'הסוס הטרויאני', פרשת הריגול הממוחשב

בעוד מספר חודשים ייצא לאור ספר חדש פרי עטי, ושמו 'קרב מוחות: על ההיסטוריה הזדונית של וירוסי המחשב'. תחום זה של טכנולוגיה, תוכנות זדוניות ווירוסים, מושך אותי באופן אישי בעיקר בגלל השילוב המרתק שבין תחכום טכנולוגי, פסיכולוגיה וסיפורים אנושיים מרתקים.

מבין עשרות, אם לא מאות הסיפורים שמופיעים בספר בחרתי להציג בפרק זה את פרשת 'הסוס הטרויאני'. אם לא שמעתם עליה, מדובר באחת מפרשיות הריגול העסקי החמורות בתולדות המדינה- אם לא הגדולה מביניהן. כפי שמייד תשמעו, היו מעורבות בפרשה כמה מהחברות הגדולות במשק: הוט, פרטנר, שטראוס ועוד.

פרשה זו מעניינת משתי סיבות. היא מציפה אל פני השטח חלק גדול מהבעיות והאיומים שכולנו- החל מאנשים שרק שולחים מייל פה ושם וכלה במנכ"לים של חברות ענק- ניצבים מולם וחייבים להכיר אותם, איומים שרק הולכים ומחריפים ככל שעובר הזמן. השנייה היא שמדובר בסיפור מקומי, שכל 'גיבוריו' הם ישראלים כמונו, והדילמות והקשיים שניצבו מולם הם דילמות וקשיים שכולנו מכירים ומבינים היטב. 'הסוס הטרויאני' הוא מסוג הסיפורים שגורמים לך לשאול את עצמך מה אתה או את הייתם עושים אילו הייתם נקלעים לאותה הסיטואציה. יכול להיות שהתשובה לא תהיה נעימה במיוחד.

נתחיל בשאלה מהי 'תכנת מחשב זדונית'? תכנה זדונית היא תכנה שנכתבה כדי לגרום לנזק כלשהו. הסוג המוכר ביותר הוא ה'וירוס' - תכנה שמסוגלת לשכפל את עצמה ולהתפשט ממחשב למחשב, בדרך כלל בעזרתם הלא מודעת של המשתמשים בה. וירוסים כאלה היו פופולריים מאד בשנות השמונים והתשעים. אולי תופעו לגלות שדווקא הווירוסים המוכרים הם כיום האיום הפחות משמעותי בתחום אבטחת המידע. החליפו אותם, או ליתר נתווספו להם, שלל סוגים חדשים של תכנות זדוניות מסוכנות, שהנזק שהן גורמות יכול לנוע מגניבת זהות ופרטי כרטיס אשראי, ועד פגיעה במפעלים ובתשתיות חיוניים.

בפרק זה נדון בסוג מסוים של תכנה זדונית המכונה 'סוס טרויאני'. סוסים טרויאנים נמצאים על הגבול האפור שבין הרע לטוב. מצד אחד ניתן בעזרתם לגנוב מידע רגיש ויקר ערך - ומצד אחר, יכולים להיות להם שימושים חיוביים ומועילים מאוד, ואפילו מצילי חיים במקרים מסוימים.

אמנון ז'קונט

אמנון ז'קונט הוא סופר ישראלי שרבים מספריו הפכו לרבי מכר, ואולי קראתם כמה מהם: 'אחרון המאהבים החכמים', 'מלכודת דבש', 'חידת מותי' ועוד. הוא נשוי לפסיכולוגית ורדה רזיאל (ויזלטיר) ז'קונט, בעצמה אישיות מוכרת מאד לקהל הישראלי בזכות תכניות הייעוץ ברדיו שאותן היא מגישה.

המחשב הוא כלי העבודה הקבוע של כמעט כל סופר בעידן המודרני, אך לאורך השנים גילה אמנון עניין מיוחד בעולם הדיגיטלי. הוא קרא ספרים ומאמרים רבים בתחום זה, כך שההיכרות שלו עם עולם המחשב קרוב לוודאי עמוקה יותר מזו של המשתמש הממוצע. בסביבות אוגוסט, 2004, הבחין אמנון בתופעה משונה בתיבת הדואר האלקטרוני שלו: מיילים חדשים שנתקבלו בתיבה נמחקו ונעלמו עוד בטרם הספיק לקרוא אותם. מיילים אחרים היו קיימים עדיין, אך סומנו כאילו נפתחו ונקראו - למרות שהוא עצמו לא עשה כן.

הניחוש המיידי של אמנון היה שתקלה כלשהי בשירות האינטרנט של נטוויז'ן, שסיפקה גם את שירותי הדואר האלקטרוני, אחראית לבעיה. הוא פנה לחברה, אך שם מסרו לו שלא ידועה להם על תקלה כזו. זמן קצר לאחר מכן חזרה אותה התופעה גם בתא דואר אלקטרוני אחר שהחזיק במחשבי אוניברסיטת תל אביב, במסגרת לימודי דוקטורט - וגם בתא דואר בשירות Hotmail. אמנון הבין שאין מדובר בתקלה טכנית, שכן מדובר בשלושה שירותי דואר אלקטרוני שונים שאינם קשורים זה בזה. חשד כבד עלה בלבו שמישהו פרץ לתיבות הדואר האלקטרוני שלו וחיטט במכתביו. הוא מיהר להחליף את סיסמות הכניסה שלו. בזאת, קיווה, תיפתר הבעיה. הוא לא שיער בדעתו שהפריצה המסתורית לתיבות הדואר האלקטרוני שלו תהיה רק הצעד הראשון במסע רב-ייסורים שיימשך שנה שלמה, ויסתיים בחשיפת פרשה שתטלטל את עולם העסקים הישראלי כולו.

ימים ספורים בלבד לאחר מכן גילה אמנון כי תיבות הדואר שלו נפרצו שוב, והחטטן האלמוני ממשיך וקורא את מכתביו. הוא שוב החליף סיסמאות, אך גם אלו החזיקו מעמד רק יומיים שלושה לפני שנפרצו. אמנון פנה לקציני הבטחון של נטוויז'ן ואוניברסיטת תל אביב, אך אלו לא היו יכולים לסייע לו. בלית ברירה נאלץ להפסיק להשתמש בתיבות הדואר הנ"ל.

