פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים

להאזנה בפודקאסט 'עושים היסטוריה'

חלק א'

חלק ב'

חלק א'

השנה היא 1958. ירושלים מחולקת לשניים: הצד המזרחי בשליטה ירדנית, וירושלים המערבית בשליטה ישראלית. על פי הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל וירדן בתום מלחמת השחרור, לישראל אסור היה להכניס כלי נשק כבדים - כדוגמת שריון וארטילריה - לתוך ירושלים.

חיים בר-לב, אז מפקד גייסות השריון של צה"ל, הזמין אליו קצין מילואים צעיר בשם אהרון קמארה שזה עתה סיים קורס מג"דים בחיל השריון - והציע לו הצעה מפתיעה.

"[אהרון] חיים ברלב קרא לי, היה מפקד הגייס. אמר לי - 'גמרת את הקורס, ועכשיו אנחנו רוצים את התועלת שלך. את כל הפירות, אנחנו רוצים לאכול. אני רוצה שתהיה…' איך הוא קרא לזה? 'האחראי על הגנת ירושלים.' אמרתי לו, אני האחראי על הגנת ירושלים? על מה אתה מדבר? אני ילד קטן. אמר לי - אתה תהיה האחראי. אתה הולך, מקים פלוגת טנקים - אבל זו תהיה פלוגה סודית."

אחראי על הגנת ירושלים. זו אולי נשמעת כמו הגזמה - אבל היא לא. מדוע? היזכרו במבנה הכללי של אזור ירושלים: מצפון, ממזרח ומדרום מקיפים אותה שטחי יהודה ושומרון, אז תחת שליטה ירדנית. החיבור היחיד של ירושלים לשאר המדינה היה ממערב, דרך מה שמכונה 'הפרוזדור' - רצועת השטח הצרה-יחסית שבה עובר, למשל, כביש מס' 1. הפרוזדור היה הנקודה הרגישה ביותר בהגנה על ירושלים: לאיש לא היה ספק שברגע שתפרוץ מלחמה עם ירדן, הירדנים ינסו להסתער על הרצועה הצרה, לכבוש אותה במהירות - ובכך לנתק את ירושלים משאר המדינה ולכתר אותה מכל הצדדים. במצב כזה עיר הבירה של ישראל, מושב הממשלה והכנסת, תעמוד בפני סכנה מוחשית מאוד. כוח ההגנה העיקרי על ירושלים הייתה חטיבה 16, שהייתה חטיבת חיל רגלים - אבל בזמן מלחמה שום דבר לא ימנע מהירדנים להזרים לתוך העיר כוחות שריון כבדים מדרום, אזור חברון - ומצפון, מאזור שכם ורמאללה - וחיל רגלים אין הרבה סיכוי בקרב נגד גדודי שריון כבדים. חטיבת הראל - חטיבת חי"ר מילואים - החזיקה גדוד טנקים בבסיסים מחוץ לירושלים, אבל טנק שמוצב מחוץ לירושלים, עשוי להיות לא אפקטיבי ברגע האמת אם הפרוזדור המוביל לעיר יהיה חסום. רק טנקים שיוצבו בתוך ירושלים יוכלו להכנס לפעולה בהתראה קצרה, וברגע האמת להגן על העיר עד שכוחות צה"ל יצליחו להשתלט מחדש על הפרוזדור ולשבור את הכתר הירדני.

ב-1955 הוקם גדוד השריון הפיקודי מס' 182, תחת פיקודו של קצין בשם דוד ארגמן, שתפקידו היה להגן על ירושלים אם תפרוץ מלחמה. הגדוד צויד בטנקים קלים יחסית מדגם M10. למעשה, אלו לא היו טנקים של ממש, אלא כלים המכונים 'משחיתי טנקים' (Tank Destoryers): התותח שלהם, בקוטר שבעים ושישה מ"מ, היה חזק מספיק כדי להשמיד טנקים של האויב - אבל השריון שלהם היה דק ופגיע יחסית. בכל זאת, זה מה שצה"ל יכול היה לתת לגדוד החדש, ואת הכלים האלה היה צריך להעלות לירושלים איך שהוא - מבלי שהירדנים, ואנשי האו"ם שאכפו את הסכמי שביתת הנשק, יבחינו בכך.

הקמת היחידה

הפתרון היה, כמו תמיד, בתחבולות. חברת החשמל קיבלה באותם הימים טורבינות חדשות, שהובלו לישראל בתוך מכולות גדולות. המכולות, מסתבר, התאימו בגודלן גם לטנקים - ודוד ארגמן ואנשיו הכניסו ארבעה עשר מהכלים האלה לתוך המכולות, והעמיסו אותם על מובילים. כוחות של המשטרה הצבאית הוצבו בכניסה לירושלים ובקצה המערבי של כביש מס' 1 כדי להתריע מפני ג'יפים של האו"ם שנהגו לנסוע על הכביש הזה.

השיירה הכבדה יצאה לדרכה בשעה 2200 וטיפסה בכבדות בעליות לירושלים. סמוך לחצות נתקבלה הודעה: ג'יפ של האו"ם נצפה על הכביש, בדרכו החוצה מירושלים. השוטרים הצבאיים, שעמדו באזור הראל, נקטו בפעולה מהירה וחכמה: הם ירו כמה צרורות באוויר, ואז עצרו את הג'יפ של האו"ם בטענה שיריות נשמעו באזור שער הגיא, והכביש אינו בטוח לתנועה. המבצע המשיך כמתוכנן, ובשעה ארבע וחצי לפנות בוקר נכנסו משחיתי הטנקים לתוך מחנה שנלר, בסיס צבאי במרכז ירושלים.

שלוש שנים לאחר מכן החליט חיים בר-לב לשדרג את הגדוד הפיקודי ולצייד אותו בטנקים מסוג 'סופר-שרמן' - טנקים מתקדמים ומשוכללים יותר, בעלי שריון עבה ותותח כבד בקוטר מאה וחמישה מ"מ.

כאן נכנס לתמונה אהרון קאמרה, שנולד בירושלים בשנת 1922. הוא הצטרף ללח"י, הוא השתתף בכל פעולות החבלה בירושלים לפני קום המדינה, ישב שנה בכלא הבריטי, נפצע בקרבות מלחמת העצמאות - וקנה לעצמו מוניטין של לוחם אמיץ ומוכשר באופן יוצא דופן. אחרי מלחמת השחרור קמארה השתחרר מהצבא, התגייס שוב לשנתיים בתפקיד פיקודי - ואז שוב השתחרר לאזרחות: הפעם, האמין, לתמיד. אבל צה"ל, מסתבר, לא התכוון לתת למישהו כמו קמארה לחמוק לו מבין האצבעות.

הקטע המוקלט ששמעתם בפתיחת הפרק, לקוח מתוך ראיון שערך ההיסטוריון מודי שניר עם אהרון קמארה בשנת 2001. קמארה היה אז כבר כבן שמונים ולעיתים כבד לשון. אני אשתדל לחזור על עיקרי הדברים במקומות שבהן הדיבור לא היה מובן דיו.

"[אהרון] ואז התחלתי את עבודת ההקמה.

[מודי] איך מקימים יחידה? ספר.

[אהרון] ראשית כל, אתה מבקש מתנדבים מחטיבה 16, כי אנשי שריון אי אפשר היה לקבל . פנינו למאתיים איש מתוך כוונה לבחור רק מאה. בחרנו מאה: מי שהיסס קצת, לא בחרנו בו. מי שהתלהב, קיבלנו אותו.

[מודי] מה סיפרת לאנשים? הרי זו יחידה מאוד סודית. אסור היה להחזיק שריון בירושלים. מה אמרת להם? איך יכולת להלהיב אותם למשהו שאסור לספר?

אם כן, הקריטריון הראשי של קמארה בבואו לבחור את אנשי הצוות ליחידה החדשה שלו הייתה ההתלהבות והמוטיבציה: מי שהיסס, שאל שאלות וחס ושלום רצה גם לקבל תשובות - נפסל על הסף.

המתנדבים שלו, מספר קאמרה, היו מילואימניקים מחטיבה 16. אבל חטיבה 16, כפי שציינתי קודם - הייתה חטיבת חי"ר: דהיינו, אלה לא היו שריונרים.

יחידת שריון שלוחמיה הם בכלל חיילי חי"ר במילואים?... על פניו, זו נשמעת כמו התחלה צולעת מאוד עבור פלוגת טנקים שאמורה להיות 'האחראית על הגנת ירושלים', כפי שהגדיר זאת חיים בר-לב. אבל לחטיבה 16 יש עוד שם - 'חטיבת ירושלים', וזאת מכיוון באותה התקופה לפחות, רוב החיילים ששירתו בה היו ירושלמים. העובדה הזו התאימה מאוד לקריטריון השני של אהרון קמארה, בבואו לבחור את מאה החיילים שיקימו את היחידה החדשה.

"[אהרון] רק ירושלמים היו מגוייסים. זאת אומרת, מי שהיה עוזב את ירושלים - היה עוזב את היחידה באופן מיידי.

[מודי] זאת אומרת, כל הפלוגה הייתה ירושלמית?

[אהרון] כולם היו ירושלמים.

[מודי] רעיון טוב.

[אהרון] כן. לכן גם היה קל לגייס אותם, לא הייתה בעיה. המגייסים שלי היו דוורים, אלה שמחלקים את הדואר - כי הם יודעים איפה כל אחד גר, אז לא הייתה בעיה."

בכך שהקפיד שכל אנשי היחידה היו ירושלמים, השיג אהרון קמארה כמה וכמה מטרות בו זמנית. הראשונה, כפי שציין בקטע - היכולת לגייס אותם במהירות שיא. השניה - אנשי היחידה יגנו, מילולית, על הבית שלהם, ואין מוטיבציה חזקה מזו לכוח לוחם. ושלישית, עצם היותם בני המקום הבטיחה לקאמרה שהם מכירים את ירושלים, על כל סמטאותיה ורחובותיה הצרים, הכרות אישית ועמוקה. וכשמדובר בלוחמה בשטח עירוני צפוף, ידע קאמרה, אין תחליף להכרות אינטימית שכזו עם השטח. כדי להעמיק את ההכרות הזו, הלוחמים נפגשו אחת לכמה שבועות לסיורים רגליים במקומות שונים בירושלים.

"[מודי] אתה מילואמיניק?

[אהרון] כל הזמן.

[מודי] כמה זמן אתה משקיע בפלוגה שלך?

[אהרון] הרבה. הייתי עולה עם המפקדים לסיורי קו. כל חודש היו מתנדבים, לא היו מקבלים כסף, לא צו, לא שום דבר. הייתי אומר להם - נפגשים בשבת, נניח, במחנה סנט-קלר, על יד אלנבי. היו כולם באים והיינו עושים סיור קו. הייתי מסביר להם את השינויים: איפה טנקים עוברים, איפה טנקים לא עוברים. כל חודש הייתי עושה איתם סיור."

ה'קו' שאליו מתייחס אהרון קמארה הוא 'הקו העירוני'. הקו העירוני היה קו הגבול בין ירושלים המזרחית, בשליטה ירדנית, וירושלים המערבית. הוא חצה את ירושלים לאורך שבעה קילומטרים, מצפון לדרום, ולכל אורכו הקימו שני הצדדים עמדות, בונקרים וביצורי הגנה. קמארה ידע שברגע האמת, הביצורים הירדניים האלה יהיו האויב הגדול ביותר של פלוגת הטנקים שלו, ולכן ערך סיורי היכרות תכופים לאנשי היחידה.

