מה קרה לאח"י דקר?

חלק א'

יום אחד בשנת 1965 נקרא מאיר, מכונאי זוטר על סיפונה של הצוללת אח"י תנין, למשרדו של לא אחר מאשר מפקד שייטת הצוללות.

מפקד השייטת ששלח את מאיר לנסיעה המסתורית היה סא"ל הדר קמחי, שנכנס לתפקידו שנה קודם לכן, ב-1964. אבל הצוללות שירש קמחי מקודמו בתפקיד - אח"י תנין ואח"י רהב - היו 'ענתיקות': הן תוכננו בראשית שנות השלושים, ובאותה העת כבר היו על סף יציאה מכשירות מבצעית.

זהו תא"ל בדימוס הדר קמחי. מי שראיין את מאיר כתר והדר קמחי הוא נתן פוזניאק, איש התחקירים שלנו.

בצר לו, החל קמחי לתור אחר מדינה אחרת שתסכים למכור צוללות למדינת ישראל.

קמחי מתכוון לצוללות מדגם Triton, או T-Class בקיצור, ששירתו בצי הבריטי במלחמת העולם השניה. בתום המלחמה נמכרו חלק מהצוללות האלה לציים זרים, ואחרות עברו שיפוץ יסודי ושדרוג של מערכות ההנעה והנשק. הצוללות מדגם T קסמו לאנשי חיל הים בעיקר בזכות מהירותן הגבוהה יחסית, שאיפשרה להן להפליג לשדה הקרב בצלילה במקום על פני המים, ובגלל החימוש הרב שהיו מסוגלות לשאת על עצמן.

העסקה נחתמה, וישראל רכשה שתי צוללת מדגם T אשר טרם קבלתן יעברו שיפוץ מאסיבי במספנות הצי שבפורטסמות'. עוד סוכם כי במסגרת השיפוץ יותקנו בצוללות תוספות ושיפורים מסוימים ייחודיים לחיל הים שלנו, כדוגמת מתקן ייעודי עבור אנשי הקומנדו הימי, מערכת סונאר משופרת ועוד. הצוללות החדשות זכו לשמות אח"י לוויתן, ואח"י דקר.

במספנה באנגליה

רק כשנחת מאיר כתר באנגליה, נתגלתה לו המטרה שלשמה נשלחו הוא וחבריו.

כפי שציין מאיר, שמה המקורי של הדקר היה HMS Totem, והיא הושקה לראשונה ב-1943.

לשמור על צוללות בזמן שיפוץ - זה די משעמם, ומאיר וחבריו הפיגו את השעמום הזה בדרכים… יצירתיות, נאמר זאת כך.

יחד עם מאיר, הגיעה לפורטסמות' קבוצה נוספת של קצינים ונגדים משייטת הצוללות שליוו את השיפוצים, וכשהיו הצוללות מוכנות לרדת למים - הם גם היוו את הגרעין שסביבו עתידים להתגבש צוותי הצוללות. הלוויתן ירדה אל המים ראשונה: ב-1967 היא הפליגה לישראל ונכנסה לשירות פעיל: מאיר כתר זכה להיות אחד מאנשי הצוות הראשונים שלה.

את הפיקוד על הדקר קיבל רס"ן יעקב רענן, ולסגנו מונה סרן אברהם (בומי) ברקאי. הצוללת סיימה את ניסויי הכשירות שלה בשלהי ספטמבר 1967, והצוות בילה עוד מספר שבועות במימי סקוטלנד בשורה של אימוני היבנות, תחת עינם הפקוחה של קציני צוללות בריטיים.

פקודת דקרון

לבסוף, בינואר 1968, היו הדקר וצוותה כשירים ומוכנים להפלגה בחזרה ארצה. על פי פקודת המבצע, פקודת 'דקרון', על הדקר היה להפליג מפורטסמות' אל נמל גיברלטר שבפתח הים התיכון שם תבצע עצירה קצרה לצורך תדלוק ואספקה. מגיברלטר תפליג הצוללת בקו ישר לנמל חיפה תוך שהיא חולפת מדרום לאי כרתים, ותגיע לארץ בתוך כשלושה שבועות, בשני בפברואר, 1968.

עוד הגדירה הפקודה את אופי התקשורת בין הצוללת והמפקדה במרוצת ההפלגה: אחת ליום תשלח הדקר למפקדה את מיקומה המדויק, יתרת הדלק במיכליה ותקלות אם נתגלעו, ומדי שש שעות תשלח הודעה קצרה יותר לאימות שלומה. כמו כן, על הצוללת היה לדווח למפקדה בכל פעם שעלתה על פני המים או צללה בחזרה אל המעמקים.

פקודת דקרון כללה שני סעיפים חריגים יחסית. הראשון הוא שהדקר תפליג ארצה כשהיא אינה נושאת עליה חימוש כלשהו - ככל הנראה מכיוון שישראל לא רכשה טורפדו מהבריטים במסגרת עסקת הצוללות. עם זאת, הפלגה ללא תחמושת לא נתפסה כבעייתית מכיוון שהדקר הייתה אמורה להפליג במרכז הים התיכון, רחוק מכל מדינת אויב.

הסעיף השני היה מאתגר יותר: נקבע כי הדקר תפליג לכל אורך הדרך, מגיברלטר ועד חיפה, כשהיא מתחת למים. דבר שכזה, צלילה רצופה במשך שבועיים ימים, לא נעשה מעולם בשייטת הצוללות - בעיקר מכיוון שהצוללות הישנות, מדגם S, לא היו מסוגלות, טכנית, לשהות כל כך הרבה זמן מתחת למים. אבל הצוללות החדשות מדגם T, שתוכננו במקור ללחימה בזירות מרוחקות כדוגמת האוקיינוס השקט, היו מסוגלות לכך בקלות: ה- HMS Totem, גלגולה הקודם של אח"י דקר, כבר הפליגה בעבר מבריטניה לאוסטרליה, למשל. קפיצה טכנית זו הביאה את חיל הים לשקול שינוי במדיניות ההפעלה של הצוללות בעת מלחמה: במקום שצוללות יפליגו רוב הזמן מעל המים ויצללו רק לצורך תקיפה או התחמקות - כעת הן יבלו את רוב זמנן מתחת למים, ויעלו אל פני השטח רק לצורך כניסה ויציאה מהנמל. ההפלגה של הדקר נועדה לבחון את האתגרים הכרוכים בצלילה ממושכת שכזו.

וכך, בתשעה בינואר, אחרי טקס פרידה רשמי ממארחיה שבנמל פורטסמות' בהשתתפותו של מפקד שייטת הצוללות סא"ל הדר קמחי, יצאה אח"י דקר בדרכה אל ישראל. שישה ימים לאחר מכן, בבוקר של החמישה עשר בינואר, נכנסה הצוללת לנמל גיברלטר כמתוכנן - ובהזדמנות הזו ירדו ממנה מספר אנשים שהצטרפו להפלגת הבכורה, כמו למשל העיתונאי ערן שורר מ'קול ישראל' שתיעד את האירוע המרגש, והוחלפו במספר אנשי צוות חדשים שטסו לגיברלטר מישראל.

גם מאיר כתר - אז, כזכור, מכונאי על סיפונה של אח"י לוויתן - היה אמור להיות אחד מאותם אנשי צוות שיעלו על הדקר בגיברלטר.

בומי ברקאי, סגן מפקד הצוללת, ניצל את הביקור בנמל כדי לשלוח מברק קצר לחווה, אשתו, ולגיא בנו בן הארבע.

לקראת חצות של אותו היום עזבה הדקר את הנמל בדרכה ארצה.

קשיי תקשורת

במשך שנים עשר ימים התנהלה ההפלגה כמתוכנן, ללא אירועים מיוחדים: הדקר הקפידה לשלוח את מיקומה בכל עשרים וארבע שעות, ולא דיווחה על כל תקלה או כשל משמעותי כלשהו. יותר מכך, מהירות ההפלגה הממוצעת שלה התבררה כאפילו גבוהה יותר מהמתוכנן: כשבעה קשר (בערך 13 קמ"ש) במקום 5.5 קשר. עקב כך ביקש מפקד הצוללות, יעקב רענן, אישור מהמפקדה להיכנס לנמל חיפה מוקדם יותר מהצפוי:

תשובת המפקדה הגיעה יממה מאוחר יותר: אין אישור. הדקר תוכל להקדים את כניסתה לנמל ביום אחד בלבד - ומכאן שתאלץ לשהות בים בחוסר מעש עוד כעשרים וארבע שעות נוספות. אין ספק שתשובת המפקדה ביאסה את צוותה של הדקר, שאחרי כמעט חודש שלם בים השתוקקו לחזור אל החוף - אבל זו לא הייתה תשובה חריגה: מספר הרציפים הפנויים בנמל מוגבל, והמתנה מחוץ לנמל עד שיתפנה רציף כזה היא דבר שבשגרה בחיל הים.

בעשרים וארבעה בינואר, בשעה שש ועשרה בבוקר, דיווחה הדקר את מיקומה למפקדת חיל הים: כשלושים מייל (שישים קילומטרים) דרומית מזרחית לאי כרתים. במהלך אותו היום שלחה הצוללות עוד שלוש הודעות בהפרשים של שש שעות זו מזו כדי לאותת שהכל כשורה וההפלגה מתנהלת על מי מנוחות.

בבוקרו של העשרים וחמישה בינואר המתינו הבקרים במפקדת חיל הים לדיווח היומי מהדקר. השעה שש הגיעה וחלפה - אבל שום דיווח לא נתקבל. איש במפקדה לא התרגש: בהתחשב במרחק בו היה מדובר - כאלף קילומטרים מחופי המדינה - קשיי תקשורת היו עניין צפוי וידוע, כפי שמספר הדר קמחי, מפקד שייטת הצוללות, שבדיוק שב ארצה מהשתתפות בטקס הפרידה מהדקר באנגליה וביקור ביניים בפריז, הגיע במקרה לביקור במפקדה.

קצין המשמרת במפקדה החליט להמתין לשעת הצהריים, אז הייתה אמורה הדקר לשלוח את הדיווח הבא, ובינתיים לנסות וליצור קשר עם הדקר בתדרי רדיו בינלאומיים אזרחיים.

אבל כשהגיעה השעה 1200 והדקר עדיין לא יצרה קשר, החליט קצין המשמרת לעדכן את סגן מפקד החיל. בעוד הקצין הבכיר שוקל את חומרת הדיווח - נשמעה צפירת ההרגעה: מהמפקדה קראו לדקר בשם הקריאה הבינלאומי שלה - 4XDZ - והצוללת החזירה תשובה. אבל אז, באמצע שדר התגובה - התנתקה התקשורת שוב.

זה כבר היה מוזר. מדוע נקטעה התשדורת באופן פתאומי כל כך? בחיל הים החלו לחשוד שמשהו אינו כשורה, ודיווח על העניין הועבר למפקד חיל הים ולמפקד שייטת הצוללות. השעות נקפו, ושום אות חיים לא נתקבל מהדקר.

כשבבוקר שלמחרת, בעשרים ושישה בינואר, שוב לא נתקבל הדיווח היומי הקבוע מהדקר, מפלס החרדה בחיל הים החל לעלות: אלו לא היו קשיי תקשורת שגרתיים. משהו כאן ממש ממש לא בסדר. מפקד חיל הים הורה להרים לאוויר שני מטוסים שיסיירו לאורך נתיב ההפלגה המתוכנן של הצוללת, ובמקביל נתבקש הסטי"ל אח"י משגב, שהפליג כמאתיים קילומטרים מהחוף, לנסות ולקרוא לדקר בערוצי הקשר שלה.

דממה.

ואז, אחר הצהריים - שוב נתקבלה תשדורת ממישהו שהשתמש בשם הקריאה הבינלאומי של הדקר, ושוב נקטעה התשדורת בחדות, ממש כמו ביום אמש. ואז שוב, דממה. דממת מוות.

החיפושים

בחיל הים נכנסו לפעולה. ספינות חיל הים הוזנקו לים, ומהמפקדה יצרו קשר עם הצי הבריטי שהחזיק מרכז חילוץ והצלה בקפריסין, וביקשו את עזרתו. הבריטים נענו לבקשה, והזניקו מטוסי סיור שסרקו את הים. בתוך שעות הצטרפו עוד ועוד כוחות לחיפושים: חילות האוויר של ארצות הברית, יוון ותורכיה שלחו מטוסי סיור משלהם לצד מטוסי חיל האוויר שלנו, ואוניות סוחר וסירות דייג שהפליגו באזור נתבקשו לדווח על כל כלי שיט או ממצא חריג. היה זה אחד ממבצעי החיפוש הימיים הגדולים בהיסטוריה, בהשתתפות כארבעים כלי שייט ממדינות שונות, ולמעלה ממאה גיחות סיור של מטוסים מחילות אוויר שונים.

בחיפה, בשכונת בת-גלים לא הרחק מבסיס חיל הים, עמדה חווה ברקאי - רעייתו של בומי ברקאי, סגן מפקד הדקר - בחלון דירתם הקטנה והשקיפה אל הים, מייחלת לשובו של אהובה.

אבל באותו יום שישי בבוקר, סיפרה חווה בראיון לעיתון 'מעריב' ובספר שכתבה, משהו הרגיש לה שלא כשורה.

אחד מכלי השייט שהשתתפו בחיפושים הייתה הצוללת אח"י דולפין. הדולפין הייתה עוד צוללת מדגם T, צוללת שלישית במספר שמכרו הבריטים לישראל - אבל בניגוד ללוויתן ולדקר, דבר קיומה של הדולפין ועסקת המכירה שלה נשמרו בסוד ולא היו ידועים לציבור, אולי כדי להטעות את גורמי המודיעין של מדינות ערב.

חלק מאנשי הצוות של הדולפין היו במקור מהדקר, כמו למשל אברהם בן-זאב, שהיה סגן קצין המכונה של הדקר. כשגילה בן-זאב שהוא אינו מצטרף לחבריו להפלגה ארצה אלא עובר לשרת על הדולפין, הוא התאכזב מרה. כך סיפר בראיון לקול ישראל.

אח"י דולפין עזבה את פורטסמות' מספר ימים לאחר הדקר, והייתה בדרכה ארצה כשהתקבלה בקשר ההודעה על היעלמותה של אחותה לשייטת. בן-זאב מספר.

גם הדולפין הצטרפה לחיפושים.

חרושת שמועות

חיל הים עדיין לא הוציא הודעה רשמית על החיפושים, ובארץ החלה חרושת השמועות להשתולל. חווה ברקאי.

בשבת בצהריים קלטה תחנת חוף בקפריסין אותות מורס - S.O.S - בתדר מצוקה בינלאומי, ולמחרת נקלט אות מצוקה נוסף באותו התדר. הספינות והמטוסים חגו מעל המים בניסיון לאתר את מקורם של אותות המצוקה, אך לא מצאו דבר.

הימים חלפו. בשלב מסוים הורחבו החיפושים צפונה ומזרחה לכיוון קפריסין מתוך התחשבות בכיווני הרוחות והזרמים באזור - אבל עם כל שעה שחלפה הלך והתמעט הסיכוי למצוא את הדקר על פני המים. אמנם מזג האוויר החורפי והסוער הקשה הקשה על החיפושים, אבל למזג האוויר הייתה השפעה מועטה בלבד על מטוסי הסיור הבריטים והאמריקנים שהיו מאומנים ומצויידים היטב לחיפושים בים: לו הייתה הדקר על פני המים, קרוב לודאי שכבר הייתה מתגלה.

בשלושים ואחת בינואר, כשבוע לאחר תחילת החיפושים, הודיעו הציים הזרים על הפסקת החיפושים. חיל הים המשיך לתור אחר הדקר עוד ארבעה ימים נוספים, אבל לבסוף נאלצו גם הם להרים ידיים. אבל כבד ירד על חיל הים, חיל קטן שבו כמעט כולם מכירים את כולם - ואבל כבד עוד יותר ירד על שייטת הצוללות.

כשנכנסה אח"י דולפין, הצוללת השלישית מדגם T, לנמל חיפה, חיכו לה אלפי אנשים על מורדות הכרמל ושובר הגלים של הנמל. הדמיון הפיזי בין הדולפין והדקר, לצד העובדה שדבר קיומה של הדולפין נשמר בסוד עד אותו הרגע, גרמו לכך ששמועה נפוצה ברחבי העיר שהדקר היא זו שנכנסת לנמל, ושאולי הדיווחים על היעלמותה היו לא יותר מאשר הטעייה מודיעינית מחוכמת. גם בני משפחותיהם של אנשי הצוות של הדקר מיהרו לבסיס חיפה.

אברהם בן-זאב מתאר את אווירת הנכאים שאחזה באנשי הדולפין כשראו את בני המשפחה של חבריהם לשייטת עומדים על הרציף.

בארבעה בפברואר נאספו אנשי משפחות הדקר בבסיס חיל הים בחיפה, שם פגשו בשר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל חיים בר-לב, ומפקד חיל הים האלוף שלמה אראל, שמסרו להם באופן רשמי את בשורת האיוב: הדקר, על כל שישים ותשע אנשי צוותה, אבדה במצולות - האסון הנורא ביותר בתולדות חיל הים, עד ימינו. יומיים לאחר מכן מסר שר הביטחון הצהרה רשמית גם מעל בימת הכנסת.

ועדת חקירה

כחודש לאחר מכן הונח על שולחנם של הרמטכ"ל ושר הביטחון דו"ח ועדת החקירה שהקים מפקד חיל הים, אלוף שלמה אראל. הדוח פירט את מאמצי החיפוש אחר הדקר, והתמקד בתשדורות הרדיו המסתוריות שנתקבלו במפקדה, ובאותות המצוקה שנקלטו בתחנה בקפריסין.

כזכור, לאחר שלא נתקבל הדיווח היומי הרגיל מהדקר, ניסו במפקדת חיל הים ליצור עימה קשר בתדרי תקשורת בינלאומיים מקובלים - ונתקבלו שתי תשדורות מגורם שעשה שימוש באות הקריאה הבינלאומי של הדקר: תשדורות בפורמט של בדיקת קשר שגרתית, שנקטעו בחטף זמן קצר לאחר תחילתן. אף על פי כן, ועדת אראל קבעה כי בסבירות גבוהה אין מדובר בתשדורות מהדקר, מכיוון שלא מתקבל על הדעת שאחרי שלושים ושש שעות ללא תקשורת עם המפקדה, הדקר הייתה מבצעת בדיקת קשר שגרתית, כאילו שום דבר לא קרה. האלוף אראל עצמו העריך, מאוחר יותר, כי מדובר בטעות תמימה של קצין אלחוט על סיפונה של ספינת סוחר כלשהי, שכנראה שמע את הקריאות בקשר, חשב שהקריאה היא עבורו והחל להשיב - אבל אז הבין את טעותו והפסיק את השידור. בתור מי שבילה המון שעות על מכשירי קשר בים, אני נוטה להסכים עם שלמה אראל: טעויות שכאלה הן נפוצות למדי, בעיקר בתדרי תקשורת אזרחיים שאלפי ספינות מאזינות להן.

לגבי אותות המצוקה, אותן תשדורות S.O.S שנקלטו בקפריסין, קבעה הוועדה כי ייתכן מאוד שמקורן הוא אכן בדקר - אבל לא ניתן להוכיח זאת בוודאות, מכיוון שחלק מהנתונים שנקלטו היו חלקיים ומקוטעים בלבד, וניתן להשלים את השדר במספר אופנים שונים.

למרות שהיה ברור לכל שאין מספיק מידע כדי להעריך מה אירע לדקר, חברי הועדה העלו מספר אפשרויות באשר לנסיבות אובדנה, ביניהן אובדן שליטה עקב שריפה או תקלה כלשהי, מים שחדרו לתוך הצוללת דרך צינור כלשהו וגרמה לה לשקוע במהירות, או אולי פגיעה חיצונית: התנגשות עם כלי שיט אחר, פגיעת טורפדו או אפילו חבלה בזדון.

אחת האפשרויות הראשונות שנבחנו הייתה שהשיפוץ שעברה הדקר באנגליה לא היה טוב או מקצועי מספיק, והוביל לכשל קטסטרופלי כלשהו. הדר קמחי, שביקר במספנה בפורטסמות' והשתתף במבחני הכשירות שעברו הצוללת וציוותה, שולל את הטענה הזו מכל וכל.

גם מאיר כתר, שבילה שעות ארוכות בחברתם של אנשי המספנה בפורטסמות' בזמן שעבדו על גוף הצוללת, מספר שהתרשם מאוד מרמתם המקצועית של המשפצים.

החקירה, אם כן, נקלעה למבוי סתום - ולאיש לא היה שמץ של מושג מה קרה לדקר, והיכן נמצאת.

שיחה מפתיעה

חלפה שנה, ובתשעה בפברואר, 1969, קיבל סא"ל שמואל שבח, מפקד אזור חוף סיני, שיחת טלפון מפתיעה.

המקום היה חוף תל קטיפה, לא הרחק מחאן יונס שברצועת עזה. דייג פלסטיני שעבד על החוף הבחין בעצם עגול וגדול שהיה קבור כמעט כולו בתוך החול, כשרק אנטנה קצרה בולטת מעל הקרקע.

שמואל שבח הזעיק את לוחמי חיל הים, שאספו את המצוף והעבירו אותו לבסיס אשדוד הסמוך. בחינה ראשונית העלתה שאכן מדובר במצוף חירום של הדקר: אחד מתוך שני מצופים שהותקנו בחרטום ובירכתיי הצוללת. בשגרה, המצופים היו מאוחסנים בתוך כלובי עץ מתחת לסיפון, ובעת חירום היה צוות הצוללת אמור למשוך בידיות שתשחררנה את המצופים מהכלובים ותאפשר להם לצוף אל פני המים. כל מצוף היה מחובר לצוללת בכבל מתכת באורך מאתיים מטרים ומצויד במשדר שהיה משדר קריאות מצוקה במשך ארבעים ושמונה שעות. המצוף שנמצא בחאן יונס היה, מסתבר, מצוף הירכתיים של הדקר, והוא נתגלה כשהאנטנה שלו שבורה ומכבל האבטחה הארוך נותרו רק כשישים וחמישה ס"מ שהיו עדיין מחוברים למצוף.

מכיוון שהמצוף המדובר היה הרמז היחיד לנסיבות העלמותה של הדקר הוא נשלח למעבדות הטכניון, שם עבר סדרה ארוכה של בדיקות מקיפות ומדוקדקות במידה חסרת תקדים.

מבחינה חיצונית, המצוף נתגלה כשהוא שלם ותקין, למעט מספר סימני מכות פה ושם והאנטנה, שככל הנראה נשברה קרוב מאוד למועד שחרור המצוף. בדיקת מנגנון השידור העלתה שהמצוף אכן שידר אותות מצוקה - אבל בהינתן האנטנה השבורה, טווח השידור המקסימלי שלו היה זעום למדי, גם אם היה המצוף מעל המים בזמן השידור.

בדיקה מיקרוסקופית של סימני הקורוזיה שעל גידי כבל האבטחה הראתה שחלק מהגידים נקרעו ממש לאחרונה, רק כחודש לפני מציאת המצוף - ועובדה זו הביאה את החוקרים לשער כי המצוף היה מחובר לגוף הצוללת במשך כמעט כל השנה שחלפה מאז טביעתה, עד שקורוזיה או שפשוף ובליה גרמו לגידי המתכת להיחלש ולהיקרע, ואז נסחף המצוף עם הזרמים עד שמצא את עצמו לחופיה של חאן-יונס.

אבל המידע הדרמטי והחשוב ביותר שנתגלה בחקירה לא היה קשור למצוף עצמו - כי אם לבעלי החיים, תולעים וצדפים, שנצמדו למצוף וגדלו עליו בזמן ששהה מתחת למים. בדיקה ביולוגית חשפה כי כל בעלי החיים שהתגלו על המצוף הם ממינים שחיים על קרקעית הים בעומקים שבין מאה מטרים לקצת יותר משלוש מאות מטרים. לאור ההערכות כי המצוף היה מחובר לגוף הצוללת במשך מרבית הזמן שבו שהה מתחת למים - המשמעות היא שקרוב לוודאי זהו גם טווח העומקים שבו שוכנת הדקר.

אבל כאן יש בעיה. עומקים של מאה עד שלוש מאות מטרים ניתן למצוא, בדרך כלל, באזורים הקרובים יותר אל החוף, במה שמכונה 'מדף היבשת' - אבל נתיב ההפלגה המתוכנן של הדקר עבר פחות או יותר במרכז הים התיכון, באזורים שעומקם הממוצע הוא בין שניים לשלושה קילומטרים. כדי להגיע אל החוף - כל חוף שהוא - על הדקר היה לסטות במידה ניכרת מנתיבה: כה ניכרת, למעשה, עד שאין שום סיכוי שמדובר בטעות בניווט. איזו סיבה יכולה הייתה להיות למפקדה של הדקר לפעול בניגוד מוחלט לפקודת ההפלגה, ולהסיט את הצוללת מנתיבה המתוכנן?

התשובה לשאלה הזו התבררה שניתחו חוקרי המכון לחקר ימים ואגמים שבחיפה את משטר הזרמים באגן המזרחי של הים התיכון, וניסו להעריך את המסלול שעשה המצוף מהרגע שהתנתק מהצוללת ועד שנשטף אל החוף של עזה. הניתוח הזה הראה כי הדקר נמצאת, בסבירות גבוהה, מול חופיה של מצרים.

המסקנה הזו ודאי גרמה להרבה אנשים להרים גבה בתימהון. איזו סיבה יש לצוללת לא חמושה להתקרב לחופיה של מדינת אויב, ועוד דקה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים? מה יש לה לחפש שם? מה יכול היה לגרום לרס"ן יעקב רענן, מפקדה המוכשר והמוערך המאוד של הדקר להפר פקודה ישירה, ולהעמיד בסכנה את עצמו, את צוותו ואת הצוללת שלו?...

בחיל הים הייתה קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, שותפי סוד, שידעו את התשובה לשאלה הזו. על הדקר הותקנה מערכת מודיעין אלקטרונית סודית ופורצת דרך, ואחד מהאנשים שהצטרפו להפלגת הבכורה היה המהנדס שהיה אחראי על פיתוחה. האם ייתכן שרס"ן יעקב רענן החליט לנצל את עשרים וארבע שעות ההמתנה בלב ים שנכפו על הדקר, כדי להעמיד את המערכת החדשה למבחן מול החוף המצרי?

חלק ב'

זהו סגן-אלוף במילואים יחיאל געש. את הקריירה הצבאית שלו בחיל הים החל געש בילת"ם, היחידה למשימות תת-מימיות, וההכשרה שעבר הובילה אותו, ב-1980, להשתתף במשימת החיפוש הראשונה אחר הדקר - ובכמעט כל החיפושים שלאחריה.

למעלה מעשר שנים חלפו מאז נעלמה הצוללת אח"י דקר, על כל 69 אנשי צוותה, במהלך הפלגת הבכורה שלה מנמל פורטסמות' שבאנגליה לנמל חיפה: עשר שנים של סבל עבור בני משפחותיהם של אנשי הדקר, שגורלם לא נודע. בחיל הים נשבעו שלא לנוח ולא לשקוט עד שתתגלה הדקר ויתבררו נסיבות טביעתה, אבל רק ב-1980 הגיעה ההזדמנות לנסות ולעמוד בהבטחה הזו.

"צרפו אלינו צוות טלוויזיה מהערוץ הראשון, אז לא היה משהו אחר: מיכה לימור, יחיאל ג'ד נאמן, אני זוכר את שמותיהם, ועוד איזה מישהו, שליוו ותיעדו את המסע הזה. ובהחלט היתה תחושה שזה רק עניין של, אוקיי, אם זה לא היום, מחר, מחרתיים, אנחנו הולכים למצוא את הצוללת."

כשנה לאחר טביעתה של הדקר נתגלה מצוף הירכתיים שלה - מצוף חירום שנועד לסמן את מיקומה למחלצים שיתורו אחריה - כשהוא קבור בחולות חאן-יונס שברצועת עזה. חוקרי המכון לחקר ימים ואגמים שבחיפה בחנו את המצוף, ובמיוחד את היצורים החיים שנצמדו אליו כששהה מתחת למים. אחד מאותם יצורים הוא מיקרואורגניזם בשם 'חורירית': יצור חד-תאי בעל שלד חיצוני העשוי מתרכובת של סידן. השלד החיצוני הזה בא במגע רצוף עם מי הים, והמבנה הכימי שלו מושפע מאוד מתנאי הסביבה בה נמצאת החורירית כגון מליחות וטמפרטורת המים, ריכוז החמצן והכי חשוב לעניינו - העומק. כשבחנו החוקרים את החוריריות שהיו צמודות למצוף, הם הגיעו למסקנה שבמשך רוב הזמן שבו שהה המצוף מתחת למים הוא היה בעומק רדוד יחסית - עד כשלוש מאות מטרים פלוס מינוס - או במילים אחרות, קרוב יחסית לאזורי החוף של הים התיכון. בחינה של משטר הזרמים באגן המזרחי של הים התיכון העלתה שהחוף הזה הוא, בסבירות גבוהה, חופה של מצרים.

אבל מצרים הייתה, כזכור, מדינת אויב, וחיפושים בשטחה לא עמדו על הפרק - וכך במשך עשר השנים הבאות היו ידיו של חיל הים כבולות. במרץ 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום ביניהן, וסוף סוף נוצרה ההזדמנות לחפש את הדקר בתחומי המים הטריטוריאליים המצרים.

יעקב רענן

הכישלון של הפלגת החיפוש הראשונה הציף לפני השטח ויכוח סוער שהתנהל בתוך חיל הים מאז נתגלה מצוף הירכתיים של הדקר ב- 1969.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, מהירות ההפלגה בפועל של הדקר הסתברה כגבוהה יותר מהמתוכנן, עובדה שאפשרה לה להקדים את הגעתה לחיפה בכארבעים ושמונה שעות. אבל מפקדת חיל הים אישרה לצוללת להקדים את כניסתה לנמל רק בעשרים וארבע שעות, ומכאן שלדקר היו עשרים וארבע שעות 'מתות' בלב ים. המתנה ארוכה שכזו מחוץ לנמל היא לא דבר חריג במיוחד בחיל הים, ומפקדי ספינות מנצלים את השעות הפנויות האלה לאימונים, ניקיונות או סתם מנוחה. אבל למפקדה של הדקר הייתה אפשרות נוספת, ייחודית ואולי קוסמת במיוחד.

החל משנות השישים, בעקבות כניסתם לזירה של טילים נגד ספינות, החל תחום הלוחמה האלקטרונית לתפוס מקום יותר ויותר משמעותי במסגרת הלחימה בים. חיל הים הישראלי היה מבין הציים המובילים בתחום הזה בעולם, והוחלט כי גם שניים משלושת הצוללות החדשות שנרכשו מבריטניה - הלוויתן והדקר - תהיינה מצויידות במערכות אלקטרוניות מתקדמות שכאלה.

התוצאה הייתה "תבליט": מערכת איסוף מודיעין שהייתה מסוגלת להקליט אותות מכ"ם, לנתח אותם וליצור מהם מעין "חתימה" ייחודית לכל מכ"מ אויב. באמצעות החתימות הללו יכול מפקד כלי השיט לדעת מול מי הוא מתמודד, ומהן היכולות והחולשות של אמצעי הגילוי של האויב. במילים אחרות, מידע מודיעיני יקר ערך שיכול להכריע את תוצאת הקרב.

תבליט לא הייתה עדיין מערכת מבצעית, ולכן הדקר לא הייתה אמורה לעשות בה שימוש כלשהו - אבל אז כאמור "זכתה" הצוללת ביממה שלמה של חוסר מעש בלב הים. האם ייתכן שמפקדה של הדקר החליט לנצל את עשרים וארבע השעות הפנויות האלה כדי להתגנב דרומה, להתקרב לחופי מצרים ולאסוף מודיעין על המכ"מים השונים?...

השאלה הזו עוררה ויכוח סוער בקרב אנשי חיל הים - אבל לפני שנוכל לנסות ולענות עליה, עלינו ראשית להכיר את האדם שניצב במרכזו של הויכוח הזה: האדם שאין עוררין על כך שהוא היחיד שהיה יכול להורות על התגנבות שכזו - מפקד הצוללת, רב סרן יעקב רענן.

רענן נולד בוינה בשנת 1934 ועלה ארצה עם משפחתו בעקבות הפלישה הגרמנית לאוסטריה. בגיל 16 הצטרף לצי הסוחר כנער סיפון, וכשהתגייס לחיל הים טיפס בסולם הדרגות עד שהגיע להיות סגן-מפקד ספינת טורפדו. לאחר מכן פיקד על נחתת, ואז התנדב לשייטת הצוללות. רענן פיקד על אח"י רהב - אחת הצוללות הראשונות של חיל הים - ובשנת 1965 יצא לאנגליה כדי לקבל את הפיקוד על הדקר.

עמיתיו של יעקב רענן מתארים אותו כמפקד מקצועי, בעל ידע רב - וכאיש קפדן ואחראי. תא"ל בדימוס הדר קמחי, אז מפקד שייטת הצוללות ומפקדו הישיר של רענן, מספר שמפקדה של הדקר היה אפילו מועמד לקבל את הפיקוד על השייטת ביום מן הימים. ראיין את קמחי - נתן פוזניאק.

האם הגיוני להניח שמפקד מוערך כל כך יעז לפעול בניגוד גמור לפקודת ההפלגה שלו - הפרת משמעת חמורה בכל קנה מידה - ולהתקרב ללא אישור לחופיה של מדינת אויב שרק לפני חודשים ספורים יצאה למלחמה נגד ישראל? על פניו - אין סיכוי. פעולה שכזו הייתה עולה לו, כמעט בוודאות, בהדחה מהפיקוד על הצוללת ומחסלת את הקריירה הצבאית שלו. זאת ועוד, הדקר הפליגה ללא חימוש כלל - וברור שהתקרבות לחופי אויב ללא כל יכולת מעשית להגן על עצמך היא מעשה מטופש ולא אחראי שלא עולה בקנה אחד עם האחריות והמקצוענות שאפיינו את יעקב רענן. זו גם הסיבה שבעטיה שלמה אראל, מפקד חיל הים בעת העלמה של הדקר, סירב באופן גורף לקבל את האפשרות שהדקר סטתה מנתיב ההפלגה המתוכנן שלה וירדה דרומה למצרים. במכתב ששיגר לרמטכ"ל ושר הביטחון, הביע אראל את אמונו המוחלט ביעקב רענן, וטען שאין טעם כלל לחפש את הצוללת באזור מצרים.

אבל… זה לא כל הסיפור.

מערכת התבליט הותקנה על הדקר במסגרת השיפוצים המקיפים שנעשו בצוללת בנמל פורטסמות', ומי שליווה את ההתקנה הזו באנגליה היה רב-סרן בני מימון: מהנדס אלקטרוניקה מחונן, שהוביל את פיתוחה של תבליט והכיר אותה יותר טוב מכל אדם אחר. כשנודע למימון שהדקר עומדת להפליג ארצה, הוא התעקש להצטרף להפלגה כדי להדריך ולאמן את צוותה של הצוללת בהפעלת המערכת המתקדמת.

בפני יעקב רענן עמדה, אם כן, הזדמנות ייחודית - ואולי הזדמנות שלא תחזור. הייתה לו צוללת מתקדמת ומהירה ובה מותקנת אחת ממערכות המודיעין האלקטרוני המשוכללות ביותר בעולם, היה לו את האדם המוכשר ביותר בעולם כדי לתפעל את המערכת הזו - והיו לו עשרים וארבע שעות פנויות… זאת ועוד, אנחנו יודעים בוודאות שרענן היה סקרן מאוד לגבי יכולותיה של המערכת החדשה: תוך כדי ההפלגה ארצה, הוא שלח מברק ובו ביקש מהמפקדה שתשלח לו רשימה של מכ"מים שבהם הוא עשוי להיתקל במהלך המסע ארצה - מן הסתם כדי שיוכל לבחון את ביצועיה של תבליט. האם יהיה זה עד כדי כך הזוי לשער שרענן החליט שלא לוותר על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחיקו, ולרדת דרומה למצרים כדי לאסוף את המידע המודיעיני הכה חיוני הזה - מידע שעשוי לנצח עבור חיל הים את המלחמה הבאה?...

היו לא מעט אנשים בחיל הים שהאמינו שהם יודעים את התשובה לשאלה הזו. הנה, למשל, דברים שאמר סא"ל במילואים אלכסנדר דרורי, שהיה קצין ניווט וקשר במפקדת חיל הים בעת טביעתה של הדקר, בראיון טלוויזיוני:

ולא רק קצינים ומפקדים בכירים בחיל - אנשים שהיו בנעליו של יעקב רענן - תמכו באפשרות הזו. גם ד"ר ראובן גל, הפסיכולוג הראשי של חיל הים באותה התקופה, תמך בה. גל מזכיר שחיל הים לא הבריק, בלשון המעטה, במלחמת ששת הימים - ושרבים בחיל הרגישו שהם חייבים להוכיח - לעצמם ולצה"ל בכלל - שחיל הים כן מסוגל להביא הישגים. זאת ועוד, רענן צמח כאמור בספינות הטורפדו של חיל הים, שם אתוס ההעזה והסיכון העצמי אפילו מודגשים עוד יותר. על כן אמר ד"ר גל כי -

אל מול טענות כה כבדות משקל, האפשרות שרענן החליט להפר פקודה ולהתגנב לחוף המצרי כבר לא נראית כל כך הזויה ובלתי הגיונית. ואז - הדובדבן שבקצפת, המצוף שהתגלה בחאן-יונס. עם דעות לכאן ולכאן אפשר להתווכח, אבל הנה ישנו ממצא פיזי ברור, שמחקר מדעי, אובייקטיבי ובלתי תלוי העלה ששהה בסבירות גבוהה קרוב לחופי מצרים!...

ואם כל זה לא הספיק, היה גם מפקד כלי שיט מצרי שטען בתוקף: אני הטבעתי את הדקר! יחיאל געש.

מול אוסף העדויות העובדתיות והנסיבתיות האלה, קל להבין מדוע החליט חיל הים - גם לאחר כישלון מבצע החיפושים הראשון ב-1980 - להמשיך ולחפש אחר הצוללת אל מול חופי מצרים גם ב-1982. וגם ב-1985. וגם ב- 1986... מיליוני דולרים הושקעו בהפלגות החיפוש האלה, אך ללא תוצאות.

הים האגאי

במרוצת שנות השמונים, בעקבות כשלון החיפושים באזור מצרים, החלו נשמעים יותר ויותר קולות בחיל הים שתמכו בהפניית החיפושים למקומות אחרים בים התיכון. גם גילויים חדשים לגבי משטר הזרמים בים התיכון סייעו להטות את הכף.

כמו רבים שהכירו את רב סרן יעקב רענן, גם הדר קמחי, מפקדו הישיר, לא האמין שמפקדה של הדקר החליט על דעת עצמו להפליג דרומה למצרים.

שנתמנה קמחי למנהל החיפושים אחר הדקר ב-1988, הוא הסיט מיד את תשומת הלב ממצרים - צפונה אל הים האגאי.

כמפקד שייטת הצוללות ומפקד צוללת בעצמו, קמחי ידע שהים האגאי הוא אחד המקומות המועדפים על מפקדי צוללות לבצע אימוני תקיפה בזכות הכמות הגדולה של אוניות סוחר שמפליגות באזור. הוא שיער שאולי רענן החליט לנצל את עשרים וארבע השעות הפנויות שניתנו לו כדי לתרגל את הצוות שלו בתקיפת כלי שייט, ואז אולי סבלה הדקר מתקלה כלשהי שאילצה אותה לנסות ולהגיע אל החוף הידידותי הקרוב ביותר.

בחיל הים ניצלו את קשרי הידידות עם בכירי הצי היווני וקיבלו אישור לתור אחר הדקר לאורך חופי הים האגאי. בין השנים 1992 ו-1996 יצאו לא פחות מחמש משלחות חיפוש אל אזור רודוס וכרתים וסרקו את קרקעית הים, כשהם נעזרים בדיווחים של דייגים מקומיים אודות מכשולים תת-ימיים מוכרים. אבל גם החיפושים האלה היו לשווא: הדקר עדיין לא נמצאה.

סיוע אמריקני

כמעט שלושים שנה חלפו מאז נעלמה הצוללת באישון לילה. כמעט כל מי ששירת בחיל בתקופתה של הדקר כבר עזב או יצא לפנסיה - אבל בני משפחותיהם של אנשי הצוות של הדקר המשיכו לשאת את המשא הכבד של האובדן ושל אי-הידיעה לגבי גורלם של יקיריהם. כמי שהשתתף בכמעט כל משלחות החיפוש אחר הדקר מאז שנות השמונים, יחיאל געש היה מודע היטב לסבלן של המשפחות.

ההבנה הזו לגבי המשמעות של החיפושים עבור בני המשפחות של חללי הדקר ליוותה את יחיאל כשהסכים לקבל על עצמו את תפקיד מנהל החיפושים בשנת 1994.

פחות או יותר במקביל למינויו של יחיאל געש למנהל החיפושים, מונה תא"ל גדעון רז - לשעבר מפקד שייטת הצוללות - להוביל ועדה חדשה שתמליץ על האזורים בהם ייערכו החיפושים הבאים. אחרי שלושים שנות חיפושים שלא העלו דבר, הגיעו גדעון רז וחברי הוועדה שלו למסקנה שהגיע הזמן להכניס רוח חדשה ורעננה לתהליך החיפושים - ובפרט לחשוף את חיל הים לרעיונות ואופני מחשבה שונים מכפי שהיו עד כה. גדעון רז פנה למספר ציים זרים ומכוני מחקר בינלאומיים כדי לקבל מהם עצות לגבי המשך החיפושים.

אחד מאותם ראשי ציים זרים היה אדמירל מייקל בורדה.

לכולם בחיל הים ברור שסיוע אמריקני בחיפושים אחר הדקר הוא תוספת חשובה מאין כמותה, מכיוון שלצי האמריקני יש את הציוד המתקדם ביותר בעולם לאיתור תת-ימי. אבל רצה הגורל וזמן קצר לאחר פגישתו של אלוף אלכס טל עם אדמירל בוּרדה התפרסמה במגזין היוקרתי 'ניוזוויק' כתבת תחקיר ובה נטען שבורדה נושא על חזהו שני עיטורי גבורה שלא מגיעים לו. בורדה טען לחפותו, אבל הנזק לתדמיתו - ובעקיפין לתדמיתו של חיל הים האמריקני - הביא אותו להחלטה הטרגית ליטול את חייו בידיו. רק לאחר התאבדותו של בורדה התברר כי העיטורים המדוברים אכן הוענקו לו על ידי מפקדו בימי מלחמת וייטנאם, שהעיד כי בורדה זכה בהם בצדק.

בחיל הים חששו שהסתלקותו של אדמירל בורדה תביא לביטול הסיוע האמריקני בחיפושים מכיוון שההבטחה ניתנה ברמה האישית ולא אושררה באופן רשמי על ידי הצי - אבל למרבה המזל, מחליפו של בורדה בתפקיד הסכים למלא את ההבטחה שנתן.

לקראת הגעתה של ה- NR1, החליטו בחיל הים להזמין נציגים של הצי האמריקני למפגש מקדים שבו יקבלו האמריקנים סקירה מקיפה על נסיבות היעלמותה של הדקר ומאמצי החיפוש מאז. אל המשלחת האמריקנית הצטרפו גם נציגיה של חברת נאוטיקוס (Nauticos) - חברה אזרחית אמריקאית שמתמחה בחיפושים תת-מימיים: שנה קודם לכן, למשל, הצליחו אנשיה לאתר צוללת יפנית מימי מלחמת העולם השניה שהייתה שקועה בעומק של יותר מחמישה קילומטרים.

ועדת החיפושים והמשלחת האמריקאית התכנסו לשלושה שבועות של דיונים מרתוניים, שבמסגרתם הוצגו לאמריקאים כל ממצאי החקירה עד כה וכל סיכומי הועדות הקודמות. גם יחיאל געש השתתף בדיונים, כמובן.

ועדה חדשה

ואכן, כפי שקיווה גדעון רז, הצטרפותם של האמריקנים לצוות החיפושים הפיחה רוח חדשה ורעננה בדיונים - כמו, למשל, לגבי נסיבות התנתקותו של מצוף הירכתיים של הדקר, המצוף שהתגלה בחאן-יונס.

כזכור, הנחת המוצא של החוקרים הייתה שהמצוף היה צמוד לצוללת במשך כמעט שנה לאחר טביעתה, ורק שבועות מספר לפני שנשטף אל החוף התנתק ממנה - כנראה בעקבות קורוזיה וחיכוך של כבל האבטחה.

לכל גוף חלול ישנו מה שמכונה 'עומק קריסה': העומק שבו המעטפת של הגוף נכנעת בפני לחץ המים ההולך וגובר, וקורסת לתוך עצמה כמו פחית שתיה שדורכים עליה. עומק הקריסה של מצוף הירכתיים הוא כשלוש מאות וחמישים מטרים, ומכיוון שהמצוף נתגלה שלם יחסית - דהיינו, הוא לא קרס - החוקרים הסיקו שזה גם העומק המקסימלי שבו נחה הדקר.

אבל חברי המשלחת האמריקאית הציעו אפשרות נוספת, שאיש לא שקל קודם לכן. כמו המצוף, גם לצוללות יש עומק קריסה: גוף הלחץ של הדקר היה מסוגל להתנגד ללחץ המים עד לעומק של כמאתיים מטרים, פחות או יותר. אם הדקר שקעה אל מתחת לעומק הזה, גוף הלחץ שלה קרס והתעוות ואז כל מה שהיה מחובר אליו - הגשר החיצוני, כנפי ההיגוי וכדומה - עשוי להתפרק ולהתנתק ממנו. זו תופעה המכונה "טראומת סיפון." גם מצוף הירכתיים, מסתבר, היה מחובר אל הסיפון החיצוני - ומכאן שאי אפשר לפסול את האפשרות שאולי המצוף התנתק מהצוללת תוך כדי שקיעתה ולפני שהספיק לקרוס בעצמו. בתסריט שכזה, הדקר עשויה להיות שקועה בעומק גדול יותר משלוש מאות וחמישים מטרים.

כדי להימנע מהכנסה מחודשת של דעות קדומות והנחות לא מבוססות, השתדלו חברי הוועדה להתרכז אך ורק בעובדות ולהימנע מהבעת דיעות או הערכות. אבל באופן טבעי, ככל שהתארכו ונמשכו הדיונים לא יכלו הנוכחים להתאפק עוד והחלו מעלים שוב השערות ותיאוריות לגבי נסיבות אובדנה של הדקר, כל אחד והתיאוריה המועדפת עליו.

אחד מחברי המשלחת האמריקנית היה דיויד ג'ורדן (Jourdan) - מייסדה ונשיאה של נאוטיקוס, חברת החיפושים האזרחית. ג'ורדן, שבאמתחתו כבר היו עשרים שנות ניסיון בחיפושים תת-מימיים, הרגיש שהדיון אודות הדקר הולך לכיוון הלא נכון - אל אותן השערות ותיאוריות שמלוות את החיפושים במשך שלושים שנה, ללא הצלחה. בהרצאה שנתן אודות החיפוש אחר הדקר סיפר דיויד את הדברים הבאים.

אחרי שאסף את הערכותיהם של כל חברי הועדה והמומחים השונים, חזר דיויד לחדר המלון שלו וסידר את הנתונים בעמוד אקסל. הוא סכם את כל האפשרויות השונות ודירג אותן על פי מידת האמון המשותפת שנתנו בהן צוות המומחים - והחישוב הפשוט הזה העלה שהתרחיש הסביר ביותר מבין כל האפשרויות שהועלו, הוא שהדקר טבעה תוך כדי הפלגה בנתיבה המתוכנן, ולא סטתה ממנו לכיוון מצרים או הים האגאי. חישוביו של דיויד ג'ורדן העניקו לתרחיש הזה סבירות של כשבעים אחוזים.

כמובן שגם החישוב הזה עשוי היה להיות שגוי, שהרי בסופו של דבר הוא מסתמך על דעותיהם הסובייקטיביות של המומחים ולא על עובדות מוצקות - אבל לכל הפחות הוא אפשר לחברי הועדה להגיע לאיזה שהוא קונצנזוס: החלטה משותפת הנסמכת על הגיון סדור, שאותה אפשר להציג מפקדי חילות הים הישראלי והאמריקאי.

אבל אליה וקוץ בה: עומק המים בנתיב שבו הפליגה הדקר, במרכז הים התיכון, הוא כשלושה קילומטרים - אבל הצוללת הגרעינית NR1 שהעמידו האמריקנים לרשות החיפושים יכולה הייתה לצלול רק לעומק של אלף מטרים, פחות או יותר. האמריקאים הסכימו, אם כן, להעמיד לרשותו של חיל הים ספינה אחרת שהייתה מצויידת בסורק סונאר נגרר.

חיפוש ראשון

ביוני, 1998, יצא יחיאל געש על סיפונה של הספינה האמריקאית לחיפוש הראשון בנתיב ההפלגה המתוכנן של הדקר. אבל…

בחיל הים הבינו שהאתגר הטכני של חיפוש בעומקים של שניים ושלושה קילומטרים הוא כה משמעותי, עד שאין ברירה אלא לשכור את שירותיה של חברה אזרחית שמתמחה בסוג זה של פעילות. אחרי התהליך המקובל של פרסום מכרז ובחינת ההצעות שנתקלו ממספר חברות מרחבי העולם, בחרו בחיל בנאוטיקוס - אותה חברה שאנשיה השתתפו גם בדיונים עם הצוות של הצי האמריקני.

על פי הצעתה של נאוטיקוס, שכר חיל הים את שירותיהן של שתי ספינות קפריסאיות. ספינה אחת תפליג ראשונה, ותגרור אחריה סונאר סורק צד: מכשיר ארוך דמוי-סיגר שצף מספר מטרים מעל קרקעית הים וסורק את הקרקעית משני צידיה של הספינה באמצעות החזרים של גלי קול. הספינה השניה, שתפליג במרחק לא רב מאחורי הספינה המובילה, נשאה על עצמה רובוט תת-מימי: מעין צוללת לא-מאוישת זעירה הנשלטת מרחוק באמצעות כבל, ומצוידת במצלמות וידיאו וזרועות מכניות לביצוע פעולות פשוטות. אם גילה הסונאר של הספינה הראשונה מטרה מעניינת, מפעיל הסונאר יעביר לספינה העוקבת את המידע אודות מיקומה של המטרה - וזו תוריד למים את הרובוט ותברר במה מדובר.

בשמונה במאי, 1999, יצאו שתי הספינות לים. יחיאל קבע את מקומו בספינה הראשונה, זו שגררה אחריה את הסונאר הסורק. אזור החיפוש שנקבע היה, בהתאם להחלטות הועדה מלפני שנה, לאורך נתיב ההפלגה המתוכנן של הדקר: שני מלבנים ברוחב של מספר קילומטרים כל אחד, שכל אחד מהם חולק לפסים צרים שלאורכן יפליגו שתי הספינות כדי לכסות את הקרקעית כיסוי מושלם: מעלה ומטה, מעלה ומטה…

יום רודף יום על הספינות המחפשות. מדי פעם מגלה הסונאר עצמים גדולים על קרקעית הים - אבל כמעט תמיד מדובר בסלעים וגבעות שמנקדים את הקרקעית פה ושם. בתשעה עשר במאי מזהה הסונאר מטרה מבטיחה: גוף מתכתי גדול במיוחד. אבל…לא: המצלמות הרובוטיות מגלות שמדובר באוניית סוחר טבועה משנות השלושים. יומיים לאחר מכן מטרה חריגה נוספת - אבל הפעם מדובר בספינה פיניקית עתיקה ששקעה למצולות לפני עידן ועידנים, והותירה אחרי מצבור מרשים של כחמש מאות כדים עתיקים על קרקעית הים. מעניין, ללא ספק - אבל לא הדקר.

הגילוי

סריקת המלבן הראשון הושלמה ללא תוצאות. הספינות עוברות לסרוק את המלבן השני - אבל גם שם, ההצלחה לא נראית באופק.

מפעיל הסונאר משוכנע שמדובר במטרת-סרק: עוד סלע סתמי על קרקעית הים. אבל תחושת הבטן של יחיאל, אולי בזכות הניסיון שצבר במרוצת שנות החיפושים אחר הדקר, אומרת אחרת.

מכיוון שהמטרה החדשה נמצאת, כפי שציין יחיאל, על קצה טווח הגילוי של הסונאר, הם מחליטים לסובב את הספינות ולבצע סריקה נוספת, הפעם מהכיוון השני. הסיבוב והסריקה הנוספת לוקחים המון זמן, אבל כשבחן יחיאל את צללית הסונאר המשופרת של המטרה - הוא נעשה עוד יותר משוכנע שהפעם, הם גילו משהו חריג.

כלום? שום דבר? חשש מטריד מתחיל להתגנב לליבו של יחיאל.

זהו פחות או יותר התרחיש הגרוע ביותר שמנהל חיפושים יכול לדמיין לעצמו: אם אכן מפעילי הסונאר ומפעילי הרובוט לא היו מסונכרנים ביניהם, זה אומר שכל המאמצים של השבועיים האחרונים כאילו לא היו, ומ שלחת החיפושים הבאה תצטרך לסרוק שוב את אותם תאי שטח: שנה שלמה של הכנות ומיליוני דולרים שירדו לטימיון, סתם.

יחיאל מחליט לעבור אל הספינה השניה כדי לפקח על תהליך הזיהוי בעצמו.

בארץ מתחיל מירוץ נגד השעון, כשנציגי חיל הים ממהרים לנסות ולהודיע לכל בני משפחות חללי הדקר על מציאת הצוללת לפני כניסת השבת. במקביל יצאו שלושה מפקדי צוללות בדימוס אל ספינות החיפוש בלב ים, כדי להשלים את הזיהוי ולוודא מעבר לכל ספק כי אכן מדובר בצוללת האבודה.

חידה אחת באה על פתרונה: הדקר טבעה תוך כדי הפלגה בנתיבה המתוכנן ומפקדה, רב סרן יעקב רענן - כפי שטענו בתוקף הדר קמחי ושלמה אראל לכל אורך השנים - לא הפר פקודה, ולא ירד למצרים ללא אישור.

מה קרה לדקר?

כעת יכלו אנשי חיל הים ומומחיה של נאוטיקוס להפנות את תשומת ליבם אל החידה הגדולה השניה: מה קרה לדקר באותו לילה הרה-אסון של העשרים וחמישה בינואר, 1968? מה הביא לטביעתה?

יחיאל ואנשיו צילמו את שרידי הדקר מכל זווית אפשרית ובחנו את העדויות לנזק שנגרם לה. הדקר הייתה מונחת בעומק של כשלושה קילומטרים, כשגופה שבור לשני חלקים: החלק הקדמי היה מחופר חלקית בתוך החול ונראה שלם יחסית, אבל החלק האחורי ואזור השבר במרכזה של הצוללת סבלו נזקים כבדים - כאילו חוו פיצוץ רב עוצמה. הגשר החיצוני התנתק מגוף הלחץ המרכזי, ושכב במרחק של כמאתיים מטרים ממנו.

מתוך הממצאים האלה יכלו החוקרים לשחזר בביטחון רב יחסית את מהלך האירועים בזמן שקיעתה של הדקר. הצוללת ירדה אל המצולות כשהיא בתנועה קדימה, חרטומה נוטה מטה בכשלושים מעלות. ככל שהעמיקה, הלך לחץ המים על גוף הצוללת וגבר, עד שבשלב מסוים לא יכול היה גוף המתכת להתנגד לו עוד - וקרס לתוך עצמו. האוויר הכלוא בתוך הצוללת נדחס כמעט בבת אחת לשבריר מגודלו המקורי, והדחיסה המהירה זו גרמה לגז להתחמם לטמפרטורה של כמה אלפי מעלות. התוצאה הייתה מעין ריבאונד: פיצוץ אדיר - שווה ערך לכמה טונות של חומר נפץ - שריסק את הדקר מבפנים וקרע אותה לשניים, תולש מעליה את הגשר החיצוני. השברים המשיכו לשקוע במשך עוד כעשר דקות עד רבע שעה, עד שפגעו בקרקעית במהירות ובכוח עצום שגרם לחרטום להתחפר בחול, ופיזר חלקים אחרים מהצוללת לכל עבר.

בסרטוני הוידאו שצילם הרובוט הבחינו החוקרים בפרט קטן אבל מעניין במיוחד. היה זה צינור הדיבור שחיבר בין הגשר החיצוני ופנים הצוללת. צינור דיבור הוא צינור חלול שבאותם הימים שימש לתקשורת בתוך הצוללת: צופה שעמד על הגשר החיצוני היה צועק לתוך הצינור, וקולו היה בוקע מצידו השני של הצינור בתוך הצוללת. מטבע הדברים, בזמן צלילה חייב צינור הדיבור להיות סגור ואטום כדי למנוע חדירת מים - ואכן, מצלמותיו של הרובוט הראו שהצינור המדובר נמצא במצב סגור. העובדה הזו לימדה את החוקרים שהדקר הייתה, ככל הנראה, במצב צלילה בזמן האירוע המסתורי שהביא לטביעתה.

אבל זה לא סוף הסיפור.

הדקר הייתה מצוידת במנועים חשמליים להנעה בזמן צלילה, ומצברים שסיפקו את האנרגיה למנועים האלה. טעינת המצברים נעשתה באמצעות מנועי דיזל, ומכיוון שמנועי דיזל זקוקים לחמצן כדי לפעול - הצוללת הייתה חייבת להוציא אל מחוץ למים תורן מיוחד המכונה 'תורן שינור.' מנועי הדיזל ינקו את האוויר מבחוץ דרך תורן השינור, וטענו את המצברים.

בזמן טעינת המצברים עלולים להיפלט מהם גזים מזיקים, שגם מהם חייבת הצוללת להפטר. לשם כך היו לדקר ארבעה פתחי איוורור - וכמו במקרה של צינור הדיבור, גם פתחי האיוורור האלה חייבים להיות סגורים בזמן צלילה כדי למנוע חדירת מים.

אבל בחינת הסרטונים העלתה ששלושה מתוך ארבעה פתחי האוורור היו פתוחים בזמן הטביעה - והממצא הזה לימד את החוקרים שככל הנראה הדקר הייתה במצב שינור בזמן שנפגעה ממה שנפגעה: דהיינו, היא הפליגה בצלילה בעומק של מספר מטרים מתחת לפני המים עם תורן שינור מורם. ואז קרה משהו שגרם לצוות הצוללת לבצע צלילת חירום: הצוות ניסה לסגור את פתחי האוורור כחלק מההכנות לצלילה - אבל לא הספיק לסגור את כולם לפני שהצוללת שקעה אל מעבר לעומק הקריסה שלה.

המסקנות האלה מאפשרות לנו, אם כן, לשרטט בקווים גסים את ההתרחשויות בליל טביעתה של הדקר.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר: הדקר הפליגה מתחת למים בעומק של מספר מטרים ובמהירות גבוהה, כשתורן השינור שלה מציץ מעל פני המים ומנועי הדיזל שלה טוענים את מצברי הצוללת. לפתע, מסיבה כלשהי, החלו מים לחדור במהירות אל הצוללת, והיא נטתה מטה והחלה לשקוע. קצין משמרת הלילה ואנשיו הגיבו מיד וניסו לאטום את הצוללת ולייצב אותה - אבל תגובת החירום לא הייתה מהירה מספיק. לו הייתה חדירת המים מתרחשת בשעות היום, כששאר הצוות היה עירני - יתכן והיו מצליחים להגיב מהר יותר ולהציל את עצמם, אבל בפועל אבל הכל קרה מהר מדי: בתוך שלושים שניות בלבד - אולי דקה לכל היותר - שקעה הדקר אל מתחת לעומק לקריסה שלה, ו…פה נגמר הסיפור.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא השאלה - מה גרם לחדירת המים לתוך הצוללת? בשאלה הזו נתגלעה מחלוקת בין המומחים השונים, שלא הצליחו להגיע לתרחיש מוסכם.

בחינת הנזק שנגרם לצוללת מראה בברור שמקור הפיצוץ הוא פנימי ומתאים באופיו לקריסה כתוצאה מלחץ מים - משמע, אנחנו יכולים להניח כמעט בודאות שהדקר לא התנגשה בכלי שיט אחר ולא נפגעה מטורפדו או נשק.

העובדה שחלקה הקדמי של הדקר נותר שלם וכמעט שלא ניזוק בזמן קריסת גוף הלחץ מלמדת אותנו שקרוב לודאי שהמדורים הקדמיים של הצוללת היו מוצפים בזמן ששקעה - שכן אם היו מלאים באוויר, גם הם היו נדחסים, קורסים לתוך עצמם ומתפוצצים. מומחיה של נאוטיקוס גורסים כי ייתכן ותקלה כלשהי בצינור הטורפדו של הצוללת, שנמצא במדור הקדמי, היא זו שגרמה לחדירת מים מהירה מאוד לתוך החרטום - בקצב של עד כדי טון מים בכל שניה. החרטום הכבד נטה כלפי מטה וגרם לצוללת לצלול במהירות.

המומחים הישראליים, עם זאת, לא מקבלים את ההשערה הזו. בשלוש לפנות בוקר, הם גורסים, אין לאף אחד בצוללת סיבה להתעסק עם פתחי צינורות הטורפדו, וגם לא סביר שכשל כלשהו בזמן השיפוץ של הצוללת גם לשבר פתאומי או סדק שדרכו חדרו המים: הדקר כבר הפליגה הרבה זמן וצללה לעומקים משמעותיים יותר, כך שתקלה כזו הייתה צריכה להופיע הרבה קודם לכן. הם משרטטים, אם כן, תרחיש חלופי: באותו הלילה, הים התיכון היה סוער יחסית: גלים בגובה של שניים עד ארבעה מטרים הגבילו את שדה הראייה של הפריסקופ, ובנוסף הרעש ממנועי הדיזל הפריע לקליטת סונאר. לפתע הגיח מול הצוללת כלי שיט כלשהו - אולי אוניית סוחר שלא הבחינו בה - וכדי למנוע את ההתנגשות, על הצוללת היה לבצע צלילת חירום. ההתנגשות עם כלי השיט אכן נמנעה - אבל הצלילה המהירה גרמה לצוות לאבד שליטה על הצוללת ולחרוג מתחת לעומק הקריסה לפני שהצליחו להשתלט עליה.

תא"ל במיל' הדר קמחי, מפקד שייטת הצוללות בעת האסון, מציע תרחיש אפשרי נוסף.

קמחי מציע, אם כן, שפגיעה בתורן השינור של הדקר היא זו שגרמה למים לחדור לתוך הצוללת במהירות, ולהטביעה אותה. אני יכול לראות את ההגיון שבהצעה הזו, גם מתוך הניסיון האישי שלי. באחד הלילות, כשהפלגנו בספינת הדבור עליה פיקדתי כשהייתי בצבא, התנגשנו במהירות גבוהה בשק יוטה ענק שנפל מאוניית סוחר כלשהי: השק צף כמה ס"מ מתחת למים, כך שלא היה לנו שום לראות אותו בזמן. למרבה המזל, מכיוון שמדובר בבד לא נגרם לספינה נזק משמעותי - אבל לו היה מדובר בבול עץ כבד כמו זה שמתאר הדר קמחי, אין לי ספק שהפגיעה היתה הרבה יותר חמורה.

הדר קמחי מציע גם אפשרות נוספת. בראש תורן השינור - 'השנורקל', כפי שהוא מכונה - ישנו שסתום שמטרתו למנוע חדירת מים כשגלים מציפים את התורן.

סביר להניח שלעולם לא נדע את הסיבה האמיתית לטביעתה של הדקר. הנחמה היחידה היא שקרוב לוודאי שמותם של אנשי הדקר הגיע בחטף: קריסה של גוף הלחץ, כשהיא מתרחשת, קורית בתוך כמה עשרות מילישניות לכל היותר - מהר יותר מהזמן שלוקח לאותות החשמליים לטפס במעלה מערכת העצבים האנושית ולהרשם במוח. סביר להניח שאף אחד על הדקר אפילו לא הספיק למצמץ לפני שהכל נגמר.

וישנה עוד תעלומה אחת שדורשת פתרון: תעלומת מצוף הירכתיים של הדקר. כזכור, חקירת המצוף העלתה שהוא שהה מתחת למים, בעומק של בין מאה לשלוש מאות מטרים, במשך כמעט שנה שלמה לפני שנשטף אל החוף. אבל אם הדקר שקעה לעומק של שלושה קילומטרים - מה עשה המצוף בעומק רדוד?

ובכן, ממצאי החקירה מאששים את ההשערה שהעלו מומחיה של נאוטיקוס לגבי 'טראומת הסיפון': המצוף, מסתבר, לא היה מחובר לדקר במשך כל אותה שנה שבילה מתחת למים - כפי ששיערו החוקרים במקור - אלא התנתק ממנה בזמן קריסת גוף הלחץ והפיצוץ שבא בעקבותיו: הסרטונים שצילם הרובוט מראים בברור שכל מעטה הסיפון באזור שבו היה מאוחסן המצוף חסר ואיננו. אבל לא רק מעטה הסיפון חסר: גם גלגלת כבדה שאליה היה מחובר המצוף הייתה חסרה - ומכאן שככל הנראה הגלגלת הייתה מחוברת למצוף בזמן שהתנתק, ויחד עם כבל המתכת שלו הכבידה על המצוף ומנעה ממנו לצוף על פני המים. רק אחרי שנה קרעו הקורוזיה והחיכוך את הכבל שחיבר את המצוף לגלגלת הכבדה, והמצוף המשוחרר יכול היה סוף סוף לעלות על פני המים - ולהשטף אל החוף. צירוף המקרים האקראי הזה הוא זה שגרם למחפשים לשער שהצוללת נמצאת במים רדודים, ושלח אותם למרדף שווא אחר הדקר בחופי מצרים ובים האגאי, במשך שלושים שנים ארוכות.

אפילוג

שנה לאחר מציאתה של הדקר, יצאו ספינותיה של נאוטיקוס פעם נוספת - ואחרונה - למקום טביעתה. מטרת ההפלגה הזו הייתה לברר האם נותרו בדקר שרידי אדם שאפשר להביא לקבורה בישראל, ולנסות ולשלות מהמים חלקים מהצוללת לשם הנצחתה. שרידי אדם לא נמצאו: קרוב לודאי שהים העלים אותם עוד לפני שנים רבות - אבל באחד הימים הבחין איל ישראלי, קצין טכני שליווה את ההפלגה מטעם חיל הים, בכתם כחול על קרקעית הים. הוא ביקש ממפעיל הרובוט התת-מימי להתקרב אל הכתם, והמפעיל אמר לו שזו בטח שקית זבל ישנה שהושלכה מאיזו אוניה חולפת. איל התעקש, והמפעיל התרצה. השקית הכחולה הועלתה אל פני השטח יחד עם עוד ממצאים שנאספו מהצוללת, וכפתח אותה איל - מיד נפלו מהשקית דרגות של רב-טוראי. איל שלף מתוך השקית מדי א' שאליהם הייתה מחוברת עדיין סיכת צוללן - ומהמספר שהיה מוטבע על הסיכה, יכלו החוקרים לזהות את בעליה: רב-טוראי אלמוג יוסף, מכונאי צעיר על סיפונה של הדקר.

אנשיה של נאוטיקוס שקלו לנסות ולהרים את ירכתיה של הדקר - אבל עד מהרה הסתבר כי זה לא אפשרי מבחינה טכנית, וסביר להניח שהירכתיים יתפרקו במהלך העלייה לפני המים. המחפשים כן הצליחו, עם זאת, לשלות חלק מגשר הפיקוד החיצוני של הדקר. הגשר נוקה, נצבע מחדש והוצב בחזית מוזיאון חיל הים בחיפה - שם ניתן לראות כיום גם את מצוף הירכתיים המפורסם, ואפילו את מדיו של רב-טוראי אלמוג יוסף, שתרמו למוזיאון בני משפחתו. עצם נוסף שנשלה משרידי הדקר - מד כיוון שנמצא על הגשר - מוצב באנדרטה לזכר הצוללת וצוותה בהר הרצל שבירושלים.

לפני שעזבו את הדקר בפעם האחרונה, הצמידו המחפשים שלט הנצחה קטן לחרטום הצוללת: "אנשי אח"י דקר, יזכרו לנצח."

אחרי שלושים שנה של חיפושים, סוף סוף נכתב הפרק האחרון בסיפורה של אח"י דקר.