קשת.

בצהרי היום נתן אלכסנדר את פקודת ההתקפה, והמערך המוקדוני החל להתקדם לעבר הקו הפרסי. היה משהו משונה ובלתי שגרתי בהתקדמות המוקדונית: החלק המרכזי של המערך שלהם התקדם מהר יותר משני האגפים, כך ששני האגפים היו משוכים לאחור - זאת אומרת, המוקדונים לא התקדמו בקו אחד אלא במשהו שמזכיר יותר צורה של טרפז. אני אומר 'משונה', מכיוון שהמבנה הזה הפך את מלאכת האיגוף של הפרסים לאפילו קלה יותר! ואכן, דריוש הורה לפרשיו לתקוף את אגפיו של אלכסנדר, שהפכו לזירות של קרבות קשים וצפופים.

במרכז התנגחו הרגלים המוקדונים בפרשיו של דריוש. הכוח הפרסי היה עדיף בברור מבחינה מספרית, אבל אלכסנדר הציב בחזית הזו את הלוחמים המיומנים והמאומנים ביותר שלו, ובאמצעות סדרה של פשיטות קצרות ומתוזמנות היטב הצליח להפעיל לחץ כבד על הפרסים. דריוש הורה למרכבות שלו להסתער, אבל ברגע שהתקרבו המרכבות אל הקו המוקדוני הן ספגו מטח כבד של כידונים שפגע ברבים מהסוסים והרוכבים. המרכבות שהצליחו לחמוק מהכידונים התקדמו אל עבר הפלנקס המוקדוני - אבל לוחמיו של אלכסנדר היו מוכנים מראש להתמודדות מולם: הם פתחו במבנה הצפוף פרוזדורים דרכם חלפו המרכבות ללא פגע - רק כדי לפגוש מאחורי הפלנקס כוח נוסף של רגלים ופרשים שהיכה בהן בעוצמה וחיסל אותן.

במקביל להתרחשויות האלה, נטל אלכסנדר את פרשיו שלו והוביל אותם מהמרכז ימינה, אל הקצה של המערך הפרסי. הפרסים, שעקבו בשבע עיניים אחר תנועותיו של אלכסנדר, הסיטו גם כן יחידות פרשים ממרכז המערך אל האגף, כדי לסתור כל מתקפה אפשרית.

זו הייתה התגובה לה קיווה אלכסנדר. המלך המוקדוני ידע, עוד כשסקר את שדה הקרב מראש הגבעה יום קודם, שהפרסים מתכננים לאגף אותו משני הצדדים בו זמנית - והוא גם ידע שאין לו שום דבר לעשות נגד זה. על כן החליט אלכסנדר לנקוט בטקטיקה מאוד לא שגרתית, ובמקום לנסות למנוע את האיגוף - הוא החליט דווקא לעודד את הפרסים לשלוח אל האגפים שלו כמה שיותר כוחות: זו הסיבה, למשל, שהורה ללוחמיו להתקדם במבנה דמוי-טרפז, כדי לפתות את הפרסים לתקוף את האגפים בעוצמה רבה יותר. מדוע עודד אלכסנדר את הפרסים לשלוח כוחות לאגפיו? כדי להחליש את המרכז הפרסי. וזו גם הסיבה שרכב עם פרשיו ימינה, אל האגף - כדי למשוך עוד ועוד פרשים פרסים מהמרכז הצידה.

ואכן, הסתלקותם של הפרשים הפרסים יצרה חור במרכז המערך הפרסי - ואלכסנדר ידע שזו ההזדמנות שלו: הזדמנות אחת ויחידה שתכריע את הקרב כולו. הוא אסף מאחורי את פרשיו למבנה המוכר של טריז משולש - ואז הסתער בראש הטריז היישר לעברו של דריוש.

ההסתערות הפתאומית יצרה יתרון מקומי לכוחותיו של אלכסנדר על פני המגנים הפרסים, והמוקדונים הצליחו לפרוץ דרך המערך הפרסי אל סביבתו הקרובה של דריוש ושומרי ראשו. אלכסנדר עצמו השליך כידון לעבר המלך הפרסי, אך פספס אותו והרג את נהג הכרכרה שלו במקום. כך תיאר את ההתרחשות ההיסטוריון היווני אריאנוס:

כפי שארע בקרב איסוס, בריחתו של דריוש הציתה גל של פאניקה ואימה בקרב חייליו - והמרכז הפרסי התמוטט כמעט בבת אחת. אלכסנדר רצה לרדוף אחר דריוש הנמלט - אבל באותו הרגע ממש הגיעה אליו קריאה נואשת מהאגף השמאלי של הצבא המוקדוני, שעמד להיות מושמד על ידי הפרשים הפרסים שאיגפו אותו.

אלכסנדר עמד בפני דילמה: אם יצא לדלוק בעקבותיו של המלך הפרסי הוא עלול לאבד את כל הצבא שלו, אבל אם יאפשר לו להמלט - הוא שוב יאלץ, בסבירות גבוהה, לפגוש את דריוש על שדה הקרב בעתיד. אלכסנדר חשב, וחשב - והחליט: הוא הניח לדריוש לחמוק, נטל את פרשיו ודהר לאגף השמאלי. אריאנוס כותב:

הפרשים הפרסים גבו מחיר כבד מכוחותיו של אלכסנדר - כשישים מפרשיו נהרגו בקרב הזה - אבל לבסוף הצליחו המוקדונים לגבור עליהם, והפרסים נמלטו על נפשותיהם תוך שהם סופגים אבידות קשות. כשהסתיים הקרב ניסה אלכסנדר לרדוף אחר דריוש, אבל הלילה כבר ירד על גאוגמלה - והוא נאלץ לוותר.

בבל

הפרס הראשון על הניצחון המזהיר שלהם על הצבא הפרסי המתין למוקדונים מדרום: בבל. העיר המיתולוגית הזו נודעה בכל רחבי העולם הקדום בזכות המבנים המפוארים שלה, הגנים התלויים האגדתיים והעושר הרב של תושביה.

כשצעד אלכסנדר בראש צבאו אל עבר בבל, הוא חשש שמא יסרבו הבבלים לפתוח בפניו את שערי העיר והוא יאלץ לצור על העיר בדומה לאופן שבו נאלץ לצור על צור - אבל חששותיו התבדו חיש מהר. הבבלים אולי לא אהבו את הרעיון של כיבוש יווני - אבל הם עוד יותר לא אהבו את הכיבוש הפרסי. פרנסיה וכהניה של בבל המתינו לאלכסנדר מחוץ לעיר כשהם נושאים מתנות לכבודו. הדרך לעיר רוצפה בפרחים ומזבחים מעלי קטורת, ומוזיקאים שרו שירי הלל למלך מוקדון. אלכסנדר נכנס לעיר כמנצח, ולקח לעצמו את אחד מארמונותיו המפוארים של דריוש.

אבל מי שלא היו מרוצים היו דווקא חייליו של אלכסנדר. ביזה של ערים כבושות הייתה נוהג מקובל בעולם העתיק: כה מקובל, למעשה, עד שביזה כזו נחשבה כחלק משכרם של החיילים. אין ספק שרבים בצבאו של אלכסנדר ציפו בקוצר רוח לרווחים העצומים שיגרפו לכשיבזזו את אחת הערים העשירות בעולם - אבל אלכסנדר אסר על ביזה באופן מוחלט. הייתה לו סיבה טובה לעשות זאת: הוא ידע שללא שיתוף פעולה מצד העמים המקומיים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשלוט על השטחים העצומים שכבש כבר עתה באסיה - שלא לדבר על השטחים שעוד קיווה לכבוש בעתיד - וביזה שכזו תעכיר בוודאות את היחסים בין המוקדונים והבבלים.

יותר מכך: אלכסנדר אפילו החליט להשאיר את המושל הפרסי של בבל בתפקידו, אחרי שזה נשבע לו אמונים. שוב, אלכסנדר נקט כאן בגישה פרגמטית והגיונית: אלכסנדר, שציפה לצרות צרורות מצידו של דריוש, ביקש ליצור בבבל 'שקט תעשייתי.' הוא ואנשיו לא דיברו את השפה המקומית, ואם היה 'מצניח' לתפקיד את אחד מקציניו, היה סיכוי לא רע שקשיי התקשורת יובילו למרד. זאת ועוד, השארתו של המושל הפרסי בתפקיד היוותה איתות למנהיגים פרסיים מקומיים אחרים שכדאי להם לשתף פעולה עם אלכסנדר. הפרגמטיות הזו הוכיחה את עצמה כשהגיע אלכסנדר לשושן, העיר הבאה שאותה כבש אחרי בבל - שגם בה המושל הפרסי בחר למסור לו את העיר ללא קרב, וגם אותו השאיר אלכסנדר בתפקידו.

אבל בהחלטותיו של אלכסנדר היה משהו נוסף, מעבר לפרגמטיות גרידא. היוונים, ככלל, היו די גזענים: רבים ביוון היו משוכנעים בעליונות התרבותית היוונית על פני תרבויותיהם של ה"ברברים", כפי שכינו את בני העמים האחרים ששכנו סביבם. אריסטו, שכזכור היה מורהו של אלכסנדר, החזיק גם כן בתפיסה הזו - וכך מתאר ההיסטוריון הרומאי פלוטרך את העצה שיעץ אריסטו לאלכסנדר לפני שיצא למסעותיו באסיה.

אלכסנדר דחה את העיצה הזו מכל וכל, ולא רק מכיוון שיחס כזה היה בהכרח מקשה עליו לשלוט בארצות שכבש - אלא גם מכיוון שהאמין, באופן חריג למדי לתקופתו, שכל התרבויות שוות - ושאין תרבות אחת שהיא 'עליונה' על האחרות. אפשר בהחלט לומר שאלכסנדר אימץ לחיקו את הגלובליזציה המפתיעה שהביאו כיבושיו: הוא לא ראה את עצמו כמלך יווני ששולט על בני ארצות אחרות - אלא כמלכה של אסיה כולה: יוונים, פרסים, מצרים ואחרים.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הראשון בסדרה, אמו של אלכסנדר חינכה אותו להאמין שדמם של הרקלס ואכילס, גיבוריה המיתולוגיים של יוון העתיקה, זורם בעורקיו - ויותר מכך, היא אף טענה בהזדמנויות שונות שאלכסנדר אינו בנו של פיליפוס השני כי אם - לא פחות ולא יותר - בנו של זאוס, מלך האלים, שהופיעה מולה בדמותו של נחש גדול ועיבר אותה. על פי כל העדויות, אלכסנדר אכן האמין בכל ליבו שהוא באמת חצי-אל, ואין ספק שהניצחונות המרשימים שלו כנגד הפרסים חיזקו אצלו את התחושה הזו.

אבל אליה וקוץ בה. בתרבות היוונית לא היה מקובל שהמלך מכריז על עצמו כאל: היוונים היו מוכנים להאמין שהגיבורים המיתולוגיים שלהם היו צאצאי האלים - אבל לא מלכים ומנהיגים היו, לדידם, אנשים בשר ודם. בתרבות המצרית, לעומת זאת, הפרעה כן נתפס כהתגשמותה הארצית של האלוהות, וכיבושה של מצרים היה עבור אלכסנדר הזדמנות פז לבחון את נכונותה של הטענה הזו.

אחת התחנות החשובות במסעו של אלכסנדר במצרים הייתה ביקור במקדש שהוקם לכבודו של האל המצרי אמוּן בעיר המדברית סיווה (Siwa). סביר להניח שהביקור הזה היה חלק מהניסיון של אלכסנדר להוכיח למצרים שהוא רוכש כבוד לתרבותם - אבל הייתה לאלכסנדר עוד סיבה, אישית יותר, לערוך את המסע המסוכן ורצוף הסכנות דרך המדבר הצחיח כדי להגיע למקדש בסיווה: הוא קיווה שהאורקל של סיווה, שהיווה מעין "קו תקשורת" אל האלים המצרים, יאשש ויאשר את היותו של אלכסנדר בנו של מלך האלים.

המקורות ההיסטוריים חלוקים ביניהם מה בדיוק התרחש בעת ביקורו של אלכסנדר בסיווה. על פי אחת הגרסאות, אלכסנדר טיפס במדרגות אל המקדש הגדול, ושם קידם את פניו כהן קשיש שבירך אותו בקריאה, 'ברוך הבא, בנו של אמון-זאוס.' אם הפגישה הזו אכן התקיימה במציאות, יכול מאוד להיות שהיה שם בלבול לשוני: הברכה של הכהן היתה מחוות נימוס מקובלת במצרים, במובן של - כל המצרים הם בניו ובנותיו של האל. אבל אלכסנדר, שלא היה מודע לכך, פירש אותה באופן מילולי - כאילו שהכהן אישר בברכתו שאלכסנדר הוא אכן בנו של זאוס!

אלכסנדר המשיך ושאל את האורקל שתי שאלות: האם רוצחיו של אביו, פיליפוס, באו על עונשם - זאת אומרת, האם המתנקש פעל לבד או שמישהו שלח אותו - והאם הוא עתיד לשלוט על העולם. התשובה שקיבל לשאלה הראשונה איששה את הפרשנות שלו לברכתו של הכהן: האורקל ענה לו שרוצחיו של פיליפוס אכן באו על עונשם, אבל הוסיף שאף בן תמותה לא יכול לפגוע באביו של אלכסנדר - משמע, אלכסנדר הוא אכן בנו של זאוס. גם השאלה השניה זכתה לתשובה חיובית: כן, מלך מוקדון עתיד לשלוט על העולם כולו.

