קרב קורסק: קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

חלק א'

כולנו גדלנו עם הידיעה שישראל היא מדינה פצפונת: מספיק להסתכל על מפת העולם כדי להבין שלמרות שאנחנו עושים די הרבה רעש בחדשות - אנחנו באמת קטנטנים. אבל יש הבדל, אתם יודעים, בין לדעת משהו - לבין באמת להבין אותו. עבורי, הרגע שבו הבנתי עד כמה ישראל באמת פצפונת היה הביקור הראשון שלי בניו-יורק, אי שם לפני עשרים שנה: רק כשהתהלכתי ברחובותיה של העיר העצומה הזו, שגורדי השחקים שלה מגמדים את אלו של תל-אביב, הבנתי את ההבדל בין מדינה למעצמה.

אותו הדבר נכון גם לגבי מלחמת העולם השניה. המורים בבית הספר לימדו אותנו שזו הייתה המלחמה הגדולה ביותר בהיסטוריה, אבל יש הבדל בין לדעת משהו - לבין באמת להבין אותו. צה"ל, עם כמאתיים אלף חיילים בסדיר וכארבעת אלפים טנקים, נחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון - אבל בקרב קורסק, בסך הכל קרב אחד מתוך מאות קרבות שהתרחשו באירופה, המזרח התיכון והאוקיינוס הפסיפי, השתתפו כשלושה מיליון חיילים ושמונת אלפים טנקים, שתמרנו על פני שטח דומה בהיקפו לשטחה של מדינת ישראל. וכל זה, בקרב אחד בלבד.

מבין שני הצדדים היריבים בקרב קורסק - ברית המועצות וגרמניה הנאצית - לסובייטים היה יתרון מספרי ברור: היו להם פי שניים יותר חיילים מלגרמנים, ופי ארבע ויותר טנקים וכלים משוריינים אחרים. אבל כפי שהוכיח מבצע ברברוסה, שבמסגרתו הגיע הצבא הגרמני עד לפאתי מוסקבה בתוך שלושה חודשים בלבד - הטכנולוגיה הצבאית הגרמנית היתה בברור עדיפה על זו הרוסית, והחיילים הגרמנים היו גם מאומנים ומצוידים יותר מיריביהם.

ולגרמנים היה אס נוסף בשרוול, בדמותו של גנרל שהיסטוריונים רבים רואים בו המפקד הצבאי הטוב ביותר שהיה לצבא הגרמני במלחמה כולה: קצין שהיה רב-אמן בתכנון והוצאה לפועל של תמרונים מהירים והחלטיים בשדה הקרב - כמו זה שהוביל למשל, לניצחון המדהים על צרפת בפתיחת המלחמה.

ביולי 1943, גורלה של החזית המזרחית ולמעשה גורלה של המלחמה כולה היו על כף המאזניים, כששניים מהצבאות הגדולים ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם התייצבו זה מול זה בקורסק. ומי שתכנן את המתקפה הזו והיה מופקד על החלק הארי של ביצועה היה לא אחר מאשר אותו רב-אמן של שדה הקרב: האיש שכונה "האסטרטג של היטלר."

חייל פרוסי

אריך פון מאנשטיין נולד בברלין ב-1887, לאדוארד והלן לווינסקי. אחותה הגדולה של הלן הייתה נשואה לאציל גרמני בשם גאורג פון מאנשטיין - אבל לשניים לא נולדו ילדים משלהם. מכיוון שלזוג לווינסקי כבר היו עשרה ילדים, הוחלט - כמקובל באותה התקופה - שהאחות הגדולה תאמץ את אחד מילדיה של האחות הקטנה ותגדל אותו כשלה. אריך, אם כן, הובטח למאנשטיינים עוד בטרם בא לאוויר העולם.

שתי המשפחות המדוברות - לווינסקי ופון מאנשטיין - היו נצר למשפחות אריסטוקרטיות מכובדות, שצאצאיהן פיקדו על כוחות גרמניים בשדה הקרב כבר מאז המאה השלוש-עשרה. לא פחות משישה עשר מאבותיו של אדוארד לווינסקי שירתו את הקייזר לאורך הדורות, דודו של אריך היה לא אחר מאשר פול פון הינדנבורג שפיקד על הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה - וגאורג, אביו המאמץ, היה גנרל בחיל התותחנים. עם מורשת כזו, אין פלא שאריך ידע - עוד כשהיה ילד - בדיוק מה הוא עתיד לעשות כשיהיה גדול, כפי שסיפר באוטוביוגרפיה שכתב.

"הסביבה בה גדלתי הייתה עולמו של חייל פרוסי. [...] אין זה מפתיע, אם כן, שמשחר ילדותי ידעתי שאני רוצה להיות חייל."

בגיל שלוש עשרה נשלח פון מאנשטיין לפנימיה צבאית יוקרתית אליה שלחו רבים מאנשי הצבא את בניהם. בשש השנים שבילה בה ספג מאנשטיין הצעיר את הערכים הפרוסיים שהיו עמוד השדרה של הצבא האימפריאלי הגרמני: אחריות, אומץ, משמעת עצמית - ונאמנות מוחלטת למדינה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה עבור מאנשטיין אכזבה מרה. מאנשטיין שירת בצבא במהלך המלחמה, וכמו קצינים פרוסים רבים אחרים האמין שמה שהוביל לתבוסתה של גרמניה לא היתה עדיפות כזו או אחרת של אויביה, אלא הסכין שנעצו בגבו של הצבא אלמנטים "חלשים" ותבוסתניים בחברה הגרמנית - בפרט הסוציאליסטים והדמוקרטים. מאנשטיין, כמו כמעט כל עמיתיו, בז לרעיונות הליברליים והדמוקרטיים וראה ברפובליקת ויימאר שהוקמה בגרמניה בעקבות המלחמה גוף זר שנכפה על הגרמנים בניגוד לתרבותם וערכיהם.

מסיבה זו, מאנשטיין לא ראה בנאציזם דבר רע בהכרח. במישור האישי, הוא לא היה נאצי: בהזדמנות אחת לפחות, למשל, הוא הפעיל את קשריו בצמרת הצבא כדי לסייע לקצין יהודי שעתיד היה להיפגע מהגזירות הנאציות, אבל מאנשטיין חשב שהוא איש צבא מצוין וראוי לקידום. אבל הבטחותיו של היטלר לחזק ולהעצים את הצבא הגרמני, שספג השפלה קשה במסגרת הסכם ורסאי, נעמו לאוזניו - ולמרות שהאמין שאנשי הצבא אסור בשום אופן לעסוק בפוליטיקה (עוד אחד מעקרונות היסוד של הצבא הפרוסי), מאנשטיין תמך בעקיפין בעלייתם של הנאצים לשלטון בראשית שנות השלושים.

מלחמת בזק

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה טיפס פון מאנשטיין בסולם הדרגות עד שהגיע להיות קצין בכיר במטה הגרמני. הוא היה מבין התומכים העיקריים של תורת הלחימה שאימץ הצבא הגרמני, ה'בליצקריג', "מלחמת בזק": תורת לחימה שהדגישה את היתרונות של תמרון מהיר והחלטי, ריכוז כוחות בנקודות קריטיות ושיתוף פעולה הדוק בין כוחות החי"ר, שריון, ארטילריה ואוויר כדי להכריע את האויב. הוא יישם את הרעיונות האלה בתוכניות מבצעיות שהגה לקראת כיבושן של אוסטריה ופולין - וקנה לעצמו שם של אסטרטג מבריק.

אבל פריצת הדרך האמיתית שלו בתוך הצבא הגרמני הייתה בימים שלקראת המתקפה על צרפת, בחזית המערבית של אירופה.

התוכניות המקוריות שהגיש המטה הכללי הגרמני להיטלר לקראת הפלישה לצרפת היו דומות למדי לאלו שהיו לגרמנים לפני מלחמת העולם הראשונה: תוכניות לפיהן החדירה לצפון צרפת תעשה דרך בלגיה והולנד. למרות שרוב קציני המטה הגרמנים דגלו בתוכניות האלה - מאנשטיין לא אהב אותן. אמנם הפלישה מצפון תאפשר לגרמנים למנוע מכוחות בריטים לבוא לעזרתם של הצרפתים דרך נמלי הים של הולנד - אבל בעוד שבמלחמת העולם הראשונה התוכנית הזו היוותה הפתעה מסוימת, למאנשטיין לא היה ספק שהצרפתים והבריטים מצפים בדיוק למתקפה שכזו, ושהם מכינים מתקפת נגד שתכה בכוח הגרמני בבטן הרכה שלו, מדרום, בזמן שהגרמנים שועטים מערבה.

על כן ניסח מאנשטיין, ביוזמתו, תוכנית חלופית לכיבושה של צרפת. בתוכנית של מאנשטיין עיקר הכוח הגרמני יפלוש לצרפת דווקא מכיוון דרום, דרך יער הארדנים, יקיף את הכוחות הצרפתיים ויא גף אותם במה שכונתה 'אבחת מגל': תמרון מהיר והחלטי שיכניס את הצרפתים לצבת בין הכוחות הגרמנים מדרום ומצפון.

מפקדיו של מאנשטיין לא אהבו את התוכנית שלו, וחשבו שהיא מסוכנת מדי - בעיקר מכיוון שיער הארדנים נחשב למחסום בלתי עביר לכוחות שריון. מאנשטיין אפילו הועבר מתפקידו ונשלח לפקד על קורפוס טנקים הרחק במזרח.

אבל בפברואר 1940 שמע היטלר על חילוקי הדעות האלה בתוך מטה הצבא, והזמין את מאנשטיין לשיחה כדי לשמוע ממנו על התוכנית שלו. היטלר לא אהב את ראשי הצבא הגרמני: הוא חשב שהם זהירים מדי. הגישה ההתקפית של מאנשטיין, אם כן, נעמה מאוד לאוזניו: "מכל הקצינים עימם שוחחתי," אמר היטלר באחת הזדמנויות, "מאנשטיין היה היחיד שהבין אותי."

בסופו של דבר החליט היטלר לאמץ את תוכניתו הנועזת של מאנשטיין. הצבא הגרמני תקף את צרפת דרך יער הארדנים, וממש כפי שהעריך מאנשטיין, המגננה הצרפתית התרסקה והתפוררה לרסיסים אל מול אגרוף הברזל הנאצי. נפילתה של צרפת - מי שנחשבה לאחת המעצמות החזקות בעולם - בתוך שישה שבועות בלבד, היממה את העולם כולו ושינתה לחלוטין את מאזן הכוחות באירופה לטובתה של גרמניה הנאצית. הניצחון המדהים הזה זיכה את מאנשטיין בעיטור כבוד מיוחד, הפך אותו לכוכב עולה בצבא הגרמני וחיזק עוד יותר את המוניטין שלו כאסטרטג מבריק.

מבצע ברברוסה

באביב 1943, מכונת המלחמה הנאצית הייתה בצרות צרורות.

לומר שלא שררה חיבה גדולה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, יהיה כנראה אנדרסטייטמנט משמעותי. אדולף היטלר וחבריו למפלגה הנאצית כינו את בני העמים הסלאביים של מזרח אירופה בשם "אונטרמנטשן" - תתי-אדם - והאמינו כי תפקידם של בני האדם הנחותים האלה הוא לשרת את גזע האדונים הארי. הרוסים, מצידם, ניהלו מדיניות תקיפה נגד גרמניה - הן במישור הדיפלומטי באמצעות ניסיון לכרות בריתות הגנה עם צרפת ובריטניה, והן במישור הצבאי בדמות התערבות במלחמת האזרחים בספרד וסיוע לאויביהם של הפאשיסטים שם.

ובכל זאת, למרות האיבה העצומה, רגע חולף של הצטרפות אינטרסים הוביל את היטלר ואת ג'וזף סטאלין, שליטה של ברית המועצות, לחתום על הסכם אי-תוקפנות בין המדינות. ההסכם הזה, שקיבל את השם "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" על שמם של שרי החוץ של גרמניה ובריה"מ, כלל גם מספר נספחים סודיים שבהם חילקו שתי המדינות - שלשניהן היו שאיפות התפשטות מרחיקות לכת - את אירופה לאיזורי השפעה נפרדים. שבוע לאחר חתימת ההסכם, פלשו גרמניה ובריה"מ לפולין.

שלוש שנים לאחר מכן, ביוני 1941, החליט היטלר שהשותפות המתוחה עם סטאלין כבר אינה מסבה לו את התועלת שהביאה לו בעבר - וארבעה מיליון חיילים של גרמניה הנאצית ובעלות בריתה פלשו לבריה"מ בהפתעה גמורה. כשלושה חודשים לאחר ש'מבצע ברברוסה' יצא לדרך, כבר חנו כוחות הוורמאכט ליד התחנה האחרונה של המטרו של מוסקבה.

לאריך פון מאנשטיין היה תפקיד חשוב בהצלחה המרשימה הזו. כמפקד קורפוס טנקים הוא לקח חלק במערכה על לנינגרד וכבש שתי ערים בעלות חשיבות אסטרטגיות משמעותית באזור לטביה, ובהמשך כמפקד הארמיה האחד-עשר היה אחראי על כיבושו של חצי-האי קרים, שהיה בעל חשיבות אדירה לעתידה של גרמניה כפרוזדור שמוליך לשדות הנפט של הקווקז.

אבל היטלר שגה שגיאה קשה. האבדות שספג הצבא האדום במהלך קרבות הבלימה כנגד הגרמנים היו איומות - לא פחות מארבעה מיליון חיילים ואזרחים - אבל כבר בשלהי אותה שנה יצאו הרוסים למתקפת נגד והצליחו לדחוק את הצבא הגרמני ולהסיג אותו מערבה. ההתנגדות העיקשת של המגנים הסובייטים הגיעה לשיאה בקרב המפורסם על סטלינגרד שבו הצליח הצבא האדום לכתר את הארמיה השישית הגרמנית.

מאנשטיין הופקד על מאמצי הסיוע והחילוץ של הארמייה הנצורה, אבל כשכשלו המאמצים האלה המליץ להיטלר להורות לארמייה לנסות ולפרוץ את המצור. היטלר סירב בתוקף והורה שלא לסגת מסטלינגרד בכל מחיר - החלטה שעלתה לגרמניה בכשלוש מאות אלף הרוגים, פצועים ושבויים כשהארמייה כולה נפלה לידי הסובייטים. בין ההרוגים היה גם בנו של פון מאנשטיין עצמו.

הכישלון המהדהד בסטלינגרד גרם למספר קצינים במטה הגרמני להבין שהגיעה השעה להפיל את שלטונו של היטלר. אחד ממובילי הקשר פנה למאנשטיין וניסה לשכנע אותו להצטרף אליהם - אבל מאנשטיין סירב.

בזכרונותיו הסביר הגנרל הגרמני את הגורמים להחלטתו.

"לא חשבתי שמתוקף תפקידי כמפקד בצבא, אני יכול לתמוך ברעיון של הפיכה אשר לדעתי הייתה מובילה להתמוטטות מהירה של החזית, וקרוב לוודאי שהיתה משליכה את גרמניה לכאוס. [...] אי אפשר לבקש ממפקד צבאי, שבמשך שנים דרש מחייליו להקריב את חייהם עבור הניצחון, לתרום במו ידיו לתבוסה שכזו."

כתוצאה מסירובו של מאנשטיין לסייע לקושרים, ניסיון ההפיכה הזה לא יצא לפועל עד יולי 1944, וגם אז הסתיים בכישלון.

הסובייטים, בינתיים, לא עצרו. לכל אורך 1942 דחק הצבא האדום את הגרמנים עוד ועוד מערבה והסב להם אבדות כבדות. בדרום-מערב רוסיה הצליח הצבא האדום להשתלט מחדש על העיר קורסק, שהייתה בעלת חשיבות אדירה עבור התעשייה הסובייטית בזכות היותה אחד מצמתי הרכבות המרכזיים במדינה. הכוחות הגרמנים הדלילים היו פרושים מלנינגרד בצפון הרחוק ועד חצי-האי קרים בדרום, ולא הצליחו להתמודד מול הלחץ שהפעיל עליהם הצבא הסובייטי.

בשלהי שנת 1942 כבר היה ברור לכל שאחרי כמעט שנתיים של הצלחות מבריקות וניצחונות בזק מהירים, מצב העניינים במלחמה החל לנטות בברור לרעתה של גרמניה הנאצית.

