דרדנוט

הסרט 'מלחמת הכוכבים' נפתח בסצינה מרשימה. אחרי שהטקסט המקדים מסיים להתגלגל על המסך, המצלמה עוברת לצילום רחב של כוכב לכת ושני ירחים. ספינת חלל קטנה נכנסת אל הפריים, מטחי לייזר אדומים חולפים סביבה - וכעבור כמה שניות אנחנו זוכים לראות ממה בורחת הספינה הקטנה: חללית עצומה, מפלצת של פלדה ותותחים אשר לעומתה הספינה הבורחת היא לא יותר מאשר זבוב טורדני.

לא במקרה בחר הבמאי, ג'ורג' לוקאס, בחללית העצומה הזו להיות השגרירה במפגש הראשון של הקהל עם אימפריית הרשע. המשחתת האדירה הזו, על העוצמה שהיא משדרת, מסבירה לצופה את מהות הסכסוך בין המורדים החלשים והאימפריה האימתנית טוב יותר מאלף שורות בתסריט.

ב-1906, בנמל פורתסמות' שבאנגליה, הושקה בת-דמותה המציאותית של החללית הבדיונית. ברגע שבו פגש גוף המתכת הקמור של הספינה הבריטית את מי הנמל, השתנה עולם הלוחמה הימית לנצח. כל שאר אוניות המערכה בעולם, בכל הציים - הפכו בבת אחת ללא רלוונטיים. היא הייתה כה מהפכנית, כה חדשנית וכה רבת-עוצמה, עד שאי אפשר היה להשוות אותה לשום דבר שבא לפניה. שמה של הספינה היה Dreadnaught, וכל אוניות המערכה שקדמו לה ידועות כיום כ- Pre-Dreadnaught - דהיינו, 'לפני-הדרדנוט'. הדרדנוט הייתה לבריטים מה שהמשחתת החללית הייתה לאימפריה של דארת' ויידר: כשראית את הדרדנוט, ראית אימפריה תעשייתית אדירה וחובקת עולם, מעצמה צבאית וכלכלית שכמותה לא ראתה האנושות מאז ימי רומי.

קרב טסושימה

אנחנו נמצאים כעת במיצר טסושימה (Tsushima), רצועת הים המפרידה בין דרום קוריאה ויפן. השנה היא 1905, ובמקום שבו אנו נמצאים כעת עמדה לפני מספר רגעים אניית מערכה רוסית בשם בורודינו (Borodino). על סיפונה של הבורודינו היו 855 אנשי צוות. כולם, פרט לניצול אחד, עושים את דרכם כעת אל קרקעית המיצר.

שנה קודם לכן, ב-1904, פרצה מלחמה בין יפן ורוסיה. שתי המעצמות ביקשו להרחיב את אזורי השפעתן בדרום מזרח אסיה. הצי הרוסי והיפני ניהלו ביניהם קרבות מרים, והמגמה הייתה בברור לטובת היפנים. בתגובה החליט הפיקוד הרוסי לשגר לאזור תגבורת משמעותית, ושלח את השייטת שהייתה מוצבת בדרך כלל בים הבלטי - אחד עשר אניות מערכה. ספינות מלחמה נחלקות לסוגים שונים, בהתאם לתכונותיהן ולחשיבות שהן תופסות בתוך הצי כולו. אנית המערכה - BattleShip בלעז - הייתה הספינה הגדולה והחזקה ביותר של הצי. אחד עשר אניות המערכה ששלחו הרוסים היוו, אם כן, את הכוח החזק ביותר שעמד לרשותם בים - בסיס עוצמתו של הצי הרוסי כולו. הבורודינו הייתה אחת מספינות אלה.

כשהגיעו הספינות הרוסיות ליעדן כעבור מסע מפרך של כ-18,000 מייל ויותר מחצי שנה, אחרי שהקיפו את אפריקה וחצו את הים ההודי, הצוותים היו מותשים והאניות עצמן היו במצב טכני בעייתי. האדמירל הרוסי תכנן להכנס לנמל בשם פורט-ארתור - אך גילה למגינת ליבו שהבסיס הרוסי נכבש על ידי היפנים. האלטרנטיבה היחידה שעמדה לרשותו הייתה להיכנס לנמל ולאדיווסטוק - אך כדי להגיע לנמל הצפוני, היה חייב לעבור דרך מיצר טסושימה. היפנים ידעו זאת, והכינו לרוסים מארב.

ב-27 במאי, בשעה שש וחצי בבוקר, הפתיע הצי היפני את השייטת הרוסית. ספינות הצי האימפרלי היפני היו מהירות יותר מהספינות הרוסית, תותחיהן היו מסוגלים לירות לטווח רחוק יותר והפגזים שהמטירו על הרוסים היו הרסניים יותר. המלחים הרוסים היו חסרי ניסיון קרבי, וגם המוטיבציה שלהם לא הייתה בשמיים. הצוותים היפניים, לעומתם, היו מאומנים לעילה ולעילה: היפנים היו ידועים כמי שלקחו את האימונים ברצינות שלא נופלת מזו של קרב אמיתי וכמה וכמה ספינות יפניות טבעו לאחר שנפגעו מפגזים חיים במהלך האימונים.

מטחי הפגזים הראשונים ששיגרו היפנים פגעו בכמה מספינות הפיקוד הרוסיות ושיתקו אותן, כולל רסיס שפגע בראשו של האדמירל הרוסי. גם הבודינו, שהייתה ספינת הדגל של השייטת, נפגעה. פגז חדר למחסן התחמושת שלה, והפיצוץ קרע אותה לגזרים. היא התהפכה ושקעה בתוך מספר דקות.

הערב יורד סביבנו. הספינות היפניות ימשיכו לרדוף אחר שאריות הצי הרוסי לכל אורך הלילה. כשיעלה הבוקר, יתעורר הפיקוד הרוסי למציאות חדשה לחלוטין. עשרים ואחת ספינות רוסיות הושמדו ושש נכנעו. עשרת אלפים חיילים נהרגו או נלקחו בשבי. רוסיה - מי שנחשבה לאחת המעצמות הגדולות בעולם - איבדה שני שליש מהצי שלה, והפכה בן לילה ללא רלוונטית, לפחות בכל מה שקשור בשליטה על הים.

נעשה מאוחר. בואו, נחזור אל עליית הגג שלי.

הקרב בטסושימה סקרן מאד את המעצמות הימיות של אותה התקופה, ורבות מהן שלחו משקיפים שסיקרו את ההתרחשויות ושלחו דיווחים בחזרה הביתה. היה זה הקרב הימי הראשון מזה מאה שנה בין שני ציים גדולים של שתי מעצמות עיקריות, והזדמנות פז לבחון את יעילותן של מערכות נשק וטקטיקות לחימה בתנאי אמת. ליפנים, כאמור, הייתה עליונות טכנולוגית ברורה על פני הרוסים: הספינות היפניות הפליגו במהירות של 16 קשרים לעומת 8 קשרים של הספינות הרוסית (שלושים קמ"ש לעומת 15 קמ"ש). קצב האש של התותחים היפנים היה כאלפיים פגזים בשעה - נתון מדהים, שלא היה לו אח ורע. קצין רוסי שנלחם בקרב כתב בזכרונותיו -

"מימי לא חוויתי הפגזה כזו, ואפילו לא דימיינתי שהפגזה כזו אפשרית. הפגזים ירדו עלינו ללא הרף בזה אחר זה, כמו גשם."

תוצאות הקרב בטסושימה העלו את מפלס החרדה של האדמירלים מכל הציים. לפתע פתאום הבינו כולם איזה יתרון מעניקה עדיפות טכנולוגית ואנושית בקרב ימי מודרני. התבוסה הרוסית הייתה חד-צדדית במידה כמעט פנטסטית: אלפי הרוגים לעומת מאות הרוגים ספורים בצד היפני, יחס שהיה כמעט חסר-תקדים בקרבות ימיים בעבר. הדב הרוסי הוכה מכה ניצחת בתוך שעות ספורות, או כפי שניסח זאת וינסטון צ'רציל:

"בקרב כזה, אפשר להפסיד את כל המלחמה באחר הצהריים אחד."

