השתלות כליה

"[ליאור] הוא גם היה רופא, הוא היה רופא קרדיולוג, והוא עבר פה את השתלת הכליה, והוא חי עם זה שנים רבות. עשרים ומשהו שנה."

"[נורוז] ולא הבנתי למה זה, כאילו, היה לי עייפות. וזה, כאילו, ביום יום, כשאני עושה משהו, הכי קל לעשות - זה היה ממש קשה לי. ולא הבנתי שזה מהכליות. [רן] לקח זמן עד שעליתם על הבעיה? [נורוז] כן. רק שהיה לי כאילו כאב כאן, בבטן עליונה. אז הלכתי לרופא, והרופא אמר לי לעשות את הבדיקות. בדיקת דם רגילה. אחרי בדיקת דם רגילה, אז עפתי למיון. [רן] ומתי הבנת שאת חייבת דיאליזה? [נורוז] באותו יום, של… [רן] ממש פתאומי, כאילו. [נורוז] כן, פתאומי. כן. באותו יום עשו לי ממש הרבה בדיקות. ואחרי, הרופא בא ואמר לי שצריכה דיאליזה."

"[פז] אני בגיל 12 גילו לי מחלת כליות, לא תורשתית, ברגר, IgA nephropathy, אבל לפחות יש לה שם סקסי, על שם המדען, ברגר."

"[פז] אוקיי, אני פודקסטרית עם הרוקנרול של העסקים, עם מלחמת התרבות, culture war, ועם מונולוגים לאלוהים, אלו הפודקאסטים האישיים שלי, ואני מייסדת ומנכ"לית סופרקאסט, שזו חברה לבנייה והפקת פודקאסטים עסקיים, לאנשים, לרוב לאנשים שהם העסק. ואני סופרת, יוצרת, כותבת, תסריטאית, שחקנית, יזמית עסקית, יש לי סטארט-אפ מאוד מתקדם בתחום הרפואה, בעולם הדיאליזה, בבית החולים מאונט סייניי, בניו יורק."

"[פז] מגיל 12 עד גיל 18 וחצי, 19, הייתי עם מחלת כליות. [...] לא ידעתי אפילו מה זה אז, והייתי ילדה שכבר בגיל 12 הבינה מה זה חיים, מה זה מוות, והכל היה נראה לי הבל הבלים עם הילדים בכיתה, הכל היה נראה לי שטויות. כאילו, במה אתם מתעסקים? כן עשינו שיעורי בית, לא עשינו שיעורי בית, המורה איחרת בחמש דקות, לא איחרת בחמש דקות… ופשוט פרקתי כל עול. מה זה אומר? שבתיכון כבר שתיתי אלכוהול, ועשיתי סמים, והסתובבתי עם בחורים שיותר גדולים ממני, והייתי פושטקית גדולה. אבל תמיד שמרתי על בתוליי דרך אגב, אבל יש עוד מלא דרכים לעשות שטויות. אבל הייתי ילדה טובה, כי כל הזמן היה לי את מר מוות בראש, וחייתי כזה...אתה יודע, וואלה, כנראה שאני הולכת למות, אז."

"[פז] קודם כל, הראייה התשתשה לגמרי. הייתי הולכת חמישה מטרים ברחוב כל פעם וקורסת, בצקות מטורפות ברגליים, קושי לנשום והקאות בלתי פוסקות, ירוקות, של מיצי קיבה. לא הקאות רגילות שבן אדם מכיר של אוכל: זה הקאות של האוריאה מאוד גבוהה והקריאטינין מאוד גבוה, שני הערכים הראשונים כשמסתכלים עליהם בתחום התפקוד הכלייתי. זה מה שמרגישים. מרגישים מאוד רע. ממש רגע שלפני… אה, ותרדמת! תרדמת רציני...לא קומה, אלא כל הזמן הרדמות. רצון לישון, זה מהאוריאה הגבוהה. [רן] אז חזרת חזרה לארץ עם כליות לא מתפקדות. [פז] כן, ישר לטיפול נמרץ, הרופאים לא הבינו בכלל איך חזרתי חיה. אמרו שהייתי אמורה מזמן כבר למות עם הערכים [האלה]. הגעתי עם לחצי דם של 220 על 180, לחצי דם לא סבירים בעליל, ערכים בשמיים, עם 40 קילו נוזלים עודף, שזה מטורף. ועדיין דאגתי לעקבים, לג'ינס, לאודם, לזה, בשדה תעופה. ואיך שראיתי את אחי הקטן, זהו, קרסתי. ישר לקחו אותי לטיפול נמרץ."

[רותי] ‫אז למעשה מתחיל בחלומות בימי הביניים, ‫שכבר רואים ציורים בימי הביניים שמראים כאילו ‫השתלה של גפיים, ‫רואים השתלה של רגל, ‫של איש שחור באדם לבן, ‫אז רואים שיש הבדל ‫באיזה סוג של השתלה. ‫הנס של ההשתלות כבר מתואר בימי הביניים."

"[רותי] ‫דוחה, זאת אומרת שהאיבר, דבר ראשון, מפסיק לתפקד. ‫זאת אומרת, כליה שבהתחלה נתנה שתן מפסיקה לתת שתן, ‫היא מתחילה להשחיר. ‫זאת אומרת, כליה כשמשתילים אותה, ‫היא מתמלאת בדם ומתאדמת ‫ומתחילה לתת שתן- ‫וכשהיא נדחית, היא נהיית שחורה. ‫או מיד נהיית שחורה כחולה, ‫נמקית כזאת: או מיד בהשתלה, ‫כשהמערכת החיסונית תוקפת ‫את האיבר המושתל בחדר ניתוח, ‫או כמה שעות אחר כך ‫היא נהיית שחורה ונמקית ‫ואי אפשר להשתמש בה ‫וגם צריך להוציא אותה, ‫כי האיבר הנמקי, כמובן, ‫יכול לעשות נזק לגוף. יכול לגרום, פשוט, ‫לגרום למוות לבן אדם המושתל, ‫כי יש לו גוף נרקב בתוכו."

"[פז] זה היה ברמה שאני בסוף באתי, ואמרתי להם, זהו, תוציאו לי את הכליה. אתם רואים, זה לא עובד, אני מתענה. שלושה חודשים, עינויים, עינויים, עינויים."