באותו החודש החלו להופיע באתרים שונים באינטרנט השמצות ופרסומים לא מחמיאים אודותיו. למשל, באתר המוקדש לענייני צדק חברתי התפרסם מכתב ששלח אמנון כמה שנים קודם לכן לעיריית תל-אביב ובו הוא מבקש לבטל דו"ח חניה שקיבל: האלמוני שפרסם את המכתב טען כי המכתב הוא חלק מהונאה סדרתית של אמנון, שמנסה להתחמק באופן שיטתי מקנסות חנייה. טענה מכפישה זו הטרידה את אמנון לא רק מפאת תוכנה, אלא גם כיוון שהמכתב שצורף אליה היה מאוחסן במחשבו האישי בלבד, ולאיש (פרט, אולי לעיריית תל-אביב אליה נשלח) לא הייתה אמורה להיות גישה אליו.

וזו הייתה רק ההתחלה. אמנון הבחין שחלק מעמיתיו באוניברסיטת תל אביב מתחמקים ממנו, וכשבירר את הסיבה גילה לחרדתו שמישהו שלח מייל בשמו בתפוצה נרחבת לחברי הסגל. במייל הוא מתוודה כי גנב מאמרים אקדמאיים שכתבו אחרים ופרסם אותם בשמו. המאמרים שצורפו למייל נלקחו, שוב, ממחשבו האישי: אלו היו מאמרים ששלחו אליו עמיתיו כדי לקבל את חוות דעתו ותיקוניו. במקביל כתב המתחזה גם טענות מכוערות בערך על אמנון באתר 'ויקיפדיה' העברית, כגון המצאות על עבר פלילי והשתמטות משירות צבאי.

שיאו של מסע ההכפשות נגד אמנון היה ניסיון ממוקד לפגוע במכירות ספר מתח חדש, "ש' כמו שקר", שכתב במשותף עם ורדה רעייתו. לא רק שבעמוד הספר באתר של רשת חנויות הספרים 'סטימצקי' הופיעו עשרות רבות של תגובות שליליות על הספר, המתנכל גם פרסם קטעים מתוך סיום הספר במספר אתרים, מתוך מטרה ברורה להרוס את ההנאה ואת העניין שבעלילת המתח. לקמפיין השלילי הייתה השפעה מהותית על הצלחת הספר, שמכר רק כמה מאות עותקים בלבד - כישלון נדיר לאמנון, שרוב ספריו הקודמים נמכרו ב-20,000 עותקים ויותר.

אך כאן גם עשה המכפיש טעות קריטית. כשקרא אמנון את התגובות באתר של סטימצקי, הבחין שכמה מן המגיבים בחרו לעצמם כינויים משונים. למשל, 'הבובה ימימה' - זו הייתה הסיסמה של אמנון לתיבת הדואר שלו בהוטמייל. אמנון היה משוכנע שאין מדובר בצירוף מקרים: הביטוי 'בובה ימימה' היה בדיחה פרטית שידעו עליה רק שני אנשים שהיו קרובים לו ביותר.

כינוי שבחר מגיב אחר, 'פלאפל התאומים', היה אף הוא מוכר מאוד לאמנון - דוכן לממכר פלאפל באותו השם עמד בגבעתיים. יחד עם רעייתו, ורדה, אמנון צרף את פיסות המידע אלה לאלה ושניהם הגיעו לאותה המסקנה. הם הכירו זוג נשוי שגרו בעבר בגבעתיים ושהייתה להם סיבה מצוינת להתנכל למשפחת רזיאל-ז'קונט.

מיכאל האפרתי

מיכאל האפרתי נולד בשנת 1964. על פי המידע הביוגרפי המופיע בבלוג האישי שלו, הוא מצטייר כאדם כשרוני ופעלתני: בגיל חמש כבר ידע לכתוב ולקרוא בעברית ובאנגלית, ובהמשך למד לנגן על פסנתר ואף הלחין מוזיקה מקורית. את שירותו הצבאי עשה ביחידה מובחרת עלומה, ומילואים ב-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר.

כשהופיעו המחשבים האישיים הראשונים בשנות השמונים, מיכאל נכנס גם לתחום זה ושילב בין הטכנולוגיה והאמנות. הוא פיתח תכנות לכתיבת מוזיקה ממוחשבת, עבד עם האמן יעקב אגם וסייע ללהקת משינה בהקלטות דיגיטליות.

גם לרות האפרתי, רעייתו השניה של מיכאל, קורות חיים מרשימים. רות, ילידת 1976, סיימה את הבגרויות בהצלחה בגיל 16 בלבד, ושירתה בצבא כקצינה. כשהשתחררה עבדה כמנהלת משאבי אנוש בחברת הייטק, שם גם הכירה את מיכאל. על אף שלא למדה לתואר רשמי, רות - שמעידה על עצמה כאוטודידקטית - צברה ידע מרשים מאוד בתחומי מחשב שונים.

על פניו, קשה לדמיין סיבה לכך שזוג אנשים כה מוכשרים ומוצלחים בכל קנה מידה, יעמדו מאחורי הפריצות למחשבו של אמנון וההכפשות המכוונות כלפיו. לז'קונט, עם זאת, הייתה סיבה לחשוד בהם. בין משפחת רזיאל-ז'קונט ומשפחת האפרתי פרץ, מספר שנים קודם לכן, סכסוך משפחתי חריף. מטעמי צנעת הפרט, לא אכנס לפרטים לגבי מהות הסכסוך. אציין רק שבעקבות הליכים משפטיים כלשהן הוצא צו עיכוב מהארץ נגד מיכאל, דבר שהכריח אותו ואת רעייתו לוותר למעשה על ביקורים בישראל ולגור בגרמניה ובבריטניה.

הגילוי בדבר זהותם של המתנכלים להם טלטל את אמנון וורדה. הם פנו לאמו של מיכאל, סיפרו לה את הידוע להם וביקשו שתזהיר את בנה שאם ימשיך במעשיו הם יפנו למשטרה. כשלא הפסיקו ההתקפות, התייצבו שניהם במשרדי מפלג ההונאה של משטרת מחוז תל-אביב והגישו תלונה רשמית על הפריצה למחשב.

החוקר שפגש אותם, רס"ר משה זילברשטיין, היה אדיב ונכון לסייע - אך הבשורות שבפיו לא היו מעודדות. אם אכן מדובר בפריצה למחשב, הסביר להם, הסיכוי ללכוד את התוקף אפסי: הוא יכול להיות בכל מקום בעולם, וגם אם אכן מדובר במיכאל ורות - לא סביר שישאירו אחריהם די עקבות כדי לאפשר את זיהויים הוודאי. הרושם המדכא שלא מהמשטרה תבוא ההצלה התחזק אצל אמנון וור דה לאחר שניסו להסביר לשוטר אחר, שרשם את פרטי המקרה, את מהות התלונה והוא התקשה אפילו להבין על מה הם מדברים, ואיך יכול מישהו לפרוץ למחשב מרחוק. אף על פי כן, השניים סיכמו עם רס"ר זילברשטיין ומפקדו, פקד ניר נתיב, שימשיכו להיות בקשר בעתיד במידה ויהיו התפתחויות נוספות בפרשה.