קל להבין מדוע לביקור בסיווה הייתה השפעה עמוקה על אלכסנדר, והוא עזב את המקדש כשהוא משוכנע עוד יותר ממקודם שהוא חצי-אל, ולכן לעולם יישאר בלתי מנוצח. יועציו של אלכסנדר, לעומת זאת, היו הרבה פחות מאושרים מההתפתחות הזו. הם חששו שהבטחון העצמי - המופרז גם ככה - של אלכסנדר יהפוך, בעקבות הנבואה הזו, למגלומניה של ממש - וייעצו לו לשמור את תשובותיו של האורקל בסוד, ולא לחשוף אותם לחייליו. אבל השמועה אודות אמונותיו של אלכסנדר החלה מתפשטת בקרב הצבא: רבים בו לא אהבו את הטענות האלה לייחוס אלוהי, והיד הרכה שהפגין המלך כלפי העמים שכבש הגבירה אצלם את החשש שאולי אלכסנדר רק משתמש בהם ככלי משחק לצורך הגשמת שאיפותיו האישיות - ולא לשם האדרת שמה של יוון, מעמדה ותרבותה.

אלכסנדר היה מודע מאוד למרמור והחשש בקרב אנשיו, והפתרון שלו היה פשוט: כסף. השלל שתפס בדמשק, ואוצר ענק נוסף שנפל לחיקו בבבל, פחות או יותר הבטיחו שלאלכסנדר יהיה יותר כסף משאי פעם יזדקק לו, והוא העניק בונוסים שמנים לחיילים, שילם קצבאות נדיבות לנשותיהם וילדיהם של מי שנהרגו בקרבות וערך אינספור משתאות ופסטיבלים מפוארים שבהם הופיעו שחקני תיאטרון מפורסמים שהביא כל הדרך מיוון. ואכן, השלמונים הנדיבים שהעניק לחייליו השיגו את מטרתם, והשקט בצבא נשמר. לבינתיים.

פרספוליס

עדות נוסף לסד הלחצים שאלכסנדר היה נתון בו אפשר למצוא, אולי, באירוע החריג שהתרחש בעיר הבאה אליה נכנס: פרספוליס (Persepolis).

פרספוליס, הנמצאת בדרומה של איראן המודרנית לא הרחק מהעיר שיראז, הייתה מרכז דתי ראשון במעלה עבור הפרסים. דריוש הראשון, מלכה השלישי של פרס, ביקש להקים עיר שתהיה עדות מוחשית לעוצמתה של האימפריה: פרספוליס הכילה כמה וכמה ארמונות מפוארים שבהם נערכו משתים וארוחות פאר מלכותיות, כמו גם פסטיבלים וטקסים דתיים לרגל החגים השונים.

יחסו של אלכסנדר לפרספוליס היה אמביוולנטי. מצד אחד, הרס של מרכז דתי ותרבותי כה חשוב ודאי יעורר את חמתם של הפרסים המקומיים - וגם ייתפס בעיני רבים, גם ביוון, כמעשה ברברי ומביש. מצד שני, אותו דריוש הראשון שפרספוליס הייתה בבת עינו, היה גם אותו דריוש שהחריב את אתונה כמה עשרות שנים קודם לכן - החורבן שאותו הבטיח אלכסנדר לנקום. ואל המניע האישי הזה יש להוסיף את אי השקט בקרב החיילים שאלכסנדר ביקש לפייס. ההחלטה שקיבל אלכסנדר, אם כן, הייתה סוג של פשרה: הוא אישר לחייליו לבזוז את פרספוליס במשך עשרים וארבע שעות, ואפילו הורה להם להרוג כל גבר בוגר בעיר - אבל אסר עליהם לבזוז את הרובע המלכותי, בו היו עיקר הארמונות והסמלים הדתיים.

אבל אז התרחש משהו חריג ביותר. אחרי שהסתיים פרק הביזה, החליט אלכסנדר לערוך בעיר - כפי שעשה פעמים רבות - פסטיבל גדול לרגל נצחונותיו. כתמיד, החגיגות כללו משחקים אולימפיים, מופעי בידור, העלאת זבחים לאלי יוון - והמון המון המון אלכוהול.

תוך כדי החגיגות האלה, פרצה שריפה באחד הארמונות ברובע המלכותי. אנחנו לא יודעים בוודאות מדוע פרצה השריפה. על פי גרסה אחת, אלכסנדר הוביל מעין 'תהלוכת ניצחון' בתוך הארמון, ואחת המשתתפות בתהלוכה - אשתו של אחד הגנרלים - הציתה את השריפה בזדון. אלכסנדר, שהיה שיכור כלוט, לא הורה לכבות את השריפה - וחייליו, שראו שהמלך לא עושה דבר, הניחו שהשריפה מכוונת ולכן לא ניסו לכבות אותה. על גרסה אחרת, אלכסנדר עצמו הצית את הארמון במכוון, אולי כדי להוכיח לחייליו שהוא בכל זאת הרבה יותר יווני מפרסי.

תהא הסיבה אשר תהא, השריפה השתוללה במשך שעות ארוכות, והותירה את פרספוליס חרבה ועשנה - כפי שהייתה אתונה תחת מגפיו של דריוש הראשון. ביום למחרת, כשנגוזו אדי האלכוהול, הביע אלכסנדר צער וחרטה עמוקים על חורבנה של העיר הקדושה. כפי שעוד נראה, זו לא תהיה הפעם האחרונה שבה התחרט המלך הצעיר על מעשים שעשה בעת שהיה שיכור.

מרד בדריוש

בינתיים, בצפון האימפריה הפרסית, דריוש השלישי היה נתון בצרות משל עצמו.

אחרי הכישלון הנורא בקרב גאוגמלה, ברח דריוש עם כמה כשלושים אלף מחייליו - ביניהם שכירי החרב היוונים ששירתו בצבאו - אל אֵקבטנה (Ecbatana), בירת הפרובינציה הצפונית של פרס והעיר הרביעית בגודלה באימפריה. דריוש קיווה לגייס באקבטנה כוחות לוחמים נוספים מהאזורים הסמוכים, אבל במקביל ידע שאלכסנדר מחפש אחריו ונושף בעורפו.

באביב של 330 לפנה"ס החליט דריוש לעזוב את אקבטנה ולעלות צפונה, כדי להתרחק מאלכסנדר ולהרוויח זמן יקר נוסף לשם גיוס הצבא החדש. אבל המורל בצבא הפרסי היה על הקרשים: שלושת התבוסות האיומות שחקו עד דק את תדמיתו של המלך הפרסי בעיני צבאו, וכמה מקציניו הבכירים החלו זוממים להחליפו.

כאמור, כוחותיו של דריוש כללו גם את כאלפיים שכירי חרב יוונים: אלכסנדר הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא רואה בהם בוגדים ושהוא מתכוון להוציא אותם להורג ברגע שילכוד אותם - ולכן לא הייתה להם ברירה אלא להמשיך ולשים את יהבם על המלך הפרסי. אבל בה בעת, שכירי החרב היוונים היו 'אאוטסיידרים' בקרב הצבא הפרסי: הם לא התחברו עם שאר החיילים ואפילו המאהל שלהם היה נפרד משאר המחנה. מפקדם של שכירי החרב גילה את דבר המזימה כנגד דריוש, והזהיר אותו מפניה: הוא אף הציע לדריוש לטעת את האוהל שלו בתוך המחנה היווני כדי ששכירי החרב יוכלו להגן עליו מפני הזוממים נגדו. אבל המלך הפרסי דחה את ההצעה על הסף: הוא ידע שמהלך כזה עשוי ליצור את הרושם שהוא אינו סומך עוד על חייליו שלו - והפגיעה המוראלית עלולה לפרק לחלוטין את מה שנשאר מהצבא הפרסי האדיר והמפואר.

הקושרים, שהבינו שמזימתם נחשפה, פעלו עוד באותו הלילה: הם הסתננו לאוהל של דריוש, קשרו אותו והעמיסו אותו על כרכרה. אחד מהם - קצין בשם בסוס (Bessus), המליך את עצמו לשליט האימפריה ואף לקח לעצמו שם מלכותי חדש. בתגובה להפיכה, פרשו שכירי החרב היוונים מהצבא וברחו להרים של צפון פרס, ומה שנותר מהצבא הפרסי המשיך במסעו צפונה.

כשגילה אלכסנדר את מיקומו של דריוש, הוא יצא מפרספוליס בראש צבאו ודהר צפונה ללא דיחוי: הוא פסע לתוך אקבטנה רק ארבעה ימים לאחר שהצבא הפרסי עזב את העיר. המוקדונים דלקו אחר הפרסים הנסוגים, ולאורך הדרך פגש אלכסנדר לא מעט עריקים מצבאו של דריוש שדיווחו לו על הנעשה בתוך המחנה. אלכסנדר היה מודאג: הוא קיווה ללכוד את דריוש בחיים ולשכנע אותו - בכוח, אם צריך - להכריז עליו כיורש. אם דריוש ימות ובסוס - הקצין שהמליך את עצמו - ייתפס כלא-לגיטימי, לא יהיה מי שיעניק לגיטימיות לשלטונו של אלכסנדר.

הפער בין הצבא הפרסי וכוחותיו של אלכסנדר הלך והצטמצם בהתמדה, עד שהמוקדונים היו בסך הכל במרחק של יום אחד מאחורי הפרסים. בסוס הבין שאם ההתקדמות תמשיך בקצב הנוכחי, אלכסנדר עתיד ללכוד אותם בעוד זמן לא רב: הוא ניסה לשכנע את דריוש לעלות על סוס מהיר ולדהור איתו צפונה - אבל המלך המודח סירב: הוא העדיף להסתכן במפגש עם אלכסנדר מאשר לסמוך על הקושרים נגדו. בתגובה דקרו אותו הבוגדים בחניתותיהם, ודירדו את הכרכרה שלו אל נחל סמוך. הצבא הפרסי נפוץ לכל עבר, וחדל מלהתקיים.

אלכסנדר ידע שכל דקה היא קריטית. הוא לקח סיכון והצעיד את חייליו דרך אזור מדברי וצחיח שהיה דרך קיצור לדרך הראשית - אבל איחר את המועד. אחד מחייליו של אלכסנדר מצא את הכרכרה של דריוש תקועה לא הרחק מגדת הנחל - ואת המלך הגדול בתוכה, מתבוסס בדמו. המלך הגוסס שתה מעט מים שהגיש לו החייל, וביקש ממנו להעביר מסר לאלכסנדר: "דרכך, אני מושיט לו את ידי." ואז, נפח דריוש השלישי את נשמתו.

כשהגיע אלכסנדר אל המקום, הוא הוריד מעליו את גלימתו וכיסה איתה את גופתו של המלך הפרסי. על פי הסיפורים, אלכסנדר היה נסער וכאוב בעקבותו מותו של דריוש ואף נשבע להעניש את רוצחיו. האם היה זה עצב אותנטי על לכתו של אויב מפואר? לא בטוח. סביר יותר להניח שאלכסנדר העמיד פנים שהוא עצוב כדי לחזק את תדמיתו כיורשו הלגיטימי של דריוש. כך או כך, הוא העניק לדריוש לוויה מלכותית מפוארת ובחודשים הבאים אכן רדף אחר רוצחיו של דריוש - והרג אותם.

שמועות ושינויים

מותו של דריוש השלישי נחשב לציון הדרך האחרון בהיסטוריה של האימפריה הפרסית, שעם מותו - חדלה מלהתקיים. אלכסנדר מוקדון עשה את הלא יאומן: הממלכה היוונית הקטנה והנידחת הצליחה למוטט את פרס הגדולה. זהו אינו סוף הסיפור של אלכסנדר, כמובן - אבל אם אי פעם שאלתם את עצמכם מדוע זכה המלך הצעיר, רק בן עשרים ושש בשלב הזה, לתואר 'אלכסנדר הגדול', אני חושב שקיבלתם את התשובה.

ונקודת הזמן הזו נחשבת גם לציון דרך חשוב בקורותיו של אלכסנדר עצמו. עוד כשחלף דרך אקבטנה, במהלך המרדף אחר דריוש, פשטה שמועה בקרב הצבא המוקדוני שאלכסנדר החליט שזהו - חוזרים הביתה, ליוון. החיילים הנלהבים לא ידעו את נפשם מרוב אושר: סוף סוף, אחרי ארבע שנים ארוכות בדרכים, הסוף נראה באופק…

אבל זו הייתה שמועה לא נכונה: אלכסנדר לא התכוון לרגע להסתובב ולחזור ליוון. כשראה המלך המוקדוני את חייליו אורזים את חפציהם ושאל לפשר מעשיהם, הוא הבין בפעם הראשונה עד כמה גדול הפער בין כוונותיו שלו וכוונותיהם של חייליו. נזכור שמטרתו הרשמית של מסע המלחמה של אלכסנדר הייתה מצומצמת יחסית: לשחרר את ערי יוון באסיה הקטנה מעולה של פרס. זו היה ה"מנדט" שקיבל אלכסנדר מחברות הברית הקורינתית, שגם סיפקו לו את חלק מהחיילים להם היה זקוק. אף אחד לא דיבר על כיבוש של האימפריה הפרסית, או השתלטות על בבל ושושן.

בתגובה החליט אלכסנדר לערוך שינוי דרמטי בצבאו. הוא הודיע לכל החיילים הותיקים שלו, אלה שליוו אותו מאז הנחיתה באסיה הקטנה, שהם משוחררים. כל מי שרצה לחזור ליוון קיבל מאלכסנדר את ברכת הדרך - וגם מענק שחרור נדיב בצורה בלתי רגילה. מי שהעדיף להישאר לצידו של אלכסנדר נתבקש להישבע אמונים ישירות למלך: דהיינו, מרגע זה ואילך לא היה עוד הצבא בשירותה של הליגה הקורינתית - כי אם צבאו האישי של אלכסנדר, למילוי שאיפותיו האישיות.