שינויים מרחיקי לכת

ההתרחשויות בקרב טשוסימה לא נפלו על מפקדי הציים כרעם ביום בהיר. בעשרים השנים הקודמות היו יותר ויותר סימנים לכך שההתקדמות הטכנולוגית המואצת מביאה עימה שינויים גם באופן שבו מתנהלת הלחימה בים. המפרשים פינו את מקומם למנועי קיטור, ובכל שנה נכנסו לשימוש תותחים בקטרים הולכים וגדלים. אם בתחילת המאה התשע עשרה היו כל הספינות עשויות עץ, לקראת סוף המאה ה-19 כבר לא היה מקום לספינות כה חסרות הגנה: כל ספינות העץ היו מצופות בלוחות שריון כבדים, או שהוחלפו בספינות שהיו עשויות כולן מפלדה.

שנתיים לפני הקרב בטסושימה, פרס הארכיטקט הימי האיטלקי ויטוריו קוניברטי (Cuniberti) את חזונו. במאמר בירחון מקצועי כתב קוניברטי שספינת הקרב של העתיד צריכה להיות בעלת שלושה מאפיינים ברורים: מערכת הנעה שתאפשר לה לנוע במהירות גבוהה של 21 קשרים לפחות (כמעט 40 קמ"ש), שריון עבה באזור קו המים כדי להגן כנגד פגזים וטורפדו, ועוצמת אש אדירה שתאפשר לה להשמיד בכוחות עצמה אניית מערכה גדולה של הצד השני. חזונו של קוניברטי היה מרחיק לכת: לאף ספינה באותם הימים לא היו מאפיינים כאלה. אנית מערכה הייתה יכולה להיות משוריינת היטב, למשל, אך השריון הכבד בהכרח הגביל את מהירותה. גם התקנה של תותחים כבדים חייבה גוף גדול ויציב, על חשבון מהירות ויכולת תמרון.

אך קוניברטי היה ארכיטקט מוכר ומוערך בקרב אדמירלים רבים, והיו רבים שקראו את מאמרו בעיון רב. אחד מהם היה קצין בריטי בכיר בשם ג'ון פישר. פישר התגייס לצי הבריטי בגיל 13 - גיל שלא היה יוצא דופן באותם הימים - ולאורך השנים התקדם בשירת הפיקוד ונחשב למפקד ספינה מוכשר. רעיונותיו של קוניברטי חיזקו אצל פישר דעות ותובנות שהתגבשו עוד קודם לכן, וכשמונה פישר ל- First Sea Lord (מפקד הצי) ב-1904, פצח בשורה של מהלכים שהיו עתידים לשנות את אופיו של הצי הבריטי מהקצה אל הקצה.

האתגר המשמעותי הראשון שעמד בפני פישר היה כלכלי.

הבריטים החזיקו בקולוניות בכל קצוות תבל, והאמרה הידועה גרסה ש'השמש לעולם אינה שוקעת על האימפריה הבריטית'. נתיבי הסחר הימיים היו עורקיה החיוניים של האימפריה, ותפקידו של הצי היה להגן עליהם. הצרפתים, למשל, התחמשו בספינות קלות ומהירות שתפקידן היה, בעת מלחמה, לפשוט על בסיסי הצי הבריטי בקולוניות הרחוקות ולחסום את תנועת הסוחרות כדי למנוע מחומרי גלם להגיע לאיים הבריטים עצמם.

מאידך, הצי היה מופקד גם על הגנתם של האיים הבריטים עצמם, ליבה של האימפריה - וכאן האיום הגדול היו הגרמנים, שבשלהי המאה ה-19 החלו לבנות ספינות קרב גדולות וניסו לבסס את מעמדם כמעצמה.

שני תפקידים אלה היו שונים באופיים, ודרשו ספינות מסוגים שונים. הספינות שהגנו על האיים ניחנו בעוצמת אש גדולה, אך טווח הפעולה שלהן היה קצר יחסית. הספינות שהגנו על נתיבי המסחר הרחוקים היו קלות ומהירות יותר, וטווח פעולתן ארוך יותר. אופיין השונה של המשימות אילץ את הצי להחזיק מגוון גדול יחסית של ספינות קרב - גדולות וקטנות, מהירות ואיטיות. מגוון של ספינות גורר אחריו גם מגוון של חלקי חילוף, מפעלי ייצור, מתקני אימון וכדומה - ומייקר מאד את אחזקת הצי.

בנוסף, כדי לשמר את העליונות הימית שלהם, הייתה לבריטים מדיניות אסטרטגית ברורה: הם רצו להיות מסוגלים להילחם בים, במקביל, כנגד כל שתי מעצמות. אסטרטגיה זו אילצה אותם לאמץ יחס של 2:1 במספר הספינות: דהיינו, הבריטים יחזיקו פי שתיים יותר ספינות מלחמה מכל מדינה אחרת בעולם. עובדה זו, בשילוב העלות הגבוהה של אחזקת צי מגוון, הטילה על הבריטים מעמסה כלכלית כבדה. למשל, לפני שנכנס פישר לתפקידו גדל תקציב הצי הבריטי בכשלושים אחוזים בתוך ארבע שנים בלבד. הכלכלה הבריטית, על כל עוצמתה, לא הייתה מסוגלת לתמוך בצי כה גדול, ופוליטיקאים רבים קראו לקיצוצים גדולים בתקציב הצי. את האתגר הכלכלי שעמד בפני פישר היטיב להגדיר איך מקודמיו בתפקיד, שאמר -

'על מפקדי הצי להפסיק לומר - 'זו תוכנית המלחמה האידיאלית, כיצד אנחנו מסוגלים לממן אותה?', במקום זאת, עליהם לומר - 'הנה התקציב. איך אנחנו יכולים לסחוט ממנו את מה שבאמת נחוץ לנו כדי לנצח בקרב בים?'

פישר לקח את העצה הזו ללב: אחת הפעולות הראשונות שעשה כמפקד הצי הייתה להוריד 154 ספינות מיושנות ממצבת הצי. קיצוץ זה, על אף שלא היה פופולארי בקרב הימאים, הוכיח את עצמו הן מבחינה תקציבית והן מבחינה צבאית: הצוותים המנוסים ששירתו על הספינות הישנות עברו אימונים מתאימים, והפכו להיות הגרעין המקצועי בספינות חדשות יותר.

הצעד השני שעשה פישר היה להקים ועדה מקצועית, שחבריה היו קצינים בעלי ניסיון ים וגם מהנדסים ובוני ספינות מנוסים, אשר תבחן את רעיונותיו של ויטוריו קוניברטי ותקבע את תכונותיה של ספינת קרב עתידנית שכזו. אי אפשר לומר על הועדה שהיא הייתה 'אובייקטיבית' או נטולת-פניות...אפילו להפך. בראש הועדה עמד ג'ון פישר עצמו, והייתה לו אג'נדה ברורה: הוא רצה את אניית המערכה הגדולה, החזקה והמהירה ביותר שהעולם ידע אי פעם. הועדה לא דנה באף הצעה אחרת.

האג'נדה הזו לא נבעה משכרון-כוח או מגלומניה מצידו של פישר, אלא משיקולים מעשיים. הגיוון המופרז בסוגי כלי השייט ששירתו בצי הבריטי היה אחד הגורמים למועקה הכלכלית הגדולה, ופישר ידע שכדי לשמר את העליונות הבריטית בים עליו למצוא כלי שיט שיהיה מסוגל למלא את שתי המשימות העיקריות של הצי: להגן על נתיבי מסחר רחוקים, ולהגן על האיים הבריטיים עצמם. לשם כך נדרשה ספינה שתהייה מסוגלת להגיע במהירות לכל נקודה על הגלובוס, ולהביא עמה כוח אש משמעותי.

