ברוך שפינוזה

להאזנה לפרק:

לא מזמן העלתי לרשתות החברתיות סרטון על המצאת הברקוד. חלק לא מבוטל מהתגובות על הסרטון הזה היו של אנשים שתהו למה לא הזכרתי ששני הממציאים, מהנדסים אמריקנים, היו גם יהודים. האמת? לא בדקתי בכלל, בתחקיר שלי, אם הם יהודים או לא כי תכל'ס, מה זה משנה? זה לא שההשראה לברקוד באה להם מהפסים של הטלית. אבל ככה זה: אנחנו אוהבים לראות יהודים מצליחים שמשנים את העולם. איינשטיין, פרויד, ספילברג - לא משנה אם מדובר ביהודי אדוק או בכזה שלא דרך בבית הכנסת מימיו: אם הוא יהודי ומצליח, הוא "משלנו".

אבל ברוך שפינוזה הוא…יוצא דופן. על פניו, שפינוזה עומד בכל הקריטריונים: יהודי שלמד בבית מדרש ואפילו דיבר עברית, גאון בכל קנה מידה שבין מעריציו האדוקים אפשר למצוא אנשים כמו איינשטיין ובן גוריון, ומלומד שהשפיע עמוקות על הפילוסופיה המודרנית - ומשתנו היא זו שעיצבה, הלכה למעשה, את דמותה ואופייה של מדינת ישראל. ובכל זאת, מעטים הישראלים שמכירים אותו ואת פועלו. במקום להתגאות בו ולהשוויץ בו - שמו של שפינוזה מעורר, גם בקרב מי שלא יודעים עליו כמעט דבר, מעין…אי נוחות. כופר, אומרים עליו. מוקצה. הוא לא היה יהודי "אמיתי", מה שזה לא אומר.

אז מי היה ברוך שפינוזה, כיצד שינה את העולם - ולמה אנחנו לא אוהבים להשוויץ בו?

עידן הנאורות

ברוך שפינוזה נולד באמסטרדם בשנת 1632 למשפחה של אנוסים מפורטוגל שחזרו לחיק היהדות. לא במקרה ברחה משפחת שפינוזה ממלתעות האינקוויזיציה הפורטוגזית להולנד: המדינה הצעירה הייתה אז ה"סטארט‑אפ ניישן" של אירופה - מרכז שוקק חיים של מסחר, מדע ואמנות. השפעותיהן של הכנסייה הקתולית ושל האצולה היו בדעיכה, ואמסטרדם היתה מוקד של חירות מחשבתית ויזמות. אביו של שפינוזה היה סוחר בינלאומי מצליח, ואימו עודדה את הסקרנות הטבעית שלו: היא הקריאה לו ספרים ואפילו קנתה לו טלסקופ - המצאה חדשה יחסית באותם הימים - להביט בו בכוכבים.

כמו כל ילדי הקהילה היהודית של אמסטרדם, גם ברוך הצעיר זכה לחינוך היהודי הקלאסי של תנ"ך, דקדוק עברי וגמרא. כנער הוא גמא בשקיקה ספרי פילוסופיה יהודית של ימי הביניים, ובמיוחד את כתבי הרמב"ם וכתבים קבליסטים שונים. האינטליגנציה יוצאת הדופן שהפגין שפינוזה הרשימה מאוד את מנהיג הקהילה, הרב שאול לוי מורטֶרה (Mortera), שחזה לו עתיד גדול ומזהיר. אבל שלא כמו מרבית הצעירים היהודים של התקופה, סקרנותו של שפינוזה לא נעצרה בגבולות היהדות.

המאה ה-17 הייתה ראשיתה של תקופה שמוכרת לנו כיום בשם 'עידן הנאורות'. באירופה הלכה וצמחה תנועה אינטלקטואלית שחבריה האמינו שהפתרון לכל החוליים והבעיות שפוקדים את עולמנו טמון לא בכתבי הקודש - כי אם בחשיבה רציונלית. שנים רבות מאוחר יותר הגדיר הפילוסוף עמנואל קאנט את הנאורות כך:

אמסטרדם הפורחת והמתקדמת היתה כר פורה שעליו צמחו ושגשגו הרעיונות החדשניים האלה, ומצאו את דרכם גם אל הקהילה היהודית. אוריאל דה-קוסטה, פילוסוף יהודי שהיה קרוב משפחה של שפינוזה, העז לטעון בפומבי שהאמונות והמסורות של היהדות והנצרות אינן ציווי אלוהי - כי אם המצאה אנושית של בני הדורות הקודמים. תעוזתו של דה-קוסטה הובילה אותו להתנגשות חזיתית עם הממסד היהודי האורתודוקסי. הוא גורש מהקהילה של אמסטרדם, והתקבל אליה מחדש רק אחרי שספג השפלה פומבית: הוא שכב על רצפת בית הכנסת ושאר המתפללים דרכו עליו. שנה מאוחר יותר הוא התאבד.