והשאיפות האלה היו גרנדיוזיות בכל קנה מידה. בגבולה המזרחי של האימפריה הפרסית שכנה ארץ מסתורית ובלתי מוכרת, שהשמועות גרסו שהיא עשירה ומשגשגת באופן יוצא דופן. ארץ של בעלי חיים משונים, נהרות רחבים ומקדשים מפוארים…הודו. היוונים האמינו שהודו היא היא קצה העולם: שאת חופיה של הודו מקיף האוקיינוס הגדול שמקיף גם את אירופה ואפריקה. במילים אחרות, אם יכבוש אלכסנדר את הודו, הוא באמת ובתמים יהיה…מלך העולם.

חלק ד'

קשה לנחש אילו מחשבות חלפו בראשו של אלכסנדר מוקדון כשעמד מעל גופתו של דריוש השלישי. המלך הגדול הובס, צבאו נפוץ לכל עבר - והאימפריה הפרסית האדירה, שעד לא מכבר הטילה את חיתתה על העולם העתיק כולו מהודו ועד מצרים, חדלה מלהתקיים. מלכה בן העשרים ושש של ממלכת מוקדון הקטנה עשה את הבלתי יאמן.

האם היה אלכסנדר מאושר? על הנייר, היו לו את כל הסיבות להיות שמח. אמנם נותרו מספר מחוזות פרסיים בצפון הממלכה שעדיין היה עליו להכניע, אבל ניצחונותיו המרשימים בשדה הקרב הביאו לכך ששמו נישא בפי כל כמצביא הגדול ביותר בהיסטוריה: לא רק עד תקופתו, אלא בכלל. אפילו נפוליאון בונפרטה, אלפיים שנה מאוחר יותר, העריץ אותו ולמד את הטקטיקות בהן השתמש. תהילתו של אלכסנדר הגדול נודעה בכל רחבי העולם העתיק, והוא אפילו מצא את דרכו אל התנ"ך שלנו - עניין שנרחיב עליו בפרק הבא. ואולי הכי חשוב, לדידו של אלכסנדר - הניצחון האדיר שלו על פרס אישש את מה שאמרו לו אימו, מאז שהיה ילד, והאורקל במקדש בסיווה שבמצרים: שהוא בנו של זאוס, מלך האלים, שדמם של הרקלס ואכילס זורם בעורקיו - ולכן, הוא לעולם לא יובס בקרב.

אבל יש סיכוי לא רע ששמחתו של אלכסנדר לא הייתה שלמה. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, רבים מקרב חייליו של אלכסנדר לא אהבו את טענותיו לייחוס אלוהי. בתרבות המצרית היה מקובל לראות בפרעה כהתגלמותה הארצית של האלוהות, אבל היוונים סלדו מהנוהג הזה.

גם הכיבושים המוצלחים בפרס החמירו את הבעיה. הנוהג הפרסי המקובל היה שמי שמבקש לפנות אל המלך צריך להשתחוות בפניו. הפרסים ראו בהשתחוות הזו מחווה של כבוד, ולא אקט של סגידה דתית - אבל לדידם של היוונים, השתחוות זה משהו שעושים רק לאל: אדם חופשי לא ישתחווה למלך בשר ודם. כשראו היוונים את הפרסים משתחווים לאלכסנדר - הם צחקו עליהם. אבל אלכסנדר, שקיווה ליצור הרמוניה בארמונו בין נתיניו הפרסים והיוונים ולאחד את מנהגיהם של בני התרבויות השונות, ניסה לאכוף את המנהג הזה גם על היוונים: לא השתחוות מלאה - לזה כנראה אף אחד מהם לא היה מסכים - אבל לפחות איזו קידה סמלית… זה לא היה צעד פופולרי, בלשון המעטה.

אל הדיסוננס התרבותי הזה צריך לצרף גם את כעסם של היוונים על הנדיבות שבה נהג אלכסנדר באויביו המובסים. בניגוד למנהג המקובל בעולם הקדום, אלכסנדר לא רק שלא הוציא להורג את מושליו וקציניו של דריוש, הוא אפילו מינה אותם לתפקידים בכירים באימפריה ההולכת ומתהווה שלו. מבחינתו של אלכסנדר, זה היה צעד פרגמטי שיסייע לו לשלוט על ממלכתו האדירה - אבל חייליו, שחירפו את נפשם למען שאיפותיו הגבוהות של מלכם, ראו בהחלטות האלה עלבון וזלזול בנאמנות שהפגינו כלפיו.

ולבסוף, התקרית שאירעה בעיר אקבטנה, רגע לפני שיצאו לרדוף אחר צבאו של דריוש, ודאי העכירה את מצב רוחו של אלכסנדר. שמועה שפשטה במחנה המוקדוני גרסה שאלכסנדר החליט לחזור ליוון, והחיילים הגיבו בהתלהבות אדירה - שהפכה עד מהרה לדכדוך עמוק כשהתברר שהשמועה לא הייתה נכונה. אלכסנדר הבין שלחייליו נמאס ממסע הכיבושים הארוך והמסוכן. הוא שחרר את כל מי שרצה לעזוב, אבל היה ברור שהמורל בקרב הצבא המוקדוני כבר לא גבוה כפי שהיה כשיצאו לדרך.

אז כן: כיבושה של האימפריה הפרסית היה הישג כביר - אבל הצרות מבית העיבו על ההישג הזה, כמו עננה אפורה בשמים כחולים ובהירים.

ניסיון התנקשות

דִימנוס (Dimnus) היה אציל-זוטר בצבאו של אלכסנדר, פרש באחת היחידות המובחרות ביותר בצבא: 'רעֵי המלך' (The Companions). כמקובל בתרבות היוונית, דימנוס ניהל סוג של מערכת יחסים עם נער צעיר ממנו בשם ניקומאכוס (Nicomachus).

באחד הלילות החליט דימנוס לשתף את ניקומאכוס בסוד כמוס ביותר: בעוד יומיים, סיפר דימנוס, עומדים שמונה קושרים - אחד מהם שומר ראשו של אלכסנדר - להתנקש בחייו של המלך. מדוע? אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל סביר להניח שהסיבה הייתה רצונם להביא את מסע המלחמה הארוך לסיומו.

ניקומאכוס נחרד: הוא הבין שעצם ידיעתו על ההתנקשות המתוכננת הופכת אותו באופן אוטומטי לשותף לדבר עבירה - אלא אם ידווח עליה מיד. דימנוס איים עליו שלא יספר, וניקומאכוס הסכים לשמור על שתיקה - אבל ברגע שנפרדו, מיהר לשתף את אחיו במה ששמע. האח הסכים שחובה עליהם לדווח על מה ששמעו, והשניים החליטו שהאח יהיה זה שיפנה אל המלך - בכדי שהקושרים לא יחשדו שניקומאכוס הוא זה שהלשין עליהם.

האח ניגש, אם כן, למגורי המלך - אבל כאן צצה בעיה: בתור חייל פשוט, הוא לא יכול היה להיכנס בחופשיות לארמון. על כן הוא נעמד בכניסה וחיכה שמישהו אחר, בכיר יותר, יעבור באזור ויוכל למסור את הודעתו למלך.

ואכן, זמן מה לאחר מכן חלף במקום קצין בכיר במיוחד: פילוטאס (Philotas), מפקדה הנערץ של יחידת 'רעי המלך' המובחרת. האח סיפר לפילוטאס על מה ששמע, וזה הבטיח להעביר את הדיווח למלך.

אבל…הוא לא העביר. אחיו של ניקומאכוס המתין לו ביציאה מהארמון - וכשיצא פילוטאס הוא אמר לו שלאלכסנדר לא היה זמן לשוחח. האח לא ויתר: הוא חזר לארמון למחרת, ושוב פגש את פילוטאס בכניסה. שוב הבטיח פילוטאס להעביר את ההודעה למלך - אבל שוב, לא העביר אותה.

אחיו של ניקומאכוס החל לחשוד שאולי משהו כאן לא בסדר. האם יתכן שפילוטאס עצמו הוא אחד מהקושרים? האח לא ויתר. הוא הצליח ליצור קשר עם אחד מעוזריו האישיים של אלכסנדר, שמיהר להכניס אותו אל המלך. האח הנרגש גולל בפני אלכסנדר את הסיפור כולו, כולל ניסיונותיו להעביר את ההודעה דרך פילוטאס. אלכסנדר לא בזבז זמן, ושלח את אנשיו לעצור את הקושרים. כששמע דימנוס שאנשיו של אלכסנדר תרים אחריו, הוא הבין מיד שמזימת ההתנקשות נחשפה - ושם קץ לחייו.

ההתנקשות נמנעה, אם כן - אבל עכשיו היה אלכסנדר בבעיה. פילוטאס, הקצין שנמנע מלדווח לו על הקשר נגדו, לא רק שהיה אחד הקצינים המוערכים והבכירים בצבא - הוא גם היה בנו של פָרמֵניון (Parmenion), סגנו של אלכסנדר. במילים אחרות, זה לא מישהו שאתה יכול להוציא להורג סתם כך.

הוא זימן אליו את מפקד יחידת הפרשים וחקר אותו. פילוטאס הבין מיד ששגה שגיאה מרה: הוא הסביר לאלכסנדר שהיה בטוח שמדובר במריבת אוהבים סתמית, ושאין צורך להטריד את מנוחתו של אלכסנדר לגביה. הוא התחנן לאלכסנדר שיסלח לו - והמלך אכן הסכים למחול לו על טעותו.

אבל זה היה בלוף. אלכסנדר לא סלח ולא התכוון לסלוח לפילוטאס. הוא רק רצה למשוך זמן עד שיחליט מה לעשות איתו. הוא ידע שאם פרמניון, אביו של פילוטאס שהיה באותו הזמן באקבטנה, ישמע על דבר מעצרו של בנו - יש סיכוי שהפרשייה הזו תקרע את הצבא המוקדוני לשניים, ופרמניון יוליך את החלק של הצבא שהיה תחת פיקודו למלחמה נגד כוחותיו של אלכסנדר. אלכסנדר החליט לעצור את פילוטאס ולהעמיד אותו למשפט - אבל כדי למנוע מהשמועה על דבר מעצרו של פילוטאס להתפשט ולהגיע לאוזניו של פרמניון, הוא הטיל עוצר מוחלט של כניסות ויציאות על מחנה הצבא, ואף הציב פרשים חמושים בכל השערים.

באותו הערב הזמין אלכסנדר את פילוטאס לארוחת ערב אצלו בארמון - יחד עם עוד מוזמנים נוספים, כדי שהקצין לא יחשוד בדבר. תוך כדי הארוחה עצרו שומרי ראשו של אלכסנדר את פילוטאס והוציאו אותו מהחדר כשראשו מכוסה.

למחרת החל משפטו של פילוטאס. על פי המסורת המוקדונית, המלך עצמו הוא התובע במשפט שכזה, והמושבעים נבחרו מבין החיילים בצבא. אלכסנדר הציג בפניהם את השתלשלות האירועים, הביא את המעורבים בפרשה להעיד - וטען שפילוטאס לא פעל לבדו: גם פרמניון עצמו, האשים אלכסנדר, לקח חלק במזימת ההתנקשות. פילוטאס, מצידו, התעקש על הגרסה שלו: שהוא אינו אחד מהקושרים ושמדובר בטעות בשיקול הדעת בלבד. מכיוון שלא היו מספיק ראיות לכאן ולכאן, החליט אלכסנדר לאשר לחוקרים לענות את פילוטאס כדי להגיע לשורש האמת.

פילוטאס עונה - והודה. המניע להתנקשות, התוודה הקצין, הוא כעסם של הקושרים על כך שאלכסנדר מאמין שהוא בנו של זאוס. הם ראו באמונתו זו של אלכסנדר כהתנכרות לאביו, פיליפוס השני, והתנערות ממורשתו של מי שהיה מלכם הנערץ. עוד התוודה פילוטאס שאחד מהקושרים אף הציע לפרמניון להצטרף למזימה, אבל הגנרל סירב בטענה שמי שירוויחו מהתנקשות שכזו יהיו הפרסים ולא המוקדונים. אבל - וזה אבל גדול - הוא לא התנגד למזימה וגם לא דיווח עליה לאלכסנדר.

למחרת הקריא אלכסנדר את הודאתו של פילוטאס בפני חבר המושבעים - והקצין הבכיר הורשע בבגידה. הוא וכל שאר הקושרים הוצאו להורג בסקילה, העונש המקובל במוקדון לעבירה זו. פרמניון עצמו היה עדיין באקבטנה ולא היה מודע כלל למתרחש. כדי למנוע ממנו לנקום את מות בנו, שלח אלכסנדר שליחים שהתנקשו בחייו של פרמניון.

האם באמת היה קשר להתנקש בחייו של אלכסנדר? האם לקח פילוטאס חלק בקשר הזה? כמו תמיד, קשה לדעת. ברור למדי שהסיפור הזה לא נולד בואקום: בצבא המוקדוני אכן שררה מרירות לא מבוטלת כלפי אלכסנדר בגלל יחסו הסלחני לפרסים ואמונתו בייחוס האלוהי שלו. גם פילוטאס עצמו נהג להשמיע דברי ביקורת בוטים נגד אלכסנדר בהקשר הזה.

אבל מצד שני, לא מעט היסטוריונים סבורים שאלכסנדר בדה את המזימה כולה מכיוון שרצה להיפטר מפרמניון, הגנרל הותיק שמונה לתפקיד עוד בימיו של פיליפוס. אולי אלכסנדר הרגיש שכל עוד פרמניון בחיים, הצבא המוקדוני לא יהיה לגמרי "שלו", ורק אם יחסל את פרמניון יוכל להביא את הצבא לשרת את מטרותיו האישיות - היינו, לכבוש את אסיה כולה.

