להרוג את המפלצת: על ההיסטוריה של האינפלציה

הסיפור שאספר לכם מייד נשמע כל כך דמיוני, עד שאפשר לחשוב בטעות שמדובר באגדה. הוא בהחלט מזכיר כמה אגדות מוכרות, כמו הסיפור על עלי-באבא ומערת האוצר למשל. אף על פי כן, מדובר בסיפור אמיתי: למעשה, אתם יכולים לעלות על מטוס ולבקר במקום ההתרחשות בעצמכם. זאת ועוד, לאגדות כמו זו על עלי-באבא יש בדרך כלל סוף טוב. לסיפור הזה, לעומת זאת, יש סוף עגום ומריר במיוחד.

בשנת 1543 יצא אינדיאני דרום-אמריקאי בשם דייגו חואלפה לרעות את עדר הלאמות שלו על מדרונותיו של הר הפוטוסי, בדרום בוליביה של ימינו. לפתע הבחין דייגו ששתי לאמות התרחקו מהעדר והחל רודף אחריהן. השעות נקפו, והשמש החלה שוקעת מעבר להרים. לבסוף לא הייתה לו ברירה, והוא נאלץ להישאר לישון על ההר.

ישנן שתי גרסאות לאירועים שהתרחשו למחרת בבוקר. לפי הגרסא הראשונה, דייגו ניסה לצוד חיה כלשהי כשלפתע החליק במדרון המשופע. הוא נאחז בשיח כדי לבלום את נפילתו, והשיח נעקר ממקומו. דייגו המופתע הבחין בגושי מתכת כסופים בין השורשים. לפי הגרסא השנייה, דייגו הבעיר מדורה כדי להתחמם בלילה, וכשקם בבוקר גילה נחל קטן של מתכת שהותכה בחום הלהבות.

בדיקה מעמיקה יותר גילתה לדייגו שההר שעליו הוא עומד הוא, פשוטו כמשמעו, הר של כסף. כמעט בכל מקום שבו היכה במעדרו נצצה מהחור המתכת הכסופה. דייגו החליט, שלא במפתיע, לשמור על התגלית בסוד. דרום-אמריקה הייתה נתונה תחת שלטון הכיבוש הספרדי, והאירופאים היו ידועים לשימצה בתאוותם הבלתי ניתנת לסיפוק לזהב וכסף. דייגו קיווה למכור להם את הכסף שגילה ולהתעשר. אך לגורל היו תוכניות אחרות. בשלב מסוים הוא הכניס בסוד העניינים עוד מספר שותפים כדי להקים יחד איתם את מכרה הכסף וסכסוך על חלוקת הרווחים הביא לכך שאחד מהשותפים הלשין עליו לספרדים. זה היה הסוף לחלומות ההתעשרות של דייגו, ותחילתו של סיוט נוראי עבור העם האינדיאני.

לפני שאמשיך לתאר את קורותיו של הר הכסף, הרשו לי לחזור כמה אלפי שנים לאחור.

מסחר הוא אחד מהפעילויות האנושיות הוותיקות ביותר, וכלכלות פרימיטיביות רבות היו מבוססות על 'ברטר', או 'סחר חליפין'. סחר חליפין, עם זאת, הוא בעייתי מעצם טבעו מכיוון שהוא מניח ששני הצדדים בעסקה מוכנים לקבל את הסחורה של הצד השני- וזה לא תמיד נכון.

נניח, למשל, שאני כותב כתבה מדעית לאחד מאתרי החדשות הגדולים באינטרנט, ועורך האתר מוכן לשלם לי בכבשים. עקרונית, זה שדרוג רציני כי עורכים לא אוהבים לשלם- אבל עד כמה שזה נשמע מוזר ולא טבעי, לא מתאים לי לקבל כבשה. לא מסתדרת לי, הכבשה. אני טיפוס עירוני, לא מבין בכלל בכבשים. מה אני צריך את כאב הראש הזה: צריך לסרק לה את הפרווה, להוציא אותה לעשות את הצרכים, והנביחות שלה מעירות את השכנים בלילה.

במילים אחרות, סחר חליפין הוא לא-יעיל. צריך להתגבר על קשיים לא מעטים כדי לממש אותו: שני הצדדים צריכים לרצות בדיוק את הסחורה שיש לצד השני, ובדיוק באותו הזמן. הקשיים הללו הם הסיבה לכך שתרבויות רבות החליפו את שיטת הברטר במה שמכונה 'כלכלת מתנות': מעין ברטר נטול התחייבות. אני נותן לך קמח היום כי יש לי הרבה ממנו, ואני סומך עליך שתיתן לי כבשה כשאצטרך. כלכלת מתנות היא אפשרות טובה, אבל רק בין חברים או קרובי משפחה. כדי לסחור עם זרים, צריך למצוא שיטה אחרת.

הפתרון האוניברסלי לבעיית אי היעילות של סחר-החליפין, כמעט בכל החברות האנושיות, היה המצאת המושג - 'מטבע'. המילה 'מטבע' משמשת כאן במובן הרחב ביותר שלה- כל עצם פיזי שניתן להשתמש בו כדי לגלם 'ערך'. למשל, בקהילות חקלאיות רבות כבשים היו מטבע עובר לסוחר: אני הייתי נותן לך קמח, אתה היית נותן לי כבשה- אבל אני הייתי מחליף את הכבשה תמורת בגדים, והחייט היה מחליף אותה תמורת משהו אחר. במקומות אחרים שקי תבואה היו המטבע המקומי, או צדפים, או חביות של רום. בבתי כלא, כידוע לכל, סיגריות הן המטבע הלא-רשמי.

