מלחמת ההתשה

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

חלק ה'

חלק א': מבצע "הלם"

בעשרה ביוני, 1967, בשעה שש בערב, הסתיימה מלחמת ששת הימים: מלחמה שהחלה בחשש גדול וחרדה קיומית לעתידה של המדינה - והסתיימה בניצחון מוחץ ובהישגים צבאיים אדירים: שחרור ירושלים המזרחית, כיבוש רמת הגולן והשתלטות מלאה על חצי האי-סיני, ששטחו היה כמעט פי שלושה משטחה של ישראל כולה.

בישראל שררה אופוריה. בכל העולם היללו את תעוזתם של חיילי צה"ל, תמונותיהם של הגנרלים שניהלו את המלחמה קישטו את קירות הבתים ואלבומי ניצחון חגיגיים נמכרו בחנויות הספרים כמו לחמניות חמות. ברדיו נוגנו שירים מרגשים כגון 'ירושלים של זהב' ו'גבעת התחמושת', ובקולנוע הוקרנו סרטים שהנציחו את הניצחונות ההיסטוריים. בפעם הראשונה בתולדותיה, הפכה ישראל ממדינה מאוימת וחרדתית - למעצמה אזורית, שמטילה אימה על שכנותיה.

בצידה השני של תעלת סואץ, במצרים, המצב היה כמובן שונה לגמרי.

נאצר

גמאל עבד אל-נאצר נולד באלכסנדריה ב-1918. עוד כשהיה תלמיד תיכון, השתתף בפעילויות פוליטיות שהיו מכוונות כנגד השלטון המלוכני במצרים שנאצר וחבריו ראו בו שלטון מושחת, ש"מוכר" את האינטרסים המצריים למעצמות האירופאיות, ובמיוחד אנגליה.

פעילותו הפוליטית של נאצר הצעיר הייתה בעוכריו כשביקש להתקבל ללימודים באקדמיה הצבאית היוקרתית של קהיר - אבל למזלו, לאביו היו קשרים בחלונות הגבוהים שסייעו לו לגבור על חשדנותו של הממסד. החשדנות הזו, מתברר, הייתה במקומה: שם, באקדמיה הצבאית, הכיר נאצר בחור צעיר בשם אנואר סאדאת ועוד מספר חניכים נוספים שחלקו עימו את הסלידה מהשלטון המלוכני - וסביב החבורה הזו התגבשה, בשנים הבאות, תנועה מחתרתית בשם 'הקצינים החופשיים.'

מלחמת העצמאות שלנו הייתה נקודת מפנה בגיבוש אישיותו ועמדותיו של גאמל עבד אל נאצר. נאצר השתתף במלחמה כקצין מודיעין בדרגת רב-סרן, וחווה על בשרו את הכישלון הצבאי המתסכל. נאצר היה משוכנע שהכישלון הוא תוצאה של השחיתות הממסדית במצרים והקשרים עם בריטניה, וגמר אומר להפיל את השלטון המלוכני.

ב-1952, תחת הנהגתו של נאצר, חוללה תנועת הקצינים החופשיים הפיכה צבאית במצרים והדיחה את המלך פארוק. מי שהחליף את המלך, בתחילה, היה גנרל ותיק בשם מוחמד נג'יב - אבל בתוך שנתיים בלבד הדיח את נאצר גם את נג'יב, והכתיר את עצמו לשליט מצרים.

נאצר היה מנהיג כריזמטי באופן יוצא דופן. בנאומיו חוצבי הלהבות הציג נאצר לעמו חזון מסעיר של פאן ערביות: במקום אוסף של לאומים ערבים נפרדים - לאומיות כלל ערבית, אימפריה מוסלמית חדשה שתירש את האימפריה העות'מנית ותחלוש על המזרח התיכון כולו. החזון הזה הצית את דמיונם של ההמונים - ולא רק במצרים, אלא גם בסוריה, ירדן ולבנון. כשהוא נישא על גלי הפופולריות הגואה שלו, החל נאצר להגשים את חזון האימפריה הגדולה. הצעד הראשון היה איחוד של מצרים וסוריה ב-1958, למה שכונתה 'הרפובליקה הערבית המאוחדת' - תחת הנהגתו של נאצר עצמו, כמובן. אבל הסורים, שלא אהבו את ההשתלטות המצרית על מדינתם, החליטו לפרוש מהאיחוד הזה רק שלוש שנים מאוחר יותר.

נאצר לא ויתר. בחושיו הפוליטיים החדים הוא הבין שהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל עשויה להיות אג'נדה נהדרת כדי לאחד את כל ערביי המזרח התיכון סביבו. מטעמים אלה - וגם, יש לומר, מטעמים אידיאולוגיים כנים של התנגדות לישות הציונית - הציב נאצר את שחרורה של פלסטין בראש מעייניו. ב-1967 החל נאצר להוציא לפועל את ההתנגדות הזו: הוא הכניס כוחות צבא גדולים לסיני וחסם את מיצרי טיראן שבדרום סיני לתנועת ספינות ישראליות.

ההימור של נאצר התפוצץ בפניו, ובגדול. תוצאותיה של מלחמת ששת הימים הפתיעו את כולם - כולל את ישראל עצמה: איש לא היה יכול לשער שהמלחמה הקצרה תסתיים בניצחון כל כך דרמטי וחד-צדדי. בישראל היו משוכנעים שמצבה האסטרטגי העגום של מצרים יכריח אותה לשבת אל שולחן הדיונים, וממשלת ישראל הייתה נחושה לקצור את פירותיה של המלחמה המוצלחת הזו עד תום. כך כתבה ראש הממשלה גולדה מאיר בזכרונותיה:

"...אבל הפעם יהיה המחיר בעד נסיגתנו [מחצי האי סיני] גבוה מאוד, גבוה משהיה ב-1956. הפעם יהיה המחיר שלום. שלום קבע, שלום על פי חוזה שלום, המבוסס על גבולות מוסכמים ובטוחים."

הכישלון הצבאי המהדהד חשף את חולשתו של הצבא המצרי - ובנוסף, מצרים גם הפסידה את אחד הנכסים החשובים והמניבים ביותר שלה: תעלת סואץ. ישראל, ששלטה כעת על הגדה המזרחית של התעלה, לא הסכימה לאפשר מעבר כלי שייט עד שלא ייחתם הסכם שלום בין המדינות. זמן קצר לאחר המלחמה הכושלת, החליט נאצר להתפטר.

אבל למרבה ההפתעה - עוד באותו היום פרצו במצרים הפגנות ענק שבהן קראו ההמונים לנאצר לחזור בו מהתפטרותו ולשוב לכס ההנהגה. בעצם, אולי זו לא הייתה כזו הפתעה: יש המשערים שנאצר תיכנן את המהלך כולו בדיוק לצורך חיזוק הלגיטימיות שלו בעיני עמו. כך או כך, פחות מעשרים וארבע שעות לאחר שהתפטר - חזר בו נאצר, ושב ואחז במושכות השלטון המצרי.

בישראל, בינתיים, פספסו לחלוטין את השפעתה האמיתית של התבוסה במלחמת ששת הימים על המצרים. כך כתב ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר:

"עד 1967 היו מדינות ערב מעורבות בסכסוך בארץ-ישראל בגלל אינטרסים שהיו להן בפלשתין, ובגלל הסולידריות לפלשתינאים שגילתה דעת הקהל. שתי הסיבות לא נחשבו ראויות לצאת בגללן למלחמה. אחרי מלחמת ששת הימים הסכסוך לא נסב רק על פלשתין, אלא בראש-וראשונה על הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והכבוד הלאומי של מצרים וסוריה [...] ושלושת אלה יצרו מוטיבציה שונה לגמרי למלחמה. המודיעין הישראלי החמיץ את השינוי הזה והוסיף למקד את תשומת לבו ביכולות - ולהמעיט, אם לא להתעלם, ממשקלן של הכוונות."

לנאצר לא היו כל כוונות לשבת אל שולחן המשא ומתן. מטרתו הראשית הייתה לשקם את מעמדו כמדינאי הבולט מבין כל מדינות ערב - ולשם כך, הוא לא יכול היה לקבל את האפשרות של הסכם שלום בין ישראל ומצרים שלא יכלול את החזרתם של שטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן: מעריציו, שהוקסמו מהחלום של אימפריה ערבית ים-תיכונית, לא היו מקבלים פשרה שכזו. בנוסף, הסכם שלום עם ישראל יסיט את תשומת הלב הציבורית במצרים מהאיבה כנגד האויב המשותף הישראלי - אל המצב הכלכלי הלא פשוט ששרר במדינה… וכמובן, גם הכבוד שיחק כאן תפקיד פסיכולוגי לא מבוטל: המצרים - ובמיוחד הצבא המצרי - הושפלו קשות, וביקשו להשיב לעצמם את כבודם האבוד. במילותיו של נאצר עצמו: "מה שנלקח בכוח - יוחזר בכוח."

אבל מצד שני, היה ברור לכולם שמצרים לא יכולה לנצח את ישראל במלחמה חזיתית: הנזק החומרי והאבדות הכבדות שספג הצבא המצרי במלחמה הורידו את האפשרות הזו מעל הפרק. אז מה עושים? איך בכל זאת אפשר להכריח את ישראל לסגת מהגדה המזרחית של התעלה - או לכל הפחות, לגרום לה להסכים למעבר של אוניות בתעלה עצמה?

דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באונ' חיפה, סיכם את האסטרטגיה החדשה שאימץ נאצר במילים הבאות.

"מצרים התכוונה [...] לכפות על ישראל מתכונת מלחמה הנוגדת בקוטביות את העדיפויות שלה: היא נכנסה למלחמה עם צבא נחות אסטרטגית, שאינו רגיש לאבידות או לנזקים, שהושפל במידה שאין למעלה ממנה, ושאין לו עוד מה להפסיד גם בתחום היוקרה. את החסרונות הללו חתר נאצר להפוך לנכס במלחמה סטטית, מתמשכת, בלתי ניתנת להכרעה, שבה הישגים קרקעיים ממערב לסואץ הם נטל לישראל, ולא נכס. כוחות ארטילריה מצריים גדולים וכוחות קומנדו קטנים יכולים לנסות את מזלם, ללא חשש להיכשל ברוב פעולותיהם, בהנחה שאפילו הצלחות מעטות ומקריות, שבהן ייהרגו חיילי צה"ל, יניבו הצלחה גדולה מול חברה רגישה לאבידות, שפונקה בהצלחות מסחררות וסובלת מאז ‭ 1967‬מציפיות לא ריאליות."

נאצר עצמו הוא זה שנתן למלחמה ההולכת וקרבה את שמה: "מלחמת הקזת הדם", או בתרגום שהשתרש בסופו של דבר: "מלחמת ההתשה".

לפני שנמשיך, ראוי לציין עובדה חשובה: מלחמת ההתשה לא הייתה אך ורק נגד המצרים. בחודשים הראשונים שלאחר סיום מלחמת ששת הימים, בזמן שנאצר התמקד במאמצי שיקום הצבא שלו, החלו הירדנים - או ליתר, אירגוני מחבלים פלשתינאים שהתמקמו בעבר הירדן - לתקוף ישובים ישראלים בקרבת הגבול. ישובים בעמק הירדן ובאיזור בית שאן ספגו הפצצות חוזרות ונשנות של מרגמות וקטיושות, וחוליות מחבלים ביצעו פיגועים כואבים ומדממים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי, הפצצות מהאוויר ופשיטות מעבר לגבול - כדוגמת המבצע לחיסול מפקדתו של יאסר ערפאת בעיירה כארמה שבירדן.

בסדרה הזו, עם זאת, בחרתי להתמקד בחזית המערבית של מלחמת ההתשה, בסיני: גם כדי שלא להתבזר יותר מדי בסיפור עצמו, וגם מכיוון שכמעט מהרגע הראשון - החזית בתעלה היא זו שריכזה את מירב תשומת הלב הציבורית ומירב המאמצים הצבאיים. את קורות ההתרחשויות בגבול עם ירדן וברמת הגולן במסגרת מלחמת ההתשה, אשאיר ברשותם לסדרה נפרדת.

יריית הפתיחה

יריית הפתיחה הלא-רשמית של מלחמת ההתשה הזו אירעה בעשרים ואחת באוקטובר, 1967.

"[מרמרי] בערך בסביבות השעה חמש ו-30, או קצת אחרי. השמש כמעט נשקה למערב, כשאני הייתי במקלחת, במעונות קצינים זוטרים באח"י אילת, בירכתיים. מתחת לסיפון. ומתוך השלווה הבוטחת הזו נשמעו פתאום פעמוני האזעקה, וקולו של רפי דהן, שהיה סמל המשמרת הפז"מניק, שבדרך כלל היה אדיש לחלוטין. שמעתי אותו אומר: 'אזעקה! אזעקה, מטוסים! אזעקה, מטוסים!' והפעמונים המשיכו לצלצל בטירוף. הבנתי שמשהו נורא קורה בחוץ".

זהו אריה מרמרי, אז סג"מ על המשחתת אח"י אילת.

"[מרמרי] רצתי, שמתי על עצמי איזושהי חולצה ומכנסיים וסנדלים. באתי לטפס על הסולם, וכשהייתי באמצע הדרך, פיצוץ אדיר טלטל את האונייה. נפלתי אל הקרקעית, התעשתי. קמתי שוב, ועליתי ויצאתי מהמבנה. ראיתי את הסיפון מבוקע כמו קופסת סרדינים. דוכני הטורפדו, שהיו סמוכים למבנה בירכתיים, ארבעה צינורות טורפדו של 21 אינץ', מפלצות מאוד רציניות, הזדקרו אל השמים כאילו היו דוכני טילים."

טיל סטיקס, ששוגר מספינת טילים מצרית בנמל פורט סעיד, פגע במשחתת הגדולה.

"[מרמרי] התקדמתי הלאה, על הסיפון הסדוק והקרוע. הגעתי עד לבסיס התורן, למקום שהיה בו המטבח פעם, המקום שעמד בו הגשר המשני ועמדת התותחים 44-43 שלא הייתה. היה רק בור גדול, מעשן, ואש גדולה היתמרה מבסיס התורן. זו התמונה שאסור לאנשים לראות בכלל, ובטח לא לילדים בני 22 וחצי שלא ראו מת מימיהם לפני. תמונת תופת. תחשוב, להבות, עשן, בור שחור, צללים אחרונים של שמש ובפנים הגופות של החברים שלך. ושמעתי מישהו צורח מעל הלהבות – 'אלוהים אתה לא תיתן לי למות, אתה לא תיתן לי למות'. והוא צורח וצורח. ועברו עשר או 15 שניות, עד שהבנתי שמי שצורח זה אני."

שלושה טילים ביקעו את האח"י אילת, והיא שקעה למצולות. ארבעים ושבעה לוחמים נהרגו ותשעים ואחת נפצעו באחד האסונות הצבאיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

התגובה הישראלית לטיבועה של האח"י אילת לא איחרה לבוא. שתי סוללות ארטילריה וגדוד שריון המטירו למעלה מאלף ומאתיים פגזים על מתקני זיקוק נפט ומכלי דלק בסואץ, במה שכונה 'מבצע אבוקה': למעלה ממאה מיכלי דלק וכתשעים אלף טון של נפט גולמי הושמדו, ויצוא הדלק המצרי נפסק לחלוטין. הנזק לכלכלתה של מצרים היה אדיר, והוחמר עוד יותר כשמאות אלפי פליטים מבוהלים החלו נוטשים את הערים והישובים לאורך תעלת סואץ ונוהרים מערבה, אל פנים מצרים.

נאצר הבין שמצרים עדיין לא מוכנה לעימות מול ישראל, והורה על הפסקת הפעילות הצבאית בגזרת התעלה. החיים במוצבי צה"ל לאורך תעלת סואץ חזרו למסלולם.

"[מצנע] אני עמרם מצנע, אלוף במילואים. [..] מאז מלחמת ששת הימים אני בעצם משתתף פעיל בכל מלחמות ישראל. ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה וכל המלחמות שביניהם. הייתה לי זכות גדולה להיות בכל תפקידי הפיקוד בצה״ל. ממפקד טנק עד אלוף פיקוד. להיות בכל תפקידי המטה בצה״ל. מקצין מבצעים גדודי בגדוד 79 במלחמת ששת הימים ועד ראש אגף התכנון במטה הכללי לפני שחרורי."

עמרם מצנע נפצע במלחמת ששת הימים, וכשהחלים חזר לגדוד שלו - גדוד 79 - כמפקד פלוגה. את כל הראיונות שתשמעו בסדרה הזו, כולל הראיון עם אלוף במיל' מצנע, ערך נתן פוזניאק, התחקירן שלנו.

"הפלוגה פוצלה לשתיים-שלוש מחלקות שישבו ב-כמעין מוצבים לאורך התעלה. והתקופה הראשונה הייתה תקופה רומנטית. השמש זרחה, הציפורים צייצו, המים בתעלת סואץ זרמו. מפקדת הפלוגה ישבה במקום שקראו לו קוברי , או קוברה ברשת הקשר. שלושה-ארבעה טנקים עומדים חשופים, לדעתי אפילו לא היה שם מחפרות כדי להתחבא אם יש איזה הפגזה. סיורי בוקר על גדות התעלה עם ג׳יפים. כדי לתאר את גודל האירוע הרומנטי הזה, אני אספר שבאחת היציאות שלי הביתה קניתי לח'ברה חכות, כי היינו יושבים על גדות התעלה ודגים דגים. מה שמזכיר לי ביקור של הרב הראשי לחיל השיריון שבא וראה את הדגים ואמר לנו – חברה הדגים האלה לא כשרים. אמרנו – אע, לא כשרים. מה זה לא כשר. הוא אמר אין להם קשקשים. אמרנו אנחנו נסדר להם קשקשים וציירנו על אחד הדגים קשקשים כדי שבפעם הבאה הוא יעבור על זה לסדר היום. אבל זה מאפיין את התקופה. [...] משתזפים על המזח, אותו מזח מוצב המזח שלימים במלחמת יום הכיפורים קבל משמעות הרואית של לוחמי המזח שנפלו בסוף בשבי. בדרום תעלת סואץ היה מקום שבו אהבנו לסיים את סיור היום, לפשוט את הבגדים, ללבוש בגד-ים, לשחות קצת בים, בחיבור של הים עם התעלה ולהשתזף. יש לי תמונות מאז עם חיילות וחיילים. באמת חיים משוגעים."

כמעט שנה נמשכה תקופת 'ירח הדבש' של צה"ל על גדות התעלה. שנה שבה, כפי שתיאר מצנע, החיילים נהנו משלווה ושקט כמעט מוחלטים.

ואז, בשמונָה בספטמבר, 1968, הסתיים ירח הדבש הזה בפתאומיות. כוחות הצבא המצרי פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על מוצבי צה"ל לכל אורך התעלה, ובמשך חמש שעות וחצי המטירו עליהם אש תופת: עשרה חיילי צה"ל נהרגו ועוד שבעה עשר נפצעו. ישראל השיבה בירי ארטילרי משלה, שממנו על פי הדיווחים נהרגו חמישה חיילים ושבעה עשר אזרחים מצרים - אבל לא היה בתגובה הזו בכדי להרתיע את המצרים. בניגוד לנזק הכלכלי המשמעותי שספגה מצרים בעקבות השמדת מתקני הזיקוק בסואץ - למותם של עשרים ושניים חיילים ואזרחים לא הייתה כל השפעה מהותית על דעת הקהל המצרית. וזו בדיוק הייתה כוונתו של נאצר: הוא ידע שהישראלים הרבה יותר רגישים להרוגים ופצועים מאשר המצרים, וקיווה שהלחץ הציבורי בישראל יכריח את הממשלה לסגת מאזור התעלה.

התקיפה הבאה הגיעה פחות מחודשיים לאחר מכן, והיא הייתה נועזת יותר - ומכאיבה יותר. אריה לצטר, אז מפקד בסיירת שקד, סיפר על שארע.

"שבת אחה"צ, בעשרים ושישה באוקטובר, 1968, היינו בעיצומו של התדריך הקבוע לקראת יציאה למארבים שהיו אמורים להתבצע כרגיל לאורך הציר של התעלה. [...] פתאום שמענו קול נפץ והועלתה סברה שמישהו שיחק וזרק רימון או חזיז באזור ביתן הש"ג. [...] הפגזים הראשונים נחתו בדיוק במקום ישיבתם של אנשי סיירת חרוב וגרמו למותם של שני המפקדים שלהם, הסמל והמ"מ.

"עוד באותו לילה, לאחר שפסקה אותה הפגזה, יצא פטרול של חבריי לבדוק אם המצרים ניצלו את ההפגזה וחדרו לשטחנו לאורך ציר התעלה. היינו מסודרים בשיירה של קומנדקרים. [...] את המכה הראשונה כחיילים צעירים חטפנו שם, כאשר הסיור שהיה מורכב משני הרכבים עלה על מארב של כוח מצרי שאכן כצפוי חצה את התעלה בחסות אותה הפגזה.

קומנדקר הראשון חטף נ.ט. בגחון ואנשיו לא נפגעו. אותו רכב הצליח לנוע עוד כמה מאות מטרים ולעצור מעבר לגבעה ומעבר לקו האש וקשר העין עם הקומנדקר השני. הקומנדקר השני חטף נ.ט. ושנים מחברינו שעברו אתנו את כל מסלול האימון המפרך נפלו שם: חיים שיפריס וגיל בושביץ שיזכרו לעד. המ"כ שמשי שקד (מנדל), אריה שנקר ואיתן שמעי נפצעו. [...] כולם הועמסו על סיפון של טנק שבא לחלצם ומרוב מהומת אלוהים שהייתה שם בשעות הלילה החשוכות, התנגשו שני טנקים. מעוצמת ההתנגשות, צריח של אחד טנקים הועף ממקומו וכתוצאה מכך נכנס גם דוד זילברווסר למניין הפצועים."

לא פחות מחמישה עשר חיילים נהרגו באותו היום, חלקם - כפי שציין אריה לצטר - ממארבים שהציבו כוחות קומנדו מצריים שחצו את התעלה בחסות ההפגזות. עמרם מצנע נזכר בהפתעה הזו, כשביקר באחד המוצבים יחד עם אביגדור "יאנוש" בן גל - אז מפקד גדוד 79.

"[מצנע] ואני זוכר היטב אולי את הפשיטה הראשונה שבה יש יום קרב עם הרבה מאוד ארטילריה. נגמר בערב, בלילה. [...] ואנחנו יורדים למוצב שהיה פחות או יותר מול איסמעיליה. קראו לו מוצב הלשון. הוא ישב באגם הקטן. אגם המר הקטן. ופשוט לבקר את האנשים. ואז אנחנו מגלים על גג המוצב תרמילים שהם לא של רובה FN שאז היו ולא של עוזי, אלא תרמילים של קלשניקוב. ואז מסתבר שהחיילים היו צפונים בתוך הבונקרים, כפי שהנחינו אותם לעשות וברגע מסוים המצרים הסיטו את האש וקומדנו מצרי פשט על המוצב. לא נפגע אף חייל. חיילינו לא ראו את הקומנדו. אבל הם לקחו שם איזה מקלע אחד ואולי עוד איזה משקפת וירו על הגג. ואז אנחנו באים למי שהיה אז מפקד חטיבה 401, ששון ז״ל, ויאנוש עם יד קפוצה עם תרמילים אומר לו – הנה, זו ההוכחה שהיו שם פושטים - כי אף אחד לא האמין. ואז התחיל עידן חדש."

בצה"ל אפוף-האופוריה התקשו המפקדים להאמין שהמצרים - אותם חיילים עלובים שברחו, יחפים ועירומים, מהטנקים המסתערים של צה"ל במלחמת ששת הימים - יעזו לצאת למתקפה כה נועזת ומסוכנת. במטכ"ל החליטו ללמד את המצרים לקח: להכות אותם מכה קשה וכואבת כדי להזכיר להם מי היא המעצמה האזורית האמיתית - ולמה לא כדאי להתעסק איתה. דרך הפעולה שנבחרה כאילו נלקחה מתסריט הוליוודי קלאסי: פשיטה צבאית עמוק עמוק מאחורי קווי האויב. מבצע "הלם" יצא לדרך.

מבצע הלם

שלוש המטרות שנבחרו לצורך התקיפה היו שני גשרים מעל נהר הנילוס - שאחד מהם שימש גם כסכר - ותחנת השנאה (טרספורמציה, בלעז), באזור המכונה נָגְ'ע חמאדי. אם לא שמעתם מעולם את השם "נג'ע חמאדי", יש לכם סיבה טובה: האזור המדובר נמצא עמוק בתוך שטח מצרים, כמאתיים ק"מ דרומית מערבית לשארם א-שייח, שבעצמה נמצאת ב"שפיץ" הדרומי ביותר של חצי האי-סיני. פשיטה ישראלית על נקודה כה מרוחקת מקו החזית שקולה לפיגוע של חיזבאללה - בבאר שבע.

שלושת המטרות המדוברות נבחרו משני שיקולים עיקריים. הראשון - אלה היו מטרות אזרחיות, וככאלה סביר להניח שלא תהיינה מוגנות על ידי כוחות צבא. השיקול השני היה גרימת מקסימום נזק כלכלי למצרים, תוך צמצום פגיעה באזרחים. פגיעה בגשרים שעל הנילוס תאלץ את האזרחים המצרים באזור נג'ע חמאדי לנסוע עשרות קילומטרים כדי לחצות הנהר במקום אחר, ופגיעה בסכר תגרום להצפת שדות חקלאיים ולהרס יבולים. אבל גולת הכותרת של המבצע המתוכנן הייתה השמדת תחנת ההשנאה. מדובר בתחנה שמקבלת את זרם החשמל שמופק בסכר אסואן בדרום מצרים - ומפיצה אותו למיליוני צרכנים בקהיר וסביבותיה. פגיעה בתחנה, העריכו בצה"ל, תחשיך אזורים נרחבים של מצרים ותעביר לנאצר מסר ברור לגבי הצפוי לו אם העימות בתעלה לא יסתיים.

האתגר הראשון של מתכנניו של מבצע הלם היה מודיעיני. מכיוון שמדובר במטרות אזרחיות ורחוקות כל כך מקו החזית, לצה"ל לא היה כל מידע עליהן. גיחת צילום שערכו מטוסי חיל האוויר סיפקה תמונות עדכניות, אבל גם הן לא ממש סייעו לפזר את הערפל. למשל, אחת מדרכי הפעולה שנשקלו כדי לחבל בגשרים הייתה להניח עליהם פצצות גדולות באמצעות מסוקים: צילומי המודיעין הראו שישנם עמודי תאורה על הגשרים שעשויים להפריע למסוקים לרחף בגובה נמוך מעל הגשר - אבל אי אפשר היה להסיק מהצילומים האלה מה גובהם של עמודי התאורה. בעיה נוספת הייתה בהקשר של תחנת ההשנאה: התחנה הזו, שנפרשה על שטח של כמה קילומטרים רבועים, הכילה מגוון גדול של ציוד ומערכות אספקת חשמל - ולחוקרי המודיעין, שההבנה שלהם בתחום אספקת החשמל הייתה מוגבלת מאוד, מטבע הדברים, לא היה מושג במה בדיוק צריכים הלוחמים לפגוע כדי לוודא שהמצרים לא יוכלו לתקן את הנזק ולהחזיר את אספקת החשמל השוטפת בתוך זמן קצר.

העזרה הגיעה ממקור בלתי צפוי. באחד הארכיונים הישנים נתגלתה חוברת מודיעין של לא אחר מאשר הצבא הנאצי שפלש למצרים במלחמת העולם השניה, ובה תיאורים ותמונות שצילמו צפלינים גרמניים אזרחיים שהטיסו נוסעים מאירופה למצרים וחזרה. חוברת המודיעין חוברה, במקור, לשימושו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, 'שועל המדבר' המפורסם - אבל בדרך כלשהי נפלה לידיו של מתנדב יהודי שלחם במצרים עם הכוחות הבריטים שהביסו את רומל, והוא החזיר אותה איתו לארץ. החוברת הכילה מידע מודיעיני על כמה וכמה אתרים מרכזיים במצרים - כמו למשל גובהם המדוייק של עמודי התאורה על גשר קינא וגשר נג'ע חמאדי, שהסתבר שהם נמוכים יחסית ולא יפריעו למסוקים לרחף מעל הגשרים. גם לגבי תחנת ההשנאה נעזרו חוקרי המודיעין במקור מידע בלתי שגרתי: מנהל רשת החשמל האזורית של תל אביב, שעזר לחוקרים לזהות בתמונות האוויריות תשעה שנאים גדולים, שפגיעה בהם תבטיח כמעט בוודאות שיקום ארוך ואיטי של רשת החשמל המצרית.

מי שנבחרה להוציא לפועל את הפשיטה המסוכנת הייתה סיירת הצנחנים, שמפקדה היה רב-סרן מתן וילנאי: לימים שר המדע והטכנולוגיה. וילנאי קיבל את פקודת המבצע רק חמישה ימים לפני תאריך הפעולה המיועד, והכוחות נכנסו למערבולת של הכנות קדחתניות: טייסי המסוקים התאמנו בריחוף מעל גשר קטן ליד כפר נחום, הצנחנים התאמנו על הנחת מטעני חבלה בתחנת ההשנאה, וביחידת הפיתוח הסודית של חיל ההנדסה - תחת פיקודו של דוד לסקוב, המהנדס והממציא המיתולוגי שהיה אחראי על כמה וכמה פיתוחים פורצי דרך בעבר - עמלו על הכשרתן של שתי פצצות ענק בשם "פצצות מזלף." הפצצות האלה, ששקלו חצי טון כל אחת, הונחו על הגשר באמצעות מסוקים: ברגע שנגעה הפצצה בכביש, הופעלו פתילי השהייה של חמש דקות - ובזמן הזה על המסוק היה להתרחק מהמקום כדי שלא להיפגע. זו הייתה התאוריה, בכל אופן…

יגאל מילוא, שהיה עוזרו של לסקוב ביחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, מספר על המתח שאפף את כולם כשחיברו את פצצות המזלף למסוקים שהיו אמורים לשאת אותן ליעדן.

"כשהגענו למקום חברו אלינו המסוקים ומטעני ה"מזלף" לצורך חימושן. אני זוכר את המתח על פניו של תא"ל לסקוב בעת שחימשתי את ה"מזלפים". היה מקובל שכאשר חבלן חומש מטען חבלה הוא חייב לעשות זאת לבדו, שמה יקרה משהו. לסקוב לא היה מוכן לעזוב אותי לרגע. הוא היה על ידי, הסתובב סביבי, לא העיר, לא אמר מילה - רק פזל מפעם לפעם לראות שהכל נעשה במקצועיות המתחייבת.

בתום העבודה ולאחר שהמסוקים החמושים המריאו ליעדם קרא לי ראש אג"מ ואמר "קצין צעיר, זה יעבוד?". עניתי לו "מאה אחוז". ואז הוא אמר "תשמע, אם זה לא יעבוד קח לך כובע סומבררו, תתחיל ללכת לכיוון הים האדום ואל תעצור עד אשר הכובע יצוף במים...". כולם צחקו. היחיד שהחוויר היה לסקוב."

בשלושים ואחת באוקטובר, 1968 - חמישה ימים בלבד לאחר מתקפת הקומנדו המצרית שגבתה חמישה עשר הרוגים מבין חיילי צה"ל - המריאו שני המסוקים שנשאו את ארבעה עשרה לוחמי סיירת הצנחנים, ושני מסוקים נוספים שכל אחד מהם נשא פצצת מזלף כבדה.

אחד מהקצינים בחפ"ק סיפר:

"כמה דקות אחרי ההמראה החל לזרום אלי מידע שהמשטרה המקומית בקינא [ליד אחד הגשרים שהיו אמורים להיות מושמדים - ר.ל.] רוחשת פעילות. נראה, שחיפשו שם חוליית־גנבים או משהו כזה. העברתי את המידע למפקד חיל־האויר ולראש מחלקת המיבצעים והערכתי שאין לנו ממה לחשוש. להיפך, זרימת המידע אלינו מעידה על שליטתנו בתמונה. דיין [שר הביטחון - ר.ל.] נפנה אלי לפתע ושאל אותי בקול רם: ׳אתה לא חושב שכדאי להחזיר את הכוחות?׳ נדהמתי. אמרתי לו ׳הכוחות כבר שם והכל יהיה בסדר". ואז דיין אמר ׳אני מוכן להתערב איתך על ארגז בקבוקי וויסקי שהמבצע לא יצליח."

ראשונים הגיעו לוחמי סיירת הצנחנים, שנחתנו ארבעה קילומטרים מזרחית לתחנת ההשנאה בנג'ע חמאדי. מיד לאחר הנחיתה אבד הקשר בינם ובין המפקדה הרחוקה, ורק זמן מה לאחר מכן הצליחו לחדש אותו - בקוד מורס בלבד.