ומצד שלישי, פרמניון שירת את אלכסנדר בנאמנות במשך שנים רבות, ובנוסף - הגנרל בן השבעים כבר היה על סף פרישה לגמלאות. איזו סיבה יש לאלכסנדר להתנקש בחייו של אדם שבלאו הכי עתיד להיות לא רלוונטי בתוך זמן לא רב?...

בשורה התחתונה - אין לנו מושג אם המזימה הזו הייתה אמיתית או מפוברקת. מה שבטוח הוא שבעקבות הפרשה החל אלכסנדר לאבד אמון בקצינים הקרובים אליו. אחרי הוצאתו להורג של פילוטאס, הוא החליט להימנע ממצב שבו קצין בודד אוגר יותר מדי כוח תחת ידיו, ופיצל את הפיקוד על 'רעי המלך' לשני קצינים נפרדים.

סיוט בצפון

באביב של שנת 330 לפנה"ס יצא אלכסנדר צפונה, אל המחוזות הצפוניים של האימפריה הפרסית לשעבר - אפגניסטן של ימינו. האזור הזה של הממלכה היה בעייתי במיוחד - גם עבור מלכי פרס עצמם. השבטים הצפוניים היו פרועים ועצמאיים, ואף פעם לא קיבלו בחיבה את תכתיביו של השלטון המרכזי. כעת נאלץ גם אלכסנדר להתמודד מולם, וזו לא הייתה משימה פשוטה: הטופוגרפיה ההררית הקשתה על התנועה, והשבטים המקומיים העדיפו שלא להילחם במוקדונים צבא מול צבא - באותו האופן שבו התייצבו הפרסים לקרבות מול אלכסנדר - אלא בלוחמת גרילה, יחידות קטנות שהיו תוקפות את אנשיו של אלכסנדר ואז נעלמות בין העמקים וההרים.

אלכסנדר בילה שנתיים תמימות בניסיון להכניע את השבטים הצפוניים, וכשהבין שטקטיקות המלחמה הסטנדרטיות של הצבא אינן יעילות - החליט, בחוכמה רבה, לאמץ את אופן הלחימה של אויביו. הוא פיצל את הצבא שלו ליחידות קטנות, והקים עשרות מוצבים ששלטו על השטחים הסמוכים אליהם. כתמיד, אלכסנדר השתתף באופן פעיל בקרבות: באחת ההזדמנויות ספג מהלומה בראשו שגרמה לו לאבד את הכרתו, ובמקום אחר חטף חץ באחת מרגליו. גם כן כתמיד, הוא הפגין אכזריות בלתי מתפשרת כלפי מי שסירבו להכנע לו - כולל השמדתם המוחלטת של מספר ישובים מקומיים.

בתחילת שנת 329 לפנה"ס קיבל אלכסנדר דיווח שבסוס, הקצין הפרסי שהרג את דריוש ומינה את עצמו ליורשו, מסתתר במחוז בקטריה (Bactria) - אזור שנמצא כיום בנקודת המפגש של גבולותיהן של אפגניסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. בהתאם לשבועה שנשבע מעל גופתו של דריוש, יצא אלכסנדר לבקטריה לנקום את מותו של המלך הגדול.

המסע צפונה התברר כסיוט מארץ הסיוטים. הצעידה בהרים הייתה קשה ומפרכת, ועל אחת כמה וכמה מכיוון שהיה מדובר בשיא החורף: רבים מחייליו של אלכסנדר קפאו למוות או סבלו מכוויות קור. בשלב מסוים אזלה האספקה לצבא, והחיילים המורעבים נאלצו לשחוט את בהמות המשא שלהן - אלה שלא מתו מהקור - ולאכול אותן. היו חיילים שאפילו אכלו עשב כדי לשרוד. אבל אלכסנדר חדור המוטיבציה לא ויתר, ולבסוף הגיעו כוחותיו אל הפרובינציה הצפונית.

בסוס, שהצליח לאגד סביבו רק כשבעת אלפים חיילים, ידע שאין לו סיכוי להתמודד מול אלכסנדר - והחליט לברוח. אבל שניים מעוזריו, שהבינו שלא יוכלו לחמוק מידיו של אלכסנדר לנצח, מרדו בו: הם תפסו אותו, קשרו אותו והודיעו לאלכסנדר היכן הוא נמצא.

כשלכד אלכסנדר את בסוס, הוא הורה להפשיט אותו, לענוד קולר של עבד לצווארו - ולקשור אותו לעמוד בצד הדרך. הצבא המוקדוני כולו חלף על פני בסוס המושפל, ולבסוף עצר גם אלכסנדר את המרכבה שלו לצידו של בסוס. הוא שאל אותו כיצד הוא מצדיק את הבגידה שלו בדריוש. בסוס השיב שהתכוון להעניק את כתר האימפריה לאלכסנדר. בתגובה העמיד אותו המלך המוקדוני למשפט באשמת בגידה, והעניש אותו באופן המקובל לבוגדים באימפריה הפרסית: הוא קיצץ את אוזניו ואת אפו, והוציא אותו להורג.

הרגלי שתיה

ההפוגה במסע המלחמה אפשרה לאלכסנדר להעניק לחייליו מנוחה ראויה, וכמו תמיד הוא ארגן להם משתאות ופסטיבלים למכביר.

באחת ההזדמנויות קיבל אלכסנדר משלוח של פירות שהגיע כל הדרך מיוון. זו הייתה מתנה נדירה מאוד, כמובן, והמלך החליט לחלוק אותה עם חבריו קרובים. הוא הזמין אותם לארוחה מפוארת, והיין…היין זרם בשפע.

כאן המקום לומר כמה מילים על הרגלי השתיה של המוקדונים בכלל, ושל אלכסנדר בפרט, שאפשר לסכם אותם במילה אחת: המון. אנחנו מדברים כאן על תקופה בהיסטוריה שבה כמעט כולם שתו הרבה אלכוהול - בשביל הכיף, כמובן, אבל גם מכיוון שמים רגילים היו עלולים להיות מזוהמים ומסוכנים. אבל אפילו ביחס לממוצע הכללי של התקופה, המוקדונים היו ידועים לשמצה בצריכת האלכוהול שלהם. כך למשל, כתב ההיסטוריון בן התקופה אפיפוּס (Ephippus), שליווה את אלכסנדר בחלק ממסעותיו באסיה:

הנוהג המקובל ביוון היה לשתות את היין כשהוא מדולל - אבל לא במוקדון: המוקדונים שתו את היין שלהם ללא דילול, מנהג שתרם לכך ששאר היוונים בזו להם כ'ברברים'. המשמעות היא שהיין המוקדוני היה חזק בהרבה מהמקובל - אבל זה, כאמור, לא הפריע למוקדונים לשתות כמויות אדירות ממנו - כפי שתלמד אותנו האנקדוטה הבאה. אחד מחייליו הנאמנים והמוכשרים ביותר של אלכסנדר החליט לחזור ליוון, והמלך ארגן לכבודו שתיית פרידה. אפיפוּס מספר:

גם אלכסנדר היה שתיין לא קטן - ואולי זה לא צריך להפתיע אותנו בהינתן שמדובר, בכל זאת, בגבר בשנות העשרים לחייו. וככל שהלך והתקדם מסע הכיבושים של אלכסנדר - כך החל המלך הצעיר לאבד את היכולת שלו לשלוט בכמויות האלכוהול שצרך. יש לא מעט היסטוריונים שטוענים שהשתייה המופרזת של אלכסנדר גרמה לו להפוך ליהיר ולא אחראי, והחמירה את העקשנות והאימפולסיביות שלו: תכונות שהיו בו מאז ומעולם, אבל הפכו לקיצוניות יותר ככל שחלף הזמן. כך כתב עליו ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס (Curtius):

בחזרה למשתה שארגן אלכסנדר לו ולחבריו בשנת 328 לפנה"ס. בשלב מסוים החל אלכסנדר, שהיה כמובן שיכור כלוט, להתרברב בפני חבריו אודות כיבושיו - ואף טען שמי שבאמת היה אחראי לניצחון הגדול בקרב בכירונאה (הקרב שבו ניצח פיליפוס השני של אתונה ותבאי) היה הוא, ולא אביו.

הדברים האלה לא נעמו לאוזניהם של חלק מהקצינים הבכירים שנכחו במשתה, שרבים מהם שירתו תחת פיליפוס השני והעריצו את המלך המנוח. אחד מאלה שנעלבו היה קלייטוס (Cleitus), שכונה גם 'קלייטוס השחור.' קלייטוס היה לוחם אמיץ ומוכשר במיוחד, והיה זה שהציל את חייו של אלכסנדר בקרב גארניקוס כשגדע את ידו של החייל הפרסי שתקף את אלכסנדר מאחור וכמעט התיז את ראשו של המלך. קלייטוס, שגם כן היה שיכור לגמרי, ניהל חילופי דברים קשים עם אלכסנדר: הוא טען שזה לא בסדר מצידו של אלכסנדר להעליב את זכרו של המלך הקודם בפני אויביהם של המוקדונים - דהיינו הפרסים שנכחו במשתה - ורמז שאלכסנדר הוא פחדן.

קלייטוס היה חבר קרוב של אלכסנדר, ובנוסף - על פי המנהג המקובל במוקדון, אסור היה לקחת ברצינות דברים שנאמרו תוך כדי מושב שיכורים שכזה. אבל כנראה שדבריו של קלייטוס התלבשו על נקודה רגישה אצל אלכסנדר, והוא החל להתעצבן ולהרים את קולו. מהומה פרצה במשתה, וחלק מהמשתתפים ניסו להפריד בין הניצים - אבל קלייטוס לא ויתר והמשיך להעליב את אלכסנדר באומרו שהוא מקיף את עצמו בחנפנים ולקקנים, במקום במוקדונים החופשיים והאצילים. אלכסנדר הזועם השליך על קלייטוס תפוח, ואז הסתובב לחפש את חרבו - אבל שומרי ראשו, בחכמה רבה, דאגו להחביא את החרב מבעוד מועד. אלכסנדר צעק על החצוצרן המלכותי שישמיע את האזעקה ויזמן לחדר את חייליו - אבל החצוצרן, באומץ לב לא מבוטל, סירב לעשות כן.

בינתיים המשיך קלייטוס להעליב את המלך, והטיח בו ששכח שכל הישגיו הגדולים הם בזכות הצבא המעולה שלו. אלכסנדר נטל חנית והשליך אותה על קלייטוס. הוא פספס - אבל אז נטל סכין, ודקר את הקצין הבכיר למוות.

כמעט מיד הבין אלכסנדר איזו טעות אדירה עשה. הוא פרץ בבכי, ואף ניסה לדקור את עצמו באמצעות החנית - אך שומרי ראשו מנעו ממנו לעשות כן. ייסורי חרטה קשים אחזו בו והוא לא אכל, לא שתה ולא עזב את האוהל שלו במשך שלושה ימים. אבל הנזק למוניטין שלו כבר נעשה: חייליו של אלכסנדר ראו ברצח של קלייטוס הוכחה נוספת לשינוי שחל במלך עקב השפעתם השלילית של נתיניו הפרסים - במקום החברותיות והאחווה שאפיינה את הצבא המוקדוני, הפורמליות והנוקשות של הצבא הפרסי. האהדה וההערצה שלהם לאלכסנדר הלכו והפכו לפחד מפניו.

והתוצאות לא איחרו לבוא. כשנה לאחר מותו של קלייטוס אירע ניסיון התנקשות נוסף בחייו של אלכסנדר: שבעה מחייליו, חברי הפמלייה האישית, תכננו לפרוץ בחשכת הלילה אל חדרו של אלכסנדר ולרצוח אותו. גם כאן שיחק המזל למלך: דווקא באותו היום בו הייתה אמורה ההתנקשות לצאת לפועל החליט אלכסנדר להישאר ער במשך כל הלילה, כך שלמתנקשים לא הייתה הזדמנות ללכוד אותו בגפו. אחד המתנקשים, שכנראה ראה בצירוף המקרים הזה סימן משמיים שהאלים שומרים על אלכסנדר, התחרט והחליט להתוודות. הקושרים נעצרו, וכששאל אלכסנדר אחד מהם מדוע ביקשו לרצוח אותו, הוא השיב לו -

כל הקושרים הוצאו להורג.

יחסיו הקרובים של אלכסנדר

באמצע שנת 328 לפנה"ס היו, סוף סוף, המחוזות הצפוניים של פרס תחת שליטתו של אלכסנדר. אפילו שכירי החרב היוונים ששירתו בצבאו של דריוש הסכימו להיכנע לו - ואלכסנדר, באופן מפתיע למדי, סלח להם על "בגידתם". שנה לאחר מכן, ב-327 לפנה"ס, התאהב אלכסנדר בנסיכה בשם רוקסנה (Roxana),

ביתו של אחד משליטי האזור שנאמר עליה שהייתה אחת הנשים היפות ביותר באסיה כולה, ונשא אותה לאישה בטקס מפואר.

נישואיו של אלכסנדר לרוקסנה הם הזדמנות טובה לדבר על נושא שבאופן מעט חריג לא עלה עד כה בסדרה שלנו: חיי האהבה של מלך מוקדון. אני אומר 'מעט חריג' מכיוון שאם תחשבו על זה, זה קצת מוזר שעד כה לא הזכרתי את הנשים בחייו של אלכסנדר - למעט אימו, פה ושם. הרי מדובר על גבר צעיר, בשנות העשרים לחייו, אולי אחד האנשים המפורסמים, החזקים והעשירים ביותר של תקופתו, ובנוסף - הוא גם נראה לא רע! מהעדויות שהגיעו לנו עולה שאלכסנדר היה שרירי למדי, בעל בלורית בלונדינית מרשימה ועיניים שכל אחת מהן הייתה בצבע שונה: אחת כחולה-אפורה והשניה חומה. אין כמעט ספק שאלכסנדר היה רווק מבוקש ביותר, אולי הרווק המבוקש ביותר בכל רחבי העולם העתיק. אם הסדרה הזו היתה מספרת על כוכב רוק או שחקן קולנוע מפורסם, סביר להניח שלפחות חצי מהפרקים היו עוסקים בעלילות האהבה שלהם - אבל במקרה של אלכסנדר, אנחנו שומעים בעיקר על כיבושיו בשדה הקרב, וכמעט לא שומעים דבר על כיבושיו בין הסדינים. מה פשר הדבר?