שפינוזה היה רק כבן שמונה כשהתרחשו האירועים האלה, אבל סביר להניח ששמו ורעיונותיו של דה קוסטה נכחו בבית המשפחה. ייתכן שהרעיונות האלה הן אלה שנטעו במוחו הצעיר של ברוך ספקנות בסיסית לגבי טענות שמעטים מאוד מבני דורו העזו להטיל בהן ספק - כמו, למשל, הסברה (שעדיין נפוצה מאוד גם בימינו) שמשה רבנו הוא זה שכתב את התורה. כשבגר שפינוזה והעמיק לחקור בכתבים היהודיים, הוא מצא שפע של עדויות שסתרו את הטענה הזו. למשל, בספר בראשית פרק ל"ו, נכתב - "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל": משמע, מי שכתב את הדברים חי בתקופה שבה כבר היה מלך לבני ישראל - מאות רבות של שנים אחרי מותו של משה. בספר דברים מתוארים מותו וקבורתו של משה - אז לא ממש סביר שמשה הוא זה שכתב אותם… האנכרוניזם הזה, לצעד הבדלים ברורים בסגנון הכתיבה במקומות שונים בטקסט המקראי, הובילו את שפינוזה למסקנה המתבקשת: התורה לא נכתבה על ידי משה, אלא על ידי כמה וכמה סופרים שחיו מאות שנים לאחר תקופתו.

אני מניח שאתם שואלים את עצמכם את אותה השאלה שאני שאלתי את עצמי: הסתירות האלה בטקסט כל כך ברורות וגלויות…איך אף אחד לא הבחין בהן קודם? התשובה היא שאנשים כן הבחינו בהם - אבל או שהמציאו פרשנויות מפולפלות כדי להסביר אותן, או שפשוט העדיפו לשתוק. כתבי הקודש היו מקור הכוח של המוסדות הנוצריים והיהודיים: הם אלה שהעניקו לגיטימיות לחוקים ולהלכות השונות, שכביכול הגיעו ממקור אלוהי. מי שטען שמשה לא כתב את התורה תחת השראה אלוהית עירער הלכה למעשה על הלגיטימיות של מוסדות הדת, והוקע מיד כמחלל קודש על כל המשתמע מכך - כפי שקרה, כמובן, לאוריאל דה-קוסטה.

ברוך שפינוזה, אם כן, לא פרסם את תוצאות מחקריו בפומבי בשלב הזה - אבל סביר להניח שחלק אותן עם אנשים מחוץ לקהילה היהודית. באמסטרדם היו לא מעט הוגי דעות שהיו אמנם נוצרים - בעיקר פרוטסטנטים - אבל התנגדו להשפעתו המדכאת של הממסד הדתי והתעניינו מאוד בהתפתחויות האחרונות במדע ובטכנולוגיה. שפינוזה הצעיר כנראה השתתף בלא מעט מפגשים אינטלקטואלים של 'ההוגים החופשיים' אלה.

חרם

כאמור, הולנד נחשבה למדינה ליברלית ביחס לשאר אירופה - אבל גם הליברליות הזו הייתה מוגבלת מאוד: למשל, רק ב-1619 - כמעט עשרים שנה לאחר שהגיעו להולנד מספרד ופורטוגל - קיבלו היהודים אישור רשמי לקיים פולחן דתי, ונדרשו להם עוד כמעט ארבעים שנה עד שזכו באזרחות מלאה. הזרם הנוצרי שהיה דומיננטי בהולנד באותה התקופה, הקלוויניזם, אמנם התנגד לממסד הקתולי שהיה פופולרי בשאר אירופה - אבל במובנים רבים הקלוויניסטים היו לא פחות פונדמנטליסטים ואורתודוקסים משאר הזרמים הנוצריים. אחד הסיפורים מאותה התקופה מתאר מקרה שבו תושבים נוצרים הזעיקו משטרה אחרי ששמעו תפילות בלשון משונה ולא מוכרת שבקעו מבית סמוך בערב שבת. השוטרים שפרצו פנימה חשבו שמדובר בקתולים שמתפללים בלטינית, ועזבו רק אחרי שהבינו שמדובר ביהודים שמתפללים בעברית.

אין פלא, אם כן, שחברי הקהילה היהודית היו נחושים שלא להתגרות בשלטונות או בשכניהם הנוצרים, והגבילו את עצמם מרצון: הם נמנעו מחתונות ולוויות פומביות, ונאסר על חברי הקהילה לשוחח עם נוצרים על ענייני דת. זאת ועוד, העובדה שהקהילה היהודית באמסטרדם הייתה קהילה צעירה יחסית וחבריה היו צאצאיהם של אנוסים שהמירו את דתם לנצרות ורק לאחרונה חזרו לחיק היהדות - הביאה לכך שהיו מי שפיקפקו ביהדותם, ובמידה מסוימת של צדק: היו חברי קהילה ששימרו עדיין מסורות פסודו-נוצריות, כמו להתפלל לסנט-אסתר בפורים. הספקות הללו אילצו את רבני הקהילה להקשיח את עמדותיהם האורתודוקסיות כדרך להתמודד עם הביקורת. קל להבין, אם כן, מדוע פעילותו האינטלקטואלית של שפינוזה ודעותיו החריגות נתפסו כסיכון ממשי לביטחונה וללכידותה האמונית של הקהילה כולה.