עם המצאת הכתב והופעתן של האימפריות הגדולות הראשונות באזור מסופטמיה, כשלושת אלפי שנים לפני הספירה, גדל גם נפח הפעילות הכלכלית ונפח המסחר. במצב כזה, חיטה וכבשים  מפסיקים להיות מטבעות טובים: שקי חיטה הם גדולים וכבדים וקשה לאחסן אותם. כבשים לא מפסיקות לעשות לך תנועות מגונות על הרגל.

למתכות יקרות כמו זהב וכסף, לעומת זאת, יש את כל המאפיינים המוצלחים של מטבע יעיל. הם ניידים, אינם מתקלקלים או מתים, קלים לאיחסון, ניתן ליצוק אותם לכל צורה רצויה והכי חשוב- הם נדירים. מכיוון שאין הרבה זהב וכסף, הדרך הכמעט-יחידה להשיג אותם היא באמצעות מסחר, וזו הסיבה העקרונית לכך שיש להם ערך. אם זהב היה גדל על העצים, לא היה טעם להשתמש בו כאמצעי תשלום.

המטבעות הראשונים, אותם עיגולי מתכת בעלי גודל ומשקל אחיד, הופיעו בסביבות 600 לפני הספירה באזור טורקיה ויוון של ימינו והסיבה להופעתן הייתה מעשית בעיקרה. כל מטבע הכיל כמות מדודה וידועה של מתכת, וכך נחסך הצורך לשקול אותה מחדש בכל עסקה. הטבעת פניו של המלך או המושל המקומי על המטבע נועדה להגביר את אמונו של הציבור בשוויו של המטבע, שהרי זיוף המטבע אינו רק עבירה כלכלית- אלא גם סוג של פגיעה בכבודו של השליט.

מטבעות עשויים מזהב וכסף היוו את עמוד השדרה לכלכלתה של אירופה במשך אלפי שנים. זו הסיבה לכך שכששמעו הספרדים אודות ה'סרו ריקו', 'הר העושר' שנתגלה בפוטוסי, הם היו מוכנים לעשות כל מה שיידרש כדי להניח את ידיהם על האוצר הזה.

בשנים הראשונות שילמו הספרדים לאינדיאניים המקומיים תמורת העבודה במכרות הכסף, אבל עד מהרה החלו תנאי העבודה הגרועים לתת את אותותיהם: את שקי הכסף הכבדים, למשל, היה צריך להעלות ברגל מתחתית המכרה, בעומק של מאתיים מטרים. הכורים מתו בהמוניהם בתאונות ומחלות ובתוך זמן קצר אף אחד לא היה מוכן לעבוד במכרה מרצונו.

אבל הספרדים לא ויתרו. הם כפו על המקומיים בכוח לעבוד עבורם, ושערי המכרות של הסרו ריקו הפכו להיות השערים לגיהנום. במשך מאתיים שנים, עד סוף המאה ה-18, מתו מיליוני אינדיאנים במכרות הכסף- רובם כתוצאה מהרעלה. תהליך הזיקוק של הכסף הגולמי דרש שימוש בכספית, והאינדיאנים היו אלה שנאלצו לדרוך על התערובת הרעילה ברגליים יחפות כדי לערבב אותה. תוחלת החיים הממוצעת של עובד במכרה הייתה פחות מחצי שנה. אחד הנזירים כתב ב-1638:

מאוחר יותר, כשכמעט ולא נשארו אינדיאנים, הספרדים החלו מייבאים עבדים מאפריקה כדי לעבוד במכרות. רובם שימשו בתפקיד של 'חמורים אנושיים', מכיוון שהאתונות שסחבו את עגלות המכרות מתו, בדרך כלל, בתוך חודשיים. לפחות שלושים אלף אפריקאנים מתו בפוטוסי.

'הר העושר' אכן הפיק עושר אדיר לספרד. במרוצת השנים הועברו לאירופה קרוב לארבעים וחמישה אלף טונות של כסף טהור. הכסף מפוטוסי, בשילוב הזהב הרב שבזזו הספרדים מבני האינקה והמאיה, סייע לשמר את מעמדה הרם של ספרד באירופה. אבל הספרדים לא ידעו- או בחרו להעלים עין- מהסכנה הטמונה בהצפת השוק האירופאי בכמויות אדירות כל כך של מתכת יקרה.

מחירי המזון באירופה היו פחות או יותר קבועים במשך כל ימי הביניים. מטבע כסף או זהב קנה כמות ידועה של סחורה, למעט בתקופות של מחסור זמני בעקבות אסונות ובצורות. הסיבה ליציבות המחירים ארוכת השנים היא שכמות הזהב והכסף שנכרתה מהאדמה תאמה, פחות או יותר, את קצב הגידול של האוכלוסייה: דהיינו, כמות מטבעות הזהב בארנק ממוצע לא השתנתה יותר מדי לאורך מאות שנים.

בעקבות הצפת השוק בכסף ספרדי, היו לפתע הרבה יותר מטבעות, בהרבה יותר ארנקים. מה אנשים עושים עם הכסף שלהם? הם קונים סחורות, כמובן. ביקוש מוגבר לסחורות יוצר, באופן טבעי, עליית מחירים- וזו בדיוק ההגדרה של 'אינפלציה': מצב שבו יש יותר ויותר כסף שמנסה לקנות את אותה כמות הסחורה.

התוצאה הייתה שמחירי המזון באירופה זינקו פי שבע בתוך מאה שנים, ועליית המחירים הזו ניטרלה חלק גדול מהעושר שצברה האימפריה הספרדית: הספרדים נאלצו לבזבז פי שבע יותר כסף כדי לקנות את אותה הכמות של סחורות שהם קנו מאה שנים קודם לכן. במילים אחרות, מיליוני האינדיאנים שמתו בפוטוסי, עשו זאת, פשוטו כמשמעו, כמעט לחינם.