ההיסטוריונים המוקדמים מייחסים את היעדרן-היחסי של בנות המין היפה בחייו של אלכסנדר הגדול לאיפוק ולמשמעת העצמית הגבוהה בהן ניחן. אנחנו יודעים על מספר הזדמנויות שבהן ניסו קציניו של אלכסנדר לסדר לו סטוצים - אבל הוא סירב. אפילו כשהיה עדיין נסיך בארמונו של פיליפוס השני, אמו הביאה לו פילגש יפייפיה, בת המעמד הגבוה - וגם איתה אלכסנדר לא היה מוכן לעשות כלום. מבחינתם של אותם היסטוריונים מוקדמים, התנזרותו של אלכסנדר הייתה תכונה ראויה לשבח שהבדילה בינו ובין מלכים ומנהיגים אחרים שהיו נחותים ממנו מבחינה מוסרית.

אבל ההיסטוריונים המודרניים מעלים אפשרות נוספת, ואולי סבירה יותר: שאלכסנדר היה, למעשה, הומוסקסואל.

למשל, אחד מחבריו הקרובים ביותר של אלכסנדר היה הפאסטיון (Hephaestion): בן אצולה שלמד יחד עם אלכסנדר אצל אריסטו, בחצר המלוכה של מוקדון, ולאחר מכן שירת בצבאו כקצין בכיר. יחסיהם של אלכסנדר והפאסטיון היו קרובים, קרובים מאוד: השניים היו כמעט בלתי ניתנים להפרדה, ואלכסנדר אפילו לקח את הפאסטיון איתו כשהפליג לטרויה, לזבוח לאלים למען הצלחת מסע המלחמה שלו. אין לנו כל עדויות לגבי קשר רומנטי בין השניים האלה - אבל עושה רושם שהיחסים שלהם היו כה צמודים והדוקים, שלו היו נאהבים, זה לא היה מפתיע אף אחד.

בנוסף, אחד ממשרתיו של דריוש השלישי היה סריס בשם בגואס (שימו לב, לא אותו בגואס שהרעיל את קודמיו של דריוש בתפקיד - בגואס אחר). בגואס שירת בארמונו של דריוש, וכשהשתלט אלכסנדר על האימפריה - הוא עבר לשרת גם אותו. על פי הדיווחים, בגואס ככל הנראה קיים יחסים אינטימיים עם דריוש - ואחר כך, אולי, גם עם אלכסנדר. יש לנו דיווח על לפחות מקרה אחד שבו אלכסנדר התנשק איתו בפומבי.

אף אחת מהטענות האלה אינה, לכשעצמה, הוכחה שאלכסנדר היה גיי: כפי שסיפרתי לכם במספר הזדמנויות, יחסים אינטימיים בין גברים היו מקובלים בתרבות היוונית גם כששני הצדדים היו הטרוסקסואלים לחלוטין. זאת ועוד, אנחנו יודעים שאלכסנדר החזיק הרמון ובו מאות נשים בארמונו בבבל, וישנו גם סיפור לפיו אלכסנדר פגש את מלכתן של שבט של נשים לוחמות - אמזונות, אפשר לומר - ובילה איתה שלושה עשר ימים ולילות.

מצד שני, בכלל לא ברור אם אלכסנדר אי פעם בילה את הלילה עם אחת מהנשים בהרמונו או שההרמון שימש רק כחלון ראווה לעוצמתו הפוליטית - ולסיפור על מלכת האמזונות יש את כל המאפיינים של אגדה חסר בסיס. המקורות ההיסטוריים גם מגלים לנו שאלכסנדר הפגין התנהגות נשית פה ושם: למעשה, ההתנהגות הזו היא זו שגרמה לאימו לחשוש שאולי לא יצליח להביא לעולם יורש, ולשדך לו את הפילגש כשהיה בן 16 או 17.

ומה לגבי הנישואים לרוקסנה? הלוא אם אלכסנדר התאהב בה, האין זה סימן שאולי בכל זאת הוא לא היה הומוסקסואל?

ובכן, נישואים כחלק מבריתות פוליטיות היו מנהג מקובל בעת העתיקה, גם ביוון וגם בפרס. יש אפשרות סבירה מאוד שאלכסנדר החליט להתחתן עם רוקסנה כדי לחזק את שלטונו במחוזות הצפוניים באמצעות יצירת קשרי משפחה עם האצולה המקומית. אבל חייליו של אלכסנדר, נזכור, מאוד לא אהבו את ההתקרבות של מלכם לתרבות הפרסית ואת האופן שבו שילב בני אצולה פרסים באדמיניסטרציה ובפמלייה הקרובה שלו. יכול להיות שאלכסנדר חשש שמא נישואיו לרוקסנה ייתפסו בעיני החיילים כעוד הוכחה לכך שהמלך הולך ומאבד את היווניות שלו ונטמע בקרב הפרסים - וכדי לתרץ את הנישואים האלה, העדיף לצייר אותם כנישואים מתוך אהבה: זאת אומרת, כאילו מדובר בשני צעירים מאוהבים שהחליטו להינשא למרות הבדלי התרבויות ביניהם.

רוקסנה לא הייתה אישתו היחידה של אלכסנדר. שלוש שנים לאחר מכן, ב-324 לפנה"ס, נשא אלכסנדר שתי נשים נוספות: סטאטירה (Stateira), שהייתה בתו של דריוש השלישי, ופריסטאיס (Parysatis), בתו של המלך שקדם לדריוש. הוא התחתן עם שתיהם בו זמנית, באותו טקס נישואים, ולפחות במקרה הזה ברור לגמרי שמדובר בנישואים פוליטיים: בתרבות הפרסית היה מקובל מאוד שהמלך הכובש נושא לאישה את בתו של המלך אותו ניצח, כדי ליצור מראית עין של המשכיות שלטונית.

הודו

כעת, כשגבולה הצפוני של ממלכתו היה מוגן ושליו, הפנה אלכסנדר את מבטו מזרחה, אל הודו - או ליתר דיוק, אל האזור שהיוונים והפרסים כינו בשם הודו - אבל היום נמצא ברובו בפקיסטן. אלכסנדר אסף שישים אלף חיילים, ויצא לדרך.

מדוע ביקש אלכסנדר לפלוש להודו? אנחנו לא יודעים: הוא לא הסביר את מניעיו - או אם הסביר, מילותיו לא שרדו את שיני הזמן. אולי כיבושה של הודו היה חלק מהתוכנית שלו להפוך למלכה של אסיה כולה. אולי הוא נמשך אל המיסתורין שאפף את תת-היבשת: היוונים לא ידעו כמעט כולם על הודו ותושביה, למעט שמועות עיקשות אודות עושרם האגדי של מלכיה. כך, למשל, כתב ההיסטוריון הרומאי קורטיוס:

אפשרות נוספת ואולי מעשית יותר היא שאלכסנדר היה מוטרד שמא מעברו השני של נהר האינדוס השופע זוממות ממלכות בלתי מוכרות לנצל את נפילתה של האימפריה הפרסית ולקרוע ממנה שטחים לעצמן. אם זו אכן הסיבה, אזי סביר להניח שאלכסנדר לא רצה לפלוש להודו כדי לכבוש אותה, אלא רק כדי לייצב ולהגן על גבולותיה המזרחיים של ממלכתו.

פעולותיו של אלכסנדר תומכות בהשערה הזו. כשהגיעו אלכסנדר וצבאו אל עיר-ממלכה בשם טקסילה (Taxila), הוא לא ניסה לכבוש אותה - כפי שנהג עד כה בכל הערים שהגיע אליהן - אלא כרת ברית עם השליט המקומי. הודו הייתה מורכבת באותה התקופה מאוסף של ממלכות מפוצלות שהיו ברובן מסוכסכות זו עם זו, ואלכסנדר הסכים לסייע לשליטה של טקסילה במלחמות נגד שכניו בתמורה לאספקה עבור צבאו.

מטקסילה המשיך אלכסנדר דרומה לאורך האינדוס כשהוא מביס שבטים מקומיים שהתנגדו לו ומחריב את ישוביהם, ואף הצליח לכבוש מצוק מבוצר בשם אארונוס (Aornos) שנחשב לאתגר כה גדול עד שהאגדות סיפרו שאפילו הרקלס הגדול לא יכל לו.

אבל אז נתקל אלכסנדר ביריב המשמעותי ביותר שלו עד כה בהודו - ואולי אחד המשמעותיים ביותר בקריירה הצבאית שלו בכלל. שמו היה היה פּורוס (Porus), שליטה של אחת הממלכות המקומיות, וההיסטוריונים הקדומים מתארים אותו כאדם מעורר יראה שהתנשא לגובה של כשני מטרים.

פורוס יצא כנגד אלכסנדר, והתייצב מולו מצידו השני של נהר מקומי רחב ידיים בראש כוח שמנה כשלושים אלף רגלים, ארבעת אלפים פרשים, שלוש מאות מרכבות ולא פחות ממאה ושלושים פילי מלחמה אימתניים.

אלכסנדר הבין מיד שחציית הנהר אינה עומדת על הפרק: גשמי המונסון גרמו לזרם להיות מהיר ומסוכן ביותר, וכוחותיו של פורוס המתינו בגדה השניה לכל מי שישרוד את החצייה הקשה. על כן החליט אלכסנדר להטעות את יריבו: הוא הינחה את לוחמיו להעמיד פנים שהם מתארגנים לשהייה ארוכה - אולי עד שגשמי המונסון ייפסקו והנהר יירגע - ובמקביל נטל כמה אלפי חיילים והוביל אותם צפונה כדי לחפש נקודת חצייה נוחה יותר. הוא אפילו השאיר אחריו כפיל שהסתובב במחנה, לבוש בבגדים המלכותיים, כדי שפורוס לא יחשוד בדבר.

אחרי מספר ימי מסע נמצאה לבסוף נקודת חציה נוחה שכזו, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מצפון לנקודה בה ניצבו שני המחנות היריבים. אלכסנדר המתין לרדת החשיכה, ואז הוביל את חייליו אל המים. אבל דווקא בנקודה הזו החליטה אלת המזל להפנות לו עורף: סופה פתאומית שהיכתה בהם הפכה את החצייה לקשה ומפרכת עוד יותר, והכי גרוע - כשהגיעו למה שחשבו שהיא הגדה השנייה של הנהר, הסתבר להם שבעצם מדובר באי קטן. אלכסנדר ואנשיו ירדו שוב למים והמשיכו אל הגדה הרחוקה תוך שהם נאבקים בזרמים חזקים ומים שהגיעו עד לגובה החזה.

קשיי הצליחה עיכבו את החצייה, וכשעלה השחר גילו סיירים ששלח פורוס את כוחותיו של אלכסנדר כשהם עדיין נאבקים בזרם המהיר. פורוס ניצב בפני דילמה: שני כוחות איימו עליו, אחד מעברו השני של הנהר ואחד מצפון. ברור שאחד מהכוחות האלה היה רק הטעייה…אבל מי מהם? פורוס לא היה בטוח. הוא החליט לשלוח את בנו למגר את כוח הפלישה הצפוני בראש כוח של אלפיים פרשים - אבל בזמן הזה הצליח אלכסנדר סוף סוף להעביר את הכוח שלו אל הצד השני של הנהר. שני הכוחות התנגשו ואלכסנדר יצא כשידו על העליונה, לא לפני שבנו של פורוס הצליח לפצוע את אלכסנדר בידו ולהרוג את בוקפאלוס, סוסו האהוב.

פורוס, שקיבל את ההודעה על התבוסה בצפון, הבין ששם נמצא אלכסנדר. הוא הוביל את כוחותיו צפונה, ושני הצבאות הסתדרו זה מול זה על שדה הקרב. אלכסנדר הציב את הרגלים שלו במרכז המערך ואת הפרשים בשני האגפים - אבל הורה ללוחמים באגף השמאלי להסתתר מאחורי מספר גבעות נמוכות ויערות צפופים.

גם פורוס פרש את פרשיו בשני האגפים ואת הרגלים במרכז - אבל מקדימה, לפני הרגלים, הציב את פילי המלחמה. החיות הענקיות הטילו אימה על המוקדונים, ובצדק. ההיסטוריון היווני הקדום דיודורוס (Diodorus) מתאר כך את האופן שבו השתמשו ההודים בפילים שלהם בקרב:

אבל פילים או לא פילים, לאלכסנדר לא הייתה כל ברירה אלא להילחם. הוא הורה לפרשים באגף הימני להסתער על ההודים שמולם, וקרב קשה התפתח בין הצדדים. פורוס, שראה שלאלכסנדר אין כוחות כלל באגפו השמאלי, הורה לפרשים שהיו באגף הזה להצטרף גם כן ללחימה באגף השמאלי - בדיוק כפי שאלכסנדר קיווה שיעשה. המלך המוקדוני נתן את האות, והחיילים שהסתתרו מאחורי הגבעות והעצים יצאו ממחבואם והסתערו על המרכז ההודי. פילי המלחמה נתקפו בפאניקה. ההיסטוריון אריאנוס (Arrian) מתאר את שהתרחש:

הצבא ההודי ספג אבידות נוראיות: כעשרים אלף רגלים ושלושת אלפים פרשים. הקרב הוכרע - אבל פורוס, למרות שנפצע בעצמו, לא ברח משדה הקרב. האגדה מספרת שהוא הורה למשרתיו שישאו אותו אל המלך המוקדוני ואלכסנדר, שתמיד ידע להעריך אויבים ראויים ואמיצים, שאל אותו מה הוא רוצה שיעשה בו. פורוס השיב: "התייחס אלי, אלכסנדר, כפי שמלך מתייחס למלך אחר."