התפתחות זו הגיעה בתוך זמן לא רב. בנובמבר 2004, כשלושה חודשים לאחר הגשת התלונה, מצא אמנון דיסק (CD) בתיבת הדואר הרגילה שלו.

על עטיפת הדיסק נכתב - 'בהמשך לשיחתנו, מצורף הספר, אלכס.' אמנון אכן היה בקשר באותה התקופה עם סופר בשם אלכס במסגרת עיסוקו כעורך - אך משהו באופן שבו הונח הדיסק בתיבת הדואר, סתם כך וללא שיחת טלפון מקדימה, הדליק אצלו נורה אדומה. אמנון למוד הסבל כבר לא בטח באף אחד ובשום דבר. הוא לא נגע בדיסק ששלח 'אלכס', והמתין במשך מספר ימים לשיחת טלפון מהסופר. כשזו לא הגיעה, החליט אמנון שלא לקחת סיכון. הוא חזר לתחנת המשטרה וביקש מאנשי צוות עבירות המחשב לבדוק את תכולת הדיסק.

עוד באותו הערב התקשר אליו פקד ניר נתיב. "מצאנו משהו על הדיסק," הוא אמר לסופר המופתע, "אל תפתח את המחשב שלך... ואל תדבר עם עיתונאים."

תוכנת ניטור

נחזור אחורה בזמן, אל סוף שנות התשעים. מיכאל האפרתי היה סמנכ"ל לפיתוח עסקי בחברת הייטק, כשיום אחד עלה במוחו רעיון מעניין. כך הוא מתאר זאת בבלוג שלו:

"אחת לשעה הייתי עושה סיבוב בין העובדים שלי, שואל, בודק ומתעניין מה כל אחד עושה. אמרתי לעצמי שזה יכול להיות נחמד לראות על צג המחשב שלי... מסכים מוקטנים שכל אחד מהם מייצג תמונת מסך של עובד. חשבתי על כך שמערכת במעגל סגור לניטור מחשבים, תחסוך למנהלים זמן ותאפשר ניהול מרחוק של עובדים, כולל עובדים מהבית, וכולל עובדים הממוקמים במקומות שונים בעולם."

רעיון טרומי זה הבשיל לכדי תכנה בשם TargetEye, שמיכאל פיתח משנת אלפיים ואילך. TargetEye הייתה מסוגלת לצלם תמונות מסך של המחשב שעליו הייתה מותקנת, להקליט את לחיצות מקשי המקלדת של המשתמש (פעולה המכונה Key Logging) ואפילו להפעיל את המיקרופון ולהקליט ממנו. כל הפעולות האלה, בפני עצמן, אינן הישג טכנולוגי יוצא דופן: בכל מחשב ממוצע יש תכנות פשוטות שמסוגלות לבצע את אותן הפעולות בדיוק. ייחודה של TargetEye בכך שביצעה את כל הפעולות האלה באופן סמוי: למשתמש שישב מול המסך לא הייתה כל דרך לדעת שפעולותיו מוקלטות ונשמרות בזכרון המחשב.

מאפיין חשוב נוסף של TargetEye היה שהיא פתחה ערוץ תקשורת חשאי מהמחשב דרך האינטרנט, ואל מפעיל אנושי שישב במקום מרוחק. אדם זה היה מספק לתכנת הניטור הנחיות חדשות ומקבל ממנה את המידע שהקליטה. אם רצה בכך, יכל המפעיל להשתלט לחלוטין על המחשב הקרבן ולהפעיל אותו כאילו ישב מולו באותו החדר: להזיז את העכבר, לפתוח ולסגור קבצים וכו'.

מיכאל טוען, באתר האינטרנט שלו, כי TargetEye הייתה תוכנת הניטור והביון הראשונה בעולם, אך בפועל תכנות דומות הופיעו מעט קודם לכן בשנת 1998 ו-1999, למשל NetBus, BackOrifice ו-Sub7. אין לפסול את האפשרות, עם זאת, ש-TargetEye הייתה מתקדמת ומשוכללת מהן.

כמה ממאפייניה של TargetEye מעוררים אצל רובנו אי נוחות. אף אחד לא היה רוצה לגלות שעל המחשב שלו מותקנת תכנה שמאפשרת לזר מוחלט להציץ על תוכן המסך, לראות מה אנחנו מקלידים ואפילו להקשיב לשיחות שלנו מול המחשב. זו חדירה עמוקה למרחב הפרטי שלנו. אך עם זאת חשוב לציין כי היכולת לשלוט על מחשב מרחוק אינה הופכת תוכנה ל'תוכנה זדונית' באופן אוטומטי. יכולות להיות לה גם שימושים מעשיים לגיטימיים לחלוטין, כמו לאפשר לטכנאי מחשבים במוקד תמיכה לפתור תקלות ובעיות במחשב מבלי להגיע פיזית אל בית הלקוח. כמובן שבמקרה כזה, התקנת התכנה במחשב נעשית בידיעת המשתמש ובאישורו, שלא כמו בתכנה זדונית.

השימוש הלגיטימי שייעד מיכאל ל-TargetEye, היה, לדבריו, לשירות כוחות הבטחון והמשטרה, ככלי ריגול או מעקב ממוחשב אחר חשודים - מעין גרסה מתוחכמת ומשוכללת של מתקנים להאזנת סתר בטלפון, למשל. הוא התפטר מעבודתו ויחד עם רות הקים חברה בשם TargetEye LTD.

מיכאל ורות יצרו קשרים עם ארגונים ממשלתיים ובטחוניים רבים, כגון המשטרה, המוסד, השב"כ, מס הכנסה וביטוח לאומי, והציעו להם לרכוש את תכנת הריגול. כשעזבו את ישראל בשנת 2002 בעקבות הסכסוך המשפחתי, הם נעזרו בשורה של מכרים ואנשי קשר שייצגו אותם בפגישות מול הלקוחות הפוטנציאליים.