כמו שלוש שנים קודם, גם עכשיו ניצב צה"ל בפני האתגר של הכנסת טנקי הסופר-שרמן לתוך ירושלים מתחת לאפם של אנשי האו"ם. ושוב, הפתרון היה תחבולה מחוכמת.

אם להודות על האמת, לא מצאתי מקורות אמינים לגמרי לסיפור הזה - אבל על פי הגרסה המקובלת, צה"ל קיבל מהאו"ם אישור חריג להעלות ארבע פלוגות טנקים לירושלים לשם השתתפות במצעד חגיגי לרגל יום העצמאות העשירי של מדינת ישראל. מיד לאחר המצעד היו אמורות פלוגות הטנקים לעזוב את ירושלים - אבל בצה"ל ארגנו נשף חגיגי לאנשי האו"ם באותו הערב, ובזמן שהאו"מניקים שתו ואכלו, חמקה אחת מפלוגות הטנקים אל מחנה שנלר במקום לרדת בחזרה למרכז הארץ. מאוחר יותר הועברו חלק מטנקי הפלוגה אל מחנה הסטף, מחוץ לירושלים.

גם במחנה שנלר עצמו, אסור היה לאף אחד לדעת אודות הטנקים הסודיים. על כן חיילי היחידה סיפרו לכולם שהם לוכדי עריקים, והטנקים עצמם אוחסנו בתוך צריפים שנראו מבחוץ כמו ביתנים רגילים לחלוטין - אבל הקיר האחורי שלהם הוחלף בדלתות ברזל גדולות שאפשרו לטנקים לצאת ולהיכנס במידת הצורך. העבודה על הטנקים בתוך הצריפים הצפופים הייתה לא פשוטה. אחד הלוחמים סיפר, בראיון עיתונאי, כיצד הוא ולוחם נוסף הניעו בטעות שני טנקים בתוך אותו הצריף - והתעלפו בגלל העשן הכבד.

רגע האמת

לכל אורך שנות השישים עמדה היכון פלוגת הטנקים הסודית של קאמרה להגן על ירושלים. האזור כולו היה, כמובן, רגיש מאוד מבחינה צבאית ומדינית - וכל ארוע בטחוני קטן היה עשוי לדרדר את המצב במהירות. למשל, אזור הר-הצופים, בקצה הצפוני-מזרחי של ירושלים, היה מובלעת ישראלית בתוך עומק השטח הירדני - והדרך היחידה להוביל אליו אנשים ואספקה הייתה באמצעות שיירות ממוגנות שיצאו אל ההר, תחת פיקוח ירדני, אחת לשבועיים. בצה"ל חששו מאוד שהשיירות האלה יותקפו - וכתוצאה מכך אנשי פלוגת הטנקים הועמדו בכוננות וגויסו למילואים כמעט בכל פעם ששיירה כזו עמדה לצאת לדרך - דהיינו, אחת לשבועיים.

על אף המתיחות הרבה, במשך עשר שנים תמימות לא עלה הצורך להפעיל את הפלוגה ולשלוף את הטנקים מהצריפים שלהם. ואז, ביוני 1967, הגיע רגע האמת.

לא אכנס במסגרת הפרק לכל הנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים. די אם נאמר שמוקד הסכסוך היה בין ישראל ומצרים, וכל תשומת הלב של צה"ל הגדול הייתה מופנית מערבה, אל אלף הטנקים שהכניס נאצר, נשיא מצרים, למדבר סיני ממש על סף דלתה של מדינת ישראל. ירושלים, והירדנים בפרט - לא היו בראש סדר העדיפויות של אף אחד. ההערכות המודיעיניות גרסו שלחוסיין, מלך ירדן, אין שום כוונה להצטרף למלחמה נגד ישראל. אבל חוסיין הפתיע, ובשלושים במאי חתם על הסכם הגנה מיוחד עם נאצר במסגרתו הוכפף הצבא הירדני לפיקודו של צבא מצרים, וירדן אף הסכימה שכוחות ערביים אחרים - כמו צבא עיראק - יעברו דרכה בדרכם לתקוף את ישראל.

בשבת, השלושה ביוני, יומיים לפני פרוץ המלחמה, הגיעו הרמטכ"ל יצחק רבין, ראש אגף המבצעים עזר ויצמן ומפקד פיקוד מרכז של צה"ל, עוזי נרקיס, לביקור בפלוגת הטנקים הסודית של קמארה. נוכח האיום הירדני על ירושלים הפכה יחידת המילואים, שהוקמה באופן כמעט פרטיזני על ידי חיילי חי"ר שהוסבו לשיריונרים - לקלף חשוב במלחמה ההולכת ומתקרבת, ורבין רצה לראות מקרוב עם מי יש לו עסק.

"[אהרון] הוא שואל אותי, רבין - 'קמארה, תוך כמה זמן אתה מוכן לקרב?'. לא עניתי לו. נתתי פקודה לעלות על הטנקים ולהניע. אמרתי, 'אני מוכן.' אומר לי - 'אתה כבר מוכן?!' אמרתי לו, כן, אני מוכן לקרב. הוא הופתע שאני מוכן בשניה."

זוהר ברעם, אז מפקד טנק בפלוגה, סיפר על הביקור בראיון עיתונאי.

""אחרי שכיבינו את הכלים יצאתי מהטנק וקפצתי למטה. נתקלתי בחייל שהכשיל אותי, והסתבר לי מיד שזה היה האלוף ויצמן. הוא תפס אותי בחולצה, קירב אותי אליו ולחש לי באוזן: 'תגיד לו, תגיד לו שאתה מוכן לצאת קרב.' 'למי'? שאלתי. 'לרמטכ"ל,' הוא אמר, 'תגיד לרמטכ"ל שאתה מוכן לצאת."

"הצדעתי לו ואמרתי: 'המפקד, אני מוכן לקרב." רבין הסתכל אליי עם הסיגריה בפה, ושאל אותי: 'כן'? ארוך כזה. עניתי לו ב'כן' נחרץ.[...] הרמטכ"ל הרצין. "הוא אמר לנו: 'טוב, אני רואה שאתם מוכנים. ביום שני הקרוב אני עומד לתקוף את המצרים עם אלף טנקים, אין לי מי שיגן על ירושלים, רק אתם. עכשיו אני רוצה שתגידו לי אם אתם מוכנים למשימה.' כך, במעגל, אמרנו לו: 'כן המפקד,' אחד אחד.

טוב שישבנו, כי הייתי נופל על הרצפה ומתעלף. פתאום אתה שומע שעוד יומיים מתקיפים עם אלף טנקים ויוצאים למלחמה, ואין לך מושג."

ארמון הנציב

בבוקר של החמישי ביוני, יום שני, פתח חיל האוויר במתקפה מאסיבית כנגד שדות התעופה במצרים. בשעה רבע לעשר בבוקר הכריז המלך חוסיין על הצטרפותו למלחמה, ורבע שעה לאחר מכן החלו כוחות ירדנים להפגיז את ירושלים המערבית ומובלעת הר הצופים.

אהרון קמארה שמע את הפיצוצים וראה את העשן מתמר מעל לשכונות הירושלמיות. הוא ניסה ליצור קשר עם מפקד חטיבה 16, חטיבת ירושלים - אך ללא הצלחה. קמארה החליט שלא לחכות עוד רגע אחד נוסף. בהתאם לתוכנית הפעולה שגיבשו הוא ואנשיו מבעוד מועד, פלוגת הטנקים התפצלה לשניים: אחד עשר טנקים בפיקודו של קמארה יצאו ממחנה שנלר בדרכם אל מגרש הרוסים שבמרכז ירושלים, ושבעה טנקים נוספים - בפיקודו של רפי ישעיה, הסמ"פ, יעמדו בהיכון להגנה על הפרוזדור הצר בכניסה לירושלים.

כשהגיע הכוח של קמארה אל מגרש הרוסים - ציפתה לו הפתעה. בישראל, מסתבר, העריכו שההפצצה הירדנית בירושלים היא עניין מקומי בלבד, ושהמלך חוסיין בסך הכל רוצה לצאת ידי חובה מול המצרים. מכיוון שכך, נערכו נסיונות הידברות עם הירדנים דרך נציגי האו"ם, ובתוך מספר שעות הושג הסכם על הפסקת אש.

קמארה נכנס ללחץ. בזה הרגע הוא סיים להוביל שיירה של טנקים כבדים לתוך מרכז העיר, על הכביש הראשי. אם בסופו של דבר לא פורצת מלחמה, המשמעות היא שקמארה חשף לעיני כל את מה שאמור היה להיות הקלף הסודי של צה"ל, ועוד בהחלטה אישית שלו - מבלי שקיבל אישור לכך מהמפקדה. אופס. קמארה כבר ראה את עצמו עולה למשפט צבאי על הפרת פקודה, ואולי אפילו נכנס לכלא.

אבל אז התקשר אליו המח"ט. 'איפה אתה, קמארה?' הוא צעק בטלפון. 'אני בכובעים הלבנים.' השיב המ"פ. 'כובעים הלבנים' היה שם הקוד הצה"לי למפקדה של משטרת ישראל, שהייתה אז במגרש הרוסים. 'מה זה כובעים לבנים?' שאל המח"ט, שלא הבין על מה קמארה מדבר. 'אני במגרש הרוסים.' אמר קמארה. 'יופי. הירדנים הפרו את הפסקת האש - סע מהר לארמון הנציב.'

אבן כבדה נגולה מעל ליבו של קמארה. הוא אסף את הטנקים שלו, ומיהר לצאת לדרך.

ארמון הנציב הוא מבנה גדול ומפואר הניצב על פסגת הר ג'בל מוכבר, ומשקיף על העיר העתיקה מכיוון דרום-מזרח: דהיינו, שעה ארבע על שעון המחוגים. הארמון הוקם בימי המנדט הבריטי כמקום מושבו של הנציב העליון הבריטי, ואחרי קום המדינה שימש כמפקדת כוחות האו"ם שפיקחו על קיום הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור. ככזה, הוא היה - כמו מובלעת הר הצופים - שטח מפורז, דהיינו, אזור שלאף אחד מהצדדים, ירדן וישראל, אסור להכניס אליו כוחות צבא.

אבל מיקומו וגובהו של ארמון הנציב הפכו אותו לנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית עצומה. ראשית, הוא חולש על השכונות הדרומיות של ירושלים, ומכאן ששליטה ירדנית בארמון הנציב תקשה מאוד על צה"ל להזרים כוחות כדי לבלום כוחות ירדנים שעולים צפונה מכיוון חברון. שנית, לירדנים היו שני מוצבים גדולים באזור דרום ירושלים: מוצב ה'נקניק', ומוצב הפעמון. תפקידם של המוצבים האלה היה להגן על הדרכים המובילות מירושלים לאזור חברון, שם החזיקו הירדנים כוחות צבא שיכלו לתגבר את הכוחות הקיימים בירושלים במקרה הצורך, ואולי אפילו להסתער על אזור הפרוזדור מכיוון דרום ולכתר את העיר כולה. ארמון הנציב נמצא בעורפם של מוצבי הנקניק והפעמון ומגן עליהם מפני תקיפה מאחור. שני השיקולים האלה הובילו לכך שהירדנים לא היו מסוגלים לעמוד בפיתוי: הפעולה הצבאית המשמעותית הראשונה שלהם במלחמה הייתה לשלוח פלוגת חי"ר כדי לכבוש את הארמון ולהתבצר בו.

בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים הגיעה שיירת הטנקים של אהרון קמארה אל 'חוות הלימוד': מבנה שעמד כמה מאות מטרים מהכניסה לארמון הנציב. כשנכנסו הטנקים לחווה, הם פגשו שם כוחות חי"ר מחטיבה 16: שתי פלוגות מילואים, וכוח של יחידת הסיור 90 - 'הסיירת הירושלמית', בפיקודו של רב-סרן יוסי לנגוצקי. זמן קצר לאחר מכן חבר אליהם גם סגן-אלוף אשר דר, מפקד גדוד 161 של החטיבה. יחדיו, יצרו השלושה צוות קרב מאולתר בפיקודו של אשר, והתכוננו להסתער על ארמון הנציב.

אבל במטכ"ל סירבו לאפשר את התקיפה. ראש צוות משקיפי האו"ם, גנרל אוד בוּל (Bull), שהסתתר עם אנשיו בתוך ארמון הנציב, ביקש עוד קצת זמן כדי לנסות ולהגיע להפסקת אש. הדקות נקפו, ולכולם היה ברור שכל דקה שחולפת נותנת לירדנים עוד קצת שהות להתחפר בעמדותיהם בארמון ולשפר את ביצוריהם. רק אחרי שעה ארוכה של המתנה ניתן האישור, והכוח המשולב - שלושה טנקים ושבעה זחל"מים - יצא לדרך.

זה המקום לומר כמה מילים על ההשפעה שיש לטנק בשדה הקרב - אבל לאו דווקא על עוצמת האש ויכולת השרידות שלו, אלא על ההשפעה הפסיכולוגית.

הטנקים הראשונים הופיעו על במת ההיסטוריה במלחמת העולם הראשונה, בקרב המכונה 'הקרב על הסום'. כחלק ממתקפה אימתנית של מאות אלפי חיילים, הטיל הפיקוד הבריטי למערכה את הנשק הסודי שלו: חמישים טנקים מדגם סימן 1 (Mark I), הטנק המבצעי הראשון אי פעם. מכל זווית מעשית שלא נבחר - הופעת הבכורה הזו הייתה כישלון מוחלט. היו מעט מדי טנקים - פחות משישים - וכמעט שליש מהם התקלקלו ונתקעו עוד לפני שבכלל הגיעו לשדה הקרב. הטנקים שכן הצליחו להשתתף במערכה נעו כל כך לאט - פחות משלושה קילומטרים לשעה - ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהגרמנים שמעו אותם דקות ארוכות לפני שבכלל ראו אותם. לטנקים הבוסריים האלה לא היה בכלל תותח כבד שהיה מסוגל לחדור ביצורים: רק מקלעים שביצבצו מבליטות בדפנות. מבחינה טקטית, לטנקים הראשונים האלה הייתה מעט מאוד השפעה על מהלך הקרבות - ותעיד על כך העובדה שהקרב על הסום הוא הקרב שבו נפגעו הכי הרבה חיילים בריטים ביום אחד: למעלה מחמישים אלף פצועים והרוגים.

ובכל זאת, שווה לקרוא את מה שכתב עיתונאי גרמני שליווה את החיילים הגרמניים באותו יום.

"דמי קפא בעורקיי. על שדה הקרב המצולק מפגזים הזדחלו שתי מפלצות מסתוריות. המפלצות התקדמו באיטיות - צולעות, מקרטעות, מתנדנדות אנה ואנה - אבל שום מכשול לא הצליח לעצור אותן. הן התקדמו קדימה, כאילו מצויידות בכוחות על-טבעיים. כדורי מכונת הירייה שלנו ורימוני היד פשוט ניתזו מהן. הן השמידו בקלות את הצוותים שלנו בתעלות הקדמיות, ואז פרצו היישר דרך הקווים הקדמיים שלנו."

הטנקים המשוריינים הטילו אימה על הגרמנים, ואלפים מהם נטשו את הבונקרים בחזית. חייל גרמני אחר סיפר שבאותם רגעי האימה שבהם חזה בטנקים הראשונים מתקדמים לעברם, הוא היה משוכנע שהוא וחבריו עומדים לברוח כל הדרך עד ברלין.

הטנקים השתנו מאוד מאז אותם ימים ראשונים - וגם האמצעים נגד טנקים השתכללו בהתאם: הטנק הוא כבר לא 'המפלצת המסתורית' והכל-יכולה שתיאר העיתונאי הגרמני. יש לו את החולשות והחסרונות שלו. אבל דבר אחד לא השתנה: כל מי שיצא לו לעמוד בקרבת טנק, ובפרט טנק שנמצא בתנועה - ודאי זוכר את תחושת העוצמה שמקרין כלי הנשק הזה. יש מעט מאוד דברים יותר מפחידים בשדה הקרב מאשר לראות קוביית פלדה משוריינת במשקל של כמה עשרות טונות, דוהרת לעברך על זחלים שיכולים לעבור כמעט כל דבר, ומכוונת לעברך תותח כבד שפגז אחד שלו מסוגל להשמיד כמעט כל כלי רכב או מחסה.

והירדנים חוו את המהלומה הפסיכולוגית הזו מיד ראשונה. הכוח הירדני שכבש את ארמון הנציב היה מצויד היטב: ארבעה טנדרים ועליהם מקלעים כבדים, שישה תול"רים - תותחים ללא רתע המצוידים בפגזי נ"ט - ומחלקת מרגמות. על פניו הייתה הפלוגה הירדנית יריב יותר מראוי לזחל"מים של הסיירת הירושלמית - אבל הטנקים הפכו את כל התמונה הזו על פיה. שלושת הטנקים של הפלוגה הסודית, שהובילו את צוות הקרב, נעו בזיגזגים אל עבר השער הראשי של ארמון הנציב, כשהם ממטירים פגזים ואש מקלעים על הכוחות הירדנים. אחד התול"רים הירדנים הצליחו לירות פגז על הטנק הראשון של הפלוגה. זוהר ברעם, מפקד הטנק השני, סיפר -

"ברגע שרפי [מפקד הטנק המוביל - ר.ל.] נכנס, קרה הדבר שהכי חששתי ממנו: הוא חטף פגז. ופה התערב ההוא מלמעלה: הפגז החליק. תאר לך שמכניסים מעשרה מטר בטנק - והפגז מחליק. הוא [הטנק] קצת קרטע: אני חושב שראיתי שהטנק נעשה ורוד לשניה, מעוצמת הפגיעה, אבל הוא המשיך לנסוע. [...] אני נכנסתי, ושנינו ירינו פגזים, וככה פגענו בשני ג'יפי תול"ר. [...] ואז הירדנים נכנסו לשוק. אי אפשר להגיד את זה אחרת. ראיתי את זה הפנים שלהם: המרחק אליהם היה כמו מפה לכאן. הם ראו שהם יורים, ראו שהם פוגעים, ואנחנו...נוסעים! נוסעים ויורים ומשמידים אותם!"

ההסתערות המשוריינת שברה את כוח העמידה של הירדנים, והם החלו לברוח.

"[מודי] אבל היו שם תול"רים ירדנים.

[אהרון] יכלו להשמיד אותנו בקלות! הם ירו תול"ר אחד, הם לא פגעו בטנק - זה רק שפשף את הטנק. אולי הם נבהלו מאיתנו, אני לא יודע. עם המקלעים חיסלנו את התול"רים האלה. אני זוכר את זה, מצד שמאל, שלושה ג'יפים עלו באש. בצרור אחד גמרנו את השלושה. אני לא יודע אם הם פחדו או מה קרה להם: הם עזבו את המקום."

מיד אחרי הטנקים נכנסו לארמון הזחל"מים של הסיירת הירושלמית. חלק מהלוחמים המשיכו פנימה בתוך מתחם הארמון, אל אזור המכונה 'גבעת האנטנה' ואל החורשות המקיפות את הארמון, שם התנהלו קרבות אש מטווח קצר. במקביל, יוסי לנגוצקי ושבעה מלוחמיו פוצצו את דלתות המבנה המרכזי של הארמון וטיהרו את החדרים שבו. בקומה השלישית מצאו את אנשי האו"ם ומשפחותיהם, ופינו אותם למקום מבטחים.

מוצב פעמון

כיבוש ארמון הנציב פתח את הדלת לכיבושם של שני המוצבים הירדניים שניצבו מדרום לו. הראשון היה מוצב הנקניק, שקצהו הצפוני נשק לקצה הדרומי של ארמון הנציב. אשר דר, מפקד צוות הקרב, שלח לשם את חיילי החי"ר שלא השתתפו בכיבוש הארמון, בליווי חלק מהטנקים.

"[מודי] אתם עזרתם לכיבוש של יוסי לנגוצקי את מוצב הנקניק?

[אהרון] בוודאי. בלעדינו הוא היה מת.

[מודי] מה היה? מה עשיתם שם?

[אהרון] אנחנו באנו מצד שני, מלמעלה. נסענו לג'בל…'הר העיצה הרעה',

[מודי] ...מוכאבר.

[אהרון] נכון. ירדנו בוואדי, ונתנו להם סיוע. כל הירדנים ברחו. היה שם מייג'ור אחד שנשאר פצוע, והוא התחיל לשיר כדי שידעו שהוא חי. תפסו אותו והוא נכנע מיד.

[מודי] איזה סיוע אתם נתתם - פיצחתם את העמדות?

[אהרון] לא היה צריך לפוצץ, רק עם המקלעים."

ההתקפה מהעורף תפסה את החיילים הירדנים במוצב הנקניק לא מוכנים, והמוצב הירדני נכבש בתוך פחות מחצי שעה. אף חייל ישראלי לא נפצע, אבל הירדנים ספגו למעלה ממאה הרוגים ופצועים.

מעודדים מההצלחה המהירה במוצב הנקניק, המשיך צוות הקרב של אשר דר - שלושה טנקים, חמישה זחל"מים ושני גי'פים - דרומה, אל מוצב הפעמון. שם, לרוע המזל, התנהלו הדברים אחרת לגמרי. כשחלפו הטנקים דרך הכפר צור בהאר, אחד המפקדים קיבל החלטה לא מוצלחת, בלשון המעטה.

"[אהרון] כל השיירה נסעה, והוא עלה על מכונית פרטית. אמרתי לו 'אל תעלה על מכונית פרטית,' אבל הוא לא ענה לי - הוא דיבר בקשר עם הנהג, והנהג, כשעניתי לו, הוא לא שמע אותי, הוא אומר. הוא משך שמאלה במקום ימינה - ואז הוא התהפך.

[מודי] מה קרה לטען?

[אהרון] הוא נהרג. התותח נפל, נשבר, וכל הסדן נפל עליו. אי אפשר היה להוציא אותו."