בשעה תשע ושלושים בערב הגיעו הצנחנים אל החומה שעטפה את מתחם תחנת ההשנאה. מספר מפקד הכוח, מתן וילנאי.

"עליתי על החומה וראיתי שומר מצרי, במדים כמו שלי, כי לבשנו מדים מצריים. הוא התיישב מתחתיי עם רובה קלצ'ניקוב והלך לישון. היינו קצובים בזמן, כי כל המבצע היינו בלי קשר, המסוקים היו על קצה הדלק, ואם לא היינו מגיעים בזמן, הם היו חוזרים הביתה. קפצתי למטה מהחומה הגבוהה, והשומר שמע אותי. הוא התעורר והתחיל לצעוק משהו. צעקתי לו במבטא פולני 'ג'יש מצרי' (צבא מצרי) אבל הוא כבר הבין שאני לא מצרי, התחיל לצרוח ורץ לכיוון שאמרו לנו שמי שרץ לשם מתחשמל.

בינתיים אנחנו הכנו את המטענים לפיצוץ. תוך כדי עבודה, המ"פ אמר שהוא רואה ארבעה [שומרים] בדרך אליו עם נשק. מייד זיהיתי את ה'חבר' שלי, השומר שברח. פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה."

באותו הזמן ממש, ריחף מסוקו של הטייס נחמיה דגן מעל גשר קינא. דגן מספר:

"הגענו לגשר, נעמדנו מעליו בריחוף, כשתושבי העיר קינא מביטים בנו. הורדנו לאט-לאט את חומר הנפץ אל הגשר, ולאחר מכן הסתובבתי 180 מעלות ופניתי חזרה הביתה."

מתן וילנאי בתחנת ההשנאה.

"רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה. עכשיו כשאני מספר את זה אני נבהל. ממש עפנו מעל החומה. היה לי ויכוח עם הרמטכ"ל אם המטענים יופעלו אחרי 10 דקות או אחרי 10 שניות. אני רציתי 10 שניות, ובסוף הרמטכ"ל אמר לי שאני המפקד בשטח, אז שאקבל את ההחלטה. כולנו עפנו על החול מההדף. אחרי הפיצוץ, פרצנו בצחוק. צחקנו כמו מטורפים. מעין שחרור מתח. הלכנו במדבר לרכס הרים כדי להסתתר ואחרי שעה הליכה פתחנו את מכשיר הקשר, שמענו את הטייס אומר '5 דקות אצלך'. אחרי 3 דקות שמענו אותם, כמו מכסחת דשא, עלינו וטסנו הביתה."

חמש דקות לאחר שהושמדה תחנת ההשנאה, התפוצצו גם שתי פצצות המזלף שהונחו על הגשרים - וגם שני המסוקים שנשאו אותן שבו לבסיסם בשלום.

בסביבות חצות נחתו לוחמי הצנחנים בשארם א-שייח, שם המתינו להם בהתרגשות אדירה משה דיין ועזר וייצמן, סגן הרמטכ"ל. וילנאי סיפר כי - "דיין נישק אותי, ואמר לי 'אני בדרך כלל לא מנשק גברים'." הקצין בחפ"ק שהתערב עם דיין על ארגז בקבוקי וויסקי גילה על שולחנו, בבוקר שלמחרת, פתק שעליו היה כתוב - 'צדקת!', אבל רק בקבוק וויסקי אחד, במקום ארגז שלם… חיים נווה, הטייס שהניח את המטען על גשר נג'ע חמאדי, סיפר:

"עייזר ווייצמן חיכה לי באופיר ונכנס למסוק שלי עם בקבוק וויסקי. שתינו תוך כדי טיסה וכנראה הגזמנו קצת. כי במקום להגיע חזרה לבסיס הגענו לאל עריש."

החגיגה בשארם א-שייח' הייתה מוצדקת. הנזק לרשת החשמל המצרית היה מאסיבי: עבודות השיקום נמשכו למעלה מחודש ועלו מיליוני לירות. הנזק שנגרם לגשרים השבית את התנועה עליהם - ובעיקר תנועה של משאיות כבדות - למשך חודשים ואולי אפילו שנים. אבל הנזק המשמעותי ביותר שגרם מבצע "הלם" הוא המכה הפסיכולוגית שספגו המצרים, כשהבינו שצה"ל מסוגל לפגוע בקלות בתשתיות הכי חשובות של המדינה. בעקבות מבצע הלם, עיבו המצרים את מערך הגילוי האווירי שלהם, והקימו כוח בשם 'המיליציות העממיות', שמטרתו הייתה להגן על מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים מפני פשיטות ישראליות. נזכור שמצרים היא מדינה ענקית, שיש בה אלפי מטרות פוטנציאליות שכאלה: מגשרים, קווי מים, מערכות השקייה ותקשורת - ועד צינורות דלק, מסילות רכבת, תחנות כוח ובנייני ממשל. ההגנה על כל המטרות האלה דרשה, מילולית, מאות אלפי בני אדם - והטילה על הממשלה המצרית עומס כלכלי ולוגיסטי אדיר.

המצרים התכנסו לתוך עצמם, מלקקים את פצעיהם, והקרבות בחזית התעלה - פסקו. בצה"ל חגגו את ההצלחה הדרמטית.

המעוזים

"[בריל] שלום, מדבר יהודה בריל. אני לחמתי במסגרת גדוד 79 שריון במלחמת ההתשה. תחילה כלוחם שריון, איש צוות ולאחר מכן כמפקד טנק. הגדוד לחם בגזרה המרכזית של התעלה."

כשיהודה בריל, טנקיסט צעיר, הגיע לחזית התעלה בינואר 1969, הוא וחבריו לצוות נהנו עדיין מפירותיו של מבצע "הלם."

"[בריל] היינו יושבים בעמדת תצפית, כל אחד לפי תורנות על גבעה קטנה עם משקפת גדולה, והייתי רושם את התנועות של המצרים מהצד השני. [...] זה ממש נראה לי כל האזור הזה, אזור פסטורלי כאזור נופש. [...] אני רואה שמה חיילים מצריים שמשכשכים במים, מדברים בקולות, צועקים אחד לשני, דגים דגים ויש שמה גם מגדל מים ואני רואה למעשה טירות שם בצד השני. [...] היה לנו איזה פחון ששימש אותנו כמטבחון קטן. היינו מקבלים אספקה פעם בשבוע והצוותים בעצמם היו מכינים אוכל. בלילה היינו שומרים בזוגות שלוש שעות רצוף בין הטנקים לאורך קו המים לראות אם חדרו חס וחלילה חיילים מצריים. היו לנו שינלים מאוד ארוכים כי היה קר מאוד באותה תקופה והיה חושך מצריים. מה שנקרא בדיוק לזה התכוונו. חושך מצריים לא ראינו ממטר אחד מהשני. מה שכן, מדי פעם היה קופץ איזה עכברוש גדול בצווחה שהייתה מקפיצה אותנו. כל פעם היינו חושבים מהרעש אולי הסודאנים חצו את התעלה לכיוונינו."

אבל למרות השקט ששרר בשטח, שתי התקיפות המצריות בספטמבר ובאוקטובר, שגבו את חייהם של עשרים וחמישה לוחמים, היו איתות ברור לכך שהמוצבים בגזרת התעלה אינם ממוגנים דיים.

השקט ששרר בתעלה לאחר מבצע 'אבוקה' שבו פגע צה"ל בבתי הזיקוק המצרים במפרץ סואץ "הרדים" את הפיקוד העליון של צה"ל, והעניק לכולם את התחושה שאמצעי המיגון המאולתרים במוצבים שהוקמו בחופזה לאחר סיום מלחמת ששת הימים - שקי חול, גדרות תיל ותעלות קשר רדודות יחסית - מספיק טובים כדי להתמודד מול האיום המצרי. אבל כפי שלמדו החיילים על בשרם בעקבות אותן הפגזות כבדות, שקי חול וגדרות תיל לא מהווים מענה הולם נגד פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, שמשאירים מאחוריהם מכתשים בגודל של טנק.

השאלה שניצבה מול מפקדיו של צה"ל הייתה, אם כן, מה כן לעשות כנגד האיום המצרי - וכאן פרץ ויכוח סוער בתוך מטכ"ל.

הרמטכ"ל, חיים בר-לב, האמין שהפתרון הנכון יהיה להקים מערך של מוצבים מבוצרים על קו המים, לכל אורך החזית בתעלה - מחוף הים התיכון בצפון, ועד ראס סודר לחופיו של מפרץ סואץ בדרום. מנגד, האלופים ישראל טל ("טליק") ואריאל שרון טענו שמוצבים סטטיים, חזקים ומבוצרים ככל שיהיו, אינם התשובה לאיום המצרי.

ישראל טל היה הקול הברור ביותר בהתנגדותו לביצור המעוזים בתעלה.

"כל אחד מהמעוזים בתעלה, מבחינת פוטנציאל האויב, יכול לקבל בקלות 5000 פגז בשעה, וזה לא רק שאלה שהמעוז ייהרס, אלא גם אם לא יהרס - האנשים שנמצאים שם לא ילחמו יותר אף פעם, גם בגלל ההלם, גזים וכו'. אנחנו לא התנסנו בזה ואסור לנו לחכות לניסיון הראשון ואחר כך לפנות מעוזים... נקודת המוצא שלי בשלילת המעוזים היא שזו מלכודת נוראה שאין מוצא ממנה, וזה יכול לקרות תוך שעה אחת, ואם זה יקרה ביום אחד ל-4-5 מעוזים כאלה, זה מבחינה לאומית אסון, לא יותר קטן מהדק"ר או מהמשחתת אילת."

במקום מוצבים נייחים ופגיעים, אלוף טל הציע להגן על קו התעלה באמצעות כוחות ניידים ומשוריינים שיתצפתו על התעלה ממרחק ויגיבו לתקיפות המצרים לפי הצורך. אריאל שרון היה קצת פחות נחרץ מישראל טל, אבל גם הוא הסכים שהמוצבים על גדות התעלה צריכים להוות לכל היותר תצפיות נקודתיות ומצומצמות ולא מעוזים גדולים ומבוצרים.

אני חושב שכדאי לעצור לרגע בנקודה זו ולומר משהו חשוב לגבי הסוגיה של מה שזכה בהמשך לשם 'קו בר לב.' אתם, אני - כולנו - משוחדים. כולנו יודעים מה עלה בגורלם של המעוזים במלחמת יום הכיפורים: המצרים כבשו אותם כמעט ללא התנגדות, ומאות החיילים שאיישו אותם נהרגו או נפלו בשבי. לנו יש את הפריווילגיה לבחון את הטיעונים בעד ונגד הקמתם של המעוזים, כשאנחנו מצוידים בידע הזה בדיעבד - אבל לאנשים שקיבלו את ההחלטה הזו בזמנו, לא הייתה פריווילגיה כזו. השם "קו בר לב" ניתן למעוזים האלה על שמו של הרמטכ"ל חיים בר לב, שתמך ברעיון הזה - אבל הוא לא היה היחיד: רוב הקצינים של צה"ל תמכו ברעיון של ביצור המעוזים. הרציונל שלהם היה שהמעוזים המבוצרים ישמשו כמערך קדמי של תצפית והתראה, ובמקרה של פלישה מצרית - המעוזים החזקים יהיה אלה שיבלמו את הכוחות התוקפים וישהו אותם עד לכניסת כוחות השריון של צה"ל למערכה. ברור לגמרי שבדיעבד, הרעיון הזה לא הוכיח את עצמו: במלחמת יום הכיפורים, הכוחות המצרים פשוט עקפו את המוצבים וכיתרו אותם - אבל אם נשים לרגע את הידע הזה בצד, אני חושב שאפשר לראות את ההיגיון הפנימי של הרעיון הזה.

בשורה התחתונה, המחלוקת בין מי שתמכו בהקמתו של קו בר לב לבין מי שהתנגדו לו הייתה מחלוקת סביב האסטרטגיה הצבאית העקרונית שצה"ל צריך לנקוט בה בחזית המצרית: אחיזה סטטית ופאסיבית בשטח, לעומת לחימה דינמית וניידת שמסוגלת להגיב ליוזמות התקפיות של האויב בזמן אמת. הבחירה בין שתי האסטרטגיות האלה תלויה, במידה לא מבוטלת, ביכולותיו של האויב שניצב מולך - או ליתר דיוק, במה שאתה חושב על יכולותיו של האויב שניצב מולך - וברור לגמרי, ממקורות היסטוריים רבים, שבצה"ל של אחרי מלחמת ששת הימים זלזלו מאוד בצבא המצרי. הנה, למשל, מה שסיפר האלוף ישראל טל בראיון עיתונאי:

"אם אנחנו כבר מדברים על ראיית המציאות, אוסיף ואומר שהמטכ"ל של מלחמת ששת הימים לא הצטיין בכך. כשישבנו אחרי מלחמת ששת הימים בדיון מטכ"ל וגולדה שאלה: 'מה יהיה עכשיו? כמה זמן מבחינה צבאית יש לנו עד שלערבים יהיה כוח?', אז חברים טובים שלי, שהיו האלופים הכי טובים בתולדות צה"ל - וזה היה המטה הכללי הכי טוב בתולדות צה"ל - קמו ואמרו: 'חמש עשרה שנה הם לא יוכלו לעלות עלינו', ואחד אמר: 'עשרים שנה', והשלישי אמר 'דור'. והחמישי אמר 'אפשר להחזיק את חצי האי סיני עם שני ג'יפים'. אלה הם החברים הכי טובים שלי, באמת האלופים הכי טובים בתולדות צה"ל."

סביר להניח שהתפיסה הזו שיחקה תפקיד חשוב בהחלטה שנקבלה, בסופו של דבר, להקים את קו המעוזים המבוצרים. יכול להיות שהמעוזים האלה יהיו פגיעים, אולי, לפשיטות קומנדו של האויב ולהפגזות רבות עוצמה - אבל זה בסדר גמור, כי הערבים לא יעזו לתקוף אותם - ואם יעזו, אנחנו ננחית עליהם כזו מהלומה צבאית, שהם ילמדו את הלקח ויפסיקו. לראייה, כשהמצרים הטביעו את אח"י אילת - תקיפת בתי הזיקוק בסואץ הפסיקה את המתקפות המצריות לשנה שלמה.

אבל הם לא הבינו את נאצר. מי שחשב שהמצרים יסכימו לבלוע את העלבון וההשפלה של מלחמת ששת הימים, ויתקפלו אל מול העליונות הצבאית הברורה של ישראל - לא העריך נכונה את הנחישות של המצרים להשיב לעצמם את מה שאיבדו במלחמה, את הרצון הבוער של הצבא המצרי לנקום על ההשפלות הבלתי פוסקות - ואת נכונותו של נאצר להקריב את רווחתו וטובתו הכלכלית של העם המצרי, על מזבח חלום האימפריה הפאן-ערבית שלו. הקרבות בתעלה אמנם פסקו - אבל בזמן שבישראל טפחו הגנרלים זה על שכמו של זה, המצרים ניצלו את הזמן כדי לאגור כמויות אדירות של נשק ופגזי ארטילריה - ולתכנן את מה שעתידה להיות המתקפה הגדולה ביותר אי פעם בחזית התעלה עד אותו הזמן: המתקפה שתתחיל, באופן רשמי, את מלחמת ההתשה.

חלק ב': קופים ונמרים

עבדול מונים ריאד (Riad) נולד לאב שהיה איש צבא. ריאד בילה חלק ניכר מילדותו בדיונות של אל-עריש, שם הוצב אביו, ובהשראתו פנה גם הוא לקריירה צבאית. כקצין צעיר השתתף ריאד במלחמת העולם השניה לצידו של כוח המשלוח הבריטי, והגן על מצרים מפני פלישת הכוחות הנאציים ממערב. הוא הרשים את מפקדיו הבריטים באישיותו החזקה ובידע המקצועי הניכר שלו, ובתום המלחמה נבחר להיות חלק מקומץ של קצינים מצרים מובחרים שנשלחו למכללה צבאית יוקרתית באנגליה, כדי להעמיק את השכלתם הצבאית.

גם במלחמת העצמאות נגד ישראל, הצליח הקצין הצעיר להותיר רושם מצוין. "למרות תנאי הקרב הקשים בפלשתין," כתב עליו מי שהיה מפקדו במלחמה, "כלי נשק לא נאותים, תכנון לוגיסטי גרוע-עד לא קיים וידע מודיעיני זעום על הכוחות הישראלים - חשתי שרב-סרן ריאד היה האדם החושב היחיד בחטיבת התכנון והמבצעים בקהיר, ומעולם לא הכזיב אותי." ריאד זכה באות הצטיינות על פעילותו במלחמה, ונתפס בעיני רבים בצבא המצרי כשילוב מרשים של לוחם אמיץ ומלומד רחב אופקים: מפקד שמסוגל להביט אל מעבר לאופק ולהוציא לפועל אסטרטגיות מורכבות.

במלחמת ששת הימים מונה עבדול מונים ריאד לעמוד בראש הכוח המצרי-ירדני המשותף בחזית המזרחית. זה נשמע כמו קידום - אבל למעשה, למעשה, המינוי הזה היה סוג של "גלות" - מכיוון שריאד היה ידוע בדעותיו הנחרצות כנגד השחיתות והנפוטיזם שהיו נפוצים בצבא המצרי. בדיעבד, הגלות הזו הצילה את הקריירה שלו: הכישלון הצורב במלחמה הוכיח לכולם במצרים שהצבא זקוק לניעור ושיקום יסודי, וראיד היה זה שקיבל את הפיקוד על הצבא החבוט והמושפל.

בתוך ימים ספורים מהרגע שקיבל את התפקיד החל ריאד בבנייה מחדש של הצבא המצרי. למִצרִים היו מערכות נשק מתקדמות שסיפקה להם בריה"מ אחרי מלחמת ששת הימים, אבל רבים מהחיילים המצרים לא ידעו כלל לקרוא ולכתוב: ריאד בנה מחדש את מערך הגיוס של הצבא, עם דגש מיוחד על גיוס מועמדים בעלי השכלה תיכונית ואקדמאית. באותו האופן, הוא ארגן מחדש את מערך הנ"מ המצרי, צייד את חיל הרגלים המצרי בטילי נ"ט כדי שיוכלו להתמודד מול כוחות השריון המהירים של צה"ל - וגם היה זה שהורה על פשיטות הקומנדו הנועזות שביצעו המצרים בתחילת מלחמת ההתשה.

בפרק הקודם שמענו על 'מבצע הלם', במסגרתו פגעו מסוקי חיל האוויר בשני גשרים על נהר הנילוס, וסיירת הצנחנים השמידה תחנת השנאה חשובה עמוק בעורף השטח המצרי. הנזק הכלכלי והתודעתי של מבצע "הלם" על המצרים היה אדיר, והכריח את נאצר להפסיק, זמנית, את תקיפות הקומנדו וההפגזות הארטילריות על מוצבי צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. ריאד ניצל את תקופת הרגיעה הזו כדי לתכנן את מה שהייתה עתידה להיות גולת הכותרת של כהונתו כרמטכ"ל עד אותו הרגע: כיבוש מחדש של הגדה המזרחית של התעלה.

הפגזה חסרת תקדים

אחרי ששככו הויכוחים בתוך המטכ"ל לגבי היתרונות והחסרונות של בניית מעוזים סטטיים על גדות תעלת סואץ, החלו העבודות להקמתו של קו בר לב בדצמבר 1968. אלף לוחמים של חיל ההנדסה, אלפיים טירונים מחילות אחרים וכמה מאות קבלנים אזרחיים הקימו - בזמן שיא של חודשים ספורים - שלושים ושניים מעוזים מבוצרים לכל אורך התעלה, במרחק של עשרה עד חמישה עשר קילומטרים זה מזה. כל אחד מהמעוזים היה מצויד בתשתיות חשמל, מים וביוב - ובעיקר בשכבות הגנה עבות של עפר ובטון, מחוזקות במוטות מתכת שפורקו ממסילת הרכבת שבנו המצרים במערב סיני. עוד עשרה "תעוזים" - מוצבים קצת פחות מבוצרים - נבנו בקו השני, כעשרה עד עשרים קילומטרים מזרחית לקו המים.

במרץ, 1969, כבר היו רוב המוצבים של קו בר לב בנויים ומוכנים… בדיוק בזמן. את יהודה בריל - טנקיסט בגדוד 79 שלחם בגזרה המרכזית של התעלה - הכרנו בפרק הקודם.

"[בריל] אנחנו מגיעים לתאריך של 8 במרץ 1969, שבו החלה למעשה מלחמת ההתשה. באותו יום שבת בצהרים הייתי באזור המחפורת שבו ישן הצוות וראיתי את המ"מ שלי, שמו היה אליעזר לוסקי, מפקד הטנקים, מגיע ברגל ממעוז איסמעיליה הדרומי לכיווני. על פי צעדיו והמבט על פניו, הבנתי שמשהו קרה. [...]. לוסקי בפנים רציניות אמר לנו "התקבלה ידיעה מודיעינית ממפקדת הגדוד שהועברה לכל הטנקים בגזרה שלנו, חיל המעוזים, שהמצרים עומדים לפתוח בשעה 18:00 בערב בהפגזות ארטילריות לכל אורך קו התעלה. בעקבות זאת, אני רוצה שתתחילו לארגן לאט, לאט את כל הציוד שבמחפורת, תעלו אותו על הטנק ותקפלו את רשת ההסוואה מהטנק. אנחנו ננוע מעבר לצומת איסמעיליה ונהיה מוכנים בטנק לקראת ההפגזות. [...]" לוסקי נע לכיוון הטנק השני ואנחנו הצוות משוחחים בינינו ולוקחים את הדברים שאמר ברצינות, אבל עדיין לא מבינים מה זה אומר כי עוד לא התנסינו בהפגזה או בירי כזה. לקראת השעה 16:30 בערך, הצוות מוכן עם כל הציוד. לוסקי מכוון את הנהג לצאת מהמחפורת טנק. ואנחנו מתחילים להתקדם לעבר צומת איסמעיליה [...] כקילומטר מזרחה מצומת איסמעיליה ומעט מדרום, לוסקי פונה בקשר לנהג שלנו ואומר לנו לעצור. [...] עכשיו, בערך חמש וחצי ואנחנו מנסים להעביר את הזמן עד לשעה שש. בשעה רבע לשש, לוסקי אומר לי וליעקב שבבו הנהג לסגור מדפים וגם הוא סוגר את המדף."

בשעה שש בערב, בדיוק כפי שהתריעו אנשי המודיעין, החלה ההרעשה המצרית - וזו הייתה הפגזה אדירה, וחסרת תקדים. ארבעים אלף פגזים כבדים ניחתו על מוצבי קו בר לב בפרק זמן של כמה שעות ספורות בלבד.

"[בריל] מאות פגזים בקוטר 122 מילימטר, 160 מילימטר נחתו על המעוזים, כן על האזור בו שהו הטנקים. אני לא אשכח את הערב הזה לעולם. אני מסתכל על לוסקי ועל שאול ואני רואה את הדאגה בפניהם. כמובן שגם אני מודאג. אני שומע את שריקות הפגזים ואת רעש הנפילות שלהם בסביבות הטנק והטנק מתנדנד כמו עלה ברוח ולא מפסיק. וכל הזמן המחשבה היא שבסוף יפגע אחד הפגזים בטנק ואנחנו ניפגע. אני מנסה להעביר את הזמן בשיחות עם יעקב שבבו ושאול גולדבלט, אנשי הצוות, ומדי פעם מצרף גם את לוסקי לשיחות כדי להתנתק מההפגזות, אבל אנחנו לא מצליחים. לוסקי מחייך אליי ככה, מדי פעם מסתכל בשעונו. ההפגזה נמשכה כבר כשלוש שעות. לאט, לאט אני לומד שברגע ששומעים את שריקת הפגז, סימן שהפגז עבר אותנו. בחוץ כבר חושך כ-20 דקות, אנחנו פתאום שומעים איזה שקט מתמשך שכנראה נפסקו ההפגזות. אני ולוסקי פותחים בזהירות קצת את המדפים להסתכל החוצה, אני לא מזהה בהתחלה כלום כי זה חושך מצרים. ואז אני אומר ללוסקי "אני רוצה לרדת למטה לראות מה קורה". לוסקי אומר לי "תרד בזהירות ותבדוק". אני יורד מהטנק, מתחיל להתרגל לחושך. אני רואה בורות ענקיים מצד ימין מאחורה, מקדימה, בורות שאפשר להכניס אליו טנק, עד כדי כך הם גדולים. אני עולה בחזרה, לוסקי שואל אותי "מה ראית?", אני מספר לו, אומר לי "יש לנו מזל גדול"."

ארבעה חיילי צה"ל נהרגו בהפגזה הכבדה, וארבעה עשר נפצעו. אבל ההרעשה הזו הייתה רק מכת הפתיחה בתוכניתו של הרמטכ"ל המצרי, עבדול מונים ריאד: על פי התכנית, לאחר שלב ה"ריכוך" הזה, כוחות החי"ר המצריים היו אמורים לנצל את המבוכה והבלבול בצד הישראלי, לחצות את התעלה ולכבוש כמה שיותר מעוזים. כהכנה לשלב זה של המבצע, החליט הרמטכ"ל ריאד לצאת אל השטח ולבחון במו עיניו את הנזק שגרמה ההפגזה המצרית למוצבים הישראליים.

"[בריל] למחרת בבוקר התקבלו פקודות מפקדת גדוד 79 וגדוד 46 בקו התעלה והועברו לפלוגות הטנקים לעלות, לעלות לעמדות אש ולהשיב בירי תותחים לעבר מטרות מצריות. [...] המ"מ, אליעזר לוסקי, כיוון את התותחן שאול גולדבלט. "אתה רואה את הבית חולים החדש הנטוש?" שאול – "כן". [...] "לאחר מכן יש את בית המלון הלבן הצר והארוך, אתה מזהה?" שאול –"כן". "אחר כך יש את מגדל המים, אתה מזהה?" שאול עונה לו "כן". לוסקי אומר לו "בכולם יש עמדות של חיילים מצריים, אני אכוון אותך לעבר המטרות, אני רוצה לראות פגיעות." אני טוען את הפגז ושאול מכוון ומתחיל לירות. אני טוען שוב ולוסקי מתקן את שאול בטווחים והוא מצליח לפגוע במטרות. לוסקי אומר לשאול כל הזמן "כל הכבוד ותמשיך ככה". אנחנו יורים כמעט בטן מלאה של פגזים."

הטנק של בריל לא היה היחיד שהחזיר אש אל עבר המצרים, כמובן.

"זאב" היה שמה של רקטה שפותחה ביחידת הפיתוח והניסויים של חיל ההנדסה בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. מדובר היה בטיל קרקע-קרקע לטווח קצר - אלף מטרים בלבד - בעל ראש קרב מסיבי במיוחד: כחמש מאות ק"ג של חומר נפץ, שבפגיעתם הותירו אחריהם מכתש בקוטר של שניים עשר מטרים ובעומק של חמישה מטרים.

אבי יחזקאלי, אז סרן בהנדסה קרבית, היה מבין הראשונים שזכו להכשרה מקיפה אודות תפעול הרקטה החדשה. יחזקאלי מספר:

"מהיום שהוטל עלי להיות אחראי על הפעלת ה"זאבים", למדתי את הנושא על בוריו – הצבת המשגר, ביסוסו, הכנת הרקטה לשיגור, טיפול בנצרות הבטחון, והפעלתו. מידי בוקר נקראתי למודיעין אוגדה, שציידו אותי בתצ"א (תצלום אוויר), והגדירו לי על אילו מטרות לירות.

בתאריך התשעה במרץ, 1969 [יום לאחר ההרעשה המצרית - ר.ל.] קיבלתי תצ"א עליה סומנה כמטרה בונקר באיסמעיליה. באותו לילה יצאנו לשטח והפעלנו את ה"זאב" על פי התרגולת - כן השיגור הוצב בדיוק הנדרש, תוך הקפדה על פילוס וייצוב המשגר, והפעלה חשמלית של הרקטה. לא ידענו, וזה גם לא היה עניינינו, מה טיבה של המטרה."

בינתיים, בצד המצרי, עבר הגנרל עבדול מונים ריאד בין העמדות המצריות באיסמעיליה, שוחח עם החיילים ושיבח אותם על אומץ ליבם ופעולתם.

לפתע, ללא כל התראה, חדר פגז ישראלי אל המוצב המצרי בו שהה. לרמטכ"ל המצרי לקבוצת הקצינים הבכירים שעמדה סביבו, לא היה סיכוי. בפעם השניה בתוך מספר חודשים, הוכתה מצרים בהלם: הרמטכ"ל הנערץ, זה שהפיח תקווה וכוחותיו חדשים בצבא המצרי המוכה - איננו.

מצידה השני של תעלת סואץ, קיבלו יהודה בריל וחבריו את החדשות המשמחות.

"[בריל] למחרת התקבלה הודעה משמחת על פלוגה ג' שהועברה לטנקים בקו התעלה. כתוצאה מהירי יום קודם ע"י טנק מ"פ טנק 4, טנק 2 וחיל התותחנים שלנו באזור איסמעיליה, לעבר בית המלון הלבן והצר והארוך הנטוש, נהרגו הרמטכ"ל המצרי עבד אל-מונעם ריאד וקבוצת קצינים בכירים שהיו בעמדת תצפית לעבר כוחותינו."

אבל במקביל, גם סרן אבי יחזקאלי מקבל דיווח שממנו משתמע שדווקא ה"זאב" שלו היה זה שפגע ברמטכ"ל המצרי.

"בבוקר נקראתי בבהלה למשרדו של סגן מפקד האוגדה, עד כמה שזכור לי היה זה צ'יץ'. לא היה לי מושג מה הייתה הסיבה לכך. התייצבתי בלשכה בחשש שמא עשיתי משהו לא נכון. הפקידה הכניסה אותי לאחר כבוד למשרדו של סגן המפקד ומבלי שברך אותי בבוקר טוב אמר: "יש לך מושג למה גרם ה"זאב" שהפעלתה בלילה?" והוסיף: "הרגת את הרמטכ"ל המצרי"! קיבלתי ברכות ותשבחות ועזבתי את הלשכה בהרגשת סיפוק וניצחון."

מי באמת ירה את הפגז שחיסל את גנרל עבדול מונים ריאד? כנראה שלעולם לא נדע. מה שבטוח הוא שמותו הפתאומי של המפקד הבכיר הכניס את הצבא המצרי לסחרור - ועצר את הפלישה המתוכננת לצידה השני של התעלה עוד לפני שיצאה לפועל. המבצע הנועז בוטל, ובמקומו נערכה לראיד הלוויה רשמית שלפי חלק מהעדויות נכחו בה מיליוני בני אדם. התשעה במרץ, יום מותו של ריאד, נקבע כיום זיכרון רשמי של המדינה, עד ימינו.

הפגזות בלתי פוסקות

אבל גם מותו הפתאומי של הרמטכ"ל וכשלונו המאכזב של מבצע חציית התעלה לא הביאו את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לשנות את האסטרטגיה עליה החליט במאבקו נגד ישראל. "איני יכול לכבוש את סיני," הוא אמר בנאום פומבי בחודש יוני, "אבל אני יכול להתיש את ישראל, ולשבור את רוחה."

ואכן, השמונה במרץ 1969 נחשב בעיני רבים כיום תחילתה הרשמית של מלחמת ההתשה, מכיוון שמנקודה זו ואילך נעשו ההפגזות המצריות על מוצבי התעלה לעניין יום-יומי, והפכו את חייהם של החיילים במוצבים לסיוט מתמשך.

יוסי עוזרד הוא איש תקשורת מוכר, שהחל את דרכו בגלי צה"ל וברבות השנים היה ממקימי חברת החדשות בטלוויזיה. כקצין צעיר, השתתף במלחמת ההתשה - ואף כתב עליה ספר בשם 'ירח מעל סואץ'.

גיורא שנר, שהיה אלחוטן קשר במוצב שנקרא "המזח", תאר בספרו 'קשרי מעוז' את ההשפעה הפסיכולוגית ההרסנית על החיילים שחיו תחת הפגזות בלתי פוסקות.

"התפוצצויות עמומות שבאו בזו אחר זו ובקצב מהיר היו מרעידות ומזעזעות את קירות הבונקר ואת יושביו. מדי פעם היה מטלטל את הבונקר קול פיצוץ עז ומבעית עשרת מונים, כמו מועך את הכתלים והתקרה ומרפה מיד. הרגשתי כאילו משאבת אדירים שואבת בפעימה אחת את האוויר מחלל הבונקר. להרף עין נוצר בפנים "תת לחץ" שהדביק אותי אל הכיסא והכאיב לארובות עיניי, ותוך שנייה שב הלחץ והיה כמקודם, אך תנועת האוויר המהירה הלמה כקורנס ענק בעור התוף של אוזניי וגרמה לו כאב חד. אבק דק וטורדני החל עולה מהכתלים והתקרה המזדעזעים, תוך שהוא ממלא את חללו הדחוס של הבונקר ומחלחל וחודר לכל נקב ופתח בגוף.