אך ארגונים ממשלתיים, וזה לא סוד, עובדים לאט. החודשים נקפו, ואף משא ומתן לא הבשיל עדיין לכדי עסקה של ממש. כדי לשרוד, מיכאל ורות חיפשו בינתיים משקיעים שיממנו את פיתוח התכנה - אך גם זו התגלתה כמשימה לא קלה: מספר הלקוחות הפוטנציאליים בשוק הבטחוני אינו גדול מלכתחילה, ולא היה קל לשכנע משקיעים שמדובר בהזדמנות עסקית ראויה. כשכבר מצאו חברה שהביעה נכונות להשקיע בהם, היא פשטה את הרגל זמן קצר לפני שהייתה אמורה להעביר את הכסף.

סוס טרויאני

בשנת 2004 יצרו מיכאל ורות קשרים עסקיים עם כמה משרדי חוקרים פרטיים בישראל: 'מודיעין אזרחי', 'קרוכמל חקירות מיוחדות' ומשרד החקירות 'פילוסוף-בללי'. בניגוד למשקיעים ולארגונים הממשלתיים, החוקרים הפרטיים מצאו ערך רב ביכולותיה של TargetEye, והיו זריזים מאוד לנצל אותה. הלקוחות שלהם רצו מידע, מידע ש-TargetEye יכולה להוציא בקלות ממחשביהם של הנחקרים. הייתה רק בעיה אחת, מובנת מאליה: לנחקרים אסור היה לדעת על התכנה המותקנת במחשביהם, שאם לא כן לא יהיה טעם בחקירה החשאית. כדי להתקין את TargetEye על מחשב הקורבן, היה על החוקרים הפרטיים להשתמש בתחבולות. התחבולה שבחרו בה הייתה אחת הוותיקות... 'הסוס הטרויאני'.

מקור השם 'סוס טרויאני' בסיפור המפורסם אודות המצור שהטילו היוונים הקדמונים על העיר טרויה. על פי המיתולוגיה, היוונים השאירו לטרויאנים סוס גדול עשוי עץ מחוץ לשערי העיר. הטרויאנים חשבו שמדובר במתנה או שלל שהותירו אחריהם היוונים הנמלטים, הכניסו את הסוס אל תוך החומות - ואז פרצו ממנו חיילים יוונים שהתחבאו בבטנו, והעיר המבוצרת נפלה. התאור הנ"ל מתאים, באופן עקרוני, גם לתכנות זדוניות שהן 'סוס טרויאני': התוכנה הזדונית מתחזה לתכנה לגיטימית כדי לפתות את המשתמש להתקין אותה על המחשב, אך מאחורי הקלעים מבצעת פעולות שונות לחלוטין ולרוב מזיקות בדרך זו או אחרת.

במילים אחרות, כל עוד יועדה TargetEye לשימושים לגיטימיים שבהם בעל המחשב (או רשויות החוק) מודעים לפעילותה ומאשרים אותה - היא לא נחשבה ל'סוס טרויאני'. מהרגע שהחלו החוקרים הפרטיים ובני הזוג האפרתי להיעזר בתרמיות ובתחבולות כדי לשכנע את קורבנותיהם להתקין אותה- היא הפכה ל'סוס טרויאני', תכנה זדונית במלוא מובן המילה.

שיטת הפעולה העקרונית במהלך העבודה עם כל החוקרים הפרטיים הייתה זהה למדי: מיכאל היה אחראי על פיתוח התכנה עצמה, ורות עמדה בקשר ישיר עם החוקרים הפרטיים וטיפלה בדרישותיהם. החוקר הפרטי היה מוסר לרות את פרטי מושא החקירה ולאיזה מחשב צריך לחדור - למשל, מחשב אישי בבית הקורבן, או המחשב במשרדו - ורות הייתה 'תופרת' גרסה מיוחדת ומותאמת של התכנה, בהתאם למידע שאותו היה צריך להשיג: למשל, גניבת קבצים מסוגים מסוימים בלבד, או קביעת מספר הפעמים בכל דקה שבהן יצולם המסך.

החדרת התכנה הזדונית למחשב הקורבן נעשתה בשיתוף פעולה של רות והחוקר הפרטי, ובמגוון שיטות. לדוגמה, הקורבן היה מקבל אי-מייל, כביכול מאדם המוכר לו אישית, שהכיל קובץ נגוע, או דיסק שהכיל תפריטי משלוחים של מסעדות - עם "תוספות", כמובן... רות הייתה מעורבת באופן ישיר בהשתלת התכנה במחשב הקורבן. פעמים רבות הייתה זו ששלחה בעצמה את האי-מיילים עם הקבצים הנגועים או מתחזה ללקוח בטלפון כדי לוודא שדיסק שנשלח בדואר הרגיל או באמצעות שליח אכן הגיע ליעדו.

לא תמיד היה קל לשתול את תכנת הריגול במחשבי הקורבנות. היו מקרים שבהם נחסמה התכנה בידי אמצעי אבטחה ממוחשבים, ומקרים שבהם תכנה שכבר הותקנה במחשב כלשהו נמחקה בעקבות עדכון של מערכת הפעלה או שינוי אחר שנעשה במחשב. היו מי שהמחשב שברשותם היה כה מיושן עד שתכנת הריגול לא הצליחה לפעול עליו, ואחרים שפשוט לא אהבו לעבוד עם מחשבים וסירבו לקבל מיילים, דיסקים וחומר דומה.

כאשר הותקנה התכנה בהצלחה במחשב היעד, סוף סוף, היא החלה משדרת את המידע שהקליטה ואת הקבצים הגנובים דרך האינטרנט אל מחשב שרת (Server). מחשב השרת שימש כמעין מחסן אליו הגיע המידע, ונשמר בו עד שרות או החוקר הפרטי התפנו לעיין בו. לכל משרד חקירות היה שרת משלו, לשם התנקז המידע מהחקירות השונות.

כשניתחו חוקרי המשטרה את תוכן הדיסק שנשלח לאמנון בדואר, הבינו כמעט מייד כי מדובר בתוכנת ריגול.

ניסיתי מספר פעמים ליצור קשר עם מיכאל ורות האפרתי, אך הם התחמקו וסירבו להתראיין. על כן קשה לדעת בוודאות מה היה הגורם שהכריע את הכף ודחף אותם לנטוש את דרך הישר ולהעמיד את תכנת הריגול שלהם ואת כישוריהם הטכניים לטובת אנשים שעשו בהם שימושים פליליים וזדוניים בעליל. ייתכן ומדובר היה בצורך הכספי גרידא - אך אי אפשר שלא להיזכר באמרה הידועה: 'כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט'. תכנת TargetEye נתנה בידיהם של בני הזוג עצמה אדירה והוליכה אותם לאורכו של מדרון חלקלק: היכולת לרגל אחר פעולותיהם של אחרים ולהשפיע על חייהם ממרחק, וכמעט ללא סיכון (או ליתר דיוק, כך חשבו באותה העת). הפיתוי להשתמש בה גם לצרכים לא לגיטימיים היה גדול מדי ומיכאל ורות, על כל מעלותיהם וחכמתם, לא יכלו לעמוד בפניו. יותר מכל מעיד על כך השימוש שעשו ב-TargetEye במסגרת מסע הנקמה שלהם באמנון ז'קונט.