כמו קצינים רבים אחרים בפיקוד הגרמני, גם מאנשטיין כבר הבין שאבד הסיכוי לכבוש את בריה"מ ולהקים שם את 'מרחב המחייה' הארי עליו פינטז היטלר. אבל מצד שני, למרות הלחץ הכבד שהפעילו הסובייטים על הצבא הגרמני, מאנשטיין סירב להאמין שהחזית המזרחית אבודה: הוא היה משוכנע שעם כוח רצון, נחישות ותמרונים מהירים והחלטיים, ניתן יהיה להסב לבריה"מ מספיק אבידות ונזק חומרי כדי לכפות עליה לחתום על הסכם שלום עם גרמניה.

אבל כאן הייתה בעיה. כדי שיוכל לתמרן את כוחותיו בשדה הקרב, היה על מאנשטיין קודם כל להסיג חלק מהכוחות האלה משטחים שהגרמנים כבשו בעבר אבל כבר לא העניקו להם יתרון אסטרטגי. אולם היטלר לא היה מוכן לקבל נסיגות שכאלה בשום פנים ואופן - אפילו כשהמצב הטקטי היה אבוד והמשך אחיזה בקרקע יביא לאסון - כפי שאכן קרה לארמיה השישית בסטלינגרד. הפיהרר האמין בכל ליבו שנסיגה פירושה חולשה של כוח הרצון, וכפי שכתב מאנשטיין עצמו בזכרונותיו, מבחינתו של היטלר לא היה שום דבר יותר חשוב מכוח הרצון.

"...וכאן אני מגיע אל הגורם שלעניות דעתי השפיע יותר מכל אחד אחר על אופי מנהיגותו של היטלר: הער כת היתר שלו לגבי חשיבותו של כוח הרצון. הוא האמין שכל מה שצריך לקרות כדי שפקודותיו יתבצעו בהצלחה וההחלטות שלו יוכיחו את עצמן כנכונות - זה שאפילו הטוראי הצעיר ביותר יאמין בהן ללא עוררין."

מאנשטיין עצמו, בהיותו איש צבא ותיק ועתיר ניסיון, ידע שזה לא נכון: גם הצבא הנחוש ביותר בעולם לא יוכל לנצח אויב שנמצא בעמדה טקטית ואסטרטגית טובה ומוצלחת יותר במידה ניכרת. בשיחותיו עם היטלר הוא ניסה להסביר לפיהרר את העובדות בשטח ולשכנע אותו לאפשר לו להסיג לפחות חלק מהכוחות כדי שיוכל לאגף את הסובייטים ולבלום אותם - אבל היטלר פשוט לא היה מוכן לשמוע. בנו של מאנשטיין כתב על אביו, ב-1988, שהטעות שלו הייתה שהוא פשוט לא הבין לאשורה את האישיות של היטלר: מאנשטיין חשב שהוא יוכל לשכנע את היטלר עם עובדות וטיעונים הגיוניים, אבל בדמיונו של היטלר היו רק שני סופים אפשריים למלחמה: ניצחון מוחלט - או הרס מוחלט של גרמניה. במילים אחרות, הגיון לא היה שם.

אחד מקציני המטה של מאנשטיין סיפר, אחרי המלחמה, על האופן שבו התנהלו השיחות הארוכות והמייגעות של הגנרל עם הפיהרר.

"מאנשטיין היה מציג [בפני היטלר] את דעותיו לפיהן חובה לוותר על שליטה בטריטוריה מסוימת כדי שניתן יהיה לנצל את הכוחות לשם הצלחה במקום אחר באמצעות תמרון מבצעי. היטלר היה קוטע אותו בחדות: 'אל תדבר על זה יותר!'. מאנשטיין היה משתתק. כשהוא היה מבין שהוא לא עומד לנצח בויכוח, הוא פשוט היה מפסיק לדבר."

רבות נכתב וסופר על נטייתו של היטלר להתערב בהחלטות שקיבלו ראשי הצבא שלו או אפילו להכתיב להם מה לעשות, ועל ההשפעה המזיקה שהיתה להתנהלות הזו על המאמץ המלחמתי של גרמניה. בצר לו, מאנשטיין ניסה לשכנע את היטלר שירפה את לפיתת החנק שלו על המטכ"ל הגרמני ויאפשר לגנרלים שלו לקבל החלטות מבצעיות באופן עצמאי - אבל כל הדיבורים האלה רק גרמו לפיהרר לשקול להדיח את מאנשטיין: היטלר תמיד העדיף קצינים צייתנים שהסכימו עם דעותיו, על פני קצינים שחשבו שהם מבינים יותר ממנו. אבל בסופו של דבר החליט היטלר להשאיר את מאנשטיין, מכיוון שמאנשטיין היה בסופו של דבר, במילותיו של הפיהרר עצמו - "המוח הטוב ביותר שהמטה הכללי שלנו הצליח להוציא תחת ידיו."

ובתחילת 1943, מוחו המבריק של מאנשטיין הוכיח את עצמו בשנית.

מבלט קורסק

כאמור, הלחץ הבלתי פוסק שהפעילו הרוסים אפשר להם לדחוק את הגרמנים מערבה ולהשתלט מחדש על מספר ערים אסטרטגיות - אבל בה בעת, גם גרם לכוחות הסובייטים בעצמם להיות פרושים דק מדי בחזית באזור הדרום-מערבי של רוסיה, מצפון לאוקראינה. מאנשטיין, שתמיד תר אחר הזדמנויות התקפיות זיהה את החולשה הזו: הוא פנה אל היטלר והצביע על ההזדמנות הנדירה להפוך את הקערה על פיה בחזית המזרחית. היטלר הסכים עימו: הוא העלה אותו לדרגת גנרל-פילדמרשל, והעניק לו את הפיקוד על קבוצת הארמיות דרום - אחת היחידות הצבאיות הגדולות ביותר בצבא הגרמני.

מאנשטיין לא איכזב. הוא ארגן מחדש את הארמיות הגרמניות ובמרץ של 1943 יצא למתקפת נגד - שהסתיימה בניצחון מוחץ. בתוך ארבע שבועות בלבד הצליחה קבוצת הארמיות דרום להשמיד שלוש ארמיות סובייטיות ולפגוע קשות בשלוש נוספות: תבוסה שעלתה לצבא האדום ב-46,000 חיילים, 600 טנקים ו-1200 קני ארטילריה. לא פחות חשוב, מאנשטיין הצליח לכבוש מחדש את חרקוב ובלוגרוד - שתי ערים תעשייתיות חשובות. הצבא האדום נאלץ לעצור את התקדמותו כדי להתארגן מחדש ולהתגונן מפני כוחותיו הדורסניים של מאנשטיין, שקיווה לנצל את המומנטום ולכבוש מחדש גם את קורסק ולהשתלט על צומת הרכבות שבה. אבל בנקודה הזו התערב מזג האוויר במלחמה: החורף הרוסי הקשוח הגיע לסיומו, והקרקע בדרום-מערב רוסיה הפשירה והפכה לעיסה בוצית ודביקה שמנעה כל אפשרות של תמרון צבאי. שני הצבאות נאלצו לחנות במקום בו עמדו - והתוצאה הייתה שקורסק, עדיין תחת שליטת הצבא האדום, ניצבה במרכזה של בליטה עצומה - מאה ק"מ רוחבה ושלוש מאות ק"מ אורכה - ש"פלשה" לתוך השטח שהחזיק הצבא הגרמני. הבליטה הזו - או 'מבלט', בעגה הצבאית - הייתה עצם בגרונם של הגרמנים, אבל למאנשטיין לא הייתה כל ברירה אלא לחכות לקיץ, שאז תתייבש הקרקע הבוצית וניתן יהיה לשוב ולתמרן בשדה הקרב.

בשאר החזיתות, כמובן, המלחמה לא פסקה לרגע: במערב אירופה החלו בעלות הברית להפציץ ערים ומרכזי התעשייה הגרמניים, ובאוקיינוס האטלנטי ספגו "להקות הזאבים" - הצוללות הגרמניות שהטילו את חיתתן על אוניות הסוחר של בעלות הברית - מכות קשות ששברו את המצור הכלכלי על בריטניה. היטלר היה זקוק נואשות להישג צבאי במזרח שיאפשר לו לבלום את הצבא האדום כדי להתרכז בהדיפת מתקפות בעלות הברית בחזיתות האחרות - וגם כזה שיראה לבעלות בריתה של גרמניה הנאצית שכוחו של הרייך השלישי עדיין במותניו, וימנע מהן לפרוש מהמלחמה.

גם הפעם היה זה מאנשטיין שסיפק לפיהרר את הסחורה. הוא הציג להיטלר שתי אפשרויות.

הראשונה הייתה להמתין שהצבא האדום ייצא למתקפה כנגד הכוחות הגרמנים באזור הבליטה: הגרמנים יסוגו לאחר תחת הלחץ - אבל הנסיגה הזו תהיה לא יותר מאשר תחבולה שתפקידה יהיה לפתות את הרוסים עוד ועוד לתוך השטח הגרמני. או אז יסגור עליהם מאנשטיין את המלכודת, והצבא הגרמני יתקוף את אגפי הכוח הרוסי, יכתר אותו וישמיד אותו. התוכנית הזו הייתה המועדפת על מאנשטיין - אבל היטלר דחה אותה על הסף מכיוון שכאמור לא היה מסוגל לסבול את הרעיון של נסיגה משטחים מוחזקים, אפילו כחלק מתחבולה מתוחכמת.

האפשרות השניה היתה פשוטה וישירה יותר. כאמור, בליטת קורסק חדרה למעלה ממאה קילומטרים לתוך השטח הגרמני, ופירוש הדבר היה שהגרמנים הקיפו אותה מצפון, ממערב ומדרום. תקיפה של המבלט בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום בו זמנית תנתק את קורסק משאר רוסיה, והגרמנים יוכלו לכתר את הכוחות המגנים עליה מכל הכיוונים ולכבוש אותה בקלות.

היטלר, אולי באופן לא מפתיע, התלהב מהאפשרות השניה הזו. הנה ניצבה בפניו הזדמנות זהב להשיג לא רק לניצחון מזהיר שיעלה את קרנו של הצבא הגרמני ויקיז את דמה של ברית המועצות, אלא גם הזדמנות ללכוד מאות אלפי שבויים רוסים שאותם אפשר יהיה להעסיק בעבודות כפייה בתעשיית התחמושת הגרמנית ששיוועה לידיים עובדות. מספר שבועות לאחר מכן חתם היטלר על פקודת המבצע של Citadel, 'מצודה': התוכנית לכיבושה של בליטת קורסק.

"כל קצין וכל אזרח," כתב היטלר, "חייב להכיר בחשיבותה של המתקפה הזו. ניצחון בקורסק יהיה כמגדלור לעולם."

מבצע מצודה

אבל אליה וקוץ בה. מאנשטיין הדגיש בתוכניותיו שעל הגרמנים לפעול מהר ולתקוף את מבלט קורסק לכל המאוחר בחודש מאי. והוא ידע על מה הוא מדבר.

העובדה שתוכניתו של מאנשטיין לכיבושה של קורסק הייתה, כפי שציינתי קודם, פשוטה וכמעט מובנת מאליה - פירושה שגם הפיקוד הסובייטי ניחש בקלות את כוונותיה של גרמניה. גם מידע מודיעיני שקיבלה בריה"מ מבעלות בריתה במערב סייע לאשש את ההערכות לגבי הקרב המתקרב.

סטאלין העדיף, בדרך כלל, להתמודד עם אתגרים שכאלה באמצעות נקיטת יוזמה התקפית - אבל גאורגי ז'וקוב, המשנה לרמטכ"ל הסובייטי ומי שהיה אחראי על האסטרטגיה הסובייטית במלחמה, שכנע אותו שהפעם דווקא הגישה ההגנתית היא זו העדיפה. לצבא האדום, הזכיר ז'וקוב, יש הרבה יותר חיילים וטנקים מאשר לגרמנים - ועל כן יהיה נכון יותר להקים במבלט קורסק מערך הגנה מפואר, לתת לכוחות הגרמנים להקיז את דמם בניסיון להתגבר על ההגנות האלה - ורק אז להטיל למערכה כוחות עתודה רעננים וחזקים שיביסו את הצבא הגרמני המותש. סטאלין ושאר צמרת הפיקוד הסובייטי ראו את ההיגיון שמאחורי תוכניתו של ז'וקוב, ואישרו אותה.

למאנשטיין לא היה ספק שהצבא האדום מתכנן להקים מערך הגנה שכזה בקורסק, והוא ידע היטב שכל יום שחולף יאפשר לרוסים להעמיק ולחזק את ההגנות האלה. אם יצליחו הרוסים להשלים את מערך ההגנה לפני הפלישה הגרמנית, בליטת קורסק עלולה להפוך למלכודת מוות עבור הצבא הגרמני. זו הסיבה שמאנשטיין דחק בהיטלר לאשר את מכת הפתיחה של מבצע מצודה כבר בשבוע הראשון של מאי, מיד לכשמזג האוויר יאפשר זאת.

אבל לא כל הגנרלים הסכימו איתו. פילדמרשל ולטר מודל (Model), מפקד הארמיה התשיעית ומי שנחשב לקצין מוערך ובעל יוזמה, טען שהכוח הגרמני הקיים בחזית המזרחית לא מספיק חזק כדי להוציא לפועל מבצע גדול שכזה, ולכן עדיף להמתין עם התקיפה עד שניתן יהיה להביא לקורסק יחידות נוספות. לעומתו, היינץ גודריאן, המפקח הכללי של כוחות השריון הגרמנים, ואלברט שפר שר החימוש, המליצו להיטלר לבטל לחלוטין את מבצע מצודה ולשמור את כוחות הצבא להתמודדות עם פלישה אפשרית של בעלות הברית במערב אירופה, שבשלב זה של המלחמה נראתה כמו התפתחות בלתי נמנעת.

היטלר מצא את עצמו, אם כן, בצומת החלטה לא פשוטה: להכות מיד, להמתין - או לבטל את המבצע לחלוטין. על הכף ניצבו לא פחות משישים וארבעה אחוזים מהכוח המשוריין של הרייך השלישי שהיו אמורים להיות מוטלים למערכה בקורסק. והיטלר, מספר לנו מאנשטיין בזכרונותיו, לא התמודד טוב עם החלטות.

"בכל פעם שניצב [היטלר] בפני החלטה שלא רצה לקבל אבל לא יכול היה לחמוק ממנה, הוא דחיין אותה זמן רב ככל שרק יכל. כך קרה בכל פעם שהיה עלינו להטיל בדחיפות כוחות לשדה הקרב כדי למנוע מהאויב הצלחה מבצעית [...] קציני המטה הכללי נאבקו בהיטלר במשך ימים שלמים לפני שהסכים לשלוף יחידות מאזורים שלא היו בסיכון כדי לשלוח אותם למקומות שבהם היו הכרחיים."

כעת בא החיסרון הזה באישיותו של היטלר לידי ביטוי באופן החריף ביותר. השבוע הראשון של מאי בא והלך, ואז השבוע השני - וגם השלישי - והיטלר עדיין לא הצליח להחליט מתי בדיוק י חל מבצע מצודה. בלית ברירה דחו קציני המטה את המבצע ליוני - וכשגם ביוני לא הגיע היטלר להחלטה, דחו אותו שוב לתחילת יולי. מאנשטיין לא ידע את נפשו מרוב תסכול. אחד מפקודיו של מאנשטיין סיפר איך בכל פעם שעזב את לשכתו של הפיהרר, היה הגנרל ממלמל לעצמו - 'אלוהים אדירים, איזה אידיוט.'

הרוסים, כפי שבוודאי ניחשתם, ניצלו את ההתמהמהות הזו עד הסוף. שלוש מאות אלף חיילים ואזרחים - רובן נשים מהעיירות והכפרים הסמוכים לחזית - גויסו כדי לחפור למעלה מתשעת אלפים קילומטרים של שוחות ותעלות בצפונה ובדרומה של בליטת קורסק. הרוסים בנו כשבע מאות גשרים חדשים וסללו כאלפיים קילומטרים של כבישים, שיחד יצרו מערך אדיר של שלושה קווי הגנה שהוצבו זה במקביל לזה לכל אורך החזית, בעומק כולל של כמאה ועשרה קילומטרים. כל קו הגנה שכזה כלל אלפי קילומטרים של גדרות תיל, תעלות לחימה ומכשולי נ"ט, לצד אלפי עמדות מוסוות של מכונות יריה, מרגמות ותותחים. לפני קווי ההגנה נזרעו למעלה מחצי מיליון מוקשים נגד טנקים, ועוד כ-440 אלף מוקשים נגד אדם. במקביל, פרטיזנים רוסים שפעלו מאחורי הקווים תקפו מסילות רכבת וגשרים כדי לפגוע במערך הלוגיסטי של הגרמנים: בחודש יוני לבדו, למשל, ביצעו הפרטיזנים למעלה מאלף תקיפות של פסי רכבת, ופגעו בכארבע מאות קרונות וחמישים וארבעה גשרים. הרוסים גם אימנו את החיילים שלהם כדי שלא יפחדו מהטנקים הגרמנים: החיילים היו שוכבים בשוחות עמוקות, והטנקים היו עוברים מעליהם הלוך ושוב במה שהלוחמים הסובייטים כינו בהומור שחור אופייני 'גיהוץ'.