הנקודה הראשונה שעליה דנה הועדה הייתה חימושה של האניה המתוכננת, ובפרט - בהצעתו של פישר לפיה הספינה צריכה לשאת אך ורק תותחים כבדים וארוכי טווח.

עד אז, החימוש המקובל לאניית מערכה היה תותחים בקטרים מעורבים: משישה אינץ' (152 מ"מ) לטווח קצר, ועד שניים עשר אינץ' (305 מ"מ) לטווח ארוך. חימוש זה התאים לתורת הלחימה הימית המקובלת, לפיה קרב ימי מתחיל בחילופי אש מטווח רחוק - באמצעות תותחי ה-12 אינץ' הכבדים - אך מכיוון שהתותחים הללו אינם מדוייקים וקשה מאד לפגוע בספינה אחרת בטווח רחוק, שני הצדדים ישאפו לסגור את המרחק ביניהם ואז להמשיך את הלחימה באמצעות התותחים הקטנים יותר, שיתרונם היה בקצב האש הגבוה שלהם.

אך בעשרים השנים הקודמות החלה מופיעה מגמה חדשה באופן שבו התנהלו הקרבות הימיים. אם בתחילת המאה ה-19 המרחק שבו פתחו שני הצדדים באש זה על זה היה מייל עד שני מייל, בממוצע (2-4 ק"מ), הרי שעם השנים הלך מרחק זה וגדל בהתמדה, ובקרבות מול הרוסים פתחו היפנים בירי תותחים כבר בטווח של שמונה מייל - או כחמש עשרה ק"מ.

דיוק הירי, חשוב לציין, עדיין היה גרוע מאד בטווחים כאלה - פגז אחד מתוך מאה פגע במטרתו, בדרך כלל - אבל התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות שחלו מאז שלהי המאה התשע-עשרה טמנו בחובם הבטחה לשיפור משמעותי בתחום זה. ציוד אופטי חדשני עבור הכוונת, מחשבים מכניים וחשמליים לטובת חישובי מסלול ושיטות אימון מודרניות הלכו ושיפרו בהתמדה את דיוק הפגיעות, ומומחים בארצות הברית ובבריטניה הדגימו כיצד ניתן לשפר את הדיוק של תותחים קטנים פי שבעה עד עשרה ביחס למקובל קום לכן. רבים האמינו, ובתוכם גם חברי הועדה של פישר, שתהיה זו רק שאלה של זמן עד שגם דיוק הפגיעה של התותחים הכבדים וארוכי הטווח ישתפר בהתאם. דיוק גבוה מבטל את הצורך להתקרב אל ספינת היריב, וספינה בעלת תותחים כבדים בלבד תוכל בשאיפה להטביע את יריבותיה מבלי לסכן את עצמה בהתקרבות שלא לצורך.

שיקול נוסף בשאלת בחירת החימוש היה עלייתו לגדולה של הטורפדו. הטורפדו היה כלי נשק שהיה לו את הפוטנציאל לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות בים. מדובר במעין 'טיל תת-ימי' שמרגע שהיה משוגר, היה נע בקו ישר עד שפגע במטרתו. בניגוד לפגזים, הטורפדו היה מצויד במנוע משל עצמו, כך שלא היה צורך בתותח כבד וארוך-קנה כדי לירות אותו, ולכן ניתן היה לשגר אותו גם מסירות קטנות ומהירות מאד. במילים אחרות, הטורפדו אפשר לסירות קטנות וזולות להתמודד בהצלחה ולהכות מכות כואבות גם אניות מערכה גדולות ויקרות. טווח הפעולה של טורפדות היה כשניים עד שלושה ק"מ, ועובדה זו הגבירה עוד יותר את רצונם של חברי הועדה לאפשר לאנית המערכה לשמור על מרחק רב יחסית משדה הקרב.

השיקול השלישי והאחרון היה לוגיסטי. ככל שישנם יותר סוגי תותחים על הספינה, כך צריך גם יותר סוגי פגזים שונים שיתאימו לכל תותח, ויותר ימאים מאומנים שיתמחו בתפעול של כל תותח כזה. אם מבטלים את כל סוגי התותחים השונים ונשארים עם סוג אחד ויחיד של תותחי שניים-עשר אינץ', נפטרים גם מהכורח לרכוש את כל סוגי הפגזים השונים ומשונים בקטרים שונים: במילים אחרות, לוגיסטיקה פשוטה וזולה יותר.

לאור יתרונות אלה, בחרה הועדה לצייד את הספינה החדשה בחמישה צריחים, שבכל אחד מהם שני קנים של תותחי שניים עשר אינץ'. שלושה מהצריחים היו ממוקמים לאורך הציר המרכזי של הספינה, ושניים בצדדים. פישר התעקש ששניים מהצריחים יהיו בקדמת הספינה, שכן האמין שבקרב מול ספינות בריטיות - האויב תמיד ינסה לברוח.

אבל יחד עם היתרונות, לחימוש הכבד היו גם חסרונות, כמובן. תותחי השניים-עשר אינץ' היו מפלצות כבדות ומסורבלות באופן יוצא מן הכלל. לשם השוואה, תותח ה'דוהר' של חיל התותחנים בצה"ל, שהוא התותח הסטנדרטי של החיל, הוא בקוטר 155 מ"מ בלבד - דהיינו, קטן בחצי מתותחי השניים עשר אינץ'. כל תותח ענק שכזה צריך צריח גדול שיהיה מסוגל להסתובב לכל הכיוונים, ומערכת מכנית מתוחכמת שתסיע את הפגזים - שכל אחד מהם שוקל כארבע מאות ק"ג - ממחסני התחמושת שבבטן האניה ואל הצריח עצמו. זאת ועוד, יש לקחת בחשבון את כוחות הרתע האדירים שנוצרים כשמספר תותחים כאלה יורים בו זמנית בקרב, כוחות שמפעילים לחץ מאסיבי על גוף הספינה ומנסים לעוות אותו. כדי להתמודד עם לחצים אלה גוף הספינה צריך להיות גדול - ומכאן גם כבד יחסית.

אל משקל הצריחים והפגזים צריך להוסיף את משקל השיריון שלה. חברי הועדה הניחו, ובצדק, שגם ספינות האויב ירו פגזים כבדים וארוכי טווח - ולפגז כבד יש כוח חדירה גדול יותר מלפגז קל. כדי לההתמודד מול איום הפגזים הכבדים ואיום הטורפדו, יש לעבות את דופן הספינה באזורים פגיעים במיוחד, כמו האזור שבגובה פני הים שבו חור שיוצר פגז עשוי להטביע אותה. כשאני אומר 'לעבות' - אני מתכוון ל'עבות': עובי הדופן של הספינה באזור ה'חגורה' שגובה פני המים היה 11 אינץ', או קצת פחות משלושים ס"מ של פלדה - שהוא עובי בר השוואה לשיריון המקובל בטנקים מודרניים. יותר שיריון שווה יותר פלדה, ויותר פלדה פירושה יותר משקל. בצד החיובי, הועדה החליטה לוותר באופן סופי ומוחלט על הרעיון של הטבעת ספינת האויב באמצעות ניגוח - ולכן לא היה צורך לעבות באופן יוצא דופן את החרטום. נחמה פעוטה.