יש דבר מה מפחיד ובלתי נורמאלי בישיבה לעת הפגזה במעבה האדמה, משהו שנוסך בך תחושה שהנה עתיד אתה להיקבר חיים. מספר פעמים הייתי עד לחייל שלא עמד לו חוסנו הנפשי בהפגזה ממושכת, ורץ אחוז אמוק לפתח הבונקר. במרבית המקרים היה עולה בידי חבריו לאחוז בו בחוזקה ולהרגיעו בדברי כיבושין, שהמוות אורב לו בחוץ ולא בתוך הבונקר המוגן, אבל במקרה של מיימון לא עלה הדבר בידם.

מיימון היה חייל פשוט במחלקת החרמ"ש שאיישה את המזח כאשר הגעתי אליו. הפגזות קשות היו חזון נפרץ ולא היוו עומס בלתי נסבל. אלא שיום אחד שינו המצרים ממנהגם והחלו בכתישה רצופה ושיטתית של המעוז. מיימון שהה בבונקר הלוחמים מס' 3 וכוחו לא עמד לו לשאת את שאונן העמום של ההתפוצצויות שבאו בזו אחר זו ואת הרעד המתלווה אליהן. חבריו, שגם להם הייתה זאת התנסות ראשונה בהפגזה כבדה שכזאת, מכונסים היו בתוך עצמם, מנסים לכבוש את פחדיהם ככל שניתן, ואיש לא הבחין בצרה המתרגשת ובאה.

"אני לא יכול יותר", נשמעה לפתע זעקתו של מיימון, ובטרם היה סיפק בידי חבריו לעצור בעדו, זינק החוצה אל התופת השואגת מעל. הוא לא הרחיק הרבה. פגז תותח או פצצת מרגמה, לעולם לא נדע בוודאות, השיג אותו כבר ביציאה מהבונקר. איש לא שמע את זעקת המוות שלו בעת שהתרסק לרסיסים. דני המ"מ הצליח להתעשת מיד ופקד על שניים מחבריו שביקשו לצאת בעקבותיו, להישאר במקומותיהם. "אני לא צריך שעוד שניים ייהרגו לי", אמר ביבושת. משהסתיים הכול, יצא דני החוצה ומצא את גופתו של מיימון שרועה ליד היציאה כשהיא מרוטשת עד לבלי הכר."

יוסי עוזרד התראיין לפני שבועות ספורים גם ל"שעת מלחמה" - הפודקאסט של שלמה רז, בו הוא מביא סיפורי קרבות וגבורה ממלחמות ישראל השונות. הקטע הבא לקוח מתוך הפרק "זרוקים לבד בתעלה", ב'שעת מלחמה.'

"[יוסי] אני חושב שהבעיה החברתית הייתה הדבר הקשה ביותר. החיים במעוז, בגלל התנאים, המיטה החמה, החמיצות של הזיעה, כינים, חולדות ופשפשים…ואתה מתגרד, ואתה לא יוצא להשתין ואתה לא אוכל מסודר.

[שלמה] אתה לא יוצא להשתין כיוון שאתה פוחד שתחטוף הפגזה.

[יוסי] בתקופות מסויימות אנשים חיברנו בשקיות ניילון בתוך המעוז. וזה מסריח! וזה לא נעים! ואנשים יוצאים לעשות לא בשירותים. לוקחים את חפירה ובהפוגה יוצאים החוצה לחרבן בחול, עדיף מאשר להכנס למקום שבו יש סיכוי שיפול עליך פגז. בזמן שאתה יושב ומחרבן יש שריקה. שריקה, אתה סופר עשרים שניות עד שהפגז נופל, או שזה שבע שניות אם זה פגז מהיר. לפי היציאה אתה כבר יודע אם זה פגז מרחוק או לא."

לא רק החיילים שאיישו את המוצבים סבלו מהשפעותיהן ההרסניות של ההפגזות הבלתי פוסקות. המצרים זיהו נקודת תורפה בסיסית של המוצבים הסטטיים: הצורך להוביל אליהם אספקה. שיירות האספקה - וכוחות הסיור שהגנו עליהן - טווחו ללא הרף.

ישראל כאלוף, קצין בחטיבת הצנחנים שהוביל שיירות אספקה למעוזים הנצורים, סיפר - גם כן בפודקאסט 'שעת מלחמה', על גבורתם של הנהגים בשיירות האלה.

"[ישראל] ואז הביאו לנו נהגים, אמרו לנו - אנחנו נתגבר אתכם. אנחנו נביא לכם נהגים מהאוגדה.

[שלמה] מי היו הח'ברה האלה?

[ישראל] כרסתנים, זאת אומרת, עם כרסים. שיער לבן…

[שלמה] מילואמיניקים.

[ישראל] מילואימניקים עם רשיון ג', שיכולים לנהוג על זחל"מים. אבל אלו נהגים מנהלתיים מהאגודה! זה ח'ברה שעושים נסיעות למפקד האוגדה או לכל מיני…מחלקת רכב באוגדה. מה להם ולכל העניין הזה? אני זוכר שאני אמרתי, זה לא ייגמר טוב.

מגיעים לצומת קנטרה ומתחילים הפגזים. ואני כבר מרגיש שנהג, ככה…מה זה? הכל בסדר, אני אומר לו. הכל בסדר. תמשיך, תעשה רק מה שאני אומר לך. ואז אנחנו מגיעים לקנטרה, ובקנטרה הייתה פירצה של איזה 200-300 מטר בסוללה, שזה היה איזור בעייתי. וכשאתה מגיע לאזור של הפרצה, מתחילים לרדת הפגזים. ואני רואה שנהג יושב כפות להגה. 'מה הבאתם אותי לפה? אני בחיים שלי לא הייתי בהפגזות האלה. יש לי ילדים בבית! יש לי משפחה בבית! מה הבאתם אותי לכאן?!'

אני רוכן מעליו, מלטף אותו, מרגיע אותו, הכל בסדר. אל תדאג. תעשה רק מה שאני אומר לך. תמשיך לנסוע.

[שלמה] הוא קשוב?

[ישראל] דומע. דומע, בוכה… אבל מגיב.

[שלמה] כלומר, ממשיך לנהוג.

[ישראל] ממשיך לנסוע."

אל הפחד מההפגזות הצטרף איום נוסף, לא פחות מפחיד. אלוף במיל' עמרם מצנע.

"[נתן] מי היו "הקופים"?

[מצנע] הקופים היו...הייתה, התחילה איזושהי תקופה מלחמת צלפים. הצד השני של התעלה היה צד הרבה יותר מפותח מבחינת צמחייה, מבחינת אזורי מבנים שונים שהיו שם. והמצרים היו עולים על העצים, או בצדי הרמפות וצולפים על כוחותינו. [...]

[נתן] מדוע קראו להם קופים?

[מצנע] בגלל שהתחבאו, הסתתרו...

[נתן] טפסו על עצים.

[מצנע] טפסו על עצים."

מחיר כבד

הצלפים וההפגזות גבו מלוחמי צה"ל מחיר כבד: כמעט בכל יום נהרג חייל צה"ל בתעלה, וכמה וכמה נפצעו. במצב כזה, אומץ לב הוא מצרך נדיר.

"[משה בן שבת] ...וכשהתחלנו לירות הוא היה עם הראש בחוץ ואני ביקשתי ממנו לא פעם ולא פעמיים, אפילו צעקתי, למרות שאף פעם לא צעקתי עליו אבל במקרה הזה צעקתי – זאב תכניס את הראש, יש צלפים, תכניס את הראש. אתה צריך להשתחרר."

הקול ששמעתם שייך למשה בן שבת, טנקיסט בגדוד 46 בגזרה המרכזית של התעלה. זאב, שעליו מספר משה, היה מפקד הטנק שלו במלחמת ההתשה.

"[בן שבת] והוא עונה לי בשקט – אני מבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, אני לא מכניס את הראש. אני רוצה לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. זאב אתה משתחרר, תסתכל דרך הפריסקופ. אתה לא חייב להשאיר את הראש בחוץ!"

ייתכן ואומץ ליבו של זאב נבע מהעובדה שזו לא הייתה טבילת האש הראשונה שלו. במלחמת ששת הימים, בחזית הסורית, נפגע הטנק של זאב פגיעה ישירה: שני אנשי צוות נהרגו, אחד נפצע באורח קשה - ורק זאב היה היחיד שיצא ללא פגע. משה שוחח עם איש התחקירים שלנו, נתן פוזניאק, שאחראי גם לכל שאר הראיונות שתשמעו בסדרה.

"[בן שבת] זאב היה ממש ימים לפני השחרור. נרשם לטכניון, היה כל הזמן יושב עם הספר פיזיקה, לומד. [...] לומד ואני חייב לציין שאני הייתי מעריץ שלו. באמת אני הערצתי אותו. אז בתקופה ההיא הערצתי אותו כי ראיתי איך שהוא משקיע והוא לומד והוא רציני. אז הייתה לי אליו הערצה."

בשלושים ביולי, 1969, יצאה מחלקת הטנקים של משה וזאב לללוות יחידת הנדסה בפעילות מבצעית בגזרת מרכז התעלה. הטנק של זאב ומשה היה האחרון בשיירה. כצפוי, הצלפים המצרים שישבו על צמרות העצים מצידה השני של התעלה זיהו את השיירה וטיווחו אותה.

"[בן שבת] עכשיו שמעתי כל הזמן את הכדורים שורקים מעל הטנק. כבר האוזניים כבר. התמחיתי בשריקות של הכדורים. ואני פתאום שומע איזה שריקה שנקטעה באמצע. עכשיו יש את הצריחון מפקד שיש בו גומי. שמעתי כאילו נתקע איזה כדור, הוא לא המשיך. אוטומטית הסתכלתי כלפי מעלה, לכיוון צריחון המפקד ואז ראיתי את זאב עם הראש מוטה קצת ונקודת דם פה. הבנתי כבר מה קרה. קשה לי. הבנתי מה קרה. הורדתי אותו למטה. מצטער קצת קשה לי. שמתי את הראש שלו על הברכיים שלי. הוא עדיין היה חי. אני לא אשכח את התמונה הזו. הוא מצמץ עם העיניים, הסתכל עלי וזהו. סובבתי לו את הראש קצת לראות מה קורה מאחורה. החור יציאה ממש בקוטר גדול והתחיל לזרום דם. כנראה נפגע לו אחד העורקים שמוביל דם למח. וכל הדם היה עליי. מיד דיברתי, קודם כל שראיתי את הנקודת דם אמרתי לנהג סע אחורה מהר. סע אחורה. כי היינו בעמדת אש. אמרתי לנהג סע אחורה. ומיד דיברתי עם אמנון ירושלמי המ"מ ואמרתי לו שקודקוד נפגע וצריך מיד פינוי, להזמין מסוק."

"[ירושלמי] ופתאום אני שומע קול בקשר שאני לא לגמרי שומע כל הזמן וזה בן שבת, הטנק קשר שלו, שאומר לי "אמנון, תבוא מהר, זאב שחור". שחור זה נפגע בשפה שלנו."

אמנון ירושלמי היה קצין השריון שהוביל את השיירה באותו יום הרה גורל.

"[ירושלמי] ירדנו מיד מהקו ורצתי לטנק שלהם. הוא קיבל כדור פה כשהוא היה למעלה, זה כנראה צלף. הוא לא היה בהכרה, הוא לא הרגיש. האנשים היו מבועתים ממש. [...] אני לא זוכר איך פינו אותו, כבר נדמה לי שהופיע הליקופטר או מה הזעקנו, אבל לא היה מה לעשות."

"[בן שבת] הזמינו מסוק והגיע מסוק והוציאו אותו מהטנק. ופתאום באים מי הפצוע מי הפצוע. מסתכלים מלא דם, רוצים למשוך אותי בכוח מהטנק. אני אומר להם תעזבו אותי, לא אני, הוא כבר פונה. תעזבו אותי."

"[ירושלמי] הוא לא היה בהכרה והוא לא סבל. הוא קיבל את זה פה וזה יצא מפה. והוא מת שקט כמו שהוא היה בחיים שלו, ככה, ככה הוא היה."

"[ירושלמי] אני כמפקד, הייתה לי, היה לי המזל הגדול ש...בהיותך המפקד, אתה מחויב להראות לאנשים איך מתנהגים ואיך...הם היו שבורים, אבל אני כמפקד צריך לארגן אותם, להגיד להם, לעשות ככה, להביא את זה לפה ואת זה לשם ואני נשמרתי כאילו מההשפעות של המקרה הקשה הזה, אבל החיילים לא כל כך, זה לא היה פשוט."

"[בן שבת] וביקשתי לצאת להלוויה ולא נתנו לי. זה המקרה הכי טראומטי שלי קרה במלחמת ההתשה. כי הוא היה מאוד, ז"א הוא היה קרוב לליבי. א' הוא היה קרוב לליבי וב' הוא הלך לי בידיים. בידיים שלי, על הברכיים שלי הוא הלך. ולכן זה מקרה הכי טראומטי. אני שנים שנים אף פעם לא דיברתי על זה. לא עם האישה, לא עם הילדים, לא עם אף אחד. שנים היה לי במחשבה כל הזמן. זה רץ לי במחשבה. שנים."

מספר ימים לאחר נפילתו של זאב, הגיע אמנון לביקור תנחומים בביתם של הוריו בבת ים: בית משפחת פוזניאק.

"[ירושלמי] אחרי כמה ימים הוציאו אותי לחופשה לנסוע להורים בבת ים. וזה היה מחזה שאני לא אשכח. נכנס אליכם הביתה, אני לא זוכר אותך, היית ילד קטן, אני לא זוכר. אבל אבא שפתח את הידיים, חיבק אותי ונישק אותי על המצח. לא בדיוק ציפיתי להתנהגות כזאת. ואמא שקטה שואלת, מקבלת תשובה. ההתנהגות הזאת עשתה עליי רושם אדיר. זה...והמחזה היה קשה. זה לא קל לבוא, אתה הורה, אתה רואה הורים הלומי צער. בקושי מתפקדים מהצער ואני יותר לא, לא הייתי, לא שם ולא במקומות אחרים. אני רק יודע שהמג"ד שלי, עמוס כץ, היה במשך שלוש שנים של ההתשה 24 לוויות כאלה הוא עבר, הוא הלך לכולן וזה צריך להיות דבר קשה."

ההפגזות והצליפות הבלתי פוסקות גבו מצה"ל מחיר כבד ביותר: ביוני ויולי של 1969 נהרגו בתעלה לא פחות משבעים וחמישה חיילים. הממשלה, מצידה, העדיפה להצניע את האבידות הכבדות האלה כדי שלא לפגוע במאמץ המלחמתי.

"[עוזרד] כל מי שירד לתעלה היה קשור לאלוף מסוים או לפוליטיקאי בכיר מסוים והביא, היה שופרו. גם אם הוא לא התכוון לעשות את זה, וגם אם הוא היה מקצועני לחלוטין, אבל כל העיתונאים שדיווחו מהתעלה באו במסגרת סיורים של דובר צה"ל ארגן, או הקצין מפקד הכוחות באזור הזה אירגן, והכל היה נתון לבדיקה של הצנזורה ודובר צה"ל במצב הרבה יותר חמור מאשר היום. כלומר, באופן טבעי כל מה שדווח מהתעלה זה הדברים שבהם היו הצלחות. ואת הכישלונות הצניעו וטייחו או לא סיפרו עליהם בכלל. ולפעמים היו מפרסמים את ההלוויות באחד בלילה בגלי צה"ל. והדיווח תמיד דיבר על הדברים שם, לא נכנסו לרזולוציות של מה שקרה באמת, שבהם היו, כי פחדו, כי ההגדרה הייתה שאסור לפגוע במורל החיילים ואסור לפגוע במורל העם. ולכן, עדיף להסתיר ממנו את המידע. זה לא ככה היום. אז הסתירו את המידע מתוך רצון כן וחיובי, לא, הם האמינו שזה נכון הצנזורה הזאתי. שזה נכון לא לספר כי טוב לנו, כי ככה נהיה יותר חזקים מול האויב שעומד מולנו. אז לכן האינפורמציה שהגיעה לציבור הישראלי לא הייתה אינפורמציה אמתית של מה שמתרחש באמת בקו."

אבל בעוד שרבים בציבור הישראלי עדיין לא הבינו לאשורה את חומרת המצב בגבול עם המצרים, המפקדים הבכירים בשטח החלו להבין שיש להם בעיה אמיתית: בעיית מנהיגות: מפקדי הפלוגות והמ"מים הצעירים והלא מנוסים לא הצליחו להתמודד עם המצב אליו נקלעו, והמשמעת במעוזים החלה להתפורר.

"[עוזרד] וכמובן עוד דבר שנוצר בהווי של המעוזים, שרק חיילים שישבו שם הרבה זמן הבינו אותם, זה תופעת הבדואיזם. בדואיזם זה לא מוכר, אבל בדואיזם זה היה שאנשים ישבו כ"כ הרבה זמן ביחד וזה נורא תלוי באיזה חיל היית. המשמעת החזקה הייתה בשריון. ככל שזה הלך, ירד למטה, חרמש, אח"כ צנחנים ובמורד הדרך גולני והנחל, שם זה התדרדר לחלוטין. במוצבי הנחל אנשים ירו במרגמות עם כובע טמבל ובלי, עירומים, במכנסיים קצרים, בכפכפים. משמעת הירי הייתה ירו מתי שהתחשק."

ישראל כאלוף, מתוך 'שעת מלחמה'.

"[כאלוף] הגיעו למוצבים ופגשו שם את מה שאני הגדרתי בזמנו, את 'צה"ל המובס.'

[שלמה] כשאתה קורא לזה 'צה"ל המובס', שזו כבר הגדרה מאוד עצמתית, למה הכוונה? הרי המוצבים האלה היו מאויישים על ידי חיילי חרמ"ש, גדוד 79.

[כאלוף] המוצבים האלה היו מאויישים על ידי חיילי חרמ"ש, ששישה-שבעה שבועות לא יצאו הביתה. והיו שם הפגזות יום יומיות. בין היתר, הם לא יצאו כיוון שהיו שם כאלה שפחדו לצאת הביתה בדרך המיועדת ליציאה. הם היו במורל מאוד נמוך. הם פחדו להגיב. המצרים היו יורים… כשהגיעו הח'ברה שלנו, הם סיפרו לנו, ואנחנו כדרך הטבע…מה זאת אומרת? אנחנו עונים באש, אנחנו יוזמים. אמרו להם, אל תירו! אל תירו! אנחנו מייד נתחיל לחטוף פה הפגזות!.

[שלמה] אבל היו להם בכלל אוכל, מים, חשמל? היה מי שיפנה נפגעים?

[כאלוף] לנו אמרו, כשהגענו למקום, שבטמפו היו גוויות שלא הצליחו לפנות אותם מספר ימים. דיברו איתנו על חמש-שש גוויות שלא הצליחו לפנות אותן. אלה היו חיילים מפוחדים, פוחדים ליזום. ועריקים.

[שלמה] עריקים?

[כאלוף] היינו נוסעים בשיירות והיינו רואים דמויות של חיילים שהולכים ברגל.

"[עוזרד] תופעה בולטת ביותר בהתשה זה הייתה הנפקדות. אנשים יצאו לחופשה והחליטו שהם לא חוזרים. והם לא חוזרים מכל מיני סיבות. ואז מי שנמצא שם אוכל קש הרבה יותר. אבל הייתה תופעה עוד יותר מעניינת שקראו לה ריבאונד, שאנשים שהלכו לנפקדות, אחרי 5-6 ימים הגיעו למסקנה שזה לא בסדר וחזרו מיוזמתם. [...] תופעה נוספת הייתה של פגיעה עצמית. ז"א אנשים העדיפו לפגוע בעצמם ולהישלח בחזרה ולא לחזור כי הם פצועים. אז כל מיני תקלות של אצבע נכנסה לבריח של המקל"פ שנסגר על האצבע ומחצה אותה, וזה האצבע שיורה, קראו הרבה או ירי מכוון לרגל בשוק. אנשים ירו על עצמם בשוק כדי להתאשפז ולא לחזור והם אמרו שזה היה פליטת כדור, לך תוכיח. התופעה שאותה לא הצלחתי להוכיח, רק שמעתי אותה מכל מיני מסגרות, שגם חיסלו חשבונות. שחיילים ירו למפקדים שעצבנו אותם, או חיילים שעצבנו אותם במהלך תקרית או במהלך הפגזה, זרקו איזה כדור ברגל או כדור בזה כדי שיאללה נעיף אותו מפה."

הנמרים

"[רן בג] שמי רן בג. אני בן 74 היום. השתחררתי לפני כ-30 וכמה שנה. רוב השירות הצבאי שלי הייתי בצנחנים וביחידות חי"ר השונות. "

משה דיין, אריאל שרון ואחרים פנו אל קציני המילואים של צה"ל בבקשה בלתי שגרתית.

"[רן בג] ואמר לנו אריק שרון "חבר'ה, אני חוזר מהתעלה ואני מודיע לכם שקורית שם קטסטרופה לא נורמלית ואני רוצה, נגמר לכם המחזור ויש כעת חמישה שבועות עד המחזור הבא. מי שיכול שיתנדב להיות בתעלה, להיות מפקד מוצב, לכו שם לארבעה-חמישה שבועות, תרימו להם את המורל, תביאו מהניסיון שלכם ומי שרוצה שירים יד". אז הרמנו, היינו איזה 14-15 מדריכים, אני חושב שעשרה הרמנו מיד יד. והוא אמר "אוקיי". מישהו לקח את השמות שלנו ושלושה ימים אחרי זה מצאנו את עצמנו באוטובוס צבאי בדרך לתעלה."

רן בג היה אחד מתוך כחמישים קציני מילואים - מדרגת סרן ועד סגן-אלוף - שהתנדבו לפקד על המעוזים המופגזים במהלך מלחמת ההתשה. הקצינים האלה כונו בחיבה "נמרים": קיצור של "נודניקים ממדרגה ראשונה", מכיוון שבניגוד לקצינים הטירונים שפיקדו על המוצבים לפניהם, המילואימניקים המשופשפים ידעו איך להציק לפיקוד הבכיר כדי לקבל את הציוד והאספקה שרצו.

כבר ביומו הראשון בתעלה הבין רן את גודל האתגר שניצב מולו.

"[רן בג] כינסתי את כל האנשים במוצב, עשיתי להם הכרה מי אני, מי הם והדבר שראיתי, אנשים היו שפופים לחלוטין, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. שפופים, שפופים. [...] ואני חסיד התורה הצנחנית, אמרתי להעלות את המורל לאנשים, זה לקחת את היוזמה לידינו. ו...שיניתי שם קצת בעמדות ובזה ובפה ואמרתי להם "חבר'ה, משהו הולך להשתנות כעת. עד היום היו מפגיזים אותנו והיינו נכנסים לזה, מהיום אנחנו נפגיז אותם והם יכנסו לזהו". ואז באה לי משלחת של ארבעה אנשים ואמרה "רן, אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, אל תתגרה בצד השני. אם אנחנו נתגרה בהם, הם יפגיזו אותנו". אמרתי "מה פחות כיף מזה? נפגיז אותם, הם יפגיזו אותנו, זה חלק מהכיף". אז הם אמרו "לא, לא, אם אנחנו לא נירה עליהם, אולי הם לא ירו עלינו". כלומר, זה היה נקודת מבט שאני לא הכרתי אותה כל כך. אני באתי מאיך אומרים? תרבות ארגונית, תרבות אחרת לחלוטין. [...] לקחתי את החבר'ה ואמרתי "יום חדש, שחר של יום חדש, היוזמה עוברת לידינו". השכבתי אותם בעמדות והתחלנו להתגרות קצת בצד השני שמסתבר שזו הייתה ההוראה, שהיוזמה תהיה בידינו. ו...אני חושב שהצלחתי להעלות חיוך על הפנים של האנשים שהם ראו שלא צריכים לשבת לחכות להפגזות האלה, אלא אפשר לגרום לצד השני לחכות ולראות."

גם לבעיית הצלפים שהטילו את אימתם על חיילי המוצב היה לרן מענה משלו.

"[רן בג] הרמתי טלפון לחבר שלי, בה"ד 3 איפה שהייתי מדריך בקורס מ"פ, היה שם קורס צלפים. הרמתי טלפון למפקד הקורס, אמרתי "בוא תשלח כמה חבר'ה צלפים, יעשו כאן את הסטאז' שלהם". ויום אחר כך מופיעים החבר'ה וחטפתי צעקות נוראיות מהמג"ד, "מי הרשה לך להביא צלפים?" אמרתי "חיילים בצה"ל גם, אנחנו היום הולכים לירות על הצד השני באותו נשק שהם יורים עלינו". [...] אז הוא אומר "טוב, אבל תעשה שלא יראו שהם צלפים". אמרתי "לא יראו, סמוך עליי". איך עושים שלא יראו? הולך צלף, מוצא לו עמדה ולידו יושב אחד עם מקלע. דרוך ונצור, הוא עם האצבע בהדק מנמנם. הצלף מסתכל, יורה כדור ומרביץ צרור במקלע. כלומר, שלא יראו שזה צלפים. ואז המצרים לא הבינו, הם היו שומעים צרור, פאח, היה נופל להם מישהו מעץ למעלה."

אי אפשר להפריז בתרומתם של הנמרים למאמץ המלחמתי של צה"ל במלחמת ההתשה. חוכמת החיים והניסיון הקרבי שהביאו למוצבים המופגזים חזקה מאוד את כוח העמידה של החיילים ואת התפקוד הקרבי שלהם - ואת כל זה עשו הנמרים בהתנדבות מלאה ותוך סיכון עצמי אדיר, שגם עלה בחייהם של כמה מהמתנדבים. יוסי עוזרד.

אבל למרות תרומתם האדירה ואומץ ליבם של הנמרים - לא היה בכוחם לשנות את מצב העניינים הבסיסי בתעלה: לוחמי המעוזים המשיכו לספוג הפגזות בלתי פוסקות ולחיות תחת איום הצלפים. גם פשיטות הקומנדו המצרי על המעוזים לא נפסקו. בצה"ל הגיעו למסקנה שכדי לשכנע את המצרים בעליונותו של צה"ל יש להכות את המצרים מכה קשה וכואבת באופן יוצא דופן.

הזירה שנבחרה כדי להוציא לפועל את המכה הקטלנית הזו הייתה אי זעיר בלב מפרץ סואץ בשם 'האי גרין', שעליו ניצבה אחת המצודות המוגנות והמובצרות ביותר בחזית כולה. סיפורה של הפשיטה של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין - אולי המבצע הנועז והמסוכן ביותר אי פעם בתולדות צה"ל - יעמוד במרכז הפרק הבא של הסדרה שלנו אודות מלחמת ההתשה.

חלק ג': הפשיטה על האי גרין

"[בן שבת] היה לי איזה שכן שהוא שירת בגדוד והוא היה בפלוגת מפקדה. ובאחד באפריל הוא היה בבית ואמר לאמא שלו בצחוק – את יודעת שמשה נפצע. ומכאן התחילו להתגלגל הדברים."

את משה בן שבת הכרנו בפרק הקודם: הוא היה הטען-קשר בטנק שבו נהרג זאב פוזניאק, אחיו של נתן. בן שבת היה מעורב - הפעם, באופן עקיף יותר - באירוע טרגי נוסף בתעלה.

הכל החל, עבורו, בבדיחה לא מוצלחת שסיפר אחד משכניו.

"[בן שבת] אמא שלו עברה ליד אמא שלי ואמרה לה – מה שלום הילד. במרוקאית, כן. ואז עונה לה איזה ילד. אומרת לה זה שבצבא, משה. בסדר. מה, הוא נפצע, מה בסדר. בבר אמר לי. הבחור קראו לו בבר השכן. מה הוא אמר לך, הוא אמר לי שהוא נפצע בתעלה. וסה"כ זה היה אחד באפריל. היא לא הבינה שזה אחד באפריל, לקחה את זה ברצינות וסיפרה לאמא שלי ואז התחיל בלגן אצלי בבית."

חבר מהשכונה שפגש את בן שבת בחזית, סיפר לו שהוריו מוטרפים מרוב דאגה - ובן שבת קיבל אישור חריג לצאת הביתה ולהרגיע אותם.

"[בן שבת] הגעתי הביתה. ההורים קפצו עלי, אמא שלי - איפה נפצעת, מה נפצעת. אמרתי לה לא נפצעתי, אמא הכל בסדר, את רוצה שאני אוריד בגדים תראי, הכל בסדר. אחרי שעה הרגעתי אותם. נרגעה. זהו. עבר שבוע. עברה חופשה. אני מתארגן לחזור. מכין את התרמיל הכל, זה, שם על הכתף, בא לצאת. אמא שלי בפתח הבית – אתה לא יוצא, רק על גופתי המתה. אמא אני חייב ללכת, מישהו לא יצא הביתה. הוא גם לא ראה את ההורים שלו הרבה זמן. תני לי ללכת. לא, אתה לא יוצא. אתה לא יוצא. צורחת, בוכה, משתוללת, שוכבת על הרצפה, אתה לא יוצא, אם אתה הולך אתה תמות. אני לא אתן לך ללכת, אני לא אתן לך למות. אמא תפסיקי עם השטויות שלך, תני לי ללכת. לא אתה לא תלך. בוכה צורחת, אני כבר הלב שלי נקרע אני לא יודע מה לעשות. בסוף היא שברה אותי. בסופו של דבר היא שברה אותי. היא התחילה לשרוט את עצמה בפנים ואני כבר לא יכולתי לראות את זה אמרתי לה טוב בסדר. אמא אני נשאר, אני נשאר. למחרת אני עוד פעם רוצה לצאת, עוד פעם היא עושה לי את אותה הצגה ואומרת לי – לא אתה לא תלך, אתה תלך אתה תמות, אני לא אתן לך ללכת. לא יעזור לך כלום, אני לא אתן לך למות. יום, יומיים, שלושה, אחרי שבוע לא הייתה לה ברירה, היא הייתה צריכה ללכת לשוק. איך שהיא הלכה לשוק אני ברחתי. ברחתי. חזרתי. הגעתי, המ"פ כועס עליי. אני מבין אותו. אני מבין את החברה. אבל מה אני יכול לעשות. לא הייתה לי ברירה."

משה בן שבת עלה למשפט ונידון לשלושים וחמישה ימי מאסר. פלוגת הטנקים של בן שבת הייתה מוצבת, בשלב הזה, במעוז המזח, בגזרה הדרומית של התעלה - אבל בעקבות ה"עריקה", החליטו מפקדיו להעביר אותו ליחידה אחרת.

"[בן שבת] עברו ה-35 יום. חזרתי לגדוד. שלחו אותי לפלוגה אחרת. והכניסו מישהו שיחליף אותי בטנק."

מחליפו של בן שבת היה רב טוראי צעיר בשם ברוך סבשי. ומפקד המחלקה החדש של סבשי היה צביקה שרמן.

"[שרמן] שמי צביקה שרמן. בן 71, מתגורר בגבעת שמואל, בן משק להבות הבשן, הייתי שמה עד גיל 21, אחרי הצבא עוד שנה ואז עזבתי. ושירתתי במילואים עד שנת 85'-86', הגעתי לדרגת סגן אלוף ותפקיד של מג"ד טנקים וקצין אג"ם אוגדה."

התשעה ביולי, 1969, היה יומם הראשון של צביקה שרמן ושלושת הטנקים עליהם פיקד במוצב המזח - וכבר הם קיבלו בשורה משמחת.

"[שרמן] קיבלתי הוראה שמגיעה זמרת, יפה ירקוני ושמאחר ויש סכנה שמצרים יירו, אז שהיא תעבור עם הג'יפ בין הטנקים ותשאיר לכל טנק שני שירים. אז זה באמת ככה היה והיא עברה בין הטנקים ושרה שירים וזה היה כזה נחמד."

יפה ירקוני סיימה לשיר ועזבה את המעוז לקראת אחר הצהריים. בדיוק בזמן.

"[שרמן] התחילה הפגזה משעה ארבע עד שעה שש-שבע. הפגזה מאוד, מאוד קשה של פגזים, פצצות של 160 מ"מ ופצצות מרגמות ואתה ראית דרך הפריסקופים איך המטבח מתרומם, איך זה....שום דבר לא נשאר שלם כי זה היה הפגזה מאוד, מאוד קשה. סמכנו על הטנק שהשריון מגן עלינו מההפצצות, מהרסיסים, אתה שומע את הרסיסים פוגעים וזה."

"[גרוס] עכשיו, אנחנו יודעים שהמצרים צפו וראו מה קורה בהפגזה, והם ראו שהתצפיתן במעוז נוטש את עמדתו, והם ראו ששלושת הטנקים שעמדו על הסוללה בתצפית - גם הם ירדו מתחת לסוללה, כי זו הייתה התרגולת: יש הפגזה, יורדים. התצפיתן כן צריך להשאר במקומו, אחרת קורה מה שעוד רגע יקרה."