ופון מאנשטיין, שעקב אחר ההכנות הסובייטיות במבלט קורסק בעיניים כלות, לא יכל לעשות דבר.

טנקים

אבל אולי היטלר לא היה כה טיפש כפי שאולי ניתן לחשוב. למעשה, דווקא מאנשטיין עצמו, שכאמור לא היסס להתעמת עם הפיהרר כשלא הסכים עמו - כתב על הפיהרר כמה דברים מפתיעים למדי בזכרונותיו.

"כשמדברים על היטלר כמפקד הצבא, אל לנו לנפנף אותו עם קלישאות בסגנון 'הוא היה רק רב-טוראי במלחמת העולם הראשונה.' הייתה לו, ללא צל של ספק, הבנה טובה להזדמנויות מבצעיות. [...] אפשר למצוא יכולות כאלה אצל לא מעט חובבים - אחרת, ההיסטוריה לא הייתה עשירה בכל כך הרבה דוכסים ונסיכים שהפכו למפקדים מצליחים. זאת ועוד, היטלר ניחן בזיכרון מעולה ודמיון עשיר שאפשרו לו להבין בקלות עניינים טכניים ובעיות בחימוש. הוא הכיר באופן מדוקדק את כל כלי הנשק העכשוויים שבידי האויב, ויכול היה לצטט מהזיכרון טורים שלמים של נתונים ומספרים אודות יכולות הייצור שלנו ושל האויב."

כעת, לקראת מה שהיה אולי המבצע החשוב ביותר של הצבא הגרמני במלחמה כולה, באו היכולות האלה של היטלר לידי ביטוי.

למרות ההצלחה הכבירה של הוורמאכט במבצע ברברוסה, היה תחום אחד שבו הצליחו הרוסים בכל זאת הצליחו להפתיע את הצבא הגרמני.

כפי שסיפרתי לכם קודם, בריה"מ סייעה לכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד, וכחלק מהסיוע הזה סיפקה להם גם כלי רכב משוריינים. הקרבות בספרד חשפו שתי חולשות קריטיות בטנקים הסובייטים: הם לא היו ממוגנים דיים כנגד פגזים של האויב, ומנועי הבנזין שלהם נטו להתלקח בקלות בעקבות הפגיעות.

עקב כך, ב-1937 החלו המהנדסים הרוסים לעמול על פיתוחו של טנק חדש בשם T34. כחלק מהפקת הלקחים של מלחמת האזרחים הספרדית צוייד ה-T34 במנוע דיזל שהיה הרבה יותר עמיד בפני דליקות, ובשריון קדמי שהיה לא רק עבה מאוד - עד כדי 70 מ"מ של פלדה - אלא גם נטוי בשיפוע של כשישים מעלות. השיפוע הזה, שהיה מאפיין חדש יחסית בעולם הטנקים, שידרג את היכולות ההגנתיות של ה T34 בשני דרכים. הראשון היה שבמקרים מסוימים, פגזים שפגעו בשריון המשופע ניתזו ממנו מבלי שחדרו לתוכו כלל. השני הוא שגם פגז שלא ניתז מהשריון, היה צריך לעבור דרך ארוכה יותר כדי לחדור לתוך הטנק - מאשר אם היו לוחות השריון עומדים בניצב לקרקע. כדי להבין מדוע, דמיינו לעצמכם ריבוע שאורך הצלעות שלו הוא, נאמר, עשרה ס"מ: פגז שיחצה את הריבוע הזה מדופן לדופן צריך לעבור עשרה ס"מ של פלדה. עכשיו קחו את הריבוע הזה והטו אותו על צידו, כך שכעת אותו פגז חודר לא מהדופן אלא מהפינה של הריבוע: המרחק שאותו פגז צריך לעבור כעת כדי לצאת מהפינה השניה הוא למעשה האלכסון של הריבוע, שהוא מטבע הדברים ארוך יותר מאשר הצלע: כארבעה עשר ס"מ לעומת עשרה. באופן הזה זכה ה-T34 לשריון הרבה יותר אפקטיבי - ללא תוספת משקל.

פיתוחו של ה-T34 הסתיים בראשית 1940, וכדי להוכיח את אמינותה הגבוהה של מכונת המלחמה שיצרו לקח צוות הפיתוח את אב הטיפוס של הטנק, ויצא איתו למסע של אלף קילומטרים מהמפעל בחרקוב עד לקרמלין שבמוסקבה, ואז מהקרמלין בחזרה לחרקוב - אבל הפעם דרך פינלנד: אלפיים קילומטרים נוספים. הטנק הקשוח שרד את הנסיעה המפרכת ואת החורף הרוסי המקפיא בהצלחה.

הטנקים הראשונים מדגם T34 עזבו את פס הייצור בספטמבר 1940, ומיד הושלכו לסערת הקרב של מבצע ברברוסה. השריון המשופר הוכיח את עצמו: פגזי הנ"ט בקוטר 37 מ"מ שבהם השתמשו הגרמנים לא הזיזו ל-T34 כהוא זה. הלוחמים הגרמנים החלו לכנות את רובי הנ"ט שלהם בשם 'הנוקשים בדלת הטנק' (אני מבטיח לכם שבגרמנית זה נשמע הרבה מוצלח) מכיוון שכל מה שעשו הפגזים היה להתריע בפני צוות הטנק שהחיילים הגרמנים נמצאים בסביבה. זאת ועוד, ה-T34 ניחן גם בתותח 76 מ"מ משופר, שהצליח לחדור את הטנקים הגרמנים בקלות יחסית.

למרות שהטנק החדש לא הספיק להותיר חותם עמוק בשדה הקרב, הגרמנים הבינו מיד כי עליהם למצוא לו מענה הולם, וגייסו לעזרתם את חברת מאן, שאת האוטובוסים והמשאיות מתוצרתה אפשר למצוא גם היום בכבישי ישראל. מהנדסיה של מאן בחנו טנקי T34 שנתפסו כשלל, והציעו לממשלה הגרמנית תכנון לטנק חדש שיתעלה על זה הסובייטי. הפאנצר סימן 5, שקיבל את השם 'פנתר', היה לא רק היה שיפור משמעותי על פני הפאנצר סימן 3 וסימן 4 הקיימים, הוא גם היה טוב יותר מה-T34 בכמעט כל פרמטר אפשרי: השריון הקדמי שלו, שהיה משופע אף הוא, היה עבה יותר, התותח 75 מ"מ שלו היה מדויק וקטלני בהרבה מזה של ה-T34, ומנוע מאייבך עוצמתי העניק לו מהירות גבוהה פי פעם וחצי מזו של מקבילו הרוסי.

ואם זה לא היה מספיק, לגרמנים היה טנק חדש נוסף שעמד לעזוב את פס הייצור: הפאנצר סימן 6, 'טייגר', שפיתוחו הוחל עוד ב-1937. ה-T34 והפנתר היו מה שכונה טנקים 'בינוניים' - דהיינו, טנקים קלים וניידים יחסית. הטיגר, לעומתם, היה טנק 'כבד': מפלצת פלדה במשקל של חמישים וחמישה טונות - עשר טון יותר מהפנתר ושלושים טון יותר מה-T34 - בעלת תותח בקוטר 88 מ"מ שהיה העוצמתי ביותר בעולם בפער, ושריון בעובי של 100 מ"מ שאמנם לא היה משופע, אבל היה גם כן השריון העבה ביותר באותם הימים. יחדיו, התכונות האלה הפכו את הטייגר לטנק הטוב ביותר בשדה הקרב בפער ניכר על כל הטנקים האחרים: למשל, הטייגר היה מסוגל להשמיד T34 ממרחק של למעלה מקילומטר וחצי, בעוד שהטנק הסובייטי היה צריך להתקרב למרחק של חמש מאות מטר בלבד כדי להיות מסוגל לחדור את השריון של הטייגר - וגם זה רק מהצד, כי השריון בחזית הטייגר היה כמעט בלתי חדיר לפגזי ה-T34.

העליונות של הטנקים הגרמניים בשדה הקרב הייתה חדשות טובות מאוד להיטלר, שכן האבידות הרבות שספגו הגרמנים במבצע ברברוסה והמצור על סטלינגרד הביאו לכך שב-1943 הצבא הגרמני סבל ממחסור כרוני בכוח אדם ונאלץ להסתמך במידה משמעותית על כוחות השריון שלו. הייתה רק בעיה אחת: ראשוני הפנתרים וטייגרים עזבו את המפעלים רק בתחילת אותה השנה, כך שבמאי 1943 - תאריך הפתיחה המקורי של מבצע "מצודה" - עדיין לא היו מספיק פנתרים וטייגרים זמינים בחזית. אמנם היה ברור שכל עיכוב בפתיחת המבצע מאפשר לרוסים לחזק עוד יותר את מערך ההגנה שלהם במבלט קורסק - אבל היטלר היה משוכנע שההמתנה להגעת הטנקים החדשים תשתלם, בסיכומו של דבר, מכיוון שלרוסים לא היה מענה לעוצמתם המרסקת של הפנתר והטייגר, ואלו יוכלו לחדור דרך ההגנות הסובייטיות כמו סכין דרך חמאה רכה.

בראשית יולי היו הטנקים החדשים סוף סוף בחזית, ושתי הצבאות היו בשיא המוכנות שלהם. הגרמנים נערכו בשתי חזיתות - צפונית ודרומית למבלט - עם כשמונה מאות אלף חיילים, 7400 תותחים וכ-2500 טנקים, מהם כ-260 פנתרים וכ-210 טייגרים. מולם הציבו הרוסים לא פחות ממליון ותשע מאות אלף מיליון חיילים, 31 אלף קני ארטילריה ולא פחות מחמשת אלפים טנקים. בפלישה המפורסמת בנורמנדי, לשם השוואה, השתתפו כמאתיים אלף חיילים בלבד.

בערבו של הארבעה ביולי עטפה שמיכה של אפלה את מבלט קורסק. הרוסים לא ידעו מתי בדיוק ינחיתו הגרמנים את מהלומת הפתיחה שלהם, אבל לכולם היה ברור שזה עניין של ימים - ואולי אפילו שעות. כך תיאר קצין סובייטי את הפעילות בצד הרוסי.

"הדרכים החשוכות המו רעשי מנועים. שיירות של טנקים ותותחים, מכוסים בשכבה של אבק, התגלגלו אל הגזרה שבה ציפינו לפלישה הגרמנית. בעוד שהקצינים הגרמנים הקריאו בקול לחיילים שלהם את פקודת הקרב של הפיהרר, המגנים שלנו ערכו את ההכנות האחרונות לקבלת האויב. עיבינו את קו ההגנה הקדמי ביותר, הזזנו תותחים למקומותיהם, השלמנו את טבלאות הירי הארטילרי והשלמנו את התוכניות."

הכלים הוצבו על לוח המשחק. עכשיו נותר רק לראות מי יעשה את המהלך הראשון.

חלק ב'

בערבו של הארבעה ביולי, 1943, שקט מתוח שרר במבלט קורסק. משני צידי החזית ערכו שלושה מיליון לוחמים הכנות אחרונות לקראת יציאה לקרב. למעלה משמונת אלפים צוותי טנקים תדלקו את כלי הרכב המשוריינים שלהם וטענו אותם בפגזים. עשרות אלפי קציני ארטילריה בדקו את טבלאות הירי שלהם.

אצל החיילים הגרמניים שררה אווירה מעודדת. רבים מהלוחמים כבר נתקלו באויב הסובייטי במרוצת מבצע ברברוסה - ולא רכשו לו כבוד רב במיוחד, כפי שניתן להבין מדברים שכתב קצין גרמני בדו"ח ששלח למפקדה שלו.

"חיל הרגלים הרוסי הוא באופן כללי די גרוע, ובדרך כלל יתקוף רק בסיוע של טנקים. הרגלים הרוסים ספגו אבידות רבות להדהים, בקושי זכו לאימון והדרכה ומתנהלים ללא שום הנהגה ראויה. [באחת ההזדמנויות] שבינו קצין בדרגת סגן, שהסתבר שהוא למעשה פקיד משרדי, שללא כל הכשרה קרבית קיבל את הפיקוד על שלושים חיילים והיה אמור להוביל את ה'מחלקה' שלו למתקפה על עמדות גרמניות."

עדות לביטחון הרב ששרר אצל הגרמנים אפשר למצוא גם בדברים שכתב ביומנו אחד הטנקיסטים.

"חשבנו שאיש לא יוכל להתנגד לנו [...] היינו בטוחים לחלוטין בניצחוננו, כפי שהיה תמיד עד כה. זה היה מובן מאליו עבור כולנו."

אבל אולי המילה 'כולנו' לא ממש מתאימה כאן. בעוד שהקצינים הגרמנים חילקו לפקודיהם מנות שנאפס ושוקולד - כמקובל בצבא הגרמני לפני יציאה לקרב - אחד החיילים חצה את הקווים והסגיר את עצמו לרוסים. לחוקריו - ביניהם היה גם ניקיטה חרושצ'וב בן ה-49, לימים נשיאה של ברית המועצות - הוא סיפר שהמתקפה הגרמנית תחל בעוד שעות ספורות.

סביר להניח שהפיקוד הסובייטי לא הופתע יתר על המידה: הרוסים ידעו כבר מאז חודש מאי על כוונתם של הגרמנים לתקוף את בליטת קורסק. הדחיות החוזרות ונשנות של תאריך פתיחת מבצע "מצודה" - התוכנית הגרמנית לכיבושה של קורסק - נתנה בידיהם די זמן להכין במבלט שלושה מערכי הגנה מבוצרים באורך כולל של אלפי קילומטרים, עם עמדות נ"ט ומכונות יריה מחופרות היטב ושדות מוקשים צפופים.

אבל לגרמנים היו שני קלפים משמעותיים בידם. הראשון היו שני דגמי טנקים חדשים, שכל אחד מהם היה טוב יותר במידה משמעותית ממה שבריה"מ התכוונה להטיל לשדה הקרב: הפאנצר סימן 5, 'פנתר' - טנק מהיר, מדויק וקטלני - והפאנצר סימן 6, 'טייגר', שהשריון הבלתי חדיר ותותח ה-88 מ"מ האימתני שלו הפכו אותו למכונת קטל שהיטלר קיווה שתוכל לפצח את ההגנות הסובייטיות בקלות.

הקלף השני היה גנרל-פילדמרשל אריך פון מאנשטָיין, מי שנחשב למפקד ולאסטרטג הטוב ביותר של הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה. מאנשטיין היה זה שהגה את התוכנית המבריקה שאיפשרה לגרמניה לכבוש את צרפת, אחת המעצמות החזקות בעולם, בתוך שישה שבועות בלבד - ובאמצעות השליטה האבסולוטית שלו באמנות התמרון הצבאי הצליח לבלום את התקדמותו של הצבא האדום בגזרת דרום-מערב רוסיה ואפילו לכבוש מחדש מספר ערים חשובות. מאנשטיין גם זיהה את נקודת התורפה של הרוסים בקורסק: הבליטה העמוקה לתוך השטח הגרמני הותירה את האגף הצפוני והאגף הדרומי של הכוחות הרוסים חשופים ופגיעים יחסית. תוכנית הקרב שהגה מאנשטיין עבור מבצע מצודה הייתה מבוססת על איגוף וכיתור של הבליטה בתנועת מלקחיים: הארמיה הגרמנית התשיעית, בפיקודו של פילדמרשל ולטר מודל (Model), תתקוף מצפון, בעוד שקבוצת הארמיות דרום - תחת פיקודו של מאנשטיין עצמו - תחדור מדרום. ההתקפה המשולבת תאפשר לגרמנים לרסק את מערכי ההגנה הסובייטים ושני הכוחות ייפגשו בקורסק בתוך שבעה עד עשרה ימים לכל היותר. כיבוש בליטת קורסק יסב לצבא האדום כל כך הרבה אבידות, העריך מאנשטיין, עד שלברית המועצות לא תהיה כל ברירה אלא לחתום על הסכם הפסקת אש עם גרמניה.