עליית המחירים במאה ה-16 הייתה בהחלט חריגה ביחס לאותה התקופה- אבל במונחים של ימינו עדיין מדובר באינפלציה נמוכה מאד. אינפלציה של ארבעה אחוזים בשנה, שיעור מקובל למדי במדינות המערב, תביא לעליית מחירים של פי שבע בתוך חמישים שנה בלבד. למעשה, בניגוד לכל תקופה אחרת בהיסטוריה, האינפלציה כיום היא אחת הדאגות הגדולות ביותר של כל נגיד בנק מרכזי בעולם. מדוע הואץ קצב עליית המחירים במאה העשרים, ולמה זה אכפת לנו בכלל? התשובה לשאלות הללו טמונה בהתפתחויות הכלכליות מרחיקות הלכת שהתרחשו החל מהמאה ה-17.

כפי שציינתי קודם, מתכות יקרות הן חומר מצוין עבור מטבעות- אבל גם להן יש חסרונות. שינוע כמות גדולה של מטבעות יכול להיות הימור מסוכן, במיוחד במקומות שבהם שודדים וגנבים אורבים לעוברים בדרך. אפשר לזייף מטבעות, או לשייף את קצותיהם ולהפחית מערכם האמיתי. בנוסף, לכל מדינה או עיר היה את המטבע המקומי שלה, וההמרה בין המטבעות לא תמיד הייתה קלה ופשוטה.

ב-1609 הוקם באמסטרדם שבהולנד מוסד פיננסי חדש בשם 'בנק החליפין' שנועד לפתור את הבעיות המעשיות הללו. הסוחרים הפקידו בבנק את המטבעות היקרים שלהם, ובתמורה קיבלו מסמך המאשר את דבר ההפקדה. באמצעות הבנק יכלו הסוחרים לשלם אחד לשני מבלי לגעת במטבעות הפיזיים בפועל: פקידי הבנק היו מעבירים את הבעלות על המטבעות שברשותם מחשבונו של סוחר אחד לחשבונו של סוחר אחר. השיטה ההולנדית הייתה הצלחה מסחררת וכבשה את עולם הפיננסים בסערה. כל בנק החל להנפיק שטרות חוב משלו: במאה ה-19, למשל, היו בארצות הברית לא פחות מ-5000 סוגים שונים של שטרות.

שטרות החוב הללו שימשו את הציבור באופן דומה למדי לשימוש שאנחנו עושים היום בשטרות כסף: אנשים קנו ומכרו סחורות, ושילמו בשטרות. אך המגוון האדיר של שטרות סיבך לכולם את החיים: שטרי התחייבות של בנקים מכובדים ואמינים היו שווים יותר, כמובן, משטרות של בנקים קטנים ולא מוכרים. אך איך אפשר לדעת מי עדיף על מי, ומהי רמת הסיכון שכל שטר מייצג?

חידוש כלכלי נוסף, ב-1694, פתר גם את הבעיה הזו. הממשלה האנגלית הסמיכה את הבנק המרכזי שלה, 'בנק אוף אינגלנד', להדפיס שטרות חוב שגובו במאגרי הזהב של המדינה עצמה. מכיוון שהמדינה נחשבת, באופן מסורתי, לגוף יציב ואמין יותר מכל בנק מסחרי, החליפו השטרות הממשלתיים עד מהרה את כל מגוון השטרות המסחריים שהיו עד אז בשוק. במילים אחרות, נוצרו השטרות כפי שאנחנו מכירים אותם היום. במקביל, הוחלפו גם מטבעות הזהב והכסף במטבעות שהיו עשויים ממתכות זולות יותר כמו ברזל ונחושת, וגם הם ייצגו את מטבעות הזהב והכסף באותו האופן שבו עשו זאת שטרות הנייר.

כדאי לשים לב לעובדה הבאה. גם אחרי שבריטניה ושאר העולם המערבי עברו לשטרות נייר ומטבעות נחושת, אותם שטרות ומטבעות עדיין ייצגו מאחוריהם מתכות יקרות. למשל, על שטר נייר של דולר אמריקני הופיע המשפט הבא: "אני מבטיח לשלם למחזיק שטר זה סכום של אחד דולר. על החתום: שר האוצר של ממשלת ארצות הברית." הדולר ששר האוצר הבטיח לשלם הוא מטבע של דולר מכסף, ממתכת יקרה. במילים אחרות, ממשלת ארצות הברית לא יכלה להדפיס כמה שטרות של דולר שרק רצתה, מכיוון שהיא הבטיחה לאזרחיה במפורש שמאחורי כל שטר של דולר מסתתר מטבע אחד, כסוף ונוצץ. הבטחה זו היא שהעניקה לשטר הנייר ולמטבעות הזולים את ערכם הגבוה.

החל מהמאה ה-19, הקשר בין ערך המטבע וערך הזהב קובע בצורה מפורשת וברורה. בריטניה הייתה הראשונה שהכריזה שמטיל זהב במשקל של פאונד אחד (מעט פחות מחצי קילוגרם) שווה לארבעים ושישה לירות שטרלינג וקצת, ומדינות מערביות רבות חיקו אותה בתוך זמן קצר. הקיבוע הנוקשה הזה מכונה 'תקן הזהב', והוא היה אכן נוקשה: יחס ההמרה בין הדולר לזהב, למשל, נקבע להיות עשרים דולר ושישים ושבעה סנט לאונקיה של זהב (בערך עשרים גרם), ונותר ללא שינוי למשך מאה שנים תמימות: מ-1834 ועד 1933.

לתקן הזהב היו יתרונות וחסרונות.

כאמור, כל המטבעות החשובים היו מקובעים לזהב, וזהב היה משותף לכל המדינות. זה לא משנה אם החזקת ביד שטר של לירה בריטית, פרנק צרפתי או דולר אמריקני: לכולם היה ערך קבוע וידוע בזהב, כך שבאותה המידה אפשר לומר שהחזקת ביד כמות מסוימת של זהב.