טורבינה

השאלה הגדולה הייתה, אם כן, כיצד ניתן לבנות ספינה שתהיה מספיק גדולה וכבדה כדי לשאת תותחים גדולים ושיריון עבה - אך בו בזמן תהיה מסוגלת להפליג מהר מספיק כדי להתמודד מול ספינות קטנות וזריזות יותר, כמו אלו שהפעילו הצרפתים. שיטת ההנעה המקובלת באותם הימים הייתה מנוע קיטור מבוסס בוכנות, אך מנועים אלה בברור לא היו חזקים ואמינים מספיק כדי לעמוד במשימה. כדי לעמוד בדרישות שהעמיד ג'ון פישר, על חברי הועדה היה לפנות אל טכנולוגיה חדשנית שמעולם לא נוסתה בספינות בקנה מידה כה גדול. אני רוצה להראות לכם משהו. בואו נבקש מניר, העורך שלנו, להקפיץ אותנו לאנגליה.

אנחנו עומדים כעת בתוך אולם גדול, לצידה של ספינה ייחודית ובעלת מבנה מאד לא שגרתי. אורכה של הספינה כשלושים מטרים, אך רוחבה בסך הכל פחות משלושה מטרים - כך שהמבנה העקרוני שמתקבל הוא כעין חץ ארוך ודק. גם החרטום שלידו אני עומד כעת הוא חד ודק, כמו סכין שחותך את המים. כל צורתה של הסירה מעידה על אובססיה לדבר אחד ויחיד: מהירות. שמה של הספינה הוא 'טורביניה', והיא תוכננה ונבנתה על מהנדס וממציא בשם צ'רלס פרסונס (Parsons).

כאמור, המנועים המקובלים באותה התקופה היו מנועי קיטור מבוססי בוכנות. בתוך המנוע ישנם צילינדרים - שהם מעין חללים בצורת גליל. בתוך הצילינדר ישנה בוכנה, שמסוגלת לנוע פנימה והחוצה בתוך חלל הצילינדר. יש לי אנלוגיה מצוינת לסידור הזה, אבל אנחנו...אתם יודעים...תכנית לכל המשפחה.

קיטור לוהט שמחומם בתוך דוודים גדולים מוזרם בצינורות אל הצילינדרים. הנטייה הטבעית של הקיטור החם היא להתפשט, וכשהוא בתוך הצילינדר לחץ ההתפשטות של האדים דוחף את הבוכנה החוצה. תנועת הבוכנה דוחפת, בתורה, את הציר שעליו יושב המדחף ומסובבת אותו.

אך מהירות הסיבוב של מנועי הבוכנות הייתה מוגבלת, והם גם לא היו יעילים במיוחד: דהיינו, מכל ק"ג של פחם שנשרף כדי לחמם את המים בדוודים, רק חלק קטן יחסית של האנרגיה הופנה, בסופו של דבר, לסיבוב המדחף.

פרסונס הגה סוג חדש ושונה לחלוטין של מנוע, בשם 'מנוע טורבינה'. כמו מנוע הבוכנות, גם מנוע הטורבינה היה מבוסס על קיטור - אבל עשה באדים הלוהטים שימוש אחר בתכלית. הטורבינה הייתה מורכבת מציר שעליו יושבים אלפי כנפונים קטנים. אדי הקיטור שהגיעו אל המנוע מהדוודים לא התרחבו במקום באופן סטטי, כמו במנוע הבוכנות, אלא זרמו במהירות אדירה על הכנפונים וגרמו להם להסתובב. הכנפונים דחפו את ציר הטורבינה שהסתובב בסל"ד גבוה מאד, וסובב את ציר המדחף.

המנועים הראשונים שפיתח פרסונס היו יבשתיים, עבור גנרטורים ליצור חשמל למשל - אך חיש מהר הבין הממציא שיש להם פוטנציאל גדול מאד דווקא בעולם התחבורה הימית. מנועי טורבינה היו קטנים וקלים יותר ממנועי בוכנה, וגם יעילים מהם - מה שאומר שספינה המצוידת במנוע טורבינה תוכל להיות קטנה יותר ולהפליג רחוק יותר מספינה בעלת מנוע בוכנה.

פרסונס הקים בית מלאכה, שם עמל על פיתוח הגרסא הימית של מנוע הטורבינה שלו. נציגים של הצי עקבו אחר התקדמות העבודה בבית המלאכה בעניין, אבל פרסונס ידע שאם הוא רוצה לשכנע את הצי להתקין את מנועי הטורבינה החדשים שלו בספינות מלחמה - הוא צריך להוכיח להם את עליונותו של המנוע החדש על פני קודמיו.

לפרסונס לא היה ניסיון בימאות או בתכנון ספינות, אך לאחר כארבע שנות עבודה הפיק תחת ידיו את הסירה הזו - ה'טורביניה' - שבה היה מותקן מנוע הטורבינה החדשני.

העבודה עם המנוע לא הייתה פשוטה. ציר המדחף, שהיה מחובר לציר הטורבינה, הסתובב כל כך מהר עד שהמים סביב המדחף החלו לרתוח - תופעה המכונה 'קוויטציה' - ובועות הקיטור מנעו מהמדחף לדחוף את הסירה קדימה ביעילות. אני נמצא כעת בירכתי הטורביניה, שם אפשר לראות - או במקרה שלכם, לראות בעיני רוחכם - את הפתרון שמצא פרסונס. הוא צייד את הסירה בשלושה צירים נפרדים במקום אחד, ועל כל ציר התקין שלושה מדחפים - במקום אחד. התוצאה הייתה 'סירת מירוץ', שבניסויים הגיעה למהירות של שלושים וארבעה קשרים, או כשישים ק"מ בשעה - מה שהפך אותה, ללא צל של ספק, לסירה המהירה ביותר בעולם, מכל סוג שהוא.

כדי להדגים - לא, להשוויץ - בהמצאה החדשה שלו, בחר צ'רלס פרסונס באירוע נוצץ במיוחד: חגיגות שישים השנים למלכותה של המלכה ויקטוריה: ה- Diamond Jubilee. ביוני 1986 ערך הצי הבריטי משט הצדעה חגיגי בהשתתפות מיטב הספינות, לעיני נסיך הכתר וכל מפקדי חיל הים. תוך כדי משט ההצדעה, בעוד הספינות הגדולות חולפות אל מול במת המכובדים - פרצה לפתע הטורביניה הקטנה, דוהרת אל תוך הנמל ומזגזגת בין ספינות המלחמה. בעקבותיה דלקה סירת משמר של חיל הים שביקשה לסלק את האורחת המביכה והבלתי קרויה - אבל הטורביניה, על תשעת מדחפיה והמנוע היחודי שלה, הייתה כל כך מהירה עד שלסירת חיל הים לא היה כל סיכוי לתפוס אותה, ולמעשה כמעט טבעה כתוצאה מגלי הירכתיים של הטורביניה.

ישנן טענות סותרות לגבי התרגיל המבריק של פרסונס. יש מי שאומרים שפרסונס תיאם את כל הסיפור מראש עם קציני הצבא ושהמרדף כולו היה הצגה, ויש מי שטוענים שבאמת הייתה כאן הפתעה בלתי מתוכננת. לאור הקשרים של פרסונס עם הצי, אני נוטה להאמין לטענה הראשונה. אך כך או כך, להדגמה במשט ההצדעה הייתה השפעה אדירה על דעת הקהל. מנוע הטורבינה הותקן בכמה ספינות סוחר, ולאחר מכן גם במספר כלי שייט של הצי, והוכיח את עצמו.

ב-1904, כשניגשה הועדה של פישר לבחור את המנוע לאנית המערכה העתידית, חבריה התלבטו בין מנוע הבוכנה הותיק והמוכר - ומנוע הטורבינה המרשים אך הלא מוכר יחסית. בסופו של דבר, למרות שעד אז לא הותקן מנוע הטורבינה באף כלי שיט בסדר גודל של אנית מערכה - החליטה הועדה להמר על המנוע של פרסונס.