זהו קולו של אהוד גרוס, מפקד הפלוגה של צביקה שרמן וברוך סבשי. כמו רן בג שהכרנו בפרק הקודם, גם גרוס היה נמר: שריונר ותיק שלחם במלחמת ששת הימים, והתנדב לפקד על המעוזים בחזית התעלה.

"[גרוס] טוב, ראו המצרים מה קורה, ראו שהם יורים, הפגזה על המזח, איש לא צופה בהם. תרגולת! התצפיתן שוב עוזב את המקום - לא בתרגולת - הטנקים עוזבים בתרגולת את מקומם, יורדים למטה עם מדפים סגורים. ובחסות הדמדומים וההפגזה שהולכת ומתרחקת, יחד עם סירות קומנדו הם הגיעו אל הסוללה."

"[שרמן] פתאום בין שש לשבע בערב, אני שומע פתאום צעקות, מסתכל בפריסקופים, אני רואה שלושה מטר לפניי על הסוללה חיילים מצרים יורים עליי עם קלצ'ניקובים. נתתי פקודה, "עולים עלינו. נהג הנע, צוות בזוקה אש" משהו כזה, ממש כל הפקודות האוטומטיות שאתה לומד במשך הסדיר בצורה ממש אוטומטית. הנהג הניע, נסע אחורה כדי לתפוס מרחק מהסוללה כדי שהוא יוכל לירות, נתתי פקודה לירי על הסוללה על החיילים, על המצרים.

"אבל זה היה מקרוב, זה מאוד קרוב, זה קשה לכוון, הם לא רואים, רק אני מתוך העמדה של המפקד יכול להסיט את האש ולנסות לפגוע. הטנק לא אמור, לא מיועד לפגוע במרחק של 5-10 מטר, זה לא, לא כל כך מיועד לזה. קרה המקרה שנסענו אחורה תוך כדי הירי והטנק עלה על ערמה של צינורות ופרסנו זחל. ככה שהוא גם נתקע, לא היה לו את כושר התמרון, אבל נשארנו בצורה כזאת וירינו. ופתאום קיבלנו אה...אה, ירי של...ררנ"ט, פגע בטנק ואז נפצעתי בבטן והתותחן נפצע בחזה והטנק קשר והנהג לא נפצעו, לא קרה להם שום דבר. המשכתי לירות ופתאום נהיה שקט, הם נעלמו, הסתלקו. אני מנסה לקרוא כל הזמן לשאר הצוותים, אף אחד לא עונה לי.

"פתאום כעבור כמה דקות, מגיע חייל ואני פותח את תא המפקד ומדבר איתו. זה היה...נהג אם אני לא טועה, נהג של הטנק, של המט"ק, של הגור. אומר קיבלנו ררנ"ט בטנק וכולם נהרגו, רק אני נשארתי. ואז אם הדם ועם הכל רצתי לשמה, עזבתי הכל. רצתי לשמה איזה 150-200 מטר. ובאמת, ראיתי, נכנסתי לטנק, ראיתי את שני הטען והתותחן שרועים בצריח ללא חיים, ללא רוח חיים והמפקד שרוע על האדמה עדיין בחיים והבטן שלו מרוטשת. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה ו...ובסופו של דבר, לא החזיק מעמד והוא נפטר גם כן. סקנתיה קראו לו. ואז הגיע הטנק ממוצב הכפר, הגיע אליי ועליתי עליו ונסענו לכיוון הטנק השלישי. שמה ראיתי את שלושת החיילים, שלושה חיילים הרוגים וחייל אחד חסר."

החייל החסר היה רב"ט ברוך סבשי.

"[גרוס] נהרגו שישה איש מתוך שניים עשר אנשי הצוות. המ"מ, צביקה שרמן, נפצע - וחייל אחד נעדר. בחינה הביאה לכך שהוא שבוי. ראינו את הגרירה על הסוללה. עקבנו אחרי העקבות ומצאנו שכתמי דם ספורים, מה שמעיד על פציעה, אבל פציעה לא קשה כי ברור שהגרירה היא לא בספיד. צריך לעלות, לטפס על הסוללה, לרדת ממנה. אז הבנו שלקחו שבוי פצוע קל. זו הייתה הנחת היסוד."

צביקה שרמן, מפקד המחלקה, פונה לבית החולים - ועל כתפיו של גרוס נפלה המשימה האיומה של הבאת בשורת האיוב להוריהם של הלוחמים שנהרגו בקרב על מוצב המזח.

"[גרוס] אני נלקח מן הקו ועושה סיור שרובו היה שלי ושל הסמג"ד, עובד מעוז, בליווי רופא זה או אחר. אצל כל שש המשפחות היינו והודענו ברוב רגישות ורובן קיבלו את זה באצילות נפש. עצם ההגעה של רכב צבאי לרחוב, כל העיניים אחריך. כולם יורדים, מתחילים ללכת, להסתכל איפה עוצר הרכב הזה. מה הם יודעים בקומה הזאת גר הבן החייל וכו' וזה נורא. [...] תפקיד קשה מנשוא, מאוד. אנחנו ילדים בני 20 ו בסך הכל. אמנם מפקדים בכירים סו קולד של פלוגות וגדודים, אבל ילדים. ואנחנו צריכים לבשר בשורות איוב להורים האומללים."

אחרי שסיימו לבקר את משפחותיהם של ההרוגים, נותרה רק משפחה אחת: משפחתו של רב טוראי ברוך סבשי. אהוד והסמג"ד מגיעים לשכונת הרכבת בלוד.

"[גרוס] ועכשיו, היה מאחורי זה רקע. היה חייל נח"ל שכבר נלקח בשבי בשם אדמונד. ואנחנו יודעים שבעזרת הצלב האדום העבירו לו חבילות והוא החזיר מכתבים והכל היה בסדר. אז זה היה הדוגמא שלנו לבוא אל ההורים."

"[גרוס] אלא מה, אנחנו מגיעים, אני לא יכול לשכוח את התמונות האלה פשוט. מגיעים עם 200-D. זה טנדר ששירת אותנו אז וישבנו שלושה בקבינה. עכשיו, לא ידענו איפה הבית, אז הגענו איכשהו, כל פעם "איפה שכונת הרכבת?" אין ווייז, אין GPS, אין שום דבר. מה זה, זה מקום נידח ונראה לא טוב באותה עת. טוב, הובלנו. עכשיו, עוד אנחנו מובלים ע"י הציבור שם שרואה אוטו צבאי כפי שסיפרתי, מתקהל סביב הרכב הזה, מתחיל ללוות אותו. אתה לא יכול לנסוע יותר מאשר 10 ק"מ לשעה, גם זה לא ומגיעים אל הבניין. ועוצרים בבניין, כולם רצים אחרינו. ואנחנו עולים עם לב דופק לספר. כי מה הבעיה? הבעיה היא איך להעביר מיד מסר הוא חי. זאת אומרת, לא להתחיל שלום אנחנו מהצבא, היה זה, אתה צריך ישר להגיד "הוא חי" ועכשיו להסביר למה זה. אלא מה? דפקנו בדלת וככה. היו שלושה גברים בבית בני משפחה. האבא נתקע בכורסא, ישב כאילו שהם חיכו, כאילו שהם ציפו, זה פשוט אי אפשר להסביר. האמא ושני הגברים, אני לא יודע אם זה היה אח, בן דוד, דוד לא משנה, מהמשפחה, איך שפתחו את הדלת ועוד לא הספקנו להוציא מילה, עם חיוך היינו כן בכוונה. חבר'ה להרגיע. האמא נתנה זעקה, צעקה ורצה אל הקיר ממול שזה 3 מטר, 2 ומשהו מטר, התחילה למרוט לעצמה את השיערות ולדפוק את הראש בקיר. אז כמובן, לא הספקנו עוד. "הכל בסדר" צעקנו, "הוא חי, הוא חי, הוא חי", אבל שני הגברים בקושי השתלטו עליה, בקושי אספו אותה מן הקיר שהיא כבר חבולה ולקחו אותה לחדר הסלון הקטנצ'יק והושיבו ואנחנו אומרים "הוא חי". ואז קצת כוס מים ונרגעו קצת הרוחות, אמרתי להם "לפי העדויות שבידינו, הוא פצוע קל, הוא נלקח ואין לכם מה לדאוג כי רק לפני כמה זמן נלקח בשבי חייל וכבר הצלב האדום מעביר חבילות ומכתבים". הדבר המדהים היה שהאבא ישב קפוא לא הוציא מילה. ספינקס. כאילו נפלה עליו מהלומת מוות באותו רגע, למרות שאנחנו אומרים שהוא חי. אם הוא פצוע, אז הוא פצוע קל בכלל. האמא - "אתם משקרים, הוא מת. אתם משקרים, הוא מת". "אני נשבע לך בכל היקר שהוא חי, יש לנו את כל העדויות, אנחנו רואים את צעדי ההליכה על הסוללה והיו אולי שלושה כתמי דם על כל המטרים האלה, אין לכם מה לדאוג. באמת אין לכם." ואני האמנתי בזה בכל ליבי."

אבל כעבור שבוע, להפתעתם של כולם, הודיעו המצרים כי סבשי נפטר מפצעיו - והחזירו את גופתו לידי ישראל. אהוד גרוס לא קונה את הגרסה המצרית.

"[גרוס] עכשיו, מי שפתח את הארון, ידע לזהות שרוצצו את ראשו. אני לא יודע אם לומר את זה, זה נשמע נורא. אבל הוא לא מת מוות טבעי. זה לא דבר שקורה, לא מרימון, לא מכדור קלצ'ניקוב, זה קורה ממקבת, מפטיש חזק מאוד. כאן נאסר עליי, לא אסרתי על עצמי, נאסר עליי בכלל ללכת להלוויה. אני הבטחתי שהוא חי. אבל האמא ידעה שהוא מת. זה רגש של אמא, אי אפשר עליו, אי אפשר עליו. אז זה דבר שחרוט לי כדבר מאוד, מאוד קשה, אבל אני לא…האשמתי את עצמי שהטעיתי כמה זמן, אבל אני מבין שאני עשיתי באמת את מה שהאמנתי בו ואת הדבר הכי נכון. [...] וכן, זה היה מקרה מאוד, מאוד קשה. "

הרחק ממוצב המזח, שמע משה בן שבת על הקרב הקשה ומבין שניצל בנס.

"[בן שבת] הבחור שהחליף אותי נלקח בשבי והחזירו את הגווייה שלו. וכשזה קרה אני הלכתי שלושה חודשים עם הראש באדמה בגדוד כי התביישתי שאני לא הייתי שם והוא הלך במקומי למעשה. וכנראה שאמא שלי ניבאה את זה שאם אני הולך יקרה לי משהו. אני לא יודע. הם היו אנשים אומנם עתיקים אבל מיוחדים. כנראה הייתה לה רוח נבואה באותו רגע והיא ניבאה את זה שאם אני הולך אני אמות והיא לא נתנה לי ללכת וזה מה שהציל את החיים שלי."

האי גרין

ב-1969, האי גרין נראה כמו משהו שלקוח מתוך סרט אקשן הוליוודי.

האי המלאכותי הקטנטן - מאה וארבעים מטרים אורכו וחמישים מטרים רוחבו - נבנה על ידי הבריטים בימי מלחמת העולם השניה כדי להגן על הפתח הדרומי של תעלת סואץ מפני תקיפות של הצבא הגרמני. הבריטים זיהו שונית אלמוגים גדולה ויציבה מספר קילומטרים דרומית לפתח התעלה, ובנו עליה מבצר מעורר יראה: חומות עבות התרוממו היישר מקו המים לגובה של שניים וחצי מטרים, והקיפו מתחם שהכיל לא פחות משישה תותחים כבדים ועוד כעשרים מקלעים כבדים מסוגים שונים. המצרים, שקיבלו לידיהם את האי בתום מלחמת העולם, הציבו בו תחנת מכ"ם ואיישו אותו בכוחות קומנדו מובחרים.

זאב אלמוג, מפקדה של שייטת 13 - הקומנדו הימי של חיל הים - שם את עינו על האי גרין עוד מימיה הראשונים של מלחמת ההתשה. השייטת, לתחושתו, לא קיבלה עד כה הזדמנות ראויה להשתתף ולהטביע את חותמה על הלחימה במלחמת ההתשה - ולא היה לו ספק כי פשיטה נועזת על האי המבוצר הזה תסייע מאוד להרים את קרנה של היחידה.

אבל שייטת 13 של 1969, לא הייתה שייטת 13 של ימינו. ראשית, היא הייתה קטנה מאוד: בסך הכל כעשרים לוחמים, פלוס מינוס - בהחלט לא כוח צבאי משמעותי. שנית, עד מלחמת ההתשה שייטת 13 לא ביצעה כלל פשיטות על יעדים יבשתיים - אלא התמקדה במבצעי קומנדו ימי 'קלאסיים', כגון הצמדת מוקשים ומטעני חבלה לכלי שייט בנמלי אויב.

והכי גרוע, מבחינה תדמיתית, היו הכשלונות שחווה חיל הים כולו ושייטת 13 בפרט, במלחמת ששת הימים. בזמן שכמעט כל שאר צה"ל חגג את הניצחונות המפוארים והכיבושים ההיסטוריים - בשייטת 13 ליקקו את הפצעים בעקבות סדרה של מבצעים כושלים במהלך המלחמה. שישה צוללנים שניסו לחדור לנמל אלכנסדריה שבמצרים נתגלו ונפלו בשבי. צוללנים שפשטו על נמל פורט סעיד לא מצאו בו שום מטרה צבאית ראויה ונאלצו לשוב כשלעומת שבאו - ושלוש פשיטות על נמלים בסוריה נכשלו כישלון חרוץ, כשהלוחמים אפילו לא הצליחו לחדור לנמלים עצמם. אין פלא, אם כן, שבמטכ"ל לא ממש 'החזיקו' משייטת 13, ולא אישרו לה לצאת למבצעים נועזים כדוגמת מבצע 'הלם' של סיירת הצנחנים, שהיכתה עמוק בעורף המצרי.

ביוני 1969, שלושה שבועות לפני הקרב במוצב המזח, ביצעה השייטת פשיטה מוצלחת על תחנת מכ"מ מצרית בחצי האי עדבייה וכל המתקנים הצבאיים שהיו בתחנה הושמדו. הפעולה המוצלחת עודדה את הלוחמים וחיזקה מעט את תחושת הביטחון של צמרת הפיקוד הצה"לית ביכולותיה של היחידה - אבל רק במעט: הכוחות המצרים שהגנו על המתקן בעדבייה היו חלשים יחסית ולא מאומנים, ולא נתפסו כאתגר 'אמיתי' לכוחות קומנדו. לכן, כשהציע זאב אלמוג לרמטכ"ל שהשייטת תפשוט על האי גרין - הוא נדחה על הסף. לכולם היה ברור שהמבצר המאיים שבאי, על התותחים הכבדים שהגנו עליו וכוחות הקומנדו המצרי שאיישו אותו - הוא אתגר שונה מאוד מזה של כיבוש תחנת המכ"מ בעדבייה. למעשה, צה"ל מעולם לא ניסה לפשוט על מתחם כה מבוצר וכה מוגן - וההערכה הרווחת הייתה שפשיטה כזו תהיה יקרה מדי, במונחים של חיי הלוחמים שעלולים להיהרג בה.

אבל אז הגיעה התקרית במוצב המזח, והפכה את הקערה על פיה. הדיווחים על שבעת ההרוגים והחייל השבוי שבהמשך נרצח על ידי שוביו - העמידו את הממשלה והקצונה הבכירה של צה"ל במבוכה. זאב אלמוג זיהה את ההזדמנות שניצבה בפניו. עוד באותו היום הוא העלה שוב במטכ"ל את ההצעה לפשוט על האי גרין.

והפעם, הצעתו התקבלה. בניגוד להצעה הקודמת, שנשפטה על פי ערכה הצבאי של הפשיטה - הפעם, השיקולים היו אחרים לגמרי. ישראל רצתה נקמה. אמנם מטרתו הרשמית של המבצע הייתה השמדתו של המכ"ם שהיה מוצב באי - אבל אל תטעו: את המכ"ם היה אפשר להשמיד מהאוויר בקלות: פצצה אחת במשקל של אלף ק"ג שמושלכת ממטוס היתה הופכת את האי גרין כולו לפנקייק. זאב אלמוג ניסח היטב את מטרתו האמיתית של המבצע.

"הבנו כי מטרת חיזוק כוח ההרתעה תושג, במקרה זה, על ידי הוכחת עליונותו של הלוחם הישראלי המסתער - ולא על ידי הטכנולוגיה האמריקנית, ובכלל זה מטוסי ה"סקייהוק" שהגיעו באותו זמן לצה"ל - כפי שהדבר נתפס על ידי המצרים. "פיצוחו", כאמור, של מבצר כה מוגן וחמוש כמו האי גרין, אשר הצטייר בעיני המצרים כיעד שאינו ניתן לחדירה, אמור היה איפה, לערער תפיסה זו שלהם."

במילים אחרות, המטרה הייתה אחת ויחידה: להרוג כמה שיותר חיילים מצרים, ולעשות את זה מקרוב, פנים אל פנים - כדי להפגין את עליונותו הצבאית של צה"ל באופן שאינו משתמע לשני פנים.

גם לוחמי שייטת 13, שהיו אמורים להדגים בשטח את העליונות הצבאית הזו, הבינו היטב לקראת מה הם הולכים. סגן עמי איילון - לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ - היה אחד הקצינים שהיו אמורים להוביל את חוליות השייטת. בראיון עיתונאי הוא סיפר -

"יש מעט פעמים בהיסטוריה שאתה הולך לקרב שבו אין שום דרך נסיגה, לא לנו ולא להם - לנו משום שבעצם אנחנו הופכים ללוחמי יבשה, משאירים את הציוד מתחת למים ואי אפשר לחזור אם לא כובשים את האי. להם על אחת כמה וכמה, כי הם מוצבים במקום ללא אפשרות בריחה. זה קרב גלדיאטורים, קבוצת לוחמים אחת מול השנייה, בלי שום דרך לצאת. קרב לחיים ולמוות".

תוכנית שאפתנית

תוכנית הפעולה שגובשה למבצע הייתה מבוססת על שיתוף פעולה בין שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. לוחמי השייטת יהיו הראשונים שיגיעו אל האי בצלילה, ישתלטו על אחד מגגות המבנים שחלשו על החצר הפנימית של המבצר - ואז יאותתו לכוח של סיירת מטכ"ל שיצטרף אליהם באמצעות סירות גומי. כוח שלישי, קטן יותר, יתמקם מאחורי מצוף גדול שעמד כמה מאות מטרים מהאי - וברגע המתאים יפתח באש לעבר המבצר כדי להסיח את דעתם של המצרים מהכוחות הפושטים.

בהתאם לאופיו המסוכן של המבצע, גם תוכנית הפעולה הזו הייתה שאפתנית ומסוכנת במיוחד. שלושת הכוחות התוקפים יצטרכו להיות מסונכרנים זה עם זה בצורה מושלמת: כל עיכוב בלתי צפוי באש הרתק או בהגעתו של כוח התגבור של סיירת מטכ"ל עלול להשאיר את לוחמי השייטת לכודים על הגג באי, מוקפים בכוחות מצרים מכל עבר וללא דרך מילוט. זאב אלמוג דרש מחיל האוויר לבצע גיחת צילום מעל האי כדי לאסוף מודיעין מעודכן: בתחילה נתקלה הבקשה הזו בהתנגדות, מחשש שגיחת הצילום תעורר את חשדם של המצרים ותיידע אותם לגבי התקיפה המתקרבת - אבל לבסוף עלה המטוס לאוויר, והתמונות שנתקבלו הראו שהאי גרין מבוצר אפילו עוד יותר משנדמה היה בתחילה: שלוש עשרה עמדות מקלעים נוספות נתגלו בצילומים, שהעידו על כך שהמצרים נמצאים בכוננות גם כנגד תקיפת שטח - דהיינו, מהים - ולא רק נגד תקיפה אווירית.

במשך תשעה ימים התאמנו הלוחמים על כיבוש מבנים מבוצרים: השייטת התאמנה במבצר הצלבני העתיק בעתלית, וסיירת מטכ"ל במבנה נטוש לא רחוק מהגבול עם ירדן. במהלך אחד התרגילים של הסיירת החלו הירדנים להפגיז את המבנה - אולי מכיוון שחשדו שהישראלים מתכננים פשיטה עליהם: אחד ממפקדי הצוותים נפצע והוחלף.

בבוקר המבצע, בתשעה עשר ביולי 1969, עמדו זאב אלמוג - שנבחר לפקד על הפעולה - ורפאל איתן (רפול), קצין חי"ר וצנחנים ראשי, על שובר הגלים של מוצב המזח, ותיצפתו על האי גרין באמצעות משקפות. לפתע הבחינו בסירת מנוע קטנה שמתקרבת אל האי. הם עקבו אחריה: הסירה הקטנה ניגשה לפינה הצפון-מערבית של המבצר, ונראה היה שהיא פורקת שם אנשים או ציוד. המשמעות הייתה שבאותה הנקודה היה, ככל הנראה, פתח או מעבר בתוך החומה - פתח שעד אז, איש לא היה מודע לקיומו. הייתה זו תגלית חשובה, שכן פריצה דרך הפתח הזה עשויה להיות מהירה וקלה יותר מאשר טיפוס על החומות הגבוהות או פיצוץ שלהן - ותוכנית הפעולה של המבצע שונתה בהתאם.

לילה ירד על מפרץ סואץ. שלוש סירות גומי ועליהן לוחמי השייטת יצאו מחוף סיני, והפליגו באפלה מוחלטת כשניים עשר קילומטרים לתוך המפרץ. בשעה רבע לאחת עשרה בלילה הגיעו הסירות למרחק של כתשע מאות מטרים מהאי גרין: הלוחמים קפצו למים, והחלו לשחות לעבר המבצר.

כקילומטר וחצי משם עמדו סירות הגומי של רפול, אלמוג ולוחמי סיירת מטכ"ל - וחיכו. וחיכו. וחיכו. המועד שנקבע לפריצת כוחות השייטת לאי היה חצי שעה לאחר חצות: זו הייתה שעת הגאות, שתחת חסותה יוכלו הצוללנים להתקרב אל החומות מבלי שיתגלו על ידי השומרים. אבל הדקות נקפו, ואז השעות - ושום דיווח לא נתקבל מכוח השחיינים. אלמוג ורפול החלו להילחץ: אם משהו בסנכרון שבין הכוחות לא יעבוד כמו שצריך, המבצע כולו עשוי להסתיים בקטסטרופה. מספר אלמוג:

"שלוש פעמים במשך זמן זה ניסינו, רפול ואני, ליצור קשר עם דב [מפקד חוליית הצוללנים] אך לא קיבלנו כל מענה. היינו בערפל מוחלט ולא ידענו היכן נמצא כוח המאחז ומה מצבו. היה ברור לנו שלא ננסה להתקרב ליעד כל עוד לא הגיעה השעה האחרונה לפריצה - דהיינו, אחת ושלושים אחרי חצות. סברנו שניסיונות להקדים את ההתקרבות ישבשו את סיכוייו של כוח המאחז לפרוץ ויקשו על חילוצו, אם יווצר צורך כזה -דבר שעלול היה לגרום לאסון."

ואכן, חוליית הצוללנים הייתה בצרות. עשרים הלוחמים שחו במרץ אל עבר היעד - אבל לא משנה כמה מהר הניעו את רגליהם, נדמה היה שהמרחק אל האי נותר כשהיה. דב בר, מפקד הכוח, מספר:

“היינו רגילים לשחיות ארוכות. חצינו כבר את מפרץ חיפה, קפצנו שם משובר הגלים לכיוון עכו, בערך מרחק של 14 ק"מ. זה לא בשמיים אבל נמשך הרבה זמן. כמו גלויה, אתה רואה את עכו מרחוק והיא לא מתקרבת. ככה זה היה עם האי גרין. לא מתקרב. התחילו להיווצר לחצים, הרי יש שעה לביצוע ואין לך עם מי להתייעץ. אמרתי לעצמי שאולי הרוח חזקה ומשום שאנחנו שוחים עם חגורות הצלה מנופחות, הן כמו מפרש - הרוח לוקחת אותן לאן שהיא רוצה."

חוק מרפי עבד, כמו תמיד, שעות נוספות: מכשיר הקשר של דב התקלקל, והוא לא יכול היה לדווח לרפול ולאלמוג על העיכוב הצפוי. הברירה היחידה שנותרה בידו הייתה להורות לצוות שלו לצלול אל מתחת לגלים כבר במרחק רב יחסית מהמבצר, כדי לנסות ולחמוק מהרוח הנושבת - אבל אז נתקל בבעיה חדשה. שתי בעיות, ליתר דיוק. הראשונה הייתה זרמים תת-מימיים חזקים יותר משהעריכו המתכננים, שהאטו את ההתקדמות באופן ניכר.

הבעיה השניה לא נבעה מאיתני הטבע - אלא משאלה של אמון. לוחמי השייטת היו ותיקים ומנוסים יחסית - אבל כוח התגבור של סיירת מטכ"ל היה מורכב ברובו מלוחמים צעירים, טירונים כמעט נטולי ניסיון קרבי, ובשייטת לא סמכו על המטכ"ליסטים. דב בר:

"בגלל חוסר האמון בסיירת הצטיידנו בהמון ציוד. לוחמי מטכ"ל היו צריכים להביא לנו תחמושת בסירות הגל השני של התקיפה על מנת להקל עלינו בצלילה, שלא נסחב יותר מדי - אבל לא סמכנו על זה. כל לוחם יצא עם חמש עשרה עד שבע עשרה מחסניות של קלצ'ניקוב, רימוני הלם, רימוני עשן ומגזרי תיל. הציוד הגיע למשקל של 37–30 ק"ג, ומי שמבין בצלילות יודע שזו כמות גדולה."

המשקל הרב שנשאו עליהם הצוללנים גרם להם לשקוע עמוק מדי בתוך המים, והקשה עוד יותר על ההתקדמות. דב בר החל להילחץ. הוא סימן ללוחמים שלו לעלות על פני המים, ושם "שטף" אותם בקללות וצעקות.

זה עבד. בשעה אחת ועשרים וחמש דקות אחרי חצות - קרוב לשעה אחרי המועד המתוכנן לתחילת הפשיטה - עלו לוחמי השייטת אל החוף, והחלו לחתוך את גדר התיל שחסמה את הדרך אל הפתח שבחומה. הם עבדו בזריזות ובדממה מוחלטת - אבל לפתע: הבזק של אור. חייל מצרי הופיע מעבר לפינה, פנס בידו, והתקרב לעבר הכוח. האם שמע רחש כלשהו והחליט לבדוק את העניין, או שהיה זה 'סתם' פטרול שגרתי? לעולם לא נדע. הלוחמים הבינו שהם עומדים להתגלות בכל רגע, והחליטו להקדים תרופה למכה: צרור אחד, והשומר המצרי חוסל.

האי גרין התעורר לחיים. פצצות תאורה מצריות האירו את השמיים, וצרורות נותבים החלו חולפים מעל ראשי הלוחמים. רימון שגולגל מאחת העמדות בראש החומה התפוצץ, ופצע את אחד הלוחמים. שערי הגיהנום באי גרין נפתחו.

הפשיטה

מסירת הגומי שלו, במרחק של כקילומטר וחצי מהאי, ראה זאב אלמוג את הפיצוצים והיריות. זה היה סימן רע מאוד: כוח הצוללנים היה אמור לעדכן אותו, דרך הקשר, לפני שעלו על החוף כדי שכוח התגבור של סיירת מטכ"ל יוכל להתקרב עוד יותר אל המבצר ולהצטרף אל לוחמי השייטת בתוך דקות ספורות. אבל שום הודעה לא התקבלה בקשר, וכעת לוחמי הסיירת היו רחוקים מדי מהקרב ויחלפו עוד דקות ארוכות עד שיגיעו אליו. אלמוג הורה לסירות שלו לשעוט בשיא המהירות אל עבר המבצר, והתפלל שיספיקו להגיע אליו בזמן.

בינתיים, לכוח הצוללנים לא הייתה כל ברירה פרט להסתערות קדימה. מהרגע שנתגלו, הסיכוי היחיד שלהם לצאת בחיים מהאי גרין הייתה להפעיל לחץ בלתי פוסק על המצרים. שש עמדות תותחים גדולות ניצבו בנקודות שונות לאורך החומות שהקיפו את האי גרין, וכדי לכבוש אותן היה על הלוחמים להשתלט על גג של אחד המבנים בקצה הצפוני של האי - נקודה שכונתה "המאחז" - וממנו להתקדם דרומה ולנטרל את עמדות התותחים אחת אחרי השניה.

הלוחמים רצו לאורך החומה והשליכו רימונים לתוך עמדות מקלעים. יעקב פונדיק, שהיה הלוחם החסון והגבוה ביותר, נעמד לצד החומה מתחת לגג המאחז, והפך למעין 'סולם אנושי' שעליו טיפסו אנשי השייטת בזה אחר זה.

עמי איילון, סגנו של דב בר, היה הראשון שטיפס על כתפיו של פונדיק, ועלה לגג המאחז. מיד כשהגיע למעלה השליך רימון עשן כדי למסך את עצמו מעיני המצרים - אבל הרימון לא פעל. איילון שלף רימון נוסף - הפעם נפיץ - והשליך אותו לתוך אחת מעמדות המקלעים - אבל גם הרימון הזה לא התפוצץ. בדיעבד הסתבר כי מים חדרו לתוך הרימונים - ככל הנראה בגלל העומק הרב אליו שקעו הצוללים בדרכם אל האי.

אבל לאיילון כבר לא הייתה דרך חזרה: הוא היה על הגג, חשוף לחלוטין למקלעי המצרים. ללא רימונים וללא מיסוך עשן, הוא ולוחם נוסף בשם זלי הסתערו על עמדת התותח הקרובה. אש מקלעים פגעה בידו של זלי וקטעה את אחת מאצבעותיו, קליע שניתז מאחד הקירות פגע במצחו של עמי איילון ופצע אותו - אבל השניים לא נעצרו לרגע: הם נכנסו לתוך עמדת התותח, ובקרב יריות מטווח אפס חיסלו את החיילים המצרים שאיישו את המקלעים. שאר הלוחמים טיפסו על כתפיו של 'סולם יעקב' המאולתר והצטרפו לזלי ואיילון על גג המאחז.

בעודו שועט בראש כוח התגבורת אל עבר האי, הורה זאב אלמוג לכוח השלישי - כוח הרתק שהמתין מאחורי המצוף הימי בצידו השני של המבצר - לפתוח באש על המצרים כדי להפחית את הלחץ על הכוח הפורץ. לוחם שייטת טיפס על המצוף הגדול, כיוון מטול RPG אל עבר אחת מעמדות התותחים - וירה. הפגז אמנם פגע בקרבת אחת העמדות - אבל ההדף מהירי גרם ללוחם לאבד את שיווי משקלו - וליפול מהמצוף אל המים. חלפו עוד דקות ארוכות עד שהצליח לטפס מחדש על המצוף ולחדש את אש הרתק - ובזמן הזה המטירו המצרים אש תופת על כוח השייטת שעל גג המאחז.

דב בר היה בדילמה. על פי התכנית המקורית היה עליו להמתין לכוח התגבורת של סיירת מטכ"ל כדי שיפעלו נגד עמדות התותחים והמקלעים בקצה הדרומי והמרוחק יותר, ובכך יסיטו אליהם חלק מהאש. אבל הוא וחייליו כבר היו על הגג - וכוח התגבורת עדיין לא הגיע. בהחלטה אמיצה, החליט בר לחרוג מהתכנית המקורית - ולהמשיך בהסתערות קדימה כדי שלא לאפשר למצרים לרתק אותם אל נקודה אחת בגג.

כפי שניבא עמי איילון, הלחימה על גג המבצר הייתה עזה ואינטנסיבית: המצרים, שהיו בגבם אל הקיר ולא הייתה להם שום דרך למלט את עצמם מזירת הגלדיאטורים - נלחמו בכל כוחותיהם.

שני לוחמים - חיים שטורמן ויואב שחר - התקדמו דרומה וחלפו על פני עמדת מקלעים שכבר טוהרה קודם לכן. לפתע חצה רימון את האוויר: חייל מצרי אחד, הסתבר, הסתתר עדיין בעמדה המטוהרת. הרימון התפוצץ: חיים ויואב נהרגו במקום. חבריהם חיסלו את החייל המצרי, וכוח הפריצה המשיך להתקדם על לאורך הגג.

חמש דקות לאחר מכן נחתו סירות הגומי של הכוח השני לחופיו הצפוניים של המבצר: לוחמי סיירת מטכ"ל שעטו דרך המעבר שבחומה, והצטרפו אל הקרב בחצר הפנימית של המבצר. זאב אלמוג ומספר לוחמים אחרים טיפסו אל גג המאחז והצטרפו לכוח של דב בר.