המשמעות בפועל הייתה שלכל המדינות היה מטבע משותף אחד- הזהב- והמטבע המשותף יצר קשר הדוק מאד, הדוק מדי, בין הכלכלות. זה היה החיסרון העיקרי של תקן הזהב: משבר כלכלי מקומי במדינה אחת השפיע באופן חד על כל השאר. נניח, לשם הדוגמא, שבצרפת ישנה שנת בצורת ואין מספיק מזון בחנויות. אם הביקוש עולה על ההיצע, מחירי המזון בצרפת יעלו מאד. המחירים הגבוהים יעודדו חקלאים בארצות הברית למכור את הסחורה שלהם בצרפת, ובתמורה הם יקבלו זהב- או מטבע שווה ערך לזהב, שזה אותו הדבר. כמויות גדולות של זהב יעזבו את צרפת ויוזרמו לארצות הברית. הכלכלה האמריקנית תוצף בזהב, והאינפלציה הפתאומית הזו תגרום לעליית מחירים גם בארצות הברית. תופעה כזו היא קצרת טווח: בתוך זמן קצר המחירים בצרפת ובארצות הברית ישתוו ויחזרו למצב המקורי שלהם. אף על פי כן, תנודתיות מחירים חריפה כל כך- פי שבע עשרה ויותר מהמקובל בימינו- אינה רצויה.

אך בטווח הארוך, תקן הזהב היה מצוין לכולם.

תחשבו על זה כך: בימינו יחס ההמרה בין השטרלינג והדולר, למשל, משתנה כל יום ועושה לסוחרים כאב ראש רציני- אתה חותם על חוזה היום, ואין לך מושג מה יהיה שווי המטבע בעוד שנה. בתקופת תקן הזהב, לעומת זאת, ידעת *בדיוק* כמה יהיה שווה הדולר לעומת הלירה שטרלינג גם בעוד עשרים שנה, שהרי שניהם מיוחסים לזהב- וכמות הזהב בעולם כמעט ולא משתנה. ואכן, ימי תקן הזהב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו ימים של צמיחה כלכלית ומסחר שופע בין מדינות המערב.

חסרונותיו של תקן הזהב, עם זאת, באו לידי ביטוי באופן הברור ביותר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כל המדינות הלוחמות היו זקוקות באופן נואש לכסף כדי לרכוש נשק ותחמושת. ישנן שתי דרכים עקרוניות שבהן מדינה יכולה להשיג כסף: להלוות אותו ממישהו אחר, או להדפיס שטרות חדשים. הלוואה, כפי שיודע כל מי שיש לו משכנתא, היא עניין יקר- ובמיוחד עבור מדינה שנמצאת במלחמה שאף אחד לא יודע כיצד תסתיים. גם הדפסת שטרות חדשים אינה אפשרית מכיוון שמספר השטרות הכולל חייב להיות מוגבל על ידי כמות הזהב שהמדינה מחזיקה במאגריה.

הרצון לנצח במלחמה גבר, עם זאת, על כל שיקול אחר. כמעט כל מדינות אירופה ניתקו באופן חד-צדדי את מחויבויותיהן לתקן הזהב והחלו מדפיסות שטרות כסף חדשים בקצב מסחרר כדי לשלם את הוצאות המלחמה. כמו בימי האימפריה הספרדית, כסף חדש הציף את השוק- והתוצאה לא אחרה לבוא: אינפלציה, כמובן.

לאחר מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון למצוא פשרה שתשמר את היציבות ארוכת-הטווח של תקן הזהב ובכל זאת תענה על הצרכים הכלכליים של כל מדינה ומדינה. הפתרון שהוחלט עליו זכה לכינוי 'הסכם ברטון-וודס'. על פי הסכם זה, היחידה שתמשיך לשמור על תקן הזהב תהיה ארצות הברית, המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם, אבל התקן הזה יהיה תקף רק ביחסים שבין מדינות. זאת אומרת, אזרחים לא יוכלו להמיר שטרות לזהב- אבל אם ממשלת צרפת, למשל, תרצה לעשות זאת היא תוכל לקבל זהב בתמורה לדולרים שברשותה. באופן זה יכלו כל המדינות השונות להעניק הלוואות ולשלם חובות זו לזו בדולרים, ועדיין ליהנות מהביטחון שלניירות המרשרשים שהן מעבירות יש 'ערך אמיתי', ערך של זהב.

הנחת היסוד של הסכם ברטון-וודס הייתה, כאמור, שארצות הברית היא מעצמה כלכלית כה חזקה ואיתנה, עד שאין לאף אחד סיבה לחשוש שממשלת ארצות הברית תתחיל להדפיס דולרים חדשים ללא גיבוי של מטילי זהב. אך בשנות השישים של המאה העשרים הסתבכה ארצות הברית במלחמת וייטנאם, מלחמה ממושכת ויקרה מאד- וכדי לממן אותה, ממשלת ארצות הברית הדפיסה כסף חדש. שאר המדינות החלו לדאוג: האם יש לארצות הברית מספיק זהב במאגריה כדי לתת כיסוי לכל מיליארדי הדולרים החדשים שהסתובבו ברחבי העולם?

גרמניה המערבית הייתה הראשונה שמיצמצה, ובמאי 1971 החליטה באופן חד-צדדי לנטוש את הסכם ברטון-וודס. כמעט מייד דרשה ממשלת שוויץ מארצות הברית למלא אחר ההתחייבות שלה ולהמיר חמישים מיליון דולר למטילי זהב. צרפת הייתה הבאה בתור: היא דרשה, וקיבלה, זהב בשווי של 190 מיליון דולר. ארצות הברית הייתה בבעיה: מאגרי הזהב שברשותה הלכו והצטמקו בקצב מסוכן. בקצב הזה, כל הזהב שלה ייעלם, וכמויות אדירות של דולרים יחזרו אליה מחו"ל. האינפלציה תתחיל לטפס.