מכת פתיחה

בשעות הערב המאוחרות של הארבעה ביולי פתחה הארטילריה הסובייטית בהרעשה כבדה על קווי האויב: אלפי תותחים ומשגרים המטירו פגזים, מרגמות ורקטות קטיושה על הכוחות הגרמניים בשתי החזיתות. כוונתו של הפיקוד הרוסי הייתה לתפוס את הגרמנים כשהם מחוץ לבונקרים שלהם ומתארגנים לתנועה לקראת החזית.

אבל לרוע מזלם של הרוסים, המודיעין שלהם לא היה מדויק דיו. הם טעו בהערכתם לגבי השעה הספציפית שבה תצא המתקפה הגרמנית לפועל, ופגזי הארטילריה הסובייטים מצאו את הגרמנים כשהם עדיין בתוך החפירות הממוגנות שלהם. בשנים שלאחר מכן טענה התעמולה הסובייטית כי ההרעשה הארטילרית המקדימה הצליחה להשמיד יחידות גרמניות רבות ולשבש את ההתארגנות למתקפה - אבל קריאה של יומני הקרב הגרמנים מראה שלא כך היה הדבר: פרט לנזקים מינוריים יחסית שנגרמו למספר מבנים וקווי טלפון, לא הייתה להרעשה הזו כל השפעה מהותית על ההכנות הגרמניות לקראת המתקפה.

גם באוויר לא שפר מזלם של הרוסים.

מיד לאחר ההרעשה הארטילרית, המריאו מאות מטוסים רוסים מערבה, אל עבר שדות התעופה הגרמניים. מטרתם הייתה לעשות את מה שיעשה חיל האוויר הישראלי לצבאות ערב ערב במלחמת ששת הימים, עשרים ומשהו שנים מאוחר יותר: לתפוס את חיל האוויר הגרמני כשהוא עדיין על הקרקע, להשמיד את מטוסיו ובכך לזכות בעליונות אווירית מעל קורסק. כמו על הקרקע, גם באוויר היתה לחיל האוויר הסובייטי עדיפות מספרית עצומה על פני זה הגרמני: לרוסים היו למעלה משבע מאות מטוסים זמינים בזירת קורסק, לעומת רק כמאה וחמישים מטוסים לגרמנים - עדות למצוקה שבה היה נתון הלופטוואפה בעקבות הלחימה העזה נגד בעלות הברית במערב אירופה ובמזרח התיכון.

אבל לגרמנים, מסתבר, הייתה תוכנית משלהם למכה מקדימה על הכוחות הרוסיים, וגם הם התארגנו להמראה כבר בשעות הקטנות של הלילה. מכיוון שכך, כשגילו הצופים הגרמנים את הכוח הסובייטי המתקרב המיירטים שלהם כבר היו מוכנים על המסלול וזינקו לאוויר בתוך דקות. הטייסים הגרמנים היו מיומנים בהרבה מיריביהם, ובקרב האוויר שהתפתח היכו אותם מכה איומה. מפקד הכוח האווירי הגרמני רשם כך ביומנו:

"זה היה מחזה נדיר. בכל מקום, מטוסים בערו וצנחו מהשמיים. בתוך כלום זמן, מאה ועשרים מטוסים סובייטים הופלו, והאבידות שלנו היו כה מזעריות עד שמדובר הלכה למעשה בניצחון מוחלט, שהוביל לעליונות אווירית מוחלטת בזירה."

לוחם גרמני כתב לאשתו ביום שלמחרת כי -

"[המטוסים הסובייטים] נפלו מהשמיים כמו זבובים מתים. אתמול בבוקר מוקדם, הרוסים ניסו לתקוף את שדות התעופה שלנו. אני בספק אם אפילו מטוס אחד שלהם הצליח לחזור הביתה בשלום. טייסת אחת בלבד שלנו הצליחה להפיל עשרים וחמישה מטוסים רוסים, ואף מטוס רוסי לא נראה מאז!"

בקרב שהתחולל מעל קורסק באותו בוקר - קרב האוויר הגדול ביותר במלחמת העולם השניה כולה - איבדו הרוסים בין מאתיים למאתיים וחמישים כלי טיס - והצליחו להפיל רק עשרים ושישה מטוסים גרמניים בלבד.

חזית הצפון - 1

לפנות בוקר של החמישה ביולי, פתחו הגרמנים במתקפה.

בצפון בליטת קורסק הסתערו על הקווים הרוסים דיוויזיות החי"ר של הארמיה התשיעית, בליווי משחיתי טנקים מדגם 'פרדיננד': כלים כבדים בעלי שריון עבה במיוחד ותותח רב-עוצמה שיכול היה לפצח את הבונקרים הסובייטים בקלות.

אבל כמעט מהרגע הראשון מצאו עצמם הכוחות הגרמנים מסובכים בתוך שדות מוקשים ענקיים ונתונים תחת אש ארטילרית חסרת תקדים: הרוסים הציבו לא פחות משישים ושמונָה קני ארטילריה לכל ק"מ רבוע בחזית הצפונית. כוחות ההנדסה הגרמנים אמנם הצליחו לפלס נתיב בשדות המוקשים עבור הפרדיננדים שלהם - אבל אש התופת שהמטירה עליהם הארטילריה הסובייטית לא אפשרה להם לסמן את הנתיבים האלה בצורה ברורה, ופרדיננדים שסטו מהנתיב הבטוח התפוצצו על המוקשים החבויים, שלחלקם היו מוצמדים פגזי ארטילריה ופצצות אוויריות כדי להעצים את עוצמת הפגיעה. למעלה ממחצית ממשחיתי הטנקים נתקעו בשדות המוקשים ולא הצליחו להתקדם. בהעדר סיוע של כלים משוריינים, התקשו יחידות החי"ר הגרמניות לפצח את מערך ההגנה הסובייטי וספגו אבידות קשות - עד כדי מחצית מכוח האדם שלהן. חלק מהיחידות נאלצו לסגת בחזרה כל הדרך לנקודת הפתיחה של המבצע.

נקודת האור היחידה בחזית הצפונית הייתה קורפוס הפאנצרים 47, שהיה מצויד בשלושים ואחת טנקי טייגר. למרות שגם הטייגרים ספגו מספר אבידות כתוצאה ממוקשים, השריון העבה ועוצמת האש האדירה שלהם הוכיחו את עצמם: הטייגרים הצליחו לחדור את ההגנות הסובייטיות, וכבר בשעה עשר וחצי בבוקר מצאו את עצמם בנקודה שבה היו אמורים להיות, על פי התכנון, רק בערב היום הראשון למתקפה - ובסוף היום, התקדמו להיכן שהיו אמורים להיות רק בסוף היום שלמחרת.

אבל ההצלחה הזו, מסתבר, הייתה בעוכריהם. מכיוון ששאר הכוחות הגרמנים לא הצליחו להתקדם באותה המהירות, אגפיו של קורפוס 47 נותרו ללא הגנה: הטנקים לא יכלו להמשיך ולהתקדם מבלי לחשוף את עצמם למתקפת נגד רוסית, ולכן עצרו במקום. כאן באה לידי ביטוי שגיאה קשה של מפקד הארמיה, ולטר מודל: לרשותו של מודל עמדו מספר דיוויזיות טנקים נוספות, שלו היו באות לעזרתו של קורפוס 47, כנראה שהיו יכולות לאפשר לו להעמיק את החדירה דרומה - אבל מודל העדיף לשמור אותן כעתודה. רק בשעות אחר הצהריים של יום הקרבות הראשון הבין מודל את טעותו, והורה לדיוויזיות העתודה לבוא לעזרתו של קורפוס 47. אבל זה היה מאוחר מדי: הטנקים לא הצליחו להתארגן מספיק מהר, והלילה כבר ירד על שדה הקרב.

חזית הדרום - 1

בחזית בדרום הבליטה, תקפה קבוצת הארמיות דרום של מאנשטיין בשני ראשי חץ. ארמיית הפאנצר הרביעית, במרכז החזית, היוותה את מרכז הכובד של המאמץ הגרמני, ומימינה - לכיוון מזרח - פלגת ארמייה קמפף, שמטרתה הייתה להתקדם לצד הארמיה הרביעית ולהגן על אגפה המזרחי.

אבל ביום הראשון ללחימה, ממש כמו בחזית הצפונית - שום דבר לא עבד כשורה עבור ארמיית קמפף.

כדי להסתער על העמדות הסובייטיות, היה על דיוויזיות הטנקים של ארמיית קמפף לחצות את נהר הדונץ רחב הידיים - אבל כדי לשמר את יתרון ההפתעה, הגרמנים החליטו שלא לבנות גשרים על הנהר אלא בליל הצליחה עצמו, בלילה שבין הארבעה והחמישה ביולי.

זו הייתה טעות: הם לא לקחו בחשבון את עוצמתה של הארטילריה הסובייטית. המהנדסים הגרמנים נאלצו לעבוד תחת מטר כבד של פגזים, וחלק מהגשרים הושמדו או ניזוקו עוד לפני שהספיקו ראשוני הטנקים הגרמנים לחצות אותם. גשר נוסף - שהיה מיועד לטנקים סימן 3 ו-4 - התמוטט כשטנק טייגר, שהיה כבד מהם בהרבה, ניסה לעבור עליו. ארבעה טייגרים שניסו לחצות את הנהר בנקודה רדודה יחסית אמנם הצליחו להגיע אל הגדה השניה - אבל שם התחפרו בבוץ והפכו למטרות קלות עבור אש הנ"ט והארטילריה הסובייטית.

גם כשהצליחו לבסוף המהנדסים הגרמנים לבנות את הגשרים, בהמשך אותו בוקר, לא הסתיימו צרותיהם של כוחות השריון. היום הראשון למתקפה חשף בעיה נוספת, כזו שהיטלר לא ממש חשב עליה, כנראה, כשהחליט לעכב את פתיחת מבצע "מצודה" כדי לחכות לטנקי הפנתר והטייגר שעזבו את פס הייצור.

בפרק הקודם סיפרתי שאריך פון מאנשטיין, שבילה לא מעט שעות בישיבות מלחמה עם היטלר, תיאר בספר זיכרונותיו את הבקיאות המרשימה שהפגין הפיהרר בכל הנוגע לטכנולוגיות צבאיות. הבקיאות הזו, ממשיך מאנשטיין, הייתה לעיתים בעוכריו של היטלר.

"זאת ועוד, התעניינותו של היטלר בטכנולוגיה צבאית הביאה אותו להעריך הערכת-יתר את חשיבותם של המשאבים הטכניים שלו. כתוצאה מכך, הוא היה משוכנע שכמה מכונות יריה או טנק טייגר חדש יוכלו להתמודד עם מצבים שדרשו את הפעלתן של יחידות הרבה יותר גדולות. מה שהוא שכח זה כמה צריך להתאמן כדי להפוך כלי נשק חדש לאפקטיבי באמת. ברגע שכלי הנשק החדשים הגיעו לחזית - הוא היה מרוצה. הוא לא שאל את עצמו אם היחידות שבהן היה מדובר התאמנו על כלי הנשק האלה או לו, והאם הנשק המדובר נבחן אי פעם בשדה הקרב. מה שהיה חסר לו זה ניסיון צבאי במלחמה, דבר שהאינטואיציה המפותחת שלו לא יכולה הייתה להחליף."

החסרונות עליהם הצביע פון מאנשטיין באו לידי ביטוי כבר ביום הראשון של קרב קורסק, כשטנקי הפנתר שבהם תלה הפיקוד הגרמני ציפיות כה גבוהות, החלו עולים באש כתוצאה מתקלות ספונטניות במערכת הדלק, נזילות שמן והתחממות-יתר של המנוע. הבעיות האלה לא היו בלתי-צפויות, בהינתן המורכבות הגבוהה של תכנון וייצור טנק מערכה חדש - אבל הכורח לשלוח את הטנקים החדשים היישר מפס הייצור אל החזית בקורסק הביאה לכך שהמהנדסים במפעל לא הספיקו לבחון את הטנקים החדשים בתנאי שטח ולתקן את "בעיות הילדות" שלהם. מכיוון שכך, הפעם הראשונה שבה צצו בעיות הילדות הללו היתה בשדה הקרב. החמירה את הבעיה העובדה שגם צוותיהם של טנקי הפנתר לא הספיקו לעבור הכשרה מתאימה לפני שהוטלו לאש הקרב, ולכן לא היו מנוסים מספיק בהפעלת הטנק שלהם - ובנוסף, התלות המאסיבית של התעשיה הגרמנית בעבודת כפיה של אסירים סובייטים הביאה לכך שלא מעט פנתרים סבלו מחבלות מכוונות בתהליך הייצור. כל הבעיות והתקלות הללו תוקנו בהמשך המלחמה והפנתר תפס בסופו של דבר את מקומו כטנק המוביל במכונת המלחמה הגרמנית - אבל בשורה התחתונה, מתוך מאתיים טנקי פנתר שפתחו את קרב קורסק, רק 43 הצליחו לשרוד את היום הראשון לקרבות: כל השאר הושבתו, מי כתוצאה מפגיעת מוקש ומי בעקבות תקלות טכניות.

הקשיים שבהם נתקלו כוחות השריון של ארמיית קמפף הובילו לכך שבדומה לנעשה בחזית הצפונית, החי"ר הגרמני בדרום נאלץ להסתער על קווי ההגנה המבוצרים של הרוסים ללא סיועם של הטנקים - וכתוצאה מכך ספג אבדות כבדות: דיוויזיה 320, למשל, איבדה לא פחות מ-1700 לוחמים ביום הראשון ללחימה. בחמשת הימים הבאים הצליחה ארמיית קמפף, לפרוץ את קווי ההגנה הראשון והשני של הרוסים - אבל ההתקדמות שלהם הייתה איטית ומפרכת, ועלתה לגרמנים באבידות נוראיות. ההפתעה הגדולה ביותר, מבחינתם של הגרמנים, הייתה השינוי שחל בחיילים הרוסים. בקרבות קודמים, בכל פעם שיחידות גרמניות הסתערו על עמדות רוסיות, המודיעין הגרמני היה מיירט הודעות מבוהלות ששלחו הלוחמים הרוסים אל מפקדיהם בעורף: 'אנחנו מותקפים, מה עלינו לעשות?'. אבל עכשיו, בשעות הראשונות של קרב קורסק, לא נרשמו הודעות שכאלה. אותם לוחמים חסרי הכשרה שפעם היו בורחים בהיסטריה למראה טנק גרמני מתקרב, לא משו כעת מהעמדות שלהם - ונלחמו נגד הגרמנים עד טיפת הדם האחרונה.

לארמיית הפאנצר הרביעית, שכפי שציינתי היוותה את מרכז הכובד של המתקפה הגרמנית בדרום הבליטה, היה יותר מזל.

הגרמנים פתחו את התקיפה עם מהלומה ארטילרית אדירה משלהם: במשך חמישים דקות בלבד המטירו התותחים הגרמנים על המגנים הרוסים יותר פגזים מאשר נורו בכל המערכות לכיבוש פולין וצרפת גם יחד. באזור שהיה באחריותה של הארמייה לא היו נהרות רחבי ידיים לחצות, כך שהטנקים הגרמנים יכלו להתקדם אל עבר קווי ההגנה הסובייטים כבר בשלבים המוקדמים של הלחימה. זאת ועוד, הפיקוד הרוסי העריך, במקור, כי הגרמנים ירכזו את עיקר המאמץ ההתקפי שלהם בחזית הצפונית של מבלט קורסק, ולכן חלק גדול יחסית מהכוחות הסובייטים הוצבו בצפון או בעמדות עתודה כאלה ואחרות - ורק מעט מהם הוקצו להגן על החזית הדרומית. כתוצאה מכך, בדרום הבליטה היו כמאה וחמישים טנקים סובייטים שניצבו אל מול כ-1100 טנקים של מאנשטיין, ביניהם עשרות טנקי פנתר וטייגר.