יוסי לנגוצקי ואנשי הסיירת נכנסו לתעלות של המוצב הירדני וניהלו שם קרב קשה ביותר - לעיתים מטווחים אפסיים, פנים-אל-פנים ממש - שבו נפלו חמישה מהלוחמים. לנגוצקי, שהוביל את הכוח בתוך התעלות, זכה בעיטור המופת על גבורתו. לטנקים, בסיטואציה הזו, לא היה הרבה מה לעשות פרט לאבטח את פעולת הכיבוש ולמנוע מתקפת נגד של כוחות תגבור ירדניים. ואכן, זמן מה לאחר שנכבש מוצב הפעמון - הגיעה מתקפה כזו.

"[אהרון] התחלנו לקרוא לגדוד שיבוא. היה איזה גדוד שהיה צריך לבוא מרמת רחל.

[מודי] [גדוד] 62.

[אהרון] 62. הם אמרו שהם באים - ולא באו. באים - ולא באו. ופתאום התחילו לירות עלינו - אז חשבנו שהם באו. אז אמרנו להם - 'משוגעים, מה אתם יורים בנו?' הסתבר שהירדנים עושים התקפת נגד. הם הרגו שניים ושניים נפצעו. אני יצאתי חי מהעסק. עמדנו חמישה: שניים מימיני נהרגו, שניים משמאלי נפצעו, ויצאתי חי מהעסק הזה, בלי פגע."

כיבוש מוצב הפעמון סימן את סוף הקרבות בגזרה הדרומית של ירושלים: ללא שני המוצבים הדרומיים וארמון הנציב, הירדנים לא היו מסוגלים כעת להזרים כוחות תגבור מכיוון חברון.

בגזרה שצפונית לירושלים, עם זאת - העסק רק התחיל. לירדנים היו כוחות גדולים באזור רמאללה, וגם כאן, כמו בגזרה הדרומית, החשש היה שהכוחות הללו ישמשו כתגבורת לכוחות בעיר עצמה. המפתח למניעת תגבורת כזו הייתה השתלטות על הצירים המרכזיים שמובילים מירושלים צפונה, אל רמאללה ושכם - ומשימת ההשתלטות הזו הוטלה על כתפיהם של הטנקים של חטיבה 10, חטיבת הראל. אל מול חטיבת הראל ניצבה חטיבה 60 הירדנית - חטיבת שריון שחנתה בבקעת הירדן, באזור יריחו. לקראת אחר הצהריים של יום הלחימה הראשון החלו שתי החטיבות - הישראלית והירדנית - לנוע אל עבר האזור שצפונית לירושלים, מתוך הבנה שמי שיכבוש ראשון את במת ההר הגבוהה, יצא כשידו על העליונה.

בדרך אל אזור במת ההר, היה על לוחמי חטיבת הראל לכבוש כמה וכמה מוצבים ירדניים מבוצרים היטב, תוך לחימה באזורים סלעיים קשים מאוד למעבר: מקומות שבהם ספג צה"ל אבידות קשות מאוד במלחמת השחרור. בפרק הזה בחרתי להתמקד בקרבות השיריון בתוך ירושלים עצמה, ולכן לא ארחיב כאן על הקרבות שניהלה חטיבת הראל - אבל חלקם היו קרבות קשים מאוד שבהם ספגה החטיבה עשרות הרוגים ופצועים. הקרבות המרים האלה היו עלולים לעכב את חטיבת הראל ולמנוע ממנה להקדים את הכוחות הירדנים, שכל מה שהפריד בינם ובין אזור במת ההר היו רק כמה עשרות קילומטרים של נסיעה על כבישים סלולים וחלקים. אבל למרבה המזל, חטיבת השריון הירדנית התעכבה יותר מדי לפני שיצאה לדרך, מה שאפשר למטוסי חיל האוויר להכות בהם עוד בשלב ההתארגנות. כשהגיעו כוחותיה של חטיבת הראל אל הצירים מצפון לירושלים, הם השתלטו עליהם כמעט ללא התנגדות, והביסו בקלות יחסית את הכוחות הירדנים הדלילים שהצליחו לשרוד את תקיפות חיל האוויר.

אם כן, בסיומו של היום הראשון של מלחמת ששת הימים, הצליחו כוחות צה"ל לכתר את ירושלים המזרחית מדרום, מצפון וממערב. בגזרה הדרומית, בפרט, ההימור על פלוגת הטנקים הסודית השתלם - ובענק: עם אחד עשר טנקים בלבד, הצליחה הפלוגה להוות גורם דומיננטי מאוד בלפחות שניים מתוך שלושת הקרבות המרכזיים בגזרה, ובסבירות גבוהה חסכה לא מעט הרוגים ופצועים לכוחות החי"ר שנשאו בעיקר העול. ההימור על הסתרה של פלוגת טנקים בתוך העיר נראה אפילו עוד יותר חכם בדיעבד, כשבוחנים את גורלה של חטיבה 60 המשוריינת של הירדנים, שכאמור הושמדה ברובה עוד בטרם הספיקו הטנקים שלה לירות את הפגז הראשון שלהם. בהינתן המהירות שבה התנהלו האירועים בשעות הראשונות של המלחמה, אילו היו צריכים הטנקים של אהרון קמארה לחצות עשרות קילומטרים רק כדי להגיע אל אזורי הקרבות - אולי לא היו מצליחים להשפיע על מהלכן כפי שהשפיעו.

כיבוש מוצבי הנקניק והפעמון סימן את סוף המלחמה עבור אהרון קאמרה ויוסי לנגוצקי. קמארה וכוח הטנקים שלו עוד הספיקו להוות כוח חיפוי לכיבוש אבו-טור שליד ירושלים, ומשם עלו לאזור רמאללה - אבל לא היו מעורבים בקרבות נוספים. אהרון קאמרה השתתף גם במלחמת יום הכיפורים בסיני, כמג"ד שיריון, ובמלחמת לבנון הראשונה כסגן מפקד חטיבת טנקים. ב-2001 זכה בתואר 'יקיר העיר ירושלים' על פועלו וגבורתו, וב-2015 הלך לעולמו בעקבות תאונת דרכים. גם יוסי לנגוצקי המשיך לעשות חיל: אחרי המלחמה פיקד על היחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין, וזכה בשני פרסי ישראל על הישגיו. לנגוצקי הוא גם גיאולוג, והוא זה שאחראי על גילוי שדות הגז 'דלית' ו'תמר' בים התיכון - הקרויים על שמן של ביתו ונכדתו, בהתאמה.

אבל זה לא סוף הסיפור של פלוגת הטנקים הסודית במלחמת ששת הימים. רחוק מכך.

חלק ב'

"[רפי] אוקיי. שמי רפי ישעיה. במלחמת ששת הימים הייתי סגן מפקד פלוגת הטנקים הירושלמית המכונה גם הפלוגה הסודית."

בחלקו הראשון של פרק זה סיפרנו את סיפור הקמתה של פלוגת טנקים סודית ביותר, אשר בשנות החמישים והשישים 'הוסלקה' בבסיסי צבא בירושלים. סודית ביותר, כיוון שעל פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל וירדן בתום מלחמת השחרור, אסור היה לאף אחד מהצדדים להכניס כוחות שריון כבדים לעיר. אבל הרגישות הטבעית של העיר הקדושה והמתח התמידי שאפף ועדיין אופף אותה, הביאו לכך שצה"ל העדיף לקחת את הסיכון של הפרת ההסכם הבינלאומי - על פני הסיכון שמובלעת הר הצופים, למשל, תיפול לידי הירדנים במחטף פתאומי - או גרוע מכך, שירושלים כולה תכותר אם תפרוץ מלחמה.

"[רפי] התוצאה הסופית הייתה שהפלוגה הזאת הייתה מעורבת בכל הפעילות שנעשתה בירושלים. כל מתיחות, כל אירוע של חשש ממשהו, תמיד הפלוגה מגוייסת. ז"א חלק גדול מהאנשים בפלוגה הזו כמעט לא הורידו מדים. כמעט לא הורידו מדים. היו כל הזמן עם מדים. המפקד אהרון קמארה היה איש צבא ממש. ההפתעה האמיתית הייתה שהסודיות הזו נשמרה. 120 איש בתוך ירושלים חיים בעיר, עם משפחות, עם הכל, ובסופו של דבר אף אחד לא יודע על קיום הפלוגה הזאת פרט לאנשים האלה."

ביום שני, החמישה ביוני, 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בתוך שעות ספורות הצטרפו הירדנים למלחמה והחלו להפגיז את השכונות הירושלמיות. הרגע שלשמו התאמנו אנשי הפלוגה הסודית, הגיע.

"[רפי] עכשיו בתכנונים הפלוגה מפוצלת לשניים. מההתחלה זה היה מתוכנן ככה. למה? אמרו- ' הפלוגה הזאת מיועדת לשתי מטרות. קודם כל אם קורה אירוע מסויים בתוך העיר ועל ידה כמו הר הצופים, ושנית לפרוזדור ירושלים. אם קורה משהו לפרוזדור ירושלים חלק מהפלוגה תמיד מיועד למטרות האלה. לכן הפיצול היה מתוכנן מראש."

חלק אחד של הפלוגה - אחד עשר טנקים, בפיקודו של המ"פ ומקים היחידה אהרון קמארה - יצא אל ארמון הנציב שבדרום ירושלים. את סיפורה של הקבוצה הזו, שלקחה חלק בכיבושם של ארמון הנציב ושני מוצבים ירדניים בקרבתו, הבאתי בפרק הקודם. החלק השני של הפלוגה, בפיקודו של הסמ"פ רפי ישעיה, נותר מאחור במחנה הסטף שמחוץ לירושלים. ראיין את רפי ישעיה - נתן פוזניאק.

"[רפי] אני שומע בצהריים ואני יוצא מדעתי. איך משאירים אותי פה עם שבעה טנקים ואף אחד לא מבקש להגיד... לא אומר לי כלום מה לעשות? יצרתי קשר עם חטיבה 16 עם קצין המבצעים או אחד מהאנשים שם, ואני אומר- 'השתגעתם? 7 טנקים, זה לא נחשב?' הם אומרים 'חכה חכה, עוד מעט תדע.' ואחרי... אני חושב שבסביבות 2-3 אומרים לי תעלה את הכח שלך גם כן לירושלים. אני עולה לירושלים בסביבות 3-4, הכל על שרשרות. [...] התרכזנו כולנו באזור של שנלר, אני נכנס פנימה לראות על מה מדובר, ואז מתוך חטיבה 16 במבצעים אומרים לי 'תדע לך שאתה מצטרף לחטיבת צנחנים שתשתתף עכשיו בקרבות. שהיא זו שנכנסת העירה.' מי זה, מה זה, לא יודע כלום. אומרים לי 'המפקד מוטה'. המפקד מוטה. אני אומר 'איפה המפקד מוטה?' 'הנה המפקד מוטה'. אני ניגש אליו אני אומר 'שלום מוטה', 'שלום המפקד', 'אני הטנקים שלך' ככה אמרתי לו. הוא אומר 'שלום, שלום' הכרנו אחד את השני, והתחלתי להשתלב בפעילות שלהם."

'מוטה' הוא אל"מ מרדכי גור, והיחידה עליה פיקד היא חטיבה 55: חטיבת חי"ר במילואים של הצנחנים. במקור היו לוחמי החטיבה אמורים לצנוח באל-עריש שבצפון סיני - אבל ההתקדמות בחזית המצרית הייתה כה מהירה, עד שכבר ביום הראשון למלחמה הסתבר שאין צורך בצניחה שכזו. מכיוון שכך, הוכפפה החטיבה לפיקוד מרכז - ונשלחה לירושלים.