בשלב זה אתם אולי שואלים את עצמכם: מדוע אינפלציה כה מסוכנת? מדוע היא מפחידה כל כך את הכלכלנים?

כדי להבין זאת, יש לזכור שכלכלה היא בראש ובראשונה תוצר של הפסיכולוגיה האנושית. מיליוני בני אדם מקבלים החלטות פיננסיות בכל רגע נתון, והחלטות אלה מושפעות ממה שהם רואים בחדשות, קוראים בעיתונים ושומעים מאנשים אחרים בשיחה על כוס קפה. האינפלציה היא גורם בעל השפעה רבת-עוצמה על החלטות כלכליות, וההשפעה שלה היא כמעט תמיד שלילית.

נניח, למשל, ששכיר ממוצע שומע שהאינפלציה השנתית צפויה להיות גבוהה במיוחד- נאמר, עשרים אחוזים. במילים אחרות, מכונית שעולה היום מאה אלף ₪, תעלה בעוד שנה מאה ועשרים אלף ₪. משכורתו של השכיר, לעומת זאת, לא תשתנה. לכן, יכול מאד להיות שהוא יחליט שעדיף לו לקנות את המכונית היום, כל עוד הוא יכול להרשות אותה לעצמו, ולוותר על תוכניות אחרות שאולי היו לו- כמו חסכון לילדים או השקעה בבורסה.

זו דוגמא להחלטה כלכלית שנתקבלה תחת לחץ האינפלציה, שהוא לחץ מלאכותי לחלוטין, במקום שתתקבל משיקולים נכונים ואמיתיים יותר. בכלכלה תקינה ומתפקדת, החלטה בדבר קניית מכונית מושפעת מגורמים כמו איכות המכונית והצורך בה- כשהאינפלציה גבוהה, שיקולים אלה נזרקים מהחלון. הלחץ האינפלציוני ישפיע באותו האופן גם על אלפי החלטות כלכליות אחרות שמתקבלות מדי שעה בכל המדינה, כמו רכישת בית, חיסכון לילדים, הקמת עסק ועוד. במילים אחרות, האינפלציה מעוותת את ההחלטות הכלכליות.

האינפלציה פוגעת באופן חמור גם במרקם היחסים העדין שבין לווים ומלווים- במיוחד כשהיא בלתי צפויה.

נניח שהלוויתי למישהו מאה אלף שקלים היום, והוא התחייב להחזיר לי אותם, בתוספת ריבית, בתוך שנה. אם במהלך השנה הזו הייתה אינפלציה גבוהה, כוח הקניה של אותם מאה אלף שקלים פחת במידה ניכרת- ואני, המלווה, יצאתי בהפסדי: היה לי עדיף לקנות איתם מכונית בתחילת השנה...אם האינפלציה בלתי צפויה, סביר להניח שאני אדרוש ריבית גבוהה מאד על ההלוואה שאתן, כדי לכסות על הסיכון שאני לוקח. אולי אחליט שלא כדאי להלוות כלל. אם אני במקרה מנהל בנק, החלטה כזו עשויה להשפיע על מאות יזמים ועסקים שתלויים באשראי שלי.

בעיה נוספת שנוצרת כתוצאה מאינפלציה קשורה בשכר ובמיסים. עליה באינפלציה שוחקת את כוח הקניה של המשכורת, אבל גם אם העובד השכיר זוכה בהעלאת משכורת- הוא עדיין עשוי להפסיד. העלאת המשכורת עלולה להקפיץ אותו לדרגת מס שולי גבוהה יותר, והוא ימצא את עצמו משלם מס הכנסה גדול יותר.

באופן אירוני, אחד המפסידים הגדולים ביותר מאינפלציה דוהרת היא המדינה עצמה, זו שיצרה את הבעיה מלכתחילה כשהדפיסה שטרות כסף חדשים. שוב, נניח לצורך הדוגמא שאני צריך לשלם מס הכנסה בגובה מאה אלף ₪. כשהאינפלציה גבוהה, כדאי לי לחכות קצת עם התשלום: בסוף השנה, אותם מאה אלף ₪ יהיו שווים הרבה פחות. גביית מיסים היא מקור הכנסה חשוב לאוצר המדינה, ואינפלציה גבוהה פוגעת במקור ההכנסה הזה באופן אנוש.

בחזרה למשבר שפקד את ארצות הברית בתחילת שנות השבעים. הנשיא ריצ'רד ניקסון ויועציו היו מודעים מאד לכל האיומים האלה, וב-1971 החליטו לנקוט בצעד דרמטי וחסר תקדים כדי למנוע את בריחת הזהב החוצה והצפת השוק האמריקני בשטרות. ב-15 למאי הודיע הנשיא ניקסון שארצות הברית מבטלת באופן מיידי את תקן הזהב. במילים אחרות, הקשר בין הדולר והזהב נותק, וארצות הברית לא תשלם יותר זהב תמורת דולרים. האמריקאים לא התייעצו עם אף גורם אחר לפני שהחליטו להרוג את הסכם 'ברטון-וודס' ועל כן מכונה ההכרזה המפתיעה הזו 'ההלם של ניקסון'. מאז ועד היום, כל המטבעות החשובים 'צפים'- זאת אומרת, הערך שלהם נובע אך ורק מהנכונות של כל אזרחי המדינה להאמין שלשטרות ולמטבעות שבידיהם יש ערך.