ואם זה לא היה מספיק, שפינוזה התנגש חזיתית באינטרסים של הקהילה היהודית גם במישור נוסף. אביו של שפינוזה הלך לעולמו וברוך בן העשרים ושתיים נאלץ לקחת על עצמו את ניהול העסק המשפחתי. אבל העיתוי היה קטסטרופלי: הולנד הייתה שקועה במלחמה עם אנגליה שפגעה אנושות במסחר הבינלאומי, ובתוך שנה בלבד העסק המשפחתי פשט את הרגל. שפינוזה פנה לרשויות העיר כדי לקבל פטור רשמי מהחובות שהותיר אביו. זה היה צעד חריג ובעייתי מאוד: בקהילה היהודית היה מקובל שעניינים עסקיים שכאלה נסגרים בתוך הקהילה, ללא פנייה לערכאות הנוצריות, והפנייה לרשויות פגעה במוניטין של שפינוזה כסוחר וערערה את מעמדו בתוך הקהילה.

וכך, למרות ששפינוזה היה טכנית חבר קהילה למופת ששילם את מיסי הקהילה בזמן ואפילו תרם לבית הכנסת - ב-1656, כשהיה כבן עשרים ושלוש, הוא נקרא להתייצב בפני רבני בית הדין של קהילת אמסטרדם שהזהירו אותו בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: שנה את דרכיך, או שתשלם מחיר כבד. מה היה אותו 'מחיר כבד'?

בקהילות היהודיות בגולה, חרם היה אחד הכלים האולטימטיביים - ואולי הכלי המשמעותי היחיד - שעמד לרשות הקהילה כדי לאכוף משמעת ולכפות קונפורמיות דתית וחברתית. בעולם שבו לא הייתה לקהילה היהודית סמכות שלטונית או כוח פיזי ממשי, החרם מילא תפקיד של מערכת אכיפה אזרחית: הוא שלל מהיחיד לא רק את השתייכותו הדתית, אלא גם את מעגלי התמיכה הכלכליים והחברתיים שעליהם נשענה כל משפחה יהודית בגולה. הקהילה היהודית באמסטרדם השתמשה בכלי הזה במגוון מקרים - מאי־תשלום חובות, דרך סכסוכים אישיים ועד התנהגות שנחשבה לבלתי הולמת. אנחנו לא יודעים בוודאות במה בדיוק הואשם שפינוזה, אבל סביר להניח שמדובר היה בסוג כזה או אחר של כפירה: אולי ההאשמה החמורה ביותר האפשרית. למרבה האירוניה, בראש בית הדין ששפט אותו עמד לא אחר מאשר הרב שאול מורטרה - אותו רב ששיפנוזה כה הרשים כנער מתבגר.

שפינוזה ניסה להתגונן מפני ההאשמות נגדו ואף הגיש כתב הגנה מסודר, אך לשווא: החרם שהוטל עליו שפינוזה היה החרם החמור ביותר שידעה הקהילה היהודית באמסטרדם באותם ימים.

החרם גבה משפינוזה מחיר כבד: הוא איבד באחת את כל משפחתו המורחבת, את בית הכנסת שבו גדל, ואת מקומו בתוך החברה היהודית של אמסטרדם. אבל אם קיוו הרבנים שהחרם ישכנע את שפינוזה לחזור בו מדעותיו ופעילותו החתרנית - הרי שנכונה להם אכזבה: לא רק ששפינוזה לא התרשם מהנידוי - הוא אפילו לא טרח להופיע לדיון הסופי בעניינו. לפי המסופר, תגובתו של שפינוזה לחרם נעה בין אדישות קרירה לבוז גלוי. על פי אחת הגרסאות, כשנמסר לו כי בכוונת הקהילה להחרים אותו הוא שאל בציניות אם רב הקהילה זקוק לעזרה בניסוח כתב החרם - שכן שפינוזה היה בקיא מאוד בשפה העברית. ביום שבו הוכרז החרם אמר שפינוזה לחבריו כי אין בו דבר שמאלץ אותו לעשות משהו שלא היה עושה ממילא, וכי הוא אינו מתכוון לשנות כהוא זה את אורח חייו או את המסלול האינטלקטואלי שתכנן לעצמו.