גבעת התחמושת

אולי תופתעו לשמוע כי משימתה הראשית של חטיבת הצנחנים לא הייתה כיבוש העיר העתיקה. מדוע? מאותה הסיבה שבגללה בכנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה - אולי שמעתם על זה - יש סולם שניצב מתחת לחלון הקומה השניה כבר יותר ממאתיים וחמישים שנה - ואף אחד לא מעז להזיז אותו. מדוע? כיוון שאם ירושלים היא חבית של חומר נפץ, אז העיר העתיקה היא הנפץ… ואם הזזה של סולם עץ עתיק יכולה לפגוע ברגשותיה של עדה נוצרית כזו או אחרת, אז פגז אחד שינחת על הבית הלא נכון עלול היה להצית מלחמת עולם שלישית - ואני לא חושב שאני מגזים כאן.

מכיוון שכך, כיבוש העיר העתיקה לא עמד על הפרק ביומיים הראשונים של המלחמה - אלא רק 'ריחף' ברקע הפעילות, מתוך הבנה שכיבוש כזה יוכל לצאת אל הפועל רק אם יווצרו התנאים המתאימים. המשימה המיידית שהציב הפיקוד לחטיבת הצנחנים הייתה בראש ובראשונה חבירה לכוחות הישראליים במובלעת הר-הצופים, שכזכור הייתה בעומק השטח הירדני ומכאן שעמדה בסכנה חמורה. ובנוסף, כיבושו של מתחם אוגוסטה ויקטוריה, שניצב על הר הזיתים ומשקיף ממזרח על העיר העתיקה. כזכור, באותו הזמן בדיוק פעלו צוות הקרב של אהרון קמארה, יוסי לנגוצקי ואשר דר בדרום ירושלים, והטנקים של חטיבת הראל הבקיעו את דרכם ממערב אל הצירים שבצפון ירושלים. אם יצליחו הצנחנים לעמוד במשימתם, הם ישלימו את כיתור העיר העתיקה מכל עבריה - צפון, דרום, מערב ומזרח. מכיוון שירושלים הייתה מרכז הכובד של הכוחות הירדניים ביהודה ושומרון, כיתור כזה, קיווה הפיקוד העליון של צה"ל, ימוטט את המאמץ הירדני כולו.

המרחק בקו אווירי בין האזור שהיה בשליטה ישראלית ובין אזור הר הצופים ואוגוסטה ויקטוריה היה קצר - רק מספר קילומטרים ספורים - אבל כדי להגיע לשם, הצנחנים היו חייבים להשתלט על מספר מוצבים ירדנים מבוצרים ומוגנים שחלשו על האזור כולו: גבעת המבִתר, הגבעה הצרפתית ומתחם בית הספר לשוטרים - כולם באזור צפון ירושלים. בנוסף, היה עליהם לכבוש את העמדות הירדניות לאורך 'הקו העירוני': אותו קו גבול שחצה את ירושלים לכל אורכה, וחילק אותה לירושלים המזרחית וירושלים המערבית.

והאויב שאייש את המוצבים האלה - צבא ירדן - נחשב לצבא המאומן והאיכותי ביותר מבין כל צבאות מדינות ערב. גרעין הצבא היה הליגיון הערבי: כוח שהקימו הבריטים באמירות הירדנית בשנות העשרים של המאה העשרים, ומפקדיו היו קצינים בריטים מנוסים. גם אחרי שעבר הליגיון לשליטתו המלאה של המלך חוסיין והפך לצבא הרשמי של הממלכה הירדנית, המשיכו קצינים ירדניים ללמוד ולהתאמן באקדמיות צבאיות יוקרתיות בבריטניה. איש בפיקוד הישראלי לא השלה את עצמו שכיבוש מזרח ירושלים עומד להיות עניין פשוט או קל.

את משימת כיבוש בית הספר לשוטרים קיבל גדוד 66 של חטיבת הצנחנים, אליהם הצטרפו גם הטנקים של רפי ישעיה. בערב היום הראשון ללחימה יצאו המפקדים לתצפית על אזור הגבול.

"[רפי] ירדתי יחד עם המפקדים של הצנחנים, הם ירדו כדי לראות את המקום. עלינו על בתי המפונים שהיו על קו התפר והתחלנו להסתכל. בדקנו כל אחד את התחום שלו מה לעשות, איך לעשות, גיבשנו איזשהי שיטה, אני יחד עם המג"ד שלהם, יופה, גיבשנו איזושהי שיטה, סוכם שאנחנו ניתן את הסיוע לפריצה לביה"ס לשוטרים ועם זה בעצם תתחיל המלחמה. והם ימשיכו לפי הנתונים שיוכתבו להם. [...]

מוטה... מחליף כל פעם מקום שהוא מתאכסן בו, לקראת הסוף, ז"א בלילה שבין החמישי לשישי לחודש, הוא מתמקם בצפניה, בדירה פרטית. הוא יושב שם, ואני יושב... אנחנו כבר כולנו הגענו לשם, הבאתי את כל הכח שלי לשם, כולם מסתדרים ברחוב צפניה, ומחכים להוראה מתי מתחילים. בינתיים תיאמנו את הקשר עם הגדוד. היה מילות הפעלה, היה מילות... אם צריך להסיט את האש, הכל מסודר. הכל מסודר. אבל המגבלות של הטנקים יצרו מצב שהכל צריך להיות יחד כדי שתהיה שליטה משום שאי אפשר את הטנקים האלה לשים חמש מאתיים-מאות מטר מהמקום ולסמוך רק על הקשר אלא צריך גם שדה ראייה, והמגבלה בכל זאת העובדה שאין לנו תאורת לילה, אין לנו אמצעים לתאורת לילה, זה בכ"ז קרב צמוד עם חי"ר והחשש חס וחלילה שאנחנו לא... ניכנס בהם, נירה עליהם. "

על פי התוכנית היו אמורים הכוחות להתחיל את התקיפה בסביבות שעת חצות. אבל הצנחנים, שכזכור 'הוקפצו' לירושלים בהתראה קצרה, לא היו מוכנים עדיין מבחינת ציוד ותחמושת - ושעת הש' התעכבה ונדחתה. השעות נקפו, הבוקר התקרב - ובשלב מסוים עלתה השאלה אם לא כדאי אולי לדחות את התקיפה ליום המחרת. אבל מפקדי הגדודים סברו אחרת, והמח"ט קיבל את עצתם.

"[רפי] בשעה שתיים בלילה מוטה אומר לי 'רד. תתחיל לרדת עם הטנקים לעמדות. רד לעמדות ותתחיל את הסיוע לבי"ס לשוטרים.' [...] אנחנו יורדים. כשאנחנו מתקרבים למטה מתחילה הפגזה ואש תופת. מסתבר שכל האזור של בתי המפונים היה משימת אש מסומנת מראש של הירדנים. [...]

נכנסים לעמדות שלנו, תחת אש. הטען-קשר שלי כבר נפצע, חוטף רסיס, אני כבר חייב לפנות אותו, להכניס מישהו שהיה לי למזלי רזרבה, מפקד טנק הכנסתי אותו שיחליף אותו, ואנחנו נעמדים מתחילים לירות. יורים. עכשיו מה קורה פה? בזמן שאנחנו נכנסנו לעמדות כבר לא היה לנו פרוז'קטורים. הכל התרסק. כל מה שהיה על הטנקים הלך. [...] אין לנו תאורה אין לנו שום דבר. טוב, בשביל למנוע סיכונים בשלב מסויים ממש כשהגענו קיבלנו גם את ההנחיה מיפה להפסיק אש והמתנו. אנחנו עמדנו כולנו מרוכזים, הצנחנים נכנסים לביה"ס לשוטרים, עוברים אותו, ואז עם מוטה אני מדבר... אנחנו מקבלים הנחיה להמתין שיפרצו לנו מעבר בתוך שטח ההפקר שהוא היה ממוקש, כדי שנוכל להיכנס עם הטנקים.

[...]

טוב, אנחנו מחכים, מחכים, מחכים, בסוף מסמנים לנו שאנחנו יכולים להתחיל לעבור, אנחנו עוברים את שטח ההפקר, תוך כדי תנועה בהפקר אנחנו מפוצצים מוקשים, אבל מוקשים של נעל. לא קורה כלום. אני מגיע עד הצד המערבי של ביה"ס לשוטרים, והיה פתאום גדר ענקית שלא הורידו אותה. יותר גבוה פעמיים מהטנק. בקיצור החלטנו אין מה לעשות. נכנסים ועוברים מה שיהיה. אני פחדתי שזה לא יסתבך לי בתוך השרשרות אבל יצאנו מזה בסדר. עברנו. הפלוגה כולה כל הכח התרכז אליי, כולנו עברנו את השטח הזה והגענו לרחבה של בית הספר לשוטרים."

פלוגת צנחנים חדרה לבית הספר לשוטרים והשתלטה עליו ללא קושי. הכוחות הירדניים, מסתבר, נסוגו תחת האש הכבדה אל מתחם מבוצר שהיה צמוד לבית הספר - מתחם שאיש לא ייחס לו חשיבות גדולה באותו השלב: גבעת התחמושת.

כוח של פלוגה ג' של הצנחנים נכנס לתעלות הקשר של הגבעה והחל לטהר אותן. בדקות הראשונות לא נתקלו הצנחנים בהתנגדות משמעותית, והדיווחים שהעבירו לאחור יצרו אצל מפקד הגדוד את הרושם שההשתלטות על גבעת התחמושת תהיה קלה ומהירה. מכיוון שכך הפנה המג"ד את שאר הכוחות הלוחמים של הגדוד למשימות אחרות. לאף אחד לא היה שמץ של מושג לאיזה קן צרעות נקלעו לוחמי הצנחנים.

הרבה מילים נכתבו בשנים שלאחר מכן על הקרב בגבעת התחמושת. הרבה מילים - והרבה ביקורת. רוב חצי הביקורת הופנו אל המפקדים, שההחלטות שקיבלו בשטח הובילו - בדיעבד - למצב הקשה שנוצר בעת הקרב, כמו למשל ההחלטה לצאת לקרב לפנות בוקר, שהביאה לכך שהצנחנים היו חשופים לעיני הירדנים באור יום. ומעל לכל - מדוע בכלל היה צריך לכבוש את גבעת התחמושת? הכוחות הירדנים שהיו מחופרים בתוך הבונקרים שבגבעה לא היוו סיכון לכוחות שהתקדמו לכיוון הר הצופים: באותה המידה אפשר היה לכתר את הגבעה, ולהמתין שהירדנים יכנעו או לתת למטוסי חיל האוויר לסיים את העבודה מלמעלה. אבל את כל זה אנחנו יודעים לומר רק בדיעבד, כמובן.

הצנחנים המשיכו להתקדם בתוך תעלות הקשר של גבעת התחמושת: תעלות צרות במיוחד, שאפילו חייל בודד התקשה לעבור בהן. כשהגיעו הכוחות אל חלקה הצפוני של הגבעה החל המצב להתדרדר במהירות: אש עזה נפתחה על הלוחמים מתוך מבנים בגבעה עצמה, ומהמוצב הירדני בגבעת המבתר שעמדה מצפון. הפלוגה ספגה אבדות קשות, והמ"פ הזעיק את פלוגה ב' של הגדוד לסיוע.