שישה אנשי שייטת התקדמו לעבר עמדת תותח בפינה הדרומית מזרחית של המבצר, אך צלף מצרי מעמדה אחרת ירה עליהם ופצע את אחד הלוחמים ברגלו. פצצת בזוקה שנורתה אל עמדת הצלף לא התפוצצה, אך פצצה שניה פגעה בה ושיתקה אותה באופן זמני. לפתע נזרק אל הלוחמים רימון מעמדה אחרת - ופצע חמישה מתוך ששת הלוחמים. אחד מהם, ידידיה "דידי" יערי, נפצע קשה בבטנו. אהוד רם, מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל, חבר אל דב בר כדי לקבל ממנו עדכון - אך בטעות הרים את ראשו מעט גבוה מדי מעל קיר המסתור: כדור מצלף פגע בו והרג אותו במקום. עמי איילון ולוחם נוסף המטירו אש תופת ורימונים על עמדת תותח אחרת והשביתו אותה, אך במהלך הטיהור נפגע עמי איילון - שוב - מרימון מצרי ונאלץ להתפנות לאחור. מטח יריות נוסף פגע בשני לוחמים אחרים - בדני ואזה מסיירת מטכ"ל ודני לוי מהשייטת - והרג אותם.

אחרי כמעט ארבעים דקות של לחימה עיקשת ועקובה מדם, חמש מתוך ששת עמדות התותחים באי היו משותקות, אך עמדה אחת - תותח מספר חמש - הייתה עדיין פעילה. זאב אלמוג קיבל בקשר הוראה מהחפ"ק להפסיק את הלחימה ולסגת - אבל החליט להתעלם ממנה ולסיים את המשימה. הוא הורה לשני לוחמים להסתער על העמדה האחרונה, ואלו השליכו לתוכה מספר רימוני זרחן. ארגזי תחמושת שהיו מאופנים בתוך העמדה התלקחו והתפוצצו, ושלושה חיילים מצרים עפו מתוכה.

בשעה 0215 הסתיים הקרב, ואלמוג הורה לכל הכוחות להתפנות בחזרה אל סירות הגומי. בדרך השליכו לוחמי מטכ"ל רימונים לתוך חדרים פנימיים במבנים השונים, וחיסלו עוד מספר חיילים מצרים שניסו להסתתר בתוכם. יובל מירון, איש סיירת מטכ"ל, נהרג במהלך טיהור אותם חדרים פנימיים. חומר נפץ במשקל של כשמונים קילוגרם הוצמד לקיר המבנה הצפוני כדי למוטט אותו סופית.

עקב הלחימה וריבוי הפצועים וההרוגים הפינוי ארך זמן רב מהצפוי, ובעוד הלוחמים מתארגנים לעזוב את האי בסירות הגומי - החלו נופלים מסביבם פגזי ארטילריה. המצרים, מסתבר, לא התכוונו לתת לכוחות הישראליים לעזוב את האי כמנצחים - גם במחיר חייהם של החיילים המצרים שאולי הצליחו להינצל מהפשיטה: הם החלו בהפגזה ארטילרית קשה על האי הקטן ועל כל מי שהיה בו, מצרי וישראלי כאחד. סירות הגומי מיהרו להתרחק מהאי גרין. רפול כתב מאוחר יותר כי -

"אני סבור שכמעט כל המצרים שנמצאו באי נהרגו. [...] מי שנשאר שם חי אחרי הפעולה שלנו ולא נהרג אחר כך בהפגזה של המצרים, הרי זה נס מן השמיים. אני יכול להכריז על עצמי כעד ראיה: יצאתי מן היעד בסירה לפני האחרונה. הייתה אז הפגזה כבדה. כל מטר במים היה מופגז."

החיילים הישראליים לא נפצעו בהפגזה הזו - אבל אחת מסירות הגומי המתנפחות ספגה רסיס, והחלה מאבדת אוויר במהירות. כעבור זמן מה, לששת הלוחמים שאיישו אותה לא הייתה ברירה אלא לנטוש את הסירה הטובעת ולהתחיל לשחות לכיוון חופי סיני. מסוקים של חיל האוויר שניסו לחלץ אותם נתקלו בהתחלה באש נ"מ חזקה שאילצה אותם לסגת - אבל ניסיון החילוץ השני הצליח, וכל ששת הלוחמים חזרו בשלום אל החוף.

תוצאות

צה"ל שילם מחיר כבד על הפשיטה הנועזת על האי גרין: שישה הרוגים - שלושה מסיירת מטכ"ל ושלושה משייטת 13 - ועוד אחד עשר פצועים בדרגות שונות, שיעור אבדות של כמעט חמישים אחוזים.

האם הצדיקו תוצאות הפשיטה את המחיר הגבוה בחיי אדם? מבחינה טקטית - כנראה שלא. חשיבותו הצבאית של האי לא הייתה גבוהה במיוחד: הוא לא הפריע יותר מדי לכוחות צה"ל במשימותיהם השונות במהלך המלחמה. אפילו המכ"מ המצרי שהיה מוצב עליו התברר, תוך כדי הפעולה, כמכ"מ דמה שנועד - והצליח - להטעות את צה"ל. וכפי שציינתי קודם, אפשר היה להפציץ את האי במקום לפשוט עליו: ביום שלאחר הפשיטה הקרקעית נשלחו מטוסי חיל האוויר להשלים את המלאכה והטילו על המבצר כמה וכמה פצצות כבדות ששיטחו את כל המבנים והחומות והפכו אותם לגל הריסות אחד גדול - ללא אף אבדה מיותרת.

אבל מכל בחינה אחרת, אין ספק שהפשיטה על האי גרין הייתה אחד האירועים המכוננים של מלחמת ההתשה, ואחד המבצעים המכוננים בהיסטוריה של צה"ל.

ראשית, מטרתו הבלתי רשמית של המבצע הושגה במלואה: בין שבעים לשמונים חיילים מצרים - חלקם, כאמור, לוחמי הקומנדו המצרי - נהרגו בפעולה הנועזת. אם למישהו בצד המצרי היה ספק כלשהו בעליונותו המקצועית של הצבא הישראלי על פני זה המצרי, הפשיטה על האי גרין הסירה את הספק הזה.

ההיסטוריון המצרי, ד"ר מוסטפא כבהא, כתב כי -

"[הפשיטה] היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצריים קרא לו 'שלב ההתשה הנגדית', בו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל."

זאת ועוד, בעולם כולו הביטו בהשתאות על המבצע הנועז, שכאילו נשלף היישר מסרט אקשן. עד היום נחשבת הפשיטה על האי גרין לאחד המבצעים הנועזים ביותר של כוחות מיוחדים מאז ומעולם. לא פחות משישה לוחמים שההשתתפו בפשיטה זכו לעיטורי גבורה, ביניהם דב בר וסגנו, עמי איילון.

שנית, הפשיטה על האי גרין שינתה לחלוטין את מצבה ותדמיתה של שייטת 13. מי שמכיר את השייטת היום יתקשה להאמין לזה, אבל עד הפשיטה על האי גרין, אנשים שייטת 13 לא נחשבו כלוחמים מן המניין. השייטת הייתה גוף צבאי קטן וכמעט חסר חשיבות שכל עיסוקו, פחות או יותר, היה בתוך המסגרת המצומצמת של חבלה בספינות אויב. המקצועיות והאומץ שהפגינו לוחמי השייטת במבצע שינו את התפיסה הזו והזניקו את שייטת 13 למעמד חדש לגמרי, של אחד הכוחות המובחרים והאיכותיים ביותר של צה"ל.

כך כתב עוזי לבנת, לוחם השייטת שהשתתף במבצע.

"חשוב לציין מה הייתה המשמעות של ההליכה לאי גרין מנקודת המוצא של השייטת, כאשר הפער בין היכולת הנדרשת ליכולת הקיימת, בכל התחומים, היה גדול מאד. [...] בהכנות למבצע ובפשיטה עצמה נכנסה השייטת, בתחומים רבים, לעולם חדש לחלוטין עבורה: תחום הפשיטה בצלילה התחיל במבצע על האי גרין והגיע, בסופו של דבר, הרבה שנים לאחר מכן, לרמות בלתי רגילות בזכות ההתחלה שהייתה שם. חלק גדול מהאשראי לעובדה שעשינו את זה, מגיע לזאב אלמוג.

[...] השייטת, שיצאה פגועה מאוד פיזית מהמבצע על האי גרין, ידעה לצאת מכך לדרך חדשה לגמרי. הפקת הלקחים פתחה עולם אחר בכל מה שקשור לניהול היחידה. [...] מושגים רבים שנטבעו בימים של נוהל הקרב למבצע - איך באמת מנהלים קרבות, איך מתכוננים, איך בונים כוח ואיך מכינים ציוד - שמורים עד היום, כנכס צאן ברזל, בשייטת 13.

המבצע על האי גרין היה בעל תכונה מכוננת. בין השאר יצאו ממנו שלושה שהגיעו לדרגות אלוף והיו למפקדי חיל הים [זאב אלמוג, עמי איילון וידידיה יערי - ר.ל.]. [...] עוד ארבעה הגיעו לדרגת אלוף משנה בחיל הים [ביניהם גם לבנת עצמו - ר.ל] ושניים נוספים לדרגת סגן אלוף."

אבל גם הפשיטה על האי גרין, נועזת והחלטית ככל שהייתה, לא שינתה במאום את המצב בחזית התעלה. נאצר לא נסוג לרגע מהחלטתו להתיש את ישראל, וההפגזות הכבדות, הצליפות ופשיטות הקומנדו על מעוזי התעלה לא פסקו.

ואם זה לא היה מספיק גרוע, מעבר לפינה חיכתה לצה"ל הפתעה מאוד לא נעימה. ברית המועצות, מעצמת העל שהייתה הפטרונית של מצרים - עמדה להיכנס לתוך הקלחת היוקדת של מלחמת ההתשה. ובניגוד לקונפליקטים בינלאומיים אחרים כדוגמת מלחמת וייטנאם שבהם הקפידה ברית המועצות להשתתף בקרבות רק באופן עקיף בלבד - כספקית של ציוד, ייעוץ או הדרכה - הפעם התכוונו הסובייטים להשתתף במערכה באופן פעיל: טייסי קרב וכוחות נ"מ של הצבא האדום יילחמו כתף אל כתף עם החיילים המצרים כנגד כוחותיו של צה"ל. האם יוכל צבא ההגנה של מדינה קטנטנה וצעירה להתמודד כנגד אחד משני הצבאות החזקים בעולם?

חלק ד': תרנגול 53

ב-2009 התקבלתי לרפאל. את היום הראשון שלי בעבודה החדשה, כנראה שלא אשכח לעולם.

נכנסתי למשרד החדש שלי, וכמעט מיד הבחנתי בכך שהחלונות מכוסים במין יריעת פלסטיק דביקה ומכוערת. 'נו, טוב,' חשבתי, 'למי שהיה כאן לפני היה טעם ממש גרוע בעיצוב.' החלטתי שבהזדמנות הראשונה אפטר מהפלסטיק המגעיל - אבל כרגע היו לי עניינים אחרים, דחופים יותר, לטפל בהם.

התיישבתי בכסא, פתחתי את המחשב ושקעתי בעבודה. לפתע, ללא אזהרה, פיצוץ אדיר זעזע את כל החדר. הקירות רעדו, מילולית. זינקתי מהכסא, מבוהל. מה קרה? האם טיל פאג'ר לבנוני נחת לא רחוק מאיתנו? האם פרצה מלחמת לבנון השלישית? הדופק שלי היה לפחות מאה וחמישים. רצתי החוצה מהחדר אל המסדרון הראשי, מצפה לראות את כל שאר העובדים נוהרים יחד איתי אל המסדרון ואל המקלט… אבל לא היה שם אף אחד. המסדרון היה ריק. מהחדרים הסמוכים שמעתי את טקטוקי המקלדות ממשיכים כרגיל. אף אחד אפילו לא הוציא את הראש החוצה.

דפקתי על הדלת של המשרד הסמוך. "תגיד," שאלתי בנונשלנטיות מזויפת את הבחור שישב בו, "הפיצוץ הזה… מה זה היה?". "אה, זה שום דבר," הוא הניף את ידו בביטול, "זה מהבונקר של חומרי הנפץ. הם עושים שם ניסויים מדי פעם. מתרגלים לזה." "אה, בטח, ברור…" אמרתי, וחזרתי לחדר, מנסה להרגיע את הלב הדוהר שלי. עכשיו הבנתי את פשר יריעת הפלסטיק המכוערת שכיסתה את החלון. אלמלא הפלסטיק הזה, כל המשרד שלי היה עכשיו מכוסה בשברי זכוכיות.

בום על קולי בשמי קהיר

בשבעה עשר ביוני, 1969, חדרו שני מיראז'ים של חיל האוויר אל המרחב האווירי של קהיר, עמוק בתוך שטח מצרים. שני המטוסים טסו בגובה נמוך מאוד, כדי לחמוק מקרני המכ"מים המצריים. כשהיו המטוסים מעל הבירה המצרית, האיץ אחד הטייסים את מטוסו באופן חריג. קשה לדעת את הסיבה לכך: על פי אחד המקורות, הטייס הבחין בכך שהוא מתרחק מבן זוגו והאיץ כדי לחזור בחזרה למבנה.

תהה אשר תהה הסיבה, התאוצה החזקה הביאה את המיראז' לשבור את מהירות הקול. מולקולות האוויר שנדחסו בפתאומיות אל חרטום וכנפי המטוס יצרו גל הלם, לא שונה באופן מהותי מגלי ההלם שנוצרים בעקבות פיצוץ של חומר נפץ - ושניות ספורות לאחר מכן היכה בקהיר גל ההלם המתפשט. אלפי חלונות של בתים, שמשות של מכוניות וחלונות ראווה התנפצו לאינספור רסיסים. כשאני נזכר באירועי היום הראשון שלי ברפאל, אני יכול להזדהות עם הפחד והבהלה שוודאי אחזו בתושבי השכונות המצריות באותם רגעים.

אחד מאום תושבים מבוהלים היה לא אחר מאשר גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, שבאותה העת ישב בקומה השניה של ביתו שבפרברי קהיר. נאצר הרים מיד טלפון למפקדת חיל האוויר, שם דיווחו לו שלא ידוע להם על מטוסים ישראלים שחדרו למרחב האווירי של קהיר. אולי היה זה טייס קרב מצרי שחמד לצון? אבל לא - בתוך זמן קצר התבררה האמת, ונאצר רתח מזעם. המיראז'ים הישראלים חדרו לתוך עומק מצרים ללא שום הפרעה, מבלי שכוחות ההגנה האווירית היו אפילו מודעים לכך! עוד באותו היום הוא פיטר את מפקד כוחות הנ"מ.

כאמור, הבום העל-קולי שזעזע את קהיר לא היה מתוכנן מראש - אבל בישראל עקבו בעניין רב אחר דיווחי התקשורת ממצרים אודות הפחד והבהלה שנזרעו בציבור.

בשלב הזה, מלחמת ההתשה השתוללה בחזית התעלה מזה למעלה משנה וחצי - אבל בכל הזמן הזה, חיל האוויר הישראלי כמעט ולא היה מעורב בה באופן משמעותי: פרט לגיחות צילום, סיוע לכוחות הקרקע ופטרולים לשם הגנה על שמי סיני מפני תקיפות של מטוסים מצרים, מטוסי חיל האוויר כמעט ולא חצו את הגבול ולא תקפו את העורף המצרי. ולא, זה לא מכיוון שבצה"ל לא סמכו על טייסי חיל האוויר שיבצעו את המשימות שלהם: ההפך הוא הנכון. ההצלחה המרשימה במלחמת ששת הימים הזניקה את חיל האוויר למעמד של כוח כמעט אסטרטגי, כזה שיכול לחולל נזקים אדירים בעורף האויב בתוך דקות ספורות - וקברניטי המדינה חששו שהפעלתו של כוח מאסיבי שכזה עשויה להיתפס בעיני המצרים והקהיליה הבינלאומית כהסלמה חריגה - כזו שעלולה להפוך את הלוחמה המוגבלת על גדות התעלה למלחמה של ממש.

אבל במחצית השניה של 1969 החלו להתקבל בצה"ל דיווחי מודיעין על כך שהמצרים מתכוננים למבצע צליחה שעשוי לשנות את המצב בחזית התעלה מהקצה אל הקצה. אם עד אותו הרגע הסתפקו המצרים בהפגזות ארטילריות ופשיטות קומנדו נקודתיות על המעוזים - כמו הפשיטה על מוצב המזח, עליה סיפרתי לכם בפרק הקודם - הדיווחים המודיעיניים גרסו שהמצרים מתכננים בקרוב לצלוח את התעלה בכוחות גדולים בהרבה, ולכבוש כמה וכמה מעוזים כדי לנסות ולשנות את הסטטוס קוו באזור התעלה. החשש מצליחה כזו, בשילוב הרצון ההולך וגובר מצד הממשלה וצה"ל עצמו לבלום את העלייה המתמדת במספרי האבידות של החיילים בחזית - הביאו לכך שיותר ויותר קולות בצמרת השלטון החלו קוראים להכניס את חיל האוויר ללחימה באופן משמעותי. הבום העל קולי המקרי שביצעו שני המיראז'ים הדגים את הפוטנציאל המעניין של העברת הלוחמה אל העורף המצרי. אחרי הכל, למה שרק החיילים שלנו בחזית יסבלו? הגיע הזמן שגם אזרחי מצרים יתחילו להבין שלהחלטות הלוחמניות של ממשלתם יש השלכות לא נעימות גם על חייהם שלהם…

כצעד ראשון, אם כן, הוחלט בממשלה לאפשר לחיל האוויר לפגוע בחיל האוויר המצרי כדי להשיג עליונות אווירית מוחלטת בשמי התעלה. מי יודע: אולי אם יבין נאצר שלישראל יש עליונות אווירית מוחלטת שכזו, הוא יחליט לוותר על מבצע הצליחה המסוכן שלו.

קרבות טקסס ואריזונה

לחיל האוויר לא היה מושג אמיתי לגבי רמת המקצוענות של הטייסים המצרים שכן בימים שלאחר מלחמת ששת הימים - ואפילו במהלך מלחמת ההתשה עצמה - קרבות אוויר בין מטוסים ישראליים ומצרים היו נדירים מאוד. גם הניסיון של מלחמת ששת הימים לא עזר יותר מדי, מכיוון שחלק גדול מהמטוסים המצרים שנפגעו במלחמה ההיא הושמדו כשהיו עדיין על הקרקע. גם הטייסים המצרים טענו בתוקף שהם לא נופלים מיריביהם הישראלים - ושבמלחמת ששת הימים הם פשוט לא קיבלו הזדמנות ראויה להוכיח את יכולותיהם האמיתיות. לבסוף, דיווחי המודיעין הראו שבריה"מ עוזרת לחיל האוויר המצרי, ושטייסים סובייטים מנוסים מדריכים את הטייסים המצרים ויוצאים איתם לטיסות אימון.

הספק לגבי רמתם של הטייסים המצרים הביא לכך שבחיל האוויר החליטו לשלוח למשימה את הטייסים הבכירים והמנוסים ביותר. האזור שנבחר בחיל האוויר כזירת ההתמודדות המתוכננת מול המטוסים המצרים היה צפון מפרץ סואץ - איזור שנבחר מכיוון שהיה ממוקם דרומית לתעלה עצמה, ולכן רחוק יחסית ממוקדי החיכוך העיקריים. באזור הזה היו למצרים רק מספר מועט יחסית של סוללות טילי נ"מ שהיו עשויות להפריע לטייסים שלנו.

אופן הפעולה היה כזה: הטייסים הישראלים היו יוצאים לגיחות רועשות וראוותניות מעל מפרץ סואץ, ובוחרים כיוון טיסה שהיה מציב אותם כאיום ישיר על מתקנים רגישים בעורף המצרי. המצרים הזניקו כנגדם מטוסי יירוט - ואז היה מתפתח קרב אוויר. קרבות האוויר האלה כונו באופן לא רשמי "קרבות טקסס ואריזונה", על שם קרבות האקדוחנים המפורסמים במערב הפרוע שבהם מי ששלף ראשון היה זה שגם ניצח, בדרך כלל.

תוצאות קרבות טקסס ואריזונה היו חד משמעיות: בסדרה של קרבות אוויר שהתחוללו לכל אורך חודש יולי, 1969, הפילו הטייסים הישראליים עשרים מטוסים מצרים - לעומת שני מטוסים ישראליים בלבד שנפגעו, וגם במקרים האלה הצליחו הטייסים שלהם להגיע לשטח ישראל ולנטוש את מטוסיהם בשלום. המטרה הושגה: העליונות האווירית הישראלית הוכחה מעבר לכל ספק.

השלב הבא היה, אם כן, להרחיב את תקיפות הקרקע בחזית התעלה כדי לשתק את סוללות הנ"מ המצרית ולאפשר למטוסים שלנו חופש פעולה רחב יותר. בעשרים ביולי ביצעו מטוסי הפצצה של חיל האוויר לא פחות ממאה שבעים ואחת גיחות תקיפה על מוצבים מצרים בצפון התעלה, והטילו עליהם למעלה ממאתיים טון של פצצות רבות עוצמה. המצרים הגיבו עוד באותו היום במתקפה אווירית נרחבת משלהם, עם שישים מטוסי תקיפה ויירוט - ובקרבות האוויר שהתחוללו מעל שמי סיני הופלו שבעה מיגים, לעומת שני מיראז'ים של חיל האוויר. שלושה ימים לאחר מכן, בעשרים ושלושה ביולי, יצאו מטוסי חיל האוויר לעוד מאה ושישים גיחות הפצצה על סוללות נ"מ מצריות - ושוב הגיבו המצרים בתקיפה משלהם, שבה איבדו שלושה מטוסים נוספים בקרבות אוויר.

לא פחות משש תקיפות שכאלה, שכונו בצה"ל 'מבצעי בוקסר', התרחשו בשבועיים האחרונים של חודש יולי, וכמעט בכולם התוצאה הייתה זהה: נזק אדיר למערך הנ"מ והארטילריה המצרית, מטוסי קרב מצרים שהופלו על ימין ועל שמאל - ונזק מועט מאוד למטוסי חיל האוויר. לפחות שלוש מאות חיילים מצרים נהרגו בתקיפות האלה.

בישראל חיככו ידיים בהנאה: חיל האוויר השיג שליטה מוחלטת בשמי התעלה, והסכנה של מבצע צליחה מצרי רחב היקף חלפה. לכולם, בישראל וגם במצרים, היה ברור מעבר לכל ספק שבתנאים האלה, כל פעולה צבאית רחבת היקף של המצרים תסתיים בקטסטרופה דומה לזו של מלחמת ששת הימים.

מבצע 'רביב'

אבל זה לא היה מספיק. בממשלה האמינו שכדי לשכנע את המצרים להפסיק את ההפגזות והתקיפות על המוצבים בחזית התעלה - במילים אחרות, לסיים את מלחמת ההתשה - צריך להעביר את המלחמה אל מצרים עצמה: לגרום למצרים מספיק סבל ונזק כדי לשבור אותם מבחינה פסיכולוגית. ולשם כך נדרש מבצע יוצא דופן: מבצע נועז וקטלני, שיזעזע את המצרים עד עמקי נשמתם. שמו של המבצע הזה היה - מבצע רביב.

כשקוראים את התכנונים של מבצע רביב, אי אפשר שלא לקבל תחושה שמדובר בסוג של… מדע בדיוני. שישה טנקים ושלושה נגמ"שים היו אמורים לעלות על גבי נחתות של חיל הים ולהפליג באישון לילה אל עבר החוף המערבי של מפרץ סואץ, שם הם אמורים לרדת לחוף, בעומק השטח המצרי, ולפשוט על מוצבים ומתקנים מצרים. מעבר לסכנה הברורה של שליחת כוח קטן כל כך אל עומק שטח האויב, מבצע רביב דרש גם תיאום מבצעי בין כמה וכמה חילות שונים - שריון, רגלים, חיל הים, חיל האוויר ותותחנים - ברמה שמעולם לא נעשתה קודם לכן בצה"ל.

האתגר הגדול ביותר היה, ככל הנראה, של חיל הים דווקא. לא רק שהנחתות של חיל הים היו במצב טכני גרוע למדי, גם הכשירות המבצעית של הצוותים שלהן הייתה מוטלת בספק. עד אותו הזמן, הנחתות לא היו באמת כוח לוחם: רוב הפעילות שלהן התרכזה בהעברת אספקה לכוחות שונים בחופי סיני, והאווירה בספינות האלה הייתה של חוסר משמעת וברדק כללי. הימאים הסתובבו על הסיפונים יחפים וללא חולצות, והיו הרבה יותר מיומנים בדיג מאשר בהנחתה של כוחות שריון - תמרון שלא נעשה מעולם עד אז בחיל הים. בנוסף, הנחתות עצמן היו איטיות מאוד - ועל אחת כמה וכמה כשיהיו עמוסות בטנקים ונגמ"שים - ומכיוון שכך לא יהיו מסוגלות להגן על עצמן במידת הצורך.

בדיוק מסיבה זו יצאו שמונה לוחמי שייטת שלוש עשרה, בשמונה בספטמבר, לפשיטה על נמל מצרי קטן בצפון התעלה. מטרתם הייתה זוג ספינות טורפדו מצריות שהיו מהירות בהרבה מהנחתות האיטיות, ולכן היוו איום מוחשי עליהן. הלוחמים הצמידו מטעני חבלה לדופן שתי ספינות הטורפדו - והטביעו אותן. בדרך חזרה מהפשיטה המוצלחת ארעה תקלה קשה במנגנון ההשמדה העצמית של אחד מהכלים של השייטת, ושלושה לוחמים נהרגו בפיצוץ. המחיר בחיי אדם היה כבד - אבל לכולם היה ברור שאם ישתבש מבצע רביב, כמות ההרוגים שם תגמד את האבדות של שייטת 13.

למחרת, בערבו של התשעה בספטמבר, התכנסו הכוחות בראס סודר שלחופי סיני. מפקד חיל הים, אלוף אברהם בוצר, בא להשגיח מקרוב על תהליך העמסת הכלים המשוריינים על הנחתות. כפי שחשש, חוסר הניסיון של צוותי הנחתות היה בעוכריהם: אחת הנחתות התחפרה בחול של סיני בזמן ההעמסה. בוצר התפשט, קפץ למים בתחתוניו וניהל את מאמצי החילוץ מקרוב.

בשעת חצות יצא הכוח לדרכו. החשש היה שמכ"מ מצרי יבחין בנחתות - אבל למרבה המזל, מיכלית נפט גדולה שעברה באזור הסתירה את הנחתות הקטנות יותר, ובשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו הספינות בשלום אל נקודת הנחיתה בחוף המצרי. ראשונים ירדו אל הכוח שלושים ושישה לוחמי צנחנים ואבטחו את החוף למקרה והמצרים יבחינו בכוח הנוחת. לאחר מכן התקרבו הנחתות אל החוף והחלו להוריד את הטנקים והנגמ"שים אל החול. כך תיאר את ההתרחשות מפקד אחת הנחתות:

"בנחיתה היו מספר תקלות. דלת נט"ק אחד לא עלתה, השניה לא ירדה…הח'ברה מהשריון צעקו לי - 'נו, תנו לרדת לחוף!'. ובדקות הללו, עד שהח'ברה אילתרו משהו והדלת ירדה, הרגשתי את הדופק בגרון, ואת השערות הלבנות בצמיחתן…"

אחרי זמן מה, כשכל הכלים ירדו לחוף, חזר כוח האבטחה של הצנחנים אל הספינות - והנחתות הפליגו בחזרה אל חשכת הלילה, מותירות את כוח הפשיטה לבדו, בארץ אויב. כדי למנוע מהמצרים להזרים כוחות תגבור מצפון, מאזור התעלה, הורה מפקד הכוח, סא"ל ברוך הראל, לפוצץ חלק מהכביש הצר שהתפתל לאורך החוף לכיוון צפון ולמקש חלקים אחרים שלו.

הכוח החל לנוע על הכביש הצמוד לחוף, לכיוון דרום. עד מהרה נתקלו הלוחמים במשאית שהתקרבה אליהם מהכיוון הנגדי. הטנקים ירו על המשאית במקלעיהם, והיא החלה לעלות באש. כאן נתגלעה בעיה בלתי צפויה. הכביש המדובר היה צר מאוד: מצידו האחד התרומם מצוק גבוה ומצידו השני היה מדרון תלול, כך שהיכולת לרדת לשוליים הייתה מוגבלת מאוד. כשניסו הטנקים לחלוף על פני המשאית הבוערת, החום העז הבעיר את האנטנות והציוד שעל הטנקים. מכאן ואילך הורה הראל שלא לפתוח באש על כלי רכב שמגיעים מכיוון דרום - עד שאחרון הכלים המשוריינים חולף על פניהם, כדי שלא להקלע לאותה סיטואציה על הכביש הצר.

אני מניח שבשלב הזה אתם ודאי שואלים את עצמכם איך ייתכן שרכבים אחרים שנסעו על הכביש לא הסתובבו וברחו ברגע שהבחינו בשיירה של טנקים ונגמ"שים ישראלים נוסעת לעברם? התשובה היא שאלו לא היו טנקים ונגמ"שים ישראלים: אלו היו כלים מצריים שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, והיו צבועים בצבעי הצבא המצרי. אפילו הלוחמים הישראליים שאיישו אותם היו לבושים במדים מצרים… ההסוואה הזו עבדה מצוין, והכוח השמיד שלושה ג'יפי סיור מצרים לפני שאלה הספיקו לדווח למישהו על המתרחש.

בשעה שבע בבוקר הגיעו הטנקים והנגמ"שים לבסיס של משמר החופים המצרי, שבו על פי המודיעין היו כמאה וחמישים חיילים ומכ"מ ימי. הטנקים התקרבו לגדר המחנה ואז פתחו באש על מבנים וכלי רכב שבתוכו. במקביל, רביעיית מטוסים של חיל האוויר וסוללות ארטליריה מסיני תקפו גם כן את המחנה. לבסוף, כשכל החיילים המצרים נפגעו או ברחו, נכנסו הטנקים והנגמ"שים לתוך הבסיס ופוצצו את המבנים שנשארו עומדים בו.

בתום הפשיטה על בסיס משמר החופים חזרו המשוריינים אל הכביש. ברוך הראל, מפקד הכוח, מספר על שהתרחש:

"הסתדרנו בשדרה ופתחנו בתנועה דרומה. עד לאותו הרגע, כל רכב מצרי שבא מולנו נאלץ לסטות לשולי הכביש והושמד על ידי שני הטנקים שבמאסף. ואז באה לקראתנו מכונית שברולט אימפלה כחולה, שנהגה סירב לפנות את הכביש. הוא לא הותיר לנו ברירה, אלא לדרוס אותו תחת שרשראות הטנקים. קצין מודיעין שזיהה את הרכב האמריקני הודיע לי שזו הייתה מכונית השרד של המפקד המצרי של זירת ים סוף, קצין בדרגת גנרל. הצטערתי שלא לקחנו אותו בשבי. כעבור שבוע פורסמה ידיעה בעיתון אל אהרם שגנרל זה וזה נהרג בתאונת דרכים."

בשעה עשר בבוקר עצר הכוח בנקודה מבודדת. מסוק של חיל האוויר חבר אליהם, הביא איתו אספקה טרייה של תחמושת ולקח עימו קצין מודיעין שנפצע במהלך הפשיטה על בסיס משמר החופים.

משם המשיך הכוח דרומה לאורך הכביש, כשתוך כדי הנסיעה הטנקים והנגמ"שים פתחו באש על נקודות תצפית ומאהלים של הצבא המצרי, וחבלנים פוצצו עמודי חשמל ותשתיות דומות. כעבור זמן מה הגיע הכוח אל בסיס מצרי נוסף, גדול יותר מזה שתקפו קודם: מפקדת נ"מ חטיבתית שבה הוצב מכ"מ אווירי גדול - וגדוד שלם של חיילים שהגנו עליו. כמקודם, ירי הטנקים ותקיפה אווירית חוללו שמות בבסיס - וחיילים מצרים רבים החלו לברוח ממנו: חלקם אל תעלות מחוץ למחנה, וחלקם ניסו לברוח בשחיה. הכוח הישראלי טיהר את התעלות שמחוץ למחנה, ואז פרץ את גדרות הבסיס ונכנס פנימה כדי להשלים את מלאכת ההרס. בשלב מסוים זוהו שלושה נגמ"שים מצרים שהתקרבו אל זירת האירוע: מטוסים של חיל האוויר שהוזנקו לאוויר השמידו אותם עוד בטרם הספיקו להתקרב.

לקראת ערב הגיעו המשוריינים אל רצועת חוף שקטה - והזמינו את הנחתות. הטנקים והנגמש"ים הועמסו על הספינות, והצוותים עצמם הועלו על מסוקי פינוי. שעה קלה לאחר מכן נחתו כל הכוחות בצד הישראלי של מפרץ סואץ.