דרדנוט

ב-1905 הגישה הועדה את מסקנותיה לצי ולממשלה. למרות שהיה ברור שמדובר בועדה מטעמו של ג'ון פישר, העובדה שמדובר היה בועדה מקצועית שחבריה היו מומחים מנוסים נתנה תוקף מקצועי חזק להמלצותיה, ופישר קיבל אור ירוק ותקציב לבניית הספינה. הקורות הראשונות הונחו באוק' 1905, וקצת יותר משנה לאחר מכן שבר המלך אדוארד את בקבוק היין המסורתי על חרטומה של ה'דרדנוט' (Dreadnaught), כשהושקה למים.

כדי להבין את מה שחלף במוחם של הצופים בטקס ההשקה של הדרדנוט, ושל שאר העולם כשקרא את הדיווחים בעיתון, צריך לקחת צעד אחורה ולראות את התמונה הגדולה יותר.

כשאנחנו באים לנסות ולהעריך את עוצמתה של מדינה כלשהי, יש מגוון דרכים לעשות כן - בין אם במספרים אודות תוצר לאומי גולמי או חישובים סטטיסטיים אחרים. אבל במציאות, אנחנו נוטים להסתמך על סממנים הרבה יותר מופגנים וברורים לעין. כשבריה"מ משגרת לווין או אסטרונאוט ראשון לחלל - זו עוצמה. כשנושאת מטוסים אמריקנית עוגנת באמצע מפרץ חיפה, גדולה כמו כל הצי הישראלי ועוד כמה כאלה - זו עוצמה. לא בכדי שואפות אירן וצפון קוריאה להשיג נשק גרעיני: פצצת אטום היא כלי נשק שמקרין עוצמה, גם אם לא ממש משתמשים.

ספינת המלחמה הייתה 'פצצת האטום' של המאה ה-19: כלי הנשק שגילם יותר טוב מכל סטטיסטיקה כלכלית את דמותה ועוצמתה של המדינה. ספינות המלחמה היו פסגת הטכנולוגיה, שילוב של מכניקה, מטלורגיה, חשמל, כימיה, ואינספור דיסיפלינות אחרות. הבריטים היו גאים בצי האדיר שלהם יותר מכל זרוע אחרת של הצבא.

הדרדנוט - 'ללא מורא', בתרגום חופשי - הייתה מפלצת אדירה של ברזל ופלדה במשקל 18,000 טון: גדולה יותר מכל ספינת מלחמה אחרת. לשם השוואה, ספינת סער 5 - ספינת הדגל של חיל הים הישראלי - שוקלת כאלף טון בלבד. על סיפונה נשאה הדרדנוט לא שניים, לא ארבעה, לא שישה - עשרה תותחים של שניים עשר אינץ': יותר מכל ספינה אחרת בעולם. כל תותח כזה היה מסוגל להעיף שני פגזים במשקל של 400 ק"ג - כמו מכונית קטנה - למרחק של 22 ק"מ, או שניים עשר מייל - בכל דקה. המכונה האדירה הזו חתכה את הגלים במהירות של 21 קשרים, כמעט ארבעים קמ"ש: מהר יותר מכל ספינת מלחמה אחרת. אין פלא שברגע שהושקה, הפכה הדדרדנוט את כל אנית המערכה האחרות ללא רלוונטיות. בכל הציים עצרו המספנות את עבודתם, ומדינות ביטלו חוזים לבניית ספינות מלחמה. מהנדסים חזרו לשולחן השרטוטים. לכולם היה ברור שאף אחד מהספינות שקדמה לדרדנוט לא מסוגלת להתמודד עמה בקרב ימי. למעשה, המהפכה הייתה כה ברורה ומוחלטת, עד שכל אנית המערכה שנבנו לפני הדרדנוט מכונות היום Pre-dreadnaugt, ואלו שנבנו בעקבותיה - Post-Dreadnought.

לא פחות מהעוצמה הצבאית של הספינה, נדהם העולם מהמהירות שבה נבנתה: ארבע-עשרה חודשים בלבד, שיא לאנית מערכה שלא נשבר מאז. לשם השוואה, כשהחלו האמריקנים, שנה מאוחר יותר, לבנות ספינות בסדר הגודל של הדרדנוט - ספינות מדגם South Carolina Class - לקח להם שנה רק לנסח את החוזים מול קבלני המשנה. העובדה שבריטניה הצליחה לבנות מפלצת שכזו בתוך זמן כה קצר הייתה עדות מוחשית ודרמטית מאד לעוצמתה התעשייתית של האימפריה.

היו רבים בתוך הצי שלא היו מאושרים מיוזמתו המהפכנית של ג'ון פישר. עיקר הביקורת עליו הייתה שבנייתה של הדרדנוט תעורר מירוץ חימוש חדש בין כל שאר המעצמות, כשכל אחת תמהר לבנות ספינות דרדנוט משלה. למירוץ חימוש כזה יהיו שני השלכות שליליות. הראשון הוא שהוא יכריח את הבריטים להשקיע כסף רב בבניית ספינות גדולות נוספות, מה שיבטל את החסכון שניסה פישר להשיג בתקציב הצי. השני, הוא שלמרבה האירוניה, השקת הדרדנוט תביא בסופו של דבר לערעור הדומיננטיות הצבאית של בריטניה בים. הכיצד? כרגע, נזכור, היה לבריטניה יתרון של 2 לעומת 1 במספר הספינות בים כנגד כל מעצמה אחרת. ברגע שיכנסו ספינות דרדנוט לשירות בציים השונים, שאר ספינות הקרב יהפכו ללא רלוונטיות - ומכיוון שקשה להאמין שבריטניה תוכל להרשות לעצמה לבנות ספינות כה גדולות ויקרות בכמות גדולה, לא תהיה לה ברירה אלא לוותר על היחס הרצוי של שתי ספינות לכל ספינת אויב. אחד האדמירלים ביקר את החלטתו של פישר כך:

"כל הצי הבריטי הפך בין לילה למיושן ולא רלוונטי, בדיוק ברגע שבו היה בשיא יעילותו, ושווה בעוצמתו לא רק לשני ציים אלא באופן מעשי לכל שאר הציים בעולם יחד. הצי הרוסי חדל להתקיים, הצרפתים נמצאים בשפל, הגרמנים וארה"ב לא עושים שום דבר יוצא דופן. ודווקא ברגע הזה בחרה האדמירליות הבריטית לפתוח במירוץ חימוש בינלאומי שאת סופו איש לא יכול לחזות."

לג'ון פישר, עם זאת, לא היו ספקות לגבי החלטתו. הוא האמין שאם בריטניה לא תהיה הראשונה לבנות ספינות דרדנוט, מדינה אחרת תקדים אותה. הוא צדק לחלוטין: מסמכים היסטוריים מראים בברור שכמעט כל הציים הגדולים בעולם בחנו לעומק תכנונים של ספינות בסדר גודל ובעוצמה של הדרדנוט. היפנים, בפרט, היו ממש על סיפה של בניית ספינה ראשונה שכזו.

כך או כך, ברגע שהושקה הדרדנוט, לא הייתה דרך חזרה. אוניית המערכה החדשה חוללה בשדה הקרב הימי מהפכה בסדר הגודל של המהפכה שחולל הטנק בשדה הקרב היבשתי, וכל המעצמות מיהרו לתכנן ולבנות אניות מערכה גדולות, מהירות וגדולות תותחים משלהן. בכל שנה הושקו ספינות גדולות יותר ויותר. ב-1914, למשל, הושקה אניית המערכה Queen Elizabeth, שכונתה Super-Dreadnaught: משקלה היה 27 אלף טון - פעם וחצי מזה של הדרדנוט - רוחב השיריון שלה היה כמעט 40 ס"מ, היא נשאה תותחים בקוטר חמישה עשר אינץ', והפליגה במהירות של 25 קשרים, לעומת 21 של הדרדנוט. ה-Queen Elizabeth הונעה גם בכוח נפט, במקום פחם. עד מלחמת העולם השניה הושקו ספינות דרדנוט יפניות, גרמניות, איטלקיות, צרפתיות, אמריקניות ובריטיות במשקלים של עד חמישים אלף טון, במקרים מסוימים.