כשנכנסה פלוגה ב' לקרב, לוחמיה נתקלו באותה התנגדות עזה ועיקשת של הירדנים - וגם גורלם היה דומה לזה של פלוגה א': עשרות לוחמים נפצעו ונהרגו, ומכל מחלקה שנכנסה לתעלות - נותרו רק קומץ זעום של חיילים כשירים. בשלב זה החליט סגן-מפקד הגדוד להזעיק את הטנקים לסיוע.

"[רפי] אחרי כמה זמן, מבקשים ממני להעביר שני טנקים לסייע לכוח צנחנים שנלחם לכיוון גבעת המבתר. אפילו לא אומרים לי גבעת התחמושת, גבעת המבתר. מה אני עושה? אנחנו בשיירה. אני אומר לשני הטנקים האחרונים להסתובב ולנסוע. זה היה טנק אחד של בן גיגי ואחד של אריאל."

שני הטנקים עלו על גבעת התחמושת. השיפוע בגבעה היה כזה שהטנקים התקשו מאוד לצודד את הקנים שלהם כלפי מטה כדי לפגוע במטרות הנמוכות - אבל אפילו תחת התנאים המגבילים האלה, הצליחו שני הטנקים לפגוע ולמוטט את הבונקרים הירדנים שבמרכז הגבעה. תחת חיפוי הטנקים המשיכו הצנחנים להתקדם, עד שבסופו של דבר הצליחו להשתלט ולפוצץ את הבונקר המרכזי שבתוכו הסתגרו מרבית החיילים הירדנים, והקרב על גבעת התחמושת הגיע לסיומו. שלושים ושישה צנחנים נפלו בקרב העקוב מדם, שהונצח בשירו האלמותי של יורם טהרלב. חמישה עשר צנחנים זכו בעיטורים שונים, על מעשי הגבורה שלהם תחת אש.

סמטת המוות

במקביל לקרב הקשה שהתחולל בגבעת התחמושת, פעלו שאר כוחות חטיבת הצנחנים בזירות קרב נוספות בצפון ירושלים. על ציר הזמן, אנחנו נמצאים כעת בבוקרו של היום השני למלחמה. על גדוד 28 הוטלה משימת כיבוש מוזיאון רוקפלר: מתחם הממוקם לא רחוק מהקצה הצפון-מזרחי של העיר העתיקה וחוליה קריטית בדרך לכיבוש המיועד של אוגוסטה ויקטוריה - ואולי גם לכיבוש העיר העתיקה עצמה, אם יינתן האות לכך.

כבר מהרגע הראשון, שום דבר לא עבד כמו שצריך עבור כוחותיו של גדוד 28. בשעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, בעוד לוחמי הגדוד מתארגנים ליציאה - נחת עליהם מטח מדויק של פצצות מרגמה: שמונה לוחמים נהרגו וכשלושים נפצעו.

הכוחות שלא נפגעו יצאו לדרך, על רחוב דרך שכם: כביש שהוביל דרומה מאזור גבעת התחמושת אל עבר העיר העתיקה. על פי התוכנית, על הכוחות היה לרדת דרומה לאורך דרך שכם, ואז לפנות שמאלה, מזרחה, אל רחוב סלאח א-דין שהיה לוקח אותם לכיוון מוזיאון רוקפלר - ולא פחות חשוב, גם היה מרחיק אותם מאזור הקו העירוני שהיה זרוע בעמדות ירדניות מבוצרות. אבל הצנחנים, שלא הייתה להם הזדמנות ללמוד את השטח כמו שצריך - פספסו, בלהט הקרב, את הפניה שמאלה אל רח' סלאח א-דין - והמשיכו דרומה לאורך דרך שכם.

טעות הניווט הזו עלתה להם ביוקר: הם נקלעו ללב מערכת הביצורים הירדנית בקו הגבול. אש תופת נפתחה על הלוחמים ממבנים שונים ומכיוונים שונים, והצנחנים ניהלו קרבות קשים מבית לבית ומסמטה לסמטה. מספר ההרוגים והפצועים החל לטפס - ושוב נקרא כוח הטנקים של רפי ישעיה לסיוע.

"[רפי] אנחנו בהמתנה על יד האמבסדור. מופיע ג'יפ, מבוהל. 'שמעו, יש פה קרב קשה מאוד בכיוון דרך שכם. אתם חייבים לבוא איתנו, לעזור לנו'. התחלנו להתגלגל לכיוון דרך שכם, זה הירידה מהאמבסדור, הכל מתחיל להיות בניינים משני הצדדים, עכשיו פה מסתבר ככה. לירדנים היה קו עירוני כמו שלנו היה קו עירוני, מבוצר כלפי ירושלים ומבוצר גם לעורף, שאם קורה משהו- מישהו חודר מאחור, גם שם... כך אני מבין, אז גם שמה יש להם הסדר שמבטיח את עצמם שמשהו יקרה. אנחנו מגיעים, אני רואה פתאום תמונה מאוד קשה. צנחנים שוכבים על יד הקירות פצועים, צנחנים ממש... ראית שאנשים שעוברים חוויה מאוד קשה. הם רצים, מנסים להתקדם, אנחנו הצטרפנו אליהם."

קרל פון קלאוזביץ (Clausewitz) היה קצין בצבא הפרוסי בראשית המאה ה-19, ונחשב לאחד התיאורטיקנים החשובים ביותר בתולדות ההגות הצבאית. אחת האמרות המפורסמות של קלאוזביץ היא שהמלחמה נמצאת איפשהו בתפר שבין מדע ואמנות: יש טכנולוגיה ויש אסטרטגיה - אבל הכאוס שנוצר באופן טבעי בזמן הקרב הופך את ניהול המלחמה בפועל למורכב ומאתגר במיוחד, כיוון שלמפקד בשטח לעולם אין כל הידע הדרוש לו כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. במהלך המאה העשרים, בעקבות הניסיון המצטבר במקומות כמו סומליה, עיראק, צ'צניה ויוגוסלביה - נוכחו צבאות רבים לדעת שלחימה בשטח בנוי מגבירה עוד יותר את אי-הוודאות הזו. בתוך עיר צפופה קשה לדעת היכן נמצא כל כוח, שדה הראייה מוגבל וכמעט כל התקלות היא התקלות מטווח קצר. זאת ועוד, בלוחמה בשטח בנוי יש יתרון מובנה לצד המגן: ברוב המקרים, המגנים מכירים את השטח טוב יותר מהתוקפים, והייתה להם הזדמנות להקים מבעוד מועד עמדות מבוצרות בנקודות אסטרטגיות, ולטמון מלכודות לכוח התוקף.

הניסיון המצטבר לימד את התאורטיקנים הצבאיים שהפתרונות לקשיים המובנים של לוחמה בשטח בנוי הם שניים. הראשון - איסוף של מידע מודיעיני רב ככל האפשר על מיקום האויב ותנועותיו בעיר. השני, והחשוב יותר לענייננו, הוא שילוב חכם של כמה וכמה כוחות לוחמים מסוגים שונים - חיל רגלים, הנדסה, מודיעין, אוויר ושריון - וניצול היתרונות הטבעיים של כל זרוע כדי לכפר על החסרונות של הזרועות האחרות. טנק, למשל, יכול להגן על החיילים שסביבו ולחפות עליהם במקלעים ותותחים כבדים - בעוד שהחיילים יספקו לו הגנה מפני האיום המשמעותי ביותר על הטנק באזור צפוף: טילי נ"ט.

אבל שילוב הדוק בין זרועות שונות לא נוצר בין לילה: הוא דורש הכנה ואינספור אימונים מקדימים, כדי שברגע האמת, תחת אש - הכוחות השונים יהיו מסוגלים לתפקד כמו מכונה משומנת. לרוע המזל, לכוחות הלוחמים בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים - לא הייתה הכנה כזו. כל הקרבות שניהלה חטיבת הצנחנים בירושלים היו קרבות מאולתרים, עם מינימום הכנה מוקדמת ולעיתים עם ציוד שלא התאים כלל ללוחמה בשטח בנוי, כמו רובים ארוכי קנה. את התוצאות של האלתור הזה אפשר היה לראות בקרב על גבעת התחמושת, למשל: הלוחמים, שלא הכירו את השטח מקודם, הופתעו פעם אחר פעם בהתקלויות עם האויב מכיוונים שונים. וגם עכשיו, בקרבות על דרך שכם, אפשר היה לחוש בתוצאות של חוסר ההכנה המוקדמת. רפי ישעיה.

"[רפי] עכשיו פה יש את הבעיה של חוסר תיאום. חוסר נסיון בין הצנחנים לבין השריון, אף אחד מהם לא עבר את האימונים הדרושים כדי ללכת בשטח בנוי כמו שצריך, והתחיל אלתור. אני נסעתי... הייתי הטנק הראשון כל הזמן, אחרי כל השיירה. צנחנים פונים אליך, מבקשים, עכשיו מה זה פונים, מבקשים? יש טלפון אחורי לטנק? אין טלפון אחורי לטנק. הטלפון האחורי כבר נגמר מזמן. לטנקים שלנו אני אראה תמונות, כשעמדו כולם, כשעמדנו בעמדות האש בביה"ס לשוטרים כבר לא היה טלפונים אחוריים. ואנחנו מתחילים ליסוע בצעקות. כל מפקדי הטנקים עם הראש כולו בחוץ. חוטפים אש מכל הכיוונים. ומבית לבית, מגדר לגדר, מתנהל קרב שהולך בצעדי צב. עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, הטנקים נוסעים, הטנקים נוסעים. [...] יש פה קטע לחימה, מבית לבית, מעמדה לעמדה, מגדר לגדר, אנשים נפגעים, אנשים נפצעים [...] אז בקטע הזה של הלחימה חמישה מפקדי טנקים נפצעו. אחד נהרג, היה שניים... ארצי ואני נפצענו קל מאוד, אבל האחרים נפצעו קשה. ירייה... אליהו שליין נפצע והכל התרסק ביד. אלבז שהיה סמל מחלקה חטף כדור מפה יצא לו מפה. אני חטפתי כדור בצוואר אבל לא חדר, לא הסכים. נשאר ככה. "

בשעה שש ושלושים בבוקר הגיעו לוחמיה של פלוגה א' של גדוד 28 אל רחוב כלדיים: סמטה קצרה המתפצלת מתוך רחוב דרך שכם. כך תיאר מוטה גור, מפקד החטיבה, את שהתחולל באותה סמטה קצרה, במאמר שכותרתו - 'סמטת המוות.'

"התנועה במרכז הכביש הייתה בלתי אפשרית: אש ירדנית מדרום כיסתה אותו ביעילות, בהגיחה מבתים שונים ומחומת העיר העתיקה. המ"פ פקד על אנשיו להתקדם משני עברי הכביש, כשהם צמודים לקירות. משמאל, ממזרח, נמשכת חומת אבן לבנה של חצר מנזר. מימין, ממערב - ניצב המסגד [...].

בהגיע החוליות אל עיקול חומת המנזר נפתחה אש על שתיהן. [...] בו ברגע מתפוצץ לידם רימון-יד, מלווה במטר כדורים מחומת המנזר. עופר נפצע מרסיס. לידו נופל לייזרקה מכדור. ניר, אשר נמצא כמטר אחד מאחור, קופץ קדימה. משוכנע שכל האש באה מתוך הסימטה, מכין הוא רימון לזרוק לתוכה. היד מושטת קדימה. רימון פוגע בזרוע, והיד מתדלדלת מטה. צרור מלווה את הרימון, וגם רגלו של ניר נפגעת. הוא נופל וקורא לחובש. [...] לייזרקה נפטר...עופר ויגאל פצועים."