שפינוזה, אם כן, אימץ לעצמו את השם הלטיני בנדיקטוס דה‑שפינוזה, והחל לעבוד לפרנסתו כמלטש עדשות לטלסקופים ולמיקרוסקופים - מקצוע שנחשב ל"הייטק" של המאה השבע עשרה ודרש דיוק, סבלנות וידע מדעי: תכונות שהתאימו היטב לאופיו ולסקרנותו האינטלקטואלית של שפינוזה. הוא קיבל מספר הצעות למשרות אקדמיות יוקרתיות, כמו פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה - אבל דחה אותן כדי שלא ימצא את עצמו נאלץ להתפשר או להסתיר את רעיונותיו. העבודה כמלטש אפשרה לו להתפרנס בצניעות אך בכבוד, מבלי שיהיה תלוי בטוב ליבם של פטרונים או מוסדות כאלה ואחרים, והשאירה לו זמן רב להגות ולכתיבה. במקביל, למרות הניתוק מהקהילה היהודית, שפינוזה לא חי בבידוד: הוא המשיך לקיים קשרים ענפים עם הוגי דעות, מדענים ואינטלקטואלים בני זמנו, והחל לעצב בשקט את הרעיונות שיהפכו אותו ברבות הימים לאחד הפילוסופים המשפיעים ביותר בעת החדשה.

חיבור תאולוגי-פוליטי

אחד מחבריו הקרובים של שפינוזה היה כומר-לשעבר בשם פרנציסקוס ואן דר אֶנדן (Enden). אנדן היה תומך נלהב של המדע ושל רעיונות דמוקרטיים, וככל הנראה היה זה שהכיר לברוך הצעיר את הפילוסופיה של רנה דקארט, אחד מהוגיה הראשונים של תנועת הנאורות והחשיבה הרציונלית: הקדשתי את פרק 323 לסיפורו של דקארט.

בשנת 1663 פרסם שפינוזה את ספרו הראשון, שהיה למעשה אקספוזיציה, או הקדמה, לפילוסופיה של דקארט. למרות שהספר לא היה יצירה מקורית של שפינוזה במלוא מובן המילה, הבקיאות העמוקה והניתוח האנליטי של מה שהייתה אחת השיטות הפילוסופיות המשפיעות ביותר של התקופה סייעו לשפינוזה לצבור מוניטין כפילוסוף רציני ופורץ דרך. במקביל התרחבו קשריו עם חברים בולטים בקהילה המדעית הבינלאומית, כמו למשל רוברט בויל, אחד המדענים הגדולים של אותה התקופה, ועמיתים נוספים בחברה המלכותית בלונדון.

בשנת 1670 פרסם שפינוזה את ספרו השני: "חיבור תאולוגי-פוליטי". בספר הזה פרש שפינוזה, בצורה גלויה ושיטתית, את המסקנות שהגיע אליהן שנים קודם לכן במסגרת לימודיו הפרטיים: שהתורה לא נכתבה על ידי משה או תחת השראה אלוהית, אלא היא יצירה אנושית - על כל המגבלות, ההטיות והאינטרסים שנובעים מכך. כתבי הקודש, טען שפינוזה, אינם מקור לאמת פילוסופית או מדעית. ה"ניסים" שמתוארים בכתבי הקודש לא התרחשו באמת: או שהם המצאה, או שהם היו אירועים טבעיים שאת סיבותיהם לא הצלחנו עדיין להבין. תפקידה האמיתי של הדת, כתב שפינוזה, אינו להסביר כיצד פועל עולם הטבע - אלא להעניק לנו הנחיות מוסריות ורוחניות, כמו משפט צדק, הגינות ותרומה לזולת. הלקח האמיתי שעולה מכתבי הקודש - הן מהברית הישנה והן מהחדשה - הוא פשוט: היו צודקים, היו טובים, והתייחסו זה לזה בהגינות. שאלות על מבנה היקום ופשר המציאות שאנחנו חיים בה שייכות לתחומי הפילוסופיה והמדע, ולא לתאולוגיה. מכאן קבע שפינוזה עיקרון חד וברור: אסור לדת לסתור את התבונה - ואם נוצרת סתירה שכזו, יש להעדיף את התבונה.

ואם זה לא היה מספיק, שפינוזה הלך צעד אחד קדימה. הוא טען שכל הטקסים, המצוות והאיסורים שנגזרים מציוויי הדת הם פרקטיקות ריקות מתוכן שאין להן "לא כלום לעניין האושר ושלמות המידות". צומות, טקסים ואפילו האמונה בעולם הבא ובגמול שלאחר המוות - אינם אלא אמונות תפלות: שריד למסורות היסטוריות ופוליטיות שאיבדו מזמן את הצדקתן, ואנשי הדת ממשיכים לקדם בעיקר כדי לשמר את כוחם וסמכותם.

שפינוזה התנגד בתוקף לסמכותם הפוליטית של כהני הדת, וטען בספרו שעל המדינה להפריד באופן מוחלט בין סמכות דתית לסמכות פוליטית. יותר מזה: למדינה יש חובה מוסרית להגן על חופש הביטוי והמחשבה של אזרחיה , החופש שהוא חיוני, לא פחות ולא יותר, לקיומה של מדינה יציבה. מדוע? מכיוון שיהיו אשר יהיו החוקים שינסו להגביל את חופש הביטוי - האזרחים ימשיכו לומר את דעתם, אלא שכעת הם יעשו זאת בחשאי, במחתרת. הניסיון לשלוט באמונתם ודיעותיהם של האזרחים יוביל לכעס ולתסיסה ויחליש את קשרי נאמנותם של האזרחים אל הריבון. על כן כדאי למדינה, לטובתה שלה, להגן על זכותם של האזרחים להשמיע את דעותיהם בחופשיות - גם, ובמיוחד, כשמדובר במי שנחשבים כמחללי קודש.