במבט לאחור, אמנון מעריך כי הפעם הראשונה שבה הצליחו מיכאל ורות להחדיר את התכנה הזדונית למחשבו הייתה באמצעות קובץ נגוע שנשלח באי-מייל - טופס הרשמה לבית הספר עבור בתו של מיכאל. מאותו הרגע הייתה להם שליטה מלאה על המחשב: הם ראו כל סיסמה שהקליד, כל אי-מייל ששלח וכל משפט שכתב. שליטתם במחשב הייתה כה מוחלטת, עד שהם אפילו הירשו לעצמם לשנות את תוכנו של הספר החדש של אמנון וורדה, "ש' כמו שקר", במהלך הכתיבה: הם שכתבו משפטים, החליפו מקומות התרחשות ומחקו קטעים.

אך אותה שליטה מלאה וחסרת מעצורים גרמה להם, אולי, 'לאבד את הראש'. השגיאות הקטנות שעשו, כמו השימוש בסיסמה 'בובה ימימה' בתגובות באתר סטימצקי, עוררו את חשדו של אמנון ז'קונט. החשד הזה הביא אותו, לבסוף, לפנות למשטרה וכאמור למסור לחוקרים דיסק ששלחו אליו בני הזוג ועליו הסוס הטרויאני. כשניתחו חוקרי המשטרה את תוכן הדיסק, הבינו כמעט מייד כי מדובר בתכנת ריגול. הם עקבו אחר המסלול שעושה המידע ששולחת תכנת הריגול למפעיליה, והגיעו אל מחשב השרת - 'המחסן המרכזי' בו נשמר המידע הגנוב. השוטרים ציפו למצוא שם רק מסמכים וצילומי מסך ממחשבו של אמנון, אך מה שגילו שם טילטל מדינה שלמה.

ריגול עסקי

ריגול עסקי אינו המצאה חדשה, כמובן, וחברות ועסקים מרגלות אחר יריבותיהן מזה מאות שנים ויותר. הריגול העסקי נחלק, באופן מסורתי, לשתי קטגוריות. 'מודיעין עסקי' הוא שם כולל למידע שחברה יכולה להשיג על יריבותיה באמצעים חוקיים ולגיטימיים לגמרי - למשל, ניתוח של פרסומים עיתונאיים או חוברות שיווקיות, בחינת המוצרים והשירותים המוצעים ועוד נתונים דומים שזמינים לכל אחד. 'ריגול תעשייתי' הוא ריגול שעושה שימוש באמצעים פליליים ובלתי-חוקיים בעליל: גניבת מחשב נייד ועליו מידע עסקי רגיש, לדוגמה, או פריצה למשרדי היריבה כדי לגנוב מידע כמו מתכונים סודיים, שיטות ייצור, תכניות עתידיות וכולי. בין 'מודיעין עסקי' ו'ריגול תעשייתי' קיים אזור ביניים אפור רחב ידיים. למשל, פיתוי עובד בכיר בחברה היריבה לעבור אליך תמורת שכר גבוה אינו נחשב לעבירה - אבל פיתוי של עשרה עובדים בכירים הוא כבר משהו אחר. חיטוט בפחי האשפה של הארגון כדי לדלות משם מידע רגיש שהושלך בטעות גם הוא כשר, אבל מסריח (תרתי משמע).

אך ריגול באמצעים ממוחשבים אינו נופל בתחום האפור. ציתות, האזנת סתר וגניבת מסמכים מתוך מחשב הם עבירות פליליות ברורות. החוקרים הפרטיים שהשתמשו ב-TargetEye היו חייבים להיות מודעים לעובדה זו: חלקם היו בעברם אנשי חוק בכירים מאוד. צבי קרוכמל שעמד בראש 'קרוכמל חקירות', למשל, היה מפקד היחידה המרכזית לחקירות מיוחדות של המשטרה הצבאית. אליעזר פילוסוף ואברהם בללי, ממשרד 'פילוסוף-בללי' היו קצינים בכירים במשטרת ישראל. אלכס ויינשטין, עוזרו של צבי קרוכמל, שירת בשב"כ. ייתכן וגם הם לא עמדו בפיתוי שהציבה בפניהם תוכנת TargetEye ויכולותיה.

על שרת אחסון המידע (למעשה, מספר שרתים כאלה) מצאו השוטרים מסמכים רגישים של כמה מהחברות הבולטות ומוכרות ביותר בשוק הישראלי. עותקים של הסוס הטרויאני הושתלו במחשביהן של חברת Hot, סטימצקי, מלמ מערכות מידע, דובק, מי עדן, משרד פרסום שלמור אבנון עמיחי, היחצ"ן רני רהב, יצרנית הממתקים עלית ועוד ועוד. מפתיעה לא פחות הייתה רשימת החברות שהזמינו את שרותי הריגול התעשייתי מהחוקרים הפרטיים: חברת Yes, פלאפון, סלקום, אמדוקס, תמי 4 והרשימה עוד ארוכה. אין מדובר כאן בפרשיית ריגול עסקי מינורית בין כמה חברות שוליות: כמעט כל העסקים המעורבים בפרשה הם הגופים המובילים את השוק בתחומם, חברות מבוססות ומכובדות שקשה להעלות על הדעת שיהיו מעורבות בעבירות פליליות בוטות כל כך. הגילוי היה מטלטל כיוון שהאיר באור חדש ומאוד לא מחמיא את הנורמות העסקיות שנוצרו בשוק הישראלי, גם אצל השחקניות המרכזיות בו - ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר...