כבר בצהריי היום הראשון ללחימה הצליח קורפוס ה-SS השני לפרוץ את קו ההגנה הראשון, ומאחוריו פגש את גדוד הטנקים 230 של הצבא האדום, שהיה מצויד בכמה עשרות טנקי M3 שהאמריקנים סיפקו לברית המועצות. אל מול הטייגרים והפנתרים הגרמנים, לסובייטים לא היה סיכוי: הקורפוס הגרמני השמיד את הגדוד הסובייטי עוד לפני שהטנקים הרוסים הצליחו בכלל להתקרב לטווח הירי שלהם.

פון מאנשטיין הדגיש בפקודותיו את חשיבותם של המומנטום וההתקדמות המהירה של כוחות השריון: על הטנקים הגרמנים, הורה מאנשטיין, להמשיך ולנוע קדימה בכל מחיר ולא להתעכב משום סיבה, אפילו לא כדי לסייע לכוחות שנפגעו לידם. ואכן, הגרמנים הצליחו להסב לרוסים אבידות כבדות: דיוויזית החי"ר 51 של הרוסים, למשל, איבדה למעלה מחמשת אלפים לוחמים מתוך 8400 איש - בתוך שלושה ימים בלבד. מתקפת נגד של כוחות השריון הרוסי בבוקר של השישה ביולי עלתה לצבא האדום בלא פחות ממאה ועשרה טנקים, אל מול טנק אחד בלבד שאיבדו הגרמנים.

חזית הצפון II

בינתיים, גם בחזית הצפונית של מבלט קורסק הרוסים לא ליקקו דבש. מעודד מהאופן שבו הצליחו כוחותיו לבלום את ההסתערות הגרמנית, החליט קולונל-גנרל קונסטנטין רוקוסובסקי, מפקד החזית הצפונית, להורות על מתקפת נגד על הארמייה התשיעית. אבל הצבא הסובייטי היה הרבה פחות מאורגן ומסודר מזה הגרמני, ומתוך שש מאות וארבעים הכלים המשוריינים שעמדו לרשותו של רוקוסובסקי בבוקרו של השישה ביולי, היום השני ללחימה - רק כמאתיים ועשרים היו מוכנים לקרב בפועל.

זאת ועוד, הצבא האדום סבל מנחיתות ברורה ביחס לגרמנים בכל מה שנגע לאיכות ולניסיון של מפקדיו. חלק ניכר מהנחיתות הזו היה באשמתו של ג'וזף סטאלין עצמו, שב-1937 - שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה - ערך מבצע טיהור ענק בשורות הצבא והשלטון בברית המועצות כדי לבצר את שלטונו. כמיליון וחצי איש, ביניהם פוליטיקאים, אנשי צבא, אמנים ומדענים, נעצרו והושלכו לבתי הכלא: כמחצית מהם הוצאו להורג באשמת בגידה במולדת. לטיהורים האלה הייתה השפעה קטסטרופלית על הצבא, שאיבד אלפי קצינים מנוסים ובעלי יכולת. אפילו רוקוסובסקי עצמו נפל קורבן לטיהורים האלה: הגנרל הבכיר נעצר ידי ה- NKVD, השירות החשאי הסובייטי, והואשם - שלא בצדק, כמובן - בריגול לטובת פולין ויפן. רוקוסובסקי בילה שלוש שנים בכלא, במהלכן עבר עינויים קשים בניסיון להכריח אותו לחתום על הודאה בפשעיו. פעמיים נשלף איש הצבא באישון לילה מתאו והועמד בפני כיתת יורים במה שהייתה הוצאה להורג מבוימת - אבל רוקוסובסקי לא הסכים לחתום על ההודאה. רק כשפרצה המלחמה וסטאלין נוכח לגלות עד כמה גרוע מצבו של הצבא האדום, שוחרר רוקוסובסקי במפתיע ונקרא לחזור לשירות צבאי כדי להגן על המולדת. העובדה שאחרי כל מה שעבר בכלא, רוקוסובסקי בכל זאת הסכים להתגייס למאמץ המלחמתי יכולה ללמד אותנו המון על הפטריוטיות והנכונות שלו ושל עמיתיו להקריב את חייהם לטובת המדינה.

אבל פטריוטיות היא לא תחליף ראוי ליכולת. הקצינים הסובייטים לא ידעו לנצל את תוואי השטח ואת יכולת התמרון של הכוחות שלהם, ולכל אורך השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה נהגו לתקוף בחזית רחבה מדי: במקום לרכז את המאמץ המלחמתי בגזרה צרה יחסית כדי להשיג יתרון מקומי מוחץ ולתקוף את יריביהם מהאגף, כפי שעשו הגרמנים לא אחת - הרוסים פיצלו את היחידות המתמרנות למספר כוחות קטנים וחלשים יותר, ותקפו את האויב מקדימה, ישירות מהחזית.

זה גם מה שקרה במתקפת הנגד בחזית הצפונית בשישה ביולי. הטנקים הרוסים הסתערו על כוחותיה של הארמיה הגרמנית התשיעית מכיוון החזית ובקבוצות קטנות - והפאנצרים הגרמנים טבחו בהם ללא רחם: לשם הדוגמה, מתוך חמישים ואחת טנקי ה-T34 של בריגדת הטנקים ה-107 שפתחו את מתקפת הנגד, לא פחות מארבעים ושבעה טנקים הושמדו בתוך שעות ספורות - תמונה שחזרה על עצמה שוב ושוב בגזרות רבות נוספות בחזית הצפונית באותו הבוקר. זאת ועוד, בעקבות הכישלון הקולוסלי של מהלומת הפתיחה של חיל האוויר הסובייטי, הלוופטוואה נהנה מעליונות אווירית כמעט מוחלטת מעל החזית הצפונית של מבלט קורסק, וה'שטוקות' - מטוסי ההפצצה הגרמנים - ניצלו את העליונות הזו עד תום. השטוקות היו לא רק מדויקים ואפקטיביים יותר מכל מטוס הפצצה אחר במלחמה, היתה להם גם השפעה פסיכולוגית הרסנית: על כני הגלגלים של השטוקות התקינו הגרמנים סירנות מיוחדות - מעין צופרים שזכו לכינוי 'שופרות יריחו' - שבזמן צלילת ההפצצה השמיעו צרחה חזקה ומפחידה שהטילה אימה על החיילים הרוסים. אחרי שאיבד מאות טנקים ומי יודע כמה אלפי לוחמים במתקפת הנגד השלומיאלית, הבין קונסטנטין רוקוסובסקי שאין ביכולותו להתמודד מול הצבא הגרמני במישור ההתקפי והורה לטנקים שלו להתחפר בעמדות הגנה מבוצרות, כך שרק התותח וקצה הצריח בלטו מעל הקרקע.

זו כבר הייתה החלטה הרבה יותר חכמה מצידו של רוקוסובסקי, שהוכיחה את עצמה מהר מאוד. בשבעה ביולי, יומה השלישי של המתקפה, הצליחו הגרמנים לפרוץ את קו ההגנה השני בגזרת צפון הבליטה, אבל מכאן ואילך ההתקדמות שלהם הייתה איטית ומייסרת: הטנקים והארטילריה הגרמנים לא הצליחו להתמודד עם הטנקים המחופרים באותה היעילות שבה התמודדו מולם כשהיו בתנועה, ובדיוק כפי שניבא גרגורי ז'וקוב - הוגה אסטרטגיית המגננה הסובייטית - החיילים הגרמנים הקיזו את דמם על שדות המוקשים, גדרות התיל ועמדות מכונות היריה.

המקום שבו ניתן היה להיווכח בהקזת הדם האכזרית הזו בצורה הברורה ביותר בחזית הצפונית הייתה העיירה פונירי (Ponyri). פונירי, שניצבה על צומת רכבות מרכזית, הייתה מטרה חיונית במיוחד לגרמנים - אבל הצבא האדום, שהבין אף הוא את חשיבותה האסטרטגית, הפך את העיירה הקטנה לאחד היעדים המבוצרים ביותר במבלט קורסק כולו. במשך ארבעה ימים תמימים תקפו הגרמנים שוב ושוב את פונירי, אבל בכל פעם שהצליח החי"ר הגרמני להשתלט על חלק מהעיירה - לרוב אחרי לחימה עיקשת מבית לבית - יצאו הרוסים למתקפת נגד והחזירו לעצמם את השליטה עליה. בסופו של דבר, אחרי שהחליפה ידיים בין הגרמנים והרוסים כמה וכמה פעמים, הצליחו כוחותיה של הארמיה התשיעית לכבוש את העיירה הזעירה - אבל במחיר של לא פחות מעשרת אלפים הרוגים ופצועים, וכ-220 טנקים ותותחים. אין פלא שהחיילים הגרמנים כינו את פונירי 'סטלינגרד הקטנה.'

בעשרה ביולי יצאו הגרמנים למתקפה נוספת, שהשתבשה בצורה מחרידה. מטוס גרמני הפציץ בטעות גדוד סיור של הארמייה התשיעית, והמג"ד וקצין המבצעים של הגדוד נהרגו. מפקד דיוויזיית הפאנצרים הרביעית נפל עם הטנק שלו לתוך ואדי, ועד שהצליחו לחלץ אותו הדיוויזיה התנהלה ללא מפקד. גדוד טייגרים הצליח, במאמץ רב, לכבוש גבעה שלטת חשובה - אבל לא קיבל תגבורת ונאלץ לסגת מהגבעה תחת הלחץ של מתקפות נגד רוסיות.

במטה הארמיה התשיעית שררה אווירת נכאים. כך נכתב ביומן המלחמה של הארמייה אחרי כישלון המתקפה של העשרה ביולי.

"למרות הארגון מחדש של הכוחות הלוחמים, למרות שהבאנו לחזית את כל קני הארטילריה הפנויים, למרות הפריסה המרוכזת של חיל האוויר בגזרה - לא הצלחנו להגשים את מטרות המבצע היום. [...] לא ניתן להתעלם מהעובדה שנכון לרגע הזה, המתקפה הגרמנית [בחזית הצפונית] נבלמה ונעצרה."

הרוסים, כמו תמיד, ספגו הרבה יותר אבידות - פי ארבע ויותר מהגרמנים - אבל בניגוד לרוקוסובסקי, שלרשותו עמדו מאות טנקים ואלפי חיילים רעננים בעתודה, לוולטר מודל כמעט ולא היו רזרבות שיכל להטיל למערכה. באחד עשר ביולי, אחרי שישה ימי לחימה קשים ואכזריים, הבין מפקד הארמייה התשיעית שהמתקפה בחזית הצפונית של מבלט קורסק נכשלה, ושאין לו יותר סיכוי לפרוץ את קו ההגנה השלישי של הרוסים. בלית ברירה הורה מודל לכוחותיו לעצור את התקדמותם לכיוון קורסק, ולהתמקד במגגנה כדי לנסות ולשחוק את כוחותיו של הצבא האדום ככל האפשר.

כעת, כל העיניים היו נשואות לגזרה הדרומית של קורסק: הסיכוי האחרון של כוחות הרייך השלישי להגשים את מטרותיו של מבצע מצודה.

חזית הדרום - II

כאמור, גם בחזית הדרומית נתקלו רוב הכוחות התוקפים בקשיים אדירים. כמעט בכל שוחה לחמו המגנים הסובייטים עד טיפת הדם האחרונה, וגבו מהגרמנים מחיר כבד עד כל מטר שכבשו. "הרגלים של האויב נלחמים היטב," רשם קצין גרמני בדוח שכתב, "בניגוד להערכות המוקדמות לפיהן מדובר בדיוויזיות חלשות, חובה עלי לציין שהאויב יודע איך להלחם, ויודע איך למות."

רק במרכז החזית הצליחו הטייגרים והפנתרים של הארמיה הגרמנית הרביעית לפרוץ את מערך ההגנה הרוסי ולהתקדם במהירות גבוהה יחסית. בבוקרו של השישה ביולי, היום השני לקרבות, הצליחו הגרמנים לפרוץ גם את קו ההגנה השני בחזית הדרומית.

ארמי-גנרל ניקולאי ואטוטין (Vatutin), הגנרל הסובייטי שהיה מופקד על החזית הדרומית, נכנס ללחץ. הוא פקד להטיל למערכת את ארמיית הטנקים הראשונה שהוצבה מאחורי הקווים כעתודה - אבל עוד באותו הלילה הורה סטאלין לבטל את הפקודה הזו. מדוע? תוכנית הקרב הסובייטית הייתה מבוססת, כאמור, על שחיקה מירבית של הכוחות הגרמנים התוקפים על מערך ההגנה לפני יציאה למתקפת נגד - וסטאלין העריך שהגרמנים בגזרה הדרומית עדיין לא נשחקו מספיק, ושעדיין לא בשלה השעה למתקפת נגד. המשמעות המעשית של ההחלטה הזו הייתה שהחיילים הרוסים שניצבו בדרכה של הארמייה הרביעית נאלצו לספוג את מלוא עוצמתה של מכונת המלחמה של מאנשטיין, על כל האבידות האדירות שהיו כרוכות בכך. אבל למושג 'חיי אדם' היה מעט מאוד ערך בעיניו של הפיקוד הסובייטי. כפי שכתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס (Hastings) -

"המילה 'Ruthless' (חסר רחמים) היא כמעט מיותרת כשבאים לתאר את המפקד הסובייטי הממוצע. אף קצין של הצבא האדום לא היה מסוגל למלא את תפקידו מבלי להחזיק בבוז בסיסי כלפי שוויים של חיי אדם, בוז שקשה אפילו למצוא בשורות הוואפן-אס.אס הגרמני."

איך נראה היה אותו 'בוז' עקרוני שרחש הפיקוד הסובייטי כלפי חייהם של החיילים בשטח? ובכן, עד כה תיארתי את ההתרחשויות בקרב קורסק מגבוה, במונחים של חזיתות, קורפוסים ודיוויזיות - ולא במקרה: אין דרך אחרת לספר על קרב שמעורבים בו שלושה מיליון חיילים ומאות אלפי טנקים, מטוסים ותותחים. בנקודה זו של הסיפור, עם זאת, אני רוצה לרדת נמוך יותר, ולתאר את האירועים מנקודת מבטם של הלוחמים על הקרקע. אני מרגיש חובה להזהיר אתכם. אומרים שהמלחמה היא הגיהנום: מעטים המקומות שבהם היה הגיהנום כה קרוב לפני השטח, מאשר בשוחות ובשדות החיטה של קורסק.

גרגורי כץ

כשפרצה מלחמת העולם השניה, פונתה משפחתו של גרגורי כץ לקזחסטן. אחיו הגדול של גרגורי התנדב לצבא האדום, ושבועיים לאחר החליט גם גרגורי עצמו - שזמן קצר קודם לכן סיים את לימודי התיכון שלו - להתגייס אף הוא. הוא הוצב ביחידת חי"ר שלוחמיה השתמשו במגלשי סקי, והקרב הראשון בו לקח חלק היה קרב ההגנה על מוסקבה.

ב-1943 היה גרגורי חלק מדיוויזיה 90 של חיל הרגלים, שלוחמיה קיבלו את האחריות על קו ההגנה השני של הגזרה המרכזית בחזית הדרומית של קורסק. בשישה ביולי הייתה זו היחידה של גרגורי שנאלצה להתמודד עם הטייגרים והפנתרים של הארמייה הרביעית הגרמנית, לאחר שאלה פרצו דרך קו ההגנה הראשון של החזית.

"הטנקים הגרמנים תקפו את השוחות שלנו. כל תותחי ה-45 ו-76 ממ שלנו כוונו בכינון ישיר [כנגד הטנקים המתקרבים] - אבל הפגזים שלהם ניתזו משריון הפלדה העבה כמו קליעים. [...] מי שלא היה שם באותו היום לא יכול לדמיין לעצמו כמה קשה זה לחייל לעמוד באומץ ולא לרעוד מפחד למראה שלוש מאות הטנקים הגרמנים שהסתערו על העמדות שלנו. מאופק ועד אופק…טנקים, טנקים. [...]

אני הייתי חבר ביחידה של מקלעים. היינו מאתיים לוחמים. עשרים וחמישה טנקים גרמנים, מלווים בחיילים רגלים, תקפו אותנו. לא היה לנו עם מה לעצור את הטנקים: לא היו לנו יותר רימונים נגד-טנקים. נסוגנו אחורנית, ליד שדה שיבולים. מאחורינו היה שדה מוקשים צפוף שלנו. הגרמנים הקיפו אותנו מכל הצדדים וירו עלינו ממכונות היריה שעל הטנקים. לרגע אחד הירי פסק, והחיילים הגרמנים רכנו החוצה מפתחי המשוריינים שלהם. הם צחקו וקראו לעברנו - "רוסים! תיכנעו!". המוקשים שלנו היו מאחורינו. הייתה לנו ברירה: מוות, או שבי. בחרנו במוות.