‘הייה זהיר'

כפי שאתם ודאי מבינים, הדברים האלה היו נפיצים בצורה פנומנלית - ושפינוזה היה מודע לכך היטב. הוא לא היה צריך לדמיין מה עלול לקרות למי שמערער על תקפותם של כתבי הקודש: כמה שנים לפני שפרסם את “החיבור התאולוגי-פוליטי” שלו, אדם בשם אדריאן קורבאג פרסם ספר עם רעיונות דומים - התנגדות לדת מאורגנת, הטענה שהתורה לא נכתבה בידי משה, ושאין דבר כזה "ניסים" - ושילם על זה מחיר יקר: הוא נאסר, ומת בכלא. שפינוזה, אם כן, נקט במשנה זהירות: הוא פרסם את הספר באופן אנונימי, ועל כריכתו נכתב שהודפס בהמבורג - כאילו הגיע ממדינה אחרת.

זה לא עזר לו: בתוך זמן קצר נחשפה זהותו של המחבר, והתגובה לא איחרה לבוא. נוצרים זועמים האשימו אותו בחתרנות ואנרכיה: "ספר שנכתב בגיהנום על ידי השטן בכבודו ובעצמו," כפי שכתב אחד המבקרים. שפינוזה הואשם באתאיזם, מונח שבאותה התקופה התייחס לא לרק לחוסר האמונה של הנאשם, אלא היו לו גם קונוטציות של חוסר מוסר ועבריינות. גם השלטונות האזרחיים ראו בספר איום על הסדר החברתי, וב-1674 אסרה הממשלה המקומית על הפצתו.

במישור האישי, שפינוזה לא היה בסכנה גדולה. הוא כתב את הספר בלטינית, שהייתה השפה המקובלת בקרב החוגים האינטלקטואלים באירופה אבל מעטים בציבור הרחב ידעו לקרוא אותה ולכן לא רבים נחשפו לרעיונות הרדיקליים שלו. אבל הוא למד את הלקח: שפינוזה הבין שהוא משחק באש, ומכאן ואילך לא פרסם עוד את כתבי היד שלו, והשתדל להימנע מויכוחים ודיונים פומביים. על טבעת החותם שאיתה הוא נהג לחתום את המכתבים שכתב הייתה חרוטה האימרה הלטינית: 'היה זהיר'. אבל אף על פי, הרעיונות המהפכניים בערו בתוכו בתשוקה כה עזה, עד שלפחות במקרה אחד גרמו לו להשליך את הזהירות הזו הצידה - ולהעמיד את עצמו בסכנה של ממש.

יאן דה ויט היה פוליטיקאי הולנדי בכיר שנודע בתמיכתו ברעיונות דמוקרטיים ורפובליקניים, ושירת בתפקיד שמקביל לראש הממשלה אצלנו במשך כמעט עשרים שנה. ב-1672 פלשו להולנד צרפת ואנגליה: מתנגדיו של דה ויט, תומכי המשטר המלוכני, האשימו אותו במצבה הדיפלומטי הקשה של הולנד - ואחד מהם אפילו ניסה להתנקש בחייו. דה ויט שרד, אבל החליט לפרוש מראשות הממשלה.

אחיו של יאן, קורנליוס דה ויט, נשא גם כן בתפקיד ממשלתי רשמי - ונעצר באשמת בגידה במדינה. הוא הושלך לכלא, וכשהגיע יאן לבקר אותו שם הסתער על המבנה המון מוסת ומשולהב, לכד את השניים וביצע בהם לינץ'. על פי אחת העדויות, גופותיהם של האחים רוטשו באלימות מחרידה: המתפרעים אפילו הוציאו את הכבדים שלהם ואכלו אותם…

כששמע שפינוזה על מותו של דה ויט, הוא היה מזועזע: שפינוזה העריץ את דה ויט וראה בו מנהיג ליברלי ומגן של חופש הביטוי והמחשבה. הוא היה משוכנע שהלינץ' לא היה ספונטני, אלא לובה על ידי גורמים מלוכנים ודתיים. הוא כל כך זעם על הרצח, עד שהכין שלט ועליו המילים "הברבריות האולטימטיבית" והתכוון לצאת לרחוב ולהתעמת עם ההמון - אבל למזלו, חבריו, שהבינו לאיזו צרה הוא מכניס את עצמו, נעלו את דלת הבית שלו ומנעו ממנו לצאת החוצה.