הכוח של פלוגה א' ספג אש תופת משני הכיוונים. חוליה שנשלחה לטהר את המנזר בצד אחד של הרחוב הצליחה לעצור את האש הירדנית מהכיוון הזה - אבל מהצד השני של הרחוב עדיין ניתכת על הלוחמים אש עזה. מאיפה בדיוק מגיעה האש הזו? לאיש לא היה מושג. מוטה גור ממשיך.

"אלכס, מפקד פלוגה ג', קיבל מן המג"ד פקודה לנוע קדימה ולהחליף את פלוגה א' ככוח מטהר קדמי. כשהחל שאול [מ"מ בפלוגה] לנוע, לא היה המראה שלפניו מעודד ביותר. כחמישה עשר איש מפלוגה א' עדיין שהו בשטח הפתוח שליד המסגד, וניהלו חילופי אש עם עמדות ירדניות ממערב לכביש. בפינת הבית שכב יגאל ניר פצוע. לידו, על גל אבנים, לייזרקה הרוג. בפינת הסמטה מורדי - כשחצי גופו על הכביש. על קירות הבתים הסמוכים נשענים פצועים קל מרסיסים.

[...] אשר ליריות מימין - לאיש לא ברור בדיוק מהיכן באו. הכל מעריכים כי מקורן בבתים הסמוכים לרחוב. (רק בסיור יסודי אחרי המלחמה נתגלה מערך החפירות והבונקרים הירדניים, אשר השתרע [...] עד לקצה 'סמטת המוות' שבה נבנה בונקר מבטון אשר ירה לאורך הסימטה.)

[...] החוליה ממשיכה להתקדם תוך ניסיון לאכן את האויב. לפתע, כשהלוחמים כבר נמצאים כעשרה מטרים בתוך הסימטה, פולח לתוכם צרור כדורים קטלני. דיאמנט ופרישמן נפגעים ונופלים במקום. ברקו נפצע ומטיל את עצמו אל שער אחד הבתים בסימטה. ממחסה השער, כשפצעו שותת דם, לא פסק מלהזהיר את חבריו ולקרוא ללא הרף - 'היזהרו - צלף!'.

[...] לדני נמאס, והוא החליט לעבור. 'אל תעבור,' מזהיר אותו יגאל - 'יש שם צלף.' אך דני כבר מזנק קדימה. בהיותו במרכז פתח הסימטה משיג אותו כדור, והוא נופל הרוג.'

רפי ישעיה, מפקד כוח הטנקים, מתקרב אל הסמטה מצפון.

"[רפי] הגענו לרחבה הגדולה של תחנת הדלק, בדרך לכיוון שער שכם, פיזרתי טנקים קצת, ירינו כל מה שראינו, כל עמדה שראינו, וצנחנים רצים ונופלים, ואז ממול הגענו לבניין שאני הגעתי אליו אני ראיתי שהם באמת שכבו שני חיילים על יד הכניסה. כנראה סימטת המוות... מה שהם קוראים היום. היה מפקד הצנחנים נחשון צועק לי, תשמע, תראה מה שקורה שם, צריכים לעשות משהו."

מוטה גור.

"מכיוון המסגד התקדמו אל הסמטה המחלקה של נחשון מפלוגה א', והטנק של המ"פ רפי. הצנחנים לאורך קיר הבית, והטנק באמצע הכביש. [...] אלכס סימן לו ביד לפנות אל תוך הסמטה."

"[רפי] טוב, לקחתי... הכנסנו פגז בקנה, הגענו עד סמטת המוות. כשאני הגעתי לסמטת המוות עם הפגז כבר מכוון, ראיתי שני ירדנים יוצאים מתוך חומת בטון, יורים, זורקים עליי ררנ"ט, הררנ"ט התגלגל התגלגל התגלגל, פגע במדרכה לפני הטנק."

מוטה.

"צמודים לקירות הבתים ראו הצנחנים את מטחי הכדורים מתנפצים על דפנות הטנק, ואת פצצת הררנ"ט מחליקה מתחתיו. הטנק לא זז. רפי כיוון את התותח ונתן פקודת אש. נפץ הפגז הרעיד את הסביבה. עמדת הבונקר בקצה הסימטה נהרסה כליל. פגז שני חיסל את אשר נותר ממנה. הצליפות בסימטה חדלו."

"[רפי] אני הכנסתי שני פגזים, ירינו שני פגזים פנימה נגמר כל העסק הזה."

ארבעה לוחמים הרוגים ושלושים פצועים גבתה סימטת המוות.

גשר גת-שמנים

בתום הקרב בדרך שכם, חברו רפי והטנקים שלו לעמדת הפיקוד של מוטה גור במוזיאון רוקפלר. השמש כבר שקעה, אבל עבור לוחמי פלוגת הטנקים - יום הקרבות עדיין לא הסתיים.

"[רפי] חמש... קבוצת פקודות, מוטה, יושבים כולנו בתוך המבנה של מוזיאון רוקפלר, מוטה אומר אנחנו הולכים עכשיו על אוגוסטה ויקטוריה, מסתכל עליי, אומר 'אתה מוביל'. האמת התפלאתי. הטנק מוביל? בלילה? זה לא הפתרון. אבל להגיד לא המשמעות היא שאני כאילו... כאילו אני אומר לו 'תשמע אנחנו לא... יש דברים שאנחנו לא עושים.'"

לרפי הייתה סיבה טובה לחשוש. תוכנית הפעולה של מוטה לכיבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה הכתיבה שכוח הטנקים של רפי היה צריך לצאת ממוזיאון רוקפלר, לרדת דרומה לאורך החומה המזרחית של העיר העתיקה - ובשלב מסוים לפנות שמאלה, לכיוון המנזר. אבל הפנייה שמאלה לא הייתה פניה רגילה: למעשה, מדובר היה בכמעט פניית פרסה, והכביש אליו היה אמור הכוח לפנות היה כביש צר וקטנטן, בקושי רחב יותר ממכונית. ראיתי את הפניה הזו - הכביש קיים גם היום: אם הייתי צריך למצוא אותה באור יום מלא, כנראה שעדיין הייתי מפספס אותה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בכוח טנקים שנע באפלה מוחלטת. זהו עוד אתגר משמעותי לכוחות שריון שנדרשים לפעול בשטח עירוני צפוף.

"[רפי] יורד הערב. השעה אני חושב משהו כמו שש שבע, חושך. אני עולה על הטנק. יורד ימינה, יוצא מן הכלל. אני כבר ביציאה לא יודע אם אני נוסע על הכביש או על המדרכה. אני שומע את הברזלים של העצים נדפקים בצד ימין. ממשיכים. הכביש עצמו יש לו איזה סטייה שמאלה בדיוק על יד החומה. אני מבסוט. יש סטייה שמאלה. אני ממשיך לרדת, נוסע, נוסע, ומתחילה אש מכיוון החומה. יורים, יורים, אני ממשיך לנסוע. לא מוצא חן בעיני. משהו פה לא מסתדר לי, זווית, אתה פונה שמאלה, ואתה נכנס, אין פה.. זה לא שמאלה, בינתיים הטנק נוסע. אני מתגלגל מתגלגל מגיע כמעט עד למטה, ז"א עד למטה זה לפני הכניסה לשער האריות. יש אח"כ סיבוב שמאלה בתוך גשר גיא בן הינום, ואחרי זה הכנסייה הפרסקו עם כל הזה וזה. טוב, זה היום אנחנו יודעים. אני יורד בלילה, אני מגיע בערך לאיזור הזה, אני חוטף רסיס מעל העין, מתחיל קצת דם לרדת, קצת, אני רואה שאני מסתבך, אני אומר למוטה 'מוטה זה לא נראה לי, אני משהו פה לא בסדר, אני לא מסתדר', הוא אומר לי 'תדליק אורות' אמרתי לו 'מוטה, אין לנו פנסים, אין להדליק אורות. אין עם מה להדליק.' 'טוב,' אמרתי, 'אני מסו... אני מחזיר את הפלוגה אחורה.' בינתיים אני מבקש מארצי לעקוף אותי, לעבור הלאה לראות מה הקטע שבא אחרי זה, אולי משהו אני טועה, הוא מגיע עד הפרסקו, עד הכניסה, וגם הוא מסתובב אחורה, הטנק היחידי שנשאר למטה זה שלי. אני יורה כל הזמן על החומה, יורים עליי, אני רוצה שהחבר'ה יחלצו יסתלקו משם. הפלוגה כולה הולכת יצא בסדר, אני עדיין על הגשר, מנהל מלחמה. בקיצור, התמונה ש... התמונה שמתרחשת שמה היא קשה לצפייה. אש מכל הכיוונים, והטנק הזה עומד על הגשר וחוטף מכל הכיוונים. למזלי אש קלה. אבל אתה רואה את הפוספור, את הנותבים, פוגעים, פוגעים, פוגעים, פוגעים, מכל הכיוונים. אש תופת. אני אומר לטען 'אני מסתבך בכיוון, אני לא מצליח להסתדר עם עצמי בגלל הדם. משקפיים.' אני אומר לטען-קשר 'תכוון את הטנק.' הוא יוצא החוצה, הוא מסתכל והוא רואה את התותח לכיוון החומה. אנחנו יורים על החומה. אבל הטנק עמד ניצב על הגשר כבר התחיל להסתובב."

הגשר עליו עמד הטנק של רפי הוא גשר גת-שמנים, הידוע גם בשם 'גשר קידרון'. על הגשר, הטנק של רפי היה חשוף לחלוטין לירי ירדני מכיוון חומות העיר העתיקה - ולכן הוא החליט להסתובב ולעלות בחזרה צפונה. אבל בטנק, זכרו, הצריח יכול להסתובב סביב צירו בחופשיות, והכיוון אליו מופנה התותח - עשוי להיות שונה מהכיוון של גוף הטנק. הטען-קשר, שלא היה מנוסה כמו מפקד הטנק, שכח את העובדה הזו.

"[רפי] יורים על החומה, יורים על החומה, הוא רואה את הכיוון של התותח הוא אומר 'הטנק קדימה'. אז הוא אומר 'טנק קדימה', גם הקשר פנים דפוק, אבל לא משנה, הוא אומר 'הטנק קדימה' הטנק נוסע קדימה. הנהג הוא בסדר הוא עושה מה שאומרים לו. אני שומע דפיקה בגדר נפל העסק, הטנק התהפך, נפלנו את השבעה, עשרה מטר עם הצריח למעלה התהפכנו."

וכך נפל הטנק של רפי ישעיה לתוך הוואדי. מאחורי כוח הטנקים, עדיין לפני הגשר, נמצא כוח של סיירת הצנחנים שיחד עם הטנקים היו אמורים להסתער על אוגוסטה ויקטוריה - אבל בשלב זה החלו הכוחות להבין שטעו בניווט וירדו דרומה מדי. אנשי הסיירת, רכובים על ג'יפים קלים, נסעו קדימה כדי להזהיר את הטנקיסטים ולהחזיר אותם צפונה ולמעלה - אבל נקלעו לאותה מלכודת אש לתוכה נפל רפי מספר דקות קודם לכן.