במשך חצי שנה ניהלה המשטרה חקירה סמויה, תחת צו איסור פרסום שהוטל על הפרשה כולה. גם אחרי בני הזוג האפרתי התבצע מעקב צמוד בגרמניה, בסיוע האינטרפול. כזכור, בעקבות גילוי הסוס הטרויאני על הדיסק שנשלח אליו בדואר, פקד ניר נתיב הנחה את אמנון ז'קונט שלא להשתמש במחשב הנגוע. בפועל, זו הייתה הנחיה שאמנון לא יכל לעמוד בה: כסופר ועורך, המחשב הוא כלי העבודה שלו - ולכן המשיך לעבוד עליו גם כשידע בוודאות שמותקנת בו תכנת ריגול. מסמכים שלא רצה שיגיעו לידי בני הזוג האפרתי כתב על גבי מחשב נפרד, שלא היה מחובר לאינטרנט. במקביל, פתח ממחשב ציבורי באוניברסיטה תיבת דואר אלמונית שלעולם לא התחבר אליה ממחשבו הביתי: כך הצליח לקיים קשר עם שאר העולם 'מתחת לרדאר' של רות ומיכאל.

עד כמה שהדבר יישמע מפתיע ובלתי מובן, רות ומיכאל היו מודעים לחקירה הסמויה המתנהלת נגדם עוד כמה חודשים בטרם הפכה לגלויה- אך עדיין לא היה בכך כדי לגרום להם לעצור... פנייתם של ורדה ואמנון לאמו של מיכאל, ומסמכים שקשורים לתלונה במשטרה שזלגו בדרך כלשהי לשרתי אחסון המידע שלהם, גרמו לבני הזוג האפרתי לחשוד שמתנהלת נגדם פעילות משטרתית. רות האפרתי סיפרה בחקירתה כי למרות שחשדה שהמשטרה מנהלת נגדם חקירה- המשיכה בעבודה מול החוקרים הפרטיים והפעלת התוכנה.

מאוחר יותר, בעדותה במשטרה, אמרה רות האפרתי כי הייתה במצב של הדחקה. היא סירבה להבין עד כמה חמור המצב שלתוכו נקלעו, וכי גם להם יש חלק באחריות למעשים הפליליים. היא הסבירה שעל אף שנטלה חלק בהחדרת התכנה למחשביהם של הקורבנות, ראתה את עצמה כ'אשת מקצוע' טכנולוגית, מי שמספקת שירותים טכניים וסיוע בהפעלת התכנה, ולא כשותפה פעילה לפשע. למעשה, לכל אורך העבודה עם החוקרים הפרטיים, קיוו מיכאל ורות להצליח בכל זאת לשכנע את המשטרה ואת כוחות הבטחון לרכוש את TargetEye, ולשם כך המשיך מיכאל לשכלל את התכנה ולהוסיף לה תכונות שרשויות החוק ציינו כהכרחיות, כמו הצפנה חזקה של המידע הנשלח ועוד.

אף על פי כן, בעדות אחרת סיפרה רות על תחושות לא נעימות שעלו אצלה - למשל כששיקרה ורימתה מזכירה תמימה ונאיבית באחת מהחברות בשיחת טלפון, כדי לגרום לה להתקין את הסוס הטרויאני במחשבה שלה. היא הגדירה זאת כ'הזדהמות...פשוט ירידה לזנות.' מכאן שלפחות ברמה מסוימת, התקיימה אצל רות ההבנה לחומרתם של מעשיה בפועל.

התפוצצות הפרשה

בעשרים וחמישה במאי, 2005, יום שלישי, הפכה החקירה הסמויה לגלויה. בני הזוג האפרתי נעצרו בלונדון, אליה הגיעו לחופשה בת שבועיים מגרמניה. שוטרים פשטו על בתיהם ומשרדיהם של כל החוקרים הפרטיים שהיו מעורבים בפרשה. אנשי עסקים בכירים, כמו סמנכ"ל הכספים של חברת Yes, מנכ"ל חברת הרכב מאיר, מנכ"ל חברת סלקום ועוד נעצרו או נקראו לתחנת המשטרה לתת עדות על חלקם בהזמנת הריגול העסקי.

במשך ימים ארוכים מילאו הדיווחים על הפרשה את הכותרות הראשיות בכל כלי התקשורת בישראל, ופתחו כל מהדורת חדשות בטלוויזיה וברדיו. 'רעידת אדמה' הייתה ביטוי שגור בקרב העיתונאים שסיקרו אותה. חלק גדול מהציבור נחשף בפעם הראשונה לעולמם האפל של הסוסים הטרויאנים, הרוגלות ושאר התוכנות הזדוניות.

רות ומיכאל האפרתי שהו במעצר בבריטניה במשך חודשים ארוכים, וסירבו להסגיר את עצמם לישראל. לבסוף, לאחר משא ומתן ארוך, הסכימה הפרקליטות לקצץ בעונש שתבקש במשפט נגדם, אם בני הזוג יסכימו להסגרה וימסרו עדויות מפורטות ומלאות על כל שאר המעורבים בפרשה. העסקה נחתמה, ומיכאל ורות חזרו לישראל ונעצרו עם נחיתתם.

המעצר והחקירה היו, קרוב לודאי, חוויה טראומתית וקשה לבני הזוג. גם החוקרים הפרטיים לא ליקקו דבש: גם עבורם, הנפילה ממעמד חברתי מכובד של שירות בטחוני ומשטרתי למעמד של עבריין הייתה קשה מאוד. מנכ"ל חברת 'מודיעין אזרחי', יצחק רט, נפצע קשה מנפילה מגובה של שלוש קומות לתוך פיר של חדר מדרגות בתחנת המשטרה בזמן חקירתו: עד היום לא ברור לגמרי אם נפל בשגגה או ניסה להתאבד בעקבות הלחץ שהופעל עליו.

בעדותה במשטרה לקחה רות אחריות מלאה על כל הפעילות הפלילית שנעשתה בעזרת הסוס הטרויאני. לטענתה, מיכאל לא היה מודע כלל לעסקות האפלות שרקחה עם משרדי החקירות הפרטיות והפעילות האישית שלה בסיוע להחדיר את תכנת הריגול אל מחשבי הקורבנות. על אחת כמה וכמה, סיפרה רות, מיכאל לא ידע כלל על מסע הנקמה שלה כנגד אמנון וורדה ז'קונט. לו היה יודע על כך היה כועס מאוד ומונע ממנה להמשיך בכך: TargetEye הייתה 'הבייבי' שלו, וקרוב לוודאי שלא היה מסכים לסכן את עתידה בפעילות שאינה לגיטימית לחלוטין. הפרקליטות הסכימה לקבל את גרסתה של רות, ומיכאל הואשם רק בסיוע לפשע.

בית המשפט קבע שמיכאל לא היה מעורב באופן אקטיבי בחדירה למחשבו של אמנון ז'קונט. הוא לא ידע על החדרת התוכנה אלא מספר חודשים לאחר שהעניין נסתיים, וכשגילה את העניין דאג לסגור את השרת ששימש לצורך הפעלת התוכנה. היחידה שהואשמה בחדירה למחשבו של אמנון הייתה רות.