תורת המידות

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1675, כתב שפינוזה ספר בשם "תורת המידות" (אתיקה, בלעז) שבו ניסה לענות על השאלה: כיצד יכולים בני האדם להשיג אושר וחופש. "תורת המידות" שילב רעיונות מכל היריעה הרחבה של הפילוסופיה שלו - מתאולוגיה ופסיכולוגיה ועד אתיקה ופוליטיקה - ושפינוזה ראה בו את פסגת היצירה שלו.

הנחת המוצא של שפינוזה הייתה שאלוהים הוא לא איזה סבא מזוקן שיושב בשמיים, מקשיב לתפילות ומתערב בענייני בני האדם - אלא שאלוהים קבע פעם, בעבר, את חוקי הטבע ומאז החוקים האלה פועלים ללא שינוי והוא לא מתערב בהם. בניסוח אחר, אלוהים הוא הטבע - והטבע הוא אלוהים: תפיסה שמכונה 'פנתאיזם'. במקום להיות עבדים לתשוקות ורגשות שאנחנו לא מבינים את מקורם ושיכולים לגרום לנו סבל, עלינו להבין את חוקי הטבע שקבע אלוהים ולפעול על פניהם. במילים אחרות, האושר והשמחה האמיתיים טמונים בחיים של אינטלקט שמאפשרים לאדם שליטה טובה יותר על חייו ועל גורלו. בנוסף, גם עקרונות המוסר צריכים להיקבע לא על פי ציווי דתי כי אם על פי התבונה וטבע האדם. למשל, חמלה ושאיפה לצדק נגזרים ישירות מתוך חשיבה רציונלית: אם תתנהג לאחרים בחמלה ובצדק, הם יחזירו לך באותו המטבע וכך תזכה לחיים טובים ושלווים יותר.

הרעיונות הפנתאיסטים והתפיסה החילונית הזו של המוסר היו רדיקליים מאוד לא רק ביחס לדיעות הדתיות המקובלות באותה התקופה - אלא אפילו ביחס לתפיסותיהם של הוגי דיעות ליברליים אחרים בני דורו. רנה דקארט, למשל, שמר על מעמדו של האל כישות חיצונית ונפרדת מהטבע. פילוסוף ליברלי אחר נחרד מכך שאם המוסר הוא חילוני, אזי אפילו התורכים המוסלמים יכולים להיות בעלי מידות טובות, רחמנא ליצלן… גם עצם העובדה ששפינוזה יצא מהיהדות אבל סירב להיטבל לנצרות או להצטרף לכל דת אחרת היתה כל כך חריגה, עד שאינטלקטואלים נאורים רבים העדיפו להרחיק את עצמם ממנו ומדעותיו - לפחות בפומבי. למשל, גוטפריד לייבניץ - מגדולי הפילוסופים של עידן הנאורות - כתב ביקורת נוקבת על רעיונותיו של שפינוזה, אבל במקביל שלח אליו מכתבים פרטיים וביקש לקבל לרשותו עותק של "תורת המידות". הוא גם ביקר את שפינוזה בביתו והשניים שוחחו על הרעיונות האלה במשך שלושה ימים תמימים.

ככלב המת

כשנכנס שפינוזה לעשור החמישי של חייו, החלה בריאותו להתדרדר. הוא לקה במחלת ריאות: אולי שחפת, שהיתה נפוצה מאוד באותם הימים, או אולי תוצאה של אבק הזכוכית הדק שהוא נשם בזמן ליטוש העדשות - תופעה מוכרת וידועה אצל אנשי המקצוע בתחום. בעשרים ואחת בפברואר, 1677, הלך ברוך שפינוזה לעולמו כשהוא בן 44 בלבד. הוא מעולם לא נישא ולא הותיר אחריו ילדים. חבריו מיהרו לביתו ואספו את כל כתבי היד שלו כדי למנוע ממתנגדיו להגיע אליהם קודם ולהשמיד אותם.

הם ידעו מה הם עושים. תדמיתו הציבורית של שפינוזה הייתה, בשלב זה, בשפל המדרגה: שנה לאחר מותו הכריזה הממשלה ההולנדית על איסור מוחלט לפרסם את כתביו. בקרב החוגים הדתיים הפך שמו של שפינוזה למילת גנאי: 'שפינואיזם' היתה מילה נרדפת לחילול קודש קיצוני. היו מי שכינו אותו 'בנדיקטוס מלדיקוס' - בלטינית, 'ברוך הארור'. דמותו הופיעה בקריקטורות כיהודי נלעג, רמאי וגנב.

לא רק הנוצרים והיהודים בזו לשפינוזה: גם אנשי תקופת ההשכלה של המאה ה-18 זלזלו בתורתו. פרדריק הגדול מלך פרוסיה, שליט נאור יחסית שהיה פטרון גדול של האמנויות - אמר על הפילוסופיה של שפינוזה שהיא "תהרוס את כל הדתות ותפרק את החברה." רוב הפילוסופים התעלמו מספריו של שפינוזה, ובמשך כמעט מאה שנה הוא נחשב - כדבריו של אחד מהם - 'ככלב המת'.

אבל מים שקטים, כמאמר הקלישאה, חודרים עמוק.

בשנת 1753 פרסם חוקר צרפתי בשם ז'אן אסטרוק ספר ובו הראה שספר בראשית הוא למעשה חיבור של שני מקורות ספרותיים שונים: מקור אחד שבו האל מכונה בשם "אלוהים" ומקור שני שבו הוא נקרא "יהוה". שני המקורות האלה שולבו על ידי עורך אלמוני לכדי רצף סיפורי אחד, אבל קריאה ביקורתית של ספר בראשית מגלה חיש מהר שיש בו לא מעט סיפורים כפולים - דהיינו, שני סיפורים על אותו אירוע, אבל עם פרטים שונים. מחקרו של אסטרוק פרץ את הסכר, ובמרוצת המאה ה-19 חשפו החוקרים עוד ועוד עדויות לכך שחמשת חומשי התורה הם למעשה איחוד של מקורות רבים קדומים יותר: בין אם מסורות שהועברו בעל פה ובין אם תעודות עתיקות. ברוך שפינוזה, שהיה מבין הראשונים שהעזו לפקפק במקורותיה האלוהיים של התורה - ושילם על כך מחיר יקר - קיבל סוף סוף את ההכרה כחלוץ בחקר הביקורתי של המקרא.

המהפכה הצרפתית רוממה את שפינוזה אפילו עוד יותר. המהפכנים, שדחו את זכותם האלוהית של המלכים והתנגדו לזכויות היתר של הכנסיה, גילו מחדש את ספריו של שפינוזה שהעניקו להם השראה במאבקם למען התבונה והדמוקרטיה. הם ניסו לבנות את אותה החברה ששפינוזה דמיין לעצמו מאה וחמישים שנה קודם לכן: חברה חילונית, סובלנית ודמוקרטית שמגינה על חופש הביטוי והמחשבה. במאה ה-19 התפיסה הציבורית לגבי שפינוזה כבר השתנתה מהקצה אל הקצה: במקום פילוסוף מוקצה ומוקע, שפינוזה נתפס עכשיו כגאון שהקדים את זמנו, משיח חילוני שכמו ישו (למרבה האירוניה) נשא את סבלו בגאווה למען האמת שלו. הפילוסוף גאורג הגל (Hegel) כתב עליו כי -

קשה להפריז בהשפעה שהייתה לרעיונותיו של שפינוזה על השיח הפילוסופי של המאה ה-19: רבים ראו בו אחד מאבות האתיקה המודרנית והנאורות, לצידם של דקארט ולייבניץ. ניטשה העריץ אותו. זיגמונד פרויד ראה בו חלוץ בהבנה של דחפים ורגשות ובאופן שבו ניתן להבין ולשלוט בהם. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין קרא לאחד מספריו "חיבור לוגי-פילוסופי" - קריצה ברורה ל"חיבור תאולוגי-פוליטי" של שפינוזה. ולבסוף, אי אפשר שלא להזכיר את המעריץ הגדול ביותר של שפינוזה - אלברט איינשטיין, שאמר ששפינוזה היה הפילוסוף שהשפיע בצורה העמוקה ביותר על תפיסת עולמו. כשנשאל איינשטיין ב-1929 האם הוא מאמין באלוהים, הוא כתב:

תנועת ההשכלה

ומה לגבי היהודים?

רבים מהיהודים חיו בקהילות סגורות, מופרדות מהגויים שמסביבם - אבל עם זאת, במרוצת המאה ה-18 החלו ערכי הנאורות - סובלנות דתית, זכויות הפרט וחשיבה רציונלית - לחלחל גם לתוך הגטאות והשטייטלים היהודים.

התוצאה היתה זרם חדש ביהדות שזכה לשם "תנועת ההשכלה". המשכילים - ובראשם הוגים כדוגמת משה מנדלסון, משה סָטָנוב ונפתלי הרץ וייזל, קראו ליהודים להרחיב את אופקיהם: ללמוד נושאים חילוניים, לצאת מהגיטאות וללמוד את השפות המדוברות במדינותיהם. זו לא היתה חילוניות באופן שבו היא מוכרת לנו כעת: המשכילים ראו בעצמם יהודים מאמינים וביקשו לשמור על הזהות היהודית שלהם - אבל היהדות החדשה שלהם היתה יהדות שלא הוגדרה בהכרח על ידי המצוות הדתיות, אלא על ידי התרבות היהודית. למשל, הם אלה שהחיו את השפה העברית והפכו אותה משפת קודש לשפת יום יום של ספרות, שירה ועיתונות.

הדגש ששמה תנועת ההשכלה על התרבות היהודית הניח את הבסיס לתנועה שירשה אותה: הציונות. הציונות הייתה מבוססת על תפיסה שראתה ביהדות לא רק דת אלא גם לאום - זאת אומרת, היהודים מאוחדים לא רק באמונתם אלא גם בהיסטוריה, המסורות והתרבות המשותפת שלהם. רבים ממנהיגיה של הציונות, כמו למשל בנימין זאב הרצל, היו תוצרים מובהקים של תנועת ההשכלה: מלומדים, בעלי מקצועות חופשיים ומעורים היטב בחברות האירופאיות השונות. רבים מהם היו אתאיסטים או לכל הפחות אגנוסטים - כאלה שלא שוללים את קיומו של אלוהים אבל גם מתייחסים בספקנות לטיעונים דתיים. 'אלטנוילד', ספרו המפורסם של הרצל, הוא ייצוג מעולה של מדינת ישראל העתידית כפי שדימיינו אותה הציונים: מדינה מערבית, מודרנית, חילונית ודמוקרטית ובה הפרדה ברורה בין דת ומדינה. קל להבין, אם כן, מדוע אימצו הציונים את ברוך שפינוזה כאביה הרוחני של היהדות החילונית החדשה.

קו פרשת המים היה ב-1924. במהלך הרצאה שנשא באוניברסיטה העברית לציון 250 שנה למותו של שפינוזה, קרא ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, מי שהיה ממקימי האוני' העברית ואף מועמד לתפקיד נשיא המדינה, לתקן את העוול שנעשה, לשיטתו, לשפינוזה:

דבריו של קלוזנר נפלו על אוזניים קשובות, וביישוב העברי החלו להופיע עשרות מאמרים וספרים שעסקו בהגותו וברעיונותיו של שפינוזה. התומך הנלהב ביותר בהסרת החרם על שפינוזה היה לא אחר מאשר דוד בן גוריון, שבמאמר בעיתון 'דבר' בשנת 1953 קרא -

ססטוס קוו

אבל כל זה - לא עזר. הזרמים האורתודוקסים ביהדות היו איתנים: שפינוזה הוא כופר, והחרם שהוטל עליו לפני מאות שנים עדיין בתוקף. כשנשאל הרב יצחק הרצוג, הרב האשכנזי הראשי, מה דעתו על קריאתו של בן גוריון להסיר את החרם, הוא נתן תשובה מתחמקת ודיפלומטית. החרם על שפינוזה, הוא אמר, הוא תוצר של תקופתו: אין לו משמעות היום ולכן גם אין טעם לבטל אותו. ב-2012 פנה אחד מחברי הקהילה הפורטוגזית-יהודית של אמסטרדם אל הרב הראשי של הקהילה, הד"ר פנחס טולדנו, וביקש ממנו לבטל את החרם באופן רשמי: "החרם על שפינוזה," נאמר בפניה, "עומד בניגוד כואב לערכי הליבה של העולם המודרני, וביניהם חופש הביטוי - שהוא זכות אנושית בסיסית." הרב סירב, באומרו -

הסטטוס-קוו שנוצר בישראל במרוצת השנים ביחסים שבין הדת והמדינה יצר, אם כן, מצב אבסורדי. בעולם הרחב ברוך שפינוזה נחשב לאחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה. בהולנד, מולדתו, הוא נתפס כדמות היסטורית כה חשובה עד שדמותו הופיעה על שטר של אלף גילדר, עד שהמטבע הזה הוחלף ביורו ב-2002. הפרס המדעי החשוב ביותר שמעניקה ממשלת הולנד על הישגים מדעיים מכונה "פרס שפינוזה", ולפני בניין העיריה של אמסטרדם עומד פסל של שפינוזה שנחנך ב-2008, ועליו הציטוט: "החופש הוא מטרתה של המדינה." זה הפסל השני שהוקם לכבודו של שפינוזה בעיר הולדתו.

אבל דווקא כאן, במדינת היהודים - המדינה שהוקמה על בסיס הרעיונות הדמוקרטיים והליברליים שניסח שפינוזה הרבה לפני כל הוגה דעות יהודי אחר - דווקא כאן הוא עדיין לא זכה להכרה הרשמית ולכבוד שמגיע לו. לא מדברים עליו, אין פסלים שלו, וילדים לא לומדים עליו בבית הספר: רוב הישראלים לא יודעים דבר וחצי דבר על שפינוזה, למעט העובדה שמדובר ב'כופר' בצורה כזו או אחרת.

אני חושב שזה לא סוד שבעשורים האחרונים מתחזק אצלנו המאבק התרבותי בין דתיים וחילוניים, ועושה רושם שההחלטות שתתקבלנה בשנים הקרובות יקבעו את אופיה של מדינת ישראל בעתיד הנראה לעין. האם מדינת ישראל תישאר מדינה חילונית, דמוקרטית, מערבית ונאורה - או שתהפוך לתיאוקרטיה דתית מדכאת בסגנון איראן?... אין לי מושג, אבל אם אתם שואלים אותי - אני הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו במדינה של שפינוזה.

תמונת השער: פסל שפינוזה בזוואננבורגוואל, אמסטרדם · קרדיט: Fred Romero · מקור · CC BY 2.0