"[רפי] אני חושב שעוד הספקתי לראות את הג'יפ הראשון שלהם נכנס כשאנחנו עפנו למטה. טוב, אז שמה אש תופת, והג'יפ נכנס פנימה, ו- עזוב, זה סיפור מההפטרה. היה מצב קשה מאוד בגשר הזה. נהרגו שם כמה אנשים. [...] מה שמתרחש על הגשר אחרי זה... צעקות, ו... עזוב. תמונה מאוד מאוד קשה."

הכוח של סיירת הצנחנים ספג אש תופת: חמישה לוחמים נהרגו ורבים נפצעו. כוח חילוץ של הצנחנים שנשלח לסייע להם ספג אש קשה בעצמו. אחד הטנקים התייצב על הגשר כדי לשמש כמעין 'חומת פלדה' עבור הצנחנים, כדי שיוכלו להמלט - אבל האש הכבדה הבעירה את התחמושת והטנק עלה באש. רק במזל הצליח צוות הטנק להיחלץ ממנו בזמן. הקרב המר נמשך ארבע שעות תמימות.

כל הזמן הזה שכב טנק הפיקוד הפוך - עם הזחלים למעלה והצריח למטה - בקרקעית הואדי. בדרך נס שורד רפי ישעיה את ההתהפכות הדרמטית.

"[רפי] אנחנו נפלנו למטה. אני למטה שוכב, אני בטוח שאני בתוך ירדן, שטח ירדן, אני לא... למזלי הצריח... הטנק נפל על הצריח אבל בזווית. ודווקא פתח היציאה נשאר פתוח... אני יצאתי משם, רצתי מהר, אין לי משקפיים, אין לי כלום, רצתי מתחת לאיזה עץ לראות... לאסוף כח, לראות מה מתרחש, אני שומע צעדים, אני צועק 'מין הדא?' הייתי בטוח זה ערבים, יש לי אקדח ביד, 'מין הדא, מין הדא' התנפלו עליי זה הצוות שלי. כולם יצאו פה מכות, פה זה, אבל כולם יצאו, הנהג של הטנק שלי היה יוצא מן הכלל, הוא בחור מאוד מאוד מאורגן, והוא הוציא את המפות, הוציא את הנשק מהטנק, הוציא את הכל. טוב, עכשיו מה עושים הלאה? מעלינו קרב, אנחנו שוכבים למטה חבולים, איך מה עושים, בסוף החלטתי אתה יודע מה, בוא נלך ברגל. נחפש דרך להגיע חזרה. והתחלנו ללכת ברגל הלכנו ברגל דרך הואדי, ועלינו בסופו של דבר הגענו חזרה למוזיאון רוקפלר לקראת בוקר."

רק כשעלה הבוקר הצליחו כוחות הטנקים והצנחנים, סוף סוף, לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה, ללא התנגדות משמעותית. יחד עם כיבושו של הכפר אבו-טור באותו הבוקר, ירושלים המזרחית נפלה כולה לידי ישראל. כפי שקיוו במטכ"ל, כיבוש ירושלים מוטט את המאמץ הירדני בגזרה כולה: השליטה הישראלית בדרכים הראשיות והעליונות האווירית המוחלטת שכנעו את הפיקוד הירדני שהמלחמה אבודה. המלך חוסיין חשש שמא פקודת נסיגה מהגדה תביא עליו את זעמם של המצרים ושל הפלסטינים - אבל בשלב זה נותרו לו מעט מאוד ברירות, ורוב הכוחות הירדניים החלו לסגת משטחי יהודה ושומרון.

כיבוש העיר העתיקה

כעת, כל מה שנותר היה לכבוש את העיר העתיקה עצמה, ולשחרר את הכותל. לכל אורך הלילה התנהלו דיונים קדחתניים בממשלה: משה דיין, למשל, התנגד לכניסה צבאית לתוך העיר העתיקה והעדיף לכתר אותה עד שהכוחות הירדניים בתוכה יסכימו להכנע. בגין, מצדו, חשש שהמעצמות יכפו על ישראל הפסקת אש - ושהעיר העתיקה תיוותר מובלעת ירדנית בתוך השטח הישראלי, באותו האופן שבו הפך הר-הצופים למובלעת בתוך השטח הירדני. בסופו של דבר גברו הקולות בעד כניסה לעיר העתיקה, למרות הסיכון לפגיעה במקומות הקדושים.

בשעה תשע וחצי בבוקר התקרבו כוחות הצנחנים ושני טנקים - האחד של פלוגת הטנקים הסודית בפיקודו של יוסף בן-גיגי, והשני טנק של חטיבת הראל - אל שער האריות. אש נורתה על הטנקים מעמדות ירדניות על החומה: הטנק של בן-גיגי השיב אש, והירי פסק. עוד שלושה פגזים - והשער עצמו, שחסם את הכניסה לעיר, שכב על הרצפה, מקומט ומעשן.

יוסף בן-גיגי ואיציק זיסמן, מפקד הטנק השני, ירדו מהטנקים שלהם והתקרבו אל השער. שלושים ס"מ. שער האריות עצמו היה רחב מספיק כדי לאפשר לטנק לעבור - אבל הרחוב שניצב מייד אחריו היה צר מדי בכשלושים ס"מ. מה עושים עכשיו? האם לפוצץ את השער או את בתי הרחוב כדי לאפשר לטנקים להכנס, במחיר של נזק כבד לעיר ההיסטורית? לא. הם פשוט לא יכול לעשות דבר כזה.

דקות ספורות לאחר מכן הגיע למקום מוטה גור על זחל"ם הפיקוד. גור הבין שהדרך אל הכותל פתוחה לרווחה. הוא הרים את מכשיר הקשר וצעק לנהג הזחל"ם שלו, משה בן-צור - 'סע, בן-צור, סע!'. הזחל"ם דהר לתוך העיר העתיקה, ואחריו הסתערו קדימה שאר לוחמי הצנחנים כשהם חולפים מעל, מתחת ומצידי הטנקים שעמדו לפני השער. הצנחנים נכנסנו פנימה - והטנקיסטים נשארו בחוץ.

בפרק הקודם סיפרתי לכם שבזכרון הקולקטיבי הישראלי נדחק מקומם של לוחמי השריון בקרב על ירושלים לפינה, ורבים לא יודעים או לא זוכרים שטנקים בכלל השתתפו בקרב על ירושלים. סביר להניח שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא אותם שלושים ס"מ של אבן שמנעו מהטנקים להיכנס לתוך העיר העתיקה. שלושים ס"מ שמנעו מהטנקיסטים להופיע בתמונות הניצחון המפורסמות של המלחמה. כולם מכירים את התמונה המפורסמת של רבין, משה דיין ועוזי נרקיס פוסעים לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות - אבל אף אחד לא יודע שבדיוק מאחורי שלושת הגנרלים, מצידו השני של השער, עומדים הטנקים.

חלק נוסף מהסיבה לשכחה הזו טמון באופיים של אנשי פלוגת הטנקים הסודית. אהרון קמארה, למשל, העיד על עצמו שמעולם לא ניסה להתעקש ולדאוג ששמה של הפלוגה יופיע בסיפורים על המלחמה. 'עשינו את זה,' אמר בכתבה לעיתונאי אלון בן-דוד, 'בשבילנו, ובשביל המדינה.'

אחרים, כמו יוסי לנגוצקי - שלחם עם אהרון קמארה בגזרת ארמון הנציב - טוענים שהיה מי שניסה להשכיח במכוון את חלקם של הטנקיסטים בקרבות.

"[יוסי] דברים שאמרתי בבית הנשיא שבהם התייחסתי לנטילת הכבוד המוגזם של הצנחנים. כתבתי מה עשתה כל חטיבה, וכתבתי- 'על אחיי גיבורי התהילה נמנים. [...] לוחמי פלוגת הטנקים הירושלמית מגדוד השריון הפיקודי בפיקודו של אהרון קמארה שהיו חלק משמעותי ביותר בצוותי הקרב המשולבים עם לוחמי חטיבת ירושלים בדרומה של העיר ובצפונה של העיר בפיקודו של רפי ישעיה, כולל בקרב הגשר בנחל קידרון בואכה שער האריות. [...] כולם, כולנו הסתערנו על ג'בלאות, כולנו תקפנו וכבשנו מוצבים מבוצרים. כולנו לחמנו בתעלות קשר ובבונקרים, כולנו פרצנו שדות מוקשים וגדרות תיל, כולנו חטפנו מטח של פגזים, אש מקלעים וירי צלפים, כולנו נחשפנו לרסיסי רימוני יד. לא היססנו לחלץ פצועים תחת אש ש-182 מחברינו לוחמים מכל היחידות נתנו את חייהם לשחרורה של ירושלים. חמישים שנה דיברתי על ליבם של אחיי הצנחנים וביקשתי והפצרתי בהם לא אחת, בעל פה ובכתב, שיוסיפו את האות מ' לכינויים משחררי ירושלים. וכך למען תצא לאור האמת, שהיא- חטיבת הצנחנים, ממשחררי ירושלים. אך ללא הועיל. לכאב ליבם ולעלבונם של רבים ממשפחות הנופלים והלוחמים עצמם, הפך נושא תהילת המנצחים למעין תחרות ספורט. מי שנגע ראשון בכותל הוא המנצח. הוא משחררה של ירושלים. ואילו לוחמי השריון שהגיעו ראשונים בכמה דקות לפני הצנחנים לשער האריות אך נתקעו בו מחמת רוחב הטנקים וצרות המעבר אינם זכאים לכאורה לאשראי."

בדוח סיכום המלחמה שלו כתב מוטה גור את הדברים הבאים:

"אין לנו כל ספק כתוצאה מהתחקירים, שהלחימה בשטח הבנוי בלי הטנקים הייתה חמורה מאוד, ושהטנקים ברגע שהם נכנסו, בכל מקום שהם נכנסו שינו לחלוטין את התמונה. היו מ"מים שלא התביישו לומר שלולא הטנקים הגיעו ברגעים מסוימים, הם היו מאבדים את האוויר. [...] העובדה היא שגם בין הלוחמים הטובים שלנו היו כאלה שלא התביישו להודות שברגעים מכריעים, הופעת הטנקים שינתה להם לחלוטין את מצב הרוח ואת המוראל ואת הגישה. [...] לחבר'ה שלנו אין מילים להערכת הטנקיסטים ומפקדי הטנקים שישבו בשלב זה כל הזמן, לרבות הצליפות, עם הראש בחוץ, חצי גוף בחוץ ונתנו סיוע יוצא מן הכלל תוך כדי תצפית."

"יוסי, מה המסר שלך במשפט אחד?

המסר שלי הוא שראוי לזכור תמיד את הפתגם הרומי- 'ורבה וולנט סקריפטה מננט' דהיינו מילים פורחות, מה שאתה כותב נשאר. או במילים פשוטות יותר, אם עשית ולא כתבת לא עשית. לא עשית כתבת- עשית. [...] כולנו, לוחמי שלושת החטיבות, בסיועם הנהדר של טייסי חיל האוויר, שחררנו את ירושלים."

שנים לאחר המלחמה החליטו לוחמי הפלוגה להנציח בעצמם את פועלם: הם יצרו מדליה מיוחדת, ובה ציור של טנק על רקע של חומות העיר.