על פי הסדר הטיעון, בני הזוג האפרתי נידונו לעונשים קלים יחסית: מיכאל האפרתי נידון לשנתיים מאסר, ורות האפרתי, שעל פי עדותה הייתה פעילה יותר בפרשה, לארבע שנים. כל אחד מהם חויב לפצות את הקורבנות שלמחשביהם פרצו במיליון ש"ח.

גם החוקרים הפרטיים שהיו מעורבים בפרשה ספגו עונשים כבדים. אליעזר פילוסוף נידון ל-15 חודשי מאסר, קנס של 50 אלף ש"ח ורשיון החוקר הפרטי שלו נשלל לצמיתות. צבי קרוכמל נידון ל-32 חודשי מאסר וקנס של 225 אלף ש"ח. חוקרים נוספים נידונו לתקופות מאסר של בין 8 ל-19 חודשים וקנסות. לעומתם, מנהלי החברות שהזמינו את הריגול העסקי - לקוחותיהם של החוקרים הפרטיים - לא הועמדו לדין כלל. הסיבה העקרונית לכך היא שאיסוף 'מודיעין עסקי', כפי שציינתי קודם, אינו עבירה, חברה שמזמינה שירותי איסוף מידע מחוקר פרטי אינה מחויבת לדעת כיצד הוא משיג מידע זה. לפרקליטות היה קשה מאוד להוכיח שמישהו ממזמיני החקירות היה מודע לעבירות הפליליות שנעשו בשמו.

אמנון ז'קונט רתח מזעם. הסכם טיעון או לא, הוא חש שהעונש שהוטל על האנשים שמיררו את חייו והכפישו את שמו היה קל מדי. הזעם בקרבו גבר עוד יותר כשרות האפרתי, שכחלק מהסדר הטיעון שלה הייתה אמורה להעיד כנגד החוקרים הפרטיים ולהפליל אותם - הפסיקה את עדותה באמצע בטענה כי הפרקליטות ושירות בתי הסוהר מתנכלים לה, וכי העדות המתמשכת גורמת לה ללחצים נפשיים כבדים. השופט הרשיע אותה בבזיון בית הדין, אך כיוון שכבר הייתה במהלך ריצוי עונשה בכלא הטיל עליה עונש מינורי מאד של חודש מאסר נוסף.

"[אמנון] ...אני אחזור על אמירה שכשאמרתי אותה לראשונה [...] התנפלו עלי טוקבקיסטיות אחדות וביקשו שאתנצל: במהלך הפרשה הרגשתי שנאנסתי. כשלוקחים את חומרי המחשב שלך [...] ומפזרים אותם בעולם - זאת תחושת אונס. [...], תחושה של פלישה, של חילול הפרטיות. אוזלת ידה של הפרקליטות תסכלה אותי מאוד. רציתי צדק, כמו א' מבית הנשיא..."

כיוון שחש שהמדינה אינה מסוגלת לספק לו את הצדק שלו היה זכאי, החליט אמנון לתבוע את בני הזוג האפרתי תביעת פיצויים אזרחית.

אל התביעה הוא צירף גם כמה מן החוקרים הפרטיים, שכן במהלך המשפטים הפליליים נחשפה גם מעורבותם של אלה גם במסע הנקמה נגדו. למשל, אחד החוקרים הפרטיים היה זה שהניח את הדיסק הנגוע, זה שלכאורה נשלח מהסופר הפיקטיבי 'אלכס', בתיבת הדואר של אמנון.

המשפט האזרחי שהחל בשנת 2006, נמרח על פני שנים ארוכות והסתיים רק שש שנים לאחר מכן, ב-2012. בתחילה לא התייצבו בני הזוג לדיונים כלל, ואמנון זכה בתביעה בנצחון טכני במעמד צד אחד. מיכאל ורות ערערו לבית המשפט המחוזי, וטענו כי אמנון מגזים בכוונה בנזק שנגרם לו - ואפילו משתמש בתביעה כנגדם כמקדם מכירות לספרו. בית המשפט אמנם ביטל את פסק הדין הטכני שנקבע קודם, אך בדיון שנוהל בתיק קיבל את טענותיו של אמנון ז'קונט במלואן וגזר על בני הזוג האפרתי תשלום פיצויים לאמנון בסך 600 אלף ש"ח. ערעור שהגישו רות ומיכאל לבית המשפט המחוזי ואחר כך לעליון נדחה על הסף.

בניגוד לעמדתה של הפרקליטות במהלך המשפט הפלילי, השופטת שדנה בתביעה האזרחית לא קיבלה את טענותיה של רותה האפרתי כאילו היא לבדה עסקה בפעילות הפלילית בעוד מיכאל לא ידע דבר על כך. פה ושם צצו עדויות עקיפות על מעורבות ישירה של מיכאל בפעילות מול החוקרים הפרטיים וכנגד אמנון ז'קונט, ובכל אופן השופט לא קיבל את האפשרות שכל הפעילות הפלילית הענפה הזו - שתמורתה קיבלו בני הזוג שכר שמן מהחוקרים הפרטיים - 'חלפה' לידו מבלי שהיה מודע לה. לכל הפחות, קבע השופט, הייתה כאן עצימת עיניים והטמנת הראש בחול.

גם החוקרים הפרטיים שהוסיף אמנון לכתב התביעה חוייבו לפצות אותו - אך כשקיבל מהם את הצ'קים, שלח אותם אליהם בחזרה. לדבריו, הוא רק רצה צדק - להשלים את מה שהמדינה לא טרחה לעשות. עולמם של החוקרים הפרטיים המורשעים כבר חרב עליהם בלאו הכי, והוא לא חש צורך לנקום בהם עוד בכך שיקח את כספם.

