אורי גלר נגד ג'יימס רנדי: לא כוחות?

כמעט בכל עלילה בדיונית, אם בספרים, בקולנוע או בקומיקס, נוכל למצוא שתי דמויות מרכזיות: הגיבור, והנבל. הדוגמות רבות מכפי שניתן יהיה לספור אותן: בטמן והג'וקר, לוק סקייווקר ודארת' ויידר, הארי פוטר ולורד וולדרמורט... עופרה חזה וירדנה ארזי.

כפי שיודע כל סופר טוב, העימות בין הגיבור לנבל הוא חלק בלתי נפרד ממה שהופך סיפור ל'סיפור טוב'. הוא מסייע למקד את רגשות הקוראים או הצופים ועוזר להם להזדהות ברמה הרגשית עם הגיבור שלהם. מבחינה זו, אין זה ממש משנה מי מבין שתי הדמויות היא ה'גיבור' ומי ה'נבל': צריך שניים לטנגו.

החיים אינם, כמובן, מסעירים וקיצוניים כמו עלילת חוברת קומיקס" אבל סיפורם של אורי גלר וג'יימס רנדי הוא, במידה מסוימת, מקבילה מציאותית ליריבויות מיתולוגיות של עלילות בדיוניות. היריבות האישית ביניהם שוררת כבר מזה ארבעים שנה, והשניים מנצלים כל הזדמנות כדי לנגח זה את זה בכל זירה אפשרית: בכלי התקשורת, במעבדות המחקר ובבתי המשפט.

יריבות מסקרנת זו בין שני אישים מוכשרים ומבריקים בתחומם, מעניינת גם כיוון שהיא שופכת אור על תחום מחקר מדעי שלרוב אינו זוכה לתשומת לב רבה בספרות המדעית המקצועית: ה"פרפסיכולוגיה", חקר תופעות על-טבעיות כמו למשל טלפתיה, הזזת עצמים בכוח המחשבה וכוחות דומים.

רנדי

ג'יימס זווינג (Zwinge) נולד בקנדה בשנת 1928. הוא החל להופיע על הבמות כבר מגיל 17 תחת השם 'The Amazing Randi', שבסופו של דבר הפך גם לשם שבו הוא מוכר כיום: ג'יימס רנדי.

רנדי היה מוכר בתור קוסם ואמן בריחה מוצלח מאוד. הוא מחזיק בשני שיאי גינס בשהייה מתחת למים ובתוך קוביית קרח, והופעותיו משכו אליהם קהל רב. הפופולריות שלו גלשה גם אל עולם תקשורת ההמונים, והחל מאמצע שנות השישים הוא השתתף והנחה תכניות רדיו וטלוויזיה רבות. במקביל לקריירת הבמה, רנדי גם כתב כמה וכמה ספרים על היסטוריית עולם הקסמים, על הודיני, נוסטרדמוס ועוד.

בביוגרפיה שלו, רנדי מספר כי כשהיה בשנות השלושים לחייו שהה תקופה מסוימת בפיליפינים וביפן, ושם צפה ברופאי אליל מתחזים מרמים את לקוחותיהם באמצעות קסמים פשוטים. חוויה זו ואחרות הפכו אותו לספקן מושבע שמסרב בתוקף לקבל טענות של מדיומים בדבר בעלות על כוחות על-טבעיים.

בתחילת שנות השבעים שמע רנדי בפעם הראשונה על בחור צעיר ומוכשר בשם אורי גלר.

אורי גלר הוא נולד בשנת 1946 בתל אביב. בביוגרפיה הרשמית שלו כתב כי כשהיה בן ארבע חווה מפגש עם כדור זוהר ומסתורי שריחף לצדו בגינה ומאז פיתח כוחות על-טבעיים רבי עצמה כגון יכולת להשפיע על מחט המצפן, לגרום לצמחים לגדול מהר יותר, לקרוא מחשבות וכמובן - לכופף מתכות.

אורי שירת בחיל הצנחנים ונפצע במלחמת ששת הימים. כשהשתחרר מהצבא עבד בתור דוגמן, ולאחר מכן עבר אל הבמה: מופע קריאת המחשבות שלו זכה להצלחה גדולה בישראל, ובתחילת שנות השבעים עזב אורי לאירופה, שם גם החלה הנסיקה המטאורית שלו אל התהילה.

רנדי צפה בעניין רב בהופעותיו של אורי גלר. מנקודת מבטו של רנדי כקוסם מנוסה, לא היה לו ספק כי הכוחות העל-טבעיים שלהם טוען גלר הם בסך הכול קסמים רגילים, ואפילו קסמים פשוטים ובסיסיים מאוד. הזזת מחט של מצפן, למשל, הייתה אשליה שרנדי ביצע אינספור פעמים בהופעותיו שלו; כיפוף כפיות בכוח המחשבה, 'סמלו המסחרי' של אורי גלר, הייתה אשליה חדשה ומסקרנת שרנדי לא הכיר באותה התקופה, אבל לא היה לו ספק כי ניתן לעשות זאת גם באמצעות קסם פשוט. למשל, אם לקוסם יש גישה אל הכפית לפני ההופעה, הוא יכול לכופף ולעקם אותה הלוך ושוב כמה פעמים, עד שהמתכת תגיע כמעט אל נקודת השבירה שלה. למעשה, טען רנדי מאוחר יותר, אם אורי מכופף כפיות בכוח המחשבה הרי שהוא עושה זאת בדרך הקשה.

רנדי היה משוכנע שגלר מבזבז את הכישרון שלו על שטויות. הוא שלח מכתב לגלר ובו כתב:

"אם תמשיך בכיוון הזה, אתה תיפול בסוף, וחבל. יש לך הכריזמה, המראה הנכון והמבטא המוצלח. אני יכול לחבר אותך אל סוכן שיעזור לך להרים מופע אשליות משלך."

אבל גלר לא קיבל את הצעתו של רנדי והמשיך להציג את עצמו לא כקוסם, כי אם כאדם שניחן ביכולות על-טבעיות. רנדי החליט, אם כן, לחשוף את אורי גלר בפומבי. ב-1973 נפלה לידיו הזדמנות פז לעשות זאת בפני קהל רב.

התוכנית של קרסון

ג'וני קרסון היה בדרן מפורסם מאוד ותכנית האירוח שלו הייתה אחת התכניות המצליחות ביותר בארצות הברית במשך שנים ארוכות. שמו של אורי גלר כבר הלך לפניו ב-1973, וקרסון החליט להזמין אותו להופיע בתוכנית שלו. אבל קרסון לא האמין לגלר שהוא דובר אמת לגבי כוחותיו. בצעירותו, היה קרסון קוסם חובב וגם הוא, כמו ג'יימס רנדי, חשד שכוחותיו העל-טבעיים של אורי גלר הם למעשה אחיזת-עיניים.

קרסון פנה אל ג'יימס רנדי וביקש ממנו לעזור לו לחשוף את האמת שבעניין כוחותיו של גלר. רנדי הסכים ברצון: הוא הכין כמה מבחנים פשוטים, כגון מיכלי מתכת קטנים ואטומים שאורי יתבקש לזהות אלו מהם מלאים במים ואלו ריקים. רנדי הנחה את קרסון שלא יאפשר לגלר או למי מאנשיו להתקרב אל המגש שעליו היו מונחים המיכלים לפני מועד השידור.

גלר התחיל את הראיון במצב רוח מרומם, אבל קרסון שש אלי קרב. מיד כשהתיישב גלר בכסא המרואיין, קרסון ביקש ממנו לזהות את המיכלים המלאים במים, והזהיר אותו לבל ייגע בשולחן. גלר החל לזוז בכסא באי-נוחות, אבל קרסון לא התכוון לוותר: בזמן שגלר הפעיל את כוחותיו והעביר את ידו באוויר מעל המגש, קרסון השעין את ראשו על השולחן ועקב בתשומת לב מדוקדקת אחר כל תנועה שלו. כפי שצפה רנדי, גלר לא הצליח לבצע אפילו קסם אחד תחת התנאים המגבילים; הוא טען שאינו במיטבו ושהוא מרגיש חולשה.

הכישלון הזה, בשידור חי למול עיניהם של מיליוני צופים, זכה לתהודה גדולה - וזוכה גם בימינו למיליוני צפיות ביו טיוב. רנדי ציפה שהחשיפה תפגע בקריירה של אורי גלר, אך בתוך חודשים ספורים בלבד הסתבר לו שהמעיט בערכו - ובכישוריו - של המדיום הצעיר.

אפקט גלר

באוגוסט 1973 הוזמן אורי גלר להשתתף בסדרת ניסויים שנערכו במעבדת מחקר של אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית שבקליפורניה במטרה לבחון באופן מדעי ואמין את הטענות בדבר קיום כוחות על-טבעיים. מחקרים פרפסיכולוגיים שכאלה לא היו דבר חדש: למעשה, המונח "פרפסיכולוגיה" הומצא עוד בסוף המאה ה-19. המחקר בסטנפורד היה יוצא דופן, עם זאת, בהיקף ההשקעה הכספית בתחום שכן המעבדה הוקמה בתמיכתו של איש עסקים עשיר.

הניסויים בהשתתפותו של גלר נערכו במשך שמונה ימים, ובמהלכם הוא התבקש לנחש ציורים שהוכנסו למעטפות אטומות במגוון של תנאים מגבילים. אורי שהה בחדר אטום וסגור, והציורים נעשו בחדר סמוך, או בבניין אחר, או אפילו רחוק יותר.

ביצועי גלר היו מרשימים מאוד, שלא נאמר מדהימים. בחלק מהמקרים הוא הצליח לנחש את נושאי הציור בדיוק מושלם, גם כשהצייר היה בצדה השני של יבשת צפון אמריקה, בחוף המזרחי. פה ושם הוא פספס, כמובן, אבל המדענים שבחנו אותו לא נשארו אדישים למה שראו. אורי דייק בניחושיו באחוז ניכר מתוך הניסויים, והיה מסוגל אפילו לקרוא את "מחשבותיו" של מחשב שהציורים נשמרו בזיכרון שלו, ולא הופיעו על המסך כלל! תוצאות המבדקים התפרסמו במגזין Nature, והחוקרים כתבו כי לדעתם הכוחות שגלר מפגין אמיתיים, ושמדובר בחוש אנושי חדש ולא מוכר. הם אפילו נתנו לחוש החדש שם: 'אפקט גלר'.

רנדי ועמיתיו הספקנים התפלצו. חוקרים שבחנו את המחקר לעומקו טענו שהמבדקים לא היו קפדנים מספיק, ולגלר היו אינספור הזדמנויות לרמות בהן - אך התמיכה המדעית שהעניקו החוקרים של סטנפורד לטענותיו של גלר, בשילוב הכריזמה האישית המוצלחת שלו, נתנה רוח גבית חזקה לקריירה שלו. שמו של אורי גלר התפרסם בכל רחבי העולם והוא הוזמן להתראיין במאות תוכניות טלוויזיה, רדיו וכתבות מגזין. אורי גלר הפך כמעט ל'שם נרדף' למדיום בעל כוחות על-טבעיים.

רנדי, כמובן, לא התכוון לוותר. הוא היה נחוש להוכיח שהדרך היחידה לבחון מדיומים ובעלי כוחות על-טבעיים במסגרת מחקר מדעי אמין היא להקפיד על פרוטוקולים נוקשים וקשוחים, כדי שקוסמים ושרלטנים לא יוכלו לרמות את החוקרים ולנצל את תמימותם. לדעתו, אסור לתת למדיומים הנחות וגם לא ליהנות מהספק: הרי בניגוד לתאוריה מדעית 'רגילה', מדיום אינו זקוק לכמה מעבדות מחקר בלתי תלויות שיוכיחו את צדקתו. כל מה שהוא צריך זו הזדמנות מוצלחת אחת, כמו זו שקיבל אורי גלר מחוקרי אוניברסיטת סטנפורד, כדי לקנות את עולמו.

רנדי המתין להזדמנות להוכיח את טענותיו, וזו הגיעה לבסוף ב-1979.

פרויקט אלפא

חוקרים באוניברסיטת וושינגטון פרסמו קריאה שבה הציעו לצעירים בעלי כוחות על-טבעיים להשתתף במחקר פרפסיכולוגי, דומה לזה בו השתתף אורי גלר מספר שנים קודם לכן. באותו הזמן, במקרה, התכתב רנדי עם סטיב שואו ומייקל אדוארס, שני קוסמים מתחילים בני 17 ו-18. רנדי הציע להם לגשת למבדקים ולהתחזות למדיומים: הוא קיווה להוכיח שגם במעבדה, רמאי נחוש מסוגל לשכנע את החוקרים שהוא ניחן בכוחות מסתוריים. השלושה כינו את התכנית שלהם בשם הקוד 'פרויקט אלפא'.

כ-300 מדיומים צעירים ניגשו למבדקים הראשוניים, ומייקל וסטיב ביניהם. מבדקי הסינון הראשוניים נערכו בסלון ביתו של אחד המדענים, ללא שום בקרה או הגבלה כלשהי: שני הקוסמים הצליחו להערים על החוקרים בקלות. למעשה, הביצועים ה"על-טבעיים" שלהם היו היו מוצלחים כל כך, עד שמכל 300 המועמדים - נותרו הם הנבדקים היחידים.

במקביל, שלח רנדי מכתב אל המדען שניהל את המחקר, ד"ר פטר פיליפס, והציע את עזרתו. כדי לתפוס גנב, כתב רנדי, צריך גנב - או במילים אחרות מדענים, על כל מעלותיהם, אינם בהכרח מוצלחים בהתמודדות עם רמאים מתוחכמים.

ד"ר פיליפס דחה את בקשתו של רנדי. הוא האמין שעצם נוכחותו של רנדי, ספקן עיקש ובלתי מתפשר, תקשה מאוד על ניהול הניסוי ותגרום לאנטגוניזם מול הנבדקים שוודאי יחושו מאוימים מנוכחותו. הוא לא שיער לעצמו, כמובן, שהנבדקים שלו 'נשתלו' על ידי רנדי עצמו ושרנדי למעשה מציע לו דרך מכובדת להימלט מהמלכודת שטמן לו.

למרות הדחייה, שלח רנדי אל פיליפס רשימה של כמה כללים בסיסיים שחובה להקפיד עליהם במהלך המחקר. למשל, בכל ניסוי צריך להיות רק עצם אחד שעליו עושים את הניסוי בכל רגע נתון, והעצם הזה צריך להיות מסומן באופן שלא ניתן לשינוי. שוב, מדובר בנהלים שהיו מקשים מאוד על סטיב ומייקל ומונעים מהם לרמות בניסוי.

סטיב שואו ומייקל אדוארס התייצבו מול החוקרים, וכבר מהרגע הראשון היה ברור שאף אחד מהכללים שעליהם המליץ רנדי אינו מיושם בפועל.

למשל, סטיב ומייקל נתבקשו לכופף כפיות בעזרת כוחות המחשבה. רנדי הציע לבצע את הניסוי על עצם יחיד בכל רגע נתון, אבל על המגש מולם היו כמה עשרות כפיות. הכפיות היו מסומנות באמצעות פתקיות נייר שחוברו אליהם בגומיות - שוב, בניגוד לעצתו של רנדי, שטען שעל האובייקט להיות מסומן באופן שאינו ניתן לשינוי. סטיב ומייקל ניצלו את הטעויות האלה, ובהזדמנות הראשונה שניתנה להם החליפו את פתקיות הנייר בין הכפיות. כיוון שבין כל שתי כפיות, גם אם דומות מאוד זו לזו, יש הבדלים קטנים בזווית המתכת, במשקל וכדומה - בפעם הבאה שבדקו החוקרים את הכפיות הם גילו "שינויים" זעירים בכפיות שנעשו, כביכול, באמצעות כוח המחשבה...

הפח שטמן רנדי לחוקרי אוניברסיטת וושינגטון הפך לסאגה שנמתחה על פני למעלה משלוש שנים תמימות. החוקרים בחנו את סטיב ושואו במבדקים שונים ומשונים ובכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הצליחו הקוסמים למצוא דרכים פשוטות לרמות את המדענים - או שהמדענים היו אלה שממש יצאו מגדרם כדי לרמות את עצמם.

למשל, בשלב מסוים נתבקש סטיב לצלם סרט במסרטת וידאו קטנה ולהפעיל עליה את כוחותיו. כשהתבוננו המדענים בסרט המצולם, הם הבחינו להפתעתם בכתם מטושטש ומשונה שהופיע במרכז התמונה. ככל שהעמיקו החוקרים לבחון את הכתם המסתורי, כך היה ברור יותר ויותר שהכתם אינו בעל צורה סתמית כי אם יוצר דמות כלשהי. הדמות הזו נראתה לחוקרים כבעלת מתאר נשי: חזה, ישבן, ירכיים וכו'. הם שיערו שכיוון שסטיב היה גבר צעיר, המחשבות שהקרין על סרט הצילום עסקו, מטבע הדברים, בנושא שהוא הכי מתעניין בו… בפועל, מסתבר, סטיב פשוט ירק על העדשה. כל הדמויות והישבנים שהחוקרים ראו בכתם המטושטש הגיעו מתת-ההכרה שלהם, ולא מזו של סטיב. הטריקים שבהם השתמשו מייקל וסטיב היו יעילים כל כך, עד שהם נאלצו מדי פעם 'לפשל' בכוונה כדי שלא יזכו במאה אחוזי הצלחה בכל המבדקים, ובכך יעוררו את חשד החוקרים.

כול אותו הזמן המשיך רנדי לשלוח מכתבים לד"ר פיליפס, "להתעניין" בתוצאות המחקר ולהזכיר לו שאסור לו לזלזל באינטליגנציה של הנחקרים שלו ולהניח שהם רוצים בטובתו.

המחקר התקרב לסיומו, וד"ר פיליפס פירסם דו"ח ראשוני וחיובי מאוד של התוצאות. כנס גדול של פרפסיכולוגים עמד להתקיים בתוך מספר שבועות, ופיליפס החליט - בחוכמה גדולה, כך הסתבר בהמשך - להעזר ברנדי כדי לוודא שהממצאים שהוא עומד לפרסם אכן אמינים.

ד"ר פיליפס שלח אל רנדי צילומי וידאו מתוך המעבדה, המראים כמה מהמבדקים שנעשו לסטיב ולמייקל. רנדי החזיר לו את הוידאו בחזרה, בצירוף הסברים מפורטים של האופן שבו מייקל וסטיב מרמים בכל שלב. כדי לחדד את הנקודה, הוא צירף קלטת וידאו שבה נראה אורי גלר מבצע את מה שנראה כקסם דומה.

ד"ר פיליפס היה מזועזע. הוא עדיין האמין, באופן אישי, ששני הנבדקים שלו אינם רמאים: הרי לא מתקבל על הדעת ששני נערים צעירים, שהגיעו משתי מדינות רחוקות זו מזו בארצות הברית, עשו יד אחת כדי לרמות במחקר, ועוד במשך שלוש שנים תמימות! מאידך, פיליפס הבין שלכל הפחות המתודה של הניסויים לוקה בחסר. כשחזר למעבדה, החליט ליישם במלואן את עצותיו של רנדי לגבי מניעת רמאות בבדיקות. התוצאות היו מיידיות: התנאים הנוקשים והבלתי מתפשרים מנעו ממייקל וסטיב לרמות במבדקים, וכל "כוחותיהם" נעלמו כלא היו... הדו"ח הראשוני נגנז, אבל מספיק אנשים ראו אותו בשלב זה, והנזק כבר נעשה.

זמן קצר לאחר מכן חשף רנדי את הקנוניה במסיבת עיתונאים, והסביר כיצד הוא ושני עמיתיו הצליחו לשטות בחוקרים במשך שלוש שנים רצופות באמצעות קסמים וטריקים פשוטים. העיתונאים, כצפוי, חגגו על הסיפור.

קהילת הפרפסיכולוגים הייתה בהלם. היו חוקרים שהאשימו את רנדי בחריגה בוטה מכללי האתיקה המקצועית של המחקר המדעי, ואחד מהם אף טען כי התרמית של רנדי החזירה את חקר התופעות העל-טבעיות מאה שנים לאחור. רנדי השיב להם שלדעתו, פרויקט אלפא דווקא עזר להביא את שיטות המחקר של הפרפסיכולוגיה, סוף סוף, אל המאה העשרים. הוא גם רמז, מבלי לפרט, שברגעים אלה מתנהל גם "פרויקט בטא", ושעל החוקרים לשמור על עירנות גבוהה...פרויקט בטא, אם היה כזה, לא נחשף מעולם אך מספר שנים לאחר מכן חזר רנדי על התרמית שלו, בווריאציה שונה מעט, עם קוסם שהתחזה למדיום בשם 'קרלוס' - וגם כאן, בהצלחה ניכרת.

מאבקים משפטיים

לכל אורך שנות השבעים והשמונים המשיך ג'יימס רנדי להאשים את אורי גלר שהוא שרלטן- בראיונות עיתונאיים, וגם בספר שפרסם עליו בשם "האמת על אורי גלר."

בתחילת שנות התשעים המאבק בין השניים עבר אל הזירה המשפטית. הגיש גלר סדרה של תביעות משפטיות כנגד רנדי, כולן בעניין השמצה והוצאת דיבה. בתביעה הראשונה זכה אורי, והשופט פסק לו פיצויים של כמה אלפי דולרים. בתביעה השניה הוא הפסיד ושילם לרנדי את הוצאות המשפט. התביעה השלישית, ב-1992, מעניינת במיוחד מכיוון שמי שהתחיל את הסיפור היה סטודנט ישראלי.

המקרה המדובר התרחש בשנת 1971. סטודנט בשם אורי גולדשטיין ניגש לתחנת משטרת באר שבע, והגיש תלונה נגד גלר על הפרת חוזה: גולדשטיין טען שרכש כרטיס להופעה של גלר בעיר כיוון שמודעות הפרסומת הבטיחו לו במפורש שמדובר בהדגמת כוחות על-טבעיים אותנטיים. בפועל, גולדשטיין הבחין שמדובר בלא יותר מקסמים סטנדרטיים - וזו, כאמור, הפרת חוזה בין המציג והקהל.

כפי שאולי ניחשתם, אורי גולדשטיין לא היה שה תמים. הוא הודה מאוחר יותר שהגיע להופעה של גלר מתוך כוונה ברורה להוכיח שמדובר ברמאי ואפילו התייעץ עם עורך דין לפני המעשה. על פי דיווחי העיתונות, אורי גלר אפילו לא טרח להגיע למשפט והשופט העניק לגולדשטיין 27 וחצי לירות, מלוא מחיר הכרטיס.

בספרו, רנדי כתב שגלר נעצר על ידי משטרת ישראל באשמת הונאת הציבור. גלר טען בפני השופט שאמנם הפסיד במשפט נגד גולדשטיין אך מעולם לא נעצר, היינו, הושם באזיקים ונלקח לבית המעצר. גם כאן החליט השופט שמדובר בטעות תמימה ולא משמעותית מצדו של רנדי, ופסק לטובת הסופר. רנדי הסכים, בתמורה, לשנות את הניסוח במהדורות הבאות של הספר.

כאמור, כמעט בכל התביעות המשפטיות פסקו השופטים לטובתו של רנדי אך אין משמעות הדבר שלתביעות לא הייתה השפעה עליו: רנדי אינו מודה בכך, אך נדמה שהתביעות החוזרות ונשנות בהחלט הצרו את צעדיו. לדוגמה, אחד מארגוני הספקנים שרנדי סייע להקים בשנות השבעים היה ארגון בשם CSI, ראשי תיבות של 'הוועדה למחקר ספקני': בארגון היו חברים כמה אישים מוכרים כגון קארל סגן, אייזיק אסימוב וארתור סי. קלארק. בזכות קשריו של הארגון עם רנדי, גם הוא הפך למטרה לתביעותיו של אורי גלר. כיוון שה-CSI הוא ארגון בעל משאבים כלכליים מוגבלים, רנדי נתבקש בנימוס להפסיק לדבר על גלר: ההגנה המשפטית עולה ל-CSI יותר מדי... רנדי לא הסכים לשתוק, ונאלץ להתפטר מחברותו בארגון שהוא עצמו, כזכור, סייע להקים.

באתר הבית שלו גלר מציג לראווה את כל ההתנצלויות, ההבהרות והתיקונים שהצליח להוציא מעיתונים שכתבו עליו דברים לא נעימים לאורך השנים. קריאה בחלק זה של האתר מותירה תחושה שמדובר בסוג של 'ארון גביעים' שגלר מתגאה בו. כל התנצלות מבחינתו, היא כמו הפלה מוצלחת בקרב אווירי.

בראש רשימת ה'גביעים' מככב, איך לא, ג'יימס רנדי... גלר מציג שם את המכתב האחרון ששלחו עורכי דינו לרנדי. רנדי נשאל לאחרונה בריאיון בעיתון מה היה רוצה שיזכרו ממנו אחרי לכתו. רנדי השיב שמשאלתו האחרונה היא שישרפו את גופתו וייזרו את האפר בעיניו של אורי גלר. במכתב ששלחו אליו עורכי הדין, הם מציינים שאם רנדי מתכוון ברצינות למה שאמר, הרי משדובר באיום גופני על אורי גלר, והם מתכוונים לתבוע את רנדי. אבל אם, לעומת זאת, רנדי ירצה לשלוח את אפרו באופן מסודר אל גלר, לאחר לכתו מן העולם, גלר מודיע שהוא נרגש מהמחווה ומבטיח לשמור את כד האפר בארון המטבח שלו, לצד אפרם של חיות המחמד האהובות עליו...

הודיני ודויל

הבא נעשה אתנחתא קצרה מסיפורם של ג'יימס רנדי ואורי גלר, ונעבור לדבר על יריבות מפורסמת אחרת, שהקדימה אותה בכחמישים שנה. גם כאן, שני היריבים היו מפורסמים ומוכרים מאד לציבור הרחב: הקוסם ואמן הבריחות המיתולוגי הארי הודיני, והסופר שהמציא את שרלוק הולמס- ארתור קונאן דויל. סיפורם של השניים האלה, שהחל כידידות גדולה והסתיים בסכסוך מר, יכול ללמד אותנו משהו על עוצמת הרגשות שמעורבות בעניין.

הודיני וקונאן דויל נפגשו לראשונה בסביבות שנת 1920, לאחר שהודיני שלח לדויל עותק מספר חדש שכתב. הכימיה בין השניים הייתה מצוינת: שניהם היו אינטלקטואלים שאהבו מאד ספורט והתעמלות, ועד מהרה הם הפכו לידידים טובים. על נושא אחד, עם זאת, הם לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם: מיסטיקה.

הארי הודיני, נוסף על היותו אחד הקוסמים הגדולים בהיסטוריה, היה גם ספקן בלתי נלאה שחשף והוקיע עשרות שרלטנים ונוכלים שהתחזו למדיומים. הודיני היה מפורסם בכך שהיה מגיע לסיאנסים כשהוא עוטה זקן מזויף ומעיל גדול, צופה במדיום עושה את שלו ואז מתרומם על רגליו בדרמטיות, קורע את הזקן מעל פניו ומכריז- "אני הוא הארי הודיני, ואתה, אדוני- נוכל!", ואז חושף לעיני כל את האופן שבו נעשתה התרמית.

ארתור קונאן דויל אמנם יצר את שרלוק הולמס, אולי הבלש הרציונלי ביותר בתולדות הספרות, אבל בפועל היה מאמין אדוק במיסטיקה ופאראפסיכולוגיה. בנו נהרג במלחמת העולם הראשונה, וארתור היה משוכנע שהצליח ליצור עימו קשר במהלך סיאנס. מאז, דויל היה השופר הקולני ביותר של הקהילה המיסטיקנית בכלי התקשורת. הוא היה בקשרים טובים עם כל המדיומים והידעונים הבולטים, ערך והשתתף בהמון סיאנסים בעצמו וכתב מאמרים וספרים על הנושא.

במשך מספר שנים הצליחו הודיני ודויל להתגבר על חילוקי הדיעות ביניהם בתחום זה ולשמור על מערכת יחסים נהדרת, בעיקר מכיוון שהודיני השתדל להצניע את הספקנות הבוטה שלו בנוכחות ידידו.

המשבר המשמעותי הראשון ביחסיהם ארע ב-1922. משפחת הודיני התארחה אצל משפחתו של דויל, ובשלב מסוים הזמין ארתור את הודיני להצטרף אליו לסיאנס שתערוך אישתו של ארתור קונאן דויל, שהייתה בעצמה מדיומית. בחוסר רצון, ובעיקר כדי לא להעליב את המארחת, הודיני הסכים.

השלושה- דויל, אשתו והודיני- התיישבו סביב שולחן, והסיאנס החל. בתוך זמן קצר החלה אשתו של דויל לרעוד בכל גופה. אגרופיה דפקו בחוזקה על השולחן, וקולות גרוניים ומשונים בקע מבין שפתיה. היא נכנסה לטראנס.

ארתור העביר לאשתו ניירות וכלי כתיבה. היא אחזה בעט, ציירה צלב קטן בתחילת השורה הראשונה, ואז החלה כותבת במהירות שורה אחר שורה. סוג כזה של טראנס מכונה 'כתיבה אוטומטית', ובו רוחו של המת משתלטת על גופו של המדיום ומעבירה מסרים כתובים אל עולם החיים. הרוח שתיעלה אישתו של דויל במקרה זה הייתה רוחה של אימו המנוחה של הודיני. "אוה, יקירי!!" כתבה אימו המתה של הודיני, "סוף סוף אני מסוגלת ליצור איתך קשר, בני האהוב. התגעגעתי אליך כל כך!". הסיאנס נמשך דקות ארוכות, במהלכן הפיקה אישתו של דויל חמישה עשר דפים של טקסט צפוף, מסרים מאימו של הודיני לבנה.

כשנסתיים הסיאנס, ארתור קונאן דויל כמעט ריחף מרוב אושר. הוא הצליח להוכיח לחברו הספקן שעולם הרוחות שריר וקיים, מה יכול להיות טוב יותר? הודיני עזב את הסיאנס מבלי לומר יותר מדי, אבל בליבו ידע שהטראנס אליו נכנסה אישתו של דויל היה לא יותר מהצגה. אימו ההונגריה של הודיני אמנם חייה חמש עשרה שנים בארצות הברית- אבל עד יומה האחרון לא ידעה לדבר או לכתוב משפט שלם אחד באנגלית, ועל אחת כמה וכמה לכתוב דפים שלמים בשפה זרה. והיה עוד דבר פעוט: הצלב שציירה אישתו של דויל בראש הדף. הודיני ידע שהסיכוי שאימו הייתה מציירת צלב כזה הוא קלוש מאד: היא הרי הייתה...אשתו של רב. הודיני היה יהודי.

מספר חודשים לאחר מכן נשאל הודיני על ידי עיתונאי לדעתו על סיאנסים ומדיומים. הודיני השיב שמימיו לא ראה או שמע משהו שגרם לו להאמין שניתן ליצור קשר עם העולם הבא. דויל נעלב עמוקות: הוא הבין שהודיני, למרות שלא אמר זאת במפורש, חשב שאישתו של דויל היא שקרנית. במכתבים המנוסמים שהחליפו ביניהם לאחר אותו אירוע אפשר לחוש היטב בעוקצנות ובמרירות של דויל בין השורות.

ב-1923 הציע המגזין סיינטיפיק אמריקן פרס של 5000 דולרים למי שיוכיח שהוא מדיום אמיתי. הודיני נבחר להשתתף בועדת השופטים שתעניק את הפרס. ארתור קונאן דויל תקף מעל דפי העיתונים את הצטרפותו של הודיני לועדה וכינה אותה 'פארסה': הרי הועדה אמורה להיות אובייקטיבית ומאוזנת- ואיך תהיה אובייקטיבית כשספקן עיקש ולוחמני כמו הודיני משרת בה? נוכחותו של הודיני תפחיד ותרחיק את המדיומים האמיתיים שירצו להציג את יכולותיהם. הודיני לא נרתע, ובמסגרת הועדה חשף והוקיע כמה וכמה שרלטנים שניסו לרמות את דרכם אל הפרס.

אחת מהמועמדות הבולטות ביותר שניסתה להתמודד על הפרס הייתה מדיום מפורסמת ומוכרת מאד בשם מינה קראנדון, שהייתה ידועה גם בשם "מראג'רי". מראג'רי הייתה בת 36, יפייפיה מדהימה, שנהגה לבצע את הסיאנסים שלה כשהיא לבושה בכותונת לילה שקופה כדי להוכיח שהיא אינה מסתירה דבר על גופה...אין פלא שהסיאנסים שלה היו פופולריים מאד.

מאג'רי ערכה לחברי הועדה כמה וכמה סיאנסים מרשימים מאד, שכללו תיעול של רוח גברית מסוקסת וגסת רוח בשם 'וולטר', חפצים שהתעופפו מעצמם ברחבי החדר ועוד. חלק מחברי הועדה אכן השתכנעו שמארג'רי היא בעלת כוחות על טבעיים- אבל קסמיה לא הצליחו להשפיע על הארי הודיני, שטען בעקשנות שהיא שרלטנית מתוחכמת ותו לא.

האשמות אלה העליבו מאד, שוב, את ארתור קונאן דויל: הוא נפגש עם מאג'רי עוד קודם לכן, והביע בה תמיכה בלתי מסוייגת. דויל כתב באחד העיתונים ביקורת נוקבת על שיטות החקירה של הודיני, כה נוקבת עד שהודיני אמר שהוא שוקל להגיש נגד דויל תביעת דיבה, ושדויל ודאי סובל מסניליות, שאם לא כן היה מבין בקלות שמדובר בתרמית. דויל לא נותר חייב ואמר על הודיני שהוא סובל מ'הודניזיטיס': מחלה נדירה שהסימפטום העיקרי שלה הוא שהחולה משוכנע שיכולת גופנית טובה קשורה גם ליכולת מנטלית מצוינת.

זו הייתה, כמובן, סופה של החברות בין הודיני ודויל. השניים לא דיברו ולא התכתבו זה עם זה עד יום מותו של הודיני ב-1926, שלוש שנים מאוחר יותר. דויל ספד להודיני בעיתון לאחר מותו, וטען שהאמין שהודיני היה בעצמו מדיום בעל יכולות על-טבעיות, אבל הסתיר זאת כדי שלא יגרשו אותו מאגודת הקוסמים.

פרס כספי

בחזרה לאורי גלר וג'יימס רנדי.

עם או בלי קשר למאבקים בבתי המשפט, המלחמה בין גלר ורנדי הפכה מאז שנות התשעים למעין 'מלחמה קרה'. רנדי עדיין ממשיך לכתוב ולתקוף את גלר בראיונות עיתונאיים וגלר מצדו, כפי שניתן ללמוד מהמכתב שעליו סיפרתי קודם, שומר על האופציה המשפטית. אבל בשנים האחרונות לא נרשמו התקלויות משמעותיות ביניהם.

אך ג'יימס רנדי לא ויתר על ספקנותו הלוחמנית, ואפילו ההפך. מאז שפרש מהופעות הבמה בגיל שישים הפך את המלחמה במדיומים, במגידי עתידות, במרפאים ובדומיהם למסע הצלב של חייו. בשלושים השנים האחרונות הוא נחשב לאחד ממובילי תנועת הספקנות העולמית, אם לא הדמות הדומיננטית בתנועה, והקים ארגון בשם JREF (James Randi Education Foundation) שמרכז פעילות הסברתית וחינוכית בכל מה שקשור במלחמה בשרלטנים ורמאים המתחזים למדיומים וכדומה. . הוא מרצה מבוקש, כותב טורים קבועים במגוון של מגזינים ואתרי אינטרנט, משתתף בפודקאסטים ועוד.

לרנדי יש ניסיון של עשרות שנים בהופעות טלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ועל הבמה, והוא מנצל את ניסיונו עד תום כדי להעביר את המסר הספקני שלו באמצעות כלי התקשורתאפילו הופעתו החיצונית של רנדי, בעל הזקן הלבן והעבות, המשקפיים העגולים ומבט נוקב וחודר, משדרת תדמית של קוסם חכם ועתיר ניסיון, לא שונה בהרבה מדמותם הבדיונית של גנדלף מ'שר הטבעות' ופרופ' דמבלדור מ'הארי פוטר'.

דוגמה מעולה לשימוש המחוכם שעושה רנדי בכלי התקשורת היא הפרס שעליו הכריז עוד בשנות השישים של המאה הקודמת: פרס כספי למי שיצליח להוכיח, תחת תנאים מבוקרים, שהוא אכן ניחן ביכולות על-טבעיות. הסכום הראשוני של הפרס היה אלף דולר בלבד, אבל הלך ותפח עם השנים עד למיליון דולר, בזכות תרומה של נדבן עלום שם.

אפשר לחשוב, בטעות, שמטרת הפרס היא לגרום למדיומים לרצות להיבדק על ידי ספקנים ובכך לסייע למחקר המדעי של הפרפסיכולוגיה: לאשש או להפריך את הטענות בדבר כוחות על-טבעיים וחושים אנושים בלתי מוכרים. בפועל, עם זאת, רנדי משתמש בפרס בעיקר ככלי מעולה לניגוח מדיומים מסוגו של אורי גלר על במת התקשורת.

הבעייה שעמה נאלץ רנדי להתמודד בהופעותיו בתקשורת היא בעייה מוכרת לכל מי שמנסה להעביר תוכן מדעי לציבור הרחב: הריאיונות קצרים, הזמן מוגבל, וקשה להיכנס להסברים מורכבים. רנדי אינו יכול, מבחינה מעשית, להסביר במשפטים ארוכים מדוע בדיוק הוא סבור שאדם זה או אחר הוא שרלטן ושכוחותיו מזויפים. פרס מיליון הדולר הוא הפיתרון. בכל הזדמנות אפשרית ובכל עימות טלוויזיוני, רנדי ממתין לרגע המתאים ואז שולף את הקלף המנצח: "אם אתה מדיום אמתי," הוא קורא תיגר על יריבו, "מדוע שלא תוכיח את זה אצלנו במעבדה - ותלך הביתה עם מיליון דולר?..."

מתנגדיו של רנדי טוענים שאתגר מיליון הדולר אינו בדיקה הגונה ואמיתית, כיוון שרנדי קבע את עצמו גם כשופט וגם כתליין, היינו - הוא זה שמחזיק בכסף, וגם קובע מי יקבל אותו. אבל בזמן שהמדיום בצדו השני של השולחן מתפתל בכיסאו ומנסה להסביר מדוע הוא אינו ניגש למבדקים, הקהל בבית שואל את עצמו 'למה לא, באמת? אם יש לו יכולות על-טבעיות אמתיות, מדוע אינו מנסה לזכות בפרס?' באופן זה, רנדי מצליח להעביר מסר חד-משמעי ולעורר את הספקנות הטבעית של קהל הצופים מבלי להזדקק להסברים ארוכים ומפותלים לגבי חוסר הסבירות של טענה על-טבעית כזו או אחרת.

במקביל, הקריירה של אורי גלר פורחת ומשגשגת גם כן בזכות הכריזמה האישית שלו והניסיון שצבר בעבודה עם כלי התקשורת. הוא הופיע בעשרות תכניות דוקומנטריות שנעשו על חייו, התראיין באינספור תכניות אירוח עתירות רייטינג בכל רחבי העולם וכתב בעיתונים ומגזינים נחשבים. רשימת חבריו של גלר כוללת את כל המי ומי של עולם הבידור והטלוויזיה: מייקל ג'קסון ואליזבת טיילור המנוחים הם דוגמות בולטות. תכנית הטלוויזיה "היורש", שבה קוסמים צעירים מתחרים על הזכות להיות 'יורשו' של אורי גלר, עלתה לאוויר בישראל ב-2008 ומאז זכתה להפקות מקבילות במספר מדינות בעולם בהצלחה רבה. גלר הוא תורם נדיב לצדקה, מארח בביתו ילדים חולי סרטן ולפני מספר שנים אפילו תיווך מיני-עסקת-שלום בין 'הסהר האדום' הפלסטיני ומגן דוד אדום שלנו.

אפילוג

המאבק ארוך השנים בין גלר ורנדי מעורר כמה שאלות מעניינות.

הראשונה היא לגיטימיות המאבק עצמו. באיזו זכות תוקף רנדי את אורי גלר, והאם ראוי להמשיך ו'להציק' לו במשך זמן רב כל כך? הרי אפשר בהחלט לטעון, במידה רבה של צדק, שגם אם גלר אינו מדיום 'אותנטי' - הוא אינו מזיק לאף אחד, ולכל היותר מספק בידור קליל ומהנה לקהל הצופים שלו. זאת ועוד, "צריך שניים לטנגו": האנשים שבוחרים להאמין בגלר עושים זאת כיוון שהם מאמינים, עוד מקודם, שהמדע אינו מספק להם את כל התשובות שאותן הם מחפשים. אורי גלר, אם כן, אינו הגורם לאמונה בעל-טבעי - כי אם התוצר הטבעי שלה. האם התוקפנות המתמשכת כלפי גלר מעידה על התנשאות מצד הספקנים וניסיון לכפות על אחרים את עולם הערכים שלהם?

השאלה השניה היא - מה הטעם במאבק הזה? ברור לכל שלמרות כל הטחת ההאשמות, החשיפות, הפרוייקטים ומה לא - הפופולאריות של אורי גלר בעיני הציבור הרחב לא נפגמה כהוא זה. נוסף על כך, ייתכן ולמאמצים האלה הייתה השפעה הפוכה לגמרי מזו שהתכוון לה ג'יימס רנדי. באחד הראיונות האחרונים שלו טען גלר כי –

"מספר קטן של קוסמים, ציניקנים וספקנים מרחבי העולם עשו בשבילי מה שאיש יחסי ציבור היה גובה מיליון דולר תמורתו. הם בנו את המיתוס של גלר, והם אלו שסייעו לפריצה שלי בתודעת הציבור."

אין תשובות ברורות ומוחלטות לשאלות האלה, וכל אחד יענה עליהן בהתאם להשקפת עולמו ומבנה האישיות שלו. עם זאת, אני מוצא במאבק המתוקשר שבין רנדי וגלר תועלת חשובה אחת - שאינה קשורה דווקא באהדה אישית למי מהשניים האלה.

המתח והעימות בין 'גיבור' ו'נבל', כפי שציינתי בתחילת הפרק, הוא מוטיב חוזר בעלילות בדיוניות רבות, ועוזר לקהל להזדהות עם מטרותיו ואמונותיו של הגיבור. המאבק בין גלר לרנדי הוא בדיוק עימות שכזה. מי כאן הגיבור ומי הנבל? כל אחד רשאי לבחור את הצד שלו בוויכוח, כמובן, אבל התוצאה המידית היא שהמאבק הזה מייצר שני מחנות ברורים, ה'ספקנים' ו'המאמינים', שגלר ורנדי הם הגרעינים שסביבם מתלכדים התומכים בכל צד. באופן טבעי, החלוקה לשני מחנות מפעילה לחץ פסיכולוגי גם על קהילת החוקרים, והנטייה הברורה של מדענים רבים היא - מעצם טבעו של המקצוע שבו הם עוסקים - להזדהות עם קהילת הספקנים.

זו, לטעמי, התוצאה החיובית שהופכת את כל המאבק הארוך והמתיש של ג'יימס רנדי באורי גלר ללגיטימי מחד, ויעיל מאידך. הרי גם מדענים הם בני אדם, וכשהם עוטים על עצמם את חלוק המעבדה הם אינם משילים מעצמם את האמונות והרעיונות שהביאו מהבית. במילים אחרות, החשיבה הספקנית עוזרת למדענים להתגבר על החולשות האנושיות, להתבונן בתוצאות הניסויים שלהם במבט משוחד פחות ולהגיע למסקנות בהסתמך על העובדות שבשטח.

למרות שאני, באופן אישי, לא מאמין לרגע שאורי גלר אכן ניחן בכוחות העל-טבעיים שהוא טוען להן, לא ממש אכפת לי שהוא מצליח ופופולרי בעיני הציבור הרחב. חשוב לי, לעומת זאת, שהמדענים ייגשו למחקרים שלהם בהלך רוח ספקני מאוד כלפי טענות על-טבעיות כאלה ואחרות - ומסיבה מעשית. התקציבים והמשאבים המופנים למחקר מדעי הם כמעט תמיד מוגבלים בהיקפם- ולא הייתי מעוניין לראות אותם 'מבוזבזים' על כיווני מחקר שהוכחו כלא-פוריים כבר לפני מאות שנים, כמו קריאת מחשבות וכיפוף מתכות. במילים אחרות, אני מעדיף לראות את כספי המיסים שלי מופנים למציאת תרופה רפואית לסרטן, למשל, במקום במחקרים מעמיקים ביעילות הקמיעות של מקובלים ובניסיון לחשב באופן מתמטי מהי הזווית הטובה ביותר להשתטחות על קברי צדיקים.

מבחינה זו, מאבקו הבלתי מתפשר של רנדי אולי תרם לפופולריות ולרווחים של אורי גלר - אבל הרווח האמיתי הוא כולו שלנו.