המצרים הוכו בהלם. הנזק שנגרם בפשיטה היה אדיר: למעלה ממאה חיילים מצרים נהרגו, שני בסיסים ועוד כמה וכמה נקודות תצפית הושמדו - יחד עם שני מכ"מים. אבל יותר מהנזק החומרי, ההשפלה שספגה מצרים הייתה איומה: העובדה שכוח ישראלי הסתובב באין מפריע עמוק כל כך בשטח המצרי במשך יום שלם הציגה את הצבא המצרי באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. בעולם התפעמו מהתעוזה הישראלית, ונאצר הזועם הדיח את מפקדי חיל הים וחיל האוויר שלו. בתגובה למבצע יצאו המצרים, באחד עשר בספטמבר, למתקפה אווירית נרחבת: עשרות מטוסי יירוט והפצצה שתקפו מטרות ישראליות בסיני בשלושה גלים. חיל האוויר היה מוכן, כמובן, להתפתחות הזו - וכמו בכל המקרים הקודמים, גם כאן יצאו המצרים בשן ועין: אחד עשר מטוסים מצריים הופלו, לעומת מטוס ישראלי אחד.

ובכל זאת, למרות המכות החוזרות ונשנות שספגה - מצרים לא התקפלה. אם היה מישהו בישראל שהשתעשע במחשבה שאולי העליונות הצבאית הברורה של ישראל, כפי שהודגמה באופן משכנע ביותר במבצע רביב, תגרום לנאצר לחשב מסלול מחדש ולוותר על אסטרטגיית ההתשה בחזית התעלה - זה לא קרה. ההפך: כחודש לאחר מכן, בתשעה בנובמבר, שטח מזכיר המדינה האמריקני וויליאם רוג'רס הצעה חדשה של הממשל להסכם שלום בין הצדדים - הסכם שכלל נסיגה ישראלית מסיני והבטחה מצרית לאפשר לספינות ישראליות לעבור בתעלת סואץ. ההסכם הזה היה עשוי להעניק לנאצר את מבוקשו העקרוני - נסיגה ישראלית מהשטחים המצרים שנכבשו במלחמת ששת הימים - אבל בכל זאת, הוא דחה אותו על הסף. גם ישראל דחתה את ההצעה, מכיוון שלא היו בה די ערבויות לבטחונה.

המלחמה המשיכה.

תרנגול 53

אם השם 'רמי שליו' מוכר לכם, במקרה, זה כנראה מכיוון שבשנות השמונים כיהן שליו כמנכ"ל החברה המרכזית לייצור משקאות קלים - המוכרת יותר כ'קוקה-קולה ישראל'. אבל שנים רבות קודם לכן, ב-1969, היה רמי סמל צעיר בחיל המודיעין, שהיה אמון על פענוח תצלומי אוויר.

"בבוקר יום שני, העשרים ושניים בדצמבר, לאחר גמר עבודת מודיעין רצופה בת 24 שעות על תצלומי אוויר של גזרות ‘חמות' - תעלת סואץ, סוריה, לבנון וירדן, וכשאני עייף עד מוות, התפניתי לטפל בגזרה המשנית של מפרץ סואץ. במהלך הסריקה עליתי על שתי נקודות זעירות בסביבת אוהלי בדואים."

שמו של האזור המדובר היה ראס עריב, והוא היה רחוק מאוד מאזור התעלה - כמה מאות קילומטרים דרומית אליה: זו הסיבה לכך ששליו תיאר את האזור כ'זירה משנית.'

אבל משהו משונה התרחש בראס עריב. מטוסים של חיל האוויר שטסו באיזור הזה נתגלו על ידי המצרים פעם אחר פעם, למרות שטסו בגובה נמוך מאוד. במודיעין חשדו שהמצרים הציבו בראס עריב תחנת מכ"מ מוסווית היטב שעקבה אחר תנועות המטוסים במערב סיני: גיחות צילום אכן חשפו את מיקומה של תחנת המכ"מ הזו והיא הופצצה כמה וכמה פעמים… אבל בכל פעם, למרות ההפצצות הכבדות - בתוך זמן קצר תחנת המכ"מ שבה לשדר ולפעול נגד כוחותינו. במודיעין גירדו את הראש: איך זה יכול להיות? איך מצליחים המצרים להקים מחדש את תחנת המכ"מ כל כך מהר, כל פעם מחדש?

רמי שליו הביט בשתי הנקודות הזעירות בתצלום האוויר, שניצבו במרחק של כחמישה קילומטרים מתחנת המכ"מ שהופצצה. שום דבר ממה שראה בצילום לא היה מחשיד במיוחד. הדרכים סביב הנקודות האלה היו צרות ולא סלולות. לא היו כלי רכב בסביבה, ואף אמצעי נ"מ לא הגן עליה. רמי שליו, הסמל המנוסה, כבר ידע לזהות בקלות תחנות מכ"מ מצרית - וזו לא הייתה תחנת מכ"מ!...

ובכל זאת, משהו בנקודות הקטנות עורר את חשדו. הוא עצמו התקשה להסביר, מאוחר יותר, מה בדיוק גרם לו לבחון את הנקודות האלה בדקדקנות חריגה: אולי סוג של אינטואיציה, או דמיון מפותח, מי יודע… אבל ככל שבחן שליו את התצלום האווירי, הוא הלך והשתכנע שמדובר בתחנת מכ"ם מצרית מוסווית, שאיש לא הבחין בקיומה עד כה. נכון - בתצלום לא הופיעו המאפיינים הקלאסיים של תחנת מכ"ם, אבל מצד שני, אם המצרים היו רוצים להחביא תחנת מכ"ם בשטח פתוח - זו בדיוק הדרך הנכונה להחביא אותה: לגרום לה להראות כמו מאהל בדואי על גבעה נידחת, בלי נ"מ, בלי דרכים סלולות…

שליו מיהר לקרוא למפקדו, וסיפר לו על התגלית שלו. הנוהל המקובל במקרים כאלה היה לשלוח את חיל האוויר להפציץ את המבנה הבלתי מזוהה ולהשמיד אותה - אבל אז הבליחה הברקה נוספת במוחו של רמי שליו. "אולי במקום להשמיד את התחנה הזו," הוא הציע לקצין שלו, "...נגנוב אותה?" ההגיון בהצעה של רמי היה ברור: כחלק מההסוואה של תחנת המכ"ם, לא היו בסמוך אליה כל כוחות הגנה מיוחדים, שהרי כוחות שכאלה היו חושפים מיד את זהותו האמיתית של המוצב. ואם תחנת המכ"ם אינה מוגנת, מה ימנע מצה"ל לפשוט עליה? שום דבר. מבצע רביב, חודשיים קודם לכן, כבר הדגים את יכולתו של צה"ל לבצע פשיטות עומק מאתגרות שכאלה.

מפקדו של רמי העביר את ההצעה הבלתי שגרתית אל המטכ"ל. מספר תא"ל בדימוס שייקה ברְקת, קצין המודיעין של חיל האוויר באותם הימים:

"הופיע במשרדי סֶגן בשם יחיאל (יחיאל הלאור, מפקדו של רמי), נרגש מאוד, עם תצלום אוויר, ואמר: ‘גילינו את תחנת המכ"ם האמיתית, והיא פה על הגבעה הזאת." הסתכלתי על זה ואמרתי ‘זה מעניין מאוד'. הזמנתי לחדרי את דוד עברי, שהיה ראש אגף המבצעים בחיל. הסתכלנו על תצלומי האוויר. באופן ספונטני אמרנו אחד לשני שיש להפציץ אותה מהאוויר ולהשמידה. ואז שני הבכירים, ראש המודיעין וראש המבצעים, הסתכלנו על הילד, והוא אמר ‘למה שלא ניקח את זה?'..". עברי אמר: ‘בוא נרד למוטי (מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד ז"ל). אמרתי ליחיאל ‘בוא איתנו'. נכנסנו אל מוטי. אמרתי: ‘המפקד, זה מה שקרה, והנה הבחור המפענח, יחיאל, והוא מציע שניקח את זה.'. מוטי אמר: ‘מעניין, תבדקו מה ניתן לעשות'."

בחיל האוויר ובמודיעין התלהבו מאוד מהצעתו של רמי שליו: רבים האמינו שמדובר במכ"מ סובייטי חדש יחסית, שאינו מוכר למדינות המערב, ותפיסתה של מערכת שלמה ומבצעית תהיה נכס מודיעיני חשוב מאין כמוהו. בתמיכתו הנלהבת של רפול, אז קצין צנחנים ראשי, הוחלט בפיקוד של צה"ל על פשיטה נועזת. השם שניתן למבצע המתוכנן היה 'תרנגול 53'.

שני אתגרים גדולים ניצבו בפני מתכנני המבצע. הראשון היה פרקטי: על פי החשד, מערכת המכ"מ בראס עריב כללה שני קרונות גדולים, שכל אחד שקל כמה טונות. איך מביאים משהו גדול וכבד כל כך ממצרים לישראל?

הפתרון המעשי היחיד לאתגר הזה היו מסוקי תובלה מדגם יסעור, שנקלטו בחיל האוויר רק שבועות ספורים לפני המבצע. היסעור הוא מסוק מפלצתי שיכולת הנשיאה שלו התקרבה לשלושה טון - אבל על פי ההערכות, קרונות המכ"מ שקלו כשלושה וחצי טון, דהיינו כחצי טון יותר. בחיל האוויר החליטו בכל זאת לקחת את הסיכון, ובמקרה הצורך לנסות ולפרק בשטח חלקים מהמכ"מ כדי להפחית ממשקלו.

האתגר השני היה שמירה על סודיות מוחלטת - שהרי אם יגלו המצרים שהמכ"מ המסווה נחשף, ימהרו להציב עליו שמירה הדוקה. התשובה לאתגר הזה הייתה להוציא את המבצע לפועל כמה שיותר מהר, כדי לצמצם את האפשרות שדליפת מידע תגרום למצרים לחשוד שישראל יודעת על קיומו של המכ"מ המוסווה. כשישים לוחמים של הצנחנים כונסו בנוהל קרב מזורז, מבלי שנאמרה להם ולו מילה אחת על מטרת המבצע. לצה"ל היו קרונות מכ"מ מצרים שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, עליהם יכלו הלוחמים להתאמן בפירוק וחיבור למסוק המרים: עקרונית, כדי לקבל את הקרונות האלה היה על כוח הצנחנים להגיש בקשה רשמית דרך מערך הלוגיסטיקה של צה"ל - אבל בשם החשאיות וכדי למנוע שאלות מיותרות, הצנחנים פשוט גנבו אותם מהחצר שבה היו הקרונות מאוחסנים. ליתר ביטחון, על הבסיס שבו נערכו האימונים הוטל עוצר מיידי וכל הטלפונים ממנו נותקו.

ביום שישי, העשרים ושישה בדצמבר, בשעה תשע ורבע בערב, יצאו לדרכם שלושה מסוקי תובלה מדגם סופר-פְרֵלון ועליהם שישים לוחמי צנחנים. סא"ל עידו אמבר, נווט המסוק המוביל של הכוח, סיפר:

"ראס ע'ארב הוא אזור מדברי חלק לגמרי, והניווט היה קשה מאוד. בשלב מסוים התחלתי לנווט רק לפי הגוונים של הדיונות. בלי תצלומי האוויר שהיו לי לא הייתי מסתדר כלל. כשהגענו לשטח הנחיתה וביקשנו לנחות, לא ראינו את שטח הקרקע. הכל נראה חד-גוני ומאובק להחריד. במשך עשרים דקות נאלצנו להקיף את המקום ארבע פעמים עד שהצלחנו לנחות, כשאת כל הנחיתה מלווה הפחד הגדול שמא נתגלה."

גם הנחיתה עצמה הייתה קשה מהצפוי. מספר אחד מהטייסים:

"בגובה של 20־30 מ' הרגשתי שמשהו לא בסדר. המסוק לא התנהג כפי שציפיתי ממנו. נזקקתי לכוח מנועים רב, הרבה יותר מהרגיל. הראות קדימה הייתה די עלובה בגלל האובך. לא מצא חן בעיני שאני נאלץ להשתמש בכוח מנוע רב כל כך בזמן ההנמכה, וחששתי שאולי לא תישאר לי רזרבת כוח לריחוף. בגובה 20 מ' מעל השטח אני מחליט שצריך ללכת סביב. דבר כזה מעולם לא קרה לי, הליכה סביב בשטח אויב, דווקא כשחשוב כל כך לא להרעיש."

רק שנים מאוחר יותר נתגלתה הסיבה להתנהגות הלא צפויה של המסוק: לוחמי הצנחנים הביאו איתם במסוק המון ציוד הנדסי כדי לפרק את המכ"מ במקרה הצורך - אבל אף אחד לא עדכן את הטייסים לגבי מאות הקילוגרמים העודפים שהועמסו על המסוק.

לבסוף הצליחו המסוקים להנחית את הצנחנים במרחק של כארבע קילומטרים מהגבעה עליה עמד המכ"מ, ומשם המשיכו החיילים במסע רגלי אל עבר היעד. שמי המדבר היו ריקים מענן, ואור הירח ששטף את המדבר איים לחשוף את טור החיילים המתקדם לעיני המצרים - על כן עברו החיילים לזחילה כבר ממרחק רב יחסית. למזלם של הלוחמים, כשהיו במרחק של כשלוש מאות מטרים מהגבעה הפעיל אחד החיילים המצרים גנרטור רעשני, וקרקוש הגנרטור החריש את קולותיהם של הצנחנים המתקרבים. כך סיפר אחד הלוחמים:

"ב-01:05 החלה התקיפה. הכוחות התפרסו בעיגול סביב היעד, כל כח זחל למקום שלו, כי לא היו גדרות ולא היה צריך לעבור דרך מקום מסוים. נכנסנו עם משתיקי קול על רובי העוזי. מסתבר שהשומרים גילו את הזנב של הכוח שהיה למטה. שומר מצרי אחד התקרב לכח שלנו [...] והחל לצעוק לחבריו. המצרי נורה ונהרג עם משתיק-קול. המג"ד נתן פקודת "אש", הכוח המצרי הופתע הפתעה מוחלטת. תוך ניצול רעש הגנרטורים של תחנת המכ"ם, הצליח הכוח שלנו להתקרב עד למרחק מטרים ספורים מהשומרים. בעדיפות מספרית ובכוח אש גדול, הרג הכוח הפושט שני חיילים, שבה ארבעה, ושלושה חיילים, ביניהם מפקד התחנה, הצליחו להימלט."

צבי, איש מודיעין שהצטרף לכוח הרים מגפון וקרא לחיילים המצרים שנותרו על הגבעה להיכנע.

"ריתקתי אותם עם כל מיני סיפורים מעניינים למי שרוצה להציל את עצמו, כשעיקר המטרה הייתה ליצור פסיכוזה שזוהי מתקפה כללית של כל צה"ל ולא רק על המוצב שלהם…"

הטריק הפסיכולוגי עבד, ושלושה חיילים מצרים החליטו להיכנע ללא קרב. חייל מצרי נוסף שהסתתר מתחת למשאית נורה ונהרג, וחייל נוסף שניסה להעמיד פנים שהוא מת התגלה ונלקח בשבי. בסיור מקיף במקום נמצאו קטלוגים ומפרטים טכניים של המכ"מ, וגם טלפון שדה שקישר את הכוח המצרי אל יחידת המבצעים. כבל הטלפון נחתך מיד, כמובן.

השלב הבא היה לפרק את שני קרונות המכ"מ עצמם ולהכין אותם לנשיאה על ידי מסוקי היסעור. לרוע המזל, כלי העבודה שהיו אמורים לסייע בפירוק הזה לא התאימו למשימה, ולכן היה על הלוחמים להפריד את הקרונות מהמשאיות אליהן היו צמודות באמצעות רתכת - דבר שעיכב מאוד את שלב הפירוק. רק בשעה רבע לשלוש לפנות בוקר היו שני הקרונות מפורקים ומוכנים להעמסה, והכוח אותת למסוקי היסעור. שני המסוקים הגיעו, חוברו לקרונות והניפו אותם.

היסעור הראשון הניף את הקרון שלו ללא הרבה בעיות ונשא אותו אל שדה התעופה באבו רודֵס - אבל הקרון של היסעור השני התברר כהרבה יותר כבד מכפי שהעריכו אנשי המודיעין: 4.3 טונות במקום 3.2... בעקבות העומס, צינור שמן הידראולי של המסוק התבקע ונשבר תוך כדי טיסה מעל מפרץ סואץ. הטייס, נחמיה דגן, ניצב בפני דילמה לא קלה: על פי הוראות יצרנית המסוקים, היה עליו להשליך את המטען הכבד מיד, שכן אם תתרחש תקלה דומה בצינור שמן נוסף - המסוק יתרסק מיד. אבל ניתוק הקרון והשלכתו למים, פירושם שכל המבצע המסוכן בעורף האויב היה לשווא… נחמיה החליט לקחת סיכון: הוא המניך את המסוק שלו עד לגובה של פחות ממאה מטרים מעל המים, ובקושי רב הצליח להשלים את חציית המפרץ ולהנחית את הקרון בנקודה היבשתית הראשונה שהגיע אליה, חוף שומם כלשהו בסיני.

כוח צנחנים הוקפץ כדי לשמור על הקרון. כשסיים היסעור הראשון - זה שנותר תקין - לפרוק את הקרון שלו באבו רודס, הוא חזר כדי לאסוף את הקרון הכבד מהחוף המבודד. זאב מטס, טייס המסוק, סיפר:

"כשהרמתי את הקרון חשתי שהוא מיטלטל בצורה כה חזקה, עד שהטיסה נהפכה למסוכנת וכמעט לבלתי אפשרית. ניסיתי לאזן את המסוק, אבל לא הצלחתי. באותו יום חליתי, וחשבתי שאני הוזה בגלל החום. ביקשתי מעופר, טייס המשנה, להחליף אותי, אבל הטלטולים לא פסקו. הורדנו מהירות למהירות זחילה, ורק באופן הזה הצלחנו להנחית את הקרון בשדה התעופה. זמן רב לאחר מכן, כשהעלינו זכרונות עם הצנחנים שהשתתפו במבצע, הסתבר [בזמן שהצנחנים שמרו על הקרון בחוף] חלקם נכנסו לקרון ושכחו את דלת הכניסה והחלונות פתוחים לרווחה. נראה שהרוח, שחדרה דרך הפתחים, היא שטילטלה את הקרון וסיכנה את שלומנו."

בסופו של דבר הצליח מטס להנחית את הקרון בשדה התעופה בשלום. כוח הצנחנים השלים את השמדת העמדה המצרית באמצעות מטעני חבלה, והלוחמים הנרגשים חזרו לישראל בסביבות השעה חמש לפנות בוקר שם קיבלו את פניהם הרמטכ"ל חיים בר לב וקצינים בכירים נוספים. בדבריו ללוחמים אמר בר לב -

"הביצוע היה מעולה והכוח פעל בצורה מושלמת, זו אחת מהפעולות המיוחדות והראשונות במעלה של צה"ל, שחייבה מחשבה ומידה רבה של סבלנות ודבקות במטרה... ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי-פעם."

אחד האנשים שהיו הכי מאושרים מהצלחת המבצע היה רמי שליו עצמו, הסמל שגילה את המכ"מ והציע לגנוב אותו.

"במשך כל השבוע הייתי אפוף אימה שמא צדקו האחרים ואין מדובר בתחנת מכ"ם, אלא באוהלי בדואים. וחס וחלילה, אם במקרה כזה היו גם נהרגים לוחמים…"

באופן מפתיע ואולי מעט אירוני, לשני הצדדים - לישראל ולמצרים - היה אינטרס משותף לשמור על דבר הצלחתו האדירה של מבצע תרנגול 53 בסוד. ישראל העדיפה לשמור על שקט כדי שלא לחשוף את דרכי הפעולה של כוחותיה, ואילו למצרים היה אינטרס ברור שלא לחשוף את דבר הפאדיחה האדירה הזו - במיוחד כלפי ברית המועצות, שהמכ"מ שנגנב היה מתוצרתה… אבל בתוך שבוע אחד בלבד נחשף דבר קיומו של המבצע בעיתונות הבינלאומית, והכותרות המהללות כינו את הפעולה 'מבצע מהסרטים.' המצרים לא ידעו איפה לקבור את עצמם מרוב בושה: בעיתונות הערבית הופיעו קריקטורות שבהן נראים מסוקים ישראלים גונבים את הפירמידות מתחת לאפו של נאצר.

המכ"מ עצמו פורק והובל בחזרה לישראל, אל עיניהם הבוחנות של אנשי האלקטרוניקה והמודיעין. בצה"ל פירסמו שתפיסת המכ"מ הייתה הישג מודיעיני אדיר שחשף בפני המערב טכנולוגיה סובייטית חדשנית - אבל במציאות, התברר שמדובר במכ"מ מיושן יחסית שכל סודותיו כבר היו ידועים, כנראה, מזה זמן רב. במילים אחרות, כנראה שאפשר היה להסתפק בהפצצת המכ"מ מרחוק ללא צורך בסיכון של כוחות קרקעיים. אבל את זה, כאמור, למד צה"ל רק בדיעבד - והעובדה הזו לא מפחיתה מאום מההצלחה המסחררת של מבצע תרנגול 53: אם לא במישור של הלוחמה האלקטרונית, אז לפחות במישור המדיני והתעמולתי של ישראל כלפי מצרים ושאר העולם. כיום, שני קרונות המכ"מ המצרי מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

מבצעי 'פריחה'

בסוף 1969, בעקבות מבצעי בוקסר של חיל האוויר והשמדת מרבית עמדות הנ"מ המצריות בחזית, השיגה ישראל שליטה אווירית מוחלטת מעל שמי התעלה, ולמעשה יצרה מסדרון אווירי פתוח מהחזית ואל עומק מצרים. הייתה זו הזדמנות נדירה וכמעט חד פעמית. בישראל חיפשו כל דרך אפשרית ללחוץ על המצרים ולגרום להם להפסיק את הכתישה המתמשכת של מעוזי התעלה, והמסדרון האווירי החופשי נתן בידי מטוסי חיל האוויר את היכולת להפציץ כמעט כל מטרה שירצו בעומק מצרים. בנוסף, בשלהי אותה שנה הגיעו לארץ מטוסי הפאנטום הראשונים שרכשה ישראל מארצות הברית, ואלה היוו שידרוג רציני על פני המיראז'ים הצרפתים: כוח הנשיאה של הפאנטומים היה גדול פי שישה מזה של המיראז'ים וטווח הפעולה שלהם היה כמעט כפול. פירושן של התכונות האלה היה שזוג בודד של פאנטומים יכול לבצע משימת תקיפה שבעבר דרשה כמות גדולה בהרבה של מטוסי מיראז'.

אבל בממשלה חששו לאפשר למטוסי חיל האוויר להפציץ מתקנים בעומק מצרים, בעיקר מכיוון שלא היו בטוחים לגבי התגובה האמריקנית: הפצצות עומק שכאלה עשויות להיתפש - ובצדק - כהסלמה משמעותית של מלחמת הההתשה, דבר שהקהילה הבינלאומית התנגדה לו באופן עקרוני. אבל אז שלח יצחק רבין, שגריר ישראל בארצות הברית, מברק שבו העריך שבעקבות כישלון יוזמת רוג'רס האמריקנים החליטו לתמוך בהחרפה של הפעילויות הצבאיות של צה"ל. בישראל זינקו על ההזדמנות, שכולם קיוו שאולי תצליח להביא את המלחמה לסיומה.

התקיפה הראשונה של מטוסי פאנטום בעומק מצרים נערכה בעשרים וחמישה בדצמבר, 1969: שניים עשר סוללות טילי קרקע אוויר באזור קהיר הושמדו, כהכנה לסדרה של עשרים תקיפות עומק נוספות שזכו לשם הכולל 'מבצעי פריחה'. במבצע 'פריחה אחת', שנערך בשבעה בינואר 1970, תקפו פאנטומים וסקייהוקים מחנות צבא במרחב קהיר. בשבועות לאחר מכן, הופצצו מחנות תחמושת רבים ומרכזים לפיתוח אמצעי לחימה במקומות שונים בעומק מצרים.

תקיפות העומק הביאו עימן אתגר חדש לטייסי צה"ל. כל עוד התרכזה הפעילות האווירית במרחב התעלה, הסכנה לפגיעה באזרחים מצרים הייתה נמוכה, מכיוון שכל אזרח שהיה לו ולוּ מעט שכל בקודקודו ברח זה מכבר מהישובים שהיו סמוכים לחזית. אבל כשמדובר במטרות בלב מצרים, זה כבר עניין יותר מסובך - ואכן, במבצע פריחה 5, בשניים עשר בפברואר 1970, הופצץ בטעות מפעל מתכת אזרחי - ולא פחות משישים פועלים מצרים נהרגו. ישראל התנצלה על הטעות, ושר הבטחון דיין אף עדכן את המצרים בדבר מספר פצצות השהייה שהוטלו על המפעל ועדיין לא התפוצצו.

פחות מחודשיים לאחר מכן, בשמונה באפריל, נפגע בית ספר בתקיפת פאנטומים: ארבעים ושישה ילדים נהרגו. דעת הקהל בעולם הערבי זעמה על מה שנתפס כטבח בחסרי ישע, אבל בניגוד למקרה הקודם של מפעל המתכת, ישראל התעקשה שהאשמים בפגיעה הם המצרים עצמם, שכן בית הספר שהופצץ היה בתוך בסיס צבאי.

למרות שישראל סירבה לקחת אחריות על התקרית בה נהרגו הילדים, הממשלה החליטה שהסיכון שבהמשך תקיפות העומק בלב מצרים גדול מדי. מבצעי פריחה הגיעו לסיומם באמצע אפריל, 1970, ועושה רושם שהתקיפות האלה בהחלט גרמו לזעזוע עמוק במצרים. לכל אורך מלחמת ההתשה ניסה השלטון המצרי לשדר לאזרחיו שמצרים, למרות נחיתותה הצבאית הברורה, עומדת איתן כנגד ישראל. אבל כעת, כשכל אזרח מצרי יכול היה להרים את מבטו לשמיים ולראות את הפאנטומים הישראליים מפציצים מחנות צבא, מחסני ציוד ומפעלים רבים כמעט ללא הפרעה, ועושים בומים על קוליים מעל שמי קהיר - הפנטזיה הזו נשברה לרסיסים. הכלכלה המצרית הייתה על הקרשים, וחוסר האונים של הצבא המצרי התגלה לעיני כל. במילותיו של הרמטכ"ל בר לב: "המתישים הפכו למותשים."

אפילוג

מטרתם העיקרית של מבצעי פריחה היתה לשבור את המצרים: לרסק את המוראל שלהם, להוכיח להם שהם לא מסוגלים לנצח את ישראל - ולהכריח את נאצר להפסיק את מלחמת ההתשה ולחזור לשולחן המשא ומתן!...

וזה - פשוט לא קרה. לא משנה כמה פצצות הטילו הפאנטומים הישראלים על מחנות הצבא המצרי, ולא משנה כמה זגוגיות של בתים בקהיר התנפצו לרסיסים כשהמטוסים הישראליים דהרו מעל העיר בגובה נמוך - נאצר לא התקפל. למעשה, במהלך מדיני מחוכם מאד, הוא החליט לנצל את החולשה המצרית לטובתו.

עוד בשלהי 1969, כשכבר היה ברור לכל שלנ"מ המצרי אין תשובה לתקיפות העומק הישראליות, יצא נאצר בחשאי לברית המועצות ונפגש עם נשיאה, ליאוניד ברז'נייב. בפיו הייתה בקשה אחת: עזרו לנו נגד ישראל. הסובייטים ממש לא התלהבו מהרעיון: אמנם מצרים הייתה בעלת ברית חשובה שלהם במזרח התיכון, אבל התערבות סובייטית במלחמת ההתשה הייתה עשויה להוות תקדים מסוכן מאוד. הסובייטים והאמריקנים ניהלו ביניהם, מאז תום מלחמת העולם השניה, 'מלחמה קרה' שבמסגרתה ניסתה ארה"ב לבלום את התפשטות הקומוניזם ברחבי העולם. בקוריאה, וייטנאם, קובה ומקומות נוספים התערבו האמריקאים והרוסים בסכסוכים מקומיים ומלחמות אזרחים כדי לסייע לבעלות בריתן - ולנגד עיניהם של כולם עמד תרחיש האימה שבו סכסוך מקומי שכזה מסתבך, גולש מעבר לגבולות האזור והופך למשבר צבאי ישיר בין המעצמות, כפי שאכן אירע במשבר הטילים בקובה, למשל. הסכנה במשבר כזה, כמובן, הייתה התדרדרות למלחמה גרעינית כוללת - ואולי גם קץ האנושות כולה, פשוטו כמשמעו. מסיבה זו העדיפה ברית המועצות להסתפק במכירת נשק וציוד למצרים, ולא לשלוח חיילים של הצבא האדום כדי להלחם בפועל.

אבל מצד שני, מצרים הייתה בת חסותה של ברית המועצות - ותבוסה שלה, ועוד בידי מדינה שהיא בת חסותה של ארצות הברית, תערער גם את מעמדה של ברית המועצות עצמה. בסופו של דבר, אחרי יומיים של דיונים קדחתניים בפוליטבירו, החליטו הסובייטים להיענות לבקשתו של נאצר ולשלוח - באופן זמני בלבד, כמובן - חיל משלוח גדול, שכלל כוחות נ"מ ושלוש טייסות מיג 21, על טייסיהן.

הייתה זו החלטה דרמטית ביותר: ברית המועצות הגדולה נכנסת למלחמה, והפעם לא רק באופן עקיף כספקית ציוד או אפילו במשלוח יועצים ומדריכים - אלא השתתפות פעילה במלחמה, כשחיילים סובייטים יילחמו כתף אל כתף עם החיילים המצרים כנגד ישראל.

כמצופה בארגון גדול ומסועף כצבא האדום, התארגנות כוח המשלוח ארכה חודשים ארוכים - ובינתיים, כפי שסיפרתי לכם קודם, החל חיל האוויר להלום בעורף המצרי במסגרת מבצעי פריחה. נאצר המבוהל - שחשש שמא ההתקפות הישראליות יערערו את יציבות שלטונו - פנה אל ברז'נייב ודרש ממנו להקדים את פריסת חיל המשלוח הסובייטי. הוא איים על ברז'נייב שאם ברית המועצות לא תסייע למצרים - הוא יעביר את השלטון במדינה ליריבו הפוליטי, שהיה ידוע כפרו-מערבי.

לסובייטים לא הייתה ברירה, וכוח המשלוח החל בהתארגנות מואצת. בשישה במרץ, 1970, עגנו בנמל אלכסנדריה האוניות הראשונות והחלו לפרוק את הציוד הרב שנשאו עליהן.

זה היה מצב שמולו לא עמדה ישראל מעולם. צה"ל היה צבא חזק, מנוסה ומיומן - אבל ברית המועצות הייתה מעצמה, ולמילה הזו היו משמעויות אמיתיות מאד. הצבא האדום, נזכור, היה אחד הצבאות החזקים ביותר בהיסטוריה: הצבא שריסק את הוורמאכט הגרמני במלחמת העולם השניה, ולאחר המלחמה הגדולה נבנה מחדש כדי להתמודד בהצלחה עם מעצמה צבאית אחרת - ארצות הברית. אז נכון, צה"ל הביס בתוך שישה ימים את צבאותיהן של שלוש מדינות ערב - אבל אף אחד לא השלה את עצמו שלישראל יש איזשהו סיכוי להתמודד מול ברית המועצות, אם זו תחליט להטיל את כל כובד משקלה לתוך המערכה.

אבל זה בדיוק מה שקרה. כשהחלו האניות והמטוסים סובייטים לפרוק חיילים וציוד סובייטי בנמלים ובשדות התעופה של מצרים, הבינה ישראל שהיא ניצבת כעת מול מעצמת על, שיוקרתה הגלובלית עומדת למבחן.

חלק ה': מבצע רימון

"[מלובני] מסרגה בעצם זה תוצאה של הנוכחות הרוסית שבאה לידי ביטוי אחרי ששת הימים."

עד כה, בסדרה שלנו, תיארתי לכם את ההתרחשויות במלחמת ההתשה מנקודת מבט מקומית - זו של הישראלים והמצרים שנלחמו אלה באלה משני צידיה של תעלת סואץ. ברוב המקרים, זו גם נקודת המבט הרלוונטית ביותר, שהרי בסופו של דבר, מדובר בסכסוך מקומי בפינה נידחת יחסית של העולם.