אני אחזור על המשפט האחרון, כדי שתוכלו לעכל את המשמעות העמוקה ומרחיקת הלכת שלו. הסיבה היחידה שלשטרות ולמטבעות שאתם מחזיקים ביד יש ערך, היא בגלל שאתם מאמינים בזה שיש להם ערך. אם תפסיקו להאמין בהם, תגלו שכל מה שיש לכם בארנק הם כמה מלבני נייר ופיסות מתכת זולה.

זו הסיבה לכך שחלק ניכר מהכסף שלנו היום הוא בכלל כסף וירטואלי: מספרים שמופיעים בדו"ח של הבנק, או על מסך המחשב. אם אמונה היא הבסיס לערך, אזי אפשר לוותר בקלות על הניירות הקטנים והמצחיקים עם המספרים המודפסים. אין זה מקרה שהמילה 'קרדיט' מגיעה מהמילה הלטינית 'קרדו'- שפירושה 'אני מאמין'.

ומה קורה כשהציבור מאבד אמון במטבע שלו? מה קורה כשעם שלם מחליט שהניירות הקטנים והמצחיקים שהוא מחזיק בידו הם בעצם...סתם ניירות קטנים ומצחיקים, חסרי ערך כמו כסף של מונופול? התוצאה, במילה אחת, היא קטסטרופה. בשתי מילים, מדובר ב'היפר-אינפלציה'.

הונגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והצבא הסובייטי שכבש אותה השמיד כמעט את כל המפעלים, הרכבות, והתשתיות החיוניות של המדינה. בנוסף, הונגריה חויבה לשלם מאות מיליוני דולרים למעצמות הגדולות כפיצוי על נזקי המלחמה. התוצאה הייתה שבסוף שנת 1945 הממשלה ההונגרית ניצבה בפני משבר גדול: הכנסות המדינה היו רק חמישה עשר אחוזים מסך ההוצאות שלה. היא לא הייתה מסוגלת להחזיר חובות, לשלם משכורות לעובדי המדינה ובאופן כללי הייתה על סף פשיטת רגל.

הפתרון היחיד שעמד לנגד עיניהם של קברניטי המדינה היה להדפיס כסף, וזה מה שבחרו לעשות. בתוך חצי שנה בלבד זינקה כמות השטרות שבידי הציבור, על פי הערכות ההיסטוריונים, פי שלוש מאות לערך.

בחודש יולי, 1945, רגע לפני פרוץ המשבר, השטר בעל הערך הגבוה ביותר היה שטר של אלף פנגו, המטבע ההונגרי. ערכו של שטר זה היה כל כך גבוה, עד שרוב ההונגרים לא נתקלו בו מימיהם. שישה חודשים מאוחר יותר, בינואר 1946, אלף פנגו כבר לא היו שווים כלום כמעט. והממשלה הכריזה על תקנה חדשה: שטר של אלף פנגו היה נחשב כתקף רק אם מוצמד אליו בול מיוחד שמחירו היה שלושת אלפים פנגו. דהיינו, על כל שטר של אלף פנגו שהיה תקף, שלושה שטרות חזרו לידי המדינה. התקנה החדשה הזו הצליחה לבלום את האינפלציה- אבל כעבור כמה ימים בלבד חזרו המחירים לטפס בקצב מסחרר.

עד כמה מסחררת הייתה ההיפר-אינפלציה בהונגריה?

בתחילת שנות השמונים חוותה ישראל היפר-אינפלציה אשר הגיעה לשיא של 445 אחוז בשנת 1984. ההיפר-אינפלציה של גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היא קרוב לוודאי המפורסמת ביותר: 330 אחוזים בחודש, שמשמעותן הכפלת מחירים בכל 15 יום לערך. אבל ההיפר-אינפלציה ההונגרית בשיאה, בחודש יולי 1946, הייתה בקנה מידה אחר לגמרי...19,000 אחוזי אינפלציה בחודש אחד בודד, או הכפלה של המחירים בכל 13 שעות.

המספרים הנ"ל הם המספרים הממוצעים בלבד: בפועל, היו ימים שבהם המחירים בערב היו גבוהים פי שלושה מהמחירים בבוקר. אם התיישבת לשתות קפה, יכול להיות שהמחיר שלו הוכפל בזמן שלקח לך לשתות אותו. עובד שכיר שקיבל משכורת בבוקר, עזב מייד את מקום העבודה ורץ לחנות המכולת כדי להספיק ולקנות אוכל לפני שהכסף שבידיו הופך לחסר ערך.

למעשה, השטר בעל הערך הנקוב הגבוה ביותר אי פעם בהיסטוריה הוא שטר של מאה קוונטיליון פנגו, או עשר עם עשרים אפסים אחריו, וגם הוא לא היה שווה כלום...על פי ההערכות, סך כל הפנגו שהיה בידי הציבור ההונגרי בחודש אוגוסט- 400 אוקטיליון פנגו, שזה עשר עם 29 אפסים אחריו- היו שווים פחות מעשירית של סנט אמריקני בודד.

אין פלא, אם כן, שהציבור ההונגרי איבד לחלוטין את האמון בפנגו- וכשמדובר במטבע שאינו מקובע לתקן הזהב, אלו חדשות רעות מאד. חלק גדול מהציבור נטש את השימוש בפנגו וחזר לשיטה הישנה של סחר חליפין. כל המטבעות נעלמו מהשוק מכיוון שהמתכת שלהם הייתה שווה הרבה יותר מהערך הנקוב שלהם, ואנשים העדיפו להתיך אותם ולהשתמש בהם כסחורה שעוברת מיד ליד. אם מישהו הסכים בכל זאת לקבל שטרות, היה זה רק דולרים או מטבע חוץ אחר.