קרב יוטלנד

מהרגע שהושלמה הדרדנוט, ניקרה שאלה אחת במוחותיהם של כל הימאים, הקצינים והאדמירלים: האם היא שווה את זה? האם אניות המערכה הגדולות והמפלצתיות האלה, שכל כך יקר לבנות אותן, אכן מסוגלות למחות ציים שלמים ממרחק של קילומטרים רבים? ההזדמנות הראשונה לענות על השאלות הטורדניות האלה הגיעה סוף סוף כעבור עשר שנים, ב-1916.

מלחמת העולם הראשונה הייתה שיאו של תהליך בן כמה עשרות שנים שבו גברה בהתמדה המתיחות בין בריטניה וגרמניה. הגרמנים, שרק לפני זמן לא רב במונחים היסטוריים התאחדו והפכו מאוסף של נסיכויות למדינה אחת, היו בדרכם להיות מעצמה: לגרמנים הייתה האוכלוסיה המשכילה ביותר באירופה, אוניברסיטאות מהטובות בעולם ומסורת מפוארת של מצוינות טכנולוגית שמוכרת לנו גם כיום. הרוסים והצרפתים, שפעם היו יריבותיה של אנגליה - הבינו חיש מהר ממי הן באמת צריכות לפחד, וכרתו ברית עם הבריטים כנגד הגרמנים.

כפי שחששו הבריטים, מרגע השקת הדרדנוט נכנסו גרמניה ובריטניה למרוץ חימוש הימי היקר ביותר בהיסטוריה. הגרמנים ידעו שצי חזק הוא אבן בנין חיונית בדרך לסטטוס של מעצמה גלובלית, והיו מוכנים להשקיע תקציבי עתק בהקמת צי של ספינות דרדנוט. הספינות הגרמניות היו בדרך כלל קצת קטנות יותר ממקבילותיהן הבריטיות - אבל מתקדמות יותר טכנולוגית: משקפות וכוונות טובות יותר, שיריון עמיד יותר וגופים יציבים יותר במים.

לבריטים לא הייתה כל ברירה, וכדי לשמר את העליונות האימפריאלית שלהם היו מוכרחים לבנות ספינות דרדנוט בכמות שתעלה על זו של הגרמנים. המדיניות הבריטית, כזכור, הייתה לבנות שתי ספינות על כל ספינה של היריב - אבל הדרדנוטס היו יקרות מדי, ובפרוץ המלחמה היו בריטים 'רק' ארבעים ותשע אניות מערכה, לעומת עשרים ותשע לגרמנים. על אף שהיחס 2:1 לא נשמר, לבריטים הייתה עדיין עליונות ימית ברורה על פני הגרמנים, ועם תחילת המלחמה ב-1914 הטילו מצור ימי על גרמניה וחסמו את המסחר הימי אליה.

אפשר היה לצפות, אחרי כל ההשקעה הפיננסית המאסיבית של שתי המעצמות בבניית הציים שלהן, שהגרמנים והבריטים ישושו אלי קרב ויישלחו את אניות המערכה שלהם להתנגח אלו באלו - אבל למרבה האירוניה, דווקא העלות הגבוהה של הדרדנוטס היא זו שהשאירה אותן מחוץ למשחק. הגרמנים פרשו שדות של מוקשים ימיים וסירות טורפדו מהירות בקרבת החוף שלהם, כך שהבריטים לא ששו להכניס את אניות המערכה היקרות שלהן לגוב האריות המסוכן הזה. הגרמנים, מצידם, ידעו שהתנגשות ישירה עם הצי הבריטי העדיף תסתיים, סביר להניח, בהשמדתו של הצי היקר שלהם - ולכן העדיפו להכות בבריטים בעזרת ספינות טורפדו זולות וצוללות, שהיו חשאיות יותר ופגיעות פחות מהאניות הגדולות והכבדות. התוצאה הייתה שבמשך שנתיים תמימות, בעוד הצבאות היבשתיים מקיזים זה את דמו של זה לאורך קווי החפירות ושני הצדדים סופגים מיליוני אבידות - דווקא הציים היקרים והיוקרתיים ישבו בחוסר מעש ולא תרמו דבר למאמץ המלחמתי.

חוסר המעש הוביל לתסכול אדיר בשני הצדדים. המלחים והקצינים הגרמניים היו מתוסכלים מכך שהם אינם עושים דבר כדי להסיר את המצור הימי שחנק את כלכלתה של גרמניה והרעיב את אזרחיה, ועמיתיהם הבריטים הביטו בעינים כלות על חיילי צבא היבשה שלחמו בעוז ו'גנבו' מהם את כל התהילה. התסכול בצד הבריטי גבר עוד יותר בעקבות שורה של הצלחות גרמניות שגבו מהבריטים מחיר כבד: צוללות גרמניות הטביעו שלוש ספינות בריטיות בצפון, וספינות גרמניות הצליחו להטביע שתיים נוספות בצידו השני של כדור הארץ, בדרום אמריקה. לא היה די בהצלחות האלה כדי לערער את העליונות הימית של הבריטים, אבל הציבור הבריטי לא אהב לראות את הצי היקר והמפואר כושל פעם אחר פעם. המצור הימי היה יעיל מאד, אבל הרעבה איטית של מיליוני גרמנים היא הרבה פחות דרמטית ומספקת ממראה של ספינת אויב שוקעת במים.

ג'ון פישר היה, בשלב זה, אזרח. הוא פרש מהצבא ב-1910, וכאות תודה על שירותו זכה בתואר אצולה: הברון הראשון פישר. על פי המסורת, לכל בית אצולה יש מוטו משלו, והמוטו שבחר פישר לעצמו היה 'Fear God and Dread Nought" - או בתרגום חופשי, 'אל תפחד מדבר פרט לאל'.

וינסטון צ'רציל, שבמלחמת העולם היה ראש האדמירליות, הגוף הממשלתי המפקח על הצי, קרא לפישר אל הדגל, בתקווה שיסייע להחזיר לצי את כבודו האבוד. פישר, אז כבר כבן שבעים, הסכים וחזר להיות מפקד הצי.

תחת פישר שלחו הבריטים אל דרום אמריקה שייטת של מספר סיירות מערכה. סיירת המערכה, Battle Cruiser, הייתה סוג נוסף של ספינות שיזם ג'ון פישר, במקביל לבנייתן של הדרדנוטס. לסיירת המערכה היו פחות תותחים מלדרדנוטס, והשריון שלה היה קל יותר - אבל היא הייתה גם מהירה יותר ובעלת טווח פעולה גדול. סיירות המערכה הבריטיות מיהרו דרומה, פגשו את הצי הגרמני וכפי שקיווה פישר - היכו אותו שוק על ירך. זו הייתה הצלחה מעודדת, אך אפשר לראות בה 'מתאבן' למנה העיקרית שכולם ציפו לה: קרב ובו ישתתפו הדרדנוטס עצמן.

במאי, 1916, הוגשה סוף סוף המנה העיקרית לשולחן.

הגרמנים החליפו את מפקד הצי שלהם, והאדמירל הגרמני החדש היה נועז הרבה יותר מקודמו: הוא החליט ליטול יוזמה והוציא את הדרדנוטס הגרמניות מהנמל. מכיוון שידע היטב שלבריטים יתרון מספרי באניות מערכה, החליט שלא לתקוף את הדרדנוטס הבריטיות - אלא רק את סיירות המערכה שלהם. מכיוון שדרדנוט חזקה בהרבה מסיירת מערכה - הדרדנוטס הגרמניות יוכלו להשמיד את סיירות המערכה הבריטיות ללא קושי. אך מה שמפקד הצי הגרמני לא ידע הוא שהבריטים פיצחו זה מכבר את צפני התקשורת הגרמנים. כשה- High Seas Fleet הגרמני יצא מהנמל אל הים הצפוני, כבר חיכה לו שם ה-Grand Fleet הבריטי במלוא עוצמתו.