אבל יש עוד נקודת מבט אפשרית על הסכסוך הזה, והיא נקודת המבט של ברית המועצות וארצות הברית: שתי מעצמות-העל, שבסוף שנות השישים התגוששו ביניהן על דומיננטיות ושליטה בזירה הבינלאומית. המאבק בין שתי המעצמות היה במידה רבה אידיאולוגי: הסובייטים ביקשו לייצא את רעיונות המהפכה הקומוניסטית למדינות נוספות ולהקים בהן משטרים אוהדים, והאמריקנים היו נחושים להצר את צעדיהם. מכיוון ששתי המעצמות החזיקו ביניהן מספיק ראשי נפץ גרעיניים כדי להשמיד את העולם כמה וכמה פעמים, מלחמה גלויה ביניהן לא עמדה על הפרק - והן העדיפו לנהל את המאבק ביניהן באמצעות מדינות חסות. כשהאמריקנים נלחמו בויטאנם, הם נלחמו נגד חיילים צפון-ויטנאמים שהיו מצוידים בנשק וידע שסיפקו להם הסובייטים. באותו האופן, כשברית המועצות נלחמה באפגניסטן בשנות השמונים - ארצות הברית הייתה זו שסיפקה את הנשק והידע לאותם לוחמים אפגניים.

גם ישראל ומצרים היו בנות חסות של ארה"ב וברית המועצות, בהתאמה, וככאלה - שתי המעצמות עקבו בעניין רב אחרי הנעשה במזרח התיכון. אלוף-משנה במיל' פסח מלובני שירת באמ"ן ובמוסד, וכיום הוא היסטוריון צבאי שכותב, בין היתר, על המעורבות הצבאית הסובייטית באזורנו במחצית השניה של המאה העשרים. כדי להבין מדוע החליטה בריה"מ להתערב במלחמת ההתשה לטובת מצרים, מלובני מציע לנו לחזור אחורה מספר שנים, אל מלחמת ששת הימים.

"[מלובני] ששת הימים הייתה מבחינתם מפלה, לא רק של הערבים - אלא גם שלהם כי הערבים אמרו – מה, עזרתם לנו עם כלי הנשק שלכם והיועצים, כאשר חטפנו כזאת תבוסה נוראית. היהודים הצליחו לדפוק אותנו ככה, תוך פחות… אנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים, אבל אם אתה עושה את החשבון על כל מדינה בנפרד, אתה רואה שזה לא עבר את השלושה ימים. בסוריה זה היה יום וחצי, בירדן זה היה יומיים וחצי ובמצרים בקושי שלושה ימים.

ואז הרוסים, שלא רצו לאבד את המאחז שלהם פה באזור, במיוחד לא במצרים, אמרו – אנחנו עכשיו זה כאילו פתח בפניהם אופציות חדשות, הזדמנויות חדשות, אנחנו נכנס במלוא הכוח ונעזור לכם. ועזרו למצרים וגם לסורים בצורה בלתי רגילה. תאר לך שהרמטכ"ל הסובייטי, זכרוב אז, ישב במצרים למעלה מחודש ימים, פיקח על עבודות הקמת מערך ההגנה המצרי ממערב לתעלה [...] שקמו מהר מאוד את הצבאות, השלימו את האבדות שנפגעו במלחמה. [...] מלאו להם את המחסנים בתותחים, הקימו סד"כ חדש שלא היה קודם לכן. הקימו להם את מערך ההגנה האווירי, לא היה להם לפני כן מערך הגנה אווירית, היו תותחי נ"מ מיושנים. הביאו להם את הטילים SA-2, והקימו את הל"א למד אלף ועוד דברים מפה עד להודעה חדשה. הצי הרוסי פתאום, שהוקם בים התיכון שמה שנקרא שייטת 5 התחיל לפעול פה, היה צריך להכיר ולהבין מה זה. פתאום מצאנו את עצמנו בחזית של המערב הייתי אומר, של הגוש המערבי מול הגוש המזרחי הסובייטי. [...] ואז הוחלט להקים יחידה בתוך 8200, או אז זה נקרא 848, שתאזין לכוחות הרוסיים האלה."

"[לוסי] שמי לוסי וייסמן, אני רואת חשבון והייתי פעם חיילת במסרגה.

[אלי] אלי טסמן. אני הייתי 21 שנה בצבא [...] והייתי גם שגריר ישראל בקזחסטן ועכשיו אני בעסקים פרטיים."

כשהוחלט באמ"ן להקים יחידה שתאסוף מידע מודיעיני אודות הכוחות הסובייטים הפרושים במזרח התיכון, האתגר הראשון שניצבו מולו היה השפה. היום, בעקבות העלייה הרוסית האדירה של שנות התשעים, אתה לא יכול לזרוק פירושקי על הרצפה בלי לפגוע בשניים-שלושה דוברי רוסית - אבל אז, בשנות השישים, לא היו בישראל הרבה כאלה. קצין מודיעין מצטיין בשם רב-סרן טוביה פיינמן קיבל את המשימה הלא פשוטה של איתור מועמדים והקמת היחידה החדשה.

נתן פונזיאק שוחח עם פסח, אלי ולוסי.

"[נתן] איך הגעתם למסרגה?

[לוסי] איך הגענו, התגייסנו לצה"ל ונקראנו לראיון, לא ידענו לאיזה צורך. נתנו לנו לקרוא איזה כמה מילים או כמה משפטים בעיתון פרבדה ואמרו לנו שהתקבלנו. לא הבנו למה. אבל המפקד שלנו הבטיח לנו שיהיה מעניין ואכן כך היה.

[אלי] אכן היה מחסור של דוברי רוסית, כי לא הייתה עלייה רוסית גדולה. וגם הייתה בעיה של מודיעין שדה שקיימת תמיד והיה צריך לקחת כאלה שלפחות היו מספר שנים בארץ ושאין להם קרובי משפחה. זה היה משמעותי, מכיוון שאז דיברנו על ברית המועצות."

"[מלובני] מצאו אותם… אמ"ן קיבל פריווילגיה לגייס, למצוא איפה שהם לא נמצאים. הגיעו מכל חיילות צה"ל. אני זוכר שכל פעם הייתי פוגש אחד, מאיפה אתה, אני מהנח"ל, מאיפה אתה, אני מהנדסה, אני פה אני שם."

"[אלי] צעירים, ילדים שבאו מכל חילות הצבא מלבד קורס טיס. הייתה עדיפות לקחת חיילים מכל הצבא. לא משנה איפה. ואכן הגיעו אלינו לקורסים חיילים מהצנחנים, מגולני, מהנדסה, מחיל רפואה, קצינים שנלקחו לא משנה איפה הם היו, הוציאו אותם פעמים רבות בניגוד לרצונם. הם לא רצו, בניגוד לרצונם הגיעו וכל זה נכנס לתוך כור היתוך כזה של הקורס הזה וזה מה שיצא ואלה הם שהתמודדו."

"[מלובני] הביאו את כולם ליחידה. עשו להם… לא היה להם בסיס כלשהו להדריך. היה צריך לבנות בסיס הדרכה. הקורסים הראשונים היו באמת חלטורות הייתי אומר. אח"כ קבלו קצת חומרים מהגרמנים. פה באמת עזרו לנו. [...] לאט לאט זה הלך ונבנה, נבנה גם מילון פה, התחילו להכין חומרי הדרכה מחומרים שנקלטו פה. העסק הלך והתמסד. החברים האלה פוזרו בבסיסים השונים של היחידה כדי להיות בזמן אמת בזה."

"[אלי] המכנה המשותף של כולם היה שהם דוברי רוסית. והמכנה המשותף הנוסף שאיחד את כולם סביבו היה מפקד היחידה הזו, הרב סרן טוביה פיינמן, בהמשך סגן אלוף, שהוא עשה יחידה שונה מכל היחידות שהיו ב-8200 עד אז וייחודית בצבא. אנשים מעבר לעבודה היו יושבים בערבים, מדברים על ספרות, מדברים על תרבות. אווירה מיוחדת. [...] אנשים מלוכדים. היו מוכנים לבצע כל דבר, לצאת לכל מקום, לעשות הכל בגלל האווירה המיוחדת. בגלל הרצון לתרום. בגלל ההבנה של חשיבות המשימה ואל מול מה הם עומדים, ואל מול מה מתמודדים."

עד מלחמת ההתשה, עסקה מסרגה במעקב שגרתי אחר הכוחות הסובייטים באגן הים התיכון. אבל אז, במרץ 1970, קיבלה המעורבות הסובייטית באזורנו - שעד אותו הרגע הייתה מוגבלת לאספקת ציוד ויועצים טכניים לסוריה ומצרים - תפנית חריגה במיוחד בעקבות ההחלטה הסובייטית להיענות לדרישותיו של נאצר.

"[מלובני] דיוויזיית הגנה אווירית שהיו לה 3 חטיבות של SA3. אח"כ הגיע חטיבה נוספת של אס-איי 6, שהדיביזיה הזאת נערכה במרחב שבין קהיר לתעלה, במיוחד להגן על היעדים האסטרטגיים וגם לתת הגנה מרחבית, והחטיבה של האס-איי 6 נועדה להגן בעיקר על הסכר באסואן וגם על נמל אלכסנדריה ומרסא מטרוח.[...] ובנוסף לזה, גם שתי חטיבות אוויריות על צוותיהן הסובייטים, הכל מאויש ע"י סובייטים. עשו, ד"א, מבצע גדול מאוד של בדיקות לאנשים שלא יהיו ביניהם, למשל, יהודים ועוד כל מיני דברים שכולם יהיו רוסים נאמנים למה שיגידו להם ולא יהיו בעיות. [...]

ההחלטה הייתה כמובן בעיקר כדי למנוע פגיעה ביוקרת הנשק ודוקטרינות הלחימה הסובייטיות שלא קיבלו ביטוי נכון בלחימה של המצרים עד עכשיו, עד רגע זה ונכשלו מול צה"ל וחיל האוויר והם אמרו – אנחנו חייבים להגן על זה ואנחנו נראה לאויב של המצרים מה הכלים האלה מסוגלים לעשות. [...] הכוח האווירי כלל חטיבה אווירית עם 40 מטוסי מיג 21 מתקדמים ועוד טייסת עצמאית שהיו בה 30 מטוסי מיג 21 וביחד היו בסיפור הזה 102 טייסים סובייטים רוסים מהתחלה ועד הסוף."

החל ממרץ 1970 החלו להצטבר עוד ועוד ידיעות מודיעין - שרובן נאספו על ידי יחידת מסרגה - אודות פעילות של חיילים סובייטים על אדמת מצרים. הייתה זו תפנית מדאיגה מאוד, כפי שתאר הרמטכ"ל, חיים בר-לב, בזכרונותיו:

"ביצירת הלחץ על מצרים עמדה בפני צה"ל, למעשה, בעיה רצינית אחת - הרוסים. היה יסוד להערכה כי ברית המועצות אמנם אינה מעוניינת בהתנגשות גלויה עם ישראל, אך השקעותיה והישגיה במצרים היו כאלה שהניחו מקום להשערה כי ברית המועצות לא תאפשר למוטט את מצרים. כך הייתה לנגד עינינו השאלה כיצד להגביר את הלחץ על מצרים ולהימנע מגרירה מיותרת של ברית המועצות למעורבויות נוספות."

"[פרקש] טוב, שמי אהרון זאבי פרקש, אלוף במילואים. תפקיד אחרון היה ראש אמ"ן. במלחמת התשה שירתתי באום חשיבה."

אלוף במיל' פרקש, אז סרן, היה אחראי על איסוף המודיעין לגבי ההגנה האווירית של המצרים. באפריל של 1970 היה זאבי פרקש מעורב באירוע שעתיד לשנות את מהלכה של המלחמה כולה.

MF הייתה גרסה מתקדמת של מטוס המיג 21, שבין היתר היתה מצויידת ביכולת לוחמת לילה. אבל כאן בדיוק הייתה האנומליה: ברית המועצות מעולם לא הסכימה למכור את המטוס המתקדם הזה למצרים.

"[פרקש] המטוס הפסיק את הגיחה. אני מבקש מהאנשים במחלקה לבדוק ביסודיות, הייתה לנו יכולת מיוחדת להיות בטוחים שאין מטוס באוויר שאנחנו לא יכולים לדעת על קיומו בכל אפשרות דיבור שלא תהיה. באמצעות ציוד מאוד מיוחד, בוא נקרא לו "שושנה". אני בדקתי את כל האפשרויות והיה ברור שלא היה שום מטוס מצרי. בדקתי עם חיל אוויר, חיל אוויר בדקו עם המבצעים, הסתכלו עוד פעם. הם התעקשו שהיה ניסיון יירוט של מיג-21 MF. תוך כדי השיחות האלה, נכנס אליי חייל גרצ'קו, ג'נגו שמו, הכינוי שלו היה ג'נגו. אה...מהפלוגה הסובייטית, קוראים לה מסרגה."

"גרצ'קו" היה הכינוי שניתן לאנשי מסרגה, על שמו של אנדרי גרצ'קו, שר ההגנה של בריה"מ באותה התקופה.

"[פרקש] והוא מביא לי עמוד וחצי לוג, קראנו לזה והוא אומר לי "היה לי פה יירוט". [...] כמובן ביקשתי לעבור על כל החומר עוד פעם, עברנו על כל החומר שוב. ואני מגלה במתאם עם האלינט, עם חתימת המכ"ם של המטוס ושחזרנו את הנתיב הישראלי ואת הנתיב שלו. היה ומידע נוסף היה לי ברור שמדובר על מטוס סובייטי שמנסה ליירט את המטוס הישראלי. אני כמובן בזהירות רבה מתיישב בערב וכותב סיכום ושולח אותו בצורה חריגה גם לראש להק מודיעין אוויר. [..]

והוא מתקשר אליי ואומר לי, "פרקש, אתה מבין מה כתבת?" אני אומר לו "אני מבין מה כתבתי". ואני משוכנע שזה מיג-21 MF סובייטי שניסה ליירט. לא היה לי שום דבר אחר באוויר. [...] ולמחרת היום ארהל'ה יריב מתקשר."

אהרן יריב - ראש אגף המודיעין של צה"ל.

"[פרקש] הוא הכיר אותי מביקורים באום חשיבה. "פרקש, ספר לי עוד פעם". אני מספר. מפקד חיל אוויר התקשר. [...] ואז מודיעים לנו שראש ממשלת ישראל, הגברת גולדה מאיר, באה לבקר באום חשיבה. [...] והמטרה העיקרית של הביקור, אחרי זה הסתבר לי לא נאמר לנו בצורה מפורשת, היא רצתה להשתכנע שאכן סובייטים, שאכן סובייטים מיירטים מטוסים ישראליים."

בעקבות הגילוי הזה, החליטה הממשלה להפסיק את מבצעי פריחה - אותן תקיפות שביצעו הפאנטומים של חיל האוויר על בסיסי צבא בעומק מצרים - מתוך חשש שהיתקלות בין מטוסי חיל האוויר ומטוסים סובייטים עלולה לדרדר עוד יותר את המצב הרגיש.

יחידות הגנה רוסיות

כפי שציינתי בפרק הקודם, מבצעי פריחה אמנם הביכו מאוד את השלטון המצרי וגרמו לנזק כלכלי וצבאי אדיר - אבל לא הניאו את המצרים מלהמשיך באסטרטגיית ההתשה שלהם בתעלה. ההפגזות ופשיטות הקומנדו על המעוזים נמשכו כל העת ובשלושים במאי, 1970, נרשם שיא שלישי נוסף בלחימה כשמארב קומנדו מצרי פגע בטנק ובנגמ"ש ישראלים: שמונה עשר לוחמי צנחנים נהרגו, שישה נפצעו ושלושה נפלו בשבי.

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא: לוחמיה של סיירת שקד פשטו על מוצבי קומנדו בצד המערבי של התעלה, והרגו לפחות שלושים חיילים מצרים. אבל התגובה המשמעותית יותר הייתה תקיפה נרחבת של חיל האוויר על העיר פורט סעיד, מתוך מטרה לנתק את העיר כולה משאר מצרים: מטוסים ישראליים כתשו את פורט סעיד במשך יומיים תמימים והטילו עליה כארבעת אלפים פצצות שהרסו כבישים, גשרים, קווי מים, חשמל ועוד. כמקודם, ההגנה האווירית וחיל האוויר המצרי לא היו מסוגלים להתמודד עם עוצמתו של צה"ל, ומטוסי חיל האוויר פעלו כמעט ללא הפרעה מעל שמי התעלה.

בעקבות התקיפה הזו, וחוסר האונים המצרי כנגד מטוסי חיל האוויר, החליטה ברית המועצות לערב את יחידות ההגנה האווירית הסובייטיות - שעד אז היו מוצבות בעיקר באזור קהיר וסביבתה - בלחימה גם בגזרת התעלה. הרוסים קידמו את טילי הנ"מ והמכ"מים שלהם עד למרחק של עשרים וחמישה קילומטרים משפת התעלה - ויצרו מציאות חדשה לגמרי עבור טייסנו: מציאות לא נעימה בכלל. כך כתב ההיסטוריון יצחק שטייגמן:

"ההתמודדות מול הצבא הסובייטי, שהפעיל מערכות חדשות ולא מוכרות כמו סוללות טילי קרקע אוויר 3-SA ,העמידה את הצמרת הביטחונית של ישראל מול מציאות חדשה, לא מוכרת ומייסרת. הדבר משתקף מפרוטוקול של דיון מטכ"ל מ־6 ביולי, בהשתתפות שר הביטחון. ראש אמ"ן הסביר שמדובר במהלך יזום ומתוכנן לפרטיו על־ידי הרוסים. לדבריו דובר בפריסה של שניים עשר גדודים [...] משתי חטיבות דיוויזיית ההגנה האווירית ה־8 המוצבת במצרים, הכוללות סוללות 2-SA משופרות, סוללות 3-SA ,טילי כתף ותותחי נ"מ מכווני מכ"ם, תוך הקפדה רוסית על תפעול מדויק של מכ"מי הסוללות ויכולת שיגור גדולה של טילים בעת ובעונה אחת. לדבריו מדובר ב"מערך אסטרטגי ממדרגה ראשונה", שבאמצעותו הם מבקשים להתקדם מזרחה לקרבת התעלה ולבטל את העליונות האווירית של חיל האוויר."

כדי להבין את גודל האיום על מטוסינו, צריך רק לציין שמערך ההגנה האווירית שהפעילו הסובייטים כנגד מטוסי חיל האוויר בתעלה היה אותו מערך הגנה אווירית שהגן על מוסקבה. בנוסף, הרוסים השתמשו בטכניקות מבצעיות מתקדמות שפותחו במהלך מלחמת ויאטנם נגד מטוסי פאנטום אמריקאים - כמו, למשל, הקמתם של מוצבי דמה והצבת עמדות נ"מ כך שגזרות הפעולה שלהן יחפפו זו את זו - כדי להקשות על המטוסים הישראליים לגלות ולתקוף אותם.

בשבועות הראשונים לפעילותן של סוללות ההגנה האווירית הרוסיות, אירעו כמה וכמה תקלות חמורות כשטילים סובייטים הפילו מטוסים של חיל האוויר המצרי ואפילו שני מטוסים אזרחיים. התקלות האלה, אולי תופתעו לשמוע, קשורות למבצע החשאי שעליו סיפרתי לכם בפרק הקודם - גניבת המכ"מ המצרי בראס עריב, שהיה למעשה מכ"מ מתוצרת ברית המועצות. פסח מלובני.

"[מלובני] רק לציין שהרוסים בתחילת הדרך, בתחילת הפעילות, הפילו מטוסים מצריים ולא מטוסים ישראליים וזה בגלל אותו מבצע שהיה בסוף 69 שלנו, בסיני, תרנגול 53 שבו לקחנו את המכ"ם ה-P12 מראס-ע'אריב והבאנו אותו לארץ. במקום הזה היה הזע"ט, הזיהוי עמית טורף הרוסי שעזר להם כמובן לזהות מטוסים ידידותיים ולדעת מי מטוסים לא ידידותיים. וכשהם קלטו את זה במוסקבה, אז הם הבינו שהסיפור הזה נחשף גם בפנינו וגם בפני האמריקאים והחליטו לעבור לזע"ט חדש, פתחו מערכת חדשה והתקינו אותה בתוך כל המערכת האווירית שלהם וההגנה האווירית ברחבי ברית המועצות דעז. אבל שכחו שגם צריך לעשות אצל המצרים, וכתוצאה מזה כשהטילים האלה באו למצרים הם שכחו שהמצרים שהטיסו מטוסים סובייטים אין להם את זה ושידרו את השידור, לא קיבלו תשובה אז ירו טילים והפילו. הרוסים היו מאוד נבוכים והלכו למצרים להתנצל, אבל המצרים היו די מרוצים כי הבינו שהעסק הזה יכול לעבוד טוב, מולנו כמובן."

ואכן, ה"עסק" הזה עבד, ואפילו עבד טוב מאוד. בסוף יוני הפילו הרוסים לראשונה שני מטוסי פאנטום של חיל האוויר באמצעות טילי קרקע-אוויר - הפעם הראשונה שפאנטום ישראלי הופל במצרים. אהרון זאבי פרקש.

"[אהרון] אני חושב שהחודש האחרון, יולי ותחילת אוגוסט, היו חודשים מאוד קשים. כי אם אתה מסתכל בסך הכל, חמישה מטוסי חיל אוויר הישראלי הופלו, טייסים נפלו בשבי. [...] קודם מערך ההגנה האווירית המצרי, נדמה לי ב-20-30 ק"מ ויצר חומה של טילי קרקע אוויר עד מרחב רומני ודרומה.

[נתן] בתוך סיני.

[אהרון] בתוך סיני. שזה אומר קדמת סיני הייתה מוגנת ואיבדנו במרחב הזה את העליונות האווירית."

במאמץ לשמר את העליונות האווירית מעל שמי התעלה ניסה חיל האוויר לתקוף את סוללות הטילים הסובייטיות - אבל ללא הועיל: אמנם כמה סוללות טילים הושמדו בתקיפות האלה, ובאחת מהן אפילו נהרג מפקד גדוד רוסי ושמונָה מחייליו - אבל העליונות האווירית נגוזה. המצרים והרוסים חגגו את ההצלחה הגדולה כנגד חיל האוויר שלנו: מאה ושישים קצינים וחיילים רוסים מדיוויזיית ההגנה האווירית קיבלו עיטורי גבורה, ועשרים קצינים זכו בקידום בתוך הצבא האדום.

חתול ועכבר

אצל הטייסים הסובייטים, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי.

"[אגסי] טוב. שמי יעקב אגסי. הסיפור שאנחנו הולכים לדון בו קרה ביולי, בסוף יולי 1970, כאשר אני ראש מחלקת מבצעים אחרי שגמרתי פיקוד שלוש שנים במלחמת ההתשה ברמת דוד. ואני עכשיו ראש מחלקת מבצעים שהחודש האחרון של מלחמת ההתשה, כלומר, מ-5 ביולי ועד 7 באוגוסט, זה היה חודש גורלי ביותר בתולדות ישראל. גורלי ביותר."

ישראל, כאמור, שאפה להימנע ככל האפשר מהתקלות צבאית עם כוחותיה של ברית המועצות. למרות שדבר המעורבות הסובייטית במלחמת ההתשה כבר היה ידוע לכל וראש הממשלה, גולדה מאיר, אפילו פרסמה הודעה רשמית בעניין הזה - אף אחד בממשלה לא רצה לקחת סיכון שקרב אוויר אקראי יביא להחרפת המתיחות בין ישראל ומעצמת-העל הקומוניסטית. שר הביטחון משה דיין, מספר יעקב אגסי, היה לחוץ במיוחד בעניין הזה - ואפשר להבין אותו.

"[אגסי] והרוסים הביאו תוך חודשים ספורים ארבע טייסות קרב מיג-21 עם טייסים רוסים בשני שדות תעופה. קומושים ובני סוייף. שניהם נמצאים כ-100-120 ק"מ דרומה מקהיר. בשעתו תכננו לתקוף את השדות האלה במסגרת תקיפת שדות תעופה ומאחר שהרוסים גם היו שמה, אני ביקשתי שיהיה לנו תכנון לתקוף את שדות התעופה האלה. כשזה נודע למשה דיין ויש לזה משמעות, הוא טלפון אליי ואמר לי "שלא תעזו!" אמרתי "אנחנו לא מעזים שום דבר, אנחנו מתכננים תקיפות על כל דבר שבעולם, את הפקודה אתה תיתן". אז הוא נרגע. הוא חשב שאנחנו הולכים לתקוף את הרוסים וכידוע, הרוסים בשבילו, זה המשנה של בן גוריון, לא להתעסק עם הרוסים והאמריקאים. זה היה אחרי מבצע קדש אם אתה זוכר את הסיפור."

אני חושב שאף אחד לא יכול להאשים את דיין בזהירות יתר בעניין הזה, וההנחייה לחיל האוויר הייתה חד משמעית: לא להתעסק עם הסובייטים, אלא אך ורק בלית ברירה - כמו במקרה של תקיפת סוללות הנ"מ. כתוצאה מכך, ביוני ויולי של 1970 השתדלו הטייסים הישראליים להימנע מהיתקלויות עם הטייסים הסובייטים. כשמטוסי חיל האוויר שיצאו לגיחות צילום או פטרול מעל שמי מצרים התגלו על ידי המכ"מים הרוסים וטייסים הרוסים הוזנקו ליירט אותם - המטוסים הישראליים מיהרו לנתק מגע ולחזור הביתה.

משחקי החתול ועכבר האלה תסכלו את הטייסים הרוסיים עד בלי קץ. נזכור שמלכתחילה, הטייסים האלה לא ממש הבינו מה הם בכלל עושים במצרים ולטובת איזו מטרה הם נלחמים. גם היחסים שלהם עם אנשי חיל האוויר המצרי היו מתוחים מאוד: המצרים הרגישו שהטייסים הסובייטים מתנשאים עליהם - והתחושה הזו לא הייתה בלתי מבוססת. המצרים טענו כל הזמן שהכישלונות שלהם מול חיל האוויר הישראלי נובעים מכך שהטכנולוגיה הסובייטית נחותה ביחס לטכנולוגיה המערבית שסיפקה ארצות הברית לישראל - אבל הרוסים טענו שהבעיה לא במטוסים, אלא בטייסים המצרים, שלא היו מיומנים מספיק והעדיפו לברוח מקרבות קשים במיוחד. הגיחות הישראליות הבלתי צפויות הכריחו את הטייסים הסובייטים לשבת במטוסים שלהם במשך שעות על גבי שעות, בכוננות מתמדת, בחום של ארבעים מעלות וללא מיזוג אוויר. ואז, אם כבר קרה משהו והייתה הזנקה - הישראלים היו בורחים ומסרבים להילחם…

התסכול של הטייסים הרוסים, ובמיוחד לנוכח ההצלחות המרשימות של אנשי ההגנה האווירית שלהם, הביאו את הפיקוד הסובייטי לנקוט בגישה תוקפנית ונחושה יותר. החל מחודש מאי קידמו הרוסים את מטוסי הקרב שלהם לשדות תעופה שהיו קרובים יותר לתעלה, והחלו אורבים למטוסים הישראלים.

"[מלובני] ב-25.6 בעצם הייתה עליית מדרגה כאשר סקייהוק שלנו יורט ע"י שני מטוסי מיג-21 בשעה שתקף יעדים מצריים ליד תעלת סואץ, והחידוש היה פה באירוע הזה ששני המיגים האלה חדרו, חצו את התעלה וחדרו לתוך סיני, לכאורה בניגוד להוראות הקבע שהיו להם, אבל כנראה שזה מרמז על זה שהם שינו את ההוראות ועכשיו היה מותר להם לעשות את זה. ואפילו הם קיבלו הוראה לשגר טיל אוויר אוויר לעבר המטוס שפגע בו ואילץ אותו לנחות בשדה התעופה הקרוב, במקרה הזה הרפידים. האירוע נקלט כולו ע"י יחידה 8200, דאז 848 ומתוך התקשורת היה ברור שהטייסים הסובייטים פועלים עכשיו בביטחון עצמי גבוה ומחפשים את המפגש."

יעקב אגסי, אז ראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר, מתאר את המארבים שניסו הטייסים הרוסים להטמין למטוסי חיל האוויר.

"[אגסי] ולאט לאט אנחנו רואים שהמטוסים שלהם מנסים לעשות יירוטי משיכה על המטוסים שלנו שתוקפים באזור התעלה. יירוט משיכה זה כאשר אתה יוצא אל המטרה בגובה נמוך מאוד, כך שהמכ"ם לא יראה אותך, ובדממת אלחוט כמובן, ואתה מושך למעלה ורק אז אתה מתגלה, ואתה מתגלה ברגע האחרון ואתה כבר יכול להפיל את המטוס אם אתה מפתיע אותו. אם לא, אז מתפתח קרב אוויר והיותר טוב מנצח."

"[אגסי] אני אחראי על כל הפעילות המבצעית ומתבצע יירוט משיכה כמו שתיארתי אותו, ויורים טיל על סקייהוק שתקף בתעלה והוא נפגע מרסיס בזנב. לא פגיעה חמורה, אבל הוא נפגע. והוא נאלץ לנחות ברפידים. אני דיווחתי על זה למפקד חיל האוויר מיד. [...] אז טוב, אחרי שזה קרה נגמרו הטיסות באותו יום. ויום ראשון מה עושים? מה עושים? הגיע, הגיעו מים עד נפש, אוקיי? אנחנו צריכים לעשות משהו."

וה'משהו' הזה היה רעיון מסוכן וחריג מאין כמותו.

"[אגסי] אז אני אומר לו "תראה", ובזה לא צריך היה הרבה בלשכנע אותו כי הוא אהב את זה. אני אומר לו "בוא נפיל אותם". אומר "איך?" אני אומר "תן לי, אני אתכנן, אבל תביא רשות, תביא אישור ואני ממליץ לך לא לדבר עם משה דיין, תלך ישר לגולדה." ככה אמרתי למוטי הוד."

מוטי הוד היה מפקד חיל האוויר.

"[אגסי] מוטי הוד הלך וחזר עם תשובה חיובית. אני לא יודע עם מי הוא דיבר. הוא לא דיווח לי עם מי הוא דיבר וממי הוא קיבל את התשובה החיובית. האם הוא שמע בקולי ולא הלך לדיין כי דיין היה, פחד פחד מוות מהתנגשות עם הרוסים. [...] והוא ביקש ממני רק בקשה אחת שהיא בקשה לא שגרתית. הבקשה הלא שגרתית היא שאני אדאג שהטייסים שישתתפו בקרב יהיו הטייסים הכי טובים. זה לא דבר מקובל, מדוע? מפני שההחלטה, אתה נותן פקודת משימה לטייסת, היא מקבלת את זה בצורת פקודה משימה ששם כתובים כל הפרטים והקשר, כל מה שצריך ומפקד הטייסת קובע מי טס. זה זכותו הבלעדית. הוא קובע מי יטוס. לפעמים אולי מפקד הכנף אולי יתערב ויגיד "תשמע, האיש הזה יותר טוב שלא יטוס או משהו כזה". אבל הפעם מפקד חיל אוויר מבקש, הוא לא אמר, הוא ביקש. הוא לא כפה עלינו."

וכך התיישב יעקב אגסי לתכנן את מה שהיה כנראה המבצע המסוכן והשאפתני ביותר בתולדות חיל האוויר, עד לאותו הרגע: הטמנת מארב מתוחכם לטייסיו של אחד משני חילות האוויר הגדולים והטובים ביותר בעולם. השם שניתן למבצע הזה היה 'רימון עשרים.'

אביאם סלע הוא אחד הטייסים שנבחרו להשתתף במבצע.

"[סלע] זה אירוע שאתה… מגיעים אליו עם התרגשות רבה ועם אחריות כבדה מאוד שחייבים להצליח. בתדריך שהכנו, בתדריך של הטיסה, אני זוכר שהייתה התלבטות של מפקד הכנף שהיה אז זוריק לב, לב ארלוזור שלימים היה מפקד הכנף ונהרג במלחמת יום הכיפורים. בשאלה של רמת הסיכון שאנחנו לוקחים. האם אנחנו בכל מחיר הולכים להפיל רוסים, גם אם אנחנו נאבד מטוס או שניים, או שאנחנו צריכים להפיל רוסים, לא חשוב כמה העיקר שנחזור כולנו בשלום. וזאת שאלה שדיין דילג עליה. אמר לכו תפילו אותם. לא אמר מילה, בצדק, הוא שר ביטחון, לא צריך להגיד. האווירה של מפקד חיל האוויר, של מוטי הוד הייתה מאוד ברורה- אנחנו חייבים להפיל וגם אם המחיר הוא… האווירה, לא נאמרו מילים מפורשות, אבל האווירה."

קרב אוויר

בשלושים ביולי, בשעה שמונה ועשרה בבוקר, החלו מטוסי חיל האוויר להפציץ מטרות שונות - סוללות ארטילריה, מסילות רכבת ועוד - במצרים. בכל המקרים, התקיפות היו מהירות וקצרות מכדי שהמצרים יוכלו להזניק כנגדן מטוסי יירוט, אבל מערכת ההגנה האווירית המצרית-רוסית הייתה עירנית ובכוננות עליונה.