אין לדעת אם חילופי הדברים האלה התקיימו באמת - אבל מה שבטוח הוא שאלכסנדר לא רק שלא הרג את פורוס - הוא הותיר אותו בתפקידו ואפילו העניק לו שטחים נוספים שכבש מממלכות אחרות. פורוס הפך לבין ברית חשוב של אלכסנדר, והשניים אף הטביעו מטבע מיוחד לציון הברית ביניהם.

בגידה

הניצחון על פורוס מדגים היטב את גאוניותו של אלכסנדר כמצביא ואת יכולתו לנצל את תוואי השטח ואת היתרונות היחסיים של היחידות השונות של צבאו עד תום. אבל הניצחון הגדול הזה גם יכול ללמד אותנו עד כמה היה גדול הפער שנפער בין המלך וחייליו, מכיוון שבעוד שאלכסנדר התבשם בפירות הצלחתו - דכדוך עמוק החל פושט ברחבי הצבא. החיילים, מותשים אחרי קרב קשה נגד אויב אמיץ ועיקש, הביטו מזרחה והתחילו להבין מה באמת מצפה להם שם, בליבה של הודו. אם מלך מקומי אחד היה אגוז כל כך קשה לפיצוח - מה צופן בחובו העתיד? הרי הודו הייתה, כבר אז, ארץ מאוכלסת מאוד: היוונים נדהמו לגלות לאורך מסעם עשרות "כפרים" שאפילו הקטן מביניהם מנה לפחות חמשת אלפים תושבים. השמועות גרסו שמעברו השני של נהר הגנגס ממתינות להן ממלכות עשירות וחזקות בהרבה, שצבאותיהן מונים מאות אלפי רגלים, עשרות אלפי פרשים ואלפי פילי מלחמה. נוסיף על כך את גשמי המונסון העזים שירדו על ראשם של החיילים ללא הפסקה, יום אחר יום במשך שבועות, ואפשר להבין מדוע המורל בצבא הגיע לשפל שהיה, מילולית, חסר תקדים.

אלכסנדר הבחין בכך, וניסה לדרבן את חייליו בדרך הפשוטה והישירה ביותר שהכיר: כסף. הוא חילק המון בונוסים ופרסים ללוחמים ולמשפחותיהם… אבל זה לא עזר: החיילים התמרדו, וסירבו להמשיך ללכת. בצר לו, כינס אלכסנדר את קציניו הבכירים וניסה לדבר אל ליבם כדי שיסייעו לו לעודד את החיילים - אבל אחרי שסיים את נאום המוטיבציה שלו, אף אחד מהנוכחים לא פצה את פיו. אלכסנדר המאוכזב סקר את פניהם הנפולות של אנשיו. "כנראה שפגעתי בכם בדרך כלשהי מבלי להבחין בכך," אמר להם, "אתם אפילו לא מוכנים להביט בי. עושה רושם שאני לבד לגמרי - אף אחד לא מדבר איתי. אף אחד אפילו לא לא אומר לי 'לא.'"

המלך הצעיר נפגע עמוקות ממה שראה כבגידה בו. הוא הכריז בפני אנשיו כי הוא מתכוון להמשיך את מסע המלחמה, ומי שרוצה לעזוב ולחזור מערבה - מוזמן לעשות זאת, ולספר לחבריו בבית איך נטש את מלכו בליבה של ארץ זרה כשהוא מוקף באויבים. אבל ה'רגשי' הזה - לא עבד, והחיילים התמידו בסירובם להמשיך. אלכסנדר נכנס לאוהל שלו ולא יצא ממנו במשך שלושה ימים תמימים. הוא סירב לקבל אורחים, אפילו את חבריו הקרובים ביותר. ועדיין, הצבא לא היה מוכן לזוז.

אלכסנדר הבין שהפור נפל, ומסע הכיבושים שלו הגיע - אחרי עשר שנים ארוכות ומפוארות - סוף סוף לסיומו. כדי לשמור על כבודו של המלך, הוא או מישהו מאנשיו הביאו איש דת כדי שיקריב קורבן לאלים לשם הצלחת חציית הנהר הבא שלהם - ואותו איש הדת התנבא, באופן לא מפתיע, כי האלים לא רואים בעין יפה את המשך מסע המלחמה וכי צפוי להם מזל רע. הנבואה הזו איפשרה לאלכסנדר להסכים לדרישותיהם של אנשיו ולהכריז כי הם חוזרים מערבה, לפרס, ועדיין לשמור על מראית עין כאילו נכנע לרצונם של האלים ולא התקפל בפני המורדים.

החיילים היו מאושרים לשמע הבשורה הזו - אבל ספק אם היו נשארים מאושרים לו ידעו מה צופן להם העתיד. הדרך חזרה הביתה עברה דרך מדבר צחיח וגדול במיוחד בשם 'המדבר הגדרוסיאני' (Gedrosian Desert), שהיה ידוע לשמצה בכל רחבי העולם העתיק כחבל ארץ שאף צבא מעולם לא הצליח לחצות. המסע חזרה מערבה, יגלו עד מהרה החיילים, עומד להיות האתגר הקשה ביותר שלהם בכל התקופה שבה שהו באסיה.

חלק ה'

מדוע החליט אלכסנדר להצעיד את צבאו בחזרה מהודו אל פרס, דווקא דרך המדבר הגידרוסיאני (Gedrosian Desert)?

זה לא שמלך מוקדון לא היה מודע לסכנות האורבות לו ברצועת החוף המדברית והארוכה הזו, המתעקלת לאורך חופיו של האוקיינוס ההודי ועד פאתי המפרץ הפרסי. ההיסטוריון הרומאי אריאנוס מספר לנו שהמוקדונים הכירו היטב את הסיפורים והאגדות שאפפו את המדבר המסוכן הזה. למשל, המסורת הפרסית גרסה שכורש, מלכה הראשון והנערץ של האימפריה הפרסית, ניסה לחצות את המדבר הגידרוסיאני בראש צבא גדול - שממנו שרדו, בסוף המסע, רק המלך עצמו ושבעה (!) מאנשיו.

זאת ועוד, זה לא שלאלכסנדר לא היו אפשרויות אחרות. כשהגיע אל חופיו של האוקיינוס ההודי בהודו, אחרי שחייליו מרדו בו וסירבו להמשיך את מסע המלחמה מזרחה, הוא פיצל את כוחותיו לשניים: חלק אחד של הצבא יצעד דרך המדבר הגידרוסיאני - אבל חלק שני, שכלל בעיקר את הקטפולטות, מגדלי המצור וציוד כבד נוסף, פנה צפונה אל נתיב מוכר ובטוח למדי, שהוביל גם כן בחזרה לבבל. אבל אם היה נתיב מוכר ובטוח שהוביל לבבל - מדוע בכל זאת בחר אלכסנדר להוביל את צבאו דרך המדבר?

ייתכן והתשובה טמונה באותן מסורות פרסיות עתיקות שתיארתי לפני רגע. אלכסנדר העריץ את כורש: הוא ראה בו מודל לחיקוי, ואפילו דאג לתחזק ולנקות את קברו המפואר של המלך המיתולוגי. באותה נשימה, אלכסנדר השאפתן ביקש גם להתעלות על כורש ולהאפיל על הישגיו - ואולי בחר לצעוד דווקא דרך המדבר הגידרוסיאני רק כדי להוכיח לכולם שהוא מסוגל להצליח אפילו במקום שבו כשל כורש הגדול.

סיבה אפשרית נוספת, מעשית יותר, היא שאלכסנדר ביקש לפרוץ נתיב ימי חדש שיוביל מחופיה המערביים של הודו, דרך האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי, ומשם - דרך הפרת והחידקל - צפונה כל הדרך עד אפגניסטן. נתיב ימי שכזה, ידע אלכסנדר, יחזק מאוד את המסחר בין הודו ופרס, שעד אז התנהל ביבשה בלבד. אבל הבעיה הייתה שבגידרוסיה, שלחופיה עבר הנתיב הימי המתוכנן, לא היו ערי נמל שבהן יוכלו ספינות לעגון ולהצטייד מחדש: ייתכן שאלכסנדר ביקש לחצות את המדבר כדי להקים יישובים וערי נמל חדשים שכאלה, כפי שעשה פעמים רבות לכל אורך מסע המלחמה שלו באסיה ובמזרח התיכון.

ומכיוון שהיה מודע היטב לסכנות האורבות לו במדבר, הקפיד אלכסנדר להתכונן היטב לחצייה המתוכננת. הוא הורה על בנייתן של לא פחות מאלפיים ספינות חדשות שיפליגו לאורך החוף במקביל לצבא הצועד, והעמיס עליהן תבואה ודברי מזון נוספים בכמות שהייתה עתידה להספיק לצבא לכולו למשך ארבעה חודשים לפחות. הוא גם שלח כוח חלוץ כדי לחפור בארות לאורך הנתיב המתוכנן, ולנטרל מוקדי התנגדות פוטנציאליים מצד שבטים מקומיים.

בסתיו של שנת 324 לפנה"ס היה הצבא המוקדוני מוכן לצאת לדרך. גם הספינות היו מוכנות - אבל רוחות עזות מנעו מהן לעזוב את הנמל. אלכסנדר המתין, המתין והמתין - אבל מזג האוויר סירב להאיר לו פנים. לבסוף איבד המלך את סבלנותו והחליט לצאת לדרך: הוא הורה לספינותיו לצאת לדרך ברגע שיוכלו לעשות כן, ולהשיג את הכוחות הצועדים.

אבל מה שאלכסנדר לא ידע זה שבאותו האזור, הרוחות ממשיכות לנשוב בעוז אפילו לתוך ראשית החורף. הצי המוקדוני אמנם עזב את הנמל בהפוגה הראשונה - אבל כשהתחדשו הרוחות, הספינות נקלעו למזג אוויר קשה ורבות מהן ניזוקו. מפקדי הצי היו מוכרחים לעצור את ההפלגה ולמצוא מחסה במפרצים לאורך החוף עד יעבור זעם. המשמעות הייתה שבתוך מספר שבועות מצאו את עצמם אלכסנדר וצבאו, עמוק בתוך לב ליבו של המדבר הגידרוסיאני השומם והצחיח - ללא שיירת האספקה שלהם.

לאלכסנדר היו שתי אפשרויות: הוא יכול היה להורות לחייליו להסתובב לאחור ולשוב להודו - או לשנס מותניים ולהמשיך מערבה בתקווה שהצי יצליח להשיג אותם בקרוב, או שאולי יעלה בידיו לאתר אזור מיושב. אני מניח שאם האזנתם לארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה שלנו ולמדתם להכיר את אופיו של המלך הצעיר - לא תופתעו לשמוע שאלכסנדר בחר באפשרות השניה.

אריאנוס מתאר באוזנינו את התוצאה.

אחרי שישים ימים ולילות של צעידה קשה ומפרכת הצליחו המוקדונים לבסוף למצוא את דרכם אל צידו השני של המדבר - אבל שילמו על כך מחיר נורא: שניים עשר אלף איש איבדו את חייהם - כרבע מכלל צבאו של אלכסנדר. אריאנוס כותב כי -

בחזרה לבבל

אפשר להניח שאלכסנדר וחייליו היו שמחים מאוד על כך שהצליחו לשרוד את המסע הנורא במדבר, אבל שני מאורעות העיבו על השמחה הזו.

כשחזר אלכסנדר לפרס, הוא גילה שבשנתיים בהן נעדר ממנה פרצה שמועה באימפריה שהוא נהרג בקרב. אמנם אף אחד לא ניסה להשתלט על כסא המלכות - אבל השמועה הביאה לכך שהשלטון המרכזי בפרס התרופף, ומושלים רבים בכל רחבי האימפריה לקחו לעצמם סמכויות רחבות מדי, ואף ניצלו אותן כדי להתעמר באוכלוסיה המקומית.

אנחנו לא יודעים מה מקורה של השמועה הספציפית הזו, אבל במקרה של אלכסנדר אפשר להניח שהיא צמחה בקרקע פורייה מאוד - שכן עוד בתחילתו של הקמפיין הצבאי הדליקה התנהלותו של אלכסנדר נורה אדומה בוהקת בקרב קציניו הבכירים. המלך הצעיר והפרוע לא הסתפק בניהול הקרבות שלו מרחוק: הוא השתתף בהם באופן פעיל, נכנס עמוק לתוך סערת הקרב ונלחם כתף אל כתף לצד החיילים, היכן שרגע אחד של חוסר ריכוז עלול לעלות לאדם בחייו. ואכן, כבר בקרב גרניקוס, הקרב המשמעותי הראשון נגד הפרסים, אלכסנדר היה כפסע מהמוות. הפרש הפרסי שהסתער על אלכסנדר במהלך הקרב היה קרוב מאוד להכות בו בחרבו, ורק המזל העיוור הביא לכך שלוחם מוקדוני - קורטיוס השחור, שאותו רצח אלכסנדר מאוחר יותר - הבחין בסכנה ברגע האחרון והציל את חייו של המלך. לו היה אלכסנדר נופל בקרב - זו יכולה הייתה להיות מהלומה מוראלית אדירה שהייתה עלולה להכניס את הצבא היווני לפאניקה, ולהפוך לגמרי את תוצאות הקרב…הקצינים המוקדונים לא אהבו את ההסתכנות העצמית הקיצונית של אלכסנדר: הם לא חלקו עם אלכסנדר את השכנוע העצמי העמוק שלו שהוא צאצא של הרקלס ואכילס, ושדם האלים זורם בעורקיו…

וזו לא הייתה הפעם היחידה שבה היה אלכסנדר קרוב מאוד את חייו. מספר חודשים לאחר קרב גרניקוס, כשאלכסנדר וצבאו הגיעו לעיר באסיה הקטנה בשם טרסוס (Tarsus), נכנס המלך להתרחץ בנהר מקומי - וככל הנראה לקה במלריה. בתוך ימים ספורים הלכו התסמינים והחריפו: חום גבוה, התכווצויות שרירים, קשיי נשימה - ולבסוף גם איבוד הכרה. כולם היו משוכנעים שזהו, סופו של אלכסנדר הגיע: המלך עומד ללכת לעולמו ולהותיר אותם חסרי אונים, ללא אף יורש מוסכם - עמוק בתוך האימפריה הפרסית העוינת. הלחץ בהנהגה המוקדונית היה אדיר: רוב הרופאים היוונים לא היו מוכנים לטפל באלכסנדר כדי שלא יואשמו אחר כך במותו של המלך, ואיש הכספים הבכיר של אלכסנדר אפילו החליט להקדים תרופה למכה וברח בחזרה ליוון. למזלו של אלכסנדר, היה רופא אחד שלא נטש אותו - מי שהיה רופאו האישי של פיליפוס השני וטיפל באלכסנדר מאז שהיה ילד. הוא טיפל במלך והצליח להחזיר אותו לקו הבריאות.