"[רותי] ‫המטרה של התרופות שהם לוקחים כל החיים, ‫למעשה, לדכא את המערכת החיסונית ‫שלא תפתח נוגדנים או תאים ‫שיתקפו את הכליה המושתלת ‫ויגרמו לדחייתה. ‫אז למעשה, הדיכוי החיסוני ‫יש לו משמעות מבחינת חשיפה לזיהומים. ‫יש להם יותר זיהומים, ‫וזיהומים גם כאלה שלא היו תוקפים אנשים רגילים: מה שאנחנו קוראים "זיהומים ‫אופורטוניסטיים": ‫כל מיני וירוסים יותר קשים, ‫פטריות לפעמים. ‫וגם כשהייתה המגפה של הקורונה, ‫אז מושתלים חלו יותר, לצערי גם ‫נפטרו הרבה יותר בגל הראשון ‫ובגל השני. ‫נפטרו 15 אחוז מהמושתלים שלנו ‫שחלו בקורונה, ‫וזה היה מאוד קשה, ‫כי המערכת החיסונית שלהם מדוכאת. ‫היה להם קשה להתמודד עם קורונה. ‫זו הייתה לנו תקופה מאוד מאוד קשה. ‫15 אחוז מהחולים, ‫לא מהמושתלים. ‫15 אחוז מי שחלה בקורונה נפטר."

"[רותי] ‫ולמעשה העולם הרפואי מבין ‫את החשיבות של הדיאליזה ‫במלחמת קוריאה. שלמעשה, ‫במלחמת קוריאה, ‫בעקבות ה-Crush Injury, המעיכות של גפיים, ‫שזה מצב שגורם ‫לאי ספיקת כליות חריפה, ‫שהיא הפיכה, אבל בשלב החריף ‫יכולה לגרום ‫למוות של החולה, של המטופל. ‫אז הבינו את החשיבות של דיאליזה ‫בפתרון זמני באותו זמן ‫כדי לאפשר לצאת מהמצבים הקיצוניים ‫שמביאה אי-ספיקת הכליות, ‫הקוצר נשימה, ההפערות האלקטרוליטריות, ‫חמצת מאוד קשה וכולי, ‫שיכלו להרוג את החולה, ‫והבינו שדיאליזה יכולה לרפא ‫או להעביר את… ‫את הגורמים שיכולים לגרום ‫למוות החולה ‫ולאפשר לו להירפא בעצמו ‫תוך זמן מסוים, זמן קצר, ‫והוא יתאושש, אוקיי? אז הבינו שדיאליזה זה דבר מאוד מאוד חשוב."

"[פז] כל שש שעות הייתי מרוקנת את הנוזל אל תוך שקית, דרך הצינור, שהוא נמצא בבטן, אבל גם בחוץ, ומוציאה את הנוזל עם הרעלים, מחליפה שקית, ומכניסה נוזל חדש. היום כבר יש מכונות לזה, ואנשים מתחברים לזה בלילה, מכונה ביתית, והמכונה מחליפה להם ומוציאה, מחזירה, מוציאה, מכניסה את הנוזל הזה, וככה מתנקה הגוף במהלך הלילה. את הדיאליזה הזאת עושים כל לילה, לפעמים פחות, תלוי בערכים של אותו מטופל, אבל בפרוטוקול זה כל לילה."

"[פז] עושים ניתוח בזרוע, לרוב, שמחברים עורק לווריד. זה נקרא פיסטולה או AV Shunt. עכשיו, למה עושים את החיבור הזה? אתה רוצה רגע להרגיש? בוא תיגע פה ותרגיש, תגיד לי מה אתה מרגיש. זרם. כן, יש זרם. יפה. [רן] זה הרגיש לי כאילו יש משהו שזז לרגע, אבל נכון, זה זרם. [פז] זה בעצם זרימת הדם שלכולכם יש בגוף, אבל אתם לא מרגישים אותה. אני מרגישה אותה כיוון שלקחו, עשו מעקף, לקחו עורק, חתכו אותו, חיברו אותו לוריד, כדי שהוריד יהיה אפשר לדקור אותו אינסוף פעמים, שאם הוא נסתם, אז העורק לא נסתם. וכדי שתהיה בו זרימה מספיק חזקה כדי שהמכונה תוכל להוציא כמויות אדירות של דם לניקוי. [...] מחט של עירוי, אפילו הכי גדולה שתיקח, לא עומדת בזה, אלא רק, מחטים עבות שאני מכניסה לוריד שהוא הוריד של הפיסטולה."

"[פז] למשל, חיים בדיאליזה, אני לא יכולה לישון על יד שמאל. אני כבר 20 שנה לא ישנה על יד שמאל. אני במודעות, תוך כדי שינה, אם קצת התהפכתי על יד שמאל, אני, הופ, יודעת ממש להציל את עצמי. כי יש המון מטופלים שהגיעו בבוקר, וזהו, אין פיסטולה, כי אם ישנו על היד, למשל, או קיבלו מכה, או סחבו משהו כבד. אז אני מאוד מאוד שומרת על הפיסטולה שלי, וכדרך מניעת סתימת הפיסטולה - נגיד, היו לי אינסוף פיסטולות בעבר שעשו לי, לא טובות, שנסתמו מהר - אז כדרך מניעה לשמור עליה, שהיא לא תסתם, שהיא תחיה לאורך שנים, כי זה נתיב חיי. תבין, אם אין את זה, הלך עליי."

"[רותי] זה לא קל פיזית. תחשוב שעם הזמן בדיאליזה, אנשים מפסיקים לתת שתן. ולמעשה שזה כמובן יש הגבלת שתייה מאוד משמעותית כי אפשר לשתות כשלא משתינים כמעט. יש הגבלה של מזונות אסור לאכול פירות וירקות, בשוקולד וקולה וחלבונים בכמות גבוהה. מחלה שהיא מאוד מאוד קשה, אבל בדיאליזה אפשר לחיות שנים רבות - אבל זה חיים מאוד מאוד קשים. הנשים עקרות בדיאליזה כמעט לחלוטין. זה מאוד מאוד נדיר הריון בדיאליזה."

"[רותי] ‫כדי לעבור השתלה, ‫אתה צריך לעבור ניתוח - ולהצליח לעבור את הניתוח ולא למות מהניתוח, ‫ולשרוד עם כליה. זאת אומרת, מספיק בריא ‫בשביל שגם תעבור את הניתוח, ‫גם בשביל שנחבר לך כליה, ‫וגם תחיה איתה ‫עם כל התרופות נוגדות הדחייה ‫ותשרוד איתה. ‫אתה צריך להיות בריא מספיק. ‫והרבה מאוד מהחולים באי ספיקת כליות ‫הם חולים מדי, ולא יכולים לעבור השתלה. ‫כל מועמד להשתלה עובר ‫הערכה מאוד מאוד מדוקדקת כדי ‫לראות שהוא [מתאים] להשתלה. ‫ולכן אנחנו רואים שרק עשרה אחוז ‫בערך ממטופלי הדיאליזה‫ בכלל מועמדים להשתלה."

"[רותי] ‫השתלה מהחי שורדת הרבה יותר שנים, ‫כמו שאמרתי. ‫גם התוצאות בשנה ראשונה, ‫של הישרדות הכליה בשנה ראשונה, ‫נגיד, מתורם נפטר ‫היא משהו כמו 85-95 אחוז, ‫מחי זה 95-98 אחוז. היא יותר טובה, ‫וגם הישרדות לאורך השנים - ‫כליה מנפטר זה 10-15 שנה, ‫ומחי זה 15-20 שנה בממוצע. למה זה קורה? ‫כי התורם החי הוא הרבה יותר בריא ‫ויותר צעיר מהתורם הנפטר. ‫כי ברור שמי שנפטר, הרבה פעמים, ‫הוא מת מאירוע מוחי. מצב קשה: ‫הוא היה חולה הרבה פעמים, ‫מה שהביא אותו למותו. ‫ולכן הוא במצב ההפוך מהתורם החי ‫שהוא בריא באופן מושלם. ‫אוקיי? אז כדבר ראשון, ‫התורם החי הרבה יותר בריא, ‫וכמובן שההשתלה גם נעשית ‫בתנאים אופטימליים. ‫התורם הנפטר, עד שהוא נפטר, ‫הוא הוריד לחץ דם: ‫הכליה עברה תהליכים של מוות, ‫ולכן היא סבלה ונפגעה בתהליך. ‫ולעומת זאת, בתורם חי, ‫זה הוצא בתנאים אופטימליים, ‫הכליה הרבה יותר טובה, ‫ולכן זה יותר טוב."

"[נורוז] כן. בהתחלה זה היה אבא שלי מועמד. אבל נפסל. [רן] למה? [נורוז] יש לו אבנים בכליות. והכליה שלו מייצרת אבנים. ונפסל בגלל זה. [...] וגם אחים שלי גם יש להם אותו בעיה של אבא, אז נפסלו גם."

"[רותי] ‫והיה לנו את הרב ישעיהו הבר, ‫זיכרונו לברכה, ‫שב 2009 הוא עבר ‫השתלת כלייה בעצמו מידיד שלו, מתרומה של ידיד שלו, ‫והוא חווה מוות של בחור צעיר ‫שהיה לידו בדיאליזה, ‫שכנראה בגלל בעיה של שמירת דיאטה ‫או משהו כזה. הוא נפטר בבית, בין הדיאליזות. כמו שאמרתי, צריך להקפיד מאוד על התזונה וכנראה שהייתה שם בעיה כלשהי. [...] ‫והרב הבר אמר שהוא צריך ‫לפתור את הבעיה הזאת, ‫היא שלא יכולת שאנשים ימותו ‫בהמתנה להשתלה. [...] ‫ואז הוא החליט לעשות מעשה, ‫והקים למעשה בבית שלו, במטבח שלו, ‫את עמותת מתנת חיים, הוא ואשתו. ‫והוא התחיל ללכת ‫לבתי כנסת, לכל מיני מקומות דומים, ‫ולהתחיל להפיץ את הרעיון של ‫לעשות טוב לשם טוב. ‫להתנדב לתרום כלייה. ‫לעשות טוב למישהו אחר, בלי תמורה. ‫והוא הלך ופרסם את זה ‫עוד ועוד בעצמו, בעלונים, ‫בכל מיני מקומות שהוא הופיע. ‫וזה הלך ותפס, ‫והתחילו יותר ויותר אנשים ‫לתרום כלייה, ‫וזה נהיה איזה סוג של… משהו שהולך וגדל וגדל.

‫לצערנו הרב נפטר בגל ‫הראשון של הקורונה, ‫כמו שאמרתי לכם, ‫הוא היה מושתל כלייה. ‫זה עצב גדול שמלווה אותנו עד היום. ‫ואשתו, רחל, לקחה על עצמה ‫את הניהול של העמותה אחריו, ‫לקחה על עצמה את הפרויקט. ‫היא תמיד ליוותה אותו והייתה איתו, [...] ‫הרבנית הבר זכתה השנה בפרס ישראל ‫על מפעל חיים, ‫על מפעל של עמותת מתנת חיים, ‫ולמעשה עד עכשיו 1450, ‫לדעתי, תורמים תרמו, ‫וכל שבוע תורמים, ‫אז המספרים כל הזמן זזים.

"-יש עוד עמותה נוספת שנקראת 'תורמים חיים' ‫שמנוהלת על ידי גם מושתל ואשתו, ‫גבי רביבו, שגם הוא תרם כליה ‫וגם אשתו תרמה כליה, וגם הם ‫פועלים לטובת תרומות איברים ‫ומביאים גם הם תורמים נוספים, ‫וזה נפלא."

"[רותי] ‫ברור שחילי טרופר עשה עבודה מדהימה ‫והרבה אנשים תרמו בגללו, ‫ובאמת אני מעריצה אותו. "

"[ליאור] מבחינתי, קודם כל, החשיפה הייתה החלק המאד קשה. זאת אומרת, לפנות לאנשים פתאום בבקשת עזרה. זה משהו שאני לא רגיל אליו. מצד שני, זה היה משהו מדהים. מחמם את הלב, ופשוט עושה צמרמורת - גם כרגע שאני מדבר איתך, כי זה...להיחשף לכמות עצומה של אנשים מדהימים, כי באמת, אנשים שלא מכירים אותי בכלל ולא קשורים אליי, ופתאום מתנדבים לעזור בכל דרך אפשרית, לנסות לתרום חלק מגופם. זה באמת מרגש, וזה פתאום מראה לך שיש דברים טובים מאוד מאוד מאוד בחברה שלנו.

"עלה רעיון לעשות במרתון תל אביב קבוצה. הקמנו אתר בפייסבוק, קבוצה שלמה של למעלה משלוש מאות חבר'ה שרצו עם חולצות שלנו, להעלות את המודעות לנושא של תרומות כליה. ואז בעצם האנשים ממלאים טופס, והטופס מגיע לעמותה, והם עושים גם את המיון של הטפסים, את המיון הראשוני של הטפסים. גם מישהו שבעצמו תרם כליה דרך העמותה ליווה אותנו לכל אורך הדרך, ומי שמילא טפסים - הוא התנדב, ובזמנו הפנוי ישב ודיבר עם אנשים, והסביר להם במה זה כרוך לתרום כליה. הוא היה איתי גם בטלוויזיה נגיד, בראיונות. כך שהם באמת ליוו אותנו מהרגע הראשון. וגם עכשיו: כל שלב מצלצלים, שואלים אם צריך משהו, איחלו לנו בהצלחה. נחשפנו לעולם מדהים של אנשים טובים, שעושים את זה באמת רק מטוב לב, לא במטרה לקבל משהו."

"[רותי] אנחנו עושים הצלבות בינלאומיות. למשל, אנחנו עושים הצלבות עם וינה, אנחנו עושים הצלבות עם צ'כיה, שזה המספרים הגדולים יחסית. קצת עם איחוד האמירויות, עם… עם קפריסין, זה כמובן ברמה הארצית, דרך המרכז הלאומי להשתלות. ואז המחשב עושה אירוע של החלפת זוגות כזה, ומוצא שאפשר לעשות, מתוך נגיד עשרים, השתלה לארבעה או חמישה זוגות, שיש הצלבה ביניהם, וזה נחמד נורא. זה מאוד נחמד, ועושה כזה טוב בעולם."

"[רן] מה עובר לך בראש בחצי שנה הזו? חששת שאולי לא תמצא תרומה, כאילו? [ליאור] קודם כל, החשש הזה כל הזמן מנקר בראש, ודאי. באמת, הייתה התגייסות באמת של כולנו, זאת אומרת, של כל המשפחה, של העמותה. ניסינו באמת בכל הכיוונים האפשריים. זו היתה משימה שאיחדה את כל [המשפחה]. יש לנו שלוש בנות שלנו, ביולוגיות, ועוד ילד אומנה שכיום אצלנו, ועוד ילדה אומנה שהייתה אצלנו, ובאמת, כולם התגייסו. זה היה איזשהו מסע כזה משותף."

"[רן] ‫אתה זוכר את הרגע שהודיעו לך שנמצאה תורמת? [ליאור] כן, אבל...עד שלא קיבלתי באמת את הזימון לניתוח, אמרתי, לא... לא נקפוץ לפני שבאמת נראה שזה קורה. [...] [רן] למה? [ליאור] כי כרופא אתה תמיד יודע שבכירורגיה אתה יודע איפה זה מתחיל, אתה לא יודע איפה זה ייגמר. אז תמיד יש גם את החלק של החשש, שמשהו לא ישתבש ברגע האחרון, שמישהו לא יתחרט ברגע האחרון."

"[רן] היה חשש שאולי בשלושה חודשים האלה משהו יקרה והתרומה תתבטל? [נורוז] אה...קרה. קרה. [רן] אה, קרה? ספרו. [בעל] קבעו לה ניתוח ויומיים לפני התבטל. נדחה כאילו. מסיבה שקשורה לתורם, אבל לגיטימי. חלק מהחיים. [רן] יומיים לפני? ספר על האכזבה הזו. [בעל] כי אתה מכין את זה עצמך. אתה לוקח חופש מהעבודה. ומסבירים לבנות שהיא אוטוטו אמא שלכם יוצאת לניתוח. ו…וברגע אחרון זה מתבטל. כל התוכניות מתבטלות. ו…זה חלק מהחיים. [רן] איך הרגשת כשביטלו את הניתוח יומיים לפני? [נורוז] התאכזבתי קצת. אבל בסדר."

"[רותי] ‫זה גם גורם ללחץ אצל התורם ‫מהנתרם הרבה פעמים. ‫גם אנחנו רוצים ‫שהתורם יוכל ‫להחליט שהוא לא רוצה ‫לתרום עד הרגע האחרון, ‫ואז ברגע שהוא מכיר את הנתרם ‫יש פה עוד לחץ נפשי עליו, ‫יחד עם חוסר נוחות, ‫לאכזב אותו וכולי… ‫כשהוא לא מכיר יותר נוח. ‫אנחנו מעדיפים שדברים יהיו לו ‫יותר קלים לתורם."

"[מורן] אני מאוד מתרגשת. אני חיכיתי לזה כל כך, שאתה לא יכול לתאר לעצמך. זאת אומרת, אני ממש כולי צמרמורת. לפגוש את הבן אדם שהולך להציל את המשפחה שלנו, זה פשוט מלאכית. אין לי מילים אחרות לקרוא לה. זה מאוד מאוד מרגש אותי."

"[נורוז] אז הלכתי לרופא, והרופא אמר לי שלעשות את הבדיקות. בדיקת דם רגילה. אחרי בדיקת דם רגילה, אז עפתי למיון."

"[רן] ומתי הבנת שאת חייבת דיאליזה? [נורוז] באותו יום, של… [רן] ממש פתאומי, כאילו. [נורוז] כן, פתאומי. כן."

"[ליאור] זאת אומרת, מבחינתי, קודם כל, החשיפה הייתה החלק המאוד קשה. זאת אומרת, לפנות לאנשים, פתאום בבקשת עזרה. אז זה משהו שאני לא רגיל אליו."

"[נועה] טוב, אני נועה, בת 33, נשואה, פלוס חמישה ילדים. אחות במקצועי, עובדת בפנימית, בבית חולים. גרה בשומרון, בישוב הר ברכה."

"[חיים] אני עובד כעורך וידאו, אז עבדתי בארגון הדברות. יצא לי להיחשף לסיפורים בעצם של תורמי כליה: היה את התורם ה-99, שהיה לו כתבה באיזה עלון, וגם יצא לי לערוך הרצאה על מישהי שתרמה כליה במסגרת עבודתי. וזה באמת, כאילו, כשאתה שומע חוויות של אנשים אחרים, אתה שומע בעצם שזה לא בשמיים, מה שנקרא. זה משהו שכל אחד יכול לעבור, וזה משהו שאפשר אחר כך לחזור לחיים שלך כרגיל, ומישהו אחר זוכה לנהל אורח חיים רגיל, שזה לא משהו שהוא מובן מאליו. אז אחר כזה התלבטתי, כן, לא, וזה…ואז אשתי אמרה- כאילו, טוב, זה מכניס אותי ללחצים כל פעם שאתה מדבר על זה. אתה רוצה את זה או אתה לא עושה את זה, כאילו? אז אמרתי, טוב, אז עשיתי חשבון נפש עם עצמי, בעצם מה עוצר אותי מלהתקדם? והגעתי למסקנה שאין שום סיבה שלא, ואז התחלתי את התהליך."

"[נועה] אז כבר אז התגבשה אצלי ההחלטה שביום מן הימים אני אתרום גם כליה. לפני כחצי שנה נחשפתי לפוסט בפייסבוק, של מכרה של ההורים שלי מהקהילה, ובו היא מבקשת כליה, מספרת על עצמה, ושהיא צריכה כליה. וככה, הפוסט לא יצא לי מהראש. אחרי שבוע פניתי למתנת חיים. התחלתי בעצם את כל התהליך עבורה. ואז בבדיקת הצלבה, הבנתי שאני לא אוכל לתרום לה. אז ביקשתי ממתנת חיים לעבור לבא בתור, ואז הציעו את ד"ר ליאור."

"[נועה] קודם כל, יש בדיקות דם, שתן, שצריך לעשות. אחר כך מזמינים אותי לבית חולים, מסבירים לי על התהליך. יש פגישה עם עובדת סוציאלית, פסיכולוג. [רן] מה שואלים בפגישות האלה? [נועה] רוצים להכיר אותי על בוריי, לראות שאני…להבין מי אני, מה אני מבחינה פיזית, נפשית, לראות שאני בשלה, לראות שאני מתאימה לתהליך, כי אני לא מכירה. זה לא משהו שעשיתי. ולהכין אותי לכל הסיכונים ולמה שאני הולכת לעבור. [רן] איזה סוג של שאלות שואלים ברמה האישיותית והפסיכולוגית? [נועה] רוצים להכיר אותי: מי אני, איפה גדלתי, איזה משברים עברתי בחיים, לראות איך אני מתמודדת עם דברים. שאלו אותי איך מבחינה נפשית - איך אני אקבל את זה אם הכליה לא תיקלט. ולחשוב על כל ההשלכות ועל כל האפשרויות, ולראות, כאילו, לשמע ממני, איך אני מתמודדת עם זה."

"[נועה] זה כן הכניס אותי יותר לבטים, כי אני מכירה הסתבכויות עם הכליה, יש חולים שאנחנו מטפלים בהם, זה לא פשוט לראות את הסבל שלהם ומה שהם עוברים. אז זה כן קצת יותר חששתי, אבל הגעתי להשלמה מלאה. [רן] אומץ כפול, כאילו."

"[נועה] מתחילת התהליך, גם כשסיפרתי לחברים ומשפחה, עלו שאלות תהיות לגבי סיכונים, כמובן גם בוועדה. לאורך כל הדרך. היו שאלות והתלבטתי, וחשבתי על הכל - אבל קודם כל, עברתי ברור מקיף לגבי בריאותי הפיזית והנפשית, כדי לוודא שאני מתאימה לתהליך. דבר שני, משתדלת להיות בצד הנכון של הסטטיסטיקה, עם אורח חיים בריא - והכי חשוב, אני אישה מאמינה, מאמינה בבורא עולם, בהשגחה פרטית, ושכולנו בידיים הכי טובות שיש. אז אני לא דואגת מהבחינה הזו."

"[נועה] אני לא מבטלת את זה שזה קיים בכל האוכלוסייה, אבל זה מאוד חזק, במיוחד ביישובים, קהילות כאלה. כמו משפחה, שאני רואה בדברים הקטנים, לידות וחלילה אבל. אנשים מאוד מתגייסים, מאוד אחד עם השני. אז יכול להיות שזה העניין, שדוחף כאילו, לנתינה כזאת. [רן] רוצה להוסיף משהו? [חיים] אני חושב שזה גם שגדלים על זה שיש כאילו, שיש כאילו את אלוקים שמכוון את העולם, ודברים לא קורים סתם. אז כאילו, חלק מהחשש… מה אם אצטרך אותה [את הכליה - ר.ל.] בעתיד. כאילו, אם אין לך את העוגן הזה, שיש מישהו שדואג לך מלמעלה - אז זה הרבה יותר קשה לעשות מעשים כאלה. אבל ברגע שאתה יודע שיש מישהו שמכוון, ורואה את כל המעשים, ולוקח בחשבון גם מעשים כאלה, אז אתה הרבה יותר רגוע. אתה הרבה יותר רגוע ואתה יכול לאפשר לעצמך."

"[רותי] ‫כשאנשים מגיעים ממניע כלכלי, ‫אז אחד, בסופו של דבר אני מרגישה ‫שכשהם באים אליי והם רוצים… ‫הם צריכים את הכסף, זאת אומרת, ‫יש הבדל כשהם באים ממניע כלכלי שמטרתו - "אני לחוץ לי הכסף, ‫עכשיו אני רוצה למכור את הכליה שלי," ‫אז אני גם פחות שומר על עצמי. ‫זאת אומרת שאנחנו כצוות רפואי ‫רוצים להעריך מישהו לתרום, ‫אני רוצה שהערכה הרפואית תהיה מאוד נקייה ‫ושהוא לא יעלים ממני באינפורמציה דברים. ‫ואנשים, אני שמתי לב שאנשים באים ‫ואני יודעת שהם מנסים להיכנס למערכת ‫שעשו... מנסים קצת לרמות אותי, ‫להגיד שהם אלטרואיסטים, אבל הם לא. ‫הם מעלימים ממני דברים רפואיים ‫ואז איפשהו אנחנו פוגעים בהם ‫כי אנחנו לא יודעים ‫את כל ההיסטוריה הרפואית שלהם. ‫זה דבר אחד. ‫דבר שני, אנחנו לא רוצים ‫שילחצו על מישהו, ‫בוא תתרום כליה ותביא לי את הכסף, ‫זה מביא אותנו לעולם העברייני."

"[רותי] ‫‫עד בערך 2008, משהו כזה, ‫אנשים היו תורמים ‫רק לבני המשפחה שלהם: ‫זאת אומרת, ההשתלות היו ‫בתוך בני משפחה, ‫ולמעשה לא היה... ‫המושג של אלטרואיזם כמעט לא היה קיים. ‫ואנשים היו נוסעים להשתלות בחו"ל, ‫לסחר, לקנות איברים בחו"ל, ‫שיש בזה בעייתיות: הן במובן של ההשתלות האלה ‫נעשות בממדינות בדרך כלל עולם שלישי, ‫תוצאות פחות טובות ‫בצורה משמעותית מאשר אצלנו. ‫וגם יש כמובן את הפן ‫של הניצול של התורמים, ‫שלא בודקים אותם כמו שצריך, ‫שמגיעים ממדינות אחרות.

[...] ‫בארץ אנחנו בודקים את התורם. ‫אנחנו בודקים אותם: ‫עושים הערכה מאוד מאוד רצינית ‫של התורמים. ‫בערך 50% מהתורמים שרוצים לתרום ‫לא יתרמו בסופו של דבר, ‫כי הם לא מספיק בריאים. ‫אני בטוחה שכשכסף כרוך בזה, ‫אז זה לא נעשה כמו שצריך: ‫כמובן שאין מעקב אחרי האנשים האלה, ‫כמובן שאנשים האלה ‫שהן מדינות שלישיות ‫שבאים לתרום מטעמים כלכליים, ‫אין מעקב אחריהם אחר כך. ‫הם חוזרים למדינות שלהם ‫ואף אחד לא בודק שבאמת ‫הם במעקב טוב אחרי התרומה, ‫שהם בסדר, שלא קרה שום דבר, ‫שלא מונעים להם בעיות רפואיות ‫שיכולות להיווצר אצלם וכולי. ‫אז כל מה שיש לסחר באיברים ‫הוא עוול גם לנתרם וגם לתורם, ‫ואני ממליצה לא לנסוע למדינות האלה, ‫לא לעשות השתלות בארץ."

"[רותי] ‫מחזירים להם את ההוצאות. יש הוצאות על התרומה: ‫יש ימי עבודה, יש כאבים... ‫וגם אנחנו צריכים לדבר על זה שהיא תודה, ‫כחברה. ‫צריך לדבר על איזושהי תודה. ‫אז מה שקורה עכשיו בישראל ‫זה שאנחנו… ‫אחד, מחזירים להם ימי עבודה: יש חוק אשר, ‫אז מחזירים להם הרבה ימי עבודה. ‫נותנים להם פסיכולוג… ‫מספר טיפולים עם פסיכולוגים ‫כדי להתמודד אולי עם האבל: ‫בכל זאת, איבדו איבר, עברו ניתוח, ‫כאב להם… בכל זאת צריך איזשהו ‫תמיכה פסיכולוגית לחלק מהאנשים. ‫חלק מהביטוחים ‫חינם לאיזושהי תקופה: ‫ביטוחי חיים, ביטוחי בריאות. ‫איזשהו מלון לנוח בהתחלה, ‫דברים כאלה. אולי צריך ‫לתת להם קצת יותר, ‫אבל זה מה שמתאפשר בתוך החוק, ‫מתוך האתיקה הבינלאומית של ההשתלות, ‫כי יש הרבה התנגדות לתשלום לתורמים, ‫מהסיבות שהזכרתי."

"[רן] מה הרגשתם? מה המחשבות? [מורן] אני, עד עכשיו יש לי צמרמורת. זה כל כך מרגש, זה יותר מרגש אפילו ממה שדמיינתי שזה יהיה. [רן] כולם דומעים, כאילו…מה עבר לך בראש? [ליאור] גם. צמרמורת. דמעות. באמת מדהים. גם היה מדהים…פתאום אחווה אדירה של כולם. סתם אנשים טובים, כולם. באמת, אין מילים. [מורן] אני כשהגעתי לארץ בגיל שמונה, והרגשתי שזה הבית שלי. היום אני מרגישה את זה יותר מתמיד. שאין מקום כזה כמו ישראל, באמת. אני גם תמיד אומרת לבנות שלי: אומרים - שם זה ככה, פה זה ככה…אני אומרת: כן, אבל אין כמו ישראל."

"[אייזנר] אתה רואה? אתה עם המשקפיים? אוקי, אז זו הכליה. תתרחק קצת. הכליה פה. זה טחול. אנחנו צריכים לחשוף עכשיו את כלי הדם של הכליה עד בסיסם, ובעצם להפריד את הכליה מהאיברים מסביב. אחרי שהיא תלויה על עורק ווריד וצינור שתן, אנחנו מנתקים את כלי הדם.

"[סלובק] הכלים החשובים בניתוח - חוץ מהכליה כמובן, שהיא האיבר החשוב - זה הוריד, העורק…לפעמים לחלק מהכליות יש שניים מזה ושניים מזה, או אפילו יותר. השלישי זה האאורטה: זה מה שמוביל את השתן מהכליה אל שלפוחית השתן. גם ממנו, דרך אגב, אפשר לפעמים שיהיה כפולות. יש מערכת מאספת לחלק מהאנשים. [רן] אה, באמת? לחלק מהאנשים יש שני צינורות שתן שיוצאים מהכליה? [סלובק] זה וריאנט אנטומי, זה לא הנורמה. [אייזנר] אבל זה לא נורא."

"[רן] איך זה שיש לנו שדה ראיה על מה שקורה בתוך הבטן? אני מניח שהכל בפנים אמור להיות צמוד אחד לשני. [אייזנר] לא. זהו שלא. [סלובק] אנחנו מנפחים את החלל הזה באופן אקטיבי. אנחנו מזרימים אוויר וזה יוצר לנו חלל.

"[רן] מה החלק שנחשב להכי מאתגר בניתוח הזה? [אייזנר] תראה, כלי הדם שאנחנו מפרידים, אנחנו מפרידים ממש מהבסיס. זה כלי דם מאוד מאוד ראשיים. הפחד זה דימום. זה הפחד העיקרי."

"[סלובק] מכשירי האנרגיה האלה חותכים באמצעות אנרגיה תרמית. [אייזנר] תאורטית…לא תאורטית: אנחנו צריכים לשמור שהמכשיר הזה לא ייגע באוארטה, כי זה יכול לעשות פה נזק תרמי, ואחרי זה יהיה צרות.

"[נאסר] נאסר. האח שעוזר. [רן] נעים מאד, נאסר. מה האחריות שלך בניתוח? [נאסר] קודם כל להשגיח על החולה בהשכבה, שתהיה השכבה נכונה. שחס וחלילה לא ישכב במצב שיגרום לו בהמשך, בניתוח של ארבע שעות, לפצעים, לפגיעה עצבית… רגע, סליחה, בסדר? [רן] לא, אתה כל פעם שאתה צריך להעיף אותי, תעיף אותי. בלי לחשוב פעמיים."

"[רן] אז היינו באמצע איתך, נאסר. [נאסר] אז בקיצור, אני מקבל את החולה. אני מוודא שזה החולה הנכון, לחדר הנכון לניתוח הנכון, לאיבר הנכון, לצד הנכון. זה קרה שלפעמים מביאים חולה לחדר 16 או 17, וכתוב שם ניתוח בצד ימין - והחולה מסומן בצד שמאל. [רן] זה יכול לקרות. [נאסר] יכול לקרות, כן. בשביל זה אנחנו נמצאים: בודקים, מוודאים, שואלים את החולה. בודקים במסמכים שיש לו. בודקים בצילום. נעזרים בדברים כמו רופא שנמצא לפי החוק, שישאל את החולה כל מיני דברים כמו אלרגיה, איזה צד וכולי. לבדוק שהצד הזה מסומן. לפעמים יש מצבים שהחולה במצב של ערפול הכרה או מונשם, אז אתה נעזר בצילומים, ברופא שמכיר אותו."

"[אייזנר] אז הנה, אנחנו בעצם חשפנו את צינור השתן. אנחנו ממש יורדים כמעט עד לאגן, אוקי? אנחנו רוצים אותו שיהיה ארוך. ואנחנו כמעט מוכנים להוציא את הכליה. אוקי, אז יש לנו צינור שתן. בוא נראה שהעורק והוריד מוכנים."

"[אייזנר] אז בעצם עכשיו יש לנו כליה, עם כלי דם - עורק, וריד וצינור שתן - מופרדת משאר האיברים. זה הזמן להוציא אותה. מהרגע שאנחנו מוציאים - כמה שיותר מהר להכניס אותה, זה עדיף. ככל שהיא עומדת יותר זמן מחוץ לגוף - אמנם בקרח - הסיכוי שאחרי זה יהיה מה שנקרא ATN, יותר גדול: ATN זה שהכליה סובלת, מה שנקרא. זה לא אומר שהיא לא תעבוד, אבל זה אומר שיקח לה יותר זמן להתאושש. תלוי גם בגיל של הכליה."

"[אייזנר] עכשיו נוציא אותה. [סלובק] הנה זה מגיע… [אייזנר] אופ, קטנטונת. [רן] הוצאנו את הכליה. [אייזנר] הוצאנו את הכליה, ואנחנו צריכים לשטוף אותה. רוצים לשטוף אותה מהדם."

"[רן] אנחנו עוברים מחדר לחדר. למה אנחנו רוצים צידנית בעצם? [אייזנר] כדי שהיא תישאר בקרח, שהיא לא תיפול בדרך, שלא יהיו טעויות. [רן] אפילו שזו הליכה של מטרים. [אייזנר] אפילו שזו הליכה של כמה מטרים. ועכשיו מה שהם יעשו, הם פשוט יוציאו אותה מהצידנית. [רן] אם זו הכליה שלי, שימו אותה בשתי צידניות, ליתר ביטחון [צוחקים].

"[רן] ואנחנו יוצאים. [רעשי הליכה] [אייזנר] הפתעה!...אביתר, יש פה כליה. [אביתר] איך הכליה? [אייזנר] נהדרת. בונבונית."

"[אביתר] אני ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בילינסון, שלמעשה הוא המרכז הגדול בישראל שעושה את רוב ההשתלות בכלל - בטן, כבד. כליות אנחנו עושים מעל כמאתיים השתלות כליה בשנה."

"הכליות הן איבר חיוני. האם אנחנו באמת זקוקים לשתי הכליות שעימן נולדנו, או שהכליה השניה היא בסך הכל סוג של ביטוח? הנתונים הסטטיסטיים שהיו בידיהן של חברות הביטוח לימדו אותנו שאפשר להסתדר עם כליה אחת - אבל המידע הזה היה קלוש למדי.

זאת ועוד, ההליך הניתוחי של הסרת הכליה של רונלד טמן בחובו סיכונים שאי אפשר להתכחש להם: סיבוכים אפשריים כתוצאה מההרדמה הכללית, דימום פנימי, פציעה אקראית באיבר חיוני סמוך או זיהום. הרשימה הארוכה של סיכונים הציבה בפנינו דילמה אתית. בעוד שמהחולים שלנו ביקשנו, כדבר שבשגרה, לקחת על עצמם סיכונים מסוימים כדי שנוכל לעזור להם להבריא - מעולם לא ביקשנו מאדם בריא לקחת על עצמו סיכון כה גדול למענו של אדם אחר. התייעצנו עם רופאים מנוסים מתוך ומחוץ לבית החולים, עם כמרים בכל הדרגות ועם עורכי דין - לפני שהצענו להם את האפשרות של השתלה. הקבוצה שלנו נפגשה מספר פעמים עם המשפחה ותיארה להם בפרטי פרטים במה כרוך ההליך שיעברו רונלד וריצ'רד. לא ייעצנו להם בעד או נגד הניתוח, אלא אמרו להם את המובן מאליו: שאין לנו מושג אם זה יעבוד."

"לפתע, כל העולם צפה בנו. העיתונים צוטטו רופאים שטענו שהניסוי שאנחנו עומדים לבצע לא רק נידון מראש לכשלון, אלא שהוא גם לא אתי. [התחלתי] להבין איך זה מרגיש להיות מגיש בייסבול במשחק בגביע העולם. אבל שלא כמו מגיש בייסבול, אנחנו עמדנו לנסות משהו שלא נוסה מעולם."

"הניתוחים החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר [...] הקבוצה שלי פתחה את חלל הבטן של ריצ'רד ובודדה את כלי הדם העיקריים שאליהם תחובר הכליה החדשה, מוכנה לחתוך אותם ברגע שהכליה תגיע. בחדר הסמוך, קבוצה בהובלתו של ד"ר ג'יי. הראטוול האריסון ניתחה את רונלד, והייתה מוכנה להסיר את אחת מכליותיו ברגע שאתן את האות. [...] כשהכל היה מוכן, לקחתי נשימה עמוקה ואישרתי להאריסון לצאת לדרך. התזמון היה קריטי: מהרגע שננתק את הכליה של רונלד מאספקת הדם שלה ועד שנחבר אותה למערכת הדם של ריצ'רד, הכליה תהיה ללא חמצן וללא חומרים מזינים. כל דקה של המתנה פרושה נזק נוסף שייגרם לכליה של רונלד - וסיכון נוסף לחייו של ריצ'רד.

התחלנו לחבר את הכליה של רונלד לגופו של ריצ'רד בשעה עשר ועשרה, וסיימנו שעה ועשרים ושתיים דקות לאחר מכן. האם התעכבנו יתר על המידה? כשהסרנו את החסימה על כלי הדם של ריצ'רד והבטנו בדם מתחיל לזרום אל האיבר החדש שלו, דממה שררה בחדר הניתוח. הבטנו - חלקנו עם אצבעות משולבות, אחרים מתפללים בשקט - בעוד שהכליה הלכה והפכה לורודה יותר בזכות דמו של ריצ'רד. שתן החל לזרום ממנה, וחיוכים עלו על פניהם של כל הנוכחים. שעתיים לאחר מכן ריצ'רד ורונלד כבר היו בחדר ההתאוששות."

"[איתמר] השתלות זה התחום עם הכי הרבה דרמות. תמיד. השתלות מהחי זה דרמות חיוביות. השתלות מהמת…תמיד זה מערב טרגדיה ודרמה."

"[איתמר] אין שום צורך להוציא אותו. הניתוח להוציא את הכליות המקוריות הוא ניתוח מאוד מאוד גדול. ואנחנו משתדלים לא לעשות [דברים גדולים]. יאללה, ח'ברה, יותר מהר."

"[רן] איפה הקטע הכי מורכב בחלק של ההשתלה? [איתמר] אני חושב שהניסיון בא לידי ביטוי בעיקר בקביעה של המיקום, איך הכליה תשכב בבטן. השלב הבא זה החיבורים של כלי הדם, שהם חייבים להיות מושלמים - כי אם לא עשית אותם מושלמים, אז יכול להיות שזה יעבוד - אבל לא יעבוד מושלם. הדגש אצלנו כל הזמן זה 'מושלם.' מה שלא מושלם, לא טוב. [רן] למה קביעת המיקום כזו קריטית? [איתמר] כי אחר כך זה משפיע על המיקום של כלי הדם שאתה מחבר, ואם הוריד יהיה מקופל או לא מקופל."

"[איתמר] עכשיו עשינו חור קטן בעורק. אני מחכה שיביאו לי…יש מכשיר שעושה חור עגול בעורק. ואז אני תופר את זה בצורה היקפית, אבל ברגע שזה עגול, זה יותר מדויק."

"[איתמר] אנחנו ממש מכינים את הכליה, עוד רגע לפתוח את הסכרים שעשינו ולהכניס דם לכליה, ולראות שהיא מקבלת אספקת דם טובה. [רן] כשצינור השתן עדיין לא מחובר. [איתמר] הוא מחובר בסוף, אחרי שאנחנו רואים שהכליה מקבלת אספקה וניקוז ורידי טוב. [מתמחה] הדבר שאתה צריך להסתכל עליו זה הצבע של הכליה. ברגע שאנחנו פותחים את הדבר הזה…תראה מה קורה לה. [איתמר] תוך שניה הפכה להיות ורודה, יפה. קסם. אין הרבה קסמים בכירורגיה המודרנית, ברפואה בכלל - זה קסם."

"[איתמר] אתה רואה? היא התחילה לתת שתן, הכליה. מדהים. מדהים. אין דבר יותר מדהים מזה ברפואה בכלל ובכירורגיה בפרט. לקחת איבר שהיה מתפקד בגוף של בן אדם מסוים, הוצאנו אותו, ואחרי שעה אותו איבר מתפקד בגוף של בן אדם [אחר]."

"[רן] אז בשלב הזה סיימנו את החלק הזה של הניתוח? [איתמר] זהו. הכליה ורודה, מחוברת, מקבלת אספקת דם טובה. [רן] מה עכשיו עושים? [איתמר] ועכשיו אני מכניס נקז וסוגר את הבטן. [רן] אז נראה לי שזה גם השלב שאני אעזוב אתכם, אם החלק המאתגר ביותר הסתיים."

"[ליאור] אוקיי, אז בימים ובשעות אחרי הניתוח, בעצם היינו מאושפזים באותו חדר, אשתי ואני. סך הכל ההתאוששות בימים הראשונים, חוץ מזה שאתה מחובר לכל מיני צינורות, באמת באמת שהייתה מצוינת."

"[ליאור] שמע, זה היה שינוי מאוד מאוד גדול, כי פתאום, די במיידי, כל התוצאות של הבדיקות דם השתפרו. לא ראיתי בדיקות כאלה הרבה הרבה שנים. הרבה מגבלות שהיו לי מבחינת מזון ירדו. ובעצם זה היה די לחזור פתאום לחיים רגילים. [...] אז פתאום חזר לי הצבע לפנים. הרבה אנשים שפגשו אותי אמרו לי - וואו, יש לך פתאום צבע!"

"[ליאור] קודם כל המחלקה מדהימה. גם מחלקת ההשתלות: היה שם יחס מדהים, החל מהמנקה ועד ראש המחלקה. זאת אומרת, פשוט כולם אנשים מדהימים. וכלה היום בביקורות במחלקת נפרולוגיה, שם באמת מאוד קשובים, ומאוד על זה. בעצם כיום אני במצב שפעם בחודש בערך אני הולך לבדיקות דם, ביקורת, לראות את רמת התרופה בדם. מבחינת מגבלות: תכלס, בעצם מגבלות של אדם בריא. זאת אומרת, המלצות שהן מומלצות לכל בן אדם מן המניין. זאת אומרת, לאכול אוכל שממעיט במלח, ממעיט ביותר מדי סוכרים ודברים מעובדים. ומגבלה נוספת היא לא לאכול אוכל לא מבושל - זאת אומרת, סושי, דברים כאלה, כי אז יש יותר סכנה לזיהומים. מעבר לזה, זה חיים כמעט רגילים לחלוטין, שזה קסם גדול."

"כן, בהחלט, אנחנו ממש בקשר טוב. שולחים תמונות זה לזה של המשפחה, מעדכנים באירועים… כן, אנחנו בקשר טוב. וגם עם הבחורה שמורן תרמה לה, התארחנו אצלם, היה מאוד נחמד. היינו בדיוק עם המשפחה בצפון, קפצנו אליהם, הכרנו את הבנות, הם הכירו את המשפחה המורחבת שלנו, עם כל הילדים, כל החמולה הגדולה שלנו. [...] חד משמעית נשמור על קשר. כן, בהחלט."

"[רן] וגם נועה החלימה מהניתוח שלה, והכל בסדר מבחינה גופנית? [ליאור] כן, כן, היא החלימה, החלימה יפה. היא חזרה גם לכושר, להתאמן - אנחנו מעדכנים אחד את השני על האימונים. היא חזרה לעבודה ועכשיו היא חזרה יותר להיות בבית עם הילדים. מבחינה גופנית, ממה שעקבתי, אז היא ממש בסדר."

"[רן] אתה יודע, אתה מסתכל על זה כבר בפרספקטיבה של עברו שמונה חודשים מהניתוח, וכשאתה מסתכל על כל המסע הזה שעברת מהרגע שהבנת שאתה צריך להתחיל לחפש כליה, וכל החיפושים, עם עבודה עם העמותה… כשאתה מסתכל על זה במבט לאחור, על התקופה הזו, מה עובר לך בראש? [ליאור] קודם כל, זה נראה כמו איזה שהוא חלום. משהו כזה לא מציאותי, כי הכל קרה מאוד מאוד מהר. גם ההתגייסות של כל המשפחה וכל הקמפיין והכל הכל הכל. ואני אגיד לך עוד משהו ברמה אישית: זה קצת עשה אותי אופטימי, מהבחינה שפגשתי המון המון המון אנשים טובים. טובים במובן הטהור לגמרי של המילה. כל העמותה הזו של מתנת חיים, ורחל הרבנית וכל מי שעובד שם, וגם הצוות במחלקות בבית חולים. פשוט אנשים טובים - בלי שום שום קשר לדתי, חילוני, ערבי, יהודי… שום שום קשר. ואני רואה את זה גם כיום בהמשך, כי הרי מן הסתם אני פוגש את כל האנשים האלה בביקורות. וזה אולי איזה שהיא טיפה אופטימיות. כן כן כן כן כי באמת וגם מהמותה כל האנשים שהתגייסו לעזור לעשות הסברה וזה פשוט מדהים. נדע אנשים הם עושים את זה על זמן פנוי שלהם ומתגייסים מיד פשוט מדהים. אז ברמה אישית זה נותן לי איזה שהיא אולי אופטימיות. [...] זה משהו שדי קשה לתאר אותו במילים. זה רגעים מאוד מאוד נדירים בחיים, של משהו שהוא לגמרי טהור. בלי שום אינטרסים, שום כלום. פשוט טוב לב אנושי טהור. אנושיות לגמרי."