בשעה שתיים אחר הצהריים המריאו ארבעה סקייהוקים ישראלים מרמת דוד, ותקפו תחנת מכ"מ באזור מפרץ סואץ. מעט מאחוריהם טסו זוג מיראז'ים, בנתיב שהעיד על כך שאלה מטוסי צילום שמשימתם היא לצלם את תחנת המכ"מ בעקבות התקיפה. הבקרים הרוסים ודאי חכחו את ידיהם בהנאה: הסקייהוקים האיטיים וזוג המיראז'ים היו טרף קל למטוסי היירוט הסובייטים. הטייסים הרוסים, שרק חיכו להזדמנות שכזו, מיהרו אל המטוסים שלהם - ולא פחות משלוש רביעיות של מטוסי מיג 21 יצאו לעבר המטרות הישראליות.

המיגים דהרו אל עבר המטוסים הישראליים, סוגרים את הטווח ביניהם במהירות. ואז, כשהיו במרחק של עשרים ק"מ, נכונה להם הפתעה. צמד המיראז'ים, מסתבר, היה למעשה רביעיית מיראז'ים שטסו במבנה צמוד ומצומצם. והסקייהוקים האיטיים? הם בכלל פאנטומים מהירים, עמוסים עד לעייפה בטילי אוויר-אוויר.

"[סלע] זה מבצע חכם מאוד שבעצם בסופו של דבר אנחנו יצרנו להם את ההבנה שמדובר פה בשני מטוסים שטסים בשמיים בגיחת צילום. הם ידעו כמקובל בטכנולוגיה של מטוסי הצילום הם מטוסים לא חמושים, כי הם חמושים עם מצלמות, אבל הם לא יכולים להיות חמושים עם תותחים ועם טילים, למרות שגם זה לא מדויק. והם לא הבינו שהשניים האלה זה ארבעה והם לא הבינו שפרט לארבעה האלה יש עוד איזה 3 רביעיות מתחבאות בכל מיני מקומות או טסות ומייצרות כאילו דימוי של תקיפה באזור דרום התעלה, כשבעצם זה לא הייתה תקיפה זה היה בעצם המתנה לקראת זה שלקצר טווח שממנו נוכל להגיע. כשהם הגיעו בעצם הם גילו שמולם יש כמות לא קטנה של מטוסים."

עוד ארבעה מיראז'ים ישראליים שהסתתרו בגזרה המזרחית של סיני מיהרו להצטרף לקרב, ועוד ארבעה מיראז'ים שעמדו בכוננות בשדה התעופה ברפידים המריאו גם הם. כשהבינו הרוסים שנפלו למארב ישראלי מתוכנן מראש, הם הזניקו מטוסי יירוט נוספים לסיוע - ובסך הכל נלחמו לא פחות משישה עשר מטוסי קרב ישראלים בעשרים וארבעה מיגים סובייטים.

יפתח ספקטור, לימים אחד מאלופי ההפלות הגדולים בתולדות חיל האוויר, היה בתא הטייס של אחד המיראז'ים שהוקפצו משדה התעופה של רפידים. כמטוס כוננות בלבד - ושלא כמו שאר המשתתפים במבצע - ספקטור לא עודכן מראש לגבי מטרתה האמיתית של הפעולה.

"[ספקטור] הוזנקנו לכיוון סואץ ובהמשך מעבר לסואץ. ואני לא, אני הבנתי שיש קרב אוויר, זה היה דבר יום ביומו באותו זמן, אבל לא היה לי שום מושג שמשהו מיוחד כאן. כשהגעתי או לקראת אזור הקרב, הבנתי שזה מתחולל בגובה די גבוה, מעל 10,000 רגל עד 20,000. אז הגבהתי. טיפסתי כל הדרך והגעתי גבוה מעל הקרב. כבר ב-10 מייל בערך, כ-15-20 ק"מ, ראיתי את… זה נראה כמו להקה של זבובים שמסתובבת שחורים בקיץ מעל הדשא או משהו וכולם עושים הקפות אחד סביב השני."

בינתיים, על הקרקע, עקבו בקרי הטיסה הישראליים במתח אחר המתרחש - בעוד שחיילי מסרגה האזינו לתקשורת בין הטייסים הרוסים והבקרים שלהם. בספרו 'דגל אדום מעל המזרח התיכון' מתאר פסח מלובני את מה ששמעו הגרצ'קואים:

"כל המטוסים הסובייטים שהוזנקו פעלו על ערוץ תקשורת אחד. עם תחילת הקרב פרצה בתקשורת הסובייטית מהומת אלוהים. הבקרים הרוסיים החלו לצעוק בקולי קולות, כשהבחינו במטוסים הישראליים המופיעים בשטח ומתיישבים על זנבותיהם של המטוסים הסובייטים מבלי שאלו הבחינו בהם. צעקות אלה התערבבו יחד עם הוראותיהם של מובילי המבנים, וקללות הטייסים הסובייטים שמצאו עצמם מופתעים מן ההתפתחויות בקרב. הבקרים ניהלו את שיחותיהם עם הטייסים בגלוי בשפה הרוסית, כשכל מחסומי ביטחון השדה הוסרו, אך כל זה לא מנע מן הבלבול הגדול ששרר בצד הסובייטי, גם בשם החסימות הישראליות שהופעלו על התקשורת בין הבקרים לטייסים."

"[סלע] ובעצם הקרב שלי מתחיל בנחיתות, ששני, נדמה לי 2 או 4 מיגים יושבים מאחוריי. ואנחנו מתחילים עכשיו תרגילים של, עוד פעם, חבל לפרט אותם כי זה עניינים טיסתיים קלאסיים. אחרי די זמן קצר מאוד ראיתי שהטייס הוא…. היה צריך כאן לנסוע עם איזה ל' מעל הקוקפיט להסביר שהוא בשלבי הכשרה או לימוד כי הוא באמת לא הכיר את הדברים האלמנטריים שאנחנו הכרנו. אחרי די זמן די קצר אני בעצם הפכתי את החיסרון לשלי יתרון שלי ובעצם התלבשתי עליו ובטווח של אלף משהו מטר יריתי את הטיל הראשון [...] שנסע אליו והתפוצץ והוא יצא שלם מההתפוצצות. ואם אני חוזר לתדריך של שר הביטחון ולמשמעות של זה שאנחנו צריכים להפיל אותם, אבל חיכיתי חלקיק שניה ויריתי את הטיל השני. כשהטיל השני יצא לדרך המיג כבר התפרק. ז"א אם היה לי סבלנות הייתי חוסך למדינת ישראל איזה מאה אלף דולר נוספים, אבל לא היה לי שום סבלנות. אמרתי את המיג הזה אנחנו מפילים. הוא המיג התפרק והוא נטש."

"[ספקטור] ופאף! פסים של טיל, אחד או שניים, התפוצצות של משהו. רגע אחרי זה מטוס בוער."

"[סלע] המיוחד בטייס הרוסי הראשון שהופל זה שהוא עשה את המעשה הלא הגיוני של טייס שכנראה או פחד או נבהל או שהייתה שם איזה תקלה אני לא יודע עד היום מה היה שם, והוא אחרי שהוא נטש את המטוס בגובה של איזה 35 אלף רגל, הוא הפעיל ידנית את המצנח. כל התהליכים הטכניים הם כאלה שהכיסאות מפלט נוטשים לא משנה באיזה גובה. ז"א רצוי שזה יהיה בגובה סביר כדי שיהיה מספיק זמן למצנח להיפתח. אבל אם זה בגובה רב, הנפילה היא נפילה חופשית עד גובה עשרת אלפים רגל, משתי סיבות. א' אין חמצן בגבהים האלה וב' למרות שהם רוסים, הטמפרטורה שם היא די קרה. היא מגיעה במקומות האלה לטמפרטורה של בערך מינוס 50 מעלות. [...] אפילו…

[נתן] הדוב הרוסי.

[סלע] הדוב הרוסי שהוא טס עם סרבל במצרים סרבל דק, וזה צניחה של איזה חצי שעה אני חושב, משהו כזה. יותר מחצי שעה מהגובה הזה בשמיים. אז קודם כל היחיד שיודע באמת מה היה בקרב הזה זה הטייס הרוסי. כי הוא היה המוקד שנטש. כולם ראו אותו וכולם התרכזו והתנקזו סביבו כי זה היה הכי קל לדבר בקשר איך אתה יחסית לצונח. אני דרומית לו, שני מייל, אני כאן אני כאן, אני מתחתיו, אני מעליו וזה. עכשיו אני מניח שעבר עליו עקב הטמפרטורה הקרה וחוסר החמצן גם הפחד הנוראי שבערך איזה 30-40 מטוסים עוברים על ידו בטווחים די קרובים ומפחידים אותו. והוא היה הציר המרכזי של הקרב."

עוד שלושה מיגים נוספים הופלו בתוך זמן קצר - ובשלב הזה הצטרף גם יפתח ספקטור אל קלחת הקרב.

"[ספקטור] תמונה התרחבה, התמקדתי במיראז' ומיג שנאבקו אחד נגד השני בפניה חדה בלי מהירות. אני כמובן הייתי הרבה יותר מהיר, הגעתי חופשי. וראיתי שהם לא סוגרים זה על זה. ביקשתי רשות בערוץ המשותף לעזור, אין שום בעיה, אישר לי. נכנסתי אחרי המיג הזה ולא פגעתי בו ביעף הראשון, הייתי מהיר מדי. יצאתי למעלה ואז הגיעה הודעה "הפסק קרב, לחזור הביתה". המיג שלי, הוא עדיין היה איתי, אבל הוא ניתק מגע לכיוון מערב ואני שיצאתי ממנו הייתי בסביבות 2 ק"מ ממנו ומהירות סגירת טווח מתאים. אז שיגרתי כפעולה אחרונה את שני הטילים שלי. יש למיראז' שני טילים. אחד ועוד אחד. שניהם בקליטה מצוינת. הם הגיעו בזה אחר זה והתפוצצו על ידו. הוא אגב ראה שהם מגיעים, הוא שבר, הם התפוצצו על ידו, הוא נפגע בלי ספק כי התחיל לצאת ממנו קילוחים או זרזיפים של משהו לבן, דלק, אבל זה לא נדלק. היות וכולם אמרו לעזוב, אמרו לעזוב והיות ואף אחד כבר לא היה, הדברים הולכים מהר, פתאום הייתי לבד. אז אם לא היה התנאים האלה, כנראה הייתי ממשיך. מיגים כאלה צריך לגמור אותם, אבל עשיתי לפי ההוראות, הסתובבתי וחזרתי לארץ ודיווחתי שהמיג נפגע."

שש דקות מהרגע שהחל - הסתיים קרב האוויר ההמוני. מפקד חיל האוויר נתן את הפקודה לחזור, וכל המטוסים הישראליים הסתובבו וחזרו ארצה: אף אחד מהם לא נפגע. גם המיגים המוכים שבו לבסיסיהם: בדיעבד הסתבר כי גם המיג שבו פגע יפתח ספקטור - זה שנפלטו ממנו קילוחי דלק - התרסק על מסלול הנחיתה: הפלה חמישית לחיל האוויר הישראלי. חמש - אפס. אגב, מכל מי שהשתתף בקרב - האחרון להגיע אל הקרקע היה הטייס הרוסי שמטוסו נפגע מיד עם תחילת הקרב.

"[סלע] הוא נחת אחרי שאני נחתתי ברמת דוד. ז"א אני עוד הספקתי להפיל את המיג, לטוס חזרה מעומק מצרים לרמת דוד לנחות, לעשות גלגול ניצחון ולהרים כוסית יחד עם אביהו בן נון בערך בזמן הזה הוא הגיע לארץ."

הצלחה אדירה

בחיל האוויר חגגו, כמובן, את ההצלחה המדהימה מול מי שנחשב כאחד מחילות האוויר הטובים ביותר בעולם. למרות שכל הטייסים הישראליים שהששתפו במבצע היו ה"אייסים" הטובים ביותר של חיל האוויר, אביאם סלע - בצניעות ראויה לציון - נותן את הקרדיט דווקא לאנשים שנשארו על הקרקע.

"[סלע] אם אני אתמצת את זה הקרב מבחינה מקצועית-מבצעית היה קרב די פשוט. הפלתי מיג קודם, נתקלנו במיגים אחרי זה, הפלנו כולנו המון מיגים. היינו כולנו עם מאות גיחות מבצעיות. היינו עתירי ניסיון מבצעי. הכרנו טוב את המטוס. נלחמנו כבר. הדברים היו…כשנכנסנו לקרב והקרב עצמו לא נדרשתי לאיזה יכולות יוצאות דופן או להגיד שהקרב הזה היה אחד מהקרבות ההרואיים שעשיתי. עשיתי קרבות אוויר הרבה יותר קשים נגד הסורים, נגד המצרים לפני זה ואחרי זה. בכלל לא רלוונטי. ולכן זה לא היכולות האישיות שלי כטייס, אלא היכולות שלנו כמערכת שתכננה נכון יוצא מן הכלל הזה."

מהצד השני של המתרס, מספר פסח מלובני, שררה אווירה קשה ביותר.

"[מלובני] מבחינת הסובייטים זה היה יום שחור לכל המערכת הסובייטית, שפתאום כזה דבר קורה, הכל נפל בהפתעה שמה, גם על ההנהגה המדינית וגם על הצבאית. איך זה בכלל יכול היה לקרות, מה קורה פה, זה בטח לא טייסים ישראליים, זה טייסים יהודים אמריקאים שבאו לעזור לישראלים, שכאלה שיש להם ניסיון מויטנאם וכו' וכו', אחרת קשה להסביר את זה, איך טייסים ישראלים ובמשתמע יהודים גם כן, פה היה גם קצת נימה אנטישמית - הצליחו לעשות כזה דבר לטייסים שלנו. כתוצאה מזה התחילו לפרוח כל מיני תירוצים. כמו שאמרתי בהתחלה, הטייסים חסרי ניסיון, טקטיקות מיושנות והטייסים הישראליים היו יותר מיומנים, בעלי ניסיון מבצעי רב יותר שנלחמו בחוכמה וכו' וכו', והטייסים שלנו קבלו הרבה סופרלטיבים. אחד המפקדים שלהם כתב בזיכרונות שלו, ואני מקריא – "הקרב היה חם וקצר, ידענו לטוס ולירות, אך לא ידענו כיצד להילחם והאויב נתן לנו שיעור קשה אכזרי." [...] הקרב לווה בהפעלה מאסיבית של לוחמה אלקטרונית.

[נתן] שלנו.

[מלובני] שלנו עליהם, על מערכת הקשר שלהם. מסתבר שהם פעלו בכלל על ערוץ תקשורת אחד, שגם הוא הקשה על התפקוד של השליטה שלהם. הבקרה צרחה והעבירה כל מיני פקודות והוראות, אבל אף אחד מהם לא שמע אותם, ובאותה מידה הם צעקו ודרשו כל מיני דרישות וקיללו ומה שלא היה שם, שום דבר. הכל הלך לאיבוד שם. כל מערכת השליטה הלכה לאיבוד, וכתוצאה מזה גם התוצאות שבהם הסתיים הקרב הזה."

יום לאחר הקרב נחת בקהיר מפקד חיל האוויר של ברית המועצות. הסיבה הרשמית לביקור הייתה חופשה אישית בלוקסור - אבל הסיבה האמיתית, כמובן, הייתה התבוסה הנוראית: הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה בשנות החמישים, שמטוסים סובייטים מופלים בקרב אוויר. על פי הדיווחים, אחרי שסיים לתחקר את הטייסים ובקרי הקרקע, הוא אמר להם כי - "מי שידבר עם חברים בטייסת או עם המשפחה על הקרב הזה יעזוב את מצרים. המטוס הבא שעליו הוא יטוס ימריא לסיביר…"

פרט לטייסים הישראליים, היה עוד כמה שהיו מרוצים מתוצאות המבצע - או שמא נכון יותר לומר, שמחו לאידם של הרוסים: טייסי חיל האוויר המצרי.

"[מלובני] היו כאלו שאפילו לא יכלו לכבוש את צחוקם לנוכח הכישלון של הרוסים, ונאצר היה צריך להוציא הוראה מפורשת שלא לצחוק בפניהם של המדריכים הרוסים בטייסות. [צוחק] יש פה סיפור, מוברק סיפר כשהיו שיחות השלום, מוברק שהיה כבר נשיא, סיפור לויצמן שהיה שר הביטחון, הוא אומר – אני ישבתי אז בבור, הוא היה מפקד חיל האוויר המצרי, אומר – אני ישבתי בבור של חיל האוויר וראיתי את מה שאתם עושים להם וישר הבנתי בדיוק מה אתם עושים להם, ואמרתי – 'שיאכלו שוקולד…" [...] המצרים פשוט היו מבסוטים עד הגג מהתוצאות שלהם."

בישראל, בינתיים, הקפידו על שתיקה. בהודעה הרשמית של צה"ל נאמר כי המטוסים שהופלו היו מטוסים מצרים, והטייסים הונחו לשמור על זהותם האמיתית של יריביהם בסוד.

"[סלע] ולא פרסמנו שזה רוסים שנים רבות כדי לא להעליב אותם, לא לפגוע בהם, לא לגרום לזה שעכשיו הם יכנסו לאמביציה מטורפת שהם רוצים להילחם בנו.

"[סלע] ואנחנו שתקנו. ובצדק. לא צריך לספר לחברה על כל דבר שאנחנו עושים. גם שהדברים טובים, בוודאי שהדברים לא טובים. ואם אנחנו נאמץ את הכלל הזה שעשינו אותו אז היום, שווה כל התוכנית וכל ההקלטה הזאת שווה כי לזה רציתי להגיע. זה לא עניין של גאווה - זה עניין אסטרטגי."

אבל סודות כאלה קשה לשמור בבטן, וימים ספורים לאחר הקרב כבר החלו מתפשטות שמועות אודות הקרב בין חילות האוויר של ישראל וברית המועצות. כעבור מספר שבועות אישרה גולדה מאיר את השמועות באופן רשמי.

יעקב אגסי.

"[אגסי] ג'וזף אולסופ, העורך של הוושינגטון פוסט, אחרי הקרב, בערך חודש-חודשיים אחרי הקרב, הגיע לארץ רק בשביל דבר אחד – לברר אם הקרב הזה היה מקרי או שאנחנו יזמנו אותו.

אז הוא בא לארץ והזמין, הזמין אותי ואת אביהו בן נון שהיה מפקד 69 ואני הייתי ראש מחלקת מבצעים. הוא הזמין אותנו לארוחה במסעדת אלהמברה שהיא המסעדה ביפו, המסעדה הצרפתית שאז הייתה המסעדה הכי יקרה והכי טובה בארץ ישראל.

[נתן] אז מה היה באלהמברה?

[יעקב] עכשיו באלהמברה יושב ג'וזף אולסופ, בן אדם מרשים, והוא שואל אותנו על הקרב. הוא מדבר על כל מיני דברים ולאט, לאט מושך אותנו לעניין. עכשיו, אני שאלתי קודם את מפקד חיל האוויר, [...] לספר לו או לספר לו? אמר "תחליט לבד". זה כבר לא היה אכפת. אתה יודע, זה היה כמה חודשים אחרי הקרב. [...] בסופו של, בסופה של הארוחה, אחרי ארוחה טובה ושמחה והכל, סיפרנו לו את האמת. סיפרנו לו את האמת. מה שאני מספר לך, לא בפרטי פרטים, אבל את האמת שאנחנו עשינו, הכנו את הקרב הזה מראש."

מבצע רימון 20 נחשב לגולת הכותרת של המאמץ המודיעיני במלחמת ההתשה, ובפרט - פסגת ההצלחה של 'מסרגה', היחידה שהוקמה רק שנים ספורות קודם לכן כדי לבלוש אחר פעילותה של בריה"מ במזרח התיכון. הנה אהרון פרקש זאבי ואלי טסמן.

"[פרקש] ואני חושב שחיל האוויר הישראלי, המודיעין הישראלי, צה"ל למד על בשרו מה זה להתמודד עם מעצמה. אבל אני חושב שזה הקפיץ אותנו מדרגה גם בקשרי המודיעין ובקשרים צבאיים עם צבאות העולם. לפתע פתאום היה אינטרס לבריטים ולאמריקאים לחלוק מידע עם המודיעין הישראלי."

"[טסמן] בכל מקרה, מ-8200 באותה תקופה כמובן יצאו אנשים יוצאים מן הכלל, גם מהמסרגה וגם מהמקומות האחרים. מסרגה בסופו של דבר אנשים הלכו, כולם הלכו ללמוד, פרופסורים, רואי חשבון, עורכי דין, בלי סוף. היום באמת בלי סוף. ועוד נקודה נוספת, ממסרגה אחרי שהמעורבות הסובייטית דעכה, שככה, אז הרבה מאוד קצינים ממסרגה יצאו לפקד על יחידות 8200, על הבסיסים ועל המרחבים ובהצלחה גדולה."

למבצע רימון 20 הייתה תוצאה חשובה נוספת, והיא - הבאת מלחמת ההתשה, סוף סוף, לסיומה. הלחץ הדיפלומטי הכבד שהפעילו האמריקנים על הסובייטים מאז שנחשפה מעורבותה של ברית המועצות במלחמה, יחד עם ההצלחה המרשימה של דיוויזית ההגנה האווירית של הרוסים - הביאו את הרוסים להחלטה שעדיף לסיים את הפרשה כולה כל עוד כבודה של מעצמת-העל הקומוניסטית נשמר פחות או יותר כשהיה, ולהימנע ממפגשים נוספים עם חיל האוויר הישראלי. נאצר אמר כי הוא זה שביקש מברית המועצות, מיוזמתו, שתסייע לשני הצדדים להגיע להפסקת אש - אבל ברור למדי מי היה זה שדרש את הפסקת האש, ומי היה זה שנאלץ להסכים לה.

ארצות הברית שבה והציעה את יוזמת השלום של רוג'רס, מזכיר המדינה האמריקני, והפעם גם ממשלת ישראל החליטה לקבל אותה. מפלגת גח"ל, שהייתה ניצית יותר בהשקפתה, לא אהבה את ההחלטה הזו: ששת שריה של גח"ל התפטרו, וממשלתה של גולדה מאיר - שאגב, הייתה הרחבה ביותר בתולדות ממשלות ישראל, עם קואליציה של 107 חברי כנסת - התפרקה.

בשמונה באוגוסט, 1970, נכנסה הפסקת האש בין ישראל ומצרים לתוקפה באופן רשמי. חודש ימים לאחר מכן לקה נאצר בליבו ואושפז למשך שבועיים. זמן מה לאחר מכן, בעשרים ושמונה בספטמבר, לקה בהתקף לב נוסף - והפעם, קטלני. את מקומו של גמאל עבד אל נאצר בהנהגתה של מצרים תפס חברו לספסל הלימודים באקדמיה הצבאית ולתנועת 'הקצינים החופשיים', אנואר סאדאת.

אפילוג

שלמה להט (ציץ') אמר על מלחמת ההתשה כי -

"בצה"ל ובמדינת ישראל מדברים ומלמדים על חמש מלחמות. המלחמה השישית, מלחמת ההתשה - לא קיימת. לא מדברים עליה, לא מכירים בה. אין לה אות ואין יום זיכרון לחלליה. זו מלחמה בלי אות. ממש בושה."

ציץ' צודק. במשך שנים רבות סירבה מדינת ישראל להכיר במלחמת ההתשה כמלחמה רשמית, ולהעניק ללוחמים שלקחו בה חלק אות מערכה רשמי. אמנם אין ספק שהחיילים עצמם - באוויר, בים וביבשה - לחמו בגבורה והפגינו אומץ ודבקות אדירה במטרה באינספור הזדמנויות שונות, אבל אף אחד בצה"ל לא היה גאה במיוחד בתוצאות המלחמה העגומה הזו: 367 הרוגים וכאלף פצועים - וכל זאת, בשביל מה? הרי המצב בתחילת הלחימה לא היה שונה במאום מבסופה.

עיקר הביקורת כלפי הפיקוד הבכיר של צה"ל היתה בקשר להחלטה להגן על התעלה באמצעות מעוזים סטטיים. יש מי שרואים בהחלטה הזו סממן לנתק בין הפיקוד והשטח. כך אמר, למשל, תא"ל ששון יצחקי, מח"ט שריון שלחם במלחמת ההתשה:

"לדעתי, ההיערכות על קו התעלה הייתה טעות גורלית מכל הבחינות. [...] [אפשר היה] לפנות את התעלה, להיערך במעברי ההרים של סיני - המיתלה והג'ידי - לאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ההרוסות ולפתוח מחדש את תעלת סואץ למעבר אוניות. אם היינו יושבים במעברי סיני ויוצאים משם לסיורים, לא היה מעניין אותנו מה קורה בתעלה. [...] חיים בר לב התצבר מאחורי תפיסת עולם נוקשה. [...] כל פעם שבר לב היה בא לביקור בקו, הוא היה צועק - 'למה אתם לא פותחים את חרכי הירי?' (פתחים בבונקרים שצופים אל הצד השני של התעלה). הסברתי לו שצלף מצרי עלול לפגוע דרכם בחיילים בתוך הבונקרים. הוא לא קיבל את ההסבר ופקד עלי לפתוח. זו הפקודה היחידה שלא מילאתי בכל ימי חיי."

ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, כתב על צבא היבשה:

"קו המעוזים הכזיב במלחמת ההתשה. על אף האבדות הרבות שצה"ל סבל, לא מילא הקו את ייעודו. צבא היבשה ספג מכות כואבות במלחמת ההתשה, לא הצליח להגן על עצמו, לא הרתיע את המצרים ולא אילץ אותם להפסיק את האש, אלא היה מטרה נייחת לאורך תעלת סואץ ושימש מטווח לארטילריה המצרית."

גם חיל האוויר, למרות ההצלחות הגדולות של תקיפות העומק ומבצע רימון 20, למד שיעור בצניעות. כותב ההיסטוריון וטייס הקרב שמואל גורדון:

"הלוחמה האווירית אמנם הביאה הישגים במחצית הראשונה של מלחמת ההתשה והביאה את נאצר לסף הפסקת המלחמה, אולם ההתערבות הסובייטית שמה לכך קץ. חיל האוויר לא מסוגל להתמודד עם עוצמתה של מעצמת על, והמחצית השנייה של המלחמה מוכיחה זאת לכל מי שההצלחות סנוורו את עיניו."

מלחמת ההתשה הייתה גם הסדק הראשון בתפיסת העולם הגאוותנית ששררה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים - התחושה שצה"ל בלתי מנוצח, ושצבאות מדינות ערב הם לא יותר מאספסוף מאורגן, ערב רב של פלאחים שבקושי יודעים להחזיק רובה. יוסי עוזרד, מחבר הספר 'ירח מעל סואץ'.

"[עוזרד] ובסוף היום אתה מבין שזה מלחמה על כלום. שלא עשתה שום דבר. היא הייתה אמורה להיות תמרור אזהרה לקראת מלחמת יום כיפור ואף אחד לא הבין את זה. לא הבינו את זה. לא המדינאים, לא אנשי צבא. היינו רגילים… למה הצבא לא הבין, כי צה"ל אוהב לכבוש שטחים, להכריע מהר. אחרי ששת ימים ודאי. שישה ימים כבשת את כל סיני ואת כל הרמה הסורית ואת הגדה, ופה אתה עומד על הקו וחוטף. ויש לך הרוגים כל יום ויש לך פצועים כל יום, ולא משנה מה אתה עושה. כל האוכלוסייה בצד המצרי פונתה מעל מיליון איש פונו. הערים איסמעיליה, פורט סעיד, סואץ, הפכו לאיי חרבות. אף אחד לא נשאר בהם. הפצצנו להם את הגשרים על הנילוס. גשרים בדרך, באמת הרגת להם הכל. זה לא שינה כלום. היה להם כח עמידה, כל משפחה במצרים היה לה קורבן במלחמת ההתשה. ועדיין היה להם כוח עמידות כנראה גבוה לא פחות משלנו, וזה לא קידם אותם בכלום ועדיין הם הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לוותר על התעלה והם עשו את זה. זה היה מבחינתם, לכן מבחינתם יום כיפור זה ניצחון היסטרי. [...] אבל תמרור אזהרה היה דלק ונצנץ והבהב ונתן קולות ואף אחד לא ראה את זה.

אם אתה שואל אותי, של כל מה שקרה לנו אח"כ. של האופוריה של ששת הימים, של החוסר ההבנה שבצד השני עומד עם שיש לו מסורת ויש לו תרבות, וגם אם הוא לא יודע להילחם הוא ילמד והוא ילחם, בסוף הוא ילחם. וגם הפלח הבדואי בסוף ידע לירות מצוין. הקומנדו המצרי תיפקד פנטסטי. כשאני ירדתי חשבתי שהדימוי של החייל המצרי זה אחד ש…קצין ששותה מים ברדיאטור של הזה והולך יחף במדבר. שהם אפסים. שהם חסרי כלום. והם הוכיחו אומץ לב בתעלה מדהימה. הם עשו פעולות מרתקות וברמה גבוהה ביותר. אבל לא זכו להכרה, לא זכו להכרה אצלנו. הם עדיין נשארו המצרים הפלאחים, המפגרים, האנאפלבתים שלא מבינים מהחיים שלהם. ולא כך היה."

מחשבות

הסדרה הארוכה על מלחמת ההתשה מגיעה לסיומה, ויש לי מחשבה אחת אחרונה שאני רוצה לחלוק אתכם.

כשאני מתבונן על כל חמשת הפרקים האחרונים במבט על, ואני חושב על כל הקרבות שסיפרתי לכם עליהם, על הפשיטות והפשיטות שכנגד, על ההפצצות שלהם ועל ההפצצות שלנו - יש דפוס מסוים בסיפור הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

כשהחליטה הממשלה על מבצע 'הלם' - פיצוץ הגשרים ותחנת ההשנאה בעורף המצרי - הכוונה הייתה להנחית על המצרים מכה כה כואבת, עד שהם יוותרו ויפסיקו את המלחמה. המבצע הצליח - אבל המצרים לא ויתרו.

כשפשטו שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין, המטרה הייתה להראות למצרים שהלוחמים שלנו כל כך טובים וכל כך נועזים - שאין להם סיכוי לנצח במלחמה, ואז הם יוותרו ויפסיקו. הפשיטה הצליחה, המבצר נכבש - אבל המצרים לא ויתרו.

גם כששעטו הטנקים והנגמש"ים הישראליים בעורף המצרי במבצע 'רביב', הרגו רבבות חיילים מצרים, כבשו בסיסים והשמידו מכ"מים - המצרים לא ויתרו. אפילו כשפאנטומים שלנו השמידו מפעלים ובסיסים בעומק מצרים, ניפצו אינספור זגוגיות וחלונות ראווה והפחידו את תושבי קהיר כהוגן - המצרים לא ויתרו.

אתם חייבים להודות שיש דוגמטיות מסוימת בדפוס הזה: חזרה שוב ושוב על אותה פעולה - גם כשמתחיל להיות ברור שהפעולה הזו לא מצליחה להביא את התוצאה הרצויה. וזה לא רק בצד הישראלי! גם המצרים לקו בדיוק באותה הדוגמטיות, כשהמשיכו בהפגזות המעוזים ובפשיטות הקומנדו, גם כשהיה ברור שהפעולות האלה לא מצליחות לגרום לישראל לפנות את הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שני הצדדים שילמו מחיר יקר על הקיבעון המחשבתי הזה: 367 הרוגים וכאלף פצועים בצד הישראלי, ומעל עשרת אלפים הרוגים במצרים - שלא לדבר על הנזק האדיר שנגרם לתשתיות מצריות, והעול הכלכלי של הוצאות המלחמה שבשיאם תפסו כארבעים אחוזים מכלל הוצאות הממשלה במצרים.

ומי ששילמו את המחיר על הדוגמטיות הזו היו, כמו תמיד, החיילים. אחרי שנים של מחאות ומאבקים, החליטה מדינת ישראל ב-2003, סוף סוף, להכיר במלחמת ההתשה באופן רשמי ולהעניק למי שההשתתפו בה את 'אות מלחמת ההתשה'. אבל ספק אם ההכרה המאוחרת הזו הועילה למי שהישיבה במעוזים המופגזים הותירה צלקות עמוקות בנפשם. אמנון ורשבסקי כתב על במגזין בלייזר את הדברים הבאים:

"מאות חיילים צעירים שהתגייסו להגנת המדינה ומעולם לא באמת חזרו. גופם שלם אבל נפשם פצועה קשה ביותר. [...] הם לא "הלומי קרב". ממש לא. בזמן אמת הם נלחמו כמו אריות, על חייהם וחיי חבריהם וחיי כולנו. הם תפקדו ופעלו ועשו את כל הנדרש תוך סיכון חיים, לפעמים תוך פציעה פיזית. הפוסט טראומה הופיעה אחרי כן. כשהכל כבר נגמר, אחרי שהגוף החלים. לנפש, מסתבר, לוקח קצת יותר זמן, אם בכלל. והם פה, פזורים בינינו, שקטים, מפוחדים ברובם, מדממים, מתים בשקט בפינות שלהם."