הונגריה נחלצה מהמשבר רק בסוף 1946, בעקבות רפורמה כלכלית מקיפה שנאכפה באמצעים נוקשים ודיקטטוריים-למחצה. הפנגו נזנח והוחלף במטבע חדש בשם 'פלורינט' או 'פלורין', אשר ערכו הוצמד לדולר ולזהב. המדינה הלאימה תעשיות רבות וכך הבטיחה לעצמה מקור הכנסה יציב. ההתאוששות הייתה הדרגתית, אך בסופו של דבר חזר הציבור ההונגרי להאמין שהשטרות שהוא מחזיק בידיו הם בעלי ערך.

היפר-אינפלציה היא תופעה מודרנית וייחודית מאד. כלכלות שהיו צמודות לזהב ולכסף חוו בדרך כלל אינפלציה אפסית, אך מאז שבוטל תקן הזהב אירעו עשרות מקרים של היפר-אינפלציה בכל רחבי העולם. בזימבבווה שבאפריקה, למשל, הגיעה האינפלציה בשנת 2008 לכ- 11 מיליון אחוזים בחישוב שנתי...הפתרון שלהם היה לבטל לחלוטין את השימוש במטבע המקומי, ולהפוך את הדולר למטבע הרשמי של המדינה.

מכיוון שהיפר אינפלציה היא תופעה חדשה יחסית, הכלכלנים עדיין חוקרים אותה ומנסים למצוא מודל כלכלי שייתן לה הסבר ומענה מתאים. זה יכול לקחת להם זמן, אבל בינתיים ייתכן שהישועה צמחה לנו ממקור בלתי צפוי לחלוטין.

בשנת 2009 פרסם סאטושי נאקאמוטו מאמר שבו הציע לייסד מטבע מסוג חדש בשם 'ביטקוין'. כפי שמרמז שמו של המטבע, ביטקוין הוא כסף דיגיטלי שקיים בעולם המחשב בלבד- אבל זה אינו החידוש החשוב שבו, שהרי בימינו ניתן לבצע עסקאות אלקטרוניות בכל מטבע כמעט. ביטקוין שונה מכל מטבע אחר בכך שאין שום מדינה או בנק מרכזי ששולטים עליו.

זהו רעיון משונה ולא מוכר: הרי כל המטבעות שאנחנו מכירים היום נמצאים תחת פיקוח של גוף רשמי, כמו בנק ישראל או הפדרל רזרב האמריקני, למשל. מה הופך את חוסר הפיקוח למשמעותי כל כך? מייד נבין.

כך זה עובד:

כדי להשתמש בביטקוין צריך להתקין על המחשב תוכנה קטנה שפותחה במקור על ידי סאטושי נאקמוטו עצמו, וכיום היא מוגדרת כתוכנת Open Source- דהיינו, נתמכת על ידי קהילה של מתכנתים מתנדבים. לתוכנה שני תפקידים עיקריים. הראשון הוא לשמש מעין 'ארנק אלקטרוני' שבו המשתמש שומר את כל הביטקוינס שלו. התפקיד השני הוא לצרף את המחשב לרשת חובקת-עולם שבה חברים כל מי שמשתמשים בביטקוין.

כשמשתמש א' רוצה להעביר מטבע ביטקוין מהארנק שלו לארנק של מישהו אחר, התוכנה משדרת את המידע אודות העסקה לכל שאר המחשבים ברשת. המחשבים האחרים מוודאים, באמצעות טכניקות שונות של הצפנה, שהעסקה היא לגיטימית: דהיינו, שהמטבע אכן היה ברשותו של משתמש א', ושמשתמש א' לא מנסה להשתמש באותו המטבע פעמיים. המערכת מתוכננת כך שנוכל שינסה לרמות ייאלץ להתמודד מול כוח החישוב המשולב של כל המחשבים המחוברים לרשת. כבר היום, למרות שמספר החברים ברשת הביטקוין הוא זעום יחסית, המשימה הזו היא בלתי אפשרית לכולם פרט למחשבי-העל החזקים ביותר בעולם, והיא רק הולכת ונעשית קשה יותר ככל שיותר משתמשים חדשים מצטרפים לרשת.

השאלה המתבקשת היא מהיכן מגיעים המטבעות עצמם מלכתחילה? בכלכלה הישנה והמוכרת, המדינה היא זו שמדפיסה את השטרות. בביטקוין, עם זאת, אין גוף מרכזי ששולט על הכסף כי אם רשת של המוני מחשבים שכל אחד מהם פועל בנפרד.

התשובה היא שביטקוינס חדשים נוצרים באופן אקראי וספונטני לחלוטין ברחבי הרשת: אתם יכולים לכנות זאת 'כסף שנופל מהשמיים'. כאמור, כל המחשבים החברים ברשת מבצעים כל הזמן חישובי הצפנה שמטרתם לוודא שאף אחד אחר לא מנסה לרמות. בכל פעם שמחשב מבצע את החישוב הנדרש, ישנה סבירות מסויימת- קטנה מאד- שהוא יצליח לפתור אותו לפני כל המחשבים האחרים ברשת. במקרה הזה, בעליו של המחשב זוכה בחמישים מטבעות ביטקוין: כסף חדש, 'טרי מבית הדפוס' אפשר לומר.

המתמטיקה שמאחורי החישובים היא כזו שהפרס על פתרון מוצלח של החישוב הולך וקטן עם הזמן. בסופו של דבר, בעוד שנים ספורות, לא ניתן יהיה לייצר ביטקוינס חדשים בכלל והמספר הכולל של ביטקוינים ברשת יהיה 21 מיליון, ולא ביטקוין אחד יותר. זו הסיבה לכך שביטקוין חסין מפני אינפלציה: מספר המטבעות מוגבל. אף ממשלה לא תוכל להדפיס מטבעות חדשים כדי לממן מלחמה או לצורך אחר, לערער את האמון של הציבור ביציבות של המטבע ולהכנס לסחרור המטורף של היפר-אינפלציה.