המבנה העקרוני של שני הכוחות היה זהה: אניות המערכה הגדולות והחזקות הפליגו יחד, בקבוצה אחת שהיוותה את עיקר כוח ההשמדה של הצי, ושייטת של סיירות מערכה קלות ומהירות הפליגה לפני הכוח העיקרי כדי לגלות את מיקום האויב ולהכווין את אניות המערכה.

ב-31 במאי נתקלו הכוחות הקדמיים של הבריטים והגרמנים זה בזה, לא הרחק מחצי האי יוטלנד שלחופיה של דנמרק. כשהבחינו הסיירות הגרמניות בבריטיות, הן פנו לאחור והחלו בורחות דרומה כדי למשוך את סיירות המערכה הבריטיות ולפתות אותן להכנס לעימות חזיתי עם הכוח העיקרי של הדרדנוטס הגרמניות שארב להן שם. הסיירות הבריטיות דלקו אחר הספינות הגרמניות, אך כשהבחינו באניות המערכה הגרמניות העדיפות, הסתובבו - וברחו צפונה. מבחינת הגרמנים, זה היה צפוי לחלוטין, כמובן - אך מה שהם לא ידעו זה שהסיירות הבריטיות מנסות, למעשה, לפתות אותם להתקרב אל אגרוף הברזל של ה-Grand Fleet. הגרמנים בלעו את הפתיון ורדפו אחר הסיירות החלשות, תוך שהם מצליחים להטביע שתיים מהן.

ואז, לקראת הערב, התנגשו הציים הגדולים זה בזה. ניר, קח אותנו ליוטלנד, בבקשה.

אנחנו נמצאים כעת במרכזו של הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה. מסביבנו שועטות מאתיים וחמישים מפלצות ברזל משוריינות, מחליפות מהלומות אימתניות באמצעות תותחיהן הענקיים. פגזים נופלים לכל עבר, מרימים סילונים אדירים של מים אל השמיים.

הבריטים הצליחו להכות בכוח הגרמני והטביעו כמה וכמה סיירות. שם, לא רחוק מאיתנו, אפשר לראות את אחת הסיירות הגרמניות הטבועות. היא כל כך ארוכה, עד שהחרטום שלה נעוץ בקרקעית הים והירכתיים שלה בוקעות מתוך המים לגובה של יותר מעשרה מטרים. הגרמנים הבינו חיש מהר לאיזו מלכודת נפלו והחליטו לברוח, אך בכל ההמולה, עשן התותחים והסינוור של השמש השוקעת, שני הצדדים התקשו לנהל קרב מסודר. זכרו שבמלחמת העולם הראשונה הרדיו היה בחיתוליו ומרבית התקשורת בין הספינות נעשית עדיין באמצעות הבהוב פנסים וסימון בעזרת דגלים. גם התותחנות שהפגינו שני הצדדים לא הייתה מספיק טובה עדיין, ואחוז הפגיעות מסך הפגזים שנורו היה מזערי. סדרה של טעויות ולא מעט מזל רע הביאה לכך שהגרמנים הצליחו להסיג את ספינותיהן דרומה, וחזור לנמל בשלום.

קרב יוטלנד, אם כן, הסתיים באנטי-קליימקס. שני הצדדים הכריזו על ניצחון, כמובן, אבל במציאות - היה זה תיקו מאכזב למדי. שני הצדדים ספגו אבידות קשות: 14 ספינות וששת אלפי הרוגים לבריטים, ו-11 ספינות וכאלפיים וחמש מאות הרוגים לגרמנים. אף צד לא איבד ספינת דרדנוט, אלא רק סיירות ומשחתות קטנות יותר. הבריטים, שקיוו לניצחון היסטורי ומכריע בסגנון קרב טראפאלגר, לא הצליחו 'לטאטא את הים': למרות ששמרו על עליונות ימית מובהקת, הם נותרו כשחצי מתאוותם בידם. הגרמנים המאוכזבים חזרו אל המצור הימי המחניק, אבל היו יכולים להתנחם בכך שהתמודדו בכבוד כנגד הצי החזק בעולם ושרדו. בשורה התחתונה, קרב יוטלנד לא שינה את המצב הטקטי באזור: הגרמנים עדיין היו שרויים במצור, והבריטים עדיין היו חייבים לשמור מפני האיום הפוטנציאלי של הצי הגרמני ולהקדיש לו את המשאבים המתאימים.

אפילוג

מכאן ועד סוף המלחמה לא יתחולל עוד אף קרב ימי משמעותי בסגנון קרב יוטלנד בין הגרמנים והבריטים. למעשה, קרב יוטלנד הוא הקרב הימי המשמעותי היחיד בהיסטוריה שבו השתתפו דרדנוטס. אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכו המעצמות לבנות אניות מערכה גדולות יותר ויותר - אבל במלחמת העולם השניה עלתה לגדולה ספינת מלחמה מסוג אחר לגמרי: נושאת המטוסים. המטוס הוכיח את עצמו ככלי נשק יעיל בהרבה מהתותח הכבד, ונושאות המטוסים החליפו את אנית המערכה כליבת עוצמתו של הצי. אניות המערכה ירדו מגדולתן, והופנו למשימות סיור, הגנה על נושאות מטוסים והפגזת חוף. כשהופיע הטיל המונחה במחצית השניה של המאה העשרים, הפכו אניות המערכה ללא רלוונטיות לגמרי: ספינות קטנות בהרבה היו מצוידות כעת בעוצמת אש קטלנית ומדוייקת יותר מכל תותח, וכבר לא הייתה סיבה טובה להמשיך ולהחזיק באניות המערכה היקרות. הן פורקו ונגרסו, וכיום אין צי שמחזיק בדרדנוט בשירות פעיל. סיירות המערכה, שהיו 'האחיות הקטנות' של הדרדנוטס, הן כיום ספינות המלחמה הגדולות ביותר בשימוש סדיר.

אך למרות שנעלמו ואינן עוד, וגם כשהפליגו בימים לא הכריעו קרבות בנוקאאוט כפי שציפו מהן - הדרדנוטס מילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה: הן הכריחו את הציים בכל רחבי העולם לעבור תהליך מודרניזציה עמוק וכואב, ששלף אותם מהמאה התשע עשרה והזניק אותם בתוך עשרות שנים ספורות אל מציאות חדשה לגמרי.

למשל, אחד השינויים העמוקים ביותר הוא במבנה כח האדם של הצי הממוצע. בעבר, האנשים שאיישו את הספינות היו צריכים להיות מוכשרים ובעלי נכונות לעבודה קשה - אבל לאו דווקא משכילים במיוחד. כתוצאה מכך, הבדלי המעמדות בין הקצינים והחיילים היו ברורים וחדים מאד, והקצינים המשכילים שהגיעו ממשפחות עשירות ומיוחסות לא נהגו להתערבב עם המלחים הפשוטים שלפעמים לא ידעו אפילו קרוא וכתוב. היחס אל המלחים הפשוטים מצד הקצונה היה בהתאם: זלזול, תנאי מגורים נוראיים, אוכל גרוע ודרישות משמעת נוקשות שלעומתן גם הטירונות של גולני נראית כמו מצעד הגאווה בתל-אביב.

הדרדנוטס, לעומת זאת, דרשו כוח אדם מסוג שונה לחלוטין. הספינות המתוחכמות הללו, על שלל מערכות הנשק והמנועים המודרניים שלהן, היו זקוקות למפעילים מומחים: אנשים שלמדו את המערכות, וידעו איך להתמודד איתן. במילים אחרות - אנשים משכילים, בעלי מקצוע: טכנאים, מכונאים ומהנדסים. בספינות מדור המפרש רק אחוזים ספורים מאנשי הצוות היו בעלי כישורים מקצועיים: בספינות דרדנוטס, כשלושת רבעי מהצוות היה מורכב מאנשים שהוכשרו באופן ספציפי לתפקיד שאותו הם אמורים למלא.

דרישות כח האדם החדשות הביאו לכך שכעת התמודד הצי על ליבם של מלחים פוטנציאליים בשוק עבודה שהיה שונה לגמרי שכפי שהיה מספר שנים קודם לכן. לאנשים משכילים ומוכשרים היו אלטרנטיבות ביבשה: הם יכלו למצוא לעצמם תעסוקה מכובדת, ולאו דווקא היו מוכנים להתגייס לצי שבו הקצינים מתייחסים אליהם כמו אל פראים בספארי באפריקה.

אדמירל ג'ון פישר היה מבין הראשונים להבין שכוח האדם של הצי הוא הנכס הגדול ביותר שלו - חשוב יותר אפילו מהספינות עצמן. אחרי הכל, לבנות דרדנוט לוקח שנה או שנתיים - אך כדי להכשיר איש צוות לתפקידו בצורה טובה נדרשים חמש או שש שנים. פישר הכניס שיפורים משמעותיים בתנאי המחייה של המלחים: הוא העלה את השכר, שיפר את תנאי המגורים והמזון, והכניס לספינות מכשירי חשמל מודרניים כגון מקררים, תנורים וכדומה. המשמעת הפכה להיות הגיונית ונוחה יותר. בסיסי הכשרה הוקמו על היבשה, ובהם הוכשרו החיילים עוד לפני שיצאו לים. בתוך הספינות עצמן, אנשי צוות מומחים הפכו להיות חשובים וחיוניים לתפקודה של הספינה לא פחות, ולפעמים אפילו יותר, מקצינים זוטרים - והבדלי המעמדות בין הקצינים והחיילים הפשוטים היטשטשו באופן ניכר.

מהצד השלילי, המעבר לספינות פלדה גדולות גם הרע באופן ניכר את סיכויי ההשרדות של אנשי הצוות בקרב. אם ספינת עץ נפגעה מאש תותחים, היא הייתה נשרפת ומתפרקת - אבל היו נדרשות לה עשרות דקות כדי לטבוע. כשספינת מתכת נפגעת באופן קריטי, היא מתפרקת וטובעת בתוך דקות ספורות - והמלחים לא היו מסוגלים לברוח. הנה עדותו של קצין בריטי זוטר ששירת על סיפונה של סיירת המערכה Queen Mary בקרב יוטלנד. ה-Queen Mary ספגה פגיעות קשות, והחלה נוטה על צידה.

"[עליתי אל הסיפון] וכשהגעתי לדופן הספינה היה שם קהל גדול של חיילים, שלא נראו נלהבים במיוחד לקפוץ למים. קראתי אליהם - 'קדימה, ח'ברה - מי בא לשחות?'. מי צעק לי - 'היא עוד תצוף הרבה זמן!'. אבל משהו, ואין לי מושג מה, דירבן אותי לברוח. טיפסתי מעל הדופן וקפצתי למים, כשעוד חמישה חיילים בעקבותי. התרחקתי מהספינה בשחיה הכי מהר שיכול, והצלחתי להגיע למרחק של אולי שלושים מטרים כששמעתי רעש אדיר. הסתובבתי והבטתי סביב. האוויר היה מלא ברסיסים ושברי מתכת."

הקצין, כמו שאר החיילים על הסיפון, לא ידעו שפגז גרמני שפגע במאגרי התחמושת של הספינה הבעיר אותם - והפיצוץ שהתחולל כתוצאה מכך קרע את הספינה לשניים.

"רסיס גדול חלף ממש ליד ראשי, ובתגובה אינסטנקטיבית צללתי אל תוך המים כדי שלא להפגע. נשארתי מתחת למים כמה זמן שרק יכולתי, ואז הרמתי את ראשי שוב. מאחורי שמעתי רעש של מים רבים, כמו גלים המתנפצים אל החוף, והבנתי שזו מערבולת היניקה שהשאירה מאחוריה הספינה שנעלמה לגמרי. בקושי הספקתי למלא את ראותי באוויר לפני שנשאבתי אל תוך המערבולת. הרגשתי שאין טעם להלחם בה. אמרתי לעצמי - 'מה הטעם להאבק, אתה גמור'. כמעט שנכנעתי [...] אך קול קטן בראשי המשיך לקרוא לי 'אל תכנע, תמשיך לשחות'."

הקצין הזוטר ועוד תשע עשרה חיילים היו הבודדים מתוך 1266 אנשי הצוות של ה-Queen Mary שירדו איתה אל המצולות בתוך שניות ספורות בלבד. מקרה זה לא היה יוצא דופן: כמעט בכל פעם שספינה טבעה, חיילים ספורים הצליחו לשרוד במזל גדול. לימאי ששירת בחדר המכונות או באחד הסיפונים התחתונים לא היה שום סיכוי מעשי להנצל: ברגע שהספינה נפגעה, החשמל היה כבה, ובאפילה אי אפשר היה למצוא את הדרך החוצה בתוך כמה עשרות השניות שעמדו לרשותך. וגם אם הצלחת לקפוץ למים מהספינה השוקעת, כפי שמלמדת עדותו של הקצין מה-Queen Mary, סיכויי ההשרדות שלך לא היו גבוהים במיוחד. פני המים היו מכוסים במקרים רבים בשמן בוער וסמיך, ולא היו הרבה פיסות עץ להאחז בהן. פגזים שנחתו במים הרגו ניצולים רבים, ואחרים נדרסו על ידי ספינות חולפות במהלך הקרב.

בשורה התחתונה, הסיכויים היו מאד לרעתך. אם בקרבות כנגד נפוליאון איבדו הבריטים שלושה עד ארבעה אחוזים מהימאים בקרב - הרוסים בטסושימה איבדו שישים אחוזים מהימאים.

ועדיין, למרות הסכנה האדירה, שירות על אניית מערכה בעידן הדרדנוט היה מקור לגאווה אדירה עבור המלחים שהרגישו שהם מגלמים בדמותם ובספינות האדירות שעליהן שירתו את עוצמתה של ארצם. אפשר לחוש בגאווה הזו בתיאור של מלח בריטי את יציאתו של ה-Grand Fleet הגדול אל הקרב ביוטלנד.

"לכל כיוון שבו הסתכלת היו ספינות, עד אל מעבר לאופק [...] ואז, לסוף, הגיעה הארמדה הענקית של שלושים אניות מערכה, מתקדמות בחמישה טורים או יותר, מוקפות במסך צפוף של משחתות. זה היה מחזה שכדוגמתו לא ייראה עוד לעולם."

האם נזכה לחזות שוב ביום מן הימים במכונות ענקיות, מפלצתיות ומעוררות השתאות כדרדנוטס? קשה לי להאמין. הטכנולוגיה המודרנית נותנת יתרון לתחכום, זריזות ויעילות על פני עוצמת אש פראית ועשרות אלפי טונות של פלדה מחוסמת. אבל אם ייצא לכם לראות שוב את הסרט 'מלחמת הכוכבים', או כל סרט מדע בידיוני אחר שבו חוצה חללית ענקית את המסך בכבדות, עטורה בתותחים כבירים - תוכלו, אולי, לחוש בהדיה של ההתפעמות שאחזה באנשי תחילת המאה העשרים, כשצפו בדרדנוטס יוצאות מהנמל.