רצנו לתוך שדה המוקשים, והתפוצצנו עליהם. התותחים והמקלעים של הטנקים הגרמנים הרגו אותנו בדם קר מאחורנית. אני לא יכול אפילו לזכור מה קרה באותן דקות, אם בכלל חשבתי על משהו. אלו היו דקות נוראיות. אני לא מאחל לאף אחד לחוות דבר שכזה. מתוך המאתיים שנכנסו לשדה המוקשים, רק שישה יצאו בחיים."

גרגורי וחברו ליחידה ניקולאי, שניים מתוך השישה שניצלו מהטבח, ידעו שגורלם נגזר.

"היינו מוקפים, ידענו שזה הסוף. החלטנו לזמן מטח ארטילריה על עמדתנו. מסביב היו כמה עשרות טנקים גרמנים. שנינו ידענו לאיזו משימה יצאנו, לא הרשנו לעצמנו להשתעשע במחשבה שנחזור בחיים – החלטנו שלפחות ניקח את הטנקים הארורים איתנו.

"זינקנו שנינו לתוך בור באדמה שנוצר מהתפוצצות פגז ונשכבנו. מטח הארטילריה התחיל: עשרות קילוגרמים של אדמה ופלדה רותחת עפו מעלינו; ההרגשה הייתה שהאדמה עומדת לבקוע תחתינו בכל רגע. הכל בער. איכשהו נשארנו בחיים. טיפסנו החוצה – הכל נראה יחסית רגוע, איתרנו סביבנו 6 טנקים גרמניים שרופים. 'מטח מוצלח!' צחק ניקולאי.

"לפתע, ראינו כעשרה טנקים גרמנים נוספים דוהרים לעברינו. התחיל קרב נוסף. [...] כשהיינו מוקפים – החלטנו, בצעד נואש, לזמן שוב מטח ארטילריה על עמדתנו. איכשהו גם אותו שרדנו… ניסיתי במשך שנים להסביר לעצמי איך זה ייתכן – אך ללא הועיל. איני יודע איך שרדנו את אותם שני המטחים.

"כשזחלנו החוצה מן הבור בפעם השניה, ניצב מולנו מחזה מחריד. עשרות טנקים ונגמ"שים שרופים, ועשרות גופות של חיילים קרועים לגזרים שרועות על האדמה. הרחנו ריח מחניק של דם ובשר שרוף.

"לפתע הגיח מתוך אחד השדות שלצידינו טנק נוסף. צוות הטנק זיהה אותנו מיד והמקלען התחיל להמטיר עלינו אש מתוך המקלע המותקן בחזיתו. למזלינו, היינו ב"שטח המת" של הטנק ולכן הוא לא הצליח לפגוע בנו; עשרות קליעים נותבים שרקו מעל ראשינו. לאחר כמה דק' של אש בלתי פוסקת, התחזקה שאגת המנוע והוא התחיל להתקדם לכיוונינו במהירות.

"ניקולאי התרומם מעט וצעק 'גרישה, רוץ לשדות החיטה!'. שדות החיטה היו מלאים במוקשים: הגרמנים פחדו מהם מאד, אך לנו כבר לא היה מה להפסיד. הוא לא הספיק לסיים את המשפט: הטנק הגרמני עלה בשאגה מעבר לגבעה ורמס את גופו.

"מיד לאחר מכן הטנק הסתובב והחל לנוע לעברי. הזחל הימני של הטנק פגע במכשיר הקשר שהיה על גבי. מעוצמת המכה, אחד הרכיבים המתכתיים פגע בחדות בראשי ובאותו הרגע — הכל החשיך."

כשחזר גרגורי להכרה, הלילה כבר הספיק לרדת על החזית הדרומית של קורסק.

"פקחתי עיניים. מולי ניצבה חשיכה מוחלטת. אני עיוור וחירש – לא רואה כלום, לא שומע כלום. ניסיתי למשש עם ידיי את איזור העיניים ולבדוק אם יש דימום, אבל לא הצלחתי להזיז את הידיים. אני לא מרגיש את איברי גופי. אני למעשה כלום – אני לא קיים כלל. הייתי בטוח שזהו – כך נראה הסוף.

"לפתע התחילו להדהד במוחי קרעי זכרון. זכרתי שהיה קרב קשה; הכל מסביב בער; זכרתי שהיו טנקים; לא יותר מכך. איבדתי הכרה שוב. התעוררתי ואיבדתי הכרה עוד כמה פעמים עד שהתחלתי להרגיש את הידיים והרגליים. עדיין הייתי עיוור וחירש. בתנועה מהירה, מכוח ההרגל, שלחתי את היד לכיוון הגב – אל הנשק. הוא שלם. הרגשתי הקלה עצומה.

שמתי לב שעצם בלטה מתוך הפצע ברגל שלי, אבל זה לא הדאיג אותי. הדאיגה אותי העובדה שאני עדיין לא רואה שום דבר.

התחלתי לזחול. לאחר זחילה של כמה מטרים נתקלתי בידיי בבשר חם.. איברים פנימיים. פתאום הכה בי – זה ניקולאי… ניקולאי לארין, חברי הטוב. עברנו הכל ביחד. נשלחתי איתו יחד למשימת ההתאבדות הזאת אתמול."

"הבנתי שאם אשאר כאן, חשוף, אין לי שום סיכוי לשרוד. החלטתי לזחול לכיוון שדות החיטה מלאי המוקשים. במצב שבו הייתי העדפתי להיתקל במוקש מאשר בגרמנים. הצמא היה קשה ביותר, הייתי חייב לשתות. זחלתי קדימה וכל הזמן מיששתי את האדמה סביבי בתקווה להיתקל בשלולית. התחילה לחזור לי מעט השמיעה. לאחר כשעה של זחילה נתקלתי בשלולית: היא הרגישה יותר כמו ביצה מאשר שלולית, איני רוצה לפרט. אבל שתיתי את כולה – הייתי מיובש לחלוטין.

"לאחר כמה שעות ארוכות של זחילה, שמעתי רעש של ג'יפ מתקרב. הימרתי, עקב הכיוון שאליו זחלתי, שזה ג'יפ שלנו. תפסתי את הנשק, פלטתי צרור כדורים לאוויר והתעלפתי. כשהתעוררתי, כבר הייתי בבית חולים שדה."

באוגדה של גרגורי היו משוכנעים שהוא וניקולאי נהרגו בקרבות, והשניים זכו ב"עיטור הכוכב האדום" - עיטור גבורה שמוענק למי שנהרגו בעת מילוי תפקידם. רק לאחר מספר שבועות התבררה הטעות, ולאחר שהחלים חזר גרגורי ליחידתו והמשיך להילחם בקרבות נוספים. הסיפור הבא לקוח מאחד מאותם קרבות שהתרחשו לקראת סוף המלחמה.

"בלילה, הלחימה שככה. לא היה דבר סביבנו פרט לגופות שלנו ושל גרמנים. היה קר, והחלה סופת שלגים. ארבעתנו אספנו את הגופות שסביבנו ובנינו מהן מחסה, כמו בקתה קטנה. הדלקנו מדורה, ונרדמנו. לפתע הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הייתה זו יד של גופה של חייל גרמני, שהפשירה. לקחתי פיסת חבל וקשרתי את היד אל ערימת הגופות שמעלינו.

בבוקר היה קרב נוסף, והתקדמנו. הגרמנים נסוגו אל תוך היער והחלו לירות עלינו ממנו. הצלחתי לחפור לעצמי שוחה קטנה באדמה הקפואה, ושכבתי בתוכה על הבטן. פגזים החלו ליפול סביבי. לפתע, כלבת רועה גרמני זחלה אלי ונצמדה אליה, מייללת בדמעות שאקח אותה לתוך השוחה שלי. זה היה קשה להצטופף שנינו בתוך השוחה הקטנה, אבל היא חיממה אותי עם הפרווה שלה. דמעות המשיכו להתגלגל מעיניה. הכלבה גם כן פחדה מההפגזה. זה נראה כל כך חסר חשיבות, אבל במלחמה הכל חשוב, ומשום מה, מתוך כל הפסיפס של מה שקרה במלחמה, דווקא הרגע הזה נחרט בזכרוני."

בסיכומו של דבר, גרגורי ספג לא פחות מתשע פציעות במלחמה, וזכה בשלושה עיטורים. ברבות השנים עלה לארץ והשתקע בירושלים. בשנות השמונים נסעו הוא וחתנו למוסקבה, לצפות במשחק כדורגל.

"היו המון וטרנים באיצטדיון, לבושים במדים מהודרים לרגל 'יום הנצחון' [החג הלאומי לציון ניצחונה של ברית המועצות על גרמניה הנאצית - ר.ל.] אחרי כל הדם שראיתי במלחמה, אף פעם לא אהבתי ללכת למפגשים של הוטרנים.

ואז החתן שלי אמר לי - 'בוא נישאר עוד יום במוסקבה. אולי תמצא את חבריך למלחמה.' שאלתי קולונל שעמד במקום, 'איפה נפגשים הוטרנים?' הוא ענה לי - 'נסה בגורקי פארק, או בפארק שליד תיאטרון הבולשוי.'

הגעתי לפארק בבוקר שלמחרת, ושם ראיתי את קפטן בלינקוב, מפקד היחידה שלי, עומד ליד שלט ועליו מספרה של הדיוויזיה שלנו! התחבקנו, הזלנו דמעות… נזכרנו איך רצנו עם חברינו דרך שדה המוקשים. עוד כמה אנשים מהדיוויזיה התקרבו אלינו, וביניהם היו כמה לוחמים שהכרתי אישית. לחמתי לצידם במשך שנתיים וחצי: זכרתי הרבה אנשים, ורבים מהם זכרו אותי. זו הייתה פגישה מתוקה…שתינו לכבוד הניצחון, וניזכרנו במתים שלנו…"

חזית הדרום III

בחזרה לקורסק. רק בשמונה ביולי, אחרי שלושה ימי קרבות עקובים מדם, אישר הפיקוד העליון הסובייטי לניקולאי ואטוטין - מפקד הגזרה הדרומית - להטיל למערכה את עתודות השריון שלו.

זה לא ממש עזר לו. לא פחות משבעה קורפוסים של הצבא האדום הסתערו על הכוחות הגרמניים המתקדמים - אבל ה-T34 הסובייטים לא היו בליגה של הטייגרים והפנתרים: בתוך מספר שעות הצליחו הגרמנים להשמיד לא פחות מ-343 טנקים וכלים משוריינים נוספים של הרוסים, במחיר של עשרים טנקים בלבד. כשנוכח לדעת שכוחותיו של מאנשטיין לא נבלמו והם ממשיכים להתקדם צפונה ומזרחה לעבר קורסק, הבין סטאלין שרגע האמת הגיע: אם לא יעשה דבר הגרמנים יצליחו להגיע לקורסק, ואז יכתרו וישמידו את המערך הסובייטי כולו.

אבל לרוסים היה קלף נוסף בשרוול. מאחורי קווי ההגנה של מבלט קורסק, במרחק של כמאתיים קילומטרים מקו החזית, ניצבו כוחות עתודה אסטרטגיים - כחצי מיליון לוחמים ועוד כאלף ושש מאות טנקים נוספים - שהצבא האדום החזיק בדיוק לצורך הזה: להתמודד עם קריסה אפשרית של מערך ההגנה. שתי ארמיות מתוך מערך העתודה הזה - ארמיית המשמר החמישית וארמיית המשמר המשוריינת החמישית - קודמו קרוב יותר לקו החזית כבר עם פרוץ הקרבות, וכעת הורה להן הפיקוד העליון להתקדם ולפגוש את הטנקים של הארמייה הרביעית.

מאנשטיין צפה מראש את האפשרות הזו: הוא ידע שככל שתתקדם הארמיה הרביעית עמוק יותר לתוך השטח הרוסי, כך יהיה האגף הימני - המזרחי - שלה חשוף יותר למתקפה של הצבא האדום. זו בדיוק הייתה מטרתה של ארמיית קמפף שניצבה לימינה של הארמיה הרביעית: להגן על האגף המזרחי מפני מתקפת נגד שכזו. אבל ארמיית קמפף, כאמור, התרסקה על קווי ההגנה הסובייטים ונבלמה - מה שאמר שהאגף הימני של הארמייה הרביעית היה פרוץ לחלוטין. ובדיוק לשם שעטו מאות הטנקים של ארמיית המשמר המשוריינת החמישית. בשניים עשר ביולי ייפגשו שתי הארמיות האלה לא הרחק מהכפר פרוחורובקה (Prokhorovka), במרחק של כמה עשרות קילומטרים בלבד מקורסק. הקרב בפרוחורובקה יהווה את שיאה של המערכה - ויחרוץ את גורלו של קרב קורסק כולו.

חלק ג'

בעשרה ביולי, 1943, אחרי חמישה ימי לחימה - כבר היה ברור לפיקוד הגרמני הבכיר שמבצע "מצודה" לכיבושה של בליטת קורסק לא מתנהל כמתוכנן. בצפון הבליטה הצליח הצבא האדום לבלום את התקדמותה של הארמיה הגרמנית התשיעית, ובצידה הדרומי נתקלה גם ארמיית קמפף בהתנגדות עיקשת של המגנים הרוסים, וספגה אבידות כבדות.

גורלו של מבצע מצודה, אם כן, היה מונח כעת על כתפיה של הארמיה הגרמנית הרביעית. שילוב של מיקוד נכון של הכוחות בגזרה צרה ותנועה מהירה והחלטית, לצד הערכות שגויה של המגנים הסובייטים - אפשרו לכוחות הטנקים והחי"ר של הארמיה הרביעית לחדור לעומק של עשרים ושמונָה קילומטרים בתוך השטח הרוסי ולהבקיע את שתי רצועות ההגנה הראשונות, תוך שהם מסבים לכוחות השריון של הצבא האדום אבידות כבדות.

הרוסים לא עמדו מנגד, כמובן. העיר קורסק הייתה אחד המרכזים התעשייתיים החשובים בדרומה של רוסיה: אריך פון מאנשטיין, הוגה תוכנית מצודה ומפקד החזית הדרומית, העריך כי כיבושה של קורסק יאלץ את ברית המועצות לחתום על הפסקת אש, ויאפשר לגרמניה הנאצית להתמקד בהדיפת כוחותיהן של בעלות הברית במערב אירופה ובים התיכון. אם כן, שתי ארמיות סובייטיות שעד כה הוחזקו בעתודה, דהרו כעת מערבה כדי לפגוש את הכוח הפולש ליד העיירה פרוחורובקה.

באחד עשר ביולי הגיע לחזית מארשל אלכסנדר וסילבסקי (Vasilevsky), ראש המטה הכללי הסובייטי, כדי לתכנן את מתקפת הנגד המתקרבת. על פי תוכנית התקיפה המקורית, הכוחות הסובייטים היו אמורים לצאת להסתערות מתוך קו ההגנה השלישי - אבל כשירד וסילבסקי לשטח וסקר את מצב הכוחות, הוא גילה לחרדתו כי יומיים קודם לכן, בתשעה ביולי, הצליחו הטנקים הגרמנים להבקיע גם את קו ההגנה השלישי והאחרון.

בלית ברירה נאלץ הפיקוד הרוסי לשנות את תכנון הקרב ברגע האחרון. אבל לשינויים החפוזים היה מחיר: בתוכנית ההתקפה החדשה הסתתרה טעות קריטית - טעות שאיש לא הבחין בה, עד שהיה זה מאוחר מדי.

קרב פרוחורובקה

בבוקרו של השניים עשר ביולי ישנו מרבית לוחמי הארמייה הגרמנית הרביעית שינה עמוקה בתוך השוחות והכלים המשוריינים שלהם. איש מהם לא חשד בכך שמספר קילומטרים מזרחית להם, יותר משש מאות טנקי T34 סובייטים דהרו לעברם במהירות. המודיעין הגרמני, מסתבר, פספס לגמרי את כוונותיהם של הרוסים.

רק כשהיו הטנקים הסובייטים במרחק של קילומטרים ספורים מהם הבחינו הצופים הגרמנים באויב המתקרב, ואותתו לחבריהם על הסכנה הצפויה. בעוד שרוב הלוחמים נחפזו להכין את הכלים שלהם לקרב, קצין שריון צעיר בשם רודולף פון ריבנטרופ - במקרה, בנו של יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני - יצא בראש קבוצה של שבעה טנקי פאנצר סימן 4 אל ראש הגבעה שמעברה השני נצפו כוחות האויב.