לשיטה שהציע סאטושי נקאמוטו יש יתרונות נוספים. למשל, בכל עסקת ביטקוין ישנם רק שני צדדים: הקונה והמוכר, ואין צורך בצד שלישי כמו Paypal או חברת אשראי שיתווכו ביניהם. הסיבה לכך היא שביטקוין שקול, בסופו של דבר, לעסקת מזומן בעולם האמיתי: שני אנשים שמחליפים ביניהם שטרות, בידיעה כמעט ודאית שהשטרות אינם מזוייפים.

יתרון נוסף הוא האנונימיות הכמעט-מוחלטת של עסקאות הביטקוין, אנונימיות שמוגנת באמצעות הצפנה רבת-עוצמה. אמנם המידע אודות העסקאות השונות מתפשט ברחבי הרשת כולה, אבל אי אפשר לקשור בין עסקה כלשהי לאדם בעולם האמיתי.

לביטקוין יש גם כמה חסרונות ידועים. הגדול מביניהם הוא שמדובר במטבע וירטואלי לחלוטין: אם אין חשמל או אם המחשב מקולקל- אין כסף. דולרים ושקלים, לעומת זאת, טובים גם בחושך.

חסרונות אחרים של הביטקוין נוגעים לעתיד הלא-ברור שלו. נכון להיום, מדובר בפרוייקט קטן שחברים בו כמה מאות אלפי גיקים נלהבים, ואין לדעת אם הרעיון יצליח להתרומם ולהשיג אחיזה גם בציבור הרחב. הרי גם לאספרנטו, השפה הבינלאומית שהמציא ד"ר זמנהוף לפני שנים רבות, ישנם יתרונות נפלאים ומאות אלפי תומכים נלהבים- ועדיין, אין אם מי לדבר, במובן המילולי של הביטוי.

וגם אם ביטקוין יצליח בקרב הציבור הרחב, מי יודע איך יגיבו אליו מעצמות כלכליות כמו ארצות הברית, סין והאיחוד האירופאי? האם הן יסכימו לוותר מרצונן על השליטה במטבע, ולמנוע מעצמן את האפשרות להדפיס כסף חדש בכל זמן שירצו? קצת קשה להאמין. ייתכן והשימוש בביטקוין יהפוך ללא-חוקי בחלק מהמדינות.

וישנה גם שאלה אחת, שהיא לא ממש רלוונטית לעוצמתו של המטבע החדש- ובכל זאת היא מסקרנת מאד. מי הוא סאטושי נאקאמוטו, האיש שיצר את ביטקוין?

לאף אחד אין מושג. איש לא פגש אותו, איש מעולם לא ראה אותו..או אותה. כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא כתובת המייל שלו, וגם היא אנונימית לחלוטין ובלתי ניתנת למעקב. באחת ההזדמנויות טען שהוא מיפן, אבל מקריאה של הודעות שכתב בפורומים שונים ניתן לראות שיש לו אנגלית מצוינת ותחביר ברמת שפת-אם. מה הייתה המוטיבציה של נאקאמוטו כשהגה את ביטקוין? האם הוא או משפחתו פשטו את הרגל בעקבות שטות פיננסית שעשתה מדינה כזו או אחרת? האם הוא מומחה מפורסם שאינו רוצה להחשף? האם הוא רואה את עצמו כסוג של גיבור-על, מעין בטמן במערה הסודית שלו, שמנסה להגן עלינו מעצמנו?

סאטושי נאקאמוטו היה פעיל מרכזי בפרוייקט ביטקוין מאז הקמתו, אבל בדצמבר 2010 הכריז שהוא מפסיק להיות חלק מהפרוייקט ומשאיר את הבמה לשאר הקהילה. מאז ועד היום לא נשמע ממנו דבר. מי יודע, אולי הוא מת. אולי רק חזר למערה.

כך או כך, ביטקוין נמצא כיום בשלב מוקדם מדי של חייו מכדי להחשב איום של ממש על העולם הפיננסי המסורתי. אמנם ניתן להמיר אותו לדולר או לאירו, אבל רק כמה מאות בתי עסק בעולם מוכנים לקבל אותו כאמצעי תשלום לגיטימי. רק בעוד מספר שנים, לכל הפחות, נוכל לדעת אם מדובר בשעשוע גיקי בלתי-מזיק או במהפכה דרמטית שתשפיע על העולם כולו.

תחושת הבטן האישית שלי היא שביטקוין הוא תחילתה של מהפכה. האינטרנט משפיע על כל תחום בתרבות האנושית, ואין סיבה שלא ישפיע גם על הכלכלה. כיום ניתן לראות מטבעות וירטואליים נוספים צצים מכל עבר, כמו הנקודות של Xbox, הקרדיטים של פייסבוק או מטבעות הזהב של World of Warcraft. המגמה הזו הולכת ומתחזקת וחותרת תחת השיטה הכלכלית הקיימת כמו גאות איטית ובלתי ניתנת לעצירה.יכול להיות שביטקוין לא יהיה המטבע של העתיד, בסופו של דבר, אבל אין לי ספק שהעקרונות שנמצאים בבסיסו- אותם העקרונות שהתווה סאטושי נאקאמוטו- ימצאו את דרכם לכל מטבע עתידי, יהיה אשר יהיה.

מי יודע, אולי בעוד עשרים שנים מהיום יישב לו נאקאמוטו בבית קפה בטוקיו או בניו-יורק, ויקשיב לקריין הטלוויזיה שמבשר על זכייתו בהעדרו בפרס נובל לכלכלה בזכות תרומתו ליציבותו הכלכלית של העולם המודרני וחיסולה של מפלצת האינפלציה המאיימת. אולי הוא יחייך לעצמו, יקח לגימה אחרונה מהכוס, ייצא מבית הקפה וייעלם בין הולכי הרגל שעל המדרכה.

את הטיפ למלצרית הוא ישאיר, אולי, בביטקוין.