אבל אפילו המפגש הקרוב הזה עם המוות לא שכנע את אלכסנדר להוריד את הרגל מהגז: כפי שסיפרתי לכם בפרקים הקודמים של הסדרה, אלכסנדר המשיך להשתתף באופן פעיל בכל הקרבות, וספג אינספור מהלומות, דקירות ופגיעות של חצים. אפילו במהלך חציית המדבר הגידרוסיאני הוא ספג פציעה קשה. ההיסטוריון הרומאי אריאנוס מספר לנו שבשלב מוקדם יחסית של המסע נתקלו היוונים בשבט מקומי עוין ואלכסנדר החליט לכבוש את המצודה שבה התבצרו אויביו. כתמיד, הוא היה הראשון לטפס על הסולם ולקפוץ מעבר לחומה - אלא שאז הסולם נשבר, ואלכסנדר מצא את עצמו לגמרי לבד בינות המגינים. הוא הצליח להגן על עצמו וחיסל שניים מהם בקרב פנים אל פנים, אבל רגע לפני שתגבורת מוקדונית הגיעה כדי להציל אותו, ספג אלכסנדר חץ שחדר לתוך ריאותיו.

למזלו של אלכסנדר, גם מהפציעה הזו הוא הצליח להתאושש, למרות שנזק רב נגרם לריאותיו ולשרירים שעטפו אותם, ומכאן ואילך סבל המלך כאבים כמעט בכל נשימה שלקח.

עם היסטוריה כה עשירה של פציעות חמורות, אין פלא שהיו מושלים שהיו מוכנים להמר על כך שאלכסנדר יאבד את חייו בהודו הרחוקה. ההימור הכושל הזה עלה להם בחייהם: אלכסנדר הוציא להורג רבים מהמושלים הסוררים והחזיר את הסדר והמשמעת לאימפריה שלו.

המאורע השני שהעיב על שמחת החזרה לפרס היה מרד נוסף של חיילים בצבא המוקדוני, שככל הנראה מחו על השילוב המוגזם, לדעתם, של חיילים וקצינים ממוצא פרסי בצבאו של אלכסנדר. אמנם אלכסנדר הצליח לפייס אותם בסופו של דבר, אבל לא לפני שהוציא להורג שלושה עשר חיילים. יש מי שרואים בהוצאות להורג הללו של המושלים והחיילים עדות נוספות להתנהגותו הרגזנית והאלימה של אלכסנדר: תוצאה של שכרון כוח שלקה בו, או אולי תופעת לוואי של צריכת האלכוהול המוגזמת שלו.

מותו של הפסטיון

כשחזרו אלכסנדר ואנשיו לפרס הם חברו לספינות שהצליחו סוף סוף לחצות את האוקיינוס ההודי, והפליגו עליהן צפונה לאורך החידקל, עד אקבטנה - שם הורה אלכסנדר לערוך פסטיבל חגיגי ומפואר.

בפרק הקודם סיפרתי לכם על הפסטיון (Hephaestion), קצין בכיר בצבא המוקדוני וחברו הקרוב ביותר של אלכסנדר: כה קרוב, למעשה, עד שיש אפשרות סבירה מאוד שהשניים היו נאהבים. בעקבות אחד המשתאות באקבטנה חלה הפסטיון בדלקת מעיים כלשהי ונפל למשכב. הרופא שבדק אותו המליץ לו לנוח ולא להפריז באכילה ושתיה. ואכן, הפסטיון הבריא כעבור שבעה ימים.

אבל אז נערך משתה נוסף, והפסטיון לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי. הוא הצטרף לאלכסנדר, והשניים אכלו ושתו עד להתפקע: על פי העדויות הפסטיון שתה לא פחות משני ליטרים של יין בלתי מדולל. הקצין נתקף שוב בכאבי בטן עזים, אבל הפעם מת בתוך זמן קצר.

אלכסנדר ההמום לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא לא אכל, לא שתה ולא הסכים להיפרד מגופתו של חברו במשך עשרים וארבע שעות. הוא הורה לגזום את רעמותיהם של כל הסוסים, אסר על השמעת מוזיקה ואף הורה לכבות את האש בכל המקדשים ברחבי פרס - סממני אבל שהיו ייחודים, בדרך כלל, למותם של מלכי פרס. בתום תקופת האבל החליט אלכסנדר לחזור לבבל, שם תכנן לארגן להפסטיון הלוויה מלכותית גדולה ולהקים מקדש מפואר לזכרו.

אבל כשהגיע אלכסנדר לבבל, יצאו לקראתו כוהני הדת המקומיים וייעצו לו שלא ייכנס לעיר דרך השער הראשי. אנחנו לא יודעים את הסיבה המדויקת לעיצה הזו: ייתכן שמדובר בנבואה קודרת לגבי עתידו של המלך, או אולי אמונה טפלה שהייתה מקובלת אצל הפרסים. כך או כך, הם הציעו לו להכנס לעיר דרך שער אחר, ואלכסנדר הסכים - אבל אז התברר שהשער השני חסום מסיבה כלשהי, ואלכסנדר נאלץ בכל זאת להיכנס דרך השער הראשי.

לפרסים הייתה עוד שיטה להתמודד עם איומים מיסטיים על חייו של המלך. אחד המנהגים המקובלים בפרס, מנהג שהיה קיים אפילו אצל האשורים שקדמו להם, היה להחליף את המלך לתקופה של מאה ימים במישהו אחר - בדרך כלל פושע או חולה נפש - כדי שהמזל הרע, אם ישנו, יפגע במחליף במקום במלך עצמו. בחלוף מאה ימים, המחליף המסכן היה מוצא להורג, והמלך היה מקבל בחזרה את כתר המלכות. אנחנו לא יודעים אם הנוהג הזה בוצע גם במקרה של אלכסנדר כדי להגן עליו מרוחות רעות, אבל אם כן בוצע - הוא לא עשה את פעולתו.

מותו של אלכסנדר

במאי של 323 לפני הספירה כבר היה אלכסנדר בחזרה בארמונו בבלל, והחל לתכנן את הצעד הבא שלו: כיבושו של חצי האי ערב - ערב הסעודית של ימינו - כדי להבטיח מסחר חופשי בין הודו ומצרים, שתי קצוות האימפריה שלו. בין לבין יצא אלכסנדר להפלגות על נהר החידקל, בהן פיקח על שיפוצים ושיפורים של תעלות ההשקייה והניקוז שחיברו את הנהר אל השדות החקלאיים באזור.

בסוף אותו החודש הכריז אלכסנדר על משתה גדול כדי לחגוג את סיומו המוצלח של הקמפיין בהודו. כתמיד, החגיגות נמשכו עמוק אל תוך הלילה - אבל אלכסנדר, שלא כהרגלו, החליט לפרוש מוקדם ולשוב לחדרו. חבר שפגש שכנע אותו להצטרף בכל זאת למסיבה מאוחרת, שם המשיך אלכסנדר לשתות עוד ועוד, ועוד.

כשהתעורר אלכסנדר למחרת, הוא חש שלא בטוב והחליט להישאר במיטתו. חבר אחר הגיע לבקר אותו, וכפי שאתם ודאי מנחשים, השניים שתו ושתו ושתו, ולפתע פלט אלכסנדר זעקה רמה: כאב חד פילח את גבו, והוא התמוטט אל המזרן.

רופאים שהוזעקו לבדוק את המלך גילו שהוא סובל מחום גבוה - אבל לא ידעו לומר במה הוא חולה. אלכסנדר נשאר לנוח בחדרו, ומשם המשיך לדון עם קציניו הבכירים ולתכנן את המסע הקרוב לחצי האי ערב. בשלב מסוים נשאו אותו משרתיו, עם מיטתו, אל הגנים התלויים המפורסמים של בבל - אולי מתוך תקווה שהאוויר הרענן וריח הפרחים ישיבו את המלך לאיתנו.

אבל יום בא ויום הלך, ומצבו של אלכסנדר לא השתפר - אלא דווקא הלך והחמיר. הוא נחלש, החוויר ונשימותיו נעשו קשות וכואבות יותר, עד שלא היה מסוגל לדבר יותר. פאניקה החלה אוחזת בקרב פקודיו. הם לקחו אותו לבריכות אחרות בגנים התלויים והקריבו קורבנות בכל המזבחים - אבל ללא הועיל. שבעה קצינים בכירים בילו לילה שלם במקדש בבלי והתפללו לשלומו - וגם זה לא עזר.

השמועה החלה להתפשט בקרב הצבא: המלך גוסס. חיילים התקבצו בכניסה לארמון, דורשים לראות את המלך ולהיווכח במו עיניהם שהוא עדיין חי: משרתיו של אלכסנדר הרשו לחיילים לחלוף על פני מיטתו של אלכסנדר החולה, אבל הוא היה כה חלש עד שבקושי הצליח לנופף להם לשלום.

באחד עשר ביוני, בשנת 323 לפני הספירה, איפה שהוא בין השעות שלוש לשש אחר הצהריים, הלך אלכסנדר הגדול לעולמו והוא בן 32 בלבד.

מה הביא למותו של אלכסנדר? אנחנו לא יודעים בוודאות. הסיבה הסבירה ביותר היא שאלכסנדר לקה במחלה מדבקת כלשהי - למשל טיפוס או מלריה, שהיו נפוצות מאוד בבבל באותם הימים - אבל אי אפשר לפסול את האפשרות שאלכסנדר הורעל. החשודים המיידיים, במקרה כזה, הם קציניו הבכירים או אחת מנשותיו, או אולי גורמים כלשהם בארמון המלוכה במוקדון, במסגרת מאבקי כוח בין הפלגים השונים. בכל מקרה, אין כל הוכחה מוחשית לתיאורית ההרעלה.

ההיסטוריונים הקדומים מציינים אנומליה משונה: גופתו של אלכסנדר לא נרקבה במשך שישה ימים תמימים לאחר מותו - תופעה משונה מאוד, בהתחשב באקלים המקומי החמים. אחד ההסברים המעניינים - והאמת, גם קצת מטרידים - שהוצעו לעניין הזה הוא שכחלק ממחלתו המסתורית אלכסנדר לקה בשיתוק מוחלט שגרם לסובבים אותו להאמין שהוא מת - בעוד שלמעשה המלך היה עדיין בחיים במשך מספר ימים לאחר "מותו", כביכול. שוב, כל הספקולציות האלה הן רק אלה - ספקולציות. סביר להניח שלעולם לא נדע את סיבת מותו של אלכסנדר לאשורה.

הדיאדוכים

מותו הפתאומי של אלכסנדר הותיר את קציניו הבכירים של המלך מופתעים ומבולבלים. מה עכשיו? מה עושים עם כל האימפריה הענקית הזו? הבעיה הגדולה הייתה שאלכסנדר מעולם לא מינה לעצמו מחליף. האגדה מספרת שכשאלו את אלכסנדר, על ערש דווי, מי הוא רוצה שיירש אותו, המלך השיב: 'החזק ביותר.'

יורש לגיטימי אפשרי היה פיליפוס השלישי, אחיו למחצה של אלכסנדר - אבל הוא היה בעל מוגבלות נפשית או פיזית כלשהי שמנעה ממנו להיות שליט אמיתי, למרות שהחיילים הפשוטים בצבאו של אלכסנדר העדיפו דווקא אותו כיורש ואף יזמו מרד מזוין כדי לנסות וכפות את בחירתו על הקצינים, ללא הצלחה.

יורש לגיטימי נוסף היה בנו של אלכסנדר מוקדון מרוקסנה, אשתו הראשונה - אבל לרוע המזל, הוא עדיין לא נולד בשלב הזה. רוקסנה הייתה רק בהריון מתקדם, וגם כשיוולד יורש העצר יחלפו עוד שנים רבות עד שיהיה בוגר מספיק כדי לקחת לעצמו את מושכות השלטון.

ולבסוף, ישנה סברה כי לאלכסנדר הייתה אישה נוספת, פילגש בשם בארסין (Barsin), שילדה לו עוד יורש פוטנציאלי בשם הרקלס (Heracles). אנחנו יודעים שאכן היה נער בשם הרקלס שהוצג כיורש אפשרי לאלכסנדר - אבל ההיסטוריונים המודרניים מטילים ספק גדול באפשרות שאותו הרקלס היה אכן בנו של אלכסנדר הגדול, בעיקר מכיוון שאף אחד מהמקורות ההיסטוריים המוקדמים לא מתאר מערכת יחסים בין אלכסנדר ובארסין, וגם אלכסנדר עצמו מעולם לא דיבר על בן שכזה - עובדה מעט משונה, בהינתן שמדובר באדם שקרא עיר על שם סוסו האהוב.

בלית ברירה התכנסו הגנרלים של אלכסנדר והחליטו למנות אחד מהם - קצין ותיק ומוערך בשם פרדיקס (Perdikkas) - לעוצר הממלכה הזמני. פרדיקס חילק את שטחי האימפריה בין הקצינים כדי שינהלו אותן במהלך תקופת המעבר.

לרגע אחד, קצר ומזהיר, נדמה היה שהאימפריה שהקים אלכסנדר הגדול תשרוד את הטלטלה הגדולה הזו - ואילו הייתה שורדת, ייתכן וכל ההיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות הייתה נראית אחרת לגמרי. אלכסנדר קיווה לאחד את אסיה ואירופה: לא רק מבחינה שלטונית ואדמיניסטרטיבית, אלא גם תרבותית וכלכלית - למזג את העמים השונים שהיו עסוקים כל הזמן במאבקים ומלחמות לכדי עם אחד מאוחד ומשגשג. ההיסטוריון היווני דיודורוס (Diodorus) תיאר את החזון הזה כך -

מעניין לנסות ולדמיין איך היה נראה עולמנו היום לו היו מתגשמים חלומותיו של אלכסנדר. האימפריה הרומית שבאה כמה מאות שנים לאחר מכן ושלטה על מרבית אגן הים התיכון וחלקים מאירופה, הגשימה חלק מהחזון הזה: הרומאים ניצלו את המשאבים הנרחבים שעמדו לרשותם כדי לרָשת את האימפריה הגדולה שלהם בדרכים סלולות, אקוודוקטים, נמלים מפותחים וכדומה - וקידמו את הציוויליזציה האנושית באופן ניכר. אלכסנדר היה כנראה עושה את כל אלה, וגם - אולי - מאחד את העמים השונים. כמה מלחמות היו נחסכות מאיתנו...אבל אני משתמש במילה 'אולי' מכיוון שכפי שכבר ראינו במרוצת סיפורו של אלכסנדר, איחוד שכזה לא היה עניין טריוויאלי: היוונים, למשל, מאוד לא רצו להתערבב עם הפרסים.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. שנה אחת בלבד לאחר מותו של אלכסנדר כבר פרצו סכסוכים קשים בין הקצינים הבכירים שירשו את ממלכתו. ה"דיאדוכים", כפי שכונו הקצינים האלה ("דיאדוך" הוא יורש, ביוונית עתיקה), נאבקו זה בזה במשך למעלה מחמישים שנה, ואסיה ויוון היו זירה לאין ספור מלחמות סביב שאלות של חלוקת הקרקעות ביניהם. במסגרת מה שכונו 'מלחמות הדיאדוכים' נרצחו אולימפיה, אמו של אלכסנדר, ונרצח גם יורש העצר עצמו, אלכסנדר הרביעי, שהיה רק בן 14 במותו. גם רוקסנה, אשתו של אלכסנדר, נרצחה - אבל לא נראה לי שאנחנו צריכים לבכות את מר גורלה: ההיסטוריונים מספרים לנו שהיא בעצמה רצחה את שתי נשותיו האחרות של אלכסנדר מיד לאחר מותו (ובאכזריות רבה יש לציין) כנראה כדי לוודא שלא יהיו למלך יורשים אחרים.

כששקע לבסוף האבק אחרי עשרות שנים של מאבקים, התפצלה האימפריה של אלכסנדר למספר ממלכות קטנות יותר, שהגדולות מביניהן היו מצרים והממלכה הסֵלְוֵוקית שחלשה על סוריה, אסיה הקטנה ומסופוטמיה. מוקדון עצמה ירדה מגדולתה זמן קצר יחסית לאחר מותו של אלכסנדר, בעיקר בגלל מאבקי הירושה הבלתי פוסקים שהחלישו אותה - וגם מכיוון שאלכסנדר פשוט רוקן את מוקדון מכמעט כל הגברים הצעירים שהיו בה כדי לצרף אותם לצבא שלו, ובכך החליש את צבאה של הממלכה במידה ניכרת.

ומה קרה לגופתו של אלכסנדר? ובכן, יורשיו של המלך החליטו לשלוח את גופתו בחזרה למוקדון, כדי שיקבר לצד אבותיו. הם חנטו את הגופה, הלבישו אותה בשריון נוצץ וגלימה צבעונית ומפוארת, והניחו אותה בארון מוזהב שהיה מלא בדבש ותבלינים ריחניים כדי לסייע בשימור הגופה במהלך המסע הארוך מערבה. הארון הונח בכרכרה שנגררה על ידי לא פחות משישים וארבעה פרדים, ולווה בשיירה של פרשים ופילי מלחמה. המוני בבלים יצאו לרחובות לצפות בארונו של המלך במסעו בחזרה ליוון.

אבל גופתו של אלכסנדר מעולם לא הגיע למוקדון. אחד הדיאדוכים, תָלמִי סוטֵר (Ptolemy Soter), שקיבל את השליטה במצרים, ביקש להפוך את אלכסנדריה המצרית לעיר הבירה שלו ולמוקד תרבותי וכלכלי חשוב - ולשם כך חיפש מעין 'אטרקציה' שתעניק לאלכסנדריה חשיבות מיוחדת ויוצאת דופן. גופתו של אלכסנדר הייתה בדיוק אטרקציה מיוחדת שכזו, ולכן אסף תלמי את חייליו, פשט על השיירה בעודה עושה את דרכה מערבה - וחטף את ארונו של אלכסנדר. הארון הועבר לממפיס ומשם לאלכסנדריה, שם הונח במאוזוליאום מפואר שהוקם לצורך העניין. לרוע המזל, כנראה שהקבר המפואר נהרס מספר מאות שנים לאחר מכן, כשרעידת אדמה חזקה טלטלה את אלכסנדריה. כיום, איש אינו יודע בוודאות היכן טמון ארונו של אלכסנדר, אם אכן הוא בכלל קיים עדיין.

אלכסנדר ביהדות

בשנים שלאחר מותו של אלכסנדר הגדול - ואולי אפילו כבר בימי חייו - קמו באסיה ובאסיה הקטנה מספר כתות ומסדרים דתיים שסגדו לו כאל. מקדשים לכבודו של אלכסנדר הוקמו במספר ערים, והיה אפילו פסטיבל שנתי בתאריך הולדתו של אלכסנדר שבו הועלו זבחים לזכרו, ונערכו מצעדים גדולים ותחרויות ספורט. סביר להניח שהשליטים שבאו אחרי אלכסנדר עודדו את הסגידה הזו כדי לחזק את מעמדם שלהם כיורשיו של אותו מנהיג מיתולוגי. הסגידה לאלכסנדר האל המשיכה במשך מאות שנים, עד עלייתה של הנצרות.

ומה לגבי היהדות? ובכן, במקורות היהודיים כגון התלמוד ופירושים שונים, אפשר למצוא לא מעט אגדות שנקשרו בשמו אלכסנדר, כדוגמת סיפור על מפגש כלשהו בינו לבין כהן גדול בשם שמעון הצדיק. המפגש הזה, כמו כל שאר האגדות היהודיות, כמעט בוודאות לא התרחש במציאות.

עם זאת, אלכסנדר כן מוזכר בתנ"ך שלנו. ביקשתי מחברי הטוב אילן אבקסיס, מגיש הפודקאסט המרתק 'דברי הימים - על ההיסטוריה של המזרח הקדום' - לספר לנו על האיזכור הזה.

הפסקה האחרונה בדבריו של אילן, על כך שתרבות המערב נשענת על רגל עברית ורגל הלניסטית, ראויה לתשומת לב מיוחדת מכיוון שבמידה רבה, החותם העמוק ביותר שהותיר אלכסנדר על עולמנו הוא הפצתה של התרבות ההלניסטית בכל רחבי העולם העתיק.

"הלניזם" הוא השם הכללי שניתן לתרבות היוונית: השפה, האמנות, הפילוסופיה, המדע, האדריכלות וכדומה. מי שהפיצו אותה ברחבי האימפריה היו בעיקר צעירים שאפתניים שהגיעו מיוון למזרח הקרוב ולפרס כדי להתיישב בערים שהקים אלכסנדר הגדול ברחבי האימפריה שלו - כדוגמת אלכסנדריה שבמצרים, שהפכה במרוצת השנים למוקד החשוב ביותר של המדע והפילוסופיה היווניים. היוונית הקדומה הפכה ל'לינגואה פרנקה' - השפה המשותפת של כל עמי האזור, והתרבות ההלניסטית חלחלה לרבות מהאוכלוסיות המקומיות - כולל בארץ ישראל, שם הביאה תופעת ה"התיוונות" למתחים פנימיים עצומים בתוך העם היהודי.

יש מחלוקת בין החוקרים בשאלה עד כמה עמוק השפיע ההלניזם על עמי אסיה והמזרח התיכון: חלק מההיסטוריונים מאמינים שהחדירה של התרבות היוונית הייתה מוגבלת יחסית, והשפיעה אך ורק על שכבות האצולה העשירות והמתוחכמות ולא על פשוטי העם. גם אם הצדק עימם, אין שום ספק שהתרבות המערבית המודרנית, כפי שציין אילן, מבוססת במידה על התרבות ההלניסטית שממנה קיבלנו לא רק עושר עצום של מילים ששרדו עד ימינו, אלא גם רעיונות חשובים כמו חשיבה מדעית, הומניזם ודמוקרטיה - וכולם תודות לכיבושיו של אלכסנדר.

במרוצת אלפי השנים שחלפו היוותה דמותו של אלכסנדר הגדול השראה לאינספור עמים ותרבותיות. הרומאים, למשל, העריצו אותו. התרבות הרומית הייתה מושתת במידה רבה - אולי קצת בדומה לתרבות הישראלית - על גבורה והצלחה בשדה הקרב, ודמותו של אלכסנדר הגדול היוותה השראה לכל גנרל שקיווה להפוך לקיסר ביום מן הימים. תכונותיו החיוביות של אלכסנדר - אומץ הלב שלו, החשיבה הטקטית המבריקה, הגמישות המחשבתית שאפשרה לו להתאים את מבנה כוחותיו לשדה הקרב והיכולת שלו להוציא לפועל פרוייקטים הנדסיים מרשימים כדוגמת הגשר היבשתי בצור - כל אלה קסמו מאוד לרומאים, שביקשו לחקות אותו: מצביאים רומאים יצאו למסעות מלחמה בעקבות נעליו של אלכסנדר, עלו לרגל לקברו שבאלכסנדריה ואפילו התלבשו והסתרקו כמוהו. כשהסנאט הרומאי החליט, בשנת 45 לפנה"ס, להציב ברומא פסל גדול לכבודו של יוליוס קיסר, השם שניתן לפסל היה Deus Invictus - "האל הבלתי מנוצח", שהוא בדיוק אותו השם שנתנו היוונים לפסל שהציבו באתונה לכבודו של אלכסנדר, שנה לפני מותו.

בתקופת ימי הביניים המאוחרת קיבלה דמותו אלכסנדר טוויסט עדכני יותר, והוא נתפס כדמות רומנטית של מעין גיבור ג'נטלמני - כמו האבירים הג'נטלמנים שהיו פופולריים במיוחד בתקופה הזו. יש הטוענים שדמותו של המלך ארתור המיתולוגי שאובה במידה מסוימת מזו של אלכסנדר. בימי מלחמת העולם השניה הוא נתפס דווקא כדיקטטור עריץ, בבואה של היטלר וסטאלין. בימינו יש מי שרואים באלכסנדר אייקון פורץ דרך של הקהילה הגאה.

מכיוון שנדמה שכל עם, במרוצת ההיסטוריה, בחר להביט באלכסנדר דרך המשקפיים התרבותיות הייחודיות שלו - אני מרשה גם לעצמי לבחון את דמותו של המלך המיוחד הזה דרך המשקפיים התרבותיים האישיים שלי. אלכסנדר הגדול היה המנהיג הראשון ששינה את העולם. היו הרבה מלכים גדולים ושליטים חזקים לפניו ואחריו - אבל אלכסנדר היה הראשון שהשפעתו השתרעה על פני כמעט כל העולם העתיק, כפי שהיה מוכר ליושביו באותם הימים. מבחינה זו, הוא מזכיר לי, במידה מסוימת, את סטיב ג'ובס ואילון מאסק שגם הם שינו - ובמקרה של מאסק עדיין מנסים - לשנות את עולמנו. כמו ג'ובס ומאסק, גם אלכסנדר ניחן בשאפתנות חסרת גבולות ונכונות ללכת עד הסוף, כמעט ללא כל התחשבות בדעותיהם ורצונותיהם של האנשים שסבבו אותו - ותכונות אלה הן שאיפשרו לו "לעקם" את המרחב שסביבו ולעצב מחדש את המציאות בכוח אישיותו בלבד. מרתקת אותי העובדה שאדם בשר ודם - ואלכסנדר, עם האלכוהוליזם, האכזריות וקלות הדעת שלו, ניחן בפגמים אנושיים ברורים, כמוני וכמוכם - מסוגל, בהינתן התנאים המתאימים, לשנות את העולם באופן כל כך דרמטי וקיצוני. אנחנו אוהבים לדבר על מגמות היסטוריות וזרמים רעיוניים תת-קרקעיים שמעצבים את דמותה של האנושות על פני מאות ואלפי שנים - אבל כל עוד אדם אחד, בעל תכונות אופי מתאימות ושנולד בזמן ובמקום המתאימים, יכול לשנות את העולם בצורה כה קיצונית ודרמטית - שום דבר בהיסטוריה האנושית לא יהיה מובן מאליו.