"[אמנון] אני רוצה להגיד לך משהו שאולי יישמע מגוחך. אמרתי לאימא של מיכאל מספר פעמים, שאילו מיכאל ורות היו פונים אלי סמוך להסגרתם לארץ או סמוך להרשעתם ואומרים - 'אנחנו נורא מצטערים, היינו במצוקה, עשינו שטויות... סלח לנו' - הייתי מוחל ושוכח מהעניין. מה שהפעיל אותי אלה החוצפה והרהב שלהם כשטענו שהם בעצם לא אשמים, והרופסות שגילתה הפרקליטות בעניין, כשהניחה להם לשרטט בעצמם את מפת ההאשמות נגדם ולהתדיין על מידת העונש. באותה תקופה התפרסמה פרשת או. ג'יי סימפסון, שזוכה בתביעה הפלילית אצל חבר מושבעים מוטֶה, אך חוייב בתביעה האזרחית. בדיוק כמו קרובי קורבנותין של סימפסון, אמרתי גם אני: אם אתם ממשיכים לטעון שאתם לא אשמים, ואם המדינה לא מסוגלת להגן עליי – בבקשה, נלך לבית המשפט, ננהל תביעה אזרחית ונשיג צדק פרטי. עצוב לדמיין איך מרגיש אדם שנמצא בסיטואציה דומה, שבה המדינה נטשה אותו והגיעה להסדר מקל עם צמד נוכלים, ואין לו האמצעים לנהל תביעה אזרחית..."

תמה ונשלמה פרשת 'הסוס הטרויאני'. מיכאל ורות האפרתי ריצו את עונשם, ועושה רושם שהם מנסים להחזיר את חייהם למסלולם הקודם. רות מנהלת בלוג סריגה ומעבירה סדנאות, ומיכאל ממשיך לעסוק בתחום אבטחת המידע. למשל, ב-2012 הוא התריע בפני חברת אל-על על התקפה שצפויה כנגד אתר החברה, התקפה שאכן יצאה אל הפועל.

על פי הכתוב באתרו, הוא משווק את תוכנת TargetEye גם כיום לרשויות אכיפת חוק וממשלות ברחבי העולם, בכפוף למגבלות שנקבעו לתכנה על ידי משרד הביטחון. באף לא אחד מהאתרים והבלוגים האישיים שלהם אין אזכור, ולו הקלוש ביותר, לפרשת ה'סוס הטרויאני'.

מהם הלקחים שניתן להפיק מפרשת 'הסוס הטרויאני'?

הראשון הוא שגם משתמשים מנוסים ובעלי ידע לא מבוטל במחשבים אינם חסינים מפני פגיעתן של תכנות זדוניות. אמנון ז'קונט, כפי שהזכרתי קודם, לא היה טירון בענייני מחשב ותכנה - ובכל זאת, הוא הראשון להודות שאלמלא השגיאות שעשו בני הזוג האפרתי בניסיונותיהם להכפיש את שמו והרמזים שפזרו אחריהם, לא היה מצליח לעלות על הפריצה למחשבו .

"[אמנון] הטעות הכי גדולה [של בני הזוג האפרתי- ר.ל] הייתה שהיה להם עסק קטן ונחמד, ואולי גדול ונחמד, שבמסגרתו גנבו מחברות רבות חומרים ומכרו אותם הלאה. ואף אחד לא הפריע להם, אף אחד לא ידע... לחברות לא היה מושג שחדרו למחשבים שלהן, החוקרים הפרטיים שתקו כדי לא לקלקל, והלקוחות של החוקרים הפרטיים קבלו את החומר שתקו גם הם כדי לא לחשוף את עצמם.

אבל אז, בני הזוג האפרתי, בטפשותם הרבה, התחילו ונדטה פרטית שולית עם האבא החורג של גרושתו של מיכאל, ודחפו את החומרים שגנבו מהמחשב שלו אל השרתים שבהם החזיקו את החומרים שהשיגומכל החברות הגדולות במשק, וכשהאיש הזה [אמנון- ר.ל.] הולך למשטרה, והם [השוטרים] הולכים אחרי הלינק למקום שאליו התוכנה מובילה... מה הם מוצאים שם? את כל האופרציה העבריינית של בני הזוג ואת כל הראיות שדרושות כדי להרשיע אותם ואת שותפיהם! זו דוגמא ספרותית ממש לאופן שבו הגורם האנושי, הרגשי, מכשיל עבריינים..."

השני הוא הקלות היחסית שבה ניתן לפתח ולעשות שימוש בתכנת ריגול שכזו. TargerEye הייתה יזמה של איש אחד, מיכאל האפרתי, ועדיין הצליחה לחדור ולגנוב מידע ממחשביהם של כמה מהחברות הגדולות במשק הישראלי. אין כל ספק שצוות מתכנתים מקצועי הפועל תחת חסותו של ארגון פשע או ממשלה מסוגל להגיע להשגים גדולים בהרבה.

ואכן, בשנים האחרונות אנחנו חוזים בפריחה של ריגול ממוחשב. שתי התכנות הזדוניות הבולטות ביותר בתחום זה בשנים האחרונות הן Zeus (זאוס, מלך האלים במיתולוגיה היוונית) ו-PoisonIvy ('קיסוס' בעברית). שתיהן בעלות יכולות ריגול מתקדמות מאוד ומאפשרות שליטה מוחלטת על המחשב הקרבן, אך נכתבו כך שאפילו מי שאין לא ידע בתכנות יוכל לתפעל אותן בקלות. שתיהן גם זמינות להורדה בחינם באתרים ופורומים רבים באינטרנט, עובדה שתורמת רבות, כמובן, לפופולריות שלהן. בכל שנה נגנבים בארצות הברית מאות מיליוני דולרים על ידי כנופיות פשע מאורגן שנעזרות בתוכנות ריגול אלה כדי לחדור לחשבונות הבנק של חברות מסחריות ולרוקן אותן.

בשנת 2009 נתגלה כי סוסים טרויאנים הוחדרו למחשביהם של פעילים בארגון הדאלי לאמה הטיבטי, ובשגרירויות ובמשרדי החוץ של יותר ממאה מדינות ברחבי העולם. מבצע ריגול זה קיבל את השם 'רשת רפאים' (GhostNet). שנה מאוחר יותר חשפה חברת גוגל כי האקרים פרצו למחשביה וגנבו מהם מידע רגיש. מידע נגנב באופן דומה גם מעוד כמה עשרות חברות היי-טק מערביות, כגון Yahoo, Adobe, Rackspace ועוד. שמו של מבצע ריגול זה היה 'מבצע אורורה' (Operation Aurora). בשני המקרים מעורבים גורמים בעלי קשרים ברורים לממשל הסיני, אם כי אין הוכחות חותכות שיד מכוונת ממשלתית עומדת מאחוריהם.

מטבע הדברים, אין לדעת כמה מבצעי ריגול צבאי ותעשייתי מתנהלים כיום ברחבי העולם ועד כמה נרחב השימוש בסוסים טרויאנים בקרבות עסקיים. עושה רושם, עם זאת, שה'סוסים' כבר ברחו מהאורווה, וודאי עוד נשמע מהם בעתיד.