"מה שראיתי הותיר אותי חסר מילים. במרחק של 150-200 מטרים ממני ראיתי חמישה עשר, ואז שלושים, ואז ארבעים טנקים. לבסוף, היו יותר טנקים משיכולתי לספור. ה-T34 שעטו לעברנו במהירות גבוהה, נושאים עליהם כוחות חי"ר שהחזיקו בידיות שרותכו לגוף הטנק. עד מהרה, פגז ראשון שלנו היה בדרכו, והבעיר את ה-T34 בו פגע."

אבל למחלקת הטנקים של ריבנטרופ לא היה שום סיכוי לבלום ארמייה שלמה, כמובן. בתוך שניות הושמדו ארבעה מתוך שבעת הטנקים, וריבנטרופ ואנשיו מצאו את עצמם מוקפים מכל הכיוונים. הם ידעו שגורלם נגזר.

אבל אז קרה משהו מפתיע: הטנקים הרוסים לא עצרו. הם חלפו על פני מחלקת הטנקים של ריבנטרופ כאילו לא הייתה שם. הסיבה לכך הייתה מאפיין בעייתי נוסף של כוחות השריון הסובייטים, ואולי של הצבא האדום בכלל: העדרה הכמעט מוחלט של יוזמה אישית וחשיבה עצמאית אצל המפקדים הזוטרים בשטח. בעוד שהצבא הגרמני עודד את מפקדיו לנקוט ביוזמה אישית - הגרמנים אפילו העניקו עיטורי גבורה מיוחדים למי שנקטו ביוזמות שכאלה - הצבא הסובייטי היה הרבה יותר נוקשה, ועל הקצינים הזוטרים נאסר לחלוטין לסטות מהפקודות שניתנו להם, גם אם המצב בשטח היה בברור שונה מהצפוי. במקרה הזה, מפקד הארמייה הרוסית הורה לטנקים שלו להסתער על הכוח הגרמני במהירות הגבוהה ביותר האפשרית ולא לעצור בשום מקרה ובשביל שום דבר - וזה בדיוק מה שהם עשו. ריבנטרופ המופתע, אם כן, מצא את עצמו מאחורי הכוח הרוסי התוקף: הוא הסתובב והחל לרדוף אחריהם, מזנב בטנקים הרוסים ומשמיד לא פחות מארבעה עשר מהם.

שאר הטנקים הרוסיים, בינתיים, המשיכו לדהור במורד הגבעה אל עבר האזור בו חנה עיקר הכוח הגרמני. אבל כאן הם נתקלו, למגינת ליבם, בטעות הקריטית שעשו מי שתכננו את ההסתערות. מסתבר שבתחתית הגבעה - שכזכור, הייתה במקור חלק ממערך ההגנה שהקימו הרוסים - הייתה שוחה עמוקה, מכשול נגד טנקים, שהרוסים עצמם חפרו כדי לעצור את הטנקים הגרמניים, אבל כולם שכחו ממנה. כעת החלו ראשוני הטנקים המסתערים ליפול לתוך השוחה העמוקה. מפקדי ה-T34 המבולבלים מצאו את עצמם נדרשים להחליט בזמן אמת מה עליהם לעשות. חלק מהם החליטו לקחת תנופה ולקפוץ מעל השוחה: המעטים שהצליחו לעבור אותה באופן הזה מצאו את עצמם ניצבים לבדם מול עשרות הטנקים הגרמניים שהספיקו להתארגן בינתיים, והושמדו במהירות. מפקדים אחרים החליטו לפנות דרומה, אל גשר שחצה את השוחה כמה מאות מטרים משם - אבל, כפי שאתם ודאי מתארים לעצמכם, אי אפשר להעביר ארמיית טנקים שלמה על גשר אחד בודד תוך כדי הסתערות: הגרמנים ניצלו את הפקק הענק שנוצר ליד הגשר והשמידו את הטנקים הסטטיים בזה אחר זה. ואם זה לא היה מספיק, חיל האוויר הגרמני נכנס גם הוא לפעולה ומפציצי שטוקה החלו לעשות שמות בכוח התוקף. אחד ממפקדי ה-T34 תיאר את התופת שנוצרה בצד הרוסי של השוחה.

"המרחק בין הטנקים היה פחות ממאה מטרים: זה היה בלתי אפשרי לתמרן את הטנק, יכולת רק לנוע קצת קדימה ואחורה, לא יותר. זה לא היה קרב: זה היה בית מטבחיים לטנקים. זחלנו אנה ואנה וירינו. הכל בער מסביב. צחנה שאי אפשר לתאר עטפה את שדה הקרב. הכל היה אפוף בעשן, אבק ואש, כאילו השעה הייתה בין ערביים."

הקרב בפרוחורובקה היה תבוסה מהדהדת עבור הסובייטים. על פי ההערכות, הצבא האדום איבד כמעט שלוש מאות וחמישים טנקים ותותחים וכשלושת אלפים וחמש מאות חיילים באותו הבוקר, לעומת כשמונים כלים משוריינים ותשע מאות חיילים בלבד שאבדו לגרמנים. למרות זאת, בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה תיארה מכונת התעמולה הסובייטית את הקרב בפרוחורובקה כניצחון אדיר של הצבא האדום, שבמסגרתו הצליחה ארמיית המשמר המשוריינת החמישית לפגוע קשות בכוח הגרמני ולמנוע מבעדו להתקדם לעבר קורסק. האמת לא הייתה יכולה להיות שונה יותר: לא רק שהמתקפה לא הצליחה לבלום את הארמיה הרביעית - מאנשטיין וסגל הפיקוד שלו היו אפילו מרוצים מאוד מתוצאות הקרב. כך, למשל, נכתב ביומן המבצעים של הארמייה באותו היום:

"בכל המפקדות בהן ביקר פון מאנשטיין במהלך היום, המפקדים הביעו את שביעות הרצון שלהם מהמצב בעקבות הקרבות העזים אך מוצלחים בבוקר, שכן האויב מתחיל להראות סימנים ראשונים של החלשות."

מדוע ניסתה התעמולה הסובייטית להאדיר באופן מלאכותי כל כך את תוצאות הקרב? סביר להניח שיש לכך קשר לאותה מדיניות עקרונית שתיארתי בפרק הקודם של זלזול מוחלט בערכם של חיי החיילים מצד הפיקוד הסובייטי, שהתוצאה הישירה שלה הייתה העדפה של טקטיקות לוחמה שהפכו את שדה הקרב בקורסק - ובמלחמת העולם השניה כולה - למטחנת בשר עבור החיילים הרוסיים, כדוגמת הסתערויות חזיתיות על עמדות גרמניות מבוצרות. מספרי ההרוגים והפצועים בצד הרוסי היו כל כך גבוהים, עד שהדרך היחידה להצדיק את אותם הייתה להעמיד פנים שגבורתם של הנופלים לא הייתה לחינם.

מאנשטיין, בכל אופן, היה משוכנע שהקרב בפרוחורובקה פתח בפניו את השער לניצחון במבצע מצודה. מאז פתיחת המבצע איבד הצבא האדום בחזית הדרומית למעלה מאלף ומאתיים טנקים - לעומת פחות ממאתיים טנקים ותותחים שאיבדה הארמייה הרביעית: הדרך מכאן אל קורסק עצמה, האמין מאנשטיין, תהיה קלה הרבה יותר. הניצחון היה ממש בהישג יד.

ואז, דווקא ברגע הזה, זימן אליו היטלר את מאנשטיין והודיע לו על סיומו המיידי של מבצע מצודה.

סופו של קרב קורסק

הסיבה הרשמית להחלטתו של היטלר על סיום מבצע מצודה הייתה נחיתתם של כוחות בעלות הברית באי סיציליה שבדרום איטליה מספר ימים קודם לכן, נחיתה שבישרה על תחילתה של פלישה צפויה לאירופה דרך הבטן הרכה של איטליה והבלקן. אבל בפועל, כנראה שלא הפלישה לאיטליה היא זו שהדאיגה את הפיהרר שכן גם לאחר סיום מבצע מצודה, אף יחידה גרמנית לא הועברה מקורסק לאזור סיציליה. הסיבה האמיתית לעצירה הייתה חששו של היטלר מהתמוטטות מוחלטת של הצבא הגרמני בחזית המזרחית.

והיתה לו סיבה טובה מאוד להיות מודאג.

כמאתיים קילומטרים מצפון לבליטת קורסק, באזור העיר אורל (Orel), עמד כוח סובייטי מסיבי ביותר: כחצי מיליון חיילים, שלושת אלפים ומאתיים טנקים ולמעלה מעשרת אלפים קני ארטילריה. מולם עמדה ארמיית הפאנצר הגרמנית השנייה, עם כמאה אלף חיילים וחמש מאות וחמישים כלים משוריינים בלבד. עד כה נמנע הפיקוד הסובייטי מלהטיל את הכוח הזה אל הקרב, אבל בשניים עשר ביולי, כשכבר היה ברור לגמרי שהמתקפה הגרמנית בחזית הצפונית של קורסק מיצתה את עצמה ושהכוחות הגרמנים שם מותשים ושחוקים לחלוטין - החלו הטנקים הרוסים באורל לשעוט מערבה.

ולטר מודל, מפקד הגזרה הצפונית, הבין שהוורמאכט עומד בפני קטסטרופה: אם יצליחו הרוסים להקיף ולכתר את הארמייה השנייה, זה עלול להיות סופה של המלחמה כולה. בשלושה עשר ביולי הורה מודל על מתקפת נגד כנגד הכוחות הסובייטים המתקדמים באורל. הטנקים הגרמנים נעו מזרחה כדי לפגוש את אויביהם. בהתקלויות קודמות הצליחו הגרמנים להשמיד את השריון הסובייטי עוד בטרם זה הספיק להגיע לטווח ירי אפקטיבי - אבל הפעם, אור השמש שסינוור את התותחנים הגרמנים מנע מהם מלהבחין באויב המתקרב, בעוד שהתותחנים הרוסים נהנו מתנאי ירי מושלמים. כתוצאה מכך, הארמייה הגרמנית השנייה ספגה את התבוסה האיומה ביותר שספגה איזו שהיא יחידת שריון גרמנית במלחמה כולה: למשל, גדוד 2 של חטיבת השריון השלושים ואחת של הארמיה איבד לא פחות מארבעים וחמישה טנקים באותו הבוקר. אל מול ההתנגדות הגרמנית הדלילה, הכוחות הרוסיים הצליחו לחדור לעומק של יותר מעשרים קילומטרים לתוך השטח הגרמני.

מודל אסף אליו את קציני המטה של הארמייה השניה, והודיע להם כי -

"המצב המבצעי השתנה בעקבות אירועי הבוקר. מטרתנו אינה עוד לכבוש מחדש [את מבלט קורסק], אלא לבלום את הפריצה של הכוחות הרוסיים ולשחרר כמה שיותר כוחות למתקפת נגד במקומות המתאימים. השתלטות או פינוי של שטחים טקטיים אינה משחקת עוד תפקיד מהותי בקרב."

בהתאם, הורה מודל ליחידות הארמייה התשיעית לפנות את כל העמדות שכבשו עד כה בחזית הצפונית של בליטת קורסק, ולסגת בחזרה לקווי החמישה ביולי. המשמעות המעשית של ההחלטה הזו הייתה שהזרוע השניה של מבצע מצודה, כוחותיו של מאנשטיין בדרום הבליטה, הייתה כרגע תלויה באוויר, ללא כל תמיכה מכיוון צפון.

מתוסכל וזועם, כתב מאנשטיין ביומנו -

"תוצאה: [הפסקנו] את המתקפה. כנראה שנאבד את אזור אורל. כל מה שקרה היה צפוי לחלוטין: היינו צריכים לצאת למתקפה במאי! אם מבצע מצודה מבוטל [בכזו קלות] בעקבות משבר כזה או אחר [זה סימן] שלא היינו צריכים לצאת אליו מלכתחילה."

אבל מאנשטיין סירב להרים ידיים. הוא הבין שעומדים לרשותו ימים ספורים לפני שקבוצת הארמיות דרום שלו תפורק והיחידות השונות שבה יוסטו לאזורים אחרים של החזית, והצליח לשכנע את היטלר לאפשר לו לבצע תמרון אחד אחרון כדי לנסות ולכתר את כוחות העתודה שהחזיק הצבא האדום מזרחית לבליטת קורסק. היטלר אישר את התמרון, אבל יומיים לאחר מכן פתחו הרוסים במתקפת נגד נוספת, הפעם באזור דונבאס שבאוקראינה, כשלוש מאות קילומטרים מדרום לקורסק. כמו באורל, שוב פרצו כוחות הצבא האדום לעומק השטח הגרמני, ורק בקושי רב הצליחו הגרמנים להדוף אותם. מאנשטיין נאלץ לעצור גם את המתקפה האחרונה שניסה לבצע, ולהעביר חלק מיחידות השריון שלו דרומה.

לבסוף, בשלושה באוגוסט, פתחו הרוסים במתקפת נגד גם בדרום בליטת קורסק, כדי לדחוק ממנה את שארית הארמייה הרביעית. המתקפה הזו היתה אמורה לצאת לפועל מוקדם יותר, אבל המכה הקשה שספגה ארמיית המשמר המשוריינת החמישית בפרוחורובקה אילצה את הרוסים לעכב את המבצע עד שניתן יהיה לארגן מחדש את הכוחות הלוחמים.

מיליון חיילים, אלפיים וחמש טנקים וקני ארטילריה וכאלף וחמש מאות כלי טיס הסתערו על העמדות הגרמניות בדרום המבלט. המגננה הגרמנית, שמנתה לא יותר ממאתיים ועשרה אלף איש ופחות משלוש מאות טנקים, לא הייתה מסוגלת לעמוד בפרץ, ומאנשטיין הורה על נסיגה כללית בחזרה לקווי החמישה ביולי.

יומיים לאחר מכן, בחמישה באוגוסט, עמדו כוחות הצבא האדום בשעריה של בלוגרוד, עיר תעשייתית חשובה מדרום לקורסק שמאנשטיין לכד בראשית 1943. המפקדה הגרמנית בבלוגרוד שלחה את הדיווח הבא:

"האויב פרץ לתוך חלקה המזרחי של בלוגרוד. החיילים שלנו כה תשושים, עד שכל התנגדות משמעותית אינה עומדת על הפרק. מפקד דיוויזיית החי"ר 168 מדווח שהאנשים שלו כל כך אפתיים, שהם אפילו אינם מגיבים לפקודות שניתנות תחת איומי אקדח."

הצבא האדום כבש את בלוגרוד, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה הורה סטאלין לקיים מצעד ניצחון חגיגי במוסקבה: בחצות, מאה עשרים וארבעה תותחים ירו שלושים מטחים לציון שחרורן של אורל ובלוגרוד.

העיר הגדולה האחרונה שנותרה בידי הגרמנים בדרום-מערבה של רוסיה הייתה חרקוב, שהיטלר ייחס לה חשיבות קריטית: בשיחת טלפון הוא הורה למאנשטיין להגן על חרקוב בכל מחיר, שכן אם תיפול העיר יהיה זה סימן ברור עבור בעלות בריתה של גרמניה הנאצית שרוחות המלחמה בחזית המזרחית נושבות לרעתו של הרייך השלישי, וכנראה שבאופן בלתי הפיך.

אבל מאנשטיין ידע שגם חרקוב אבודה. אספקת התחמושת לכוחות המגנים על העיר אזלה, ואנשי הארטילריה החלו נוטשים את התותחים שלהם ונלחמים כרגלים לכל דבר. בעשרים ושניים באוגוסט, כשתפסו הרוסים את מסילת הרכבת שהובילה לחרקוב, הורה מאנשטיין על נסיגה כללית. יממה לאחר מכן נכנס הצבא האדום לעיר כמעט ללא התנגדות.

נפילתה של חרקוב סימנה את סופו של קרב קורסק - ואת תחילת הסוף לקמפיין הגרמני בחזית המזרחית. הדי התבוסה במזרח נשמעו גם בגרמניה עצמה. אחד ממושלי המחוזות בגרמניה כתב את הדברים הבאים ביומנו:

"האיום שנשקף לגרמניה ממזרח הופך לסכנה איומה. כשאני חושב על החורף המתקרב, אני נמלא באימה. אם החזית במזרח תתמוטט, המלחמה תאבד - וכולנו יחד איתה. אני מתפלל לנס."

אבל שום נס לא הגיע. למשך זמן מה הצליח הצבא הגרמני לייצב את קו החזית ולמנוע מהצבא האדום להתקדם מערבה, אבל שנה מאוחר יותר, ביולי 1944, הצליחו הרוסים - עם מיליון ומאתיים אלף חיילים, 5000 טנקים וששת אלפים מטוסים - לכתר את קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית ולהשמיד אותה: תבוסה שעלתה לוורמאכט בארבע מאות אלף הרוגים ומאה וחמישים אלף שבויים. פחות משנה לאחר מכן הניפו החיילים הרוסים את הדגל האדום מעל גג הרייכסטאג שבברלין.

מדוע כשל מבצע מצודה?

מדוע כשל מבצע מצודה?

הסיבה המיידית לכישלון הייתה, ללא צל של ספק, העיכוב בפתיחת המבצע, שהוביל לאובדן יתרון ההפתעה. מבחינה טקטית, הצבא הגרמני היה עדיף על הצבא הסובייטי בכמעט כל פרמטר: הגרמנים תמרנו טוב יותר, יזמו יותר, ניצלו בחכמה הזדמנויות אקראיות בשדה הקרב, ושיתוף הפעולה בין הזרועות השונות - חי"ר, שריון, ארטילריה ואוויר - היה מוצלח ויעיל בהרבה מזה שבקרב היחידות השונות בצבא האדום. אבל ההססנות של היטלר נתנה בידי הרוסים את האפשרות להקים בקורסק את אחד ממערכי ההגנה המבוצרים ביותר בהיסטוריה של הלוחמה המודרנית, מערך שניטרל בהצלחה את כל היתרונות האלה של הצבא הגרמני.

אבל זה לא הכל. הייתה עוד סיבה, עמוקה ויסודית יותר, לניצחון הסובייטי בקרב קורסק.

קורסק היה לא רק קרב בין שתי מדינות יריבות, אלא מערכה בין שתיים מבין המעצמות התעשייתיות הגדולות בהיסטוריה, גרמניה ובריה"מ, שלכל אחת מהן הייתה תפיסה שונה בתכלית לגבי השאלה - איך נכון לייצר כלי נשק. במילים אחרות, קורסק לא היה רק מאבק בין האידיאולוגיה הנאצית לאידיאולוגיה הקומוניסטית, אלא גם דו-קרב בין שתי תפיסות עולם תעשייתיות.

כשפרצה מלחמת העולם השניה, התעשייה הגרמנית הייתה במצב טוב בהרבה מזו הסובייטית: לגרמנים היו פי ארבע יותר ברזל ופחם מהרוסים, ועל פי אומדנים שונים הכלכלה הגרמנית הייתה חזקה בכארבעים אחוזים מזו של ברית המועצות. למרות זאת, כשהחליטו הרוסים ללחוץ על דוושת הגז ולהאיץ את קצב הייצור במפעלים שלהם, כמות הטנקים שהפיקו המפעלים האלה הייתה גדולה בהרבה מהכמות שהפיקו המפעלים הגרמנים. בכל חודש בשנת 1943 עזבו את פסי הייצור של המפעלים הסובייטים לא פחות מאלף ושלוש מאות טנקי T34 חדשים - כמות שוות ערך לשלוש דיוויזיות מלאות - וזאת למרות ששנתיים קודם לכן, במהלך המנוסה המבוהלת של מבצע ברברוסה, הרוסים היו צריכים לפרק את כמעט כל מפעלי הטנקים שלהם במערב רוסיה, להעביר אותם מזרחה על רכבות ולבנות אותם מחדש. קצב ייצור הטנקים של הגרמנים, לעומת זאת, היה נמוך משמעותית: בכל שנת 1942 ייצרו הגרמנים 6000 טנקים בלבד, לעומת עשרים וחמש אלף טנקים שייצרו הרוסים באותה השנה. מה פשר ההפרשים ביכולת הייצור של שתי המדינות?

התשובה טמונה בהבדלי הגישות בין המהנדסים הגרמנים ועמיתיהם הרוסים.

הגרמנים האמינו באיכות. זה לא צריך להפתיע אתכם: גם היום, המילים Made In Germany הן שם קוד למצויינות הנדסית ראשונה במעלה. אני עדיין זוכר את יראת הכבוד שהפגינו מהנדסי המכונות של חיל הים שלנו כלפי המהנדסים הגרמנים כשאלה הגיעו, עם הסרבלים המבריקים שלהם ומזוודות מלאות בציוד משוכלל, כדי לבחון תקלה כזו או אחרת במנועי המייבאך של ספינות הטילים.

הטנקים שעזבו את פסי הייצור במפעלים הגרמניים היו בבואה של המצויינות ההנדסית הזו: הפנתרים והטייגרים הגרמנים היו מכונות המלחמה הטובות ביותר בשדה הקרב, ללא עוררין: הם היו מהירים יותר, חזקים יותר וקטלניים יותר מכל מה שהרוסים היו מסוגלים להעמיד מולם. אבל כמאמר הסיסמה השיווקית של בירה בלגית כלשהי, Perfection has its price - והמחיר ששילמו הגרמנים על האיכות הגבוהה של הטנקים שלהם היה קצב ייצור איטי יותר. למשל, כדי לוודא שהטנקים שלהם מתאימים במדויק למשימות שלשמם נדרשו, ייצרו הגרמנים לא פחות מארבעה עשר דגמים שונים של הפאנצר סימן 3, ועשרה דגמים של פאנצר סימן 4. המשמעות של ריבוי הדגמים היא שצריך היה להקדיש פסי ייצור נפרדים לכל דגם, או לכל הפחות להאט את קצב הייצור כדי להכניס את השינויים הנדרשים בין הדגמים השונים. הגרמנים גם הכניסו לא פחות ממאתיים וחמישים שינויים בתכן ההנדסי של הטנקים תוך כדי המלחמה, כדי לשפר אותם בדרכים שונות ומשונות: שוב, כל שינוי שכזה מחייב לעצור את הייצור, לעדכן את התרשימים ולשנות את הכלים שבהם משתמשים פועלי הייצור - וזה קרה בממוצע אחת לכל שישה טנקים שיצרו הגרמנים!...

המהנדסים הסובייטים, לעומת זאת, היו בראש אחר לגמרי. הטנקים שעזבו את המפעלים הסובייטים היו נחותים מאלה הגרמנים בכל קנה מידה. למשל, מהנדסים אמריקנים שבחנו טנק T34 שהגיע לידם ב-1942, כתבו בדוח שלהם ש-

"אם לשפוט לפי הדוגמאות שברשותנו, כשהרוסים מייצרים טנקים הם מקדישים תשומת לב מועטה בלבד לאיכות העיבוד של החלקים השונים או לפינישים של החלקים הקטנים - דבר שמוביל לאובדן היתרון של מה שהם בעיקרון טנקים מתוכננים היטב."

אבל האיכות הנמוכה היתה, אפשר לומר, כמעט מכוונת. הרוסים הבינו, מהרגע הראשון, שסיכויי ההישרדות של טנק שלהם בקרב מול טנק גרמני נמוכים מאוד, ולכן התרכזו בלעשות את הטנקים שלהם זולים וקלים לייצור ככל האפשר. הם נעזרו במומחים אמריקנים - האומה שהמציאה את הקונספט של 'פס ייצור' - כדי לתכנן את המפעלים שלהם כך שיפיקו כמה שיותר טנקים בכמה שפחות זמן, וכל שיפור שנעשה בתהליך הייצור במרוצת המלחמה לא נועד כדי להפוך את הטנק למוצלח יותר - אלא כדי להוזיל את תהליך הייצור ולפשט אותו, בדרך כלל על ידי הפחתה במספר החלקים הדרושים כדי לייצר אותו. באופן הזה הצליחו הרוסים להוזיל את עלות ייצורו של טנק T34 מ-270 אלף רובל ב-1941, לפחת מ-140 אלף רובל ב-1943.

כל עוד המלחמה בחזית המזרחית הייתה מבוססת על 'בליצקריג' ותמרונים מהירים בשדה הקרב, לגרמנים הייתה עדיפות מוחלטת. אבל הקרב בקורסק היה שונה מאוד באופיו מקרבות הפתיחה של מבצע ברברוסה. מערך ההגנה המבוצר שהקימו הרוסים, על עמדות הנ"ט, השוחות, שדות המוקשים והריכוז האדיר של קני ארטילריה שבו - הביא לכך שהלוחמה בקורסק הייתה, מהרגע הראשון, מלחמה של התשה והקזת דם. ובמצב כזה, למרות שהגרמנים הצליחו להשמיד שבעה טנקים סובייטים על כל טנק גרמני אחד - לרוסים היה יתרון אדיר על פני הגרמנים. למרות שהצבא האדום איבד בין ששת אלפים לשבעת אלפים טנקים בקורסק, ועוד ארבעת אלפים מטוסים וחמשת אלפים תותחים - לעומת בסך הכל 1200 טנקים ושבע מאות מטוסים שאיבדו הגרמנים - קצב הייצור של התעשיה הסובייטית אפשר לפיקוד הסובייטי למלא את החורים בשורות ולהטיל לשדה הקרב אינסוף עתודות רעננות, בעוד שכל טנק וכל לוחם שאבדו לגרמנים היו כמעט בלתי ניתנים להחלפה. העדיפות התעשייתית הסובייטית היא זו שבסופו של דבר הכריעה את שדה הקרב בקורסק.

מאנשטיין

אחרי מבצע מצודה, המשיך מאנשטיין לפקד על הנסיגה של הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית. ההתמודדות מול הכוחות הסובייטים העדיפים בהרבה דרשה מהגרמנים לנצל כל גרם של יתרון בתמרון שהיה להם על פני הרוסים - אבל התעקשותו של היטלר לאשר באופן אישי כל נסיגה, גם כזה שהייתה הכרחית לצורך תמרון, פגעה קשות במאמץ הזה. מאנשטיין ניסה שוב ושוב לשכנע את היטלר להעניק יותר סמכויות למפקדים בשטח - אבל הפיהרר לא היה מוכן להקשיב. מאנשטיין כתב כך באוטוביוגרפיה שלו.

"חולשות האופי של היטלר הפריעו לו במידה משמעותית למלא את התפקיד שלקח לעצמו של המנהיג הצבאי העליון [של גרמניה.] אפשר היה להתגבר עליהן, עם זאת, לו רק הוא מוכן לשמוע בעצתם [...] של קציני מטה מנוסים ואחראיים. אבל זה היה בדיוק מה היטלר לא היה מוכן לעשות. הוא רצה להיות כמו נפוליאון, שכמוהו היה מוכן לקבל תחת פיקודו רק אנשים שהסכימו עם דעותיו. לרוע המזל, [היטלר] לא ניחן בידע ובניסיון של נפוליאון, וגם לא בגאונות הצבאית שלו."

במרץ 1944 הצליח הצבא האדום לכתר את הארמיה הגרמנית הראשונה שהייתה תחת פיקודו של מאנשטיין. הגנרל נפגש עם היטלר וביקש ממנו לאפשר לו להורות לכוחותיו לנסות ולפרוץ את הכיתור ולסגת מערבה. היטלר, כתמיד - סירב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ומאנשטיין הודיע לפיהרר שהוא מבקש לעבור מתפקידו. בסיכומו של דבר, היטלר התרצה וקיבל את המלצתו של מאנשטיין - אבל במקביל הדיח את הגנרל מתפקידו. מאנשטיין פרש בחזרה לגרמניה, שם הסגיר את עצמו לכוחות בעלות הברית בתום המלחמה.

בנירנברג, עמד אריך פון מאנשטיין לדין באשמת פשעי מלחמה. בחזית באוקראינה, כפי שאתם ודאי יודעים, ביצעו הגרמנים כמה ממעשי הטבח האכזריים ביותר במלחמה כולה: יחידות חיסול, ה'איינזצגרופן' הגרמניות הידועות לשמצה, עקבו אחר היחידות הלוחמות, עברו בישובים שנכבשו מידי הרוסים וחיסלו מאות אלפי יהודים, פולנים וקומוניסטים ביריות או משאיות גז. למרות שהאיינזצגרופן פעלו באזורים שהיו תחת פיקודו הישיר של מאנשטיין, הגנרל לשעבר טען שלא היה מודע כלל למעשי הזוועה האלה. הטענה הזו הופרכה לחלוטין במשפט: מאנשטיין ידע על המתרחש, אבל משיקוליו שלו בחר להתעלם מכך.

מאנשטיין נידון לשמונה עשרה שנות מאסר - אבל מאבק ציבורי של תומכיו, שראו בו קצין מקצועי שבסך הכל נלחם למען מולדתו ולא למען הנאציזם, הצליח להביא לכך שהעונש הומתק לשניים עשר שנה, והופחת עוד יותר בעקבות בעיה בריאותית ממנה סבל. ב-1953 שוחרר מאשנטיין מהכלא אחרי חמש שנות מאסר בלבד. הוא חזר לגרמניה, עזר להקים מחדש את הצבא הגרמני וכתב את זכרונותיו. אריך פון מאנשטיין הלך לעולמו בגיל 85 בשנת 1973. הוא נקבר בטקס צבאי מלא.

סיפורו של מאנשטיין מגלם בתוכו את אחת המורכבויות הגדולות של הקיום האנושי. יובל נח הררי מזכיר לנו, בספרו 'קיצור תולדות האנושות', שהרעיון של מדינה ולאום הוא לא יותר מאשר סיפור שקבוצת אנשים בוחרת לספר לעצמה: אין שום תכונה פיזיקלית או ביולוגית בעלת משמעות שמבחינה בין קבוצות אנשים שונות, למעט הבחירה שלהם לכנות את עצמם 'גרמנים', 'רוסים', 'אמריקנים' או 'ישראלים.' מבחינה זו, ההתעקשות של מאנשטיין ועמיתיו להעמיד את הכישורים המקצועיים שלהם לטובת המדינה - גם שכזו כבר הייתה שונה לחלוטין מכפי שהייתה כשנשבעו לה אמונים - היא לא פחות מטרגית: למאנשטיין עצמו, ולגרמניה כולה. החינוך שקיבל והערכים הפרוסים שספג בבית ובבית הספר לא איפשרו למאנשטיין להשתחרר מכבלי הפטריוטיזם ותחושת החובה שלו כלפי המדינה - גם כשהיה ברור לכל שהמלחמה עומדת להסתיים בתבוסה שתמיט אסון על העם הגרמני, וגם כשראה את הזוועות הלא-אנושיות שביצעו הנאצים. במישור הזה, מאנשטיין לא היה שונה מקציני צבא גרמנים רבים אחרים, שעשו את אותה הבחירה כמוהו.

מצד שני, אל לנו לזלזל בחשיבות של הרעיון של 'מדינה'. כפי שאומר נח הררי עצמו, האמונה הלא-רציונלית ברעיון של מדינה היא זו שמאפשרת לקבוצות גדולות של אנשים לשתף פעולה ולעבוד יחד כדי להגשים מטרות נשגבות: משיפור תנאי חייהם של מיליוני בני אדם ועד הוצאה לפועל של פרויקטים אדירים כמו הנחיתה על הירח. די להתבונן בחברות שבטיות, שבהן הנאמנות למדינה תופסת מקום שני אחרי הנאמנות לשבט - כמו למשל באפגניסטן - שבהן השלטון המרכזי חלש ואיכות החיים של התושבים נמוכה בהרבה מזו של מדינות בעלות שלטון מרכזי חזק.

יכול להיות שהמפתח לפתרון הדילמה הוא לזכור שיש למגדל הזה קומה נוספת: לא רק נאמנות לשבט, לא רק נאמנות למדינה - אלא גם נאמנות לאנושות כולה, ושכאנשי מקצוע - כל אחד בתחומו שלו - יש לנו חובה אתית גם כלפי בני האדם שנמצאים מעבר לאותו קו גבול - דמיוני, לא פיזי - שמפריד בין מדינה למדינה. אולי אם אריך פון מאנשטיין היה נושא מבטו למעלה, לעבר "קומת הנאמנות" הגבוהה יותר, המלחמה הייתה מסתיימת מהר יותר, וחייהם של שלוש מאות וחמישים אלף החיילים שנהרגו בקורסק, משני הצדדים